Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Demai Chapter 1
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
נכנס לעיר שרובה ישראל ד"ה פטורי' בין דמאי בין ודאי כו' מחלוקת ר"י ורשב"ל ע"פ מה שמבואר בדברינו בפנים בע"ה ע"פ יסודות הללו יש להבין היטב פי' המשניות להרמב"ם ז"ל דהק' עליו בגליון הש"ס על מה דנתן הטעם דמשנתינו הוא משום רוב הפקר כר"י ומטעם ס"ס א"כ הרכיב ב' ענינים דאם רוב הפקר א"כ אפילו ודאי פטורין ועוד הא הרמב"ם ז"ל בפי"א ממעשר הלי"ג ס"ל דלא מהני ס"ס בדמאי עיי"ש בכ"מ ז"ל עכ"ל הגליון ועיי' דמאריך בזה ועוד קשה אליבא מאן אזיל פירושו דבפי' המשניות אם אליבא דר"י א"כ פטור אף בודאי וע"כ דאליבא דרשב"ל. א"כ טעמו דרשב"ל היא במס' בררות משום דלא חשוד ע"ה עלה משום דלא חשיב אצלו. ולא משום רוב הפקר דאי ס"ל ג"כ דהוי רוב הפקר כר"י א"כ פשיטא דאף בודאי פטור דלית מאן דפליג דברוב הפקר פטור מן הודאי דפשיטא דהולכים בכ"מ אחר רובא וכן מפורש במס' מכשירין לענין מעשר גופי' ומצאתי בס' משנה ראשונה ובתוס' חדשים דה"ק כן והנה בענין ס"ס בדמאי מבואר בסוגיא דידן בפירוש באם הי' לו חזקת חיוב לא מהני. ס"ס בס' ר"מ לא מהני. ולא אמרינן ס"ס אף דלכאורה מוכח מסוגית הש"ס בבבלי דאמרינן ס"ס בדמאי והוא דגרסינן במס' ביצה דף ל"ה אר"י מקח וחצר ושבת אינן קובעי' בדבר שלא נגמרה מלאכתו ומתחלה מביא חצר ושבת ואח"כ מקח דתניא הלוקח תאנים מע"ה במקום שרוב ב"א דורסין אוכל מהן עראי ומתקן דמאי ומסיק בגמרא ש"מ תלת ש"מ מקח אינו קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו וש"מ רוב ע"ה מעשרי' הן וש"מ מעשרין דמאי מע"ה אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו ולכאורה קשה לשיטת הרמב"ם ז"ל למה לא קאמר ש"מ ד' ש"מ דתרומה אינו קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו דהא מדאינו מתקן ודאי אלא דמאי ולמה לא מפריש תרומה הא קודם גמר מלאכה גם תרומה לא הפריש ואלא ע"כ כדפרש"י ז"ל דקסבר האי תנא יש שמעשרי' קודם גמר מלאכה ומדה הנוהגת היא ותלינן ביה לקולא עכ"ל ז"ל הרי דחשבינן ליה בחזקת שנתרמה א"כ קשה האיך אוכל מהן עראי משום דהוי קודם גמר מלאכה הא תרומה טובלת אלא ע"כ דתרומה אינה טובלת בדבר שלא נגמרה מלאכתו וא"כ ש"מ ד' אלא ע"כ דלפיכך אוכל מהן עראי משום דהוי ס"ס שמא לא תרם תרומה ואת"ל תרם שמא הפריש גם מעשר ומוכח דמהני ס"ס בדמאי. אך ע"פ דמבואר בדברינו הסוגיא הזאת דכשהרוב מסעיא לפטור מהני ס"ס בדמאי שפיר ניחא דהנה לכאורה קשה מאד פירוש הגמ' שם דגרסינן שם ש"מ רוב ע"ה מעשרין הן וצ"ב גדול מנין לנו שרוב ע"ה מעשרין הן. אימא משום מחעמ"ח והוי באמת ספק השקול וזה פלא גדולה מנין להגמ' להוכיח מהאי ברייתא דרוב ע"ה מעשרי' הן יותר מכל מס' דמאי ובכ"מ ששונה דמאי יש לן הספק הזה אם באמת חששו חכמים משום ס' השקול או דרוב ע"ה מעשרים הן ומה מצא הגמ' בברייתא הזאת יותר מבכל התורה כולה להוכיח מכאן דרוב ע"ה מעשרי' הן ולא מצינו ביאור מספיק לזה וחפשתי ומצאתי שעמד בעל הרש"ש ז"ל ע"ז אבל לא ביאר יפה. ונראה לפענ"ד דמבואר היטב בפרש"י ז"ל דכתב וז"ל ז"ל שם דקסבר האי תנא יש שמעשרין קודם גמר מלאכה ומדה הנוהגת היא ותלינן בי' לקולא עכ"ל ז"ל פי' לדבריו ז"ל דלעולם רוב אין מעשרין קודם גמר מלאכה אך מיעוט המצוי ותלינן לקולא כיון דיש ב"א שמעשרי' קודם גמר מלאכה אף דהוי רק מיעוט אך דמדה הנוהגת היא כלומר דהוי מיעוט המצוי תלינן לקולא וקסבר האי תנא דבר חדש בתרומת תאנים דרבנן כיון דהוי מדרבנן תלינן לקולא אפילו במיעוט המצוי. וע"כ מוכיח מכאן הגמ' דש"מ דרוב ע"ה מעשרין הן כדפרש"י ז"ל דאזלינן לקולא מדמעשרין דמאי וחומרא בעלמא הוא דאחמיר רבנן לאפרושי שאר מעשרות מספיקא פי' דאי ס"ד דדמאי היא לאו חומרא בעלמא אלא מצד הדין דהוי באמת ס' השקול אם הופרשו או לא א"כ להאי תנא דמיקל כ"כ בתרומה דתלינן לקולא אפילו במיעוט המצוי א"כ במעשר דהוי מחעמ"ח ספק גמור אם עשרן או לא. כ"ש דהוי לן למתלי לקולא אלא ע"כ דדמאי הוא לאו משום דחששו חכמים באמת שמא לא הפריש ז"א דהא בודאי הפריש דהא רוב ע"ה מעשרין הן ובכולה התורה קי"ל דאזלינן בתר רוב כי אחרי רבים להטות. ורק הכא חומרא בעלמא החמירו חכמים אפילו דאמת היא שהפריש ע"פ הדין מ"מ חומרא שהחמירו חכמים ולא מצד שספק הוא לחכמים וז"ב ועפ"ז שפיר ניחא כיון דלדברינו רוב העולם אינן מפרישין תרומה קודם גמר מלאכה ורק מיעוט המצוי א"כ לענין קביעת מעשר הרוב מסייעא להפטור דאז מהני אף בדמאי א"כ מותר לאכול עראי דהא לענין אם נקבע כלל למעשר הולכין אחר הרוב דלא הותרם עדיין תרומה קודם שנגמרה מלאכתן כמו דפירשנו לשיטת רש"י ז"ל דרוב אין תורמין קודם גמר מלאכה ומתורץ מאד הפי' המשניות להרמב"ם ז"ל דבפי' המשניות כתב מפני שהדברים הללו הם אילנות מדבריות ואינן נכנסין ברשות איש אחד ומעט מזעיר נוטעים אותן ורובן הפקר וכבר ביארנו שההפקר אינו מחויב במעשרות ונקבצו בהם ב' ספיקו' האחד אם הם הפקר או לאו ואם הן מן השמור אם הוציאו מהן המתנות או לאו והעיקר אשר בידינו דב' ספיקות להקל עכ"ל ז"ל ואחריו נמשך הרע"ב ז"ל. אבל לפי דברינו ניחא שפיר. דהנה לפי דברינו ר"י לחומרא ורשב"ל לקולא דר"י ס"ל דלא מהני אף בקלין אלא רוב הפקר ורשב"ל ס"ל דבקלין לא בעינן רוב הפקר אלא מכיון דאינו רוב נשמר ובע"כ גם רשב"ל מודה לר"י דרוב מינין הללו בעולם באין מן ההפקר וע"כ אינו חשוב בעיני ע"ה ולא חשיד עליהון כדפרש"י ז"ל במס' ברכות לפיכך אפילו במקום דשומרי' אינו חייב רק דווקא כשרוב משמרין אבל אם אין הרוב משמרי' פטור אפילו באינו רוב הפקר וס"ל לרשב"ל דלא שנינו במתניתין אלא דמאי ולא ודאי משום דמתניתין לא מיירי ברוב הפקר דא"כ אף בודאי פטור ור"י ס"ל דמתניתין לא מיירי אלא במקום דרוב הפקר דאל"כ חייב אפילו בדמאי ואלא ע"כ מיירי ברוב הפקר וע"כ ממילא אפילו ודאי פטור וקפריך על רשב"ל דאוקי מתנית' דלא מיירי ברוב הפקר והתנינ' בברייתא אם היו נשמרי' חייבין אפילו בדמאי א"כ ע"כ מיירי מתנית' בהפקר כר"י ומשני רשב"ל דה"פ בברייתא אם הרוב משמרי' חייבין. ומתנית' לא מיירי ברוב משמרי' אבל לא ברוב הפקר גם כן דאפילו בדלא הוי רוב הפקר רק אין הרוב משמרי' נמי פטור מדמאי גבי קלין כיון דרוב מינין הללו בעולם הוי הפקר משום דאינו חשוב ע"כ אפילו במקום הזה דלא הוי רוב הפקר מכל מקום הרי הם הקלין ועם הארץ אינו מקפיד עליהן כל כך ועל כן לא הוי כמחצה על מחצה דמאי משום דהוי המיני' הללו קלין משום דרוב המיני' הללו בעולם באין מן ההפקר. ועל פי זה שפיר ניחא דהרמב"ם ז"ל פי' כרבי שמעון בן לקיש דמיקל דאפילו במקום דאינו רוב הפקר אלא כיון דלא הוי רוב נשמר ג"כ פטור מדמאי משום דהוי קלין דהא רוב מיני' הללו בעולם הוי הפקר ולשון הרמב"ם ז"ל רובן מן ההפקר קאי על רוב העולם דכתב אילנות מדבריות כו' ורובן הפקר הרי דקאי על רוב העולם וע"כ פטור מדמאי וחייב בודאי, אבל באם במקום הזה ג"כ לא נמצא משמרי' וכמו בכל העולם כולו פשיטא דפטור אפילו מודאי ג"כ וע"כ פי' הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות וכמבואר בלשון הרע"ב ז"ל לפי שחזקתן באין מן ההפקר משום דלא חשיבי ואית בהו תרי ספיק' כו' עכ"ל ז"ל פי' דחזקתן בעולם כולו באין מן ההפקר משום דלא חשיבי וע"כ מכיון דלא הוי חשוב אצל ע"ה דהא בחזקת העולם כלו הוי הפקר ע"כ לא חשיבי אצלו ואינו חשוד עליהן אפילו במקום דלא הוי רוב הפקר אך דלא הוי רוב נשמר ולא הוי מחעמ"ת בקלין משום דהוי שפיר ס"ס ואמתי אמרינן מחעמ"ח דמאי ולא מהני ס"ס רק בדברים שאינן מן הקלי' אבל במינים הללו דהקלין דאין רוב העולם זורעין אותן אלא נתגדלין ביערות מאליהן שפיר אמרינן ס"ס שמת הוי הפקר ואפילו את"ל דלא הוי הפקר מ"מ שמא עישרן דלא חשיב כ"כ אצל ע"ה עד דרוב העולם מפקירי' אותו וזהו כונתו לפי' המשנה לפרש לשון המשנה בקלי' שבדמאי ולפי דברינו שפיר מפרש כרשב"ל דהא גם רשב"ל ס"ל דרוב מיני' הללו בעולם באין מן ההפקר דהא מפרש בברייתא אם היו נשמרין חייבין פי' אם הי' רוב משמרין משמע דבר"מ הוי הפקר וברוב משמרין מודה רשב"ל דחייב בדמאי ג"כ ועיקר הפטור הוא באין הרוב נשמרין ואין הרוב מפקירין ובזה אמרינן הס"ס שמא הוי הפקר ואפילו משומר שמא הפריש ע"ה דבקלין אמרינן הספק שמא עישר' ולא משום דבקלין אמרינן דבודאי הפריש ז"א אלא דבמחעמ"ח בקלין אמרינן הס"ס שמא עישרן ולפיכך מוקי במחעמ"ח בירושלמי כדאוקי ר"ז במחעמ"ח לא סוף דבר הקלין שבדמאי וכמבואר בדברינו ומוכח דהיתרא דקלי' היא דבקלי' אמרינן גבי מחעמ"ת הספק שמא עישרן והוי ספק ספיקא וכל עיקר דנקראין מינין הללו קלין משום דרוב גידולם הוי במקום הפקר וע"כ במקום שאין הרוב משמרין ואין רובן מפקירין במחעמ"ח הזה אמרינן הס"ס שמא עישרן וע"כ צריך הפי' המשניות להרמב"ם ז"ל לפרש הקלין מפני שרובן הוי גידולן בהפקר דזהו כל עיקר דהוי קלין וע"כ בשביל זה במקום שהרוב אינו משמר ואינו מפקיר אלא מחעמ"ח מותר בקלין מטעם ס"ס ונמצא מתורץ קושית הגליון הש"ס דלמה הרכיב רוב וגם היאך מהני ס"ס בדמאי אבל לדברינו ניחא שפיר דב' הקושיות מתורצת חדא עם חבירתה דכיון דהוי המינין הללו הפקר ברוב העולם לפיכך הוי קלין דמהני להם הס"ס ודוק כי זה ברור הוא בע"ה:
תמן תנינן תרומת מעשר של דמאי ר' זעירא בשם רבנן תמן תנינן תרומת מעשר של דמאי ברם הכא מע"ש של דמאי אמר ר' אימי אין המשנה הזאת יוצאת ידי תרומת מעשר של דמאי מאי כדין תמן ר"מ ברם הכא רבנן וזהו כתירוץ הבבלי וזהו סוגית הבבלי במס' ב"מ דף נ"ה ע"ב אמר רבא קשיא לר"א תרומות מעשר של דמאי וכי עשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה אמר ר"נ אמר שמואל ה"מ ר"מ היא דאמר עשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה דתניא המביא גט ממדנה"י ולא אמר לה בפ"נ ובפ"נ יוציא והולד ממזר דברי ר"מ וחכמים אומרים אין הולד ממזר כיצד יעשה יטלנו הימנה וכו' ע"כ לשון הש"ס ובמסקנת הסוגיא רבא אמר שמואל שפיר קמשני לי' והרמב"ם ז"ל פסק כמתניתין דהאוכל תרומת מעשר של דמאי מוסיף עליו חומש וקשה הא בגמ' מוקי מתניתין כר"מ דהמביא גט והרמב"ם ז"ל פסק כחכמים דאין הולד. ממזר ממילא האוכל תרומת מעשר של דמאי צריך להיות פטור מן החומש וזה קושיא עצומה ועיין בגליון הש"ס בירושלמי והתוי"ט ז"ל במס' ב"מ פרק הזהב כתב דהרמב"ם ז"ל פסק כהירושלמי דגרסינן ר"ז בשם רבנן בדין הי' תרומת מעשר של דמאי שלא יפריש עליו חומש ולמה אמרו שיפריש משום גזירה שאם אתה אומר לו שלא יפריש אף הוא אינו נוהג אותה קדושה כן דעת התוי"ט ז"ל ואעפ"י שלשון הרמב"ם ז"ל היא ממש כלשון הירושלמי כמו שכ' בפ"י מה' תרומות התרומה ותרו"מ בין של דמאי ובין של ודאי והחלה וביכורים כולן מצטרפין לכזית לחייב עליהן מיתה וחומש ובדין הי' שלא יתחייב חומש על תרומת מעשר של דמאי אבל אמרו חכמים אם לא נתחייב עליו חומש יזלזלו בה עכ"ל ולכאורה הוא לשון הירושלמי אך קשה מאד שהרמב"ם ז"ל יפסוק כהירושלמי לנגד הבבלי ועוד קשה למה בש"ס דילן נקט ר"מ דהמביא גט ממדנה"י לענין דחכמים עשו חיזוק לדבריהם גבי תרו"מ של דמאי ובירושלמי בפ"ב דערלה גרסינן ר"מ הוא לענין תרו"מ של דמאי והינן אשכחן דר"מ מתמיר בדבריהן כההיא דתנינן תמן הרואה כתם הר"ז מקולקלת וחוששת משום זוב דר"מ וכו' ובודאי לא לחנם הוא דיתחלקו התלמודים בזה:
ונראה לפענ"ד לתרץ הכל על נכון בע"ה דהנה התוס' ז"ל במס' ב"מ מפרשין אע"ג דבכמה מקומות עשו סייג אפילו יותר משל תורה הנ"מ במקום שיש סברא לקנוס אבל כאן בתרומת מעשר של ודאי גופה אין סברא לקנוס אם לא שאמרה תורה לפיכך מקשה על דמאי ומביא ראי' מהולד ממזר אע"ג דאין סברא אלא משום דבא"א הוי הולד ממזר ע"כ. ועפ"ז ניחא שפיר מה שמחולק הבבלי והירושלמי דהבבלי מביא הך דמביא גט ממדנה"י וירושלמי מביא הך דהרואה כתם משום דאזלי לשיטתי' דהנה קי"ל בכ"מ לא נהנין ולא מועלין דקרבן על דרבנן לא אשכחן ובירושלמי פ"י דתרומות ופ"ג דמס' כתובות פליגי בירושלמי אם תשלומי חומש על אכילת תרומה אם היא קנס או קרבן וה"ג שם על הא דא"ל לרשב"ל דחייבי מלקות שוגגין פטורין מן התשלומין והא כתיב איש כי יאכל קודש בשגגה ויסף חמישיתו וכו' כיון דבמזיד חייב מלקות בהתרו בו א"כ למה בשוגג משלם הא הוי תייבי מלקות שוגגין ומשני אלא מיסבר סבר רשב"ל שהחומש קרבן [וקי"ל דבקרבן לא אמרינן קם לי' בדרבה מיני' כמו דאיתא בירושלמי באותו סוגיות שם שני דברים מסורין לב"ד את תופס אחד מהן יצא דבר שמסור לשמים] ופריך אפילו תימר שהחומש קרבן קרן קרבן אר"י בר"ש מתניתא אמרה שהקרן קנס וכו' אילו מה שאכל הי' משלם יאות וכו' כמה דתימר שהקרן קנס ודכוותי' החומש קנס ע"כ ופירש הר"ש ז"ל בלשון בתמי' ואפי' דתימר שהקרן קנס חומש קנס בתמי' אלא ודאי דהחומש קרבן נמצא דבירושלמי הוי פלוגתא אם החומש קנס או קרבן דמתחילה סבר שהחומש קנס ומשני דמיסבר סבר רשב"ל שהחומש קרבן ואי' בתוס' ז"ל במס' כתובות דף ל' ע"ב דמקשין על ההיא סוגיא דבמס' פסחים דף ל"ב גבי האוכל תרומות חמץ בפסח דמוקי לההיא דבמזיד פטור מן התשלומין דאתיא כר"י בן הקנה ע"ז מקשים בתוס' ז"ל הנ"ל א"כ אמאי בשוגג משלם קרן וחומש הא הוי חייבי כריתות שוגגין ומתרצין דחומש כפרה היא והוא ממש שקלא וטריא דירושלמי הנ"ל [ותמי' לי שהתוס' ז"ל לא הביאו הירושלמי הנ"ל] ולכאורה קשה דהתוס' ז"ל מסוגיא דב"מ דף נ"ה הנ"ל לכאורה סתרי להתוס' ז"ל דכתובות הנ"ל דהתם מסקי דהחומש קרבן והכא משמע דמתורת קנס היא דלפיכך מקשה ר"א וכי עשו חכמים חיזוק לדבריהם משום דאין סברא לקנוס דבתרו"מ ודאי אין סברא לקנוס אם לא שאמרה תורה ומדברי תוס' ז"ל הנ"ל משמע דחומש מתורת קנס ולכאורה סתרי אהדדי אבל כד נדייק שפיר עולה הכל כעין חומר דהנה בכ"מ קי"ל דלא נהנין ולא מועלין דבהקדש דרבנן לא שייך קרבן מעילה ולפי זה האוכל תרו"מ דרבנן כמו דמאי לא שייך נמי קרבן אבל ז"א דאימתי לא שייך על דרבנן קרבן הנ"מ במקום דיש חשש איסור חולין בעזרה אבל חטאת העוף הבאה על הספק דקי"ל בכ"מ דמביא מספק חטאת העוף ואינו נאכל מחשש שמא מליקת חולין נבילה אבל מביא לעזרה ונלמד מפורש מגזה"כ כמו דאיתא במס' נזיר דף כ"ט עיי"ש ודווקא בקרבן בהמה אינו מביא חטאת מספק משא"כ בחטאת העוף דמביא על הספק ובכ"מ דודאי חטאת שלו היא עוף מביא בספק ג"כ חטאת העוף רק דאינו נאכל מחשש מליקה וקי"ל דבזבה קרבנה חטאת העוף וא"כ במקולקלת למנינה והוי אצלה ספק אם ראתה ב' ימים או ג' ימים מביאה חטאת העוף על הספק וכמו כן ס"ל לר"מ בהרואה כתם הר"ז מקולקלת למנינה וחוששת משום זוב אם ראתה ג' כתמים בג' ימים מביאה חטאת העוף הבאה על הספק מביאה קרבן ואינו נאכל כמו דאיתא במס' נדה דף נ"ב עיי"ש וא"כ שפיר מביא הירושלמי לשיטתו דס"ל במסקנא דהחומש קרבן דהיכן אשכחן לר"מ דמביא קרבן על דרבנן דהא בכ"מ קי"ל לא נהנין ולא מועלין ואם אכל קודש דרבנן אינו מביא קרבן מעילה ואם אכל תרומה דרבנן מביא קרבן ע"ז מביא שפיר מההיא דהרואה כתם דדוקא בקרבן מעילה דהיא קדשים בר הקרבה אינו מביא על הקדש דרבנן משים חולין בעזרה משא"כ בחטאת העוף דמביא על הספק מביא אף על כתם דרבנן משום דרבנן חששו שמא בא מהחדר וקפגע בדאורייתא לפיכך מביא ראיה מהרואה כתם אף דמן התורה מותר כתם דדם אמר רחמנא ולא כתם כדאיתא במתניתין במס' נדה דף נ"ח מ"מ ס"ל לר"מ דהרואה כתם הר"ז מקולקלת וחוששת משום זוב ומביאה חטאת העוף הבאה על הספק משום דרבנן חששו שמא הוא דם החדר וחשש דרבנן הוא לאו משום גזירה אלא דרבנן חששו שמא באמת הוא דם החדר מביאה קרבן ספק הבא על הספק דאורייתא דבמילתא דודאי מדרבנן לא שייך קרבן ודאי כיון דהוא מפני גדר בעלמא לא שייך קרבן וכן בספיקא דחששו רבנן ספק שמא נוגע הוא בד"ת לא שייך קרבן בספק אבל בחטאת העוף הבא מן התורה על ספק במקום דעשאו רבנן ספק שמא נגע בד"ת ס"ל לר"מ דמביאה קרבן ספק כספק תורה ומביא קרבן אף על דרבנן כדאיתא בפי' המשניות שם וא"כ ה"נ דרבנן חששו בדמאי שמא באמת לא הפריש והוי תרו"מ באמת ע"כ מביא קרבן כיון דאין כאן חשש חולין בעזרה ע"כ שפיר הירושלמי לטעמי' דס"ל במסקנא דהחומש קרבן מביא שפיר הך דהרואה כתם [וס"ל להירושלמי דרבנן דס"ל אין בכתמים משום זוב דלא ס"ל כלל זיבה בכתם אף אם ראתה ג' כתמים בג' חלוקות בג' ימים עיי' במס' נדה דף נ"ב ע"ב עיי"ש] אבל ר"א דמקשה בבבלי תרו"מ של דמאי וכי עשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה דס"ל כהך מ"ד בירושלמי דהחומש קנס ולפיכך מקשה שפיר דאין סברא לקנוס כמו שהסבירו בתוס' ז"ל הנ"ל דאפילו בתרו"מ ודאי לא שייך לקנוס א"ל שאמרה תורה ולפיכך מביא ראיה מן המביא גט ממנה"י אע"ג דאין סברא לעשות ממזרי מדרבנן דאין זו תקנה להרבות ממזרים בישראל כמו דאיתא בתוס' ז"ל במס' גיטין דף מ"א עיי"ש רק משום דבא"א הוי הולד ממזר. וע"כ שפיר לא שייך למביא הך דהרואה כתם כי אם המביא גט ממנה"י, ושפיר דייק התוס' ז"ל דההיא דר"א מתורת קנס וכיון דאנן קי"ל דהחומש קרבן כמו שהוכיחו התוס' ז"ל מסוגיא דפסחים הנ"ל ואנן קי"ל להלכה כר"מ גבי הרואה כתם דחוששת משום זוב דמשום דחכמים דפליגי על ר"מ הא מוקמינן במס' נדה דף נ"ב ע"ב ביחידאה דמאן חכמים ר"ח בן אנטיגנוס וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ט מה' א"ב ועי' בפי' המשניות בדף נ"ב שכתב בפירוש דמביא חטאת העוף א"כ שפיר נקטינן להלכה דהאוכל תרו"מ של דמאי משלם חומש ע"כ שפיר פסק הרמב"ם ז"ל דהאוכל תרו"מ של דמאי משלם חומש. ודו"ק:
רבב"ח בעי קומי ר"ל ל"ל דמאי אפילו ודאי למה לי מיעוט אפילו רוב לא כן תני אין מביאין תרומה מן הגורן לעיר ולא מן המדבר לישוב אלא א"כ היתה כו' א"ל ואינו מצוה להשיב אבידה עד כדון שאין בידו מעות היו בידו מעות ר"י ורחומי בר"י דר"ח ב"ר בא אבא היה לו מעות בדסקיא ולא היה מחללו אתיא דר' חייא בר בא כר"ז ודר' אילא כר' אימי ע"כ. פירושו מבואר יפה בהר"ש ז"ל דמאי מוקי כר' אימי דאמר אין המשנה הזאת יוצאת ידי תרו"מ של דמאי ע"כ. וקשה לי מאד ומצאתי במפרשים ז"ל שהרגישו זאת דמנין לנו למוקים דר"ח ב"ב כר"ז דהא אתיא אפילו לדר"א דהא ר' אימי דמוקי מתניתין דמיירי בתרו"מ של דמאי מיירי נמי במע"ש של דמאי דהא מוקי מתניתן דמיירי בתרווייהו. ונראה לפענ"ד דע"פ שיטת הירושלמי ע"כ דר"ח ב"ב כר"ז ולא כר"א ונקדים מה דגרסינן לקמן פ"ג דמס' מע"ש א"ר חגי מתניתא אמרה שאין מחללין מעות על פירות בריחוק מקום [כעין ההיא דגרסינן במס' ב"מ דף מ"ה דטבעא אפירי לא מחללינן בחוץ לירושלים] אמרה קומי ר"א וקלסיה קומי ר' ירמיה וקנתרי והתנא מעות בירושלים ופירות במדינה מעות במדינה ופירות בירושלים שניא היא שהיא אחד מקום והתניא מעות ופירות במדינה אר"ת וכו' יאות מקנתריה בעי ר' חגי מיחזר בי' א"ל ר"ז לא תיחזור בך דאמר ר' אליעזר ר"מ ורבנן בדמאי הא בודאי לא פירשו בתוס' ז"ל במס' סוכה דף מ"א ע"ב דקאי על הא דפליגי ר"מ ורבנן בברייתא המובא במס' סוכה דף מ' ובירושלמי במע"ש בהלכה לעיל אחד שביעית ואחד מע"ש אין מחללין על בהמה חיה ועוף בין חיין בין שחוטין דר"מ וחכמים אומרין על שחוטין מחללין על חיין אין מחללין והתם מיירי בחוץ לירושלים מוקי ר"א פלוגתתן בדמאי אבל בודאי לא דאין מחללין משום דטבעא אפירי לא מחללינן הרי דשפיר קאמר ר' חגי דאין מחללין מעות אפירות בריחוק מקום, מן מה דאמר ר"א דר"מ היא הדא אמרה היא דמאי הוא ודאי ע"כ התיבות אילו אין להם פירוש כלל לפי הבנת המפרשים ז"ל דר"ת מן דר"א היא ר' אליעזר וכתב הפ"מ ז"ל לא מצאתי לההיא דר"א הנ"ל ולפע"ד נראה שר"ת דר"א הוא מן מה דאמר ר' אימי דר"מ הוא וכוונתי' על הדא דר' אימי בסוגיא דידן דמוקי מתניתן כר"מ דס"ל דדמאי וודאי שוין כההיא דמוקי בבבלי ר"מ היא דאמר עשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה מתיב ר"ש מחללין כסף על נחושת וכו' א"ר יוסף אע"פ שמיקל ר"מ בפדיונו מחמיר הוא באכילתו ומחלק בין תרו"מ למע"ש אבל ר"ש ס"ל דלר"מ שוה דמאי לודאי בכ"מ וה"נ ה"פ דלא נחלק אליבא דר"מ בין דמאי לודאי והיכי מוקמית לה לפלוגתא דר"מ ורבנן בדמאי. אבל בודאי אין מחללין טבעא אפירי הא לר"מ דמאי וודאי שוין הן בין בתרו"מ ובין במע"ש ולדעתי נכון הדבר בבירור ונמצא דלשיטת הירושלמי לר' אימי דמוקים הך מתניתן הדמאי אין לו חומש כרבנן אבל לר"מ דס"ל דחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה אין הפרש בין דמאי לודאי בין תרו"מ בין מע"ש וכמו דחייבין חומש על תרו"מ של דמאי כן נמי חייבין חומש על פדיון מע"ש של דמאי דדמאי שוה לודאי וכיון דקי"ל כר"מ דחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה ומחויב חומש על תרו"מ של דמאי כן נמי חייבין חומש על מע"ש של דמאי בפדיונו והך מתניתן הדמאי אין לו חומש וכו' ונכנס לירושלים ומאבדין את מיעוטו בדרכים אתיא כרבנן ולא כר"מ א"כ היכי עביד ר"ח ב"ב עובדא בנפשי' הלכה למעשה כההיא מתניתן ולא כמתניתן דב"מ דאליבא דרבי מאיר הכל שוה דמאי וודאי אלא ודאי דר"ת ב"ב מוקי למתניתן כרבי זירא דאליבא אתיא כדברי הכל ומחלק בין תרומת מעשר למעשר שני ודרבי אילא כרבי אלעזר ודו"ק:
אר"י בשעה שגזרו על הדמאי לא גזרו על הדברים הללו ר' הושעיא אמר אימת קדשים עליו וכו' תני וכולן שקרא שם לתרו"מ או למע"ש שלהן מה שעשה עשוי ע"ד דר"י ניחא ע"ד דר"ה מתוקן ואת אמר הכין מפני אחד שאין אימת קדשים עליו פי' בשלמא לר"י דלא גזרו על הדברים הללו וסמכו רוב ע"ה מעשרין הן ע"כ אם קרא שם חיישינן למיעוט והוי תרומה אבל לר"ה דאימת קדשים א"כ כבר מתוקן היא ואינו חל עליו השם ומשני דמשום אחד שאינו מתקן רבב"ח בעי קומי ר"ז עד כדון בכסף מעשר של דמאי אפילו בוודאי לא הבנתי פירוש המפרשים ז"ל דאדרבה ק"ו היא מדמאי אם לקח בכסף מעשר שני דמאי פטור ק"ו בכסף מעשר של וודאי, עוד שם ר"א חוץ משירי מנחות ר"י אמר השאר במחלוקת ר' יוסי בעי היידו מחלוקת מהנן קיימין אי כר"מ היא מע"ש היא שירי מנחות לא עשה כלום אי כר"י מה שעשה עשוי וכו' עד סוף הסוגיא קשה לי למה בעי ר' יוסי על הדא דר' ירמי' היידו מחלוקת ולמה לא פריך על ר"א דקאמר חוץ משירי מנחות הו"ל למפרך ממנ"פ אי כר"מ למה לן דווקא חוץ משירי מנחות הא גם מע"ש ממון גבוה ואי כר"י אף שירי מנחות מה שעשה עשוי דממון הדיוט הוא ולמה שתק ר"י ולא פריך עד דיאמר ר' ירמי' השאר במחלוקת ועוד הק' בגליון הש"ס על ברמב"ם ז"ל דהשמיט הך דר"א חוץ משירי מנחות וכתב על כולהון מה שעשה עשוי ושירי מנחות ומע"ש בכלל:
ונראה לפענ"ד בפשיטות ומתחלה נבאר מה דאמר רבב"ח בעי קומי ר"ז עד כדון בכסף מעשר של דמאי אפילו בודאי דה"פ דלר"מ דס"ל מע"ש ממון גבוה הוא פטור מן המעשרות כדקי"ל בכל דוכתי דהקדש פטור ממעשרות קצירך פרט להקדש וכן מפורש כו"כ פעמים במשנה במס' פיאה ובמס' חלה המקדיש פירותיו משבאו לעונת המעשרות ופדאן חייבין אבל כ"ז שלא פדאן פטורין אפילו שהקדיש לאחר מירוח ובהדיא גרסינן במס' פסחים דף ל"ז ול"ח ע"א ובכמה מקומות אר"א עיסה של מע"ש לדברי ר"מ פטורה מן החלה וא"כ אפילו אם לקח בכסף מעשר ודאי טבל נמי פטור דהא לקוח בכסף מע"ש הוי מע"ש ולמ"ד דמע"ש ממון גבוה הוא פטור מן המעשרות בשלמא שירי מנחות דהוי הקדש מ"מ דווקא פטור מן הדמאי ולא מן הודאי משום דאם לקח ודאי לא הוי שירי מנחה כלל כדקי"ל במס' פסחים דף מ"ח וכמה דוכתי' ממשקה ישראל מן המותר לישראל מכאן אמרו אין מביאין נסכים מן הטבל וכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ה מאיסורי המזבח דה"ה מנחות דהגם דמנחות פטורין מן התרו"מ ולא הוי שוב טבל מ"מ לא הוי מותר רק לכהנים ואנן בעינן משקה ישראל מותר לישראל ע"כ ממעטין ממשקה ישראל איסור טבל ולא איסור אחר כגון כלאי הכרם דאיסור אחר אסור אף לכהנים אבל טבל לא הוי איסור לכהנים דכהן האוכל שירי מנחות לא הוי עליו איסור טבל דהקדש פטור ממעשרות קודם הפדי' רק מכיון דלישראל אסור קודם ההקדש מאיסור טבל ממעטינן לה דלא הוי הקדש ממנחה כלל לפיכך שפיר נקט ממתניתין דשירי מנחות פטורין מן הדמאי משא"כ בודאי לא חל עלה הקדש דמנחה כלל אבל בכסף מע"ש קשה למה דווקא דפטור מן הדמאי אפילו ודאי נמי פטור וא"ל דמתניתין אתיא כר"י דס"ל מע"ש ממון הדיוט הוא או דאפילו כר"מ אתי' דמע"ש ממון גבוה הוא והא דנקט דמאי כההיא דגרסינן ברפ"ק א"ר לא לפי שבכ"מ ומקום לא אתינן אלא דמאי והכא אפילו ודאי ולעולה אפילו בודאי נמי פטורה וזה ודקאמר רבב"ח בעי דמאי ר"ז עד כדון בכסף מעשר של דמאי אפילו ודאי כלומר אם דווקא לקוח בכסף מעשר פטור מן הדמאי או אפילו ודאי והוי איבעיא דלא איפשיטא:
והשתא נבואה בע"ה לענין דידן ולתרץ שיטת הרמב"ם ז"ל ונקדים מה דגרסי' לקמן בפ"ד הנאמן לראשון נאמן לשני הנאמן לשני אינו נאמן לראשון ור"א ס"ל הנאמן לשני נאמן לראשון הוציא להן מע"ש מתוך ביתו אמר להן פדוי הוא נאמן פדוי הוא ופדו לכם אינו נאמן מתניתא דר"א היא דאמר הנאמן לשני נאמן לראשון אר"י דברי הכל היא עשו אותה כתוספת הביכורים מה תוספת הביכורים ואכלת בטהרה ופטורה מן הדמאי אף זה נאכל משום שני ופטורה מן הראשון ע"כ ופירוש המפרשים ז"ל דחוק מאד ותמי' לי שלפענ"ד בחנם דחקו המפרשים ז"ל והפירוש נחמד מאד בפשיטות דהכ"מ ז"ל מפרש לסיפא דהברייתא פדוי הוא ופדו לכם ה"פ דמפקפק בדבר דאמר אני אומר לכם פדוי הוא ואם אין אתם מאמינים לי פדו לכם, אינו נאמן וכן פי' האמיתי עיי' בכ"מ ז"ל פי"ג ממע"ש והרמב"ם ז"ל מפרשי להתוספתא דמיירי בידעינן דהפריש מע"ש ורק דאין אנו יודעים אם פדה המע"ש או לא רק מפיהו אנו חיין ע"ז תני הברייתא אם אמר פדוי הוא נאמן אבל אם שם פקפוק בדבר אינו נאמן ע"ז פריך על הסיפא דברייתא דבאמר פדוי הוא ופדו לכם אינו נאמן דנאמן ואינו נאמן מבעיא לי' דשמא פדוי היא. ונפ"מ לענין דמאי ושמא אינו פדוי וצריך לנהוג בו קדושת מע"ש וצריך להיות נאכל בקדושת מע"ש דהנה ברור הדבר באם פדה המע"ש תייב בדמאי בין לר"י דס"ל דלא גזרו על הדמאי בדברים הללו בין לר"ה דאימת קדשים עליו דאפילו לר"ה דאימת קדשים עליו ואינו נותן לכהן דבר שאינו מתוקן מ"מ בפדה המע"ש חייב בדמאי והגם דבשעה שהיה מע"ש היה עליו אימת קדשים וכבר תיקן מ"מ בפדה חייב בדמאי. והראי' לזה דגרסינן (ברפ"ד דדמאי) שאלו ואוכל בשבת על פיו וגרסינן שם אר"ב אימת שבת עליו והוא אומר אמת וחבריא בשם ר"י מפני כבוד שבת התירו ומקשה בגמ' על ר"ב בשם ר"ח דאימת שבת עליו והוא אומר אמת בדא תנינן חשיכה מוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר ומשני מפני אחד שאין אימת שבת עליו ע"כ. הרי בפירוש דמשום אחד שאין אימת שבת עליו ע"כ לא מותר רק בשבת והכ"נ גבי חלה ומע"ש דאימת קדשים עליו וקאמרינן נמי לעיל משום אחד שאין אימת קדשים עליו ולפ"ז לאחר הפדי' דומה למוצאי שבת וחייב בדמאי וא"כ נאמן ואינו נאמן מיבע"ל דספק הוא [וכן חשיב לי' הרמב"ם ז"ל לספקן וצריך לנהוג בו קדושת מעשר שני שמא אינו פדוי וחייב בדמאי שמא פדוי על זה קאמר דר"א הוא דס"ל הנאמן לשני נאמן לראשון ולפיכך אין כאן חשש שמא פדוי הוא להתחייב בדמאי משום דפטור באמת מן הדמאי משום דכיון דחזינן דהפריש שני נאמן לראשון ואין כאן חשש דמאי עוד משא"כ לרבנן יש כאן חשש דמאי ע"ז קאמר ר' יוסי ד"ה היא עשו אותה כתוספת הביכורים מה תוספת הביכורים נאכלת בטהרה ופטורה מן הדמאי דתוספת ביכורים אינן ביכורים מדאורייתא רק לחומרא נאכלת בטהרה כמו ביכורים וכיון דדמי לביכורים לחומרא לענין אכילה בטהרה ע"כ פטורה מן דמאי וה"נ כיון דנאכלת משום שני לחומרא פטורה מן הראשון ולא אמרינן שמא אינו שני אלא חולין וחייבת בדמאי ז"א כיון דנאכלת לחומרא משום שני ע"כ פטורה מדמאי דלא גרע מתוספת הביכורים דלא אמרינן שם דלחומרא לא הוי ביכורים וחייבת בדמאי ז"א אלא מכיון דנאכלת בטהרה משום חומרא דביכורים פטור מדמאי וה"נ מכיון דנאכלת לחומרא משום שני לא אמרינן דיהא חייב בדמאי לחומרא שמא אינו שני. והא דס"ל לרבנן דנאמן לשני אינו נאמן לראשון היינו דווקא לפטור את הכרי משא"כ מע"ש גופה פטור מדמאי דבהדיא שנינן דאפילו הלקוח בכסף מעשר פטור מן הדמאי והא דלא חיישינן שמא פדוי הוא ואינו שני היא משום דעשו אותה כתוספת הביכורים וז"ב בל"ס:
ועכשיו נבואה בע"ה לתרץ הכל על נכון דגרסי' במס' תרומו' (פ"ק) בירוש' גבי אתם פרט לתורם שאינו שלו מה את עביד לו כתורם שאינו שלו או כתורם של חבירו [כלומר אם עיקר הקפדה הוא על שאינו שלו או הקפדה על של חבירו ונפ"מ היכי שאינו שלו ולא של חבירו כן פי' בנו"י ז"ל ונכון היא] נשמעינה מן הדא גנב תרומת הקדש ואכלה משלם שני חומשין וקרן אחד שאין בהקדש תשלומי כפל מנו תורם לא הגזבר הרי הוא תורם שאינו שלו ואת אמרת תרומתו תרומה הוי לית טעמא דלא משום תורם של חבירו או נאמר בר לוי שהקדיש תרומתו והתני ר' אושעיא אחד המקדיש טבלו ואחד המקדיש תרומתו א"ר אידי גזבר כמאן דאינן בעלים ודלא כר' יוסי דר' יוסי אמר הוא גיזבר הוא אחר ע"כ הרי מפורש בירושלמי דלר' יוסי דס"ל גזבר כאחר אם תרם אחר תרומה בהקדש מה שעשה עשוי וחל קריאת השם דתורם שאינו שלו עיקר הקפדה שלא יהא של חבירו [ואף דהקדש פטור מן תרו"מ לא הוי פטור הגוף דגוף הפירות חייבין בתרו"מ] [עיי' בתוס' ז"ל במס' ב"ב דף פ"א] רק דפטור בבעלים דאין לו מי שיפריש ואם פדאן אדם חייב לפיכך באם הפריש תרו"מ בהקדש חל שם תרו"מ]:
וע"כ לא פריך ר' יוסי על ר"א דקאמר חוץ משירי מנחות דכמאן אתיא אי כר"מ אף מע"ש לא עשה כלום דממון גבוה הוא ואי כר"י אף שירי מנחות ממון הדיוט הוא ז"א דלר"י אפילו בממון גבוה בדעבד אם תרם מה שעשה עשוי כאותו סוגיא (דפ"ק דתרומות) הנ"ל אליבא דר"י דסבירא ליה גזבר כאחר רק בשירי מנחות שפיר לא עשה כלום דהא כל עיקר דמה שעשה עשוי משום אחד שאינו מתקן וחיישינן לחומרא שמא לא הפריש ורק לכתחלה לא חיישינן משא"כ בדיעבד חיישינן שמא לא הפריש וזה לא שייך רק בחלה ובמע"ש ובמדומע דלא גזרו בדמאי לכתחלה אבל בדיעבד חיישינן לקריאת שם לחומרא שמא לא הפריש והתם בחלה ומע"ש ומדומע אף שחיישינן לחומרא שמא לא הפריש והוי טבל מ"מ הוי חלה ומע"ש ומדומע משא"כ בשירי מנחות אם דניחוש לחומרא שמא לא הפריש והוי טבל נמצא דלא הוי מנחה כלל דבעינן ממשקה ישראל ואין מביאין מנחות מן הטבל ור"י לטעמי' ס"ל דבספק מע"ש פטור מדמאי ולא אזלינן לחומרא שמא אינו מע"ש ז"א אלא דדמי לתוספת ביכורים. ואי נימא דחיישינן לחומרא בדיעבד שקרא שם שמא היא טבל ולא שירי מנחות א"כ הוי לן למיחוש לחומרא בספק מע"ש לכתחלה שמא אינו מע"ש וחייב בדמאי לכתחלה וע"כ דלא חששו חכמים בזה לענין דמאי אלא אמרינן כיון דנאכלת משום שני ואזלינן לענין אכילה לחומרא דהיא שני א"כ לא אמרינן החומרא השני להיפך שמא אינו שני ושמא אינו ביכורים אלא דמי לביכורים ולשני בכל הפרטים ולא אמרינן בדמאי הדא חומרא שמא אינו מע"ש לענין לכתחלה וה"נ לא הוי לן למימר שמא אינו שירי מנחות אף בדיעבד והאיך ניחוש שמא אינו מנחה והוי טבל לדמאי ע"כ לא פריך על שירי מנחות אבל לר' ירמי' דקאמר השאר במחלוקת דתלי בר"מ ור"י לענין מע"ש אם ממון גבוה הוא וס"ל כר' אידי דגזבר כבעלים משא"כ אחר שהפריש בהקדש לא עשה כלום ע"ז פריך היידו מחלוקת אי כו' והרמב"ם ז"ל דפסק כר"י דגזבר כאחר כמו שבארתי בע"ה בס' שו"ת רידב"ז בס' י"ד ע"כ אפילו דסבירא ליה מע"ש ממון גבוה מה שעשה עשוי וגם פסק גבי הוציא מע"ש מתוך ביתו כר"א דפליג על ר"י ולא מדמה לתוספת ביכורים ואלא אמרינן החומרא לכאן וחומרא לכאן ע"כ פסק בשירי מנחות ומע"ש ג"כ דמה שעשה עשוי ודו"ק:
עולא בר ישמעאל בשם ר"י פוטר אדם את טבלו בסאה אחת של טבל כיצד הוא עושה מביא סאה אחת של טבל וכו' התיב ר"ש והא מתניתא פליגי היו לפניו שתי כלכלות של טבל. ותני עלה כיצד הוא עושה מביא שני תאנים ושני עישורין ועישורן של עישור. ויטול שני תאנים ויעשה אותן שני ויפדה ויחזור ויעשם תרו"מ למקום אחר אר"מ ואין שני שבראשון וכו' אר"ח תמן כרי שהוא טבול לראשון ושני ברם הכא וכו' וכו' הסוגיא הזאת חמורה מאד מאד ולא הבנתי פירוש הפ"מ ז"ל וכן פי' הרא"פ זצ"ל:
ונראה לפענ"ד לפרש בע"ה מה שנראה לפענ"ד דמה שהקשה מהמתניתין דשתי כלכלות ומהברייתא דתני עלה דמאי שייכות הוא לענין דידן ע"פ דהרמב"ם ז"ל פסק (בפ"ז מה' מעשר ה"ג) וז"ל ויש לאדם לקבוע מע"ש ופודהו ועושה מעשר ראשון על אותן הפירות או תרומת מעשר למקום אחר ועיי' בראב"ד ז"ל ובכ"מ ז"ל דלהראב"ד ז"ל דווקא תרו"מ שרי משא"כ תרומה גדולה עיי"ש היטב. והנה ז"ב דלאו דשרי מטעם דקביעות בעלמא הוא ובקביעות אינו עובר בל"ת דמקדים מע"ש למעשר ראשון ז"א כמו שנבאר אי"ה דמוכח מסוגיא המפורשת דבוודאי עובר בל"ת אף בקביעות לחוד אלא העיקר דאינו עובר בל"ת משום דחוזר ועושהו ראשון להך שני גופה ואימתי עובר בל"ת דווקא בעושה מעשר ראשון בפירי אחריני אבל אם עושה מעשר ראשון מהמעשר שני הזה גופה דחוזר אותו לראשון כמו בראשונה אינו עובר בל"ת והרמב"ם ז"ל דפסק דעושה אותו ראשון הוא למד ג"כ מכאן דע"כ עושה אותו ראשון דאל"כ אלא דהפריש עליו ראשון ממקום אחר א"כ האיך עושה אותו תרו"מ דהא מחולין אינו יכול לעשות תרו"מ רק ממעשר ראשון אלא ע"כ דחוזר ועושה אותו מע"ר. וגרסינן ובמס' תמורה (דף ד') היה לפניו שתי כלכלות של טבל ואמר מעשר של זב"ז הראשונה מעושרת ואתמר ר"א אמרי לוקה מפני שהקדים מע"ש שבה למע"ר שבחבירתה ע"כ ופי' התוס' ז"ל דבקביעות על הראשונה הוי כמו שהפריש בב"א המע"ר ומע"ר נמצא דמקדים מע"ש של ראשונה בשעה שהיה טבל על הראשון שבכלכלה השני ומסיימי בשם הירושלמי דעל הראשון עובר בעשה דקבע בב"א ולאו ליכא רק בהקדים זו אתר זו אבל בב"א עובר בעשה עיי"ש ואין לו שום עצה שלא יעבור בל"ת ואי כדס"ל לעולא בר ישמעאל בשם ר"י דיכול לחזור השני גופי' לראשון ולא יעביר בל"ת א"כ קשה למה תנינן בברייתא דנותן ב' המעשרות מכלכלה שני' בעד הכלכלה ראשונה ובעד עצמה ולפ"ז ע"כ דעובר בל"ת הא יש לו עצה שיחזור ויפדה המע"ש שהפריש בעד הכלכלה ראשונה ויחזור לעשות אותו ראשון על הכלכלה שניי' ולא יעבור בל"ת כן הקשו עליו בבבל וע"ז מפלפלין ר' מנא ור"ח אם שפיר הקשה או לא דר"מ ס"ל דשפיר הקשה כדמסיק אר"מ ואין שני שבראשונה פי' השני שהופרש על הכלכלה הראשונה טבול לראשון מן הכלכלה השני' בתמי' הא עדיין טבול הוא על מע"ר א"כ שפיר הקשה ר"ש דיש לו עצה שלא יעבור בל"ת דהא יכול לעשות השני למע"ר דהא עדיין טבול היא על מע"ר וא"ל ר"ח דזה אינו קושיא משום דר"ת אזיל לטעמי' דס"ל בשם ר"י גופי' לקמן במס' תרומות (פ"ק) דבנוטל להפריש על הכרי ויש מותר בידו המותר הזה אע"פ שניטל לשם הפרשה מ"מ מתוקנת היא גופי' כמו הכרי משום דנעשה כאומר הרי זה תרומה עליה ועל הכרי דלמטה אף על גב דהוגבה לשם הפרשה לתקן אחרים מ"מ מתוקנת היא גופי' כמו הכרי והוי מדומע תרומה עם החולין ולא עם טבל דכל מה שנטל לשם הפרשה נכנס בכלל הפרשה שיהא מתוקן דגרסינן בירושלמי (פ"ק דמס' תרומות) אין תורמין זיתים על שמן ואם תרם בש"א תרומת עצמן בהם וב"ה אומרים אין תרומתן תרומה דגרסינן שם חזקיה אמר לא אמרו אלא זיתים על שמן וענבים על היין הא שאר כל הדברים לא ר"י אמר לא שניא היא זיתים על שמן וענבים על היין היא שאר דברים חברייא בשם ר"י ואפילו על אתר ר"ח ר"א בשם רשב"ל דברי ב"ש נעשה כאומר הר"ז תרומה עליו ועל שלמטן ר"ח סבר מימר במינו א"ל ר"ז לא תקבל עלך כן מכיון שאמר הר"ז נפטרה מה שבידו והשאר חולין הן וחולין פוטרין את הטבל אר"ח ברי' דר"ה כאחת מכיון שאמר הר"ז נפטרה מה שבידו ונפטר מה שלמטן ע"כ וה"פ דחזקי' ס"ל דע"כ לא קאמרי ב"ש דתרומת עצמן בהם אלא גבי זיתים על שמן דמדאורייתא הוי תרומה גם על השמן רק מדרבנן לא הוי תרומה מדבר שלא נגמרה מלאכתו כדאיתא בירושלמי (פ' השולח) וכי זיתים על שמן וכי לא תורה הוא שיתרום והן אמרו שלא יתרום ולא עוד אלא שאמרו אם עבר ותרם אין תרומתו תרומה עיי"ש ע"כ אין כח בידי השמן שהופרשו על השמן לבטל התרומה מזיתים על זיתים דהא מדאורייתא לא קידשו מדומעין אבל בשאר הדברים כיון שתרם מן הישן על הישן ועל החדש לא קידשו מדומעין דעל כן לא סבירא ליה לבית שמאי דקידשו מדומעין כמו דגרסינן (בפ"ג) אתיא דרבי שמעון כבית שמאי כמה דבית שמאי אומרים קידשו מדומעין כן ר"ש אמר קידשו מדומעין אלא במדומעין התרומה והחולין אבל אם מדומע התרומה והטבל גם בית שמאי מודו דלא קידשו מדומעין כיון דעד הנה הוא מעורב עם הטבל ולא מורם מן הטבל ואיתא בירושלמי (פ"ג) מה תורם במסוים שצריך להיות מסוים מן הטבל והאיך יתקדש לשם תרומה כיון דנבלל עדיין עם הטבל כמו שהיה בשלמא כשמדומע עם החולין מורם מן הטבל ונתחדש עליו שם אחר דמתחלה היה טבל ועכשיו חולין ותרומה אבל לא בשנבלל תרומה וטבל. וע"כ לא מצינו קידשו מדומעין אלא בתרומה וחולין אבל לא תרומה וטבל דבתרומה וטבל לכו"ע לא קידשו מדומעין דס"ל לחזקי' דחלק הזיתים שבידו שנטל על הפרשת שמן לא נתקן עם החולין והוי טבל כיון דנטלן לשם הפרשה על השמן והוי טבל ולא מצינו קידשו מדומעין רק בתרומה וחולין אבל לא בתרומה וטבל ע"כ ס"ל לחזקי' דדוקא בזיתים על שמן הוא דקידשו מדומעין כיון דמדאורייתא כולו תרומה אף על חלק השמן וכיון דמדאורייתא הוי כולו תרומה לא איכפית לן על הא דמדרבנן לא הוי תרומה [וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ק דמס' פסחים) חברייא אמרין חמישית כר"י עשאו תרומה אינו תרומה שלא נתנה תרומה אלא לאכילה בלבד א"ל ר"י לא מסתברא דלא חילופין עשאו תרומה הר"ז תרומה טהורה היא ד"ת את הוא שגזרת עליו שריפה] וה"נ דכוותי' כיון דמן התורה הוי תרומה ולא קידשו מדומעין ע"כ לא איכפית לן על קידשו מדומעין מדרבנן ונתקדש שם תרומה הגם דמעירב טבל ותרומה ולא מצינו בטבל דאורייתא ותרומה דקידשו מדומעין אבל בשאר דברים לא קידשו מדומעין טבל ותרומה דלא מצינו קידשו מדומעין רק בתרומה וחולין ולא בתרומה וטבל עיי' בפ"ג בכל הסוגיא אבל ר"י ס"ל דאף בשאר הדברים כן דר"י לטעמי' דאף דאמת הוא דלא קדשו מדומעין רק בתרומה וחולין ולא בתרומה וטבל אבל ר"י סבירא ליה דנתקן אף חלק הזיתים שבידו שנפל להפריש על השמן והיינו דמסיק חברייא בשם ר"י אפילו על אחר כלומר אפילו על אותו מקום גופי' נתקן כמו דמסיק ר"א בשם ר"י הטעם דאפילו על אחר הוא משום דנעשה כאומר הר"ז תרומה עלי' ועל שלמטן וכ"כ הר"ש ז"ל והער"ז ז"ל אליבא דב"ש במתניתין דתרומת עצמן בהם והוי מדומע תרומה וחולין ולא תרומה וטבל ור"ח סבר מימר במינו מבואר יפה בע"ה שם במקומו [וראיתי בס' ננ"י ז"ל דמפריש אפילו על אתר דתרומה הוי אפילו חלק הזיתים שנטל על הפרשת השמן אך דהשמן לא נתקן וגרס אפילו על אחירניתא ודבריו ז"ל תמוהין דא"כ לא מצינו אליבי' דר"י ס"ל קידשו מדומעין ובפירוש גרסינן (בפ"ג דמס' תרומות) ר"י בר"ב בשם ר' יוחנן אתיא דר"ש כב"ש כמה דב"ש אומרים קידשו מדומעין אף דר"י אומר קידשו מדומעין ואי כדבריו ז"ל מנ"ל לר' יוחנן דב"ש ס"ל קדשו מדומעין ומה שנדפס בשם הגר"א ז"ל אחרניתא אין זה כ"י הגר"א ז"ל] היוצא מדברינו דחזקי' ור"י פליגי בתרתי בין אליבא דבית שמאי בין אליבא דבית הלל אליבא לבית שמאי ס"ל לחזקי' דלא קידשו מדומעין טבל ותרומה דלא מורם עדיין התרומה מן הטבל רק בזיתים על שמן וענבים על היין דמדרבנן אין תרומתו תרומה אבל מדאורייתא הוי הכל תרומה אבל במידי דאורייתא כגון מן הישן על הישן ועל החדש או מן החיוב על החיוב ועל הפטור לא קידשו מדומעין וכן אליבא דב"ה דווקא בזיתים על שמן וענבים על היין אין תרומתו תרומה בדיעבד מפני גזל השבט משום כמו שפרש"י בע"ה במקומו אבל משאר דברים שלא נגמרה מלאכתו בדיעבד תרומתו תרומה ור"י פליג עליו בתרתי דלב"ש קידשו מדומעין אפילו מישן על הישן ועל החדש משום דלא הוי מדומעין טבל ותרומה אלא חולין ותרומה ובזה קדשו מדומעין כיון דלכל הפחות מורם התרומה מן הטבל וכן אליבא דב"ה מכל דבר שלא נגמרה מלאכתו אין תרומתו תרומה ועפ"ז יתבאר מה דגרסינן בירושלמי במס' תרומות (פ"ד ה"ג) דגרסינן שם ר' ירמיה ר' יעקב בר אתא בשם רשב"ל אתיא דר"א כב"ש כמה דב"ש אמרין קידשו מדומעין כן ר"א אומר קידשו מדומעין ע"ד דר"י ניחא אחד מעשרה קידשו לשם תרומה והשאר טבל טבול למעשרות לפום כן צריך מימר יותר מכאן יעשנה תרו"מ על מקום אחר ע"ד דחזקי' קשיא אחד מעשרה שבו קידש לשם תרומה והשאר טבל טבול לכל ויעשנה תרומה על מקום אחר סבר חזקיהו כהדא דתני ר"ח יתר מכאן יעשנה תרומה על מקום אחר כן צ"ל וכן ראיתי בירושלמי שת"י שכן מוגה [אבל כיון שרק נרשם המחיקה בחצי עיגול על תיבת והשאר אחד מעשרה תרומה וכן על תיבת מעשר בלא אותיות ותיבות ע"כ אינו מבואר אצלי שזאת היא] מהגר"א ז"ל וטעות דמוכח היא והג"ה אמיתית היא וכן הגיה הפולד"א ז"ל:
ולפרש הסוגיא נראה לפענ"ד בע"ה לאמיתה כי פי' המפרשים ז"ל דחוק ולא הבנתי דמה תלה זאת בפלוגתא דחזקיהו ור"י בענין טבל בטל ברוב ע"כ נראה דפענ"ד דפלוגתא דחזקיה ור"י הוא חזקיהו ור"י הזה ולפי זה הסוגיא עולה כעין חומר ע"ד דר"י ניחא וע"ד דחזקיהו קשיא משום דהא דס"ל לר"א דאחד מעשרה כתרו"מ היא מדרבנן דמדאורייתא אפילו הוסיף יותר הוי תרומה דמתרומת מעשר הוי רק אסמכתא דהא בשיעורא דאחד מחמשים ילפינן בסוגיא הקודמת מתרומת מדין ואעפ"כ הוי רק מדרבנן ועוד דגרסינן בסוף סוגיא הקודמת עד כמה פוטר אדם את טבלו ד"ת כלומר שלא יפחות מן השיעור הזה ר"י אמר אחד למאה כתרו"מ ולמה לא אמרינן אחד מעשרה כתרו"מ כמו שאמר ר"א אלא ע"כ תפסת מרובה לא תפסת ואי ס"ד דשיעורא דתרו"מ דאמר ר"א היא מדאורייתא שלא יוסיף יותר א"כ נימא בהאי שיעורא שלא יפתות ג"כ אלא ע"כ מדאורייתא לא קאמר ר"א שלא יוסיף אלא מדרבנן היא שאמרו באם יוסיף על השיעור הזה אין עליו שם תרומה ושיטת הירושלמי הוא דיכולין רבנן לאמר כן דאין תרומתו תרומה כמו בזיתים על שמן וענבים על היין שהבאתי הירשלמי דפ' השולח דמדרבנן הוי אין תרומתו תרומה עיי' במס' יבמות (דף פ"ט) דזהו שיטת ר"ח שם [ושיטת רבה שם דמי איכא מידי דמדאורייתא הוי תרומה ורבין אמרו דלא הוי תרומה וכי ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה לא קשה עליו ממתניתין דאין תורמין זיתים על שמן ואם תרם אין תרומתו תרומה דא"ל דס"ל דמדאורייתא אין תורמין משום דתרומת זיתים וענבים הוא מדרבנן דתירוש ויצהר כתיב ואכמ"ל] וכן מוכח כדברינו דלר"א הוא מדרבנן מדברי התוס' ז"ל במס' חגיגה (דף ו' ע"ב ד"ה שאין) וז"ל דפליגי במס' תרומות (פ"ד) המרבה בתרומה ר"א אומר אחד מעשרה יתר מכאן יעשנה תרו"מ למקום אחר ר' ישמעאל אומר מחצה חולין ומחצה תרומה ר"ע אומר עד שישייר שם חלין ומפרש בירושלמי טעמא דר' ישמעאל דראשית דגנך דיו לראשית שיהא כדגן עכ"ל ז"ל אלמא דמאן דס"ל דאסור להוסיף מדאורייתא דיש שיעור למעלה מן התורה הוא ר' ישמעאל ולא ר"א דמסקי שם טעמא דר' ישמעל דדריש מקרא ואילו דרשה דר"א דיליף מן תרו"מ לא נקטו כלל ולמה דלגו בהא דר"א יליף מתרו"מ דהא התם על שיעורא דאורייתא נקטינן ולמה דלגו דרשה דר"א אלא ע"כ דר' ישמעאל לבדו ס"ל דאסור להוסיף מדאורייתא אבל לר"א הוא מדרבנן ות"ל אשר מצאתי בשנו"א ז"ל בריש מס' פיאה דכתיב בהדיא דפלוגתא בהוספת תרומה מן התורה הוא ר' ישמעאל ור"ע ומביא מתניתן דידן ומביא דרשה דר' ישמעאל וכתב בפירוש דפלוגתא דהוספת תרומה הוא ר' ישמעאל ור"ע ולא כתב שם ר"א כלל עיי"ש ותמצא שכן האמת כדברי דלר"א הוא מדרבנן ורק ר' ישמעאל ור"ע פליגי בזה בשיעורא מן התורה משום דר' ישמעאל דרש מקרא:
ועי"ז יתבאר סוגיא דידן כעין חומר בע"ה דפריך ע"ד דר"י ניחא דלשיטתו הוי החלק שבידו שנטלו על הפרשה מתוקן דנפטר מה שבידו הגם דנטלו על הפרשה והוי מדומעין חולין ותרומה ע"כ ניחא אחד מעשרה שבו קידש לשם תרומה והשאר טבל טבול למעשרות אבל מת"ג מתוקן לפום כן צריך מימר יותר מכאן יעשנה תרו"מ על מקום אחר אבל לא ת"ג על מקום אחר אבל לחזקי' קשיא כיון דלשיטתו חלק מה שבידו אינו נפטר והוי טבל ותרומה מדומעין ורק מ"מ קידשו מדומעין אפילו בטבל ותרומה משום דמדרבנן הוא אינו תרומה כמו בזיתים על שמן וענבים על היין דמדאורייתא לא ס"ל לר"א אחד מעשרה א"כ קידשו מדומעין טבל ותרומה כמו בזיתים על שמן וענבים על היין א"כ קשה אחד מעשרה שבו קידש לשם תרומה והשאר טבל טבול לכל ותנינן יתר מכאן יעשנה תרו"מ על מקום אחר ויעשנה תרומה על מקום אחר ומשני א"ל כהדא דתני ר"ח יתר מכאן יעשנה תרומה על מקום אחר כלומר דבאמת דתני ר"ת דיעשנה תרומה על מקום אחר [ודע דהענין אם מה שבידו שנטלו לשם הפרשה אם נפטרה אינו שייך להא דאריסטון הביא כרי ואשתייר גושקא המובא במס' תרומות (בפ"ג) דיש לחלק כמובן דהתם לא מיירי בהנך פירי דנטלו בפירוש לשם הפרשה כמובן] ואין להקשות לר' יוחנן דס"ל דנעשה כאומר עליו ועל שלמטן דהשאר טבל טבול למעשרות אבל מטבל לתר"ג מתוקן א"כ מהו דתנינן בתוספתא ומובא בכמה מקומות בש"ס המרבה במעשרות מעשרותיו מקולקלים בשלמא לחזקיה לא קשה כיון דס"ל דהשאר הוי טבל טבול לכל א"כ ה"נ השאר הוי טבל גמור ע"כ מעשרותיו מקולקלים דמעורב בתוכו טבל ואינו יכול לאכל המעשרות כדפרש"י ז"ל במס' קידושין (דף נ"א ע"א) עיי"ש וכן הרמב"ם ז"ל (בפ"ג ממעשרות) אבל לר"י קשה לכאורה אמאי הוי מקולקלין הא מעורב מעשר וחולין וממנפ"ש מותר לו לאכל ז"א דאפילו לר"י נמי שייך מעשרותיו מקולקלים דכיון דמעורב בתוכו חולין האיך יתרום תרו"מ דהא תרו"מ צריך לתרום מן המעשר ולא מן החולין כדאי' במס' דמאי (פ"ה) דבמעורב מעשר וחולין אינו יכול לתרום תרו"מ דמעשר מן המעשר אמרתי לך ולא מחולין עיי"ש דמוכח מסוגיא דשם מפרש דכל עיקר דהמרבה במעשרות מעשרותיו מקולקלים היא רק משום דמעורב מעשר וחולין ואינו יכול לתרום תרו"מ ומפורש שם בהסוגיא דמעורב מעשר וחולין עיי"ש בפ"ב (ה"ב) ויאיר עינינו שם בהסוגיא הנ"ל וא"כ לפ"ז לשיטת ר"ח בשם ר"י גופי' בירושלמי שפיר ניחא דלא קשה קושית ר"ש משום דכיון דקבע ב' המעשרות ראשון ושני בכלכלה השני' על הראשונה והוי כמו שהוגבה ב' המעשרות לתקן הכלכלה הראשונה נמצא כמו דמתוקן הכלכלה ראשונה מן הראשון כן נמי המע"ש שהוגבה לשם הפרשת שני נתקנת היא מן המע"ר הזה כמו הכלכלה הראשונה בעצמה כדס"ל לר"ח בשם ר"י דהוי כאומר הר"ז תרומה עלי' ועל שלמטה. וא"כ נקבע בהכלכלה שיעור המע"ר גם על תיקון המע"ש מן הראשון כמו גוף הכרי וא"כ לפ"ז הכלכלה השני' מתוקנת היא מן טבל דמע"ר וא"כ האיך יכול לעשותו ראשון כיון דאינו טבל לראשון והיינו דגרסינן אר"מ ואין שני שבראשון כו' פי' דמפלפלין בזה אם שפיר מתיב ר"ש או לא דר"מ ס"ל דשפיר מתיב ר"ש דהכי אין שני שבראשון פי' השני שהפריש על כלכלה הראשון הכי אינו טבול על ראשון מהכלכלה השני' א"כ שפיר מתיב ר"ש וע"ז השיב לו ר"ח לשיטתיה אר"ח תמן כרי שהוא טבול לראשון ולשני ר"ל בהא דר"י דטבול הוא לראשון ולשני אם עשה אותו שני יכול לחזור אותו לראשון משא"כ הכי גבי כלכלות שני שנתקן מחמת ראשון ר"ל מתמת המע"ר שנתן עליו ועל הכלכלה את חוזר ועושה אותו ראשון בתמי' ודו"ק. הדרן עלך הקלין שבדמאי: