Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Gittin Chapter 1
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
היה כתוב בו מתנה ואמר בפ"נ ובפ"נ מאחר שעירעורו בטל אצ"ל הגט עירעורו בטל אצל המתנה או מאחר שעירעורו קיים אצל המתנה עירעורו קיים אצל הגט כצ"ל ופשוט הוא תנינן דבתרה אחד ג"נ ואחד שיחרורי עבדים שוין במוליך ומביא. הי' כתוב בו מתנה ואמר בפ"נ ובפ"נ מאחר שעירעורו בטל אצל הגט עירעורו בטל אצל המתנה או מאחר שעירעורו קיים אצל המתנה עירעורו קיים אצל הגט. כתב כל נכסי' לעבדו את אמר הוא גיטו הוא מתנתו מה את עביד לה וכו' וייבא כהדא כתב כל נכסי' לשני ב"א כאחת והי' עדים כשרים לזה ופסולין לזה ר"א בשם ר"א איתפלגון ר"י ורשב"ל חד אמר מאחר שהן פסולין לזה פסולין לזה וחורנה אמר כשירין לזה ופסולין לזה כו' כו' עד סוף הסוגיא והירושלמי הזאת מובא בכל הראשונים ז"ל הרב אלפס ז"ל בספ"ק דמכות. ורבו שיטת הראשונים ז"ל בזה אם הלכה כר"י או כרשב"ל דהרב אלפס ז"ל פסק כר' יוחנן. והרמב"ם ז"ל פסק ג"כ כר' יוחנן ופסק כרבא בש"ס דילן דפלגינן דיבורו גבי כל נכסי קנוין לך והנך תרי פסקי סתרי אהדדי. ורבינו אפרים ז"ל פסק כרשב"ל משום דהכי ס"ל לרבא בש"ס דילן גבי כל נכסי קנוין לך מהו וכ"כ רב האי גאון ז"ל כר"ל וכן הרמב"ן ז"ל עיי' בר"נ ז"ל בספ"ק דמכות. ובעה"מ ז"ל פסק כר"י וס"ל בטעם דר"י משום דגבי עדות פסול הקורבה נתפשט בכל השטר משא"כ גבי כל נכסי קנוין לך. וכתב המלחמות להרמב"ן ז"ל אילו ראה בעה"מ ז"ל הירושלמי בגמ' שלו במס' גיטין לא היה הטעם קל בעיני' ומביא כל הירושלמי הזה בפירוש תלי הגמ' פלוגתא דר"י ורשב"ל להא דכל נכסי קנוין לך ומסיק הרמב"ן ז"ל וז"ל ז"ל הא נראה דששני דברים הללו שחלקו ביניהם בעה"מ ורוב המפרשים ז"ל במקומן בירושלמי הושוו אותן בגמ'. ומעתה דברי רבינו הגדול ז"ל צריכין תלמוד עכ"ל ז"ל והרשב"א ז"ל כתב לתרץ בשם הרמב"ן ז"ל דהגמ' מדמה פלוגתא דר"י ודרשב"ל הוא רק לרשב"ל קאמר אבל לא לר"י עיי"ש דמאריך שם וכן הרא"ש ז"ל בספ"ק דמכות מאריך בזה עיי"ש. ואף בדבר שכבר דרכו בה הראשונים ז"ל מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך. דנלפע"ד לישב שיטת הרמב"ם ז"ל שאין סתירה לפסקי' מהירושלמי. דהנה כך היא הצעת הסוגיא בגיטין שם א"ל ראב"מ לרבא כמאן כר"ש דאמר פלגינן דבורא דתנן הכותב כל נכסי' לעבדו יצא ב"ח שייר קרקע כ"ש לא יצא ב"ח רש"א לעולם הוא ב"ח וכו'. ופירש"י ז"ל לא יצא ב"ח דבשלמא רישא דלא גלי דעתי' דנחית לשיורא לא אמרינן דשייר אבל הכא דנחית לשיורא אמרינן דלידי' נמי שייר. וכי אמר כל נכסי נתונין לך אשאר נכסים קאמר ולחנופי לי' קאתי ולא שחררי' כיון דלא א"ל עצמך ונכסי עכ"ל והרי"ף ז"ל כתב בטעמא דת"ק וז"ל כיון דשייר קרקע כ"ש סתם לא יכיל עבדא לברורי לההוא כ"ש דליקני איהו שאר נכסי הלכך לא קני בנכסים ולא מידי וכיון דלא קני בנכסים כלום עצמו לא קנה נמי דלא פלגינן דיבורא עכ"ל דס"ל להרי"ף ז"ל דמקנה דבר שאינו מסוים לא חל הקנין עיין בר"ן ז"ל שם:
ונקדים לבאר סוגית ירושלמי במס' מעשר שני (פ"ד ה"ד) ובגיטין (פ"ו ה"א) ר' עזריא בעי קומי ר"מ אף לענין מתנה כן אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו [פי' דמיבעי' לי' אם גם במתנה פליגי רבי ור"נ כשיאמר לשלוחו התקבל לי מתנה מפלוני והנותן יאמר הולך ותן לו דלרבי לא יוכל לחזור בו ולר"נ יוכל לחזור בו] א"ל תמן התורה זיכת אותה בגיטה והיא עושה שליח לקבל דבר שהוא שלה אית לך מימר במתנה אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו וכבר עמלו האחרונים ז"ל [עיין במחנה אפרים ז"ל ה' זכי' ומתנה] לפרש ירושלמי זה. ואנחנו בע"ה בארנו שם ע"פ מה שכתב הקצוה"ח ז"ל סי' ר' לחלק בין גט למתנה דבגט מהני גיטה וחצירה באין כאחד ובמתנה כה"ג לא מהני משום דבגט מה שהבעל נותן לה אינו בתורת זכי' והקנאה אלא בתורת נתינה רק דהתורה אמרה דהיא זוכה את הגט ומתגרשת בו אך אין זה מזכוי הבעל הלכך מהני בה גיטה וחצירה בכ"א דאף דלא חשיב כה"ג זכי' והקנאה מ"מ לכה"פ הויא נתינה ובגט לא בעינן יותר. אבל במתנה דבעינן זכיה והקנאה שהנותן יזכה ויקנה לו לא מהני גיטה וחצירה באים כאחד דלא חשיבא זכיה והקנאה יעוי"ש בדברי' הנחמדים [ומה"ט ניחא לפע"ד מה דלא מהני בגט טלי גיטך מע"ג קרקע דבעינן ונתן בידה אף דבכמה דברים ג"כ כתיב ונתן כמו ונתן. לכהן את הקודש וכדומה ולא בעינן נתינה מידו דווקא דהוא משום דבעלמא הוא בתורת זכי' והקנאה משא"כ בגט דהוא רק בתורת נתינה והדברים ארוכים אכ"מ] ובזה מבואר הירושלמי בפשיטות דהכי קאמר ר"מ תמן התורה זיכת אותה בגיטה והיא עושה שליח לקבל דבר שהוא שלה ר"ל דבשלמא גבי גט שהאשה עשאתו שליח לקבלה. והבעל א"ל הולך ותן לה ועשאו שליח להולכה הגם דכ"ז שלא הגיע הגט ליד האשה לא זכתה אותו דהא הבעל לא יאמר להשליח שיזכה עבורה ומה שהיא אמרה להשליח שיקבל לה גיטה לא מהני דאין אדם עושה שליח לזכות דבר שאינו שלו אם לא ברשות המזכה מ"מ ס"ל לרבי דאינו יכול לחזור משום דבגט לא איכפת לן מה שהבעל לא זיכה לה דלא בעינן זכי' בגט מכח הבעל רק נתינה והתורה מזכה לה ממילא וכיון דהויא הכא נתינה שהרי הבעל נתן הגט ע"י השליח והשליח הוא גם שליח לקבלה מהאשה שפיר מתגרשת בו דהרי זה דומה כאילו נתן הבעל גט לאשתו ואמר שאינו מזכה