מקץ עשר שנים. ת"ר, נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה יוציא ויתן כתובה, שמא לא זכה להבנות ממנה, ואע"פ שאין ראיה לדבר – זכר לדבר, מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען ¹, ולמה בארץ כנען, ללמדך שאין ישיבת חו"ל עולה מן המנין ². (יבמות ס"ד א')

footnotes: ¹ וראי' גמורה אין מכאן, דהא כאן לא הוציא אברהם את שרה, אלא הוי כמו שנשא אשה על אשתו, וגם הכא הוי בהסכמתה של שרה. ² ר"ל הא דלא נשא את הגר בשנים הקודמות עד שלא בא לארץ כנען שהיו שנים מרובות בפדן ארם, ללמדך שאין ישיבת חוץ לארץ עולה מן המנין, דדילמא משום עון חו"ל הם עקורים. ונראה דבכלל לשון דין זה חסר עיקר גדול, דהלא כיון דעיקר תכלית דין זה הוא שיקיים פו"ר, א"כ בהא שיוציא את זו עדיין לא בא לתכלית הנרצה, אלא רק אם ישא אחרת, וכמש"כ הרא"ש בסוגיין סי' ט"ז שלמד מכאן ברווק שעברו עליו עשרים שנה ואינו רוצה לישא אשה שכופין אותו ב"ד על זה, וא"כ מה שאמר יוציא ויתן כתובה עדיין אין די בזה, אלא העיקר שכופין אותו לישא אחרת, ופרט זה והוא העיקר חסר בגמרא ובפוסקים, והוא פלא.

ישפט ה'. א"ר חנן, כל המוסר דין על חבירו הוא נענש תחלה, שנאמר ותאמר שרה חמסי עליך ¹, וכתיב (ר"פ חיי) ויבא אברהם לספוד לשרה ². (ב"ק צ"ג א')

footnotes: ¹ חסר המלה וגומר, דמכוין לסוף הפסוק ישפוט ה' ביני ובינך. ² ומבואר בגמרא דהיינו דוקא בדאית לי' דיינא בארעא, אבל בלא"ה מותר למסור דינו לשמים. ונראה פשוט דמקודם צריך להודיע לבעל דינו אולי יגמור אתו בשלום, וכ"מ בר"ן פ"ק דר"ה.

מפני שרי גברתי. אמר לי' רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא דאמרי אינשי, חברך קרייך חמרא – אוכפא לגבך מוש ¹, אמר לי', דכתיב יאמר, הגר שפחת שרי אי מזה באת, ותאמר לו, מפני שרי גברתי אנכי בורחת ². (שם צ"ב ב')

footnotes: ¹ אם יקראו לך אנשים חמור, טול אוכף של חמור והסירהו אליך ושים אותו על גבך, כלומר הודה לדבריהם. ² ר"ל אע"פ שהי' בלבה טינא על שרה בכ"ז קראה אותה גבירה, והוא כלפי לשון המלאך שקראה שפחת שרי.

וקראת עמו ישמעאל. תניא, ישמעאל הוא אחד מאלה שנקרא להם שם עד שלא נולדו, כדכתיב הנך הרה וילדת בן וקראת שמו ישמעאל ¹. (ירושלמי ברכות פ"א ה"ו)

footnotes: ¹ ומפרש בירושלמי דמעלה זו מקריאת השם קודם הלדה הי' רק בצדיקים, וצ"ל הא דחשיב ישמעאל סמך על מ"ש בר"ה ט"ז ב' אין הקב"ה דן את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה, ויליף מישמעאל דכתיב בי' (פ' וירא) כי שמע ה' אל קול הנער באשר הוא שם, ואותה שעה צדיק הי', וגם בסוף ימיו עשה תשובה, ע' לקמן ס"פ חיי. – והנה רש"י בפסוק ט' פירש דעל כל אמירה הי' שלוח לה מלאך אחר, ואפשר לומר בטעם הדבר משום דאמירות שונות ע"י מלאך אחד הוי בכלל אין מלאך אחד עושה שתי שליחות [ב"ר פ"כ], אך לפי"ז אין מבואר למה התפעלה ביותר בקריאת המלאך הרביעי עד שאמרה אתה אל ראי הגם הלום ראיתי אחרי רואי, ומאי אולמי' מהקודמים. ואפשר לפרש ע"פ מ"ד במגילה ג' א', ויהי בהיות יהושע ביריחו וישא עיניו וירא והנה איש עומד לנגדו וישתחו לאפיו (יהושע ו׳:י״ב), פריך הגמרא והיכי עביד הכי, והאמר ריב"ל, אסור לאדם שיתן שלום לחבירו בלילה שמא שד הוא, ומשני שאני התם דאמר לי' כי אני שר צבא ה' עתה באתי, ופריך ודילמא משקרי, ומשני, גמירי דלא מפקי שם שמים לבטלה, ע"כ. ולפי"ז לכי תידק – הנה כאן השלשה מלאכים הראשונים שדברו עם הגר לא הזכירו שם ה', ולפי"ז לא היתה יכולה להיות בטוחה אם באמת מלאך ה' הוא או לא, ואע"פ דאמרו בגמרא דרק בלילה חוששין לשד, אך זה הוא בעיר, אבל בשדה חוששין גם ביום, כמש"כ התוס' בסנהדרין מ"ד א', וכאן דברו אליה המלאכים בשדה, משא"כ המלאך האחרון הזכיר שם ה', באמרו כי שמע ה' אל עניך, והיתה בטוחה כי אמנם מלאך ה' הוא, ולכן קראה בהתפעלות נפשה מענין ראותה אותו. ומכוון לשון הכתוב ותקרא שם ה' הדובר אליה – כלומר, את זה שקרא בשם ה' קראה היא אתה אל ראי, ודו"ק.