Torat HaAdam, The Gate of Mortality, One Whose Dead Lies Before Him
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
מתניתין: מי שמתו מוטל לפניו פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין. באבל: פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה. ואם רצה להחמיר על עצמו הרי זה לא יחמיר מפני כבוד המת. נושאי המטה וחלופיהן וחלופי חלופיהן, את שלפני המטה ואת שלאחר המטה, את שלמטה צורך בהן פטורין, ואת שאין למטה צורך בהן חייבים. אלו ואלו פטורין מן התפלה.
גמרא: מוטל לפניו אין, שאין מוטל לפניו לא, ורמינהו, מי שמתו מוטל לפניו אוכל בבית אחר. אם אין לו בית אחר, אוכל בבית חבירו. אם אין לו בית חבירו, עושה מחיצה ואוכל. ואם אין לו דבר לעשות מחיצה, מחזיר פניו ואוכל. ואינו מסב ואוכל. ואינו אוכל בשר. ואינו שותה יין. ואין מברך ואין מזמן. ואין מברכין עליו, ואין מזמנין עליו. ופטור מק"ש ומן התפלה מן התפילין, ומכל מצות האמורות בתורה. ובשבת מסב ואוכל בשר ושותה יין. ומזמן ומברכין עליו, ומזמנין עליו. וחייב בק"ש ובתפלה, ובכל מצות האמורות בתורה. רבי שמעון בן גמליאל אומר מתוך שנתחייב באלו נתחייב בכלן. אמר ר' יוחנן תשמיש המטה איכא בינייהו. קתני מיהת אוכל בבית אחר, ואפילו הכי פטור מק"ש ומן התפלה ואע"פ שאינו מוטל לפניו. ופרקינן: אמר רב אשי כל זמן שמוטל עליו לקברו כמוטל לפניו דמי.
האי אין מברך ואין מזמן דקתני. פירשו בו שאינו מברך המוציא. ואין מזמן, ברכת המזון. ודקתני אין מברכין עליו, שיטפא דלישנא נקט, דלענין המוציא מאי מברכין עליו איכא. ברכת הלחם היא, ואין אדם מברך לחבירו ברכת הנהנין. ואם היה חבירו אוכל עמו, לעצמו הוא מוציא. ויש מן הראשונים שמחקו אותו מן הספרים. ולי נראה אינו מברך, ברכת המזון לעצמו, ואינו מזמן, ע"י אחרים בשלשה, ואין מברכין עליו, ברכת המזון, שלא תאמר כיון שאינו יכול לברך לעצמו, יהא כבור, דחכם מברך ובור יוצא. ואין מזמנין עליו, לחשבו במנין שלשה לזימון, וכולהו גווני דברכה קתני. והוא הדין להמוציא שאינו מברך. והכל בכלל הברכה, בין לפני המזון בין לאחר המזון.
גירסת ירושלמי. ואם אינו יכול לעשות מחיצה הופך פניו כנגד הכותל ואוכל. ואינו לא מסב ואוכל, ולא אוכל כל צרכו ולא שותה כל צרכו, ולא אוכל בשר ולא שותה יין, ואין מזמנין עליו, ואם בירך אין עונין אחריו אמן, ואחרים שברכו אין עונה אחריהם אמן. פי' וזהו ואין מברכין עליו דקתני בדידן. במה דברים אמורים בחול, אבל בשבת מסב ואוכל ושותה כל צרכו, אוכל בשר ושותה יין, ומזמנין עליו, ואם בירך עונין אחריו אמן, ואחרים שברכו עונה אחריהן אמן. אמר ר' שמעון הואיל והתרת לו את אלו, התרת לו כל שאר מצותיה של תורה. אם חיי שעה התרת לו חיי עולם לא כל שכן. ר' יהודה בן פזי בשם ר' יהושע בן לוי הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. נמסר לרבים אוכל בשר ושותה יין. נמסר לכתפים כמו שנמסר לרבים. פירוש נמסר לרבים ולכתפים, שהיו חבורות בעיר מזומנין על הקבורה, וכשהשלים האבל צרכי הוצאתו מוסרים אותו לאותן חבורות על מנת שיוציאוהו לבית הקברות כשירצו. ומשעה שנמסר להם המת אינו מוטל על האבל אלא על אותן הכתפים. הילכך אוכל בבית אחר ואוכל בשר ושותה יין מעתה, אף על פי שהמת בבית. כד דמך רבי יוסא קבל רבי חייא בר אבא אבלויי, ואכלון בשר ואשקתון חמרי, עד כאן בירושלמי. וכתב הרב הגדול ר' יצחק הצרפתי הידוע בעל התוספות ז"ל, כשנפטרה אמי מ"כ הודיעו לרבינו יעקב אחיה ז"ל שהיה דר במקום קרוב משם, ואכל בשר ושתה יין קודם קבורתה. ואמר לנו הטעם. כי מאחר שיש לה בעל חייב בקבורתה אינו אסור בבשר ויין כיון שאין קבורתה מוטלת עליו, כדרך הירושלמי. ואיני יודע אם היה רבינו מיקל בכך אם היה עמנו בעיר ממש. ונשאל הרב ז"ל על אדם גדול שבדורו שתפסו שלטון ומת בתפיסה ולא נתנו לקבורה והיה מעכבו בתפיסה כדי לגבות עליו ממון הרבה יותר ממה שהיד משגת. ואפילו היה ספק בידם לעשות אסור לפדותו באותו ממון מפני תיקון העולם. והשיב ז"ל יש לומר דלא קרינא בהו מי שמתו מוטל לפניו לאסרם בבשר ויין, הואיל ואינו מוטל על הקרובים לקברו עד יערה עליהם רוח ממרום. ואעפ"כ אין אני מדמה דינו לנתיאשו מקבורתו לענין שיחול עליהם אבילות מעתה, כיון שלא נתיאשו לגמרי כהרוגי ביתר, כי שם נראה לי שמשעה שנתיאשו מלקברם חלה עליהם אבילות. וכן בדביתהו דר' אליעזר ברבי שמעון. כיון שלא היה עומד לקבורה חלה עלי' אבלו תמיד. אבל כאן אף על פי שאין יכולין לעסוק בקבורתו לפי שאינו ברשותן ואין יכולין להצילו מיד הארמיים שהוא ברשותן, אין מתיאשין לגמרי כהרוגי ביתר, ועל כן לא תחול עליהם אבילות עדיין. ואף על פי שאין אבילות חלה עלייהו לפי שלא נתיאשו, לא קרינא בהו מי שמתו מוטל לפניו כיון שאינו ברשותן ואין יכולין לעסוק בצרכי קבורתו. ועוד שאין יודעים אם יבא לידם לקברו ומתי יבא לידם, ואפילו מי שאוסר מתשמיש המטה למי שמתו מוטל לפניו בשבת, יש לומר שנתירנו בכאן אפילו בחול. כי שם מוטל עליו לקברו אחר השבת מיד בודאי. מה שאין כן כאן. ועוד שגם בשבת עצמו מוטל עליו לשומרו, ולדבר ולפקח בעסקי קבורתו, כדמשמע בירושלמי בפרק מי שמתו דקאמר מטעם שזקוק לו אפילו בשבת להביא לו ארון ותכריכין, כדתנן מחשיכין על התחום וכו'. מטעם זה יש לפטרו מתקיעת שופר בי"ט כאלו הוא נושא משאו, כלומר כאלו מוטל עתה עליהם עסק קבורתו. אבל מ"מ כאן שאין מוטל עתה עליהם לעשות לו כלום, שכבר יגעו בין הם בין אחרים ולא הועילו, מתוך כך נמנעין מלעסוק בו שאין יודעין מה לעשות יותר, ומקוים לישועתו של מקום. והירושלמי שהזכרנו חולק על הגמרא שלנו בזה שמחייבו בשבת וגם בי"ט בכל המצות, וכל שכן מי שהוא בבית האסורים ואי אפשר לו לעסוק בו כלל. כמדומה דבר פשוט דלא קרינא ביה מי שמתו מוטל לפניו ליאסר בבשר ויין ולהפטר מן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה. לפי שאי אפשר כלל לעסוק בו, שהרי אפילו מי שנמסר לרבים לקברו אמרינן בירושלמי נמסר לרבים אוכל בשר ושותה יין, נמסר לכתפים כמו שנמסר לרבים. ומשמע אע"פ שלא יצא מפתח ביתו עדיין, דאי בשיצא מפתח ביתו וחלה עליו אבילות לא היה לו להזכיר אכילת בשר ושתית יין. אלא לומר שחייב בכפיית המטה וחלה עליו אבילות. ופשיטא דאבל מותר בבשר ויין, ועיקר תנחומי אבלים ביין כדכתיב תנו שכר לאובד ויין למרי נפש. ועוד מה היה לנו להזכיר מסירה לרבים או לכתפים, כי אם יצא מפתח ביתו. וכמו שזה מותר בבשר ויין, וכל שכן מי שהוא בבית האסורים ואינו יכול לעסוק בו. וכעין חתן אחר ארבעה לילות שחייב בקריאת שמע אע"פ שלא עשה מעשה, יש לומר גם כאן, כיון שהקרובים מסיחין את לבם מעסק הקבורה כל כך על ידי אונס זה. ואפילו יחשבו כאוננים ליאסר בקדשים ומעשר שני, אפילו יהיה שם אונס כזה, אף על פי כן אין לאסרם בבשר ויין, שהרי ביום מיתה מותרין בבשר ויין לאחר הקבורה, אף על פי שאסורין בקדשים ומעשר שני כל היום לכולי עלמא מן התורה מטעם אנינות אפילו לא נטמאו בקבורתו. ובבנות החסיד הנתפש הנשואות אפשר עוד להקל מטעם אחר, שהרי אין מוטל על הבנות הנשואות לקברו, כיון שיש לו בנים יורשין. ואפילו לגבי כבוד האב מחיים אמרינן אין ספוק בידם לעשות לפי שרשות האחרים עליהם. וכדאי הם דברים הללו לסמוך עליהם בשעת הדחק, ואפילו שלא בשעת הדחק ראוי לסמוך בהן, עד כאן דברי הרב הגדול ז"ל.
ויש שסוברין במי שמתו מוטל לפניו ביום טוב. כיון דאפשר בעממין מוטל עליו לקברו הוא, ואינו דומה לשבת, הילכך אסור בבשר ויין ופטור מכל המצות האמורות בתורה. וכן נראה מן הירושלמי שהזכיר הרב ז"ל, והוא שאמרו שם: תניא אם רצה להחמיר על עצמו אין שומעין לו. פי' לקרות קריאת שמע ולעסוק במצות. ושאלו למה, מפני כבודו של מת, או מפני שאין לו מי שישא את משואו. מאי נפיק מביניהון. היה לו מי שישא את משואו, אין תימר מפני כבודו של מת אסור, ואין תימר מפני שאין לו מי שישא את משואו הרי יש לו שישא את משואו, אתינן למיפשט בעיין. והא תני פטור מתקיעת שופר, אית לך מימר בחול לא בי"ט. אלמא אע"פ שהוא אינו נושא את משואו, שהרי עממין קוברין אסור מפני כבודו כיון דמוטל הוא ליקבר עכשיו. ומפרקינן, אמר רבי חנינא מכיון שהוא זקוק לו להביא לו ארון ותכריכין, כדתנן תמן מחשיכין על התחום להביא לו ארון ותכריכין חלילין ומקוננות, כמו שהוא נושא משואו. פירוש מייתי לה משבת קל וחומר ליום טוב שמותר להתעסק בו בדבור ולעבור עליו משום שבות. והילכך כיון שקוברין אותו והוא מתעסק עמהן, נושא משואו הוא. ומיהו בשבת כיון שאין קוברין אותו בשבת, אף על פי שמותר להחשיך עליו, חייב במצות. וזה שלא כדברי הרב ז"ל, שהרי שם בירושלמי שנויה ברייתא זו בשבת מסב ואוכל כדאיתא בגמרין. מכל מקום למדנו בי"ק שהוא פטור מן המצות, והוא הדין שאסור באכילת בשר. ואין צריך לומר בי"ט שני שהוא עצמו קובר.
ולענין תשמיש המטה במי שמתו מוטל לפניו בשבת פסקו בהלכות הלכה כתנא קמא דאסור, וליתיה לדרבן שמעון בן גמליאל. וקשה לי דהא קיימא לן הלכה כדברי המיקל באבל. ויש לומר מתו מוטל לפניו אינו בכלל, דהחמירו בכבודו של מת בפניו. ובירושלמי פסקו הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, ואין אנו משגיחין ביה. שאלו היו סבורין בגמרא שלנו כרבן שמעון בן גמליאל היו פוסקין כן. וכל מקום שלא פסק כדברי היחיד אין הלכה כמותו. וכן נהגו הגאונים ובעלי הלכות בכל מקום. ואי קשיא הא דאמר בכתובות גבי מת אביו של חתן או אמה של כלה, מכניסין את המת לחדר, ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש, ונוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבילות וכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים, דאסורה להתיחד עמו. מה שאין כן באבילות דעלמא. מאי טעמא, אבילות דעלמא חמירא ליה, אבילות דהכא כיון דאקילו ביה רבנן קילא ליה. והוינן בה מאי קילותא, אילימא דקתני בועל בעילת מצוה ופורש. התם משום דאכתי לא חייל עליה אבילות. אי לרבי אליעזר עד שיצא מפתח ביתו, אי לרבי יהושע עד שיסתום הגולל. אלמא מי שמתו מוטל לפניו אפילו בחול מותר בתשמיש המטה, דהא אמרינן לאו קילותא היא. עווד ודאי דהתם בחול הוא דאכתי לא חל עליה שמחה דחופה כשמת אביו, ולא אתי עשה דיחיד דהשתא, ודחי עשה דמעיקרא. ואם תאמר שחלה עליו שמחה כשהכניסוהו לחופה. הא מימר קאמר דאפילו בשבת אסור בתשמיש המטה כתנא קמא. ההיא לא קשיא מידי. דהכי אמרינן: אבילות דהכא בעידנא דאכתי לא חלה עליה אבילות, הוא דאקילו ביה רבנן, ואע"פ שבמקום אחר אסרו עליו לשמש כדי שיהא מפקח על עסקי קבורתו כאן התירו, אבל משחלה עליו אבילות לא אקילו בה. ומשום קילותא דקמי סתימת גולל לא אתי לזלזולי באבילות דעיקר שבעה. דלעולם ימי אבילות מסתימת גולל ואילך חמורים הן ממי שמתו מוטל לפניו בכל דיניהם, ומקילתא לחמירתא לא גמרי אינשי.
והרב רבי יצחק בן גיאות ז"ל כתב. לא שנא גזירת שבעה ולא שנא גזירת שלשים מותרין בין מיתה לקבורה. מדאמרינן, מאי קילותא, אי נימא דקתני בועל בעילת מצוה ופורש, התם משום דאכתי לא חייל עליה אבילות, רשאי בתספורת וברחיצה ובסיכה ובתשמיש המטה, ובשאר גזירות שבעה. עד כאן דבריו. ובודאי דברי שגגה הם, דהא תנא קמא אסר אפילו בשבת, וקא סלקא דעתין בגמרא משום דיש אבילות בשבת. ודחינן, התם משום דמתו מוטל לפניו הוא שהחמירו עליו שלא יקל ראשו בכך. אלמא בחול לית דינא ולית דיינא דאסור. והתם נמי קתני בועל בעילת מצוה ופורש. דאלמא אסור לבעול בעילה שניה. ועוד אדרבה, אלמלא שידעו בגמרא דמי שמתו מוטל לפניו אסור בתשמיש המטה, לא היו מעלים על דעתם כלל להקשות "מאי קילותא, אי לימא דקתני בועל בעילת מצוה ופורש". ותמה על עצמך בבשר ויין אסרוהו ולעשות כל צרכו מפני אנינותו כדי שיפקח על עסקי המת. קל וחומר לתשמיש המטה שאפילו קל שבקלים אינו עושה כן. אלא כדפרישית עיקר. וכן דעת רבינו הגדול ז"ל.
באבל רבתי תניא: אבל כל זמן שמתו מוטל לפניו אינו ישן לא על גבי מטה זקופה ולא על גבי מטה כפויה. פי' אלא ישן ע"ג קרקע. וכדאמרינן אינו מסב.
תנו רבנן המשמר את המת אע"פ שאינו מתו פטור מק"ש ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה. ואם היו שנים זה משמר וזה קורא.
בפרק בתולה נשאת: תניא הרי שהיתה פתו אפויה וטבחו טבוח ויינו מזוג, ומת אביו של חתן או אמה של כלה. מכניסין את המת לחדר ואת החתן והכלה לחופה, ובועל בעילת מצוה ופורש. ונוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבילות. וכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים. ואין מונעין תכשיטין מן הכלה שלשים יום. ודוקא אביו של חתן או אמה של כלה דליכא דטרח להו, אבל איפכא, כגון דמתה אמו של חתן או אביה של כלה, לא. אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא לא שנו אלא שנתן מים על גבי בשר, אבל לא נתן מים ע"ג בשר מזדבן. אמר רבא ובכרך אע"פ שנתן מים ע"ג בשר מזדבן. אמר רב פפא ובכפר אע"פ שלא נתן מים על גבי בשר לא מזדבן. ושמעינן מינה דכל היכא דאית ליה פסידא מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה. וכיון שחלה חופתו הוי ליה כרגל לדידיה ונוהג שבעת ימי המשתה ואח"כ נוהג שבעת ימי אבילות. והיכא דאפשר ולית ליה פסידא, קוברין את המת תחלה ונוהג שבעת ימי אבילות, ואחר כך מכניסין את החתן ואת הכלה לחופה ונוהג שבעת ימי המשתה מיד, ולא מאחרינן ליה שלשים כשאר נישואין, כיון דטריח ליה וקאי עלויה דמילתא. ובעל הלכות כתב בשאר קרובים מכניסין את המת לחדר והחתן והכלה לחופה, ובועל בעילת מצוה ופורש, ונוהג שבעת ימי אבילות ואחר כך נוהג שבעת ימי המשתה. וכן כתב הרב ר' יצחק בן גיאות ז"ל. גם זו טעות היא. שלא אמרו בועל בעילת מצוה אלא להתחיל בז' ימי המשתה כדי שיחול עליו שמחת רגל שלו וידחה אבילות דלאחר קבורה מקמי רגל דמעיקרא. הא כל מקום שנוהג אבילות ברישא אינו נכנס לחופה ואינו בועל, שלא יפסיק בחופתו, כל שכן לדברינו דאסרנו תשמיש המטה למי שמתו מוטל לפניו. והיכא דנוהג שבעת ימי המשתה ברישא, לא נקיט מנין שלשים אלא משבעת ימי אבילות. ולא דמי לקוברו ברגל שעולה למנין שלשים ואינו מונה שבעה אלא לאחר הרגל, כדבעינן למימר קמן, דהתם משום דנהגא מצות שלשים ברגל הוא. אבל שבעת ימי חופה מותר הוא בגיהוץ ותספורת משום מלך ביפיו תחזינה עיניך. הלכך לא סלקי' ליה כלל. ומנא הא מלתא דאמור רבנן חופה כרגל. כדתניא: וביום הראות בו, יש יום שאתה רואה, ויש יום שאין אתה רואה. מכאן אמרו חתן שנראה בו נגע נותנין לו כל שבעת ימי המשתה לו ולאצטליתו ולכסותו. וכן ברגל נותנין לו כל ימי הרגל.
אמר מר הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים. מסייע ליה לר' יוחנן דאמר אע"פ שאמרו אין אבילות במועד, אבל דברים שבצינעא נוהג. ובעינן למכתבה קמן.
מועד קטן: אמר רב יהודה אמר רב מת בעיר כל בני העיר אסורין בעשית מלאכה. רב המנונא איקלע לחד מתא שמע קל שיפורא דשכבא. חזא להנך אינשי דקא עבדין עבידתא, אמר בשמתא ליהוו הנך אינשי, לאו שיכבא איכא במתא. אמרי ליה חבוראתה איכא. כלומר העיר חלוקה לחבורות אלו עסוקין בצרכי מתים שבת אחת, ואלו עסוקין שבת אחרת. אמר להו אי הכי שרי להו. כתב הרב ר' יצחק בן גיאות בפסוקות גדולות אוקמוהו במת מצוה שאין לו קוברין. ולא היא, דשמעתא סתמא אמרה. ועוד דרב המנונא דשמתינהו כי שמע שיפורא, אטו מיבריר ליה דמת מצוה הוא דלישמתינהו. אלא במת בעלמא הוה מעשה. ומכאן אני אומר שכל מי שרואה את המת ואינו מלוהו עד שיהיה שם כל צרכו בר נידוי הוא. ואין שואלים שלום זה את זה והמת בעיר. בד"א בכפר קטן אבל בעיר גדולה שואלין.
בשואל אדם, מתניתין: עושין כל צרכי המת בשבת, סכין ומדיחין אותו ובלבד שלא יזיזו בו אבר. ושומטין את הכר מתחתיו ומטילין אותו על החול בשביל שימתין. וקושרין את הלחי מתחתיו לא שיעלה אלא שלא יוסיף. תנו רבנו מביאין כלי מיקר וכלי מתכות ומניחין על כרסו כדי שלא תפוח. ופוקקין את נקביו כדי שלא תכנס בהן הרוח. ואף שלמה אמר בחכמתו, עד אשר לא ירתק חבל הכסף, זהו חוט השדרה.
בפרק כירה: אתמר מת המוטל בחמה. אמר רב יהודה אמר שמואל הופכו ממטה למטה. ורב חנניא בר שלמי' משמיה דרב אמר מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו. היכא דאיכא ככר או תינוק דכ"ע לא פליגי דמותר, כי פליגי דליכא, מר סבר טלטול מן הצד לא שמיה טלטול, ומר סבר טלטול מן הצד שמיה טלטול. לימא כתנאי אין מצילין את המת מפני הדליקה. אמר ר' יהודה בן לקיש שמעתי שמצילין את המת מפני הדליקה. היכי דמי, אי דאיכא ככר או תינוק מאי טעמא דת"ק דאסר, ואי דליכא ככר או תינוק, מ"ט דר"י בן לקיש, אלא לאו בטלטול מן הצד פליגי. לא דכ"ע שמיה טלטול, והיינו טעמא דר"י בן לקיש מתוך שאדם בהול על מתו אי לא שרית ליה טלטול דרבנן אתי לידי כיבוי דאורייתא. אמר רב יהודה בר שילא אמר ר' יוחנן הלכה כר"י בן לקיש במת. והלכתא כרב דאמר מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו. ואי ליכא ככר או תינוק אין מטלטלין אותו אפילו ממטה למטה, דטלטול מן הצד במת אסור, חדא דרב ושמואל הלכה כרב באיסורי, ועוד דהא מסקינן בגמרא כותיה, דכ"ע טלטול מן הצד שמיה טלטול, ות"ק אין מצילין אפילו על ידי טלטול מן הצד קאמר, ור"י בן לקיש לא פליג אלא בדליקה, ור' יוחנן נמי דפסק כרבי יהודה בן לקיש במת, הכי ס"ל כרב משום דאדם בהול על מתו הוא, ולאו התירא דטלטול מה"צ אתא לאשמעינן הכא, הילכך הילכתא כרב דמוקים ליה בגמ' לדברי הכל. וכן פסק רבינו הגדול בהלכות כרב. ולענין דליקה ר' יהודה בן לקיש אפילו טלטול גמור שרי דלא ליתי לידי כיבוי, והילכתא כוותיה. וכן פירש ר"ש. אבל דברי רבינו יצחק אלפסי ז"ל מטין שלא התיר ר' יהודה בן לקיש אלא טלטול מן הצד, ואין הענין מחוור כן.
בפרק המצניע: ההוא שכבא דהוה בדרוקרת. שרא להו רב נחמן בר יצחק לאפוקי לכרמלית. א"ל ר' יוחנן אחוה דמר ברי' דרבנא לרב נחמן בר יצחק. כמאן כר' שמעון, דאמר המוציא את המת במטה פטור דמלאכה שא"צ לגופה היא, אימור דפטר ר"ש מחיוב חטאת איסורא דרבנן מיהא איכא. א"ל האלהים עיילת ביה את, ואפילו לר' יהודה מי קאמינא לרה"ר, לכרמלית קאמינא, גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה. פי' הא דשרא רב נחמן איסורא כרמלית שרי להו, אבל איסור טלטול לא שרא להו אלא ע"י ככר או תינוק. כדאמרינן בפרק במה מדליקין, שאפילו דוד מלך ישראל מת ומוטל בחמה מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו. וטעמא דמילתא שלא התירו אצל כבוד הבריות אלא איסור שאין לו תקנה כגון הוצאת הכרמלית, אבל טלטול שאפשר לתקן ע"י ככר או תינוק לא התירו בו אלא על ידיהן. והוא שמוטל בחמה דלא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד משום כבודו. וזהו דעת ר"ש ורובי המפרשים ז"ל. ולי נראה שלא אמרו ככר או תינוק אלא במטלטל המת ברשות היחיד מחמה לצל, אבל במקום שצריך להוציאו לכרמלית כשם שהתירו הוצאתו אף על פי שיש בה משום שבות כך התירו לטלטלו. שאינו בדין להוסיף בהוצאה, אם המת מותר בהוצאה משום כבודו, ככר ותינוק האיך הותרו להוציאן והן אינן טפלים למת כמטה ואין מסייעין בהוצאה כלל. ועוד הוצאה דככר קרובה לבא לידי איסור תורה יותר מהוצאת המת דאפילו מוציאו לקברו מלאכה שאינה צריכה לגופה היא. הילכך מותר להוציאו בפני עצמו ולא שיוציאוהו ע"י שום דבר אחר. וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל. ואי קשיא לך הא דאמרינן בפרק נוטל, פעם אחת שכחו דסקיא מלאה מעות בסטרטיא, ואמרינן הניחו עליה ככר או תינוק וטלטלוה. אומר אני דהתם במחיצה של בני אדם טלטלוה, שאלו בפחות פחות מארבע אמות אסור הוא. ואם היה מותר כן לא היו מוסיפין בו הולכת הככר פחות פחות מארבע אמות כדפרישית. ואיכא למידק אשמעתין לר"ש דאמר הוצאת מת אפילו לרה"ר איסורא דרבנן הוא, במוטל בחמה יהא מותר להוציאו אפילו לרה"ר דומיא דכרמלית לר' יהודה. ועוד קשיא לן לר"ש כיון דלר"ה איסורא דרבנן הוא, לכרמלית יהא מותר לכתחלה אפילו בלא כבודו, דהא אמרינן בפרק יציאות השבת גבי לא יעמוד אדם בר"ה וישתה ברה"י, איבעיא להו לכרמלית מהו, אמר אביי היא היא. רבא אמר היא גופה גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה. אלמא כל מלתא דמדאורייתא שרי ברשות הרבים, לכרמלית מותר לכתחלה לכל אדם. ויש לומר שהכרמלית עשאוהו מדבריהם כרשות הרבים, ולא התירו בו אלא משום כבוד הבריות. אבל כשהתיר רבא לעומד ברה"י לשתות בכרמלית מפני שאינו עושה מלאכה כלל ואינה אסורה בשום מקום. וכן התיר ברה"ר יציאת החייט במחט התחובה לו בבגדו וכיוצא בו סמוך לחשיכה, שאין גוזרין שמא ישכח ויוציא, כיון שהוצאתו בשבת עצמה אינה אלא משום שבות. כללו של דבר, הגזירות שאין בהם מעשה כלל התיר, הא במוציא ממש לכרמלית דברים שהוצאתן לר"ה משום שבות אסור, שלא מצינו היתר להוציא פחות מכשיעור לכרמלית, וכן כזית מן המת וכזית מן הנבלה, אלא עשאו הכרמלית כרה"ר למלאכות אפילו לדבריהם, אלא שלא עשאוהו כרשות הרבים לגזירת שמא יעשה. ולענין הוצאת מת המוטל בחמה לרשות הרבים שהזכרנו, י"ל שהוא מותר על ידי תינוק. ורב נחמן בר יצחק דשרא לכרמלית, משום מעשה שהיה לכרמלית היה, ואמר דאפילו כרבי יהודה אורי. הא אלו הן צריכין להוציאו לרה"ר היו מתירין כדברי רבי שמעון שגדול כבוד הבריות שדוחה כל לא תעשה של דבריהם. ודוקא ע"י תינוק כדברי רש"י ז"ל. אבל ע"י ככר אסור דהא ככר אינו טפל למת. ולא דמי למת במטה לפי שאינו מסייע בהוצאה, ואיכא איסורא דאורייתא בככר. ומדברי רבינו חננאל נראה, שהוא ז"ל אוסר. והטעם, שלא התיר כבוד הבריות הזה אלא דבר שעיקרו מדברי סופרים כגון כרמלית, הא רה"ר לא. ואע"פ שהתירו כלאים דרבנן וטומאה דרבנן בכהן משום כבוד הבריות כדאיתא פרק מי שמתו, בכאן אסרוה, דמי מפיס במלאכה שלו אם הוא צריך לגופה אם לאו, שאפילו בהוצאת מת משכחת לה לגופה כמו שאמרו בירושלמי בארמי שהוציאו לכלבו. וכ"ש שכיון שהטלטול צריך לככר או לתינוק חוששין לו שמא בככר הוציאוהו דאית ביה חיובא דאורייתא. והרואה אותו מוציא לרשות הרבים אומר הותרה שבות דאית ביה חיובא דאורייתא. וכל שכן בשאר מלאכות כיון שעיקרן תורה דאסור. תדע שהרי אמרו גבי טלטול אי לא שרית ליה אתי לכבויי. וא"ת מכיון שכל מלאכה של דבריהם נתיר לכבוד המת, אפילו כיבוי עצמו נתיר, כדברי ר"ש דמלאכה שאין צריכה לגופה היא. ועוד מצינו דאפילו באמירה לארמי דהוא שבות שאין בו מעשה אסורה, כדאמרינן פרק ארבעה ראשי שנים, שבת ויוה"כ דלא אפשר בעממין דחינן. ואם תשאל אם מפני איסור המלאכות למה התירו בי"ט אמירה לארמי, והלא מלאכה בי"ט תורה היא, וקי"ל כל בדאורייתא לא שנא איסור לאו ול"ש איסור כרת, כדאיתא בדוכתא ביבמות. י"ל יום טוב אין איסור מלאכה מתפרסמת עליו כשבת, שהרבה מלאכות מותרות לנו. ועוד דקרוב למכשירין הוא, והתירו משום שמחת י"ט, כדאמרינן במכבין את הבקעת בשביל שלא יתעשן הבית ושלא יתעשן הקדירה. ובקבורת המת נמי דומיא דשלא יתעשן הבית איכא, הילכך שבות דאמירה מותר בו. אי נמי משום כבוד המת הקילו בשבות דלאו יותר משבות דאיסור סקילה, כדאמרינן בפרק שני דביצה שאני שבות דשבת משבות די"ט, לענין קדשים שלא יבואו לבית הפסול. ואמרינן ביבמות בפרק חרש יונק מפרק כלאחר יד הוא, שבת דאיסור סקילה גזרו ביה רבנן, יו"ט דאיסור לאו לא גזרו בי' רבנן, משום צערא. הכא נמי משום כבוד המת הקילו בשבות דיום טוב, ואע"ג דלשאר מילי י"ט כשבת, לענין שבות בשבת הכל אסור ולא חששו לכבוד הבריות, שכל מלאכה שיש לה עיקר בתורה בין ע"י ישראל ובין ע"י ארמי אסורה בשבת. ואי קשיא והא טלטול מלאכה שאין לה עיקר בתורה היא, דומיא דכרמלית, ולא התירוה משום כבוד הבריות אפילו בדליקה בלא ככר או תינוק, ורבי יהודה בן לקיש דשרי משום דלמא אתי לכבויי אבל לא משום כבוד הבריות. י"ל תנא קמא אסר משום דאפשר למיתן עלה ככר או תינוק, ואין לך מקום דחוק שלא יהא המציל יכול ליתן עליו ככר או תינוק, או אחד מן הכלים שהוא לבוש וכיוצא בהן, ומשום הכי אסר. ורבי יהודה בן לקיש סבר אי מצרכת ליה לאהדורי בתר ככר או תינוק אתי לכבויי מתוך שאדם בהול על מתו, הלכך שרינן ליה להצילו להדיא כדבעי. והילכתא כוותיה. אבל מלאכה שאין לה עיקר בתורה התירוה ע"י ישראל, כגון כרמלית לכבוד הבריות, ולא התירו בה מלאכה שיש לה עיקר בתורה אפילו באמירה כגון בעממין. וכן הא דאמרינן בכירה, עושין מחיצה למת בשביל חי ואין עושין מחיצה למת בשביל מת, משום דאית ליה תקנתא הוא, דאפשר למיעבד כדתני שילא מרי, מת המוטל בחמה באין שני בני אדם ויושבין בצדו. חם להם מלמטה זה מביא מטה ויושב עליה וזה מביא וכו'. ואלו לא היה אפשר, מטלטלין או עושין מחיצה של דבריהם לכבוד המת. ויש מי שאומר כיון שמצינו בכל מקום אמירה לארמי קלה ממלאכה דשבות ע"י ישראל, כדאמרן לענין חולה שאין בו סכנה, ש"מ טעמא דשבת דלא שרינן בעממין משום כבוד המת הוא, שלא יאמרו פלוני נתחלל עליו שבת במיתתו. וכדאמרינן בפרק שואל לגבי עשו לו ארון חפרו את הקבר לא יקבר בהן עולמית. בעומד באסטרטיא ובמונח על קברו, שלא יאמרו זהו שנתחלל עליו שבת לצורך פלוני. וזה הטעם בעצמו הוא שנאמר לענין הוצאת המת לרשות הרבים על ידי ישראל, שאלו בכרמלית אין בו משום מראית העין, שהכל יודעין שאינו בכלל מלאכות. הילכך לא מבעיא חפירת הקבר והכוך דאית בהו מלאכות גמורות דאסור בעממין, אלא אפילו הוצאתו לבית הקברות להניחו בכוך העשוי מאתמול, דהוא ע"י ישראל שבות, וע"י עממין שבות דשבות, אפילו הכי אסור, ואין נוהגים בו כבוד כלל במקום איסורים המתפרסמים אפילו של דבריהם.