לה דלא חיישינן לדברי' כלום משום דכיון שנתן שוב א"צ להזכי' שלו דהתורה מזכה לה. וה"נ בנתן לשליח קבלה של האשה אף שלא זיכה לה לא איכפת לן דהתורה זיכתה לה ממילא ולפיכך היא עושה שליח לקבל דבר שאינו שלה משום דע"י הנתינה יהי' שלה ממילא ע"י זכוי התורה משא"כ במתנה אית לך מימר במתנה אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו. ר"ל דבמתנה הא בעינן זכי' והקנאה שהנותן יזכה להמקבל. ע"כ אף רבי מודה דיכול לחזור כשאומר לו הנותן הולך ותן לו אפי' אם הוא ג"כ שלוחו של המקבל דהא כ"ז שהחפץ ביד השליח הרי הוא ברשות הנותן דלא זכה השליח להמקבל ואף דהמקבל עשאו שליח לקבלה. אך אין אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו אם לא ברשות הנותן והכא הרי לא אמר הנותן זכה לפלוני. וסוגית הירושלמי הכי דלעולם תן לאו כזכי דמי אך בגט לא בעינן זכי' דהתורה זכתה ממילא הלכך מהני תן. משא"כ במתנה דבעינן זכי' והכא לא זיכה הנותן ואי דהשלית בעצמו יזכה בעבורו ז"א דאין אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו. ונקדים עוד מה דגרסינן בגיטין (כ"ד ע"א) על מתני' דהאשה עצמה מביאה את גיטה ובלבד שתאמר בפ"נ ובפ"נ. ופריך הגמ' אשה מכי מטי גיטה לידה איגרשה לה. ופירש"י ז"ל ואי בעיא למיקלי' לגט מגורשת היא וא"צ להביאו בפנינו אלא לראי' בעלמא ולמה לה לומר בפ"נ הא לאו שליח היא. ומסקנת הסוגיא שם דמיירי בעשאה שליח עד דמטיא להתם יעוי"ש. ופסק הרמב"ם ז"ל (פ"ז מה' גירושין) דאם לא עשאה שלית א"צ לומר בפ"נ ובפ"נ דא"צ קיום כלל [ולהראב"ד ז"ל שיטה אחרת בזה ועי' בדברינו בשו"ת רידב"ז סי' ו'] וה"נ פסק הרמב"ם ז"ל גבי גיטי עבדים (פ"ו מה' עבדים ה"ז) וז"ל כיצד שוין במוליך ומביא וכו' כשם שהאשה עצמה מביאה גיטה וא"צ לקיימו הואיל והגט יוצא מתחת ידה כך העבד ששטר שיחרור יוצא מת"י אינו צריך לקיימו וכשם שהאשה אומרת בפ"נ ובפ"נ אם התנה עלי' כמו שביארנו במקומו. כך העבד שהביא גט ואמר בפ"נ ובפ"נ נאמן על אותו הדרך וא"צ קיום עכ"ל:
ובזה נבוא אל הביאור בעז"ה דהנה בהא דגיטין הנ"ל עבד שהביא גיטו וכתוב בו עצמך ונכסיי קנוים לך עצמו קנה נכסים לא קנה יש לפרש על שני אופנים או דהברייתא מיירי שעשאו האדון שליח להוליך את גיטו עד דמטי להתם ובאופן זה צריך העבד לומר בפ"נ ובפ"נ. או דמיירי שהביא גיטו ואימר שכבר נשתחרר ובאופן זה א"צ לומר בפ"נ ובפ"נ. והנה הרמב"ם ז"ל (פ"ז מה' עבדים ה"ב) כך לשונ' עבד שהביא גט וכתוב בו עצמך ונכסיי קנוין לך עצמו קנה והוא ב"ח והנכסים לא קנה עד שיתקיים בחותמי' כשאר השטרות. וכן אם הי' כתוב בו כל נכסי קנוין לך קנה עצמו ולא קנה הנכסים עד שיתקיים הגט בחותמי' שחולקים הדבור ואומרים עצמו קנה מפני שהוא נאמן להביא גט שיחרורו וא"צ לקיימו אבל הנכסים שאין אדם קונה אותם אלא בראי' ברורה לא יקנה אותם עד שיתקיים השטר עכ"ל. ומבואר מדברי' דהוא מפרש להברייתא באופן השני דמיירי בעבד שהביא גיטו ואומר שכבר נשתחרר דא"צ לומר בפ"נ ובפ"נ שהרי כתב שהוא נאמן להביא גט שיחרורו וא"צ לקיימו. וחילוק גדול יש בין שני האופנים דאם העבד הביא את גיטו בתורת שליחות דאז גם על עצמו צריך קיום אז הדבור של העבד הוא בפ"נ ובפ"נ השטר הזה ודבור זה אין בו רק ענין אחד דהשטר הזה נכתב ונחתם באמת. משא"כ אם העבד אינו מביא בתורת שליחות אלא אומר שכבר נשתחרר. אז הדבור שלו הוא שהאדון נתן לו גט זה ואז דבורו כולל שני ענינים. א' שנתן לו השטר שחרור דע"ז א"צ קיום. ב' שהקנה לו הנכסים וע"ז צריך קיום. ולפ"ז בעבד שהביא גטו וכתוב בו כל נכסי קנוין לך והוא אומר שכבר נשתחרר שפיר אמרינן דקנה עצמו אף דלא קנה נכסים וליכא למימר דלא פלגינן דבורא וכמו דבטל דבורו על הנכסים כן בטל דבורו על השיחרור ז"א כיון דדבורו כולל שני ענינים בלתי שוים דהא השיחרור הוא ע"י נתינה ולא בתורת זכי'. והנכסים הם ע"י זכי' ולא בנתינה. ואף דנתן לו שניהם ע"י שטר אחד מ"מ כ"א הוא ע"י קנין בפני עצמו והרי זה דומה למי שהקנה שני חפצים ע"י קרקע אחת חפץ א' בקנין חצר וחפץ ב' בקנין אגב דהוי ב' קנינים מיוחדים אף דהם ע"י קרקע אחת. ה"נ הכא אף דהשחרור והנכסים ע"י שטר אחד מ"מ הם בשני קנינים זה בנתינה וזה בזכי'. וע"כ אף דלא קנה הנכסים מ"מ קנה עצמו דפלגינן דבורא. ונאמן שהאדון נתן לו השחרור ואינו נאמן שזיכה לו הנכסים דבשני קנינים לא שייך לומר לא פלגינן דבורא וכמו דאמרו בב"ב (קל"ד ע"ב) לחלק בין חד גופא לתרי גופי דאף דבחד גופא לא פ"ד מ"מ בתרי גופי פלגינן. ה"נ בשני קנינים ולא שייך לומר לא פלגינן דבורא. ובזה ניחא מה דלכאורה קשה בסוגיא זו דהכותב כל נכסיו לעבדו ושייר קרקע כ"ש לא יצא ב"ח דהקשה הגמ' מזה על רבא דסבר פלגינן דבורא ומסיק דטעמא משום כרות גיטא ולמה לן טעמא דכרות גיטא הא אפי' אם פלגינן דבורא נמי לא יצא ב"ח דהא הוא קנין שבטל מקצתו ועיין בחו"מ (סי' ר"ג) בהחליף מעות ומטלטלין ביחד דשלש שיטות בדבר. י"א הואיל וחליפין אינם קונים במעות ל"ק המטלטלין. וי"א דכשם דקנה המטלטלין כך קנה המעות. וי"א דמטלטלין קנה מעות לא קנה. וכולם תמנו יסודותם על הסוגיא דב"ב (קמ"ג ע"א) בקני את וחמור ונחלקו בקנין שבטל מקצתו אם בטל כולו ע' במרדכי שם פ"ט (סי' תר"ה) והא התם הוא שני דבורים ומ"מ לא חל הקנין והכא נמי דהקנה לו דבר מסוים עם דבר שאינו מסוים דהעבד בעצמו הוא מסוים והנכסים הוא אינו מסוים [כמ"ש הרי"ף ז"ל דלפיכך ל"ק הקרקע משום דהיא דבר שאיני מסוים ולא חל הקנין עלי'] מיבעי לן למימר להי"א מיגו דלא חל הקנין על שאינו מסוים לא חל על המסוים דקנין שבטל מקצתו בטל כולו. אך לפי דרכנו הדבר מבואר דבשלמא כשהקנה שני דברים בקניו אחד והקנין מועיל לדבר א' ואינו מועיל להשני זה שייך לדין קנין שבטל מקצתו אם בטל כולו או לא דשני הדברים הקנה ע"י הקנין הזה והרי הוגרע כחו של הקנין דהא איני מועיל לדבר א' ע"כ בטל כולו. אבל הכא בכותב כל נכסיו לעבדו ושייר קרקע כ"ש דביארנו דהשחרור והנכסים הם בשני קנינים נפרדים זה בנתינה וזה בזכי' לא שייך הכא דינא דקנין שבטל מקצתו כלל דהא לא הוה קנין אחד ואיך יבטל קנין א' את השני ותליא רק אם פלגינן דבורא אם לא משום דהי' ע"י דבור אחד וע"כ כשאמר רבא דעצמו קנה נכסים ל"ק והוא משום דאחרי שהשטר הוא כבר ביד העבד לאחר שנתן לו רבו הוו ב' קנינים. והלכך ס"ל לרבא דפלגינן דבורא ונאמן על הנתינה וא"נ על הזכי' פריך הגמ' ממתני' דשייר קרקע כ"ש דלאחר הנתינה כשהשטר הוא ביד העבד הוו ג"כ שני קנינים ומ"מ ס"ל להת"ק דלא פלגינן דבורא ואמרינן כי היכי דשייר בנכסים כן שייר בעבד. וא"כ גבי כל נכסי קנוין לך נמי אף דב' קנינים הם מ"מ מיבעי לן למימר דלא פלגינן דבורא ומסיק הגמ' דאה"נ דפ"ד והכא טעמא משום כרות גיטא. ונמצא לפ"ז דבסוגיא דידן מוכח דהוו ב' קנינים דהא לפיכך לא שייך כאן דינא דקנין שבטל מקצתו וכמו שבארנו בע"ה. ולפ"ז דברי הרמב"ם ז"ל מאירים ופסקיו אינם סותרים זא"ז וגם מהירושלמי לק"מ. דהנה הירושלמי ע"כ מיירי קודם הנתינה כדגרסינן שם הי' כתוב בו מתנה ואמר בפ"נ ובפ"נ. והיינו דהעבד הביא גיטו בתורת שליח והוא צריך לומר בפ"נ ובפ"נ וכבר בארנו דדבורו מה שאומר בפ"נ ובפ"נ השטר הזה אין בו רק ענין אחד דאנו דנין אם נכתב ונחתם השטר הזה בפניו כמו שאמר אם לא לפיכך שפיר תלי הירושלמי בההיא דכתב כל נכסיו לב' בנ"א כאחת דכמו דהתם לא פלגינן דבורא לומר דפסולין לזה וכשרים לזה משום דכיון דהקנה לשניהם בקנין אחד לא פלגינן דבורא. הכי נמי בעבד שהביא גיטו בתורת שליחות וכתוב בו מתנה דהוא צריך לומר בפ"נ ובפ"נ מאחר שערערו קיים אצל המתנה דלא מהימנינין ליה ערעורו קיים אצל הגט דכיון דהיא ענין אחד לא פלגינן דבורא. אבל הרמב"ם ז"ל הא בארנו דנקיט הך דינא דעבד שהביא גיטו דמיירי לאחר הנתינה והוא אומר שכבר נשתחרר כדמוכח מסוגית הבבלי דאיירי בהאי גונא ועל עצמו אין צריך קיום כלל דהוא נאמן לומר שהאדון נתן לו ובאופן זה כבר בארנו דדבורו כולל ב' ענינים נתינת השחרור וזכוי הנכסים ואנו דנין על דבורו אם הי' נתינה והקנאה כמו שאומר או לא. ע"כ שפיר פסק הרמב"ם ז"ל כרבא דפ"ד כיון דהדבור כולל ב' ענינים וכ"א בקנין מיוחד השחרור בנתינה והנכסים בזכוי שפיר פ"ד ועצמו קנה אף דנכסים לא קנה. אבל היכא דהדבור הוא בענין אחד או שני ענינים בקנין אחד כגונא דאיירי בי' הירושלמי פסק גם הרמב"ם ז"ל כר' יוחנן דלא פלגינן דבורא:
עד שיאמר בפ"נ ובפ"נ ביום. עד שיאמר בפ"נ ובפ"נ לשמה. עיין בגליון ציון ירושלים דמביא קושית הפנ"י ז"ל דמקשה הא על ידי שליח כשר גם מוקדם ולמה לו למימר בפ"נ ביום בפ"נ ביום. וכתב דהא"מ ז"ל מפלפל בזה. וראיתי בס' א"מ ז"ל דמפלפל טובא בזה:
ונראה לפי עניות דעתי לתרץ בטוב טעם. והנה הספר פנ"י ז"ל אינו ת"י והדבר פשוט דכל קושייתו היא על שיטת התוס' ז"ל דלשיטת הרא"ש ז"ל והרשב"א ז"ל לא קשה מידי דהנה שיטת הרא"ש ז"ל בתירוץ הראשון דכל גיטין שנמסרו שלא ביום כתיבתן כשירים. אפילו שלא על ידי שליח ולא דמי להקדים זמן הגט דהוי פסול משום דכי כתב שיקרא כתב. עיין בב"י ז"ל סי' קכ"ז וכן הרשב"א ז"ל כתב ג"כ בתשו'. מי שצוה לכתוב גט וליתן לאשתו ביום פלוני ונתאחר הכותב ולא כתב באותו יום אם יכתוב זמן קבלת הדברים או זמן הכתיבה. פסק שם דצריכין לכתוב זמן הכתיבה ואם כתבו זמן האמירה ודאי פסול דהו"ל מוקדם. ואל תשיבני מגיטין הבאין ממדינת הים שאין ההקדמות שוין. שהקדמת הכתיבה להחתימה. וכ"ש הקדמה גמורה ככתוב באייר והקדים וכתב בניסן שזה מוקדם גמור ופסול. אבל כשקדמה כתיבתו וחתימתו לנתינתו זו היא שהכשירו ומשום דאית ליה קלא ודברים אלו ברורים הם בעיני ואין בהם שום פיקפוק עכ"ל ז"ל. ומובא בב"י ז"ל סי' קכ"ז עיי"ש וא"כ במוקדם גמור כגון נכתב ביום ונחתם בלילה פסול. ולא מהני בזה מה שנמסר ע"י שליח. אולם קושיתו על שיטת התוס' ז"ל. בדף י"ז ע"ב ד"ה עד וז"ל ז"ל וא"ת נכתב ביום ונחתם בלילה אמאי פסול הא אית ליה קלא. וי"ל דלא שייך למימר קלא אית ליה אלא כשנמסר ע"י שליח אבל נכתב ביום ונחתם בלילה. יש לחוש שימסור לה בעצמו בצנעה לחפות עלי' וכו' עכ"ל ז"ל הרי מפורש דס"ל ז"ל דעל ידי שליח כשר נכתב ביום ונחתם בלילה א"כ קשה מהכא דהא מפורש בירושלמי בסוגיא דידן דהשליח המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר שנכתב ביום ונחתם ביום. והרי לשיטת התוס' ז"ל כשר ע"י שליח אפילו נכתב ביום ונחתם בלילה. ולכאורה זהו קושיא אלימתא והא"מ ז"ל מפלפל הרבה לתרץ זאת:
ונראה לפענ"ד בע"ה דשפיר ניחא דכד נדייק בלשון הטור ז"ל סי' קכ"ז שכתב ז"ל ז"ל ופסק ר"י ז"ל דכל גט שלא נמסר ביום הכתיבה אין תקנה להכשירו אלא על ידי שליח שימסרו לה על ידי שליח דבהכי אי"ל קלא כדאמרינן בגיעין הבאים ממדינת הים אית להו קלא לפי שיש קול להולכת השליח וביאתו ומיד ידעו אינשי זמן המסירה. ה"ה נמי בגט שנכתב קודם שנמסר אע"פ שאם הי' מוסרו מידו לידה הי' פסול משום דאתא למיטרף לקוחות שלא כדין מיום שנכתב. כשנותנין ליד שליח ויתן לה אית ליה קלא ולא נפיק מיני' חורבה עכ"ל ז"ל. ולכאורה צ"ב להבין כונת אריכות דברי' ז"ל מהא דמסיק ה"ה נמי בגט שנכתב קודם שנמסר מאי שייך ה"ה בזה הלא זה הוא גוף הדין דאמרו בגמ' גיטין הבאים ממדינת הים דמיכתבי בניסן ולא הגיעו עד תשרי ומסיק דקלא אית להו וזהו מילתא דפשיטא מדינא דהגמרא. ובע"כ ה"פ בפשיטות דדינא דגמ' הוא בגיטין הבאים ממדינת הים דמיכתבי בניסן ולא מטי עד תשרי הוא כשנמסר להשליח ביום הכתיבה ורק הגט מטי לידה בתשרי ומזה למד הר"י ז"ל דה"ה כשנתאחר הגט ביד הבעל אחר הכתיבה יש לו תקנה למסור עכשיו ליד שליח זמן רב אחר הכתיבה. וזה צריך ללמוד בה"ה מן הדינא דגמ'. ומשום דיש לדון בזה דבשלמא בשמוסר להשליח ביום הכתיבה שפיר דמי משום דיש לו קול משא"כ כשנתאחר הגט ביד הבעל לכאורה קשה האיך בידו למוסרו לשליח כעת שיוליך גט זה לאשתו והא קי"ל דכל מידי דאיהו לא מצי עביד שליח נמי לא מצי משווי' והאיך יעשה אותו שליח בשלמא במוסר לשליח ביום הכתיבה שפיר דמי דהא הגט כעת כשר הוא והבעל גופי' מצי מגרש בו ורק דפומי' הוא דכאיב ליה וידו כאיב ליה ואין לו יד ארוכה להושיט לאשתו. משא"כ כשנתאחר ביד הבעל דאז הגט פסול והבעל גופי' לא מצי לגרש בו. וא"כ האיך יעשה שליח הא קי"ל דכל מידי דאיהו לא מצי עביד שליח נמי לא מצי משוי ע"כ לזה כתב ה"ה בגט שנכתב קודם שנמסר אף על פי שאם הי' מוסרו מידו לידה הי' פסול משום דאתי למיטרף לקוחות שלא כדין. כשנתנו ליד שליח ליתן לה אית לה קלא פי' אע"פ שבעת שמוסר הגט להשליח אז הגט כבר פסול ואם הי' הבעל בעצמו מוסר לה הי' הגט פסול אעפ"כ מהני כשעושה כעת שליח להולכה וז"פ ובאמת צריך טעם לזה הא קי"ל דכל מידי דאיהו לא מצי עביד שליח נמי לא מצי משוי. אכן ז"א דאימת קי"ל דכל מידי דאיהו לא מצי עביד שליח נמי לא מצי משוי הנ"מ במילתא דאיהו לא שייך בה כלל כמו בכה"ג אונן שלא מצי משוי שליח על קרבנו משום דכיון דאיהו לא מצי עביד כעת כדאיתא במל"מ ז"ל בפ"ב מה' ביאת מקדש עיי"ש משום דאיהו לא הוי ראוי כעת לעבודה כלל אבל אם הי' ראוי אף כעת לענין הזה במקום אחר רק לאותו מעשה לחוד אינו ראוי שפיר מצי משוי שליח כיון דראוי הוא במקום אחר באותו שעה גופי'. כמו דגרסינן במס' קידושין דף כ"ג ע"ב בעי רבה לרשב"א עב"כ מהו שיעשה שליח לקבל גיטו מיד רבו כיון דגמר לה לה מאשה. כאשה או דילמא אשה דאיהי מצי מקבלת גיטה שליח נמי מצי משוי עבד דאיהו לא מצי מקבל גיטו שליח נמי לא מצי משוי בתר דאיבעיא הדר פשטה לה לה מאשה כאשה ואלא הא דאמר ר"ה בריה דר"י הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו דאי שלוחי דידן מי איכא מידי דאנן לא מצינן עבדינן ואינהו מצי עבדי כו' ולא היא ישראל לא שייכי בקרבנות כלל. עבד איתנהו בתורת גיטין דתניא נראין הדברים שעבד מקבל גט לחבירו מיד רבו של חבירו אבל לא מיד רבו שלו ע"כ. וע"כ אי איהו לא מצי למיעבד כלל דלא שייך בזה כלל ולא ראוי לזה אז לא מצי למיעבד שלוחא. אבל אם גם איהו שייך בזה וראוי גם הוא לזה שפיר מצי למיעבד שליח אפילו כשבדבר הזה לא מצי עביד וא"כ ה"נ כיון דהבעל ראוי ליתן גט לאשתו ע"י גט אחר ואע"פ דבזה הגט הוא לא מצי לגרש בי' מכל מקום מצי למיעבד עליה שליח וז"ב ופשוט וממילא לשיטת הירושלמי דס"ל בעבד אף על פי דאיתא בתורת קבלת גט ויכול לקבל גט מיד רבו של חבירו כדאיתא בפ"ג במס' פיאה ובפ"ה מס' מעשר שני עיי"ש ומכל מקום גרסינן בירושלמי פ"ק במס' קידושין דרבי אמר משחרר אדם חצי עבדו ול"ל לרבנן אדם משחרר חצי עבדו. אית להון בעבד של ב' שותפין אבל בעבד שכולו שלו שניא הוא שהוא כמזכה מימינו לשמאלו. ול"ל לרבי שהוא מזכה מימינו לשמאלו אית לי' במזכה לי' על ידי אחרים. ול"ל לרבנן במזכה לו ע"י אחרים. סברי רבנן הראוי לזכות ע"י עצמו ראוי לזכות על ידי אחר שאינו ראוי לזכות על ידי עצמו אינו ראוי לזכות על ידי אחר. רבי אומר אף על פי שאינו ראוי לזכות על ידי עצמו ראוי לזכות על ידי אחר ע"כ וסבירא ליה להירושלמי דזכי' ושליחות אחד הוא ולרשב"א דא"ל אף בשטר ע"י אחרים ולא ע"י עצמו סבירא לי' כרבי כדאיתא שם ואיתא כרבי עיי"ש אבל לרבנן לית לי' דרשב"א דכיון דאינו ראוי לזכות על ידי עצמו אינו ראוי לזכות על ידי אחר. עכ"פ במשחרר חצי עבדו ס"ל לרבנן דאינו מצי לשחררו לא משום הנך טעמי דאמרי רבה ורב יוסף בש"ס דילן במס' גיטין דף מא ע"ב דהוי מדאורייתא ז"א אלא משום דהוי מזכה מימינו לשמאלו וע"י אחר נמי לא משום דכיון דאינו ראוי לזכות על ידי עצמו אינו ראוי לזכות ע"י אחר והא ראוי הוא לקבל גט לחבירו מיד רבו של חבירו וכן ראוי הוא לקבל גט שיחרורו על ידי עצמו דהא רבנן לא סבירא להו כרשב"א ע"כ דאל"כ האיך מקבל ע"י אחרים הג"ש וע"כ דסבירא ליה דגו"י באכ"א א"כ קשה אמאי אינו משחרר תצי עבדו אפי' ע"י אחרים משום דאינו ראוי לזכות ע"י עצמו אינו ראוי לזכות ע"י אחר. הא עבד איתא בתורת קבלת גיטין דמקבל ג"ש עבור עצמו ועבור חבירו מיד רבו של חבירו. וע"כ לא סבירא ליה כש"ס דילן הואיל ואיתא בתורת קבלת ג"ש עבור חבירו מיד רבו של חבירו מצי למיעבד שליח אפילו בעד עצמו אפילו לרשב"א אפילו דלא מצי בעצמו לקבל עבורו מכל מקום מצי למיעבד שליח והירושלמי לא ס"ל כן אלא מכיון דבדבר הזה אינו ראוי בעצמו למיעבד לא מצי למיעבד שליח דהא אפילו זכי' לא מהני לשיטת הירושלמי וזכי' עדיף משליחות בעלמא דהא לש"ס דילן לרשב"א זכי' מהני בשטר שיחרור על ידי אחרים אפילו דלא מצי למיעבד בעצמו. ואילו לענין שליחות מיבעיא לן והי' סברא למימר דבשליחות כיון דאיהו לא מצי לקבל גיטו שליח נמי לא מצי למשוי ומיבעיא לי' לרבה מעיקרא. וכיון דפשט דיכול לעשות שליח אפילו איהו לא מצי עביד משום דאיתא בתורת גיטין בעלמא. מכ"ש דמהני זכי' ואילו בירושלמי סברינן למסקנא דלא מהני אפילו זכיה ומכ"ש דלא מהני שליחות אפילו דאיתא בתורת גיטין כיון דבההיא גט לא מצי למיעבד הקבלה בעצמו לא מצי נמי למיעבד שליח. וכיון שכן ע"כ לשיטת הירושלמי אימתי מהני בשליח גט. מוקדם הנ"מ כשמסר לשליח ביום הכתיבה משום דאז הגט כשר לדידי' גופי' ואיהו נמי מצי לגרש בו אבל כשמסר הגט לשליח אחר שנתאחר אצלו זמן רב לאחר הכתיבה והוא גט מוקדם והוא בעצמו אינו מצי לגרש בו לא מצי למיעבד אז שליח. אפילו דאצל השליח ליכא הפסול דמוקדם מ"מ פסול מצד אחר שאינו נעשה שליח עלי'. ע"כ צריך השליח למימר בפ"נ ביום ובפ"נ ביום אבל אי הי' נכתב ביום ונחתם בלילה אז לא הוי שלית עלי' והי' פסול:
משא"כ לשיטת הש"ס דילן כל עיקר דנכתב ביום ונחתם בלילה פסול הוא משום שהבעל יתן אותו לידה בצנעה. אבל על ידי שליח לעולם כשר. ולשיטת הסוברין ז"ל דמוקדם שנתאחר זמן נתינתו כשר אפילו על ידי עצמו דאית ליה קול. ורק כשנכתב מיקדם פסול פשיטא דלא קשה מידי. מכל מה שכתבנו מוכח דלהלכה גט מוקדם ממש כשר ויש לו תקנה על ידי שליח. ואין שום סתירה לשיטה הזה להלכה ודו"ק:
רבנן בר ר"ח אייתי גיטא ונתני לה ולא אמר לה בפ"נ ובפ"נ. אתא עובדא קומי ר' יוחנן א"ל טלוהו ממנה ואמור לה בפני שנים בפ"נ ובפ"נ ור"י כרשב"א דרשב"א אומר איני גט עד שיאמר לה בעת מתנה שהיא גיטך דר"י ריבה מן רשב"א ולא מודה רשב"א שאם אמר לה בשעת מתנה הר"ז גיטך שהיא גט. והכא אפילו אם אמר לה בשעת מתנה שהוא גיטך אינו גט עד שיאמר לה בפני שנים בפ"נ ובפ"נ. אלא מסבר סבר ר"י שאין האשה נאמנת לומר התקבלתי גיטי משלוחי בעלי כו' מאי כדון טעמא דר"י כדי להחזיקה גרושה בפני שנים ע"כ הסוגיא הזאת תמורה:
ונראה לפענ"ד דה"פ. ונקדים מתתלה מה שכתבו בתוס' ז"ל דף פ"ד ע"ב ד"ה אמר יהא דאמרינן דף ה' ע"ב כיצד יעשה יטלנו הימנ' ויחזור ויתננו לה אתיא אפילו כרבי כיון שניתן הגט כהלכתו מן התורה מה שהוא אומר אחר הנתינה בפ"נ ובפ"נ לא הי' מועיל כלום עכ"ל ז"ל. לכאורה לא קשה הא בירושלמי מוקי באמת ההיא כרשב"א ז"א דהא ר' יוחנן דמשני בבבלי שאני הכא הואיל וקנאתו לפסול בו מן הכהונה גבי הרא"מ לכ"א ואילו בירושלמי מוקי מתניתין דהמגרש כרשב"א ולא מחלק בין קנאתו מעיקרא ולא קנאתו וע"כ מוקי בירושלמי ר"י כרשב"א:
א"נ בפשיטות כיון דבבבלי לא מוקי כרשב"א רק מתניתין דהמגרש אבל הברייתא דהמביא גט ממדה"י לא מוקי כרשב"א. ע"כ דהבבלי ס"ל לחלק כמו שחילקו בתוס' ז"ל. אבל קשה לשיטת הרמ"ה ז"ל ושיטת הר"ש מקינין ז"ל דכתבו דאם עדי מסירה עדיין לפניו סגי שיאמר אח"כ בפניהם בפ"נ ובפ"נ וכ"כ בב"י ז"ל סי' קמ"ב בשם המרדכי ז"ל דכתב בשם הר"מ מקוצי ז"ל דאף לאחר זמן מרובה אם ימצא ע"מ יכול לומר בפניהם בפ"נ ובפ"נ אבל לא בפני עדים שלא מן המסירה דה"ל חצי עדות. והכא שמצריך לטול ממנה ויחזור ויתננו לה לפי שלא מצא ע"מ עכ"ל ז"ל ופי' דהוי חצי דבר צ"ב וכי מה חצי דבר שייך בזה הא תנינן במתניתין אם יש עליו עוררין יתקיים בחותמי' הכי נימא דהוי חצי עדות עידי הקיום ומ"ש הקיום דבפ"נ ובפ"נ דהוי חצי עדות. וע"כ בפשיטות גמור דה"פ דהוי חצי עדות גמורה דהא ע"א אינו נאמן על קיום רק רבנן האמינו להשליח אבל איש אחר כשאומר בפ"נ ובפ"נ לא מהני ודווקא שליח מהימן. ואימתי נוכל לקיים הגט ע"י ע"א הנ"מ כשהוא שליח ובעת שמוסר הגט לאשה בתורת שליח אז מהימן ולפ"ז ע"מ שראו הנתינה שהוא הוא השליח יכולין לקיים הגט משא"כ כשלא אמר בפ"נ ובפ"נ לפני ע"מ והגיד בפ"נ ובפ"נ לפני עדים אחרים שלא הי' בעת הנתינה ואינן רואין שהוא הוא השליח מה מועיל קיומו הא אינו רק ע"א משא"כ במתניתין ביש עלי' עוררין יתקיים בחותמי' ע"י ב' עדים דמהימנו דא"צ להיות שלוחין וזה פשיט וברור. ולפ"ז קשה לי מאד מהאי ירושלמי דמוקי ר"י כרשב"א ולא כרבי דאי כרבי א"צ לטול ממנה ולחזור וליתן לה אלא אומר הרז"ג בשעה שהגט בידה אחר הנתינה ז"א דלעולם ס"ל כרבי ורבי ס"ל דע"ח כרתי. ע"כ די כשיאמר הרז"ג אח"כ לאחר הנתינה כשעדיין הגט בידה משא"כ גבי בפ"נ ובפ"נ דבעינן ע"כ דיאמר לה בפני ב' או בפני ג' בפ"נ ובפ"נ אף למ"ד ע"ח כרתי והנה אף דר' יוחנן א"ל לקמן בפ' המגרש דע"ח כרתי מ"מ לענין בפ"נ ובפ"נ צריך ע"כ להעיד לפני ב' עדים או ג' משום קיום. וכיון דלא הגיד בעת הנתינה בפ"נ ובפ"נ אפילו היו ע"מ אז לא מהני כשיאמר אח"כ לאחר הנתינה כשהגט בידה בפ"נ ובפ"נ דצריך למימר בפני עדים וכיון דהם לא הי' בעת הנתינה הוי חצי עדות דלא נתקיים רק בצירוף שניהם ע"מ שראו הנתינה שהוא השליח והעדים ששמעו מפיו בפ"נ ובפ"נ והוי חצי דבר ע"כ צריך ליטול ממנה ויחזור ויתננו לה בפני העדים ויאמר בפ"נ ובפ"נ בפניהם והם בעצמם יראו הנתינה וזהו קושיא עצומה מאוד ועוד קשה הא דפסק הרמ"ה ז"ל דצריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ בפני האשה ומסתברא דאי אמר להו לסהדי ולא אמר להו לדידה וליתא לשליח לחזור ולאמר לה. לא מצרכי מידי אחרינא עכ"ל ז"ל ומובא בטור ז"ל והב"י ז"ל תמה מנ"ל דצריך לומר בפני האשה עיי"ש. ובשו"ע סי' קמ"ב ס"ז פסק השו"ע וז"ל אם איחר מלאמרו יותר מתכ"ד או שלא אמרו [ובהגה לפני האשה. טור] או שנתנו לה בינו לבינה אע"פ שנשאת נוטל ממנה וחוזר ונותן לה בפני שנים ואומר בפניהם בפ"נ ובפ"נ ואם לא נטלו ממנה פסול עד שיתקיים בחותמי' ע"כ וקשה מאוד על הגהת רמ"א ז"ל שלא אמר בפני האשה נמי בדיעבד ג"כ פסול. והא הטור ז"ל דמביא הך דינא בשם הרמ"ה ז"ל פסק דבדיעבד כשר וראיתי בביאורי הגר"א ז"ל דמקשה כן:
ונראה לפענ"ד דה"פ בירושלמי דהנה בבבלי גרסינן המביא גט ממדה"י ונתנו לה ולא אמר לה בפ"נ ובפ"נ יוציא והולד ממזר דברי ר"מ וחכ"א אין הולד ממזר כיצד יעשה יטלנו הימנה ויחזור ויתנהו לה בפני שנים ויאמר בפ"נ ובפ"נ. ובדף פ"ו נמחק תיבת לה הראשון בשני עיגולין להראות שנמחק מן הספר. ואילו בירושלמי גרסינן רבנן בר רב חסדא אייתי גיטא ונתנו לה ולא אמר לה בפ"נ ובפ"נ אתא עובדא קומי ר' יוחנן א"ל טלוהו ממנה ואמור לה בפני שנים בפ"נ ובפ"נ ולא גרסינן טלוהו ממנה ותחזור ותתן לה אלא טלוהו ממנה ואמור לה בפני שנים. ונראה לפענ"ד דה"פ דהא לכאורה קשה דרבנן בר ר' חסדא. דאייתי גיטא ולא יאמר בפ"נ ובפ"נ הא מתניתין היא המביא גט ממדה"י צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ והאיך לא יאמר אמורא בפ"נ ובפ"נ. ואין לאמר כההיא דמסיק במסקנא על ריב"ל דאמר דא"צ ופריך והא אמר ריב"ל שאינן בקיאין בדיקדוקי גיטין. ומשני משום דעכשיו חבירים מצוין בחו"ל ז"א דא"כ למה נטר הגמ' להקשות עד ריב"ל ולא פריך תיכף על רבנן בר רב חסדא וע"כ נראה לפענ"ד דה"פ דרבין בר רב חסדא אייתי גיטא ונתנו לה ולא אמר לה בפ"נ ובפ"נ פי' דאף דאמר בפ"נ ובפ"נ הוא לפני העדים אבל לא אמר לה ובתכ"ד של הנתינה לפני' או לאחרי' הגיד לפני העדים שלא בפני האשה בפ"נ ובפ"נ אתא עובדא קומי ר' יוחנן א"ל טלוהו ממנה ואמור לה בפני שנים בפ"נ ובפ"נ דס"ל דצריך לומר בפ"נ ובפ"נ לפני האשה וכיון שלא הגיד בפניה בפ"נ ובפ"נ הוי כמו שלא אמר גם הרז"ג דהא דכיון דס"ל לר' יוחנן דתקנת חכמים היא שיאמר בפ"נ ובפ"נ לפני האשה וצריך לומר לה הרז"ג ובפ"נ ובפ"נ וכיון דלא אמר בפ"נ ובפ"נ וגייז לי' לדיבורא הוי כמו שלא אמור כלל כדאיתא בש"ס דילן דף ג' ע"א דלפיכך לא תיקנו חכמים דיאמר בפ"נ ובפ"נ לשמה דילמא גייז לי' לדיבורא ולא יאמר לשמה ויהי' גרוע דאז דומה כמו שלא אמר אפילו בפ"נ ובפ"נ כדפירש"י ז"ל דכיון דלא אמר כתקנת חכמים עיי"ש דהוי שינוי באמירה ולא יועיל האמירה דבפ"נ. וה"נ אפילו דאמר לה הרז"ג לפני העדים בעת הנתינה רק בפ"נ ובפ"נ לא הגיד לה רק לפני העדים בלבד שלא בפני' וכיון דתק"ח דצריך לומר בפ"נ ובפ"נ לפני האשה וכיון שלא הגיד בפני' הוי שינוי בהאמירה דלפני' ולא יועיל אמירת הרז"ג לפני האשה. ונמצא שלא הגיד רק לפני העדים ע"כ אמר לו ר"י שיטול ממנה ויחזור ויתן לה בפני ב' ויאמר בפניהם בפ"נ ובפ"נ. והגם דר יוחנן ס"ל לקמן בפ' המגרש דעח"כ ולמה צריך שנים עדים לאו משום עדי מסירה ז"א דלא בעינן בכ"מ ע"מ לקיים הדבר ולאמת הדבר ג"כ לא בעינן דכיון דהגט ביד האשה נאמנת לומר שקבלה הגט מבעלה כדאיתא בדף כ"ד וכן פסק הרמב"ם ז"ל וכן איתא בתוס' ז"ל דף ד' ע"א ד"ה דקיימא וכן כתבו הפוסקים ז"ל דאפילו למ"ד דבעינן ע"מ הוא רק לקיים הדבר אבל לענין נאמנות נאמנת לומר דהי' ע"מ ובהכשר נעשה כיון דהגט ת"י והגט מקיום פשיטא דקיבלה דאל"כ שטרי בידך מאי בעי. לפיכך תקנו חכמים ע"ח שאם ימותו ע"מ או ילכו למדה"י. תנשא ע"י ע"ח ותהי' נאמנת לומר דהי' ע"מ ונעשה בהכשר. לפיכך לר' יוחנן דע"ח כרתי ולא בעינן כלל ע"מ הא דס"ל דצריך ליתן לה בפני שנים ולומר בפני האשה בפ"נ ובפ"נ לאו משום דבעינן ע"מ לקיים הדבר דבלא"ה לא חשוב מסירה ז"א אלא לאמת הדבר דהי' מסירה וגבי גט ע"י שליח בעינן לאמת הדבר שהי' נתינה כדלקמן ולפיכך כיון דצריך נתינה חדשה ע"כ צריך ב' עדים על הנתינה לאמת הדבר ואף דאיכא ב' עדים על הנתינה קמייתא הרי הם עדים שלא הגיד בפניהם בפ"נ ובפ"נ ואינו מועיל אמירה דהז"ג שאמר השליח ג"כ ולא תוכל להתאמת ע"י עדי קמייתא. ואם יתן לה עוד הפעם בינו לבינה ויאמר לה הרז"ג ובפ"נ ובפ"נ הרי אין לה עדים לאמת שהי' נתינה חדשה ע"כ צריך להנתינה עוד ב' עדים לאמת. ואי ס"ד דר"י ס"ל כרבי א"כ קשה למה לן נתינה אחריתי יאמר בעת שהגט עדיין בידה בפ"נ ובפ"נ ואלא ע"כ ס"ל כרשב"א ולא קשה השתא קושיתינו דילמא שא"ה משום דבעינן ב' עדים על קיום האמירה בפ"נ ובפ"נ וע"כ צריך שיראו הנתינה שהוא השליח כדי לקיים הגט ע"י בפ"נ ובפ"נ ז"א דהא כבר נתקיים הגט דלענין קיום הגט כבר נתקיים בשהגיד בעת הנתינה קמייתא בפ"נ ובפ"נ בפני העדים וראו העדים שהוא הוא השליח ולא בעינן ב' עדים כעת רק משום לאמת הנתינה אחרינא. ואי ה"ל כרבי הא לא צריך נתינה אחריתא כלל והי' די שיאמר בעת שהגט עדיין בידה בפ"נ ובפ"נ ועל שקיבלה גיטה משליח בעלה יש לה עדים ואף כשיעידו העדים על הנתינה יעידו שלא הי' אמירה להאשה הא על אמירה נאמנת שהי' בינו לבינה אח"כ כשהי' הגט בידה דבזה ע"כ אמרינן דמסתמא בהכשר נעשה כיון דנודע שקיבלה גיטה. וכמו למ"ד דבעינן ע"מ אמרינן ג"כ דמסתמא בהכשר נעשה כיון שנתקיים הגט בתותמיו ואינו מזויף ושטרי בידך מאי בעי וע"כ דנמסר לה כיון דנתן לה אמרינן דע"כ בהכשר נעשה דבזה א"צ לנאמנות ולעדות רק לענין הנתינה אם נתן לה וכיון שנתברר שנתן לה אמרינן ממילא דבהכשר נעשה אם לא בדאיכא סתירה לזה. ונמצא השתא דלא כקושייתינו דילמא לפיכך בעי נתינה אחרת משום דבעינן ב' עדים וכדי שלא יהי' חצי עדות ע"כ בעינן נתינה אחריתא ז"א אדרבה הא דבעי ב' עדים הוא משום קבלה ונתינה אחריתא. ע"כ דס"ל כרשב"א ופריך הגמ' וריבה דר"י מרשב"א מי לא מודה רשב"א אם אמר לה בשעת מתנה שהוא גיטך שהוא גט. והכא אפילו אם אמר בשעת מתנה שהוא גיטך אינו גט עד שיאמר לה בפני ב' בפ"נ ובפ"נ פי' דאפילו דסבור כרשב"א דבעינן בעת מתנה לומר הרז"ג והכא אפילו אם יאמר בשעת נתינה הרז"ג מ"מ ס"ל דלא חשוב אמירה ולא הועיל ההרז"ג עד שיאמר לה בפ"נ ובפ"נ בפני ב' הא רשב"א לא ס"ל דצריך שיאמר הרז"ג לפני ב' עדים דהא ע"ח כרתי ולמה ס"ל לר"י דר"ל ג"כ ע"ח כרתי דצריך ב' עדים אם משום לקיים הדבר הא ס"ל דע"ח כרתי אלא לאמת הדבר דמסבר סבר ר"י שאין האשה נאמנת לומר התקבלתי גיטך משלוחי בעלה וצריך לזו עדים על נאמנות של הקבלה דעדי קמייתא לא מהני דהא יודעים שלא הגיד לפני האשה בפ"נ ובפ"נ וצריכה ב' עדים דהי' נתינה חדשה ואינה נאמנת על הקבלה ואף דבכ"מ אשה נאמנת על הקבלה וא"צ עדים לאמת אבל מן שליח אינה נאמנת. והא תנינן האשה עצמה מביאה את גיטה וחש לומר שמא משלוחי הבעל קיבלה וא"כ האיך נאמנת [הא ר"י גופי' מוקי בספ"ב כשאמר לה אל תגרשי אלא במקום פלוני ובלא"ה נאמנת עיי' ברמב"ם ז"ל ובשו"ע סי' קמ"ב דעת הרמב"ם ז"ל עיי"ש] מאי כדון טעמא דר"י כדי לאחזוקי גרושה בפני שנים פי' דאפילו דע"ח כרתי מ"מ בעינן ב' עדים על המסירה משום לאחזוקי גרושה כדאיתא בתוס' ז"ל הנ"ל דף ד' בשם ר"ת ז"ל דרגיל ר"ת ז"ל לומר אפילו למ"ד ע"ח כרתי מ"מ בעי עדים בשעת נתינת הגט. ומ"מ אין ראי' מכאן לשיטת ר"ת ז"ל דהכא לגבי שליח אמרינן דצריך לאחזוקי גרושה בפני שנים. ולא משום נאמנות על הקבלה אלא משום לאחזוקי גרושה בפני שנים וע"כ צריך הקבלה בפני שנים אבל שהבעל עצמו נתן לה הגט א"צ להחזיקה גרושה בפני שנים וא"צ הקבלה בפני שנים כדאיתא לקמן. ועפ"ז מובן מאוד שיטת הפוסקים ז"ל דהנה הרמ"ה ז"ל הוציא מן הירושלמי המפורש הזה דבעינן שיאמר בפ"נ ובפ"נ בפני האשה ס"ל דר"י לא קאמר אלא לכתחילה דצריך לחזור וליתן לה ולומר בפ"נ ובפ"נ אבל בדיעבד א"צ דס"ל דגבי אמירה הז"ג כדעת הפוסקים ז"ל דאם אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לה וחזר ואמר לה כנסי שט"ח זה דמגורשת אע"פ שלא הגידו העדים לה אח"כ כדעת הפוסקים ז"ל בסי' קל"ו והילכך אפילו דבפ"נ ובפ"נ תקנת תכמים שלכתחילה יגיד גם בפני האשה ולא מהני אמירה לפני העדים לחוד מ"מ בדיעבד כשר ואי כיון דלא הגיד בפ"נ ובפ"נ וגייז לדיבורא הוי כמו שלא הגיד גם הרז"ג ז"א כיון דהגיד לפני העדים מהני בדיעבד דהא באמירת דלפני האשה לא נקרא משנה ממטבע שטבעו חכמים דהא גם אמירת הרז"ג צריך ג"כ להגיד לכתחלה לפני האשה ומ"מ בדיעבד סגי כשאמר לפני העדים. אבל הרמ"א ז"ל דפסק בסי' קל"ו כדעת התוס' ז"ל דבעינן האמירה לפני האשה וכשהגיד לפני העדים לא מהר רק שאח"כ יגידו לה העדים או הוא בעצמו כשהגט עדיין בידה א"כ ה"נ כשלא הגיד לפני האשה בפ"נ ובפ"נ והוי שינוי בהאמירה ולא מועיל גם אמירת הרז"ג וצריך לומר לה הרז"ג ולענין בפ"נ ובפ"נ אף רבי מודה דבעינן שיאמר בשעת נתינה לשיטת הש"ס דילן כדאיתא בתוס' ז"ל דף פ"ד ע"ב עיי"ש ע"כ הגי' הרמ"א ז"ל בסי' קמ"ב בס"י גבי דין דתכ"ד אם איחר מלאמרו יותר מכ"ד או שלא הגיד מגי' הרמ"א ז"ל לפני האשה פי' כשאמר אפילו בתכ"ד רק שלא בפני האשה והי' בתכ"ד של הנתינה שלא בפני האשם [ומתורץ קושית הב"י ז"ל דהיכי משכח"ל עיי"ש ולהרמ"א ז"ל ניחא באופן בתכ"ד] הרי הגט פסול עד שיחזור ויתננו לה דהרמ"א ז"ל אזיל לטעמו דפסק בסי' קל"ו דצריך לחזור ולומר לפני האשה או הוא או העדים רק התם בהרז"ג פסקינן כרבי דלא בעינן יחזור ויתננו רק כשהגט עדיין בידו אבל בבפ"נ ובפ"נ ס"ל לש"ס דילן כרשב"א דבעינן יחזור ויתננו לה ומפורש מדמי בירושלמי דינא דאמירת בפ"נ ובפ"נ בפני האשה לאמירת הרז"ג דנחלקו רבי ורשב"א. וכיון דלא הגיד בפ"נ ובפ"ג בפני האשה וגייז לי' לדבורא והוי כשלא הגיד גם הרז"ג לפני האשה ולשיטת רמ"א ז"ל מעכב אף בדיעבד ודוק:
מי עירער כו' ר' יודן בעי עד כדון בעירעור שחוץ לגופו כו' ופלוגתא דר' יוחנן ורבנו דתמן ע"ד דרבנן דתמן. לא שניא היא עירעור שחוץ לגופו הוא עירער שבגופו ע"ד דר' יוחנן עירער שחוץ לגופו ערערו בטל וערר שבגופו עררו קיים. דתני המביא גט ממה"י כו' הר"ז מחזירו למקומו ועושה עליו ב"ד ומקיימו בחותמיו וא"צ שיאמר בפ"נ ובפ"נ אלא אומר שליח ב"ד אני ע"כ. המפרשים ז"ל פירשו הסוגיא הזאת והגי' במקום דתני הגי' דצ"ל תני והוא ענין בפ"ע. ולא הבנתי פירושם ונראה לפענ"ד שהסוגיא הזאת מתבארת יפה היטיב בלא שום הגה אלא כמו שהוא לפנינו. דתני. והוא שייך להסוגיא ועי"ז יאיר עינינו בע"ה בבבלי דף ד' ע"ב דגרסינן ת"ש המביא גט ממדה"י וא"י לומר בפ"נ ובפ"נ אם יש עליו עדים יתקיים בחותמיו והוינן בה מאי א"י לומר אילימא חרש חרש בר אחוי גיטא הוא כו' ואמר רב יוסף הב"ע כגון שנתנו לה כשהוא פיקח ולא הספיק לומר בפ"נ ובפ"נ עד שנתתרש לרבא ניחא לרבה קשיא כו' וקשה מאוד למאי צריך הגמ' להקדים האי והוינן בה ואוקימתא דרב יוסף להך דבעי להקשות על רבה. הא בפשיטות המשנה ה"מ למקשי דתני אם יש עליו עדים יחקיים בחותמיו ממילא לרבא ניחא לרבה קשיא. וראיתי במהרש"א ז"ל דעמד ע"ז ומתרץ יפה עיי"ש דאי הי' מיירי באלם הי' עצה על לשמה בכתיבת ידו שיכתוב שהי' לשמה והקיום משום דרבה אית לי' דרבא. והא דלא קתני העצה שיכתוב בכ"י משום דהעיקר אם יש עליו עדים בחו"ל דהיא דבר דלא שכיח אבל כשיש העצה דהעדים פשיטא דיש עצה להכשיר הגט. וגם אנכי חשבתי לתרץ כן. אולם לפי הירושלמי הזאת מתורץ מאוד שפיר נכון דהנה בתוספתא גרסינן האי ברייתא דמובא הכא בירושלמי. המביא גט ממדה"י ולא נכתב לפניו ולא נחתם לפניו הר"ז מחזירו למקומו ועושה עליו ב"ד ומקיימו בחותמי' כו' וברישא דההיא תוספתא גרסינן הך ברייתא דמובא בבבלי דף ה' ע"א המביא גט ממדה"י ונתנו לה ולא אמר בפ"נ ובפ"נ אם נתקיים בחוחמי' כשר ואם לאו פסול. הוי לא הוצרכו למימר בפ"נ ובפ"נ להחמיר עלי' אלא להקל עלי' ומקשי מינה בבבלי לרבא ניחא לרבה קשיא ומשני כשניסת כו' וקשה מאוד מדוע לא פריך הגמ' מסיפא דהך תוספתא דהיא המובא בירושלמי המביא גט ממדה"י ולא נכתב לפניו ולא נחתם לפניו הר"ז מחזירו למקומו ועושה עליו ב"ד ומקיימו בחותמי' וא"צ לומר בפ"נ ובפ"נ אלא אומר שליח ב"ד אני. לרבא ניחא לרבה קשיא והכא ליכא לתרוצי בשניסת דהא לא קחני שנתנו לה כמו ברישא אלא הר"ז מחזירו למקומו ועושה עליו ב"ד ומקיימו בחותמיו כו' והוא קאי על לכתחלה. ולכאורה הוא קושיא עצומה מאוד. ונראה לפענ"ד דלא קשה מידי דהנה בדף ג' ע"א נחלקו רבה ורבא אם מהני ידענו בשנים דלרבה לא מהני ידענו רק נפ"נ ובפ"נ. ולרבא מהני ידענו אבל בשליח דהיא ע"א לא מהני ידעתי לכ"ע וצ"ל רק בפ"נ ובפ"נ עיי' בתוס' ז"ל דף ג' ע"א ד"ה וד"ה ועיי"ש דטעמא דרבה דידענו לא מהני דמוכיח כן ממתני' דדף ע"ו ע"א אומר בפ"נ ושנים אומרים בפנינו נחתם. דאלמא דאפילו שנים נמי לא מהני רק כשאומרים בפנינו נחתם אבל לא ידענו. ונראה להוכיח דלרבה אפילו אם נתקיים בחותמיו באמרם ידענו ומכירים אנחנו את החתימות מהאנשים שחתמו והאנשים הללו גם בקיאין לשמה עכ"ז לא מהני דהא במתניתין קתני שנים אומרים בפנינו נחתם ולפירוש רש"י ז"ל דשיילינן להו אם הי' לשמה והם אומרים הן ע"כ דשיילינן להו להני דקאמרי בפנינו נחתם אם הי' לשמה. והם אומרים הן א"כ ל"ל דקתני בפנינו נחתם אפילו אם אמרו ידענו נמי צריך להיות דמהני אם אמרו ידענו שהן בקיאין לשמה והוא חתימתן וע"כ מוכח דלהוכחת רבה לא מהני בידענו כלל:
ותדע דהכי הוא דהא לרבה באם הביא השליח גט ממדה"י מבעל הידוע ומפורסם לכל העולם אפילו מן גדול הדור צריך ג"כ לומר בפ"נ ובפ"נ דלא פלוג רבנן והא כל עיקר החשש דרבנן אצרכוהו למימר בפ"נ ובפ"נ הוא לפירש"י ז"ל דילמא אתרמי שמא כשמא ונמלך. ולפירוש התוס' ז"ל דילמא כתב להתלמד ולגדול הדור פשיטא דלא חיישינן לזה ואעפ"כ לא פלוג רבנן וצריך השליח למימר דווקא בפ"נ ובפ"נ בעת הנתינה וידעתי לא מהני דאפילו ידוע לב"ד ע"י עדים שאומרים ידענו שהוא מאיש הבקי לשמה עכ"ז תיקון חכמים הוא דלא מהני דהא לרבה הוי בפ"נ ובפ"נ לחומרא. דהשליח צריך למימר בפ"נ ובפ"נ בעת הנתינה. ולרבא הוי הבפ"נ ובפ"נ לקולא דלא הוצרכו רבנן בפ"נ ובפ"נ. להחמיר עלה אלא להקל עלי'. וכזה פליגי בירושלמי ריב"ל ור"י דריב"ל ס"ל דהכא בגט הוא לחומרא יותר משטר מתנה. ור"י אמר דקל הקילו חכמים בגיטין שלא תהא יושבת עגונה עיי' בריש המסכתא. וע"כ לרבה דהוי בפ"נ ובפ"נ להחמיר שאין לה להנשא אפילו בבאו שנים ואמרו ידענא שהיא חתימת ידי העדים והעדים הללו בקיאין הן לשמה לא מהני אם לא שיאמר דבפני נכתב ובפ"נ לשמה בפני ממש. וזה הוא חומרא בגט יותר מן שטר מתנה והנה קי"ל לקמן דף כ"ט ע"ב דאין השליח האחרון צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ אלא אומר שליח ב"ד אני. הרי דלא תקנו רבנן למימר בפ"נ ובפ"נ אלא כשנעשה שליח שלא ע"י קיום ב"ד אבל בנעשה שליח ע"י ב"ד א"צ למימר בפ"נ ובפ"נ אלא אומר שליח ב"ד אני וכן הי' תקנת חכמים. וע"כ לפ"ז לאו דווקא שליח שני אלא ה"ה שליח ראשון אם נעשה בב"ד א"צ למימר בפ"נ ובפ"נ אלא שליח ב"ד אני. ותדע דהא אפילו לרבא דבפ"נ ובפ"נ להקל עלי' הוא מ"מ ידעתי בשליח שהיא חד לא מהני ועכ"ז גרסינן בתוספתא המביא גט ממדה"י ולא נכתב לפניו ולא נחתם לפניו הר"ז מחזירו למקומו ועושה עלי' ב"ד ומקיימו בחותמי' וא"צ למימר בפ"נ ובפ"נ אלא אומר שליח ב"ד אני אלמא דאע"ג דלא נכתב ולא נחתם לפני' מ"מ אם נתקיים בב"ד מהימן כשאומר שליח ב"ד אני אף דאנו לא ידענו מקיום ב"ד אלא על פיו ואימתי בעינן בפ"נ ובפ"נ דווקא כשלא נעשה שליח בב"ד אבל כשנעשה שליח בב"ד אצ"ל בפ"נ ובפ"נ אלא אומר שליח ב"ד אני וכמו כן לרבה בשהחזיר הגט למקומו ועשה עלי' ב"ד ונתקיים בחותמי' ע"י עדים המכירין את ח"י העדים והעדים דהן בקיאין לשמה וכיון דנתקיים בב"ד ע"כ דמהימן אשליחות דעשאו הבעל שליח דאל"כ שטרי בידך מאי בעי כמו בתרי דמייתי גיטא לפי' התוס' ז"ל בדף ב' ע"ב עיי"ש וכן איתא שם בכל הסוגיא דכיון דנתקיים החתימות ע"כ דמהימן אשