Torat HaAdam, The Gate of Mourning, The Matter of Report and Gathering of Bones
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
תנו רבנן שמועה קרובה נוהגת שבעה ושלשים, שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד, אי זו היא רחוקה ואיזו היא קרובה, רחוקה לאחר ל' קרובה בתוך ל' דברי רבי עקיבא, וחכ"א אחת שמועה רחוקה ואחת שמועה קרובה נוהגת שבעה ושלשים. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן כל מקום שאתה מוצא יחיד מיקל ורבים מחמירין הלכה כדברי המחמירין חוץ מזו שאף על פי שרבי עקיבא מיקל וחכמים מחמירין הלכה כר"ע דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל. ר' חנינא חוזאה אתיא ליה שמועתא דאבוה מבי חוזאי אתא לקמיה דרב חסדא אמר ליה הרי אמרו שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד. אלמא אפילו על אביו ועל אמו אינה נוהגת אלא יום אחד, ומסתברא הני מילי לענין גזרת שבעה, אבל לענין גזרת שלשים נוהג הוא על אביו ועל אמו עד שיגערו בו חבריו, ובגיהוץ עד שיגיע הרגל ויגערו בו, וליכנס לבית השמחה עד שנים עשר חדש, וכן בשאלת שלום, ומונה מיום מיתה ולא מיום שמועה, לפיכך אם באת לו שמועה של אביו לאחר י"ב חדש אינו נוהג אלא יום אחד בין בגזרת שבעה ובין בגזרת שלשים. רב בר אחוה דר' חייא דהוא בר אחתיה דר' חייא כי סליק להתם אמר ליה אבא קיים א"ל אימא קיימת, אמר ליה אימא קיימת אמר ליה אבא קיים, אמר ליה לשמעיה חלוץ לי מנעלי והולך כלי אחרי לבית המרחץ, שמע מינה תלת: שמע מינה אבל אסור בנעילת הסנדל, ושמע מינה שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד, ושמע מינה מקצת היום ככולו. קשיא לי מאי האי דקאמרין אבל אסור בנעילת הסנדל כלומר בשמועה רחוקה, פשיטא, אלא במאי נוהגת יום אחד. ונראה לי דאינה נוהגת אלא יום אחד קאמר לומר שדיו מכל גזרת אבלות בחליצת מנעלו וסנדלו, ואינו צריך שילך לביתו ויכפה מטותיו ויתעטף בראשו, שהרי רבי חייא לא עשה אלא חליצת מנעליו, ומיד הלך לבית המרחץ לא כפה ולא עטף. וכן במלאכה ורחיצה וסיכה ותשמיש וקריאת תורה, בכולן לא נהג כלום, לפי שאין שעה אחת מתפרסמת עליו באיסור, וכן משום הכי דייק דשמועה רחוקה כיון שקבל עליו אבילות בחליצת הסנדל דיו, וכן הדין נמי במי שאין לו מנעלים ברגליו שמתעטף כאבל או כופה מטתו שעה אחת ויוצא יד חובתו, ובודאי אם היה עוסק במלאכה או שהיה רוחץ וסך או קורא בתורה ובאת לו שמועה רחוקה הרי זה מפסיק שעה אחת משום אבילות וחוזר למה שבידו, אבל מכל מקום אין יוצא ידי חובת שמיעה בהפסק זה עד שיעשה מעשה הניכר באבילות שיהא אבילות מתפרסמת עליו בכך כגון חליצת מנעל וסנדל או עטיפת הראש שהן מצות עשה שבאבילות, אי נמי כפיית מטתו שאף הן יש בהן צד מעשה, כך נראה לי. וכן נראה שהיה רבי חייא לובש תפילין בשעת שמועה זו שלא היה דרכו של אותו צדיק לילך בלא תפילין, ואף על פי כן לא חלץ תפיליו כלל. והטעם לזה לפי שאמר בשני של אבילות ומניח תפילין ואינו חולץ אלא ביום ראשון בלבד, ולא תהא שמועה רחוקה חמורה מיום שני של אבילות קרובה, הילכך אם היה לובש תפילין בשעת שמועה של אבילות רחוקה אינו חולץ, אלא מעטף ראשו וחולץ מנעל או סנדל ודיו.
ואיבעיא לן קורע בשמועה רחוקה או אינו קורע, רבי מני אמר אינו קורע, רבי חנינא אמר קורע. ואקשי ליה רבי מני לר' חנינא בשלמא לדידי דאמינא אינו קורע היינו דליכא אבילות שבעה, אלא לדידך דאמרת קורע קריעה בלא שבעה מי איכא. ואהדר ליה רבי חנינא: אין, מצינו קריעה בלא שבעה, בשלא קיים מצות קריעה, דתני אבוה דרבי זירא קמיה דרבי זירא ואמרי לה אחוה דרבי זירא קמיה דרבי זירא מי שאין לו חלוק לקרוע ונזדמן לו בתוך שבעה קורע, לאחר שבעה אינו קורע, ועני רבי זירא בתריה במה דברים אמורים בחמשה מתי מצוה אבל על אביו ועל אמו קורע והולך. שמע מינה מצינו קריעה לאחר שבעה כגון זו על אביו ועל אמו, אלמא לא תליא קריעה באבלות שבעה, וכיון שכן במקום שלא נהג אבלות כלל כגון בשמועה אע"פ שהיא רחוקה קורע על כל המתים ונוהג יום אחד באבלות שלו. אמר ליה רבי מני כי תניא ההיא בכבוד אביו ואמו, כלומר קריעה זו אינה קריעת חובה אלא קריעה של כבוד, ומקריעה של כבוד לא גמרינן לחיוב שאר מתים, וכיון דמסקנא דרבי מני סלקא בגמרא הלכתא כותיה, וכך כתב רבינו הגדול ז"ל בהלכות. ואיכא דמייתי לה מדרבי חייא דלעיל דלא אמרינן בגמרא דקרע על אחיו ואחותו, ואם כדברי זה הוה לן למימר שמע מינה ארבעה, אלא מיהו מסקנא דגמרא הוא אינו קורע וכן הלכה, ועל אביו ועל אמו ודאי קורע דומיא דמי שאין לו חלוק, ואינו מאחה לעולם, וכך אמרו בירושלמי: אמר ר' מונא וכי יש קריעה בלא איבול שכן על אביו ועל אמו אפילו אחר כמה חייב לקרוע. והראב"ד ז"ל כתב דאפילו על אביו ועל אמו אינו קורע, לפי שהוא מפרש דרבי חנינא מקריעה דאביו ואמו מייתי לה, ובדידהו דוקא קאמר, ואמר ליה רבי מני כי תניא ההיא לכבוד אביו ואמו, כלומר כיון דקרע של אביו ואמו לא ניתן לשוללן בתוך שלשים או לא ניתן לאחותו לעולם, כתוך שבעה דשאר מתים דמי? אבל שמועה רחוקה בין דאביו בין דשאר מתים כיון דשוו כולהו ואינה נוהגת אלא יום אחד ואין מעלה לזה על זה אינו קורע לא על זה ולא על זה. נמצא עכשיו שניהם מודים בשאר מתים שאין קריעה בלא שבעה, ושמועה רחוקה דשאר מתים לכולי עלמא לא בעי קריעה. וכי פליגי בשמועה רחוקה דאביו ואמו, דמר מדמי ליה לאחר שבעה ומר לא מדמי ליה, ומסתברא דהלכתא כרבי מני דאמר אינו קורע, ממעשה דרבי חייא דאמר ליה לרב אבא קיים ואימא קיימת, ואמר ליה לא, ואמר ליה חלוץ לי מנעלי ואלו קריעה לא אשכחן דעבד כלל זהו תורף דברי הרב ז"ל. וסוגיא משובשת היא בפירוש זה, חדא דהוה לן למימר קורע על אביו ועל אמו או אינו קורע מדקאמר סתם שמע מינה בשמועה רחוקה דכולהו קרובים פליגי, ועוד דקאמרי כי תניא ההיא בכבוד אביו ואמו, ואנן נמי בכבוד אביו ואמו קא אמרינן, דכל שכן זה שעכשיו שמע ובשעת חימום אינו קורע שאינו נוהג בהן כבוד, והא דקאמר רבי חייא לא קרע על אביו ועל אמו, לאו מילתא היא דרבי חייא על אחיו ועל אחותו היה, כדאמרינן בתחלת מעשה, רב בר אחוה דרבי חייא דהוא בר אחתיה דרבי חייא לומר שהיה חייב להתאבל על אביו ואמו של רב, ואם אביו ואמו של רבי חייא מתו אין מקום לקורבתו של רב עם רבי חייא בכאן ולא ליחוסם, וכך אנו גורסין בנוסחאות מדוייקות איבו קיים, והוא שם אביו של רב, כדאיתמר: איבו חנא ומרתא ורבי חייא כולהו אחי הוו, והנוסחאות שגורסין בהן אבא אין להם קפידא בין איבו לאבא, וכן רב כן היה שמו אבא אריכא, או שקרא שניהם אבא ואימא על שם כבודן.
אמר רבי יוסי בר אבין שמע שמועה קרובה ברגל ולמוצאי הרגל נעשית רחוקה עולה ואינה נוהגת אלא יום אחד [תאני אבא דמן קסרי קמיה דר' יוחנן שמע שמועה קרובה בשבת ולמוצאי שבת נעשית רחוקה עולה ואינה נוהגת אלא יום אחד]. שמעינן מהא שאם שמע שמועה ביום שלשים שנוהג שבעה ושלשים כשומע ביום תשעה ועשרים, ולא אמרינן מקצת היום ככולו וכבר יצאו שלשים של אבילות, דהכא ודאי שמועה ביום שלשים הוה, וטעמא משום דשבת היא ולמוצאי שבת נעשית של שלשים ואחד, הא ביום אחד שמועה קרובה היא. ואם תאמר יום עשרים ותשעה הוה, למוצאי שבת היאך נעשית רחוקה והלא חלה עליו אבילות מיד, אלא שמועה ביום שלשים שמועה קרובה היא, ולא אמרו מקצת היום ככולו אלא במי שנהגו אבילותן אבל לענין שמועה כל יום שלשים קרובה היא, וכן כתב בעל הלכות, ורבינו הגדול ז"ל הסכים על ידו, ומסתברא השומע שמועה קרובה ברגל או בשבת אף ע"פ שבמוצאי הרגל נעשית רחוקה נוהג בדברים שבצינעא, דומיא דקובר את מתו ברגל ובחופה, והשומע שמועה רחוקה ברגל או בשבת אינו נוהג כלום לא בצינעא ולא בפרהסיא אלא למוצאי שבת ולמוצאי הרגל נוהג שעה אחת ודיו, ולא מצינו בשמועה רחוקה אלא יום אחד מקבל עליו אבילות לשעתו ופטור.
ולענין שמועות מסתברא לן דשמועה דעד ואפילו עד מפי עד, ואפילו ארמי מסיח לפי תומו, מתאבלין, דמילתא דעבידא לאיגלויי ולא משקרי בה אינשי, כדאמרינן גבי קדוש החדש דעד א' מהימן, מאי טעמא כל מילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי, כדאיתא בפרק אם אינן מכירין, והכי נמי אמרינן בפרק האשה רבה גבי עד אחד ביבמה לשוק. וראיה לדבר ממעשה דר' חייא דלעיל דהימניה לרב דמתו אחיו ואחותו ונהג עליהם יום אחד של שמועה רחוקה, ואף על גב דהוא יחיד וקרוב, ולא בדרך עדות אלא ברמיזה בעלמא, אלמא בכי האי גונא לא בעינן עדות ברורה, וזה הכלל: כל עדות שמשיאין האשה על פיו קרובים מתאבלין.
מועד קטן: תנו רבנן המלקט עצמות אביו ואמו הרי זה מתאבל עליהן כל היום כולו, ולערב אין מתאבל עליהן, אמר רב חסדא אפילו צרורין לו בסדינו. ובמועד מותר ללקטן ואינו מתאבל עליהן כלל מפני ששמחת הרגל עליו. והא דקתני עצמות אביו ואמו לאו דוקא, אלא על הכל נמי מתאבל ביום ליקוט עצמות בכל הדברים הנוהגין באבל, בכפיית המטה ועטיפת הראש וקורע, ושאר דברים האסורין באבל. כל שקורעין עליו בשעת מיתתו קורעין עליו בשעת ליקוט עצמות. ליקוט עצמות אינו אלא יום אחד, לפיכך מלקטין אותן עם חשכה. ר' שמעון בן אלעזר אומר היה עומד ומלקטן כל היום מותרין ביום שלאחריו. אין עומדין עליהן בשורה ואין אומרים עליהם ברכת אבלים אבל אומרים עליהן תנחומין לעצמן, ואין עולין עליהן בחבר עיר, אבל מברין עליהן בתוך ביתו.
תניא ארון העובר ממקום למקום עומדין עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים, ורמינן עלה הא דתניא ארון העובר ממקום למקום אין עומדין עליו בשורה ואין אומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים, ומפרקינן: לא קשיא כאן ששלדו קיימת, כאן שאין שלדו קיימת. וכן נמי הולכין לקבורתו ומבטלין תלמוד תורה ככל הוצאת מת לקבורה, אבל אין שלדו קיימת כי איכא דמעסקי ביה לא נפקינן. ומאי ברכת אבלים ותנחומי אבלים שאומרים עליו, שאם היו קרובים עם הארון ושלדו של מת קיימת כיון שמתאבלין ביום ליקוט עצמות אומרים עליהם ברכת אבלים ותנחומי אבלים, וכן אם היו מפנין אותו בתוך שבעה או שלא נסתם גולל ראשון ולא התחילו עדיין למנות מברכין עליהן, אבל שלא בשעת איבול בין שלדו קיימת ובין אין שלדו קיימת אין מברכין עליהן ברכת אבלים, שאין ברכה זו שלא במקום אבלות לעולם. ירושלמי: תני אין שמועה לליקוט עצמות, אמר רבי חגי והוא ששמע למחר, אבל אם שמע בו ביום יש שמועה לליקוט עצמות. פירוש אם שמע שליקוט עצמות אביו היום מתאבל עליהן עד הערב, אף על פי שלא היה שם. תני ליקוט עצמות אין אומרים עליהן קינים ונהי, ואין אומרים עליהם ברכת אבלים ותנחומי אבלים, אבל אומר עליהם דברים, מה הן דברים, רבנן אמרין קלוסין. פירוש מקלסין המת ומספרין בשבחיו לפי מה שהוא. ויש מפרשים קלוסים להקב"ה שהוא ממית ומחיה.
באבל תניא: אין מפרקין את העצמות, ואין מפסיקים את הגידין, אלא אם כן נתפרקו העצמות מעצמן ונפסקו הגידין מעצמן. כל עצמות האדם מלקט חוץ מעצמות אביו ואמו דברי ר' עקיבא, ר' יוחנן בן נורי אומר אין ליקוט עצמות אלא משיכלה הבשר, כלה הבשר אין הצורה ניכרת בעצמות אדם. מלקט אדם עצמות שני מתים כאחד ונותנן בראש אפרקסין מכאן ובראש אפרקסין מכאן דברי ר' יוחנן בן נורי ר' עקיבא אומר סוף אפרקסין להתעכל וסוף העצמות להתערב, אבל מלקטן ונותנן כל אחד ואחד לעצמו בארונות של ארזים. ומזלפין עליהן יין ושמן דברי ר' עקיבא, ר' שמעון בן ננס אומר שמן ולא יין מפני שמרבה עליהן את הדרנא אבל נותנין עליהן חפירין יבשין. אמר ר' אלעזר בר' צדוק כך אמר לי אבא בשעת מיתתו, בתחלה קברוני בבקעה ולבסוף לקוט עצמי ותנם בארזים, ואל תלקטם אתה בידיך שלא אהיה בזוי בעיניך, וכך עשיתי לו, נכנס יוחנן ולקטן ופירס עליהן את אפרקסין, ונכנסתי וקרעתי עליהן ופירסתי עליהן את הסדין ונתתי עליהן חפירין יבשין וכשם שעשה לאביו כך עשיתי לו.
במי שמתו: ת"ר המוליך עצמות ממקום למקום הרי זה לא יתנם בדיסקיא ויניחם על גבי חמור וירכב עליהן מפני שנוהג בהן מנהג בזיון, ואם היה מתירא מפני הגנבים או מפני הלסטים מותר. וכדרך שאמרו בעצמות כך אמרו בספר תורה שאם היה מתירא מפני הגנבים ומפני הליסטים מותר. באבל תניא: המלקט עצמות והמוליך עצמות ממקום למקום פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה, ואם רצה להחמיר על עצמו הרי זה לא יחמיר מפני כבוד העצמות, ר' יוחנן בן נורי אומר ירחיק ארבע אמות ויקרא את שמע, בן עזאי אומר אם היו עמו בספינה מפנן לצד אחר וקורא, ר' יצחק אומר של קרובים פטור של אחרים חייב, ר' שמעון אומר בשבת חייב ובחול פטור ר' נתן אומר אם יש חבילתו עליו פטור מפני שזיקת שמירתן עליו אבל לא זיקת התפלה. והלכתא כתנא קמא דפטור בכל ענין בין בחול בין בשבת, והנך תנאי כולהו יחידאי נינהו, ולית הלכתא כחד מינייהו.
תניא רבי מאיר אומר טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו, דברים של מיתה, דיספד יספדוניה דיקבור יקברוניה דיטעון יטעוניה דידל ידלוניה. היה ר' מאיר אומר גדול השלום שלא ברא הקב"ה מדה יפה מן השלום שניתנה לצדיקים, שבשעה שנפטרין מן העולם שלש כתות של מלאכי השרת מקדימין אותו בשלום, הראשונה אומרת יבא שלום, שניה אומרת ינוחו על משכבותם, שלישית אומרת הולך נכוחו, ולא דיין לצדיקים שמיתתן בידי כבודו, שנאמר כבוד ה' יאספך, אלא שמקלסין לפניו יבא בשלום יבא בשלום.