Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Demai Chapter 5
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
א"ר מתני' בדין היה שתקדים חלה לכל ולמה קדמה ראשון מפני שקדמה לגורן וכתיב בה ראשית כו' מהכא מוכח דגם בדמאי מקדים תרו"מ קודם חלה דהא מתניתן מיירי בדמאי ג"כ ור"ח מוסיף אף בוודאי וקאי על שניהן על דמאי ועל ודאי ודווקא הקדים שני לראשון בדמאי מותר כדאיתא (בפ"ק) מותר להקדים שני לראשון בדמאי משא"כ בדבר שזקוק ליתנו לכהן אסור להקדים לכתחילה וכ"כ הרמב"ם ז"ל (בפ"ט מה' מעשר) דאסור להקדים בדמאי מע"ר קודם תרו"מ והכא בסוגיין דידן לא פריך על הא לא בדמאי אנן קיימין ולא כן א"ר בא דר"ח ביוא מותר להקדים שני לראשון בדמאי כגי' הננ"י ז"ל ומדמה שני לראשון לחלה ותרו"מ ז"א חדא דמי הרשה לנו להגי' מימרא אחרת וגירסא חדשה ועוד דא"כ קשה למה משני תני ר"ת אף בוודאי קשה ל"ל להביא ברייתא דר"ח הלא במשנה שאחריו מפורש הדין גם בודאי דהא התם נקט תרומה גדולה דהיא בודאי ודעת השג"א ז"ל דגרסינן במתניתן שם והשאר חלה אלא הדבר מבואר כמו שפירשתי דהוא ממש מימרא דר"ת ב"ב בשם ר"י לקמן ברפ"ז וקפריך למה נחלקו ר"י ור"י הכא במתניתן דידן דמיירי בדמאי וקאמר ר' יונה זאת אומרת מאי הוכחה הוא מדמאי לודאי וכמו דא"ר יוחנן לקמן במתניתן בדמאי אבל בודאי לא ולא ילפינן מדמאי לודאי והו"ל למימר על מתניתא שאח"ז אבל אין שייכות למתניתן דידן ע"ז מתרץ דתני ר"ח על מתניתא הזה אף בודאי ועליו קאי ר' יונה ור' יוסי ועיין לעיל (ברפ"ב) בסוגיא דהנחתומים גבי כאן בעושה בטהרה שהבאתי שם הסוגיא הזה ושם כתבתי מל' הרמב"ם ז"ל מוכח דצריך להקדים תרו"מ קודם לחלה אף בדמאי והוא מדרבנן מפני שקדמה לגורן כנ"ל, וגם מפירוש המשניות להרמב"ם ז"ל במתניתן דידן מוכח כן בפירוש ודו"ק:
תני הרוצה להפריש תרומה ותרו"מ וחלה כאחת, כתב בגליון הש"ס דהתוס' ז"ל במס' סוכה (דף לה) מביאין ראי' דעיסה של טבל חייבת בחלה והא דלא הביאו ממתניתן כאן דקתני והשאר חלה משום דכבר הפריש תרומה ותרו"מ א"כ ממילא אין כאן טבל ולכך קתני והשאר חלה משא"כ בירושלמי דתני תרומה ותרו"מ וחלה כאחת הביאו שפיר ראיה וכו' ובשו"ת שאג"א ז"ל ס' צ"ז חשד להתוס' ז"ל שלא ראו דברי המשנה בסמוך ונראה להירושלמי ובאמת הירושלמי הוא פירוש המשנה רק שבמשנה היה יכול לדחות כמ"ש ולכך הביאו מירושלמי שמפורש יותר עכ"ל אבל בשנו"א ז"ל מבואר דלא גרסינן כלל במתניתן חלה זולת בברייתא ויש לה"ר לדברינו ז"ל מסוגיא הקודמת שפריך שם ולא בדמאי אנן קימין וכו' ומשני תני ר"ח בוודאי כו' והוא הברייתא הזאת וקשה למה לן הברייתא דר"ת להביא הלא משנה מפורשת היא וע"כ דלא גרסינן במשנה חלה וממילא לא קשה קושית השג"א ז"ל, ולדעת השג"א ז"ל דגרסינן גם במתניתן חלה לא קשה מה שכתבתי דלמה להסוגיא הקודמת להביא מברייתא הזאת הלא משנה מפורשת היא אבל כפי מה שבארתי שם בע"ה ניחא עיי"ש ודוק:
א"ר יוסי בסמוך על תנאי ב"ד הוא עיי' בפנים שביארנו בסמוך הוא מי שאוכל אצל שולחן אחר נקרא סמוך ואל תתמה שלא מסיק בפירוש סמוך ע"ש, משום דכן דרך הירושלמי למינקט לישנא קלילא כמו הסיח הדעת קרי בירושלמי הסיח ולא מסיק תיבה השני' הדעת וכזה מצוי כו"כ פעמים ודוק:
וחש לומר שמא אותה חולין עושה אותה תרו"מ למקו"א מכאן מוכח מה שכתבנו בתוס' בפ"ק ה"ד ד"ה עולא דלשיטת ר' יוחנן בירושלמי הוא דהא דאמרינן המרבה במעשרות מעשרותיו מקולקלים לאו משום דטבל ומעשר מעורבין ז"א דהטבל כבר נתקן אלא משום דלא יכול לתרום תרו"מ עיי"ש שהארכנו בזה ודוק:
פתר לה עד כזיתים הנבללים עיי' במשנה למלך ז"ל סוף הלכות מעשר שתמה למה פריך הגמרא ממתניתן על רבי יוחנן ולא פריך על חזקי' ולפי מה שמבואר בפנים בשם השנות אליהו ז"ל ניחא ודוק:
בדמאי התירו כר"י דתנינן ר' יהודא אומר בזמן שהמתנה מרובה כו' עיי' בפנים שכתבנו הפי' בשם הר"ש ז"ל ועיי' במשנה למלך ז"ל סוף ה' מעשר דה"ק מה נפ"מ בין אם המתנות שוות אי לא וכי מה איכפת לן אם אחד מועט למה ניזל בתר רוב ולמה לא אמרינן יש בילה כיון שבולל ומפריש אמרינן דמפריש מהרוב רוב ומהמועט מיעוט ותו מי לא תנן (פ"ג דחלה) זיתי מסיק שנתערבו עם זיתי ניקוף ענבי בציר עם ענבי עוללות מוציא תרומה ותרו"מ לכל ולא איכפית לן התם אם הטבל הוא כמדת חולין או האחד מרובה מחבירו. עיי"ש ודבריו ז"ל אינן מובנים לי דהא בפירוש קאמרינן הכלל דמתניתן דידן בדמאי התירו כר"י אבל בודאי אין בילה אלא ליין ושמן ורק בדמאי אף בתמרים ובגרוגרות דאין בילה מ"מ הקילו בדמאי כיון דהוי קולא בעלמא אבל מצד הדין אין בילה בדבר יבש ע"כ לא הקילו רק כר' יהודא בזמן שהמתנות שוות אבל כשמתנה אחד ממועט לא הקילו וממילא לא קשה ממשנה (דפ"ג דחלה) זיתי מסיק כו' ז"א דהא בירושלמי (פ"ה ממעשרות) מוקי שם דמיירי בשמן זיתי ניקוף וכן יין של ענבי בציר ע"כ הוי לח בלח דיש בילה ע"פ הדין אז אין חילוק בין מתנות שוות או אחד ממועט וכן הר"ש ז"ל מפרש להמתניתן דדורך הענבים וכותש הזיתים ממילא הוי לח בלח וע"פ הדין יש בילה ודוק:
ר' יונה ר' סימון בשם ריב"ל הלוקח פירות תלושין מן העכו"ם מפריש תרומה ותרו"מ מהלכה ונותן לשבט ונוטל דמים מן השבט והלוקח פירות מחוברין וכו' ואינו נוטל דמים מן השבט וכו' ואין את מוציא מיד העכו"ם ווכו' ועוד מן הדא אבא אנטלאי עד סוף הסוגיא. עומק הענין דנחלקו התלמודים דשיטת הבבלי במס' בכורות (דף י"א) גרסינן שם דמרחינהו ישראל וקסבר אין קנין לעכו"ם מעשרן [מן התורה] והן שלו דקאמר לו אחינא מכח גברא דלא מצית לאישתועי דינא בהדיה ומסיק במסקנא דזה דווקא לתרו"מ מגזה"כ כי תקחו מאת בני ישראל דהוא מיירי בתרו"מ משא"כ בתרומה גדולה זהו תוכן לשיטת הבבלי דאינן מחלקין בין תלושין. למחוברין רק בין ת"ג לתרו"מ והיא מדאורייתא ואילו לשיטת הירושלמי לא מחלקינן בין ת"ג לתרו"מ רק בין תלושין למחוברין, נראה לפענ"ד דהעומק הענין הוא כך דאזדי הבבלי והירושלמי לטעמם דהנה בהא דקי"ל בכולא תלמודא תרומת חו"ל בכמה מקומות עצמו מספר [ועיי' בתוס' ז"ל במס' ע"ז (דף נ"ז) עיי"ש] כמו שכתב הרמב"ם ז"ל (בפ"א מה' תרמות) דהנביאים התקינו תרו"מ בארץ שנער שסמוכה לא"י וישראל עו"ש שם יש לחקור האיך תקנו אם תקנו דמחויבים להפריש וגם מצות נתינה לכהן או דלא תקנו רק להפריש להפקיע איסור טבל אבל מצות נתינה לא תקנו ונראה שזהו פלוגתא מפורשת בין בבלי וירושלמי דגרסינן בבבלי במס' בכורות (דף י"א) המפקיד פירותיו אצל העכו"ם הרי הם כפירותיו ר"ש אומר דמאי אר"א להפריש כו"ע לא פליגי כי פליגי ליתן לכהן ת"ק סבר ודאי חלפינהו ובעי מיתב לכהן ור"ש אמר ספק [ולא בעי מיתב לכהן] רק מפריש בעלמא ומסקנת הגמ' שם בפירוש דע"כ לא פליגי אלא דמר סבר ודאי חלפינהו ומ"ס ספק אבל אי ודאי חלפינהו לכו"ע בעי מיתב לכהן עיי"ש, וגרסינן בירושלמי (בפ"ג דמס' דמאי) ר' ירמיה ר"ח בשם ר' יוחנן מודה ר"ש שהוא מפריש מעשרותיו מהלכה וקפריך בגמ' הא ר"ח אמר מפריש הא רבנן אמרו מפריש מה ביניהון, ומשני ר"ש אומר מפריש ונוטל דמים מן השבט ורבנן אמרי מפריש ואינו נוטל דמים מן השבט [והוא כעין ש"ס דילן] וקפריך אפילו כתרומת חו"ל אינה אילו תרומת חו"ל שמא אינו נוטל דמים מן השבט [בתמיה] ומשני לא על הדא אית אמרת וכו' וכו' פי' דהא דקי"ל למ"ד דיש קנין לעכו"ם בא"י להפקיע מן המעשרות הוא מטעם דחשוב שדה עכו"ם בא"י כמו חו"ל דפקע קדושת ישראל כמו דמשמע בתוס' ז"ל במס' ב"ב (דף פ"א) עיי"ש דמקשים שם בתוס' ז"ל דלמה לן למעוטי מאדמתך אדמת עכו"ם למ"ד דיש קנין ולכאורה קשה דמאי מקשים הא מ"ד דיש קנין הוא משום דיליף מן דגנך ובביכורים לא כתיב דגנך אלא ע"כ דמקשים כיון דנתמעט מתחלה חו"ל מן ארצך א"כ ממילא למ"ד דיש קנין נמצא דלא נקרא ארצך והוי כמו חו"ל. ובפירוש מבואר הדבר בתוס' הרא"ש ז"ל בכ"ב שם דכתב בהדיא דחדש נוהג בשל עכו"ם כיון דחדש נוהג בחו"ל א"כ מה לן בין של ישראל לשל עכו"ם ומפרש בהדיא בתשו' שג"א החדש ז"ל דזה כוונתו דכל עיקר הפטור דיש קנין דחשובה אדמת עכו"ם בא"י כמו חו"ל. וא"כ זהו דווקא בתרו"מ דחובת הקרקע ואינו נוהג מה"ת אלא בא"י וכיון דיש קנין לעכו"ם בא"י. א"כ חשיבא כחו"ל. אבל לענין חדש דנוהג בחו"ל א"כ לא נפ"מ בין ישראל לעכו"ם עיי"ש בפירוש. וא"כ לפ"ז שפיר וימתק הירושלמי בטוב טעם דקפריך דרבנן ור"ש פליגי במפקיד פירותיו אצל העכו"ם אם הוא דמאי או ודאי להפריש כו"ע לא פליגי כי אם בהנתינה לת"ק ודאי חלפינהו ובעי מיתב לכהן ולר"ש ספק דל"ל דת"ק ור"ש פליגי ביש קנין ואין קנין דזה פליגי בכמה דוכתי ואין שייכות לזה הענין וע"כ דלא תלי ביש קנין ואין קנין וכמו דר"ש ס"ל דיש קנין ה"נ רבנן ולא פליגי אלא אי ודאי חלפינהו אי ספק חלפינהו לרבנן דוודאי חלפינהו בעי מיתב לכהן ע"ז פריך דהא ביש קנין אינו חייב רק מדרבנן כדאיתא בירושלמי ובבבלי ע"ז פריך אפילו כתרומת חו"ל אינה אילו תרומת חו"ל שמא אינו נוטל דמים מן השבט דהא דתקינו רבנן בתרומת חו"ל הוא רק הפרשה ולא נתינה וא"כ היכי שייך למימר דלרבנן יהא חייב ליתן לכהן בפירות העכו"ם הא פירות העכו"ם חשובה כמו חו"ל ותרומת חו"ל נוטל דמים מן השבט וא"כ הא דחייב מדרבנן בפירות עכו"ם למ"ד דיש קנין הוא רק מדרבנן ולא עדיפא מתרומת חו"ל מדרבנן דנוטל דמים מן השבט וה"נ דכוותי' ע"כ מסיק לא על הדא איתאמרת אלא על עיקר טבלוי של עכו"ם איתאמרת וכו' כדמסיק דאפילו למ"ד דיש קנין מ"מ מפריש מעשרותיו מהלכה ודייק שם מפריש דווקא הפרשה בעלמא ולא נתינה דלא עדיפא מתרומת חו"ל ורבנן ור"ש פליגי בעיקר הפרשה דלרבנן אינו מפריש כלל ולר"ש מפריש דמאי דרבנן ס"ל דמירוח עכו"ם פטור לגמרי אפילו מדרבנן ור"ש ס"ל דמירוח עכו"ם חייב מדרבנן וחייב בדמאי משום שמא החליפו בע"ה אבל בלא"ה הי' ספיקא דרבנן ועיי' לעיל שמבואר היטב בע"ה, זהו שיטת הירושלמי. אבל שיטת הבבלי אינו כן דהרי בבבלי במס' בכורות (דף י"א) מסקינן שם דרבנן ור"ש פליגי בנתינה ובהפרשה כו"ע מודים וגרסינן שם אבל אי ודאי חלפינהו בעי מיתב לכהן לכו"ע אפילו לר"ש דס"ל דיש קנין וכן איתא שם ובתוס' ז"ל ד"ה הא עיי"ש מפורש והא למ"ד דיש קנין חשובה בחו"ל ובתרומת חו"ל פטור מן הנתינה כקושית הירושלמי ובבבלי לא איכפית לן על האי קושיא משום דלשיטת הבבלי גם בתרומת חו"ל שייך נתינה וכן מוכח במסכת בכורות (דף כ"ז ע"א) עיי"ש:
ועפ"ז יומתק שיטת הבבלי והירושלמי דלשיטת הבבלי דאף בתרומת חו"ל שייך נתינה ע"כ אזלי הסוגיא למ"ד דאין קנין וחייב בתרו"מ מדאורייתא נוטל דמים מן השבט משום דאתינא מכח גברא והוא דווקא בתרו"מ ולא בתרו"ג כדיליף מקרא אבל לשיטת הירושלמי לא בעינן כלל להסברא דאתינא מכת גברא ולאו מהאי טעמא הוא אלא הירושלמי לטעמי' דע"כ בפירות עכו"ם למ"ד דיש קנין הוא כתרומת חו"ל ובתרומת חו"ל נוטל דמים מן השבט כן פירות העכו"ם כדאיתא בירושלמי הנזכר בפירוש ולמ"ד דיש קנין חשובה כמו חו"ל וכ"כ כתב הרמב"ם ז"ל (בפ"א מה' תרומות) דפסק כמ"ד אין קנין ולפיכך כשחזר הישראל וקנה ממנו אינה ככיבוש יחיד עכ"ל ז"ל ולא מצינו בחיובא שיהא פטור מנתינה רק בחיובא דחו"ל אבל בכל פטורי דאורייתא וחייבים מדרבנן בעלמא כגון עצשא"נ וירקות כיון דהוי פירות א"י חייב מדרבנן אף בנתינה ג"כ וכיון דבכל הפטורין מדאורייתא רק מדרבנן חייב בנתינה בפירות א"י דוקא וכיון דהוי פירות דא"י לא איכפת לן על הפטור שלהם מדאורייתא וכיון דרבנן גזרו על פירות א"י אפילו על עצשא"נ או ירקות גזרו אף על הנתינה וזהו דוקא בפירות א"י אבל בפירות חו"ל לא גזרו על הנתינה ע"כ קאמר דבפירות תלושין מפריש תרומה ותרו"מ מהלכה דיש קנין נוטל דמים מן השבט כשיטת הירושלמי בתרומת חו"ל אבל בלקח במחובר וכל המחובר לקרקע כקרקע דמי ונחשבים פירות א"י אז חייב אף בנתינה דהא על פירות א"י דחייבין מדרבנן לא איכפת לן על היונקות דפטור שלהם ומסיק מה טעם וכו' מאת בנ"י את מוציא ואי את מוציא מיד העכו"ם משום דיש קנין והראי' דיש קנין ולא דהראי' הוא דפטור בנתינה כמו בבבלי ז"א דהא בפירוש קאמר מהלכה דהיא מדרבנן והאיך שייך למביא טעם מן המקרא ע"כ דמביא ראי' רק ליש קנין מן הקרא וכ"כ מהרא"פ ז"ל דהראי' היא דיש קנין וכיון דלהירושלמי לאו מטעם אתינא מכח גברא וכו' אלא שיטה אחרת הוא דהעיקר משום יש קנין אבל אי אין קנין וחייב מן התורה שאינו נוטל דמים מן השבט יומתק מאד הא דמביא ועוד מן הדא דאין קנין דאבא אנטולי זבין פירי וכו' ויהיב לי' מעשרי' מי אתא קם עמיה ריב"ל א"ל מן יעביד דא אלא אבוך כלומר מאן חכים למיעבד כן אלא אביך כפירוש מהרא"פ ז"ל א"כ א"ל דשפיר עביד דנטל התרו"מ וא"כ ע"כ דאין קנין דאי יש קנין א"כ צריך ליטול דמים מן השבט ואמאי נטל המעשרות בחנם אלא ע"כ דאין קנין וע"ז פריך מחלפי' שיטתי' דריב"ל תמן הוא אומר הלוקח פירות תלושין וכו' מפריש מהלכה ונוטל דמים א"כ ס"ל באמת דיש קנין ורק מפריש מהלכה ובאמת נוטל דמים מן השבט והכא הסכים דשפיר עבד דנטל המעשרות בתורת נתינה אלמא דאין קנין ומסיק ר' סימון לא אמר כן אלא דא"ל באמת לית אילין דאבוך משום דיש קנין ונוטל דמים מן השבט כנ"ל ודוק:
ר' זעירא ר"א רתב"ח בשם ריב"ל ג' הן שהן מעשרין שלא ברשות [צ"ל ב'] זה שנתערב טבלו בחולין וזה שהוא לוקח מפסקי' של כותים אר"ז זאת אומרת שאינו נוטל דמים מן השבט אם אמר את שהוא נוטל דמים מן השבט הרי ברשות תרם ע"כ פי' שלא ברשות היא פי' מהרא"פ ז"ל שלא בידיעות הבעלים והיינו מי שנתערב טבלו בחולין וכו' אע"ג דקי"ל דהתורם שלא ברשות אינו תרומה אבל באילו תרתי שרי משום דניחא לי' למפריש משלו על של בעל הכרי דמי שנתערב טבלו בחולין כמו בר"ש שזורי דצריך להפריש מן פירות העכו"ם כדאיתא צא וקח לך מן העכו"ם וכן בהלוקח מפסקי' של עכו"ם דמשום דס"ל כר"א במתניתן דאין תורמין מזע"ז ומפסקי' הוא תבואה מעורבת ע"כ אינו יכול להפריש אלא ממקום אחר ולא יאכל עד שיוציא עליהן תרו"מ ממקום אחר ע"כ באלו תרתי ניחא לבעה"ב ומותר לתרום שלא ברשות וא"צ להודיעו לבעה"ב וע"ז קאמר ר"ז ז"א שאינו נוטל דמים מן השבט בלוקח פירות מן העכו"ם משום דאזיל ר"ז לטעמי' בירושלמי דבבבלי במס' נדרים (דף ל"ו) מיבעי לן בתורם משלו על של חבירו אם צריך דעתו או לא והרמב"ם ז"ל פסק דא"צ דעתו ואח"כ מיבעיא לן בתורם משלו על של חבירו אם ט"ה שלו ור"ז ס"ל דשייך ט"ה לבעל הכרי עיי"ש וזה מוכח דווקא דט"ה שייך לבעלים אבל בתרומה שנוטל דמים מן השבט לא מוכח משיטת הבבלי למי שייך הדמים אם לתורם או לבעל הכרי ואילו בירושלמי (בפ"ד דמס' נדרים) מוכח לשיטת ר"ז דשייך לבעל הכרי דגרסינן שם המתקן פירותיו של חבירו שלא מדעתו טובת הניית מעשרותיו של מי [והיינו בתורם משלו על של בעל הכרי] וכו' ר"ז אמר של בעל הפירות ור"ז כדעתי' דאר"ז בשם רשב"ל הפריש קרבן נזיר קרבן מצורע על חבירו המתכפר הוא שעושה תמורה ע"כ והא דהמתכפר עושה תמורה מבואר במסכת יומא (דף נ' ע"ב) דהוא משום דהוא חשיב הבעלים של הקרבן דאין עושה תמורה אלא הבעלים ועיי"ש דמיבעי לן בקביעותא מתכפרין או מקופיא עיי"ש בפרש"י ז"ל דיש להן קנין בגוף הקרבן וכיון דר"ז ס"ל דהפרשת תרומה על חבירו כמו במביא קרבן על חבירו ולא כר"י בש"ס דילן דס"ל דהמתכפר עושה תמורה אבל בהפרשת תרומה הט"ה של מפריש והוא ס"ל דדמי הפרשת תרומה של חבירו כמו במפריש קרבן על חבירו וכמו דהתם שייך הקרבן למתכפר דיש לו קנין בגוף הקרבן ושלו הוא והוא נקרא הבעלים כן יש קנין בגוף התרומה לבעל הפירות ואם בתרומה שאין בהם רק ט"ה שייך הט"ה לבעל הפירות וא"כ ממילא בזה התרומה שנוטל דמים מן השבט ממילא שייך גוף התרומה לבעל הפירות דהוא הבעלים של התרומה וכיון דנוטל דמים מן השבט וממילא הדמים שייכים לבעל הפירות אליבא דר"ז א"כ לא שייך כאן שלא ברשות דגרסינן במס' ב"מ (דך כ"ב ע"א) כיצד אמרו התורם שלא ברשות תרומתו תרומה הרי שבא לתוך שדה חבירו וליקט ותרם שלא ברשות אם חושש משום גזל אין תרומתו תרומה ואם אינו חושש משום גזל תרומתו תרומה וכו' אם נמצא יפות מהן תרומתו תרומה וכו' אמאי הא בעידנא דתרם לא הוי ידע תרגמא רבא אליבא דאביי בשעשאו שליח עיי"ש בסוגיא בפירוש רש"י ז"ל אלמא דאמרינן כיון דהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה וקשה לאביי ומשני בשעשאו שליח וכו' והרמב"ם ז"ל אם דפסק כאביי ביאוש שלא מדעת דלא הוי יאוש ולא אמרינן דאיגליא מילתא למפרע דניחא ליה מ"מ פסק כסתמא דברייתא דלא בעינן בשעשאו שליח כמו שכתבו נושאי כליו ז"ל שם והט"ז ז"ל ביור"ד סי' של"ח דבתרומה כו"ע ס"ל דאיגליא למפרע דניחא ליה וסמך הרמב"ם ז"ל על סוגית הגמ' במס' קידושין (דף נ"ב ע"ב) עיי"ש:
וגרסינן בירושלמי נדרים (שם) מתניתא פליגא על רשב"ל ותורם תרומותיו ומעשרותיו של חבירו [והיינו כעין קושיא הש"ס דילן שם ומשנינן בש"ס דילן באומר כל הרוצה לתרום] ובירושלמי משני פתר לה בשלא הי' בו ט"ה בהן כצ"ל כלומר דמיירי שלא הי' ישראל שיתן לו סלע בעד בן בתו כהן וע"כ עולה כהוגן הירושלמי הזה דמייתי ר"ז לטעמי' ראי' דאינו נוטל דמים מן השבט א"כ שפיר משכחת לה שלא ברשות ומיירי שלא היה ט"ה אבל אי נימא דנוטל דמים מן השבט וא"כ צריך התורם ליתן התרומה לבעל הפירות שימכור כל מי שירצה ששייך לו וא"כ כיון דנטל ממנו בעל הפירות התרומה ומכרם לכהן א"כ ניחא ליה וכיון דהשתא ניחא ליה איגליא מילתא למפרע דמעיקרא ניחא ליה א"כ ברשות תורם ואם כשנתודע לו עומד וצווח בודאי לא מהני ואי כשניחא ליה הרי אפילו בתורם משל בעל הכרי על בעל הכרי נמי בכלך אצל יפות כשנמצא יפות תרומתו תרומה ומאי חידוש הוא הכא בתורם ב' דברים הללו הא בעלמא נמי כן הוא בכלך אצל יפות וע"כ דחידושא הוא הכא דלא בעינן כלל לאודועי לבעל הכרי הא לא משכ"ל כלל שלא ברשות דלא יהא צריך להודיעו דאי אפשר לעשות בלא דעתו שלא יהא צריך להודיעו רק באם אינו נוטל דמים מן השבט אבל אי נוטל דמיה מן השבט לא משכ"ל כלל שלא ברשות שלא יהא צריך להודיעו דהא צריך ליתן התרומה להבעלים וא"כ האיך יכול לעשות בלא רשותו בלת ידיעתו והא דאיתא בירושלמי (בפ"ק דמס' תרומות) דגבי נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה הוא מכאן ולהבא ולא למפרע היינו דווקא בתורם משל בעל הכרי על בעל הכרי אז לא אמרינן מעיקרא ניחא ליה אבל משלו על של בעל הכרי ס"ל להירושלמי נמי דאמרינן דכיון דהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה א"כ הרי ברשות תרם ודוק:
כמה דתימר מן הודאי על הדמאי תרומה ולא תאכל עד שיוציא עליו תרו"מ ואמר מן הדמאי על הדמאי כן רבב"ח בשם ר"ש בר"י זאת אומרת ספק דימוע כספק תרומת מעשר של דמאי פטור מן הודאי ע"כ. הגר"א ז"ל גריס ספק תרו"מ של דמאי כספק דימוע פטור מן הדמאי ומפרש בשנו"א ז"ל כמו דימוע שקי"ל תרו"מ של דמאי שחזרה למקומה שואלו ואוכל על פיו וה"נ שואלו ואם ע"ה אומר לו שהפריש נאמן כמו דהתם בדמוע דאימת דימוע עליו ואם לא הפריש הרי התרו"מ תרו"מ ודאי ונדמע כל הכרי ואימת דימוע עליו וחושש שלא להאכיל דימוע של תרומה לחבר באמירתו דהפריש כבר וזה לא הוי תרו"מ ואין כאן דימוע מתירא מזה כ"כ הכ"נ מתירא לאמר שהפריש כבר וזה לא הוי תרו"מ דאם לא הפריש באמת מכבר נמצא דזה הוי ספק תרו"מ ובאמירתו דהפריש כבר נמצא דאינו תרו"מ כלל ומתירא מזה הגם דהתם ודאי דימוע והכא הוי ספק תרו"מ מ"מ הוי כספק דימוע כן הוא שיטת השנו"א ז"ל וגירסתו אבל לא זכיתי להבין בעו"ה היכן נמצא הדין דספק דימוע דהתם לא מצינו רק ודאי דימוע ולא ספק דימוע ואי נימא דנקרא ספק דימוע דתרו"מ של דמאי גופה הוי ספק והוי רק ספק דימוע אבל מ"מ אינו מובן לי בעו"ה דהתם שפיר אמרינן דאימת דימוע עליו דאם לא הפריש יודע ע"ה בעצמו שלא הפריש והוי מדומע גמור דהפרשת החבר תרו"מ גמור היא אבל הכא גבי ספק תרו"מ גופי' דאפילו אם בודאי לא הפריש ע"ה מכבר מ"מ לא הוי תרו"מ ודאי אלא ספק דשמא הדמאי שהפריש עליו הוא מעושר ונמצא דהוי מן החיוב על הפטור ובאמירתו דהפריש אינו מכשול רק בספק תרו"מ של דמאי ואוכל החבר רק ספק תרו"מ והאיך מצינן למילף מספק דימוע לספק תרו"מ דהתם לגבי ע"ה אם יודע שלא הפריש הרי מכשול בודאי דימוע באמירתו שהפריש אבל הכא אפילו כשיודע שלא הפריש מ"מ אינו מכשול רק בספק תרו"מ והיכי קאמרינן דספק תריו"מ כספק דימוע. ונראה לפענ"ד לתרץ דר"ל דר"ש שזורי דלעיל בתרו"מ של דמאי שחזרה למקומה היא סיפא דמתניתן לעיל (בפ"ד) דהלוקח פירות בשבת שואלו ואוכל על פיו וע"ז מסיים הסיפא תרו"מ של דמאי שחזרה למקומה ר"ש שזורי אומר אף בחול שואלו ואוכל ע"פ וגרסינן בירושלמי על' הרישא חבריא בשם ר"י מפני כבוד שבת התירו וקפריך אם מפני כבוד שבת למה לו שואלו ומשני ע"י עילה כלומר עלילה בעלמא לתלות ועיקר הטעם משום כבוד שבת כן נמי בהסיפא דהעיקר כמו שס"ל לר"י לעיל (בפ"ק) גבי שירי מנחות ולקוח בכסף מעשר והמדומע בשעה שגזרו על הדמאי לא גזרו על הדברים הללו ור' הושעיא אמר אימת קדשים עליו וכמו כן ס"ל לר' יוחנן גם הכא דלאו מפני אימת שבת אלא מפני כבוד שבת התירו והשאלה הוא רק עילה דבשירי מנחות והמדומע ולקוח בכסף מעשר לא בעינן השאלה והעלילה ובשבת החמירו דבעינן עלילה וכ"כ ס"ל בהסיפא בתרו"מ של דמאי שחזרה למקומה דהשאלה הוא עילה וההיתר משום שהוא מדומע ומדומע פטורה מן הדמאי לאו משום אימת קדשים וה"נ לאו משום אימת קדשים אלא דמדומע פטורה מן הדמאי ורק במדומע בתרומה ודאי א"צ עלילה והכא צריך עלילה דשאלה ודמי לשבת דהתם לא התירו משום כבוד שבת לחוד רק דצירוף עלילה וה"נ כן וכמו דפליג ר' יוחנן עם ר' הושעיא (בפ"ק) בדמוע מתרומה ודאי דר"י ס"ל דלא גזרו במדומע ור' הושעיא ס"ל משום אימת קדשים ה"נ בדימוע מתרו"מ של דמאי פליג ר"י עם בר קפרא דאמר הטעם דאימת דימוע עליו, ולפ"ז ע"כ דרבב"ח בשם רשבר"י ס"ל כר"י דהטעם הוא משום דדימוע פטור מן הדמאי וא"כ בתרו"מ של דמאי שחזרה למקומה הוי ספק דמאי וע"כ מדמה שפיר ספק תרו"מ לספק דימוע כמו שלא גזרו בספק דימוע כמו כן לא גזרו בספק תרו"מ בדמאי, ועפ"ז ניחא מאד מה דלכאורה קשה על אלו דפליגי לעיל בפ"ד על האוקימתא דר' יוסי דמוקי כד"ה עשו אותה כתוספת הביכורים וכו' נאכלת משום שני ופטורה מן הראשון וע"פ מה שבארתי שם בע"ה דכיון דספק שני הוא ע"כ נפטר מדמאי דראשון ור"ת בשם אימי דר"א היא אבל לרבנן בודאי חייב בדמאי של ראשון בספק שני ולא קשה ממשנה דידן דהא בספק תרו"מ פטור בדמאי וא"כ בספק שני נמי יהא פטור מדמאי דראשון ז"א דר' אמי ס"ל הטעם במדומע הוא משום אימת קדשים וע"כ בספק תרו"מ חייש ומתירא ע"ה לכשידע שלא הפריש ושמא הוי מן החיוב על החיוב והוי תרו"מ וכשיאמר שהפריש מאכיל תרומה לזרים מתירא מזה אבל התם כשע"ה אומר שהפריש הוא האומר שנפדה ולא הוי לדבריו שני כלל ע"כ מוקי להברייתא כר"א ודוק:
הדרן עלך הלוקח מן הנחתום