Torah Temimah on Torah, Numbers
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
**ואם יהיה היובל.**מלמד דאפילו בשעה שהיובל נוהג והנחלות חוזרות – אבל ירושה של תורה אינה חוזרת ¹ [ירושלמי כתובות פ"ט ה"א]
footnotes: ¹ באור הענין, כי הלשון ואם יהיה היובל אינו מבואר כאן כלל, דהלא אדרבה, לכשיהיה היובל תחזור הנחלה, וזה הלא היפך כונתם של הטוענים שרצו לומר שנחלת בנות צלפחד תעבור לשבטים אחרים ולא תחזור לעולם לקדמותה, כמבואר בפרשה, ולכן בהכרח לפרש הלשון ואם כמו אפילו, ורצונם לומר דאפילו לכשיהיה היובל ושארי הנחלות יחזרו, אבל זו של בנות צלפחד שתעבור לבעליהן לעולם לא תחזור לשבט צלפחד, וזה הוא מפני כי ירושה דאורייתא אינה חוזרת ביובל וס"ל דירושת הבעל דאורייתא [ע"ל פ' ח' אות י"ג], ועיין בבבלי בכורות נ"ב ב', וצ"ע שלא הביאו שם דרשה זו, ועיין באות הבא.
**ואם יהיה היבל.**תניא, ואם יהיה היובל, מכאן היה רבי יהודה אומר, עתיד היובל שיפסק ויחזור ¹. (תו"כ פ׳ ויקרא, ב׳ י"ד)
footnotes: ¹ עיין רש"י בפסוק זה הביא דרשה זו, ופירשו המפרשים דקשה ליה הלשון ואם שלכאורה הוא סותר כונת הטוענים שרצו לומר שנחלת בנות צלפחד תעבור לשבטים אחרים ולא תחזור לעולם לקדמותה וכמש"כ בדרשה הקודמת. ולדעתי אין פי' זה נכון, יען שבתו"כ כאן פירש ר' יהודה עצמו כונת דרשתו זאת, שכן דריש כאן, ואם תקריב מנחת בכורים, ר' יהודה אומר, עתידה מנחת בכורים לפסוק ולחזור, וכן הוא אומר ואם יהיה היובל עתיד היובל לפסוק ולחזור, עכ"ל. והכונה מבוארת דמדייק הלשון ואם דמשמע שמציאות היובל הוא ספק והלא באמת היא מצוה חיובית, וכן בקרבן מנחת בכורים לא שייך לשון ואם דמשמע שרשות הוא להקריב מנחת בכורים ובאמת הוא קרבן חובה, ולכן מסיב הלשון ואם לדרשה אחרת. – אך תימא שלא העיר לא רש"י ולא המפרשים מדרשת הירושלמי שהבאנו בדרשה הקודמת שכבר דרשו הלשון ואם כמו אפילו, יעו"ש, וי"ל דרוצה רש"י לפרש ע"פ האמת דקיי"ל ירושת הבעל דרבנן וא"כ תו לא מקיימא אותה דרשה כמש"כ שם, ולכן מביא דרשה אחרת, ודו"ק.
**זה הדבר.**תניא, א"ר שמעון בן גמליאל, בחמשה עשר באב הותרו השבטים לבא זה בזה ¹, מאי דרוש – זה הדבר, דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה ². (תענית ל׳ ב׳)
footnotes: ¹ מבלי לחוש להסבת נחלה, כמבואר בפרשה. ² נראה טעם דרשה זו, משום דעל הרוב מצינו לשון זה הדבר רק בענין הנוגע לשעתו לבד, כמו בפ' בשלח זה הדבר אשר צוה ה' לקטו ממנו ועוד שם זה הדבר אשר צוה ה' מלא העומר וגו', ובפ' תצוה ובפ' צו בענין מלואים שהיו רק לשעתם ועוד בכ"מ [וע"ל ר"פ מטות] ואמנם עם כ"ז לא נתבאר מניין לקחו להם לעיקר ויסוד לבטל מצוה שבתורה, כי בודאי על דיוק לשון זה הדבר לבד קשה לבנות יסוד לבטל מצוה מפורשת בתורה. ויתכן לומר שהיה להם בקבלה דעיקר הצווי מהסבת נחלה היה רק בעת חלוקת הארץ, כדי שיתודע ויתברר חלק כל אחד ואחד, אבל אח"כ לדורות שכבר נתבררו והוגבלו החלקים ונקראו בשם, שוב אין לחוש למקרה הסבת נחלה, ובכ"ז לא בטלו המצוה עד זמן ידוע שראו שא"א להתקיים בלי נשואי תערובת השבטים זב"ז, ועמדו והתירו, ומצאו רמז לזה בתורה את הלשון זה הדבר כמבואר, כך נ"ל. ועיין בנמוקי רמב"ן.
It was taught: Rabbi Shimon ben Gamliel said, "On the fifteenth of Av, the tribes were permitted to intermarry with each other without concern for the inheritance. This is explained in the portion (Parashat) [of the Torah]." What is the interpretation of the verse "This is the thing"? It means that this practice was applicable only in that specific generation, as the reason for this interpretation is that we find the phrase "this is the thing" primarily used in relation to the specific time, as seen in Parashat Beshalach (Exodus 16:16) and in Parashat Tetzaveh (Exodus 30:23), regarding matters that were only relevant for their respective times. However, it is not explicitly stated where they derived the authority and foundation to suspend a commandment from the Torah. Indeed, it is difficult to establish a foundation to suspend an explicit commandment based solely on the precision of the phrase "this is the thing" without further clarification in the Torah.It is possible to say that they had received a tradition that the main instruction regarding the inheritance issue was applicable only during the division of the land, in order for each tribe's portion to be known and clarified. But afterwards, in generations where the portions were already determined and assigned, there was no longer a need to be concerned about intermarriage and inheritance issues. In that case, the commandment was not nullified until a known time when they realized that it was impossible to fulfill it without intertribal marriages, and they then permitted it. They found a hint to this in the Torah through the phrase "this is the thing," as explained. This is my opinion, and one should further consult the depths of the Ramban's commentary. (Ta'anit 30b)
**זה הדבר.**תניא, יש באבות מה שאין בבנים, באבות הוא אומר (פ׳ ח׳) וכל בת יורשת נחלה, באבות אין בבנים לא ¹, מאי משמע, אמר רבא, זה הדבר – דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה ². (ב"ב ק"כ א׳)
footnotes: ¹ ר"ל שאיסור הסבת נחלה משבט לשבט הוא רק לאותו הדור נאמר ואין זה מצוה לדורות, וכבדרשה דלעיל. ² כבר נתבאר זה בדרשה הקודמת, יעו"ש.
It was taught: There is a difference between fathers and sons. In the case of fathers, it is stated (in Parashat Chelek): "Every daughter who inherits." But in the case of sons, it is not so. This means that the prohibition of intertribal inheritance applies only to that specific generation and is not a commandment for future generations, as explained previously. What does it imply? Rava said, "This is the thing" - this matter applies only to this generation. This has already been clarified in the previous interpretation. May it be well understood. (Bava Batra 120a)
**לטוב בעיניהם.**אמר רב יהודה אמר שמואל, בנות צלפחד הותרו להנשא לכל השבטים, שנאמר לטוב בעיניהם תהיינה לנשים, אלא מה אני מקיים אך למשפחת אביהן תהיינה לנשים – עצה טובה השיאן הכתוב שלא תנשאנה אלא להגון להן ¹. (שם שם)
footnotes: ¹ לא נתבאר כלל מה הכריחו לשמואל להוציא כונת הכתובים מפשטן שאמנם צווי הוא זה שתנשאנה רק למשפחת מטה אביהן. ואולי משום דקשה לומר דצווי הוא זה, יען כי א"כ לא יתבאר הלשון לטוב בעיניהן תהיינה לנשים, דאולי ייטיב בעיניהן משבטים אחרים, ואם היה זה צווי לא הו"ל לומר לטוב בעיניהן וגו' אלא אך למשפחת מטה אביהן וגו' וממילא היה מובן שלטוב בעיניהן מאותו השבט, אחרי דבאותו השבט לא הוגבל להן מי ומי. – גם י"ל בטעם הכרח דרשה זו שהותרו להנשא לכל השבטים, דהוא ע"פ מ"ד בב"ב ק"ט ב', רבי אומר, בכולן [בכל פ' נחלות, בפ' פינחס] נאמר בהן נתינה, ונתתם וגו', ובבת הוא אומר [שם] והעברתם [את נחלתו לבתו], מפני שאין לך מעביר נחלה משבט לשבט אלא בת בלבד, הואיל ובנה ובעלה יורשין אותה, וכגון סרח בת אשר הנשואה לחנוך בן ראובן ומת אשר בלא בנים זכרים וירשתו סרח בתו ומתה סרח וירשה בנה או בעלה שהם משבט ראובן, נמצא שהוסבה נחלת שבט אשר לשבט ראובן, יעו"ש. והנה בבנות צלפחד כתיב ג"כ לשון העברה והעברת את נחלת אביהן להן [פ' פינחס], הרי מפורש שרשות שתסוב נחלתן משבט לשבט כהוראת המלה והעברת, כמבואר, ולכן בהכרח צ"ל דמ"ש כאן אך למשפחת מטה אביהן הוא רק עצה טובה, כמבואר, דאל"ה אי אפשר כלל שתוכל הנחלה לעבור משבט לשבט. ומה שסמך דרשה זו על הלשון לטוב בעיניהן תהיינה לנשים ולא על הלשון והעברת, הוא מפני שרצה לבאר הענין וסדר הכתובים במקומו וענינו בפרשה כאן, ודו"ק. ובגמרא מפרש דאע"פ דכתיב (פ' ח') וכל בת יורשת נחלה לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה אך כל זה הוא בשאר נשים ולא בבנות צלפחד, ואולי הטעם מפני שחשובות היו כמבואר בפרשה פינחס, לכן כדאות היו שתחשבנה בזכות מיוחד.
For their own benefit... Rav Yehuda said in the name of Shmuel: The daughters of Tzelafchad were permitted to marry men from any tribe, as it is stated: "For their own benefit they may marry." However, how do I fulfill the phrase "only within the family of their father's tribe shall they marry"? It is a good advice that the verse provides, stating that they should marry only within their tribe, but not limiting them to their own family. This principle is not explicitly clarified in the text. Why did Shmuel find it necessary to extract the intention of the verses from their literal meaning? Because the commandment is indeed that they may marry only within the family of their father's tribe. Perhaps the reason it was difficult to state explicitly is that if it were explicitly commanded, it would not have been necessary to say "for their own benefit they may marry," as it is possible that other tribes would be preferable in their eyes. And if the commandment had been stated as "only within the family of their father's tribe," it would have been understood that it is for their own benefit within that tribe, as after the inheritance was given to them, there would be no limitation on whom they could marry.(Bava Batra 121a)
**ולא תסב נחלה.**תניא, בסבת הבן הכתוב מדבר, או אינו אלא בסבת הבעל, כשהוא אומר (פ׳ ט׳) ולא הטוב נחלה ממטה למטה אחר, הרי בסבת הבעל אמור הא מה אני מקיים ולא תסוב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה – הוי אומר בסבת הבן ¹. (ב"ב קי"ב א׳)
footnotes: ¹ באור הענין, כי הסבת נחלה משבט לשבט יצוייר בשני אופנים, הא' ע"י ירושת הבן את אמו, והב' ע"י ירושת הבעל את אשתו, והנה האופן הראשון הוא פשוט, כגון אם ירשה אשה את אביה שהוא משבט ראובן והלכה ונשאת לאחד משבט שמעון ומתו היא ובעלה והניחו בן שירשתם, וידוע דהבן מתייחס אחר אביו, הרי שהוסבה נחלת שבט ראובן לשבט שמעון ע"י ירושת הבן את אמו, ואופן השני, ע"י ירושת הבעל את אשתו, יצוייר, כגון אם ירשה אשה את אביה שהוא משבט ראובן ונשאת לאחד משבט שמעון ומתה וירשתה בעלה, ונמצאת נחלת שבט ראובן הוסבה לשבט שמעון ע"י ירושת הבעל את אשתו. והנה אזהרת הסבת נחלה כתיב בשני פסוקים, בפסוק שלפנינו ובסמוך פסוק ט', ותרי קראי למה לי, וע"כ צ"ל דמשום דאפשר להסבת נחלה בשני אופנים ע"י ירושת הבן את אמו וע"י ירושת הבעל את אשתו, לכן כתיב שתי אזהרות בשני פסוקים. ואמר על זה דהפסוק שלפנינו בהכרח מכוין להסבת נחלה ע"י ירושת הבן כמבואר, יען כי הפסוק הסמוך (ט') בהכרח איירי בהסבת נחלה ע"י ירושת הבעל כדמפרש התם משום דכתיב שם ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחר, כלומר שירשנה בעלה אם תנשא לו, שהוא אחר לגבה, אבל אם הוסבה נחלה ע"י בנה שיורשה אינו אחר ממש לגבה, דיורש כרעא דאמיה הוא, וא"כ הפסוק שלפנינו בהכרח איירי בהסבת הבן, כמבואר, ודו"ק.
**ולא תסב נחלה.**תניא, ולא תסב נחלה לבני ישראל ממטה למטה אחר עם וכל בת יורשת נחלה (פ׳ ח׳) שניהן בדיבור אחד נאמרו ¹. (ירושלמי נדרים פ"ג ה"ב)
footnotes: ¹ המפרשים טרחו בבאור דרשה זו, ולי נראה פשוט, שהרי כשאומר שהבת תירש הרי ודאי שתסוב נחלה משבט לשבט, שהרי זאת הבת שירשה למשל נחלת אביה משבט ראובן ונשאת לאחד משבט שמעון ומתה וירש אותה בעלה או בנה שמתיחס אחר האב ובזה הלא הוסבה נחלת שבט ראובן לשבט שמעון, וכמש"כ בדרשה הקודמת, וא"כ בשביל איסור זה דהסבת נחלה א"א כלל שהבת תירש, ולכן צ"ל דבשעה שנאמר וכל בת יורשת נחלה בה בשעה נאמר לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה ולא תסוב נחלה ממטה למטה, ר"ל כדי שתוכל הבת לירש, ומטעם שלא יסובב נחלה משבט לשבט צוה שבת כזו תנשא רק לאחד משבט אביה, וזהו שאמר נאמרו בדבור אחד, והרבה ענינים כיוצא בזה הובאו בירושלמי [עיין לפנינו בפ' יתרו בפסוק זכור את יום השבת].
**וכל בת ירשת וגו'.**ת"ר, וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל, האיך בת יורשת שני מטות, אלא זו שאביה משבט אחד ואמה משבט אחר ובתו וירשתן ¹, מכאן לבת שיורשת את אמה, וק"ו לבן ². (ב"ב קי"א א׳)
footnotes: ¹ כגון שאביה משבט ראובן ואמה משבט שמעון ולא היה להם בנים כי אם בת זו וירשתן, נמצאת יורשת שני מטות. ² ר"ל ק"ו לבן שיורש את אמו, ומה בת שהורע כחה בנכסי האב יפה כחה בנכסי האם, בן שיפה כחו בנכסי האב אינו דין שיפה כחו בנכסי האם, ולולא ק"ו זה הו"א דהירושה נמשכת כפי תולדת המין, הבן יורש את אביו והבת את אמה.
**וכל בת ירשת וגו׳.**תניא, רבי ישמעאל אומר, הבעל יורש את אשתו, שנאמר וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל, בהסבת הבעל הכתוב מדבר ¹, ואומר (פ' ז') ולא תסוב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה, ואומר (פ׳ ט') ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחר ². (שם שם ב׳)
footnotes: ¹ כלומר בשביל הסבת נחלה ממטה למטה על ידי הבעל היורש את אשתו שירשה נחלת אביה משבט ראובן ובעלה משבט שמעון ונמצא שהוסבה משבט לשבט, בכך דבר הכתוב, והקפיד שלא תנשא למטה אחר אלא לאחד ממשפחת מטה אביה וכמש"כ בפסוק הקודם, וא"כ ממילא מבואר שהבעל יורש את אשתו, ואצטריך לדרשה זו יען כי בפרשת נחלות בפ' פינחס אינו מפורש ממש שאחד מן היורשים הוא הבעל את אשתו, עיי"ש לפנינו. ² מה שאמר ואומר ואומר לכאורה היה נראה פשוט דמפרש שלא נימא דהפסוק ולא תסוב נחלה איירי בהסבת נחלה ע"י הבן והיינו אשה שירשה את אביה משבט ראובן ונשאת לאחד משבט שמעון ומתה היא ובעלה והניחו בן וירשם, וידוע דהבן מתיחס אחר אביו, וא"כ אין ראיה שהבעל יורש את אשתו כיון דאפשר לצייר הסבת נחלה ע"י אופן אחר כמבואר, לכן מביא דכתיבי שתי אזהרות בשני פסוקים, ולא תסוב נחלה משבט לשבט, ומכוין להדרשה שהבאנו בפסוק הקודם שהאזהרה בפסוק ז' על כרחיך איירי בהסבת הבן, יען שזו שבפסוק ט' ע"כ איירי בהסבת הבעל, כך הי' נראה לכאורה לפרש בדרך פשוט, אבל בגמרא מצרכי הבאת שני פסוקים לענין אחר, ולא ידעתי למה לא מפרשי בגמרא כמש"כ, ועיין בזה. – והנה בדבר ירושת הבעל את אשתו בארנו, פ' נחלות (פ' פינחס) דעת רוב הפוסקים דהוי מדרבנן, והדרשות שבאו בענין זה הן אסמכתות, ואע"פ דכפי המתבאר כאן ובפסוק הקודם מבואר כמעט מפורש בתורה שהבעל יורש את אשתו, שהרי מוקי שיזהרו מהסבת נחלה משבט לשבט ע"י ירושת הבעל את אשתו, אך בגמרא פלפלו לאוקים שני הפסוקים בהסבת הבן, יעו"ש. וגם לבד זאת י"ל דאין הכרח כ"כ שהבעל הוא יורש ממש, דאפשר לומר שההסבה תהיה ע"י שהאשה תתן נחלתה במתנה לבעלה וכדומה באופנים שונים, וע"ע מש"כ בפ' פינחס שם.
**וכל בת ירשת וגו׳.**תניא, האשה את בניה מנחלת ולא נוחלת, דאמר קרא וכל בת יורשת נחלה, יורשת ואינה מורשת ¹. (ב"ב קט"ו א׳)
footnotes: ¹ הרבותא בזה אע"פ דכתיב וכל אשה יורשת נחלה ממטות ודרשינן לעיל שנוחלת משני מטות שאביה משבט אחד ואמה משבט אחר, ולפי"ז היה צריך להקיש מטה האם למטה האב, מה מטה האב אב יורש את בנו כך מטה האם אם יורשת את בנה, קמ"ל דהאם אינה נוחלת, ומסמיך זה על הלשון יורשת דמיותר הוא, דדי היה לכתוב וכל בת נחלה וגו', אלא רומז דרק יורשת שני מטות אבל אינה מורשת לב' מטות אם מתה היא אלא לאחד מהם דהיינו לאביה אבל לא לאמה דאין האם יורשת.
**ממטות.**תניא, מניין לבן שקודם לבת בנכסי האם, ת"ל ממטות, מקיש מטה האש למטה האב, מה מטה האב בן קודם לבת אף מטה האם בן קודם לבת ¹. (שם קי"א א׳)
footnotes: ¹ נסמך על הדרשה דלעיל דהא דבן יורש את אמו ילפינן בק"ו מבת דילפינן לה מלשון ממטות והוקשו המטות בתיבה אחת דלא כתיב שני מטות והלכך דרשינן היקש זה שלא די דיורש כבת אלא שגם קודם לה.
**ולא תסב נחלה.**בסבת הבעל הכתוב מדבר, או אינו אלא בסבת הבן, כשהוא אומר ממטה למטה אחר, ובן לאו אחר הוא ¹. (שם קי"ג א׳)
footnotes: ¹ דרשה זו נתבארה לעיל בפסוק ז' אות ח', יעו"ש וצרף לכאן.
**ותהיינה.**תני, בנות צלפחד שקולות היו, שנאמר ותהיינה – הויה אחת לכולן ¹. (שם ק"כ א׳)
footnotes: ¹ הנה בפ' פינחס כתיב סדר שמות בנות צלפחד מחלה נעה חגלה מלכה ותרצה, וכאן מנויין בסדר אחר, ודרשינן שם לחד מ"ד דשם מנאן הכתוב לפי חכמתן, לפי ששם הציעו לפני משה דברי דת ודין בדבר ירושתן, וכאן מנאן לפי סדר שנותיהן, יען כי בכאן איירי בענין נשואיהן ודרך העולם שתנשא הבכירה לפני הצעירה, ומבואר מזה שלא היו כולן שוות בחכמה, אבל תנא דבי ר' ישמעאל לא ניחא ליה בזה, אלא ס"ל דשקולות היו, כלומר שוות בערך חכמתן, ולהורות דבר זה הקדים הכתוב במכוון פעם זו לזו ופעם זו לזו, וכמו שיש הרבה ענינים כאלה בתורה כמבואר במשנה כריתות כ"ח א' ולפנינו בכ"מ, כמו בפ' וארא הוא משה ואהרן הוא אהרן ומשה ללמדך ששקולין היו, ובפ' קדושים פעם הקדים בכבוד אב לאם ופעם אם לאב ללמדך ששקולין הם, והרבה כהנה, יעו"ש, – ויש להביא ראיה לדעה זו דשקולות היו ממה שיש לדקדק בענין שמות בנות צלפחד שנזכרו בתורה שלש פעמים, ובכל מקום לבד הקדימה והאיחור שלא בסדר אחד כמבואר כאן, עוד זאת שינה הכתוב, כי פעם אחת עשה את האחת טפילה ותלויה בחבירתה ואת האחרת עיקר, ופעם להיפך, כי בפ' פינחס (כ"ו ל"ג) כתיב מחלה ונעה חגלה מלכה ותרצה, ושם (כ"ז א') כתיב מחלה נעה וחגלה ומלכה ותרצה וכאן כתיב מחלה תרצה וחגלה ומלכה ונעה, וידוע דו' הנוסף בשמות מורה על טפילת אותו השם להקודם, והיינו שהשם הקודם עיקר והשני הנזכר בו' הנוסף טפל לו, ולכי תידוק, הנה בכל השלש פעמים כתיב פעם שם האחת בלא ו' והשנית בו' ופעם אותה שהיתה כתובה בפעם הראשונה בלא ו' כתובה עתה בו' וזו שהיתה כתובה שם בו' כתובה עתה בלא ו' הנוסף, וכן בפעם השלישית החליף הסדר, עיין בזה, וכל אות שבתורה בא בדיוק נמרץ ובכונה מיוחדת, וי"ל שבא בזה להורות שכולן שקולות ושוות היו ולא היתה האחת טפלה לחבירתה וגם לא למחלה הבכירה מכולן שכתובה בכל פעם בראש, ודו"ק.
**לבני דדיהן.**תני, בנות צלפחד צדקניות היו, שלא נשאו אלא להגון להן, [דכתיב ותהיינה בנות צלפחד לבני דודיהן לנשים] ¹. (ב"ב קי"ט ב')
footnotes: ¹ הרבותא בזה אע"פ שנתבאר לעיל בפסוק ו' שהותרו להנשא לכל השבטים, וזה שאמר הקב"ה אך למשפחת מטה אביהן תהיינה לנשים היתה רק עצה טובה ולא צווי, בכ"ז נהגו כצדקניות מבלי לעבור על עצת ה' ותהיינה לנשים לבני דודיהן דהיינו למשפחת מטה אביהן.
**אלה המצות.**נתבאר לפנינו סוף פ' בחקתי.