Torah Temimah on Torah, Exodus
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
**עתה תראה.**אמר הקב"ה למשה, חבל על דאבדין ולא משתכחין, כמה פעמים נגליתי על אברהם יצחק ויעקב ולא הרהרו אחר מדותי ולא אמרו לי מה שמך, ואתה אמרת לי בתחלה מה שמך ועכשיו אתה אומר לי והצל לא הצלת את עמך, עתה תראה את אשר אעשה לפרעה, במלחמת פרעה אתה רואה ואי אתה רואה במלחמת ל"א מלכים ¹. (סנהדרין קי"א א׳)
footnotes: ¹ רומז להמלחמה שהיתה קודם כניסת ישראל לארץ ישראל, ואע"פ דהגזירה שלא לכנס לא"י היתה לסבה אחרת, י"ל דהכא רומז דגם המלחמה שהיתה קודם הכניסה המוחלטת ג"כ לא יראה. – ואמנם בכלל אין הענין מבואר, כי היתכן שמשה עבד ה' וראש המאמינים שבק הפעם להמנותיה חלילה בה' ודבר דברים כמתלהמים, ובפרט כי הקב"ה בעצמו הקדים להודיעו כי לא בנקל ישלח פרעה את ישראל, כי יחזק את לבו כמש"כ בפרשה הקודמת (פ' כ"א) ואני אתזק את לבו ולא ישלח את העם, וא"כ לא היה לו למשה להתפעל מאומה על סרובו של פרעה, אחרי כי גם זה גופא מאת ה' הוא. ואפשר לומר שעשה משה במכוון כן, והוא ע"פ מ"ש במ"ר פ' תשא על הפסוק וארא והנה חטאתם לה' אלהיכם, ראה שאין לישראל עמידה הלך ושיתף נפשו עמהם ושבר את הלוחות ואמר להקב"ה הם חטאו ואני חטאתי וכו', ועשה כן כדי להקל עונם של ישראל אחרי שגם הוא כאחד מהם, ואף הכא היה ירא שלא יקפיד הקב"ה ביותר על ישראל ששבקו הם להמנותייהו, כמ"ש ירא ה' עליכם וישפוט אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו לתת חרב בידם להרגנו, לכן שיתף גם נפשו עמהם כדי להקל עונם, ודו"ק.
**וידבר אלהים.**א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, כל מקום שנאמר לשון דבור חדוש מקרא יש שם ¹ ואף הכא דכתיב וידבר אלהים אל משה [כבר נדרש] ². (ירושלמי מכות פ"ב ה"ו)
footnotes: ¹ ר"ל שאינה אמירה פשוטה אלא כונה מיוחדת יש באותו דבור. ורומז למ"ש במכות י"א א' דכל מקום שנאמר דבור לשון קשה הוא. ² נראה דרומז להדרשה במ"ר פרשה זו, לאחר שדבר משה רתת לפני הקב"ה ומאז באתי אל פרעה וגו' הרע לעם הזה והצל לא הצלת (ס"פ שמות) באותה שעה בקשה מדת הדין לפגוע בו שנאמר וידבר אלהים אל משה, אמר הקב"ה, וכי בשר ודם אני במדותי שאיני מרחם, מיד ויאמר אליו אני ה', והלשון בירושלמי לפנינו כנראה חסר ומשובש והגהנו כפי הנאות לענין.
**לתת להם.**תנא, ר׳ סמאי אומר, מניין לתחיית המתים מן התורה, שנאמר וגם הקמותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען, לכם לא נאמר אלא להם מכאן לתחיית המתים מן התורה ¹. (סנהדרין צ׳ ב')
footnotes: ¹ ר"ל דלהם משמע שהבטיח הקב"ה לחת לאבותינו אברהם יצחק ויעקב את ארץ ישראל, ובאמת הלא רק לבניהם נתנה, אלא מלמד שעתידים לחיות וינחלו גם הם את הארץ. והרבה דרשות כאלה באו בגמרא ברמז לענין זה. וע"ע לפנינו ס"פ קרח בפסוק ונתתם ממנו וגו' לאהרן הכהן.
**והוצאתי אתכם וגו'.**מניין לארבע כוסות בפסח, א"ר יוחנן, כנגד ארבע גאולות, והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי ¹. (ירושלמי פסחים פ"י ה"א)
footnotes: ¹ שלשה בפסוק זה ואחד בפסוק הבא, ובכל הפוסקים והמפרשים וספרי אגדה שהובאה דרשא זו הובאה בלשון כנגד ארבע לשונות של גאולה, והנך רואה שבירושלמי שהעתקנו חסרה מלה "לשונות", אלא כנגד ארבע גאולות, ולדעתי לשון זה מכוון מאד, כי אם נפרש כפשוטו כנגד ארבע לשונות של גאולה אין טעם בדבר לקבוע בשביל זה ארבע כוסות של הודאה, והרי ענין הגאולה אחד הוא, אם בלשון אחת אם בארבע יעשר לשונית, אבל כנגד ארבע גאולות יתבאר הענין היטב, יען כי כשנעיין יפה נמצא ד' ענינים שונים בד' מאמרים אלו, אשר כל פרט ופרט הוא ענין שלם כשהוא לעצמו ושוה הודאה מיוחדת, כי במאמר הראשון [והוצאתי] מבואר שיוציאם הקב"ה מתחת סבלות מצרים, כלומר שיקל עליהם עבודתם, אבל אין במשמע שיחופשו בכולם מעבודתם, ועל זה הוסיף ואמר והצלתי אתכם מעבודתם, והיינו שלא יעבדו כלל, ואמנם גם לאחר אלה ההנחות עדיין הם עבדי פרעה ואין גאולתם שלמה, הוסיף ואמר וגאלתי אתכם, ויחד עם כל אלה עדיין אינם לעם מיוחד וקנין הקב"ה, ע"ז הוסיף לומר ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים. ומבואר דבמאמרים אלו כלולים ענינים מיוחדים בכלל הגאולה, והמשך הפסוקים הוא בדרך לא זו אף זו, כלומר לא רק הנחה זו אעשה לכם אלא גם זו, ולא גם זו אלא עוד גם זו וכו', וכיון שכן, מבואר פשוט, שעל כל פרט ופרט שבו מעלה יתירה מחויבים בהודאה, ולכן תקנו ד' כוסות של הודאה, ודו"ק. – ומה שלא תקנו כוס הודאה לענין והבאתי אתכם אל הארץ, דאין לומר מפני שאינו מענין הגאולה, שהרי כמו כן תקנו לענין ולקחתי אתכם לי לעם שהוא ג"כ אינו מענין הגאולה – י"ל פשוט מפני שבהיותנו עתה בגלות והארץ מסורה בידי זרים אי אפשר לישא כוס יין על זה. ואולי לזכר זה תקנו כוס מיוחד לשמו של אליהו לזכרון ורמז שאנו מקוים לביאתו ולתחיית האומה והארץ ב"ב.
From where do we derive that we drink four cups of wine at the Pesach [seder]? Rabbi Yohanan said: It corresponds to the four redemptions: 'I will take you out;' 'I will save you;' 'I will redeem you;' 'I will take you to me.' Three of these are found in this verse, and one in the verse immediately following. In all of the decisors and commentators and books of legends that bring this saying, it is brought using the language, "It corresponds to the four languages of redemption." But if we look in the Palestinian Talmud from which the phrase is quoted, the word "languages" is missing. Rather it says, "four redemptions." In my view, this is a very significant distinction. For if we understand it according to its plain meaning, the notion of four languages of redemption is not a reason to establish four cups of thanksgiving, since there is but one redemption, whether we speak of it using one word or four. But if there are four redemptions, then that explains the matter much better, for when we examine it well we find that there are four different ideas expressed in these four terms, and each one is its own complete idea unto itself and deserving of its own thanksgiving. In the first statement ("I will take you out"), we see that the Holy Blessed One took them out from under the labors of the Egyptians, which is to say that God lightened their labors--but they were not freed completely. Then God added to this, "And I will save you from their servitude," which means that they did not serve them at all. But even after these two promises, they were still servants to Pharaoh and had not achieved full redemption. Thus God added, "And I will redeem you," but even so they were not yet made a special acquisition of the Holy Blessed One, and so God added, "And I will take you to me to be a people, and I will be God to you." We see that within these sayings are included separate notions of redemption. The verses continue in a "not only this, but also this" fashion--that is to say, not only will I do this, but I will also do this, and not only that, but also this, etc. As such, the simple meaning is revealed: We are obligated to give thanks for each individual act that increased the redemption. And that is why [the Sages] established the four cups of thanksgiving. And why did they not establish a cup for the phrase "and I will bring you to the land?" We cannot say that it is because that language is unrelated to the redemption, since they established a cup for "and I will take you to me to be a people," which is likewise not specifically an aspect of redemption. Rather, the simple answer is that since we are still in exile, and the land is in the hands of foreigners, it is impossible to raise a glass of wine for this. And perhaps, in recognition of this, they established a special cup in the name of Elijah, as a remembrance and hint that we hope for his coming and for the resurrection of the nation and the land speedily in our days.
**מתחת סבלות מצרים.**תניא, בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים, כתיב הכא והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים וכתיב התם (תהלים פ"א) עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים וגו' הסירותי מסבל שכמו ¹. (ר"ה י"א ב׳)
footnotes: ¹ כמו יוסף יצא מבית האסורים בר"ה כמבואר בגמרא כאן כך ישראל בטלה עבודתם מהם בר"ה דכתיב בהו נמי לשון סבל. ונראה דהכונה דבר"ה נפקד ביטול השעבוד, ולפי"ז ניחא דאמר הלשון בטלה ולא פסקה כלשון שרגילים בה חז"ל, יען כי הלשון בטל אינו במשמע שעבר כולו אלא ר"ל שאינו מצוי כל כך [תוס' שבת כ' ב', חולין פ"ד ב'] ואף הכא הפסק מוחלט מן העבודה ושלמות הגאולה היה בפסח רק מר"ה ואילך התחילה העבודה לפחות ולהתמעט.
**ולקחתי אתכם.**תניא, ר' סמאי אומר, נאמר ולקחתי אתכם ונאמר (פסוק ח׳) והבאתי אתכם אל הארץ, מקיש יציאתם ממצרים לביאתם לארץ, מה ביאתם לארץ שנים מששים רבוא ¹ אף יציאתם ממצרים שנים מששים רבוא ². (סנהדרין קי"א א׳)
footnotes: ¹ שלא נשתיירו רק יהושע וכלב. ² שמכל ששים רבוא שהיו במצרים לא נשתיירו אלא שנים בלבד ואותם עלו ביחד לששים רבוא ויצאו ממצרים והשאר מתו בשלשת ימי אפלה שלא יהיו מצרים רואין בקלקלחן של ישראל, ועיין במ"ר ס"פ שמות פ' ה'.
**המוציא אתכם.**בכל מקום המוציא דאפיק משמע ¹, והכא הכי קאמר קוב"ה לישראל, כד מפיקנא לכו עבידנא לכו מילתא כי היכי דידעיתו דאנא הוא דאפקית יתכון ממצרים, דכתיב וידעתם כי אני ה' וגו' המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים ². (ברכות ל"ח א׳)
footnotes: ¹ לשון עבר, וכמו המוציא לך מים מצור החלמיש (פ' עקב). ² ר"ל שאז תדעו שאני הייתי המוציא, ודעת ר' נחמיה בגמרא דמוציא מורה על עבר והמוציא על להבא, ומביא ראיה מפסוק זה, וקיי"ל כרבנן. ונ"מ בזה לענין נוסח ברכת המוציא, שצריך לברך בלשון עבר כמו ברכת הודאה, ואם נפרש דהמוציא מורה לשון להבא צריך לומר מוציא, וכיון דקיי"ל כרבנן דהמוציא לעבר משמע לכן אנו אומרים המוציא. אבל עם כ"ז אין הענין מבואר, כיון דבמוציא כו"ע ס"ל דהוראתו הוא לשון עבר ובהמוציא יש סברא לפרש גם לשון להבא, א"כ למה לא יברכו בלשון מוציא שהוא לשון עבר ודאי, אך בירושלמי מבואר טעם בזה שאין מברכין מוציא כדי שלא לערבב הממי"ן מן העולם ומן מוציא, ואע"פ דבתיבות לחם מן ג"כ מערבין הממי"ן אך התם א"א בענין אחר. ועל פי זה י"ל טעם פשוט מה שבברכת הגפן ומזונות ושארי דברים אומרים בורא ולא הבורא – יען דכיון שאין שם טעם משום ערבוב האותיות לכן צריך לומר בורא שהוא ודאי לשון עבר כמו מוציא, ודו"ק. ומה שלא הביאו בגמרא דידן טעם הירושלמי משום ערבוב הממי"ן י"ל דקשה להגמרא דהא כמו כן מצינו כמה ברכות שיש בהם משום ערבוב ממי"ן כמו מתיר אסורים, מלביש ערומים, וכדומה, ובכ"ז לא חששו לתקן לומר המתיר, המלביש, וא"כ מהיכי תיתא לחוש בכאן אלא שלפי"ז תשוב הערתנו למה לא תקנו לברך מוציא שהוא לכו"ע לשון עבר, ואפשר י"ל דס"ל להגמרא דדעת ר' נחמיה בטלה לדעת חכמים וגם אין אנו חוששים לה. – והנה טעם הדבר בכלל שדחקו חכמים לפרש לשון הפסוק כאן המוציא אתכם בלשון עבר ולא כפשוטו בלשון להבא י"ל ע"פ סוגית הגמרא בעירובין י"ט א' שדרשו הפסוק דישעיה ס"ו ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי, שפשעו לא נאמר אלא הפושעים, שפושעים והולכים, מתקיף לה רב כהנא, אלא מעתה המוציא והמעלה הכי נמי דמסיק ודמפיק משמע אלא דאסיק ודאפיק ה"נ דפשעי הוא, ומדפריך בפשיטות ומתרץ בפשיטות דהמוציא לעבר משמע, מבואר שאין סברא כלל לומר דהמוציא להבא משמע, ולכן השתדלו החכמים לפרש לשון המוציא שבכאן בלשון עבר.
**לכם מורשה.**יובא אי"ה לפנינו בס' במדבר בפ' פינחס בפסוק לשמות מטות אבותם וגו׳.
**ויצום אל בני ישראל.**א"ר שמואל בר רב יצחק, על מה צום – על פרשת שלוח עבדים ¹, ואתיא כר׳ הילא, דאמר, לא נענשו ישראל אלא על פרשת שלוח עבדים, הדא הוא דכתיב (ירמיהו ל״ד:י״ד) מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי ². (ירושלמי ר"ה פ"ג ה"ה)
footnotes: ¹ י"ל הבאור כי לעיל מזה כתיב דבר אל פרעה וגו' וישלח את בנ"י מארצו לומר שלוח עבדיו לחפשי ואח"כ אמר ויצום אל בנ"י ולא פי' מה צום, כי הדברים שבסוף הכחוב קאי רק על פרעה, ולכן דרשו שצוה את בנ"י ג"כ על שלוח עבדים, ר"ל אותו הדבר שצוה את פרעה צוה גם את בני ישראל. ² נראה דסמיך על פסוק הקודם כה אמר ה' וגו' אנכי כרתי ברית את אבותיכם ביום הוציאי אותם מארץ מצרים מבית עבדים לאמר מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי אשר ימכר לך, ואחרי שלא מצינו מפורש באיזה מקום צוה להם מצוה זו ביום הוציאו אותם מארץ מצרים, וכאן מצינו צווי ולא נתפרש איזה הוא, לכן אנו מפרשים מקום סתום ממקום סתום אחר, ודרשינן דכאן רמז הפסוק לאותו הצווי.
**את יוכבד דודתו.**דודתו מן האב אבל לא דודתו מן האם [דאחות אב מן האם אסורה לבני נח] ¹. (סנהדרין נ"ח ב׳)
footnotes: ¹ ר"ל שהיתה אחות קהת מן האב ולא מן האם דאלו מן האם היתה אסורה לישראל עד מתן תורה שהיה להם עד אז דין ב"נ, שלהם אסורה זו. וטעם החלוק בזה בין אחות אב מן האב או מן האם הוא, משום דעיקר איסור בקורבת ב"נ הוא באחות מן האם, משום דאין יחס אבות לב"נ, וגזרו גם באחות האב והאם מפני שהוא דומה לאיסור אחות, אכן גם בזה לא גזרו אלא באחות האב והאם מן האם כמו באחותו, אבל באחות אב ואם מן האב לא גזרו, וכיון דלישראל היה עד מ"ת דיני ב"נ לכן צ"ל שהיתה יוכבד דודתו אחות קהת מן האב ולא מן האם. וע"ע לפנינו בפ' וירא בפסוק וגם אמנה אחותי בת אבי היא (כ' י"ב) מש"כ בענין זה בארוכה.
**בת עמינדב.**א"ר אלעזר, לעולם ידבק אדם בטובים, שהרי משה שנשא את בת יתרו יצא ממנו יהונתן ¹, ואהרן שנשא את בת עמינדב יצא ממנו פינחס ². (ב"ב ק"ט ב׳)
footnotes: ¹ שהיה כהן לע"ז כמבואר בשופטים י"ח. ² אין ענין זה שייך לכשרות ופסול משפחות דזה חובה היא ולא רק מעלה בעלמא, אלא איירי כאן ביחוסי משפחה וכמ"ש בפסחים מ"ט ב' לעולם ישתדל אדם לישא בת ת"ח וגדולי הדור וכו'. ועיין באה"ע סי' ב' ס"ו.
**אחות נחשון.**ממשמע שנאמר בת עמינדב איני יודע שהיא אחות נחשון, ומה ת"ל אחות נחשון, ללמד שהנושא אשה צריך לבדוק באחיה ¹. (ב"ב ק"י א׳)
footnotes: ¹ דרוב בנים דומין לאחי האם, וכאן מפני שהיתה אחות נחשון שהיה נשיא למטה יהודה לכן נשאה.
**מבנות פוטיאל.**מאי פוטיאל – יוסף, ולמה נקרא שמו פוטיאל – שפטפט ביצרו ¹. (שם ק"ט ב׳)
footnotes: ¹ יתכן דלכן ראה לנכון לדרוש שם זה בכלל משום דזולת פעם זאת לא נזכר זה השם בכל התנ"ך, וכך דרך חז"ל לדרוש שם מצוין שלא נכפל שמו במק"א.
**הוא אהרן ומשה.**הם בצדקתם מתחלתם ועד סופם ¹. (מגילה י"א א׳)
footnotes: ¹ כך משמע ליה הלשון הוא – הוא הידוע בצדקתו מתחלתו ועד סופו, והרבה לשונות כאלה דריש כענין זה בסוגיא כאן.
**הוא אהרן ומשה.**בכל מקום מקדים משה לאהרן ובמקום אחד הוא אומר הוא אהרן ומשה מלמד ששניהם שקולים ¹. (תוספתא סוף כריתות)
footnotes: ¹ במשנה כריתות ח' א' חשיב כמה דברים ששקולים הם ולא חשיב הא דאהרן ומשה וצריך באור למה, וי"ל דשם חשיב רק הדברים הנוגעים לדינא, וגם י"ל משום דבאמת לא יתכן לומר ששקולים הם ממש, שהרי באמת מצינו במשה ענינים נעלים שאין כמוהו בזולתו, כמו עלותו אל האלהים והיותו שם ארבעים יום וארבעים לילה וכו', וכן במדות מפורש אומר הכתוב והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה דבכלל אלה גם אהרן, וכן אומר הכתוב ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, וגם איתא בתוספתא מגילה פ"ג הקטן מתרגם ע"י גדול אבל אין כבוד שיתרגם גדול על ידי קטן שנאמר ואהרן אחיך יהיה נביאך, הרי דקרא למשה גדול לגבי אהרן, ולכן לא חשבה המשנה זה בין שאר הדברים שחשבה לשקולים ממש. ומה שאמרה התוספתא שקולים הם נראה לבאר הכונה בשנדקדק לשון הפסוק הזה הוא אהרן ומשה אשר אמר ה' להם הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים, ובפסוק הבא הם המדברים אל פרעה מלך מצרים וגו' הוא משה ואהרן, והנה ידוע הוא דעיקר מתעסק בענין יציאת מצרים ע"י הקב"ה היה משה, ואהרן היה טפל לו, כמבואר בהמשך הפרשיות, וכנגד זה עיקר המתעסק בדבור פה עם פרעה ועם שריו וחרטומיו היה אהרן, כמפורש בפסוק ואהרן אתיך יהיה נביאך, ואהרן אחיך ידבר אל פרעה, ובפרט זה של הדבור היה משה טפל לו, ולפי"ז היה מהראוי שבענין תוצאת כללות הענין יוקדם משה לאהרן כעיקר לפני הטפל, ובענין פרט הדבור יוקדם אהרן למשה ג"כ כעיקר לפני הטפל. אבל באמת כתוב מפורש להיפך, ובוא וראה שבפסוק שלפנינו שבו איירי מעיקר המעשה בפועל כמ"ש אשר אמר ה' להם הוציאו את בני ישראל הקדים אהרן למשה, ובפסוק הבא דאיירי בענין הדבור אל פרעה שבזה היה אהרן עיקר הקדים משה לאהרן, וזה פלא, וזו היא הכונה ששקולים הם, כלומר שהיו ראויים שניהם להיות עקרים בשני המעשים, אלא שכך סידר הקב"ה, לזה המעשה ולזה הדבור.