סדר הערכת הספר בפרט.

לתכלית השלמות עטרנו את החבור הזה בכמה מעלות טובות ויתרונות שונים אשר נפרטם בזה בפרט, עם דוגמאות מקוריות, למען יהיה להמעין מושג נאמן מהם, ועשר עטרות נטל ענין זה.

וזה תוכן ענינן בכלל:

א) קביעות הדרשות לעניניהן.

ב) סידור הדרשות למקורן.

ג) קצור הדרשות.

ד) הרחבת הדרשות.

ה) התגלות דרשות כמוסות.

ו) דרשות שאינן להלכה ואשר במחלוקת חכמים.

ז) דרשות אסמכתיות.

ח) דרשות נוספות ממדרשים שונים.

ט) דרשות נוספות מספרי הראשונים.

י) דרשות כפולות במקומות שונים.

א) קביעות הדרשות לעניניהן.

הנה אע"פ דזה הוא מיסוד החבור לקבוע כל דרשה בענין הכתוב שמתיחס אליה, בכ"ז פעמים רבות המצא תמצא דרשה כזו שצריכה עיון רב בסדר קביעותה, וזה הוא מפני שיש כמה דרשות שהובאו בסמיכות ובאגב על דרשה אחת יסודית ועקרית ממקום אחר, והיא, הדרשה העקרית, אינה יכולה להתקיים בלעדי הדרשות הנסמכות, והן, הנסמכות, כשהן לעצמן, לכאורה אין תופסות מקום כלל, ולכן צריך להשכיל לסדרן כל אחת על מקומה,

לדוגמא:

במס' סוטה י"ד א', אמר ר' חמא ב"ר חנינא, מאי דכתיב (פ' ראה) אחרי ה' אלהיכם תלכו, וכי אפשר לאדם להלך אחר השכינה והלא כבר נאמר כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא, אלא להלך אחר מדותיו, מה הוא מלביש ערומים דכתיב (פ' בראשית) ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם - אף אתה הלבש ערומים. מה הוא מבקר חולים דכתיב (ר"פ וירא) וירא אליו ה' באלני ממרא - אף אתה בקר חולים. מה הוא מנחם אבלים דכתיב (ס"פ חיי) ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק - אף אתה נחם אבלים. מה הוא קובר מתים דכתיב (ס"פ ברכה) ויקבר אותו בגיא - אף אתה קובר מתים. ע"כ לשון הגמרא.

והנה לכאורה כל המשך דרשה זו היא שרשרת אחת העשויה מחוליות רבות אשר אי אפשר להפרידן, בהיותן כולן נסמכות אל דרשה אחת עקרית - אחרי ה' אלהיכם תלכו ־ להלך אחר מדותיו, אבל ברצוננו וחובתנו לקבוע במקום כל ענין ממדות הקב"ה כל אחת לבדה ועל מקומה, הפרדנו וסדרנו המשך דרשה זו למקומותיה, כזה:

בפ' בראשית חברנו וקבענו דרשה בזו

וילבישם. מבאן שממדת הקב"ה להלביש ערומים [סוטה י"ד א'].

ובר"פ וירא - כזו

וירא אליו ה'. מכאן שממדת הקב"ה לבקר חולים [סוטה י"ד א'].

ובס"פ חיי - כזו

דברך אלהים את יצחק. מכאן שממדת הקב"ה לנחם אבלים [סוטה י"ד א']

ובס"פ ברכה - כזו

ויקבר אותו. מכאן שממדת הקב"ה לקבר מתים [סוטה י"ד א'].

ובבאור כל דרשה הערנו התכלית היוצאת ממנה, שראוי לאדם להלך אחר מדותיו של הקב"ה ולנהוג כזה. ובפ' ראה בפסוק אחרי ה' אלהיכם תלכו העתקנו המשך כל הדרשה במלואה כמו שהיא בגמרא, כמו שהעתקנו למעלה, ובזה עניני כל הדרשה בכלל ובפרט באו כלם על מקומם לעניניהם. -

ויש דרשות כאלו שבגמרא חברו אותן אחת באחת, אשר לפי סגנון הגמרא אמנם דבוקות ומחוברות הן וההכרח לחברן, משא"כ במקומן בתורה שבכתב אין כל שייכות לחבורן יחד ואינן תלויות כלל זו בזו, ופרודן - סדורן. וכן עשינו

לדוגמא:

במס' מנחות ע"ד ב', ת"ר, ואם מנחת מרחשת קרבנך סלת בשמן תעשה (פ' ויקרא), מלמד שטעונה מתן שמן בכלי, קרבנך קרבנך לגזירה שוה [ר"ל, קרבנך דכתיב במנחת מחבת (ויקרא ב' ה') וקרבנך דכתיב במנחת מרחשת (שם שם ז') אתו לגז"ש], מה מנחת מרחשת טעונה מתן שמן בכלי אף מנחת מחבת טעונה מתן שמן בכלי', ומה מנחת מחבת טעונה יציקה ובלילה אף מנחת מרחשת טעונה יציקה ובלילה, ע"כ. והנה אם בסגנון למוד הגמרא הענין כולו מסודר ועולה יפה, אבל בתורה שבכתב בשעה שאנו עומדים בדין מנחת מחבת אנו נזקקין רק לדיניה שלה ולא לדיני מנחת מרחשת, וכן כשאנו עומדים בדין מנחת מרחשת אין אנו נוקקין לדיני מנחת מחבת, וא"כ בשעה שאנו עומדים בדין מנחת מחבת למה נעכב את המעין בדין מנחת מרחשת דלא איירי בי' כלל, וכן להפך, ולכן למען סדר כל ענין במקומו סדרנו כזה:

בפ' ויקרא ב' ה' בדין מנחת מחבת

קרבנך. נאמר כאן קרבנך ונאמר במנחת מרחשת קרבנך (פ' ז'), מה להלן מתן שמן בכלי אף כאן מתן שמן בכלי [מנחות ע"ד ב'].

שם ושם בפסוק ז' בדין מנחת מרחשת

קרבנך. נאמר כאן קרבנך ונאמר במנחת מחבת קרבנך (פ' ה'), מה להלן יציקה ובלילה אף כאן יציקה ובלילה [מנחות ע"ד ב'].-

וכן גם בפרשיות וספרים שונים,

לדוגמא:

במס' נדרים ע"ח א', נאמר כאן [בס' נדרים, ר"פ מטות] זה הדבר ונאמר להלן בשחוטי חוץ [פ' אחרי] זה הדבר, מה להלן אהרן ובניו וכל ישראל אף כאן אהרן ובניו וכל ישראל, ומה כאן ראשי המטות אף להלן ראשי המטות, ע"כ. והנה בשעה שאנו עומדים בפרשת שחוטי חוץ אין אנו נזקקים כלל לדיני פרשת נדרים, וכן כשאנו עומדים בפרשת נדרים אין אנו נזקקים לדיני פרשת שחוטי חוץ, ולכן למען סדר כל ענין על מקומו סדרנו כזה:

בפ' אחרי בדין שחוטי חוץ

זה הדבר. נאמר כאן זה הדבר ונאמר בפרשת נדרים זה הדבר (ר"פ מטות), מה להלן ראשי המטות אף כאן ראשי המטות [נדרים ע"ח א'].

ובר"פ מטות בדין נדרים

זה הדבר. נאמר כאן זה הדבר ונאמר בשחוטי חוץ זה הדבר (פ' אחרי) מה להלן אהרן ובניו וכל ישראל אף כאן אהרן ובניו וכל ישראל [נדרים ע"ח א'].

והענין מבואר. -

עוד פרט אחד בנוגע לסעיף זה ויתבאר מחוך הדוגמא הזאה. בתורת כהנים פ' שמיני (י"א י'), ומכל נפש החיה אשר במים, נפש - להביא את הסילונית [מין בריה שחציו דג וחציו צורת אדם], יכול תהא מטמא באהל [כדין אדם], ת"ל (פ' חקת) זאת התורה אדם כי ימות באהל, ר"ל כיון דבטומאת אהל כתיב אדם בעינן אדם שלם, ע"כ. ולמען לא יחסר כל דבר על מקומו קבענו בס' חקת שם דרשה כזו:

אדם כי ימות, אדם - להוציא את הסילונית [תו"כ פ' שמיני י"א י'].

ובבאורנו בארנו ענין זה י -

ב) סידור הדרשות למקורן.

נהגנו בסדר הדרשות - מתחלה מתלמודי בבלי, אחריו מתלמוד ירושלמי, אחריו מספרא [היא גם תורת כהנים], אחריו מספרי, אחריו מתוספתא, אחריה ממכילתא ואחריה ממסכתות קטנות ומספרי הראשונים [עיין להלן סעיף ט'], ודרשה שהיא גם בבבלי גם בירושלמי קבענו מבבלי, ואשר בירושלמי וברייתות קבענו מירושלמי, וסדר הקבוץ מתלמודים - על סדר מסכתות הש"ס. ובמסכתות ־ על סדר הדפים. אמנם אם עיקר מקום הדרשה הוא במס' מאוחרת מסדר המסכתות ורק דרך אגב באה במס' הקודמת לה, רשמנו מס' המאוחרת, יען העיקר הוא המקום שבו הוקבעה הדרשה ביחוד בענינה המיוחד לה. הדוגמאות בפרט זה - למותר.

ומפני זה ראוי להעיר, כי כאשר יפגוש המעין באיזה מאמר בירושלמי או בברייתא מספרא וספרי תוספתא ומכילתא וכו' שנשמט במקומו בחבור זה - אל נא ימהר להחליט כי אמנם נשמט כולו בהחבור יען כי באופן כזה קרוב לודאי, כי בגמרא הבבלית בא מאמר זה בדרשה אחרת באיזה פסוק אחר, ולפי דרכנו לבכר המקור שבבבלי על זה שבירושלמי, ואשר בירושלמי - על הברייתות, בטח בא ענין זה במקום אחר בהחבור ששם עיקר מקומו, ולא מצאנו לנכון להכפיל הדברים. ואמנם בכמה מקומות הערנו על ענין זה במקומו בהבאור. ־

ג) קיצור הדרשות.

פעמים רבות מאד, כאשר באנו להעתיק דרשה מחז"ל, ראינו, מ עלינו להעתיק חצי עמוד ולפעמים גם עמוד שלם מגמרא או מספרא וספרי וכו', עד בואנו אל נקודת הדרשה עצמה, יען כי היא טוויה שזורה וצמודה אל פלפול ומשא ומתן שבגמרא באריכות רב. אבל אחרי שסלנו לנו דרך קצרה כדי להקל על המעין, ושתהא שליטת עינו והרגש תפיסתו באין כאחד, לכן השתדלנו באופנים כאלה לקצר ככל האפשר. ולפעמים ראינו לנכון להוסיף [במוסנר] מלה אחת או שתים לעיקר הדרשה למען אשר ע"י זה יהי' באפשר להפרידה מחבורה אל המשכה להמו"מ שבגמרא ויהיה לה לבדה המשך וקשר ותצא קלה וקצרה וברורה.

לדוגמא:

במס' ע"ז ה' ב', אמר ר' אלעזר, מניין למחוסר אבר שאסור לבני נח [לקרבן] דכתיב (פ' נח) מכל החי מכל בשר שנים מכל, אמרה תורה, הבא בהמה שחיים ראשי אברים שלה [והם היו דרושים לנח לקרבן לכשיצא מן התבה], האי מבעי לי' למעוטי טריפה דלא, טריפה מלחיות זרע נפקא. הניחא למ"ד טריפה אינה יולדת, אלא למ"ד טריפה יולדת מאי איכא למימר, אמר קרא אתך - בדומין לך, ודילמא נח גופי' טריפה הוי, תמים כתיב בי', ודילמא תמים בדרכיו צדיק במעשיו, לא ס"ד דנח גופי' טריפה הוי, דאי ס"ד טריפה הוי, וכי אמר לי' רחמנא כותך עייל שלמין לא תעייל. והשתא דנפקא לי' מאתך, לחיות זרע למה לי, אי מאתך הוי אמינא לצותא בעלמא ואפילו זקן ואפילו סריס, כתב רחמנא לחיות זרע, ע"כ. הנה כמה דרשות וענינים משולבים ודבוקים זה בזה ועין המעין תטרד למצוא סדורם ותכלית ענינם, ולכן סדרנו כולם בדרך קצרה כזה:

בפ' נח

צדיק תמים. צדיק במעשיו, תמים בדרכיו [ע"ז ו' א']

ומכל החי. א"ר אלעזר, מניין למחוסר אבר שאסור לבני נח, דכתיב ומכל החי, אמרה תורה, הבא בהמה שחיין ראשי אברין שלה [ע"ז ה' א'].

להחיות אתך. אתך בדומין לך למעוטי טריפה, ודילמא נח גופי' טריפה הוי, לא ס"ד דאמר לי' רחמנא כותך עייל, שלמין לא תעייל [ע"ז ו' א].

לחיות זרע. למעוטי זקן וסריס [ע"ז ו' א'].

הרי עניני כל הדרשות בקצור נמרץ ומסודרים על סדר הכתובים. -

עוד דוגמא מקיצור דרשות בהוספת מלה אתת ושתים:

במס' ע"ז ה' א', ת"ר, מי יתן והי' לבבם זה להם (פ' ואתחנן), אמר להם משה לישראל, כפויי טובה בני כפויי טובה, בשעה שאמר הקב"ה לכם מי יתן והי' לבבם זה להם הי' לכם לומר תן אתה. כפויי טובה דכתיב (פ' חקת) ונפשנו קצה בלחם הקלקל, בני כפויי טובה דכתיב (פ' בראשית) האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל, ע"כ. והנה בבואנו אל הפסוק האשה אשר נתתה וגו' הלא עלינו להעתיק כל המשך האגדה עד בואנו אל נקודת ענין זה, וכן בבואנו אל הפסוק ונפשנו קצה, אבל באמת הלא אין לפסוקים אלו כל שייכות לתחלת הדרשה, שהרי הם באים רק לראי' בעלמא שישראל הם כפויי טובה בני כפויי טובה, ותו לא, ולכן למען ערוך דרשות מיוחדות מענינים אלה מבלי צירופם לכל המשך האגדה, הוספנו להם מלה אחת ושתים וסדרנו כזה:

בפ' בראשית

האשה אשר נתתה. ת"ר [אדם הראשון] כפוי טובה היה, דכתיב האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל [ע"ז ה' ב'],

ובפ' חקת

ונפשנו קצה. ת"ר, [ישראל] כפויי טובה היו, דכתיב ונפשנו קצה בלחם הקלקל [ע"ז ה' כ']

והענין מבואר. -

ד) הרחבת הדרשות.

לפעמים באה דרשה בחז"ל בקיצור מופלג עד שאין לה כל באור ופירוש, וההכרח להרחיב אותה ותצא כלולה בתמימותה ובטעמה ורוחה [א) לבד עוד כונה הרצופה בסדר זה, כי אע"פ שהרחבנו באור גדול לתכלית באור כל דרש בטעמה וענינה, אעפ"כ, השתדלנו בכל האפשר להציע פנים הדרשות באופן כזה שלא תהיינו משועבדות לעיין בבאור, אלא מי שאין לבו להבאור תהיינה לו הדרשות מבוארות בעיקרן כשהן לעצמן -].

לדוגמא:

בירושלמי סנהדרין ת"ר ה"ז, דיני נפשות מתחילין מן הצד, פליגי בה ר' יוחנן וריש לקיש, חד אמר, דיננו כדיניהם [ר"ל דיננו בפרט זה כי מתחילין בד"נ מן הצד הוא כדיניהם של בני נח, כלומר, שגם בהם נוהג מנהג זה] וחד אמר אין דיננו כדיניהם, מאן דאמר דיננו כדיניהם - ניחא, מאן דאמר אין דיננו כדיניהם מה מקיים ויאמר יהודה - ראו דברי יהודה, ע"כ. וסתומים הדברים, ולכן הרחבנו הדרשה בתוספת דברים במוסגר, כזה:

בפ' וישב, בפסוק ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף

ויאמר יהודה. [למה פתח יהודה תחלה, לפי שדיני נפשות מתחילין מן הצד, ולמאן דאמר אין דיננו כדיניהם מאי איכא למימר, שנראו דבריו ונכתבו על שמו] [ירושלמי סנהדרין פ"ד ה"ז],

ובבאורנו בארנו כל מה שיש להעיר ולפרש בזה,-

עוד דוגמא:

במס' יומא כ"ה ב', מניין לראש ופדר שקודמין לכל האברים, ת"ל את ראשו ואת פדרו וערך, ואידך פדר אחרינא [וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים את הראש ואת הפדר] למאי אתא, לכדתניא, כיצד הי' עושה, נותן את הפדר אבית השחיטה ומעלהו, וזהו דרך כבוד של מעלה, ע"כ. והנה הדרשה כמו שהיא בלשון זה אינה מתבארת כלל, דמאי קשה לו למאי אתא, הלא לגופי' אתא, אך לפי הענין שבגמרא הרחבנו הדרשה בלשון כזה:

בר"פ ויקרא

ואת הפדר. [והלא פדר בכלל כל הנתחים היה ולמה יצא] לכדתניא, כיצד היה עושה, נותן את הפדר אבית השחיטה ומעלהו, וזהו דרך כבוד של מעלה [יומא כ"ה ב'].

ובזה הדרשה מבוארה. -

ה) התגלות דרשות כמוסות.

לפעמים באו בחז"ל דינים כאלה הבנויים בעיקרם על לשונות התורה, רק לא פרשום חז"ל מפורש, אלא באו טמונים וספונים וכמו כלולים בדין ובדרשה מעין דינים אלו עד שלא נראים כלל לכאורה בהשקפה ראשונה. ואנחנו כשעמדנו בעיון נמרץ על שפוני טמוני חדושי חז"ל בתורה שבכתב גלינו והוצאנו בס"ד את הדרשות לאור עולם.

לדוגמא:

בירושלמי ערלה פ"א ה"ב, א"ר יוחנן משום ר' ינאי, אילן שנטעו בתוך הבית חייב בערלה ופטור מן המעשרות, דכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה [ור"ל, לכן פטור מן המעשרות, משום דכתיב במעשר היוצא השדה ודרשינן - ולא היוצא בתוך הבית]. והנה המקור בזה לענין חיוב בערלה לא נתבאר, אלא למדין אנו ממקור הפטור שבמעשר, דכיון דבמעשר פטור משום דמיעטה התורה בה בלשון היוצא השדה, א"כ בערלה דלא כתיב בה מיעוט שדה, ממילא נשאר החיוב - כללי בבית כמו בשדה וכ"ד המפרשים. ולכן למען לא יחסר יסוד דין עקרי בזה בפרשת ערלה חברנו דרשה בענין זה כזה:

בפ' קדושים בדין ערלה

ונטעתם. אמר רבי יוחנן משום רבי ינאי, אילן הגדל בתוך הבית חייב בערלה, [מאי טעמא, ונטעתם סתמא כתיב, בכל מקום שאתם נוטעים] [ירושלמי ערלה פ"א ה"ב].

וסגרנו את המלות שהוספנו במוסגר, למען דעת, כי משלנו הן נוספות להסביר הענין. -

עוד דוגמא בזה מסדור לשון התורה גופה.

בכתובות ל"ט א', בענין תשלומי קנס שחייבה התורה לאונס ומפתה, זה לשון המשנה, האונס נותן מיד והמפתה - לכשיוציא, ר"ל, המאנס אין תלוי חיוב תשלום הקנס בכניסתו אותה לו לאשה או לא, אלא בכל אופן חייב, ואפילו כשכונסה, משא"כ המפתה אינו חייב אלא רק אם אינו נושא אותה לו לאשה. וטעם הדבר, משום דבמפתה כתיב (פ' משפטים) כי יפתה וגו' מהר ימהרנה לו לאשה, ואם מאן ימאן [אז] כסף ישקול, מבואר מפורש שהקנס בא רק במאון הנשואין, ואם נושאה - הוא מחפה על בזיוגה, משא"כ באנוסה כתיב (פ' תצא) כי ימצא איש נערה וגו' ותפשה וגו' ונמצאו ונתן האיש וגו' חמשים כסף ולו תהיה לאשה, הרי שלא תלה הכתוב חיוב הקנס בהנשואין, אלא מיד כשאנסה נתחייב בתשלומין מחמת הענוי, והחיוב מנשואין היא מצוה בפני עצמה, וזהו שחדשה המשגה האונס נותן מיד והמפתה לכשיוציא, ועל יסוד זה חברנו בענינים אלה שתי דרשות כזה:

בפ' משפטים בדין המפתה

כסף ישקל. אימתי - לכשיוציא [כתובות ל"ט א'].

ובפ' תצא בדין המאנס

ונתן. מיד [ואע"פ שכונסה] [כתובות ל"ט א']. -

דרשות שאינן להלכה ואשר במחלוקת חכמים.

כבר אמרנו (פרק הקודם), כי מתכלית חבורנו זה לעשות אותו לבאור שלם ומוחלט ליסודי המצות שבתורה שבכתב והיינו שיהיה אדם רואה המצוה הכתובה בתורה שבכתב ולעומתה ־ מה שנתחדש לה בתורה שבעל פה. ולפי זה אם נביא בחבור זה הדרשות שאינן להלכה, הלא תאבדנה להחבור מטרתו ותכליתו, וכן בדרשות שפליגי בהן חכמים והלכה כאחד מהם, אם נביא דעות שניהם, ג"כ לא נבא אל התכלית הנרצה. ולכן ראינו לנכון להשמיט מכל את הדרשות שאינן להלכה, ואלה אשר במחלוקת חכמים קבענו הדרשה אליבא דמ"ד שהלכה כמותו על פי יסודי הכללים שקבעו לגו חז"ל [ב) ויוצא מכלל זה הדרשות האגדיות, כי אותן הבאנו כמו שהן בדעות חכמים שונים, יען כי בהן המדרש עיקר, והוא סובל הכל.]. -

ז) דרשות אסמכתיות.

הנה בכלל השמטנו דרשות שהן לאסמכתא בעלמא, כיון דאין דיניהן מן התורה. ואמנם במקום שאמרו חז"ל הלכתא גמירי לה או הלכה למשה מסיני וקרא אסמכתא בעלמא - אותן קבענו, יען כי גם פרטים אלה הם מכלל תורה שבעל פה, ומה לי אם נמסרו למשה מסיני בדיוק הכתוב או בהלכה פסוקה, שניהם ממקום קדוש יהלכון, וכיון שאפשר להסמיכן על לשון התורה, מהיכי תיתי. ולפעמים, במקום שהדרשה באה לאסברי קראי הבאנו גם דרשות אסמכתיות והערנו על זה בבאורנו. -

ח) דרשות נוספות ממדרשים שונים.

הנה אע"פ כי כאמור [בשער הספר ולמעלה פרק א'] מיסוד חבור זה לאסוף הדרשות מחז"ל משני התלמודים ומספרא וספרי תוספתא ומכילתא אדר"נ ומסכתות קטנות, אך מפני כי מתכלית ומטרת החבור לאחד את כל דיני התורה שבכתב המתבארים מחדל ע"פ טעמי המקראות וע"פ הקבלות ומסורות באשר הם שם, לכן חשבנו לנכון לצרף גם את הדרשות ההלכיות המתבארות גם במדרשים שונים.

לדוגמא:

בפ' ויצא

וידר יעקב נדר לאמר. מהו לאמר - לומר לדורות שיהיו נודרין בעת צרה [מ"ר].

בפ' ויגש [בהרחבת הלשון קצת]

ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק. לאלהי אביו אברהם לא נאמר אלא לאלהי אביו יצחק, מכאן אמרו, חייב אדם בכבוד אביו יותר מבכבוד אבי אביו [מ"ר].

בפ' בהעלותך

והעבירו תער על כל בשרם. על כל בשרם - פרט לבית הסתרים [פסיקתא רבתי].

בס"פ תצא

מחה תמחה. מחה תמחה - אפילו מן העצים ומן האבנים [מדרש הובא בפוסקים], -

ט) דרשות נוספות מספרי הראשונים.

כמה וכמה דרשות באו בספרי הראשונים, על הרוב בחבור הרמב"ם, וקבענו על הסדר בשם מביאן. וטעמנו בזה, משום דכנודע הרבה ברייתות היו לפני הראשונים ולפנינו הם חסרים, והוכחנו זה כמה פעמים בחבורנו, ולכן קרוב לומר, כי כל אלה ממקום קדוש מחז"ל יהלכו, ובפרט, כי הדינים שעליהם הוקבעו הדרשות הם דינים עקרים מן התורה.

וכן לא נמנענו להביא לפעמים חדושי דינים שסמכו הפוסקים עצמם על לשונות התורה, [וכמ"ש הנמוק"י בר"פ החובל בשם הירושלמי דכל דבר שיודעין בו שכן הוא האמת אלא שלא נתברר לו סמך מן הכתוב הרשות ביד כל אדם לדון ולהביא לו סמך מלשון התורה], והודענו שם בעליהם, למען ידע המעין מאין באו ומקור מקום חדושם.

לדוגמא:

בפ' חיי

נתתי כסף השדה. שטרי מכר דידן, אע"פ שכתוב בהם ומכרתי ונתתי, אינם שטר ראיה, לפי דנתתי גם להבא משמע, כדכתיב נתתי כסף השדה קח ממני [ר"ן פ"ק דקדושין].

בפ' ויצא

וכל אשר תתן לי. יראה לי, דאע"פ שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, אבל אם אמר הרי עלי להקדישו חייב להקדישו כשיבא לעולם משום נדר, וראיה לדבר מיעקב שאמר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך וכתיב. (בפ' וישלח) אשר נדרת לי שם נדר [רמב"ם ה' ערכין, פ"ו - הלכה ל"א ־ ל"ג].

בפ' וישב

וימשכו ויעלו. מכאן דהא דקונים במשיכה אינו אלא עד שיוציא החפץ ממקומו [שערים דרב האי גאון, שער ט"ז]. -

י) דרשות כפולות במקומות שונים.

דרשות שהן דבוקות ומחוברות לשנים ושלשה פסוקים בתורה בפרשיות שונות, ונהגנו בהם כך. אם אלה הפסוקים השונים הם בספר אחד מן חמשת החומשים אז קבענו הדרשה בפסוק שבפרשה הקודמת, וכשבאנו להפסוק שבפרשה הבאה השייך לאותה הדרשה עוררנו לעיין בהפסוק שבפרשה הקודמת בהספר ההוא ששם באה הדרשה השייכא גם לפסוק זה. אך אם הפסוקים האלה הם בספרים שונים מחמשת החומשים קבענו הדרשה בשני הספרים ההם, וטעמנו בזה, יען כי בעת שיעמוד המעין בחומש השני הלא אין בידו החומש הראשון שימצא בו אותה הדרשה, ולא בכל מקום וזמן ימצאו להמעין כל חמשת החומשים מוכנים לפניו, ורצוננו שלא יחסר מזג הדרשות להטעין בכל חומש שהוא עומד בו - על אתר, משא"כ אם שני הפסוקים הם בחומש אחד.

לדוגמא:

בס' בראשית פ' מקץ

ויבאו בני ישראל. נאמר כאן בני ישראל ונאמר להלן (פ' אמור) ונקדשתי בתוך בני ישראל, מה בני ישראל שבכאן עשרה אף בני ישראל שלהלן עשרה, מכאן לכל דבר שבקדושה שאין אומרים בפחות מעשרה [ירושלמי ברכות פ"ז ה"ג].

ובס' ויקרא פ' אמור

ונקדשתי בתוך בני ישראל. נאמר כאן בני ישראל ונאמר למעלה (פ' מקץ) ויבאו בני ישראל, מה בני ישראל שלהלן עשרה אף בני ישראל שבכאן עשרה, מכאן לכל דבר שבקדושה שאין אומרים בפחות מעשרה [ירושלמי ברכות פ"ז ה"ג].

וכן בס' שמות פ' יתרו

פוקד עון אבות. ולהלן הוא אומר (פ' תצא) ובנים לא יומתו על אבות, הא כיצד, כאן כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם, כאן כשאין אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם [ברכות ז' א'].

ובפ' תצא העתקנו כזה

ובנים לא יומתו על אבות. ולמעלה הוא אומר (פ' יתרו) פוקד עון אבות על בנים, הא כיצד, כאן כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם, כאן כשאין אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם [ברכות ז' א']. -