תכונת הספר בכלל, תעודתו ותכליתו.

זה ספר תורת ה' מצותיו, חקותיו ומשפטיו, הנתן לנו מסיני – אך בכללו ועיקרו ויסודו נתן לנו, לומר, אך כללי ועקרי ויסודי כל מצוה וכל חוק ומשפט, ואותם כתב לנו משה רבנו מפי הקב"ה כתוב הדר לכל ישראל, אבל פרטיו וענפיו ובאורו עם פירושו, להיותם מרובים בפרטים ופרטי פרטים ודורשים חקירה עמוקה ועיון דק ובינה יתרה ודעת רחבה, נמסרו מפי הגבורה למשה רבנו בעל פה, למען ילמדם למי שראוי ללמדם ולהבינם למי שראוי להבינם. וכך קבלנו פירוש מאמרו יתברך (ס"פ משפטים) ואתנה לך את לחות האבן והתורה והמצוה, תורה – זו תורה שבכתב, והמצוה – זה פירושה. ופירוש זה הוא הנקרא תורה שבעל־פה לעומת התורה הכללית והיסודית, אשר, להיותה כתובה, כאמור, מתחלת נתינתה, נקראת תורה שבכתבומשה רבנו למד תורתו שקבל בעל פה לשבעים זקנים. ובסוף ימיו ליהושע, ויהושע לזקני דורו, ואחריו למדו ומסרו בעל פה חכמי כל דור, הזקנים להצעירים, דור אחר דור, עד דורו של רבנו הקדוש. רבי יהודה הנשיא, והוא בראותו בגלות ישראל ופזורם בין העמים וטלטולם וגדודם, חשש לשכחת התורה שבעל פה – עמד הוא בעזרת חכמי דורו וחבר ספר המשנה המכיל עקרי ויסודי תורה שבעל פה, כדי שיהיה מצוי ביד כל אחד מישראל, והוא היה הראשון מימות משה רבנו שחבר חבור לרבים ללמוד תורה שבעל פה.

אכן להיות שחבור המשנה גם הוא בערכו ערוך ומיוסד אך מכללי ועקרי תורה שבעל פה, הלכות פסוקות וקצרות, ועם זה לא נתן לנו חבור זה מושג כללי מאופן התיחסות תורה שבעל פה לתורה שבכתב כפי שנמסר למשה רבנו על פי פירושים ובאורים וכללים מלמודים יסודים, כמו ע"פ י"ג מדות והקישים וסמיכות ורמזי הכתובים והטעמים – לפיכך עדיין לא הספיק חבור זה למלא חסרון חשש שכחת תורה שבעל פה במלואה וצביונה.

ולכן קמו החכמים שאחרי רבנו הקדוש וחברו לתכלית זו חבורים שונים, כמו חבור הספרא וספרי ותוספתא ומכילתא שתכליתם לבאר עקרי ועניני המשנה, ושני התלמודים שחברו בארץ ישראל ובבבל לבאר טעמי המשנה ואפני הלמוד והיחס מתורה שבע"פ לתורה שבכתב וחדושי הדינים הבאים בקבלה ומסורת חכמי דור ודור, עד – שעם חתימת התלמודים, אוצר התורה שבע"פ, נחקרה התורה שבכתב חקר מוחלט, ונתבארה באור שלם, ונתפרשה בפירוש מספיק, ונעשה חבור התלמודים והברייתות לאילן שענפיו מרובים ושרשיו מתפשטים ומגיעים ליסוד ושורש עקרי אחד מיוחד, קדוש וטהור – לקבלת משה רבנו מפי הגבורה. –

הנה הארכנו קצת לבאר סדר השתלשלות התורה שבע"פ ממקורה הראשון, אף כי הדברים בעיקרם הם ידועים ועתיקים [ועיין בארוכה בהקדמת הרמב"ם ליד החזקה], אך מטרתנו להראות, כי זאת התורה, תורה שבכתב, אחות תאומית היא לתורה שבעל פה, תאמי צביה, וכנפש בגוף וכשלהבת בפתילה אחוזה ודבוקה תורה אחת בחברתה, וכל זמן שלא נצרף אליה, אל התורה הכתובה, באורי ותוספת תורה שבעל פה, איננה תורה שלמה, אין ענינה שלם ואין מצותה שלמה.

אבל למרות כל אלה, הנה עינינו תראינה מחזה נפלא ומעציב, כי לעומת ההכרח המוחלט מהתאחדות שתי התורות, אשר הן בערך שתים שהן אחת, כן רב הפרוד ביניהן, התורה הכתובה עומדת בזוית זו ואחותה התורה שבעל פה בזוית זו, עד שנעשתה התורה כשתי תורות. יודעים אנו אמנם בהרגש פנימי, כי התורה שבכתב, רק אז מתבאר ענינה לאשורו – אך ורק כשתצטרף לתורה שבעל פה, אבל בשעה שאנו עומדים בפרשה מתורה שבכתב, מן הנמנע לנו לצרף אליה כל מה שנתחדש בה בתורה שבעל פה, מפני מה – מפני הפזור הגדול והנורא אשר בספרות התלמודית הארוכה והרחבה מני ים. הנה, למשל, פרשה אחת מתורה שבכתב מתבארת בתורה שבעל פה בכל מסכת ממסכתות הש"ס ובכמה וכמה ברייתות מפוזרות ושונות. וכנגד זה מצינו בכל מסכת ומסכת כמעט מפוזרים ונפוצים ענינים שונים השייכים להתורה שבכתב בכל חמשת חומשיה, זה בכה וזה בכה, עד שמן הנמנע הוא גם לאדם חכם בחכמת התורה לעשות לו בשעת למודו צירוף שלם מתורה שבע"פ גם לפרשה אחת מתורה שבכתב ¹.

footnotes: ¹ ואשר ע"כ אמרו (הוריות י"ד א') הכל צריכין למרי חיטי [לבקי], ויש לכיון ברבוי לשון הכל אפילו זה שמשתקע עצמו ללמוד פרשה או הלכה אחת במקומה, אי אפשר לו בכ"ז להחליט על פיה הלכה למעשה טרם ידרוש אח הבקי אם לא נמצא עוד המשך או חקירה ובאור בענין זה במק"א שלפיהו אפשר להתחדש דבר באותה ההלכה. ויש עוד לכוין בזה מ"ש (סוטה כ"ב א') שהמורים הלכה מתוך משנתם הם מבלי עולם, שהפירוש מתוך משנתם במקומם לבד, מבלי לחקור אם נמצא עוד המשך לענין הלכה זו במק"א, כמש"כ

ואנחנו לא נדע מה נדון בזה, שמאז חתימת התלמודים לא נתעורר אף אחד מן החכמים למלא חסרון גדול ועקרי זה בעיקר ויסוד תורתנו, לצרף ולאחד את שתי התורות כאחת, זו בצד זו, למען ישלטו העין וההרגש בשתיהן כאחת, ולמען נדע מצות התורה לאשורה ולתכליתה כפי שחברה היוצר בתחלה, פלא הוא ותהי לפלא ¹.

footnotes: ¹ הנה אמנם אף כי לא נעשה כדבר הזה בספרותנו, אבל כפי הנראה נרגש היה חסרון זה לגדולי ישראל עוד בימי הראשונים. הנה למשל רש"י בפירושו לתורה הביא אמנם איזו דרשות ופסקי הלכות מחז"ל, אבל לבד כי, כנודע, הוא פלס לו נתיב להביא מה שנוטה ביותר לפירוש הפסוק ע"ד הפשט ולא מה שחדשו כלל חז"ל בהלכה, ולכן חזון נפרץ הוא שפירש גם אליבא דמ"ד דלא קיי"ל כותי', ורק מפני שפשטות הכתוב נוטה ביותר אליבי', וזה הוא, מפני כי יסוד חבורו זה הוא פירוש ובאור ולא חבור הלכה – עוד זאת, במה נחשב מספר הדרשות שהביא לעומת אלה שהשמיט, כגרגיר חול לעומת הר גדול, הנה לדוגמא, בס' בראשית במצות מילה (פ' לך י"ז, ט' – י"ד) הביא כמו בדרך אגב הפשט דין אחד מחז"ל [וגם לא שלם] , ולפנינו נמנו יותר מעשרים דרשות, ובמצות גיד הנשה (פ' וישלח ל"ב ל"ג) הביא ג"כ דרך אגב הפשט דרשה אחת מחז"ל, ולפנינו הובאו שם עשר דרשות. ומי יספור וימנה את הנשמטות בפירושו במצות המסתעפות לענפים ושריגים רבים ושונים בתורה שבע"פ אשר כמעט אין גם רשומם ניכר בפירושו, ולבלי להלאות את המעין בדוגמאות וציונים נביא רק שתים לדוגמא, מפרשת גיטין המכלכלת ענינה בתורה רק בארבעה פסוקים (פ' תזיא תצא, א-ד), ולא הביא אף דרשה אחת מחז"ל לשם, ולפנינו הובאו עד שמונים דרשות והזכות, ומפרשת יבמין (שם כ"ה ה – י) ששם הביא אמנם מספר איזו דרשות, ולפנינו הובאו שם עד מאה ועשרים דרשות, וסבת הדבר – הוא שאמרנו, מפני שחבורו מיוהד אך ורק לבאר פשטות הכתובים ולא לצירוף ההלכות, וכשהביא לפעמים הלכה או פסקא, אך מקרה הוא, שראה לפרש על פיה את פשט הכתוב. והענין ידוע ומתבאר לכל יודע ומבין בדרכי ועניני פירש"י על התורה. – אחריו מציגו התעוררות ברעיון הצטרפות תורה שבכתב עם תורה שבעל פה לרבנו שמעון הדרשן, מחבר ספר ילקוט שמעוני [חי בתחלת אלף הששי]. הספר הזה אמנם ידוע ומפורסם בעמנו, אבל מה נחזה בו, גל צבור מהמון ענינים רבים ושונים" ארוכים ורחבים, מתלמוד ומדרשים ואגדות, עולים בלולים ומעורבים, מבלי לידע סוף דבר ושיטה אחרונה מה נתחדש ואיך נתחדש בתורה שבע"פ נוסף על התורה שבכתב, וכשהוא בא אל ענין אחד בתורה שבכתב הדורש לצרף לו אך כשורה אחת מתורה שבע"פ והי' הענין מתבאר טוב ויפה, הוא הולך ומעתיק דפים שלמים מגמרא עם כל המו"מ והשקלא וטריא ומחלוקת התנאים והאמוראים וענינים ע"ד אגב ואגב דאגב עד כי קשה למצוא תמצית שייכות הדברים לאותו הענין בתורה שבכתב ותכלית הדבר, ועם זה באו בו הענינים היותר חמורים מבלי כל באור ופירוש כל שהוא, עד כי מכל זה נראה לו להטעין שהוא צולל במים רבים ואדירים תחת שאון גלים של ים זועף, מבלי קץ ותכלית ותקוה לבא אל היבשה, ונלאה נפשו לבא אל התכלית הנרצה. וזולת זה דרכו להעתיק רק מסוגיות שלמות דאיירו ביחוד בענין אותה הפרשה, והשמיט הדרשות הבאות באגב במקומות שונים בתלמוד וברייתות השייכות ומוכרחות ללשון התורה, ודרשות כאלה תגיענה עד הרבה מאות, כאשר יוכח המעין בחבורנו בכל פרשה ופרשה כמעט, ומתלמוד ירושלמי לא הביא אף דרשא אחת בכל החבור. הנה כי כן, אע"פ שבדור דעה של המחבר בודאי הי' הספר הזה יפה ורצוי ומקובל, אבל בדורות האחרונים לא יפלא, כי, מהסבות שבארנו, לא הי' הספר הזה לספר העם כולו, ולא עוד, אלא שאפילו החכמים היחידים המשתמשים בו – הוא רק לזמנים ומקרים רחוקים ומקוטעים, ולא דרך למוד סדורי, בי אם למצוא מקום משכנו של מאמר חז"ל הצריך להם לשעה ותו לא. וכל זה נודע ומפורסם בעולם התורה. – ובדור האחרון, כנראה, עלה על דעת הגר"א מווילנא לכונן בגין אוצר כזה, אחדות וקשר תורה שבכתב עם תורה שבעל פה. ונשאר לנו לברכה מאתו קובץ דרשות חז"ל על איזו פרשיות התורה, מכונה בשם אדרת אליהו, אך אמנם הקובץ הזה ראוי יותר לקראו בשם "רשומים" / כי כפי הנראה בו לאחר העיון, רשמם רק לו לעצמו לזכרון הענינים, ולא לחבור כללי לעולם, כי באו בו אך מלים ראשיים קצרים ומקוטעים מדרשות חז"ל ונגמרים במלת "וכו'", וגם לא נתבארו כלל וכלל, עד כי יטרד המעין וילאה למצגא תכלית הנרצה, ועם זה, כאמור, לא חיבר זה כי אם על איזו פרשיות, וגם הן לא נגמרו. – ובדורו של הגר"א חיבר אחד מחכמי ווילנא ספר מעין ענין כזה, הוא ספר רביד הזהב (הוראדנא תקנ"א), אבל רחוק הוא הרבה משלמות הנרצה בזה. הוא אינו מביא דרשות חז"ל כסדרן על סדר הכתובים, ורק מאסף הוא דברי הפוסקים השייכים לעניני הפרשה, וגם אינו מבאר התיחסותם אל לשונות הכתובים, וגם לפי שיטתו שסלל הוא – הרבה הרבה ענינים נשמטו. אמנם עם כ"ז הוא חבור יקר ונכבד, וחביב הוא עלי עד מאד, וכמה פעמים נסתייעתי בו, וזכרתיו לברכה בבאורי לחבור זה, ויהי זכרו ברוך, – וסמוך לדורנו זה חיבר רב גדול אחד [הגרי"ץ מיקלנבורג] ספר הכתב והקבלת "המפרש את המקראות ע"ד הפשט עם דתורה שבע"פ" [ לשון שער הספר], אמנם אינו ענין כלל לחבורנו זה, כי הוא תפש רק לדוגמא אחד ממאמרי חז"ל והשתדל לפרש אח הכתוב אליבי' בדרך חדשה שסלל לו בגזרות שונות ובמובן פעלים הדשים כנודע לטעון בספרו זה, אבל לא נגע כלל במטרת חבורנו באחדות שלמה ומוחלטת מתורה שבכתב עם תורה שבעל פה. – וספר התורה והמצות [להג"ם מלבי"ם] – אמנם הגדיל בו מחברו לעשות, והראה כחו וגבורתו כמשפטי לשוננו [והעיקר בס' ויקרא], אבל גם הוא לא בא אל יסוד חבורנו זה, למטרתו, לתכליתו לסרורו ולשלמותו. -]

ואם חסרון זה בספרות התורה שבכתב חסרון ניכר הי' בדורות הקודמים, בימים המאושרים ההם, ימי הנצח וההוד לחכמת התורה, בעת אשר למוד התורה בכלל ובפרט הי' חזון נפרץ בעולם, והישיבות רבו בחכמים ותלמידים לאלפים ולרבבות, וכל חכם מחכמי התורה היתה דעתו רחבה ותורתו אומנתו, ולכל אחד מהם היתה התורה שבעל פה, אם הרבה אם מעט, כמונח בקופסא, ואם בנקל או בטורח, היו לו רשומי התורה שבעל פה, כמה שהם, ניכרים בתורה שבכתב למקומותם לעניניהם – על אחת כמה וכמה בזה"ז שתקפו טרדות רבות ושונות בעולם, טרדת מלחמת הקיום וטורח הפרנסה והתפשטות למודי חול, והיציאות ונדודים ממדינה למדינה ומדינות הים, ולמוד התורה שבע"פ בכלל הולך ומתמעט, והשעה דוחקת גם לחכם גם לתלמיד למצוא דרך קצרה ואורח סלולה לתלמודו – על אחת כמה וכמה שההכרח מכריח אותנו לתכלית קיום התורה שבעל פה, לאחד את התורה שבכתב עם התורה שבעל פה בסדר נמרץ ובדרך קצרה ובסגנון קל וברור, עד שכאשר יקרא האדם בתורה שבכתב ימצא בצדו וסמוך לו כל הנוסף ונתחדש בענין זה בכל התורה שבעל פה בלי יגיעת בשר ורוח הרבה, ובמניעת האריכות והשקלא וטריא הארוכה, רק תוכן ותמצית הדרשה ופסק ההלכה האחרונה ע"פ טעם ובאור הדרשה שהעלו חז"ל עפ"י המדות שהתורה שבכתב נדרשת בהן, והיו לו שתי התורות בכף אחת. ותחשב לו התורה שבעל פה כדבר הבא בחיוב תולדי מתורה שבכתב וכענף הגדל ביחד עם האילן, ולא תהיה נכרת לו תורת ישראל כשתי תורות. ואף גם היינו בטוחים בעזרת ה' בקיום התורה שבעל פה, אחרי היותה דבוקה וצמודה אל התורה שבכתב המצויה ביד כל אחד.

לכן קמתי אנכי הצעיר לבית הלוי ונאזרתי בעזרת ה' הבוחר בתורה ברוח עוז ואומץ וחברתי החבור הגדול הזה לתכלית כל האמור, אספתי וצברתי בעיון נמרץ ושקידה יתירה כל מאמר וכל ענין, כל דרשה וכל פסקא, בהלכה ובאגדה, במוסר ודרך ארץ, [לבד דברי דרוש ארוכים ייתר מדאי ואשר אינם נוגעים לענין הכתוב] הנפוצים ומפוזרים בכל רחבי הספרות התלמודית, בתלמוד בבלי וירושלמי, ספרא [הוא גם תורת כהנים] וספרי, תוספתא ומכילתא, אדר"נ ומס' קטנות [ועוד ממקורים שונים כפי שיתבאר בפרק הבא בסעיפים ח' וט'], ערכתי וסדרתי כל דבר וכל ענין על מקומו בענינו בתורה שבכתב, זה לעומת זה, בסדר נמרץ ודרך קצרה, בסגנון קל ובלשון חכמים, ובמראה מקום משכנו של כל מאמר וענין בתורה שבעל פה ¹, עם באור מספיק לפרש ולבאר אופן וטעם הדרשות וההלכות שהעלו חז"ל מלשון וענין הכתובים, עם הערות וחדושים ובאורים בענין ובבירור הדרשה וההלכה לדינא, ואף הוא בסדר נמרץ ודרך קצרה, בהסבר קל ולשון צחה ונוחה, והי' הענין שלם בעזרת ה'.

footnotes: ¹ לפרטי סדר עבודה זו הקדשנו פרק מיוחד, הוא פרק הבא.

וקראתי שם החבור תורה תמימה על שם ענינו, כי תורה זו, תורה שבכתב, הם הם חמשת חומשי התורה, בהתאחדותה אחדות שלמה עם התורה שבעל פה, היא כל הספרות התלמודית, נעשית תמימה ושלמה, מבלי חסרון ומכרעת מכל מה שראוי לבא בעניני המצות והדינים. החקים והמשפטים, כפי שחברם היוצר מתחלה, מראשית נתינתם מסיני, והיה האהל אחד ¹.

footnotes: ¹ ועיין במנחות ס"ה ב' מבואר שהשם תורה שלמה יונח ביחוד על הצטרפות תורה שבע"פ עם תורה שבכתב, יעו"ש, ולפי"ז היה אמנם ראוי לקרות זה החבור בשם תורה שלמה, אך הנה נטינו משם זה, מפני בי באמת השם שלם לא יונח בכלל על מעשה אנוש קרוץ מחומר, ואין שלמות כי אם במעשיו של הקב"ה שהוא תכלית השלמות, משא"כ השם תמים יונח גם על התמימות ברוח, וביחוד על התורה כמש"כ תורת ה' תמימה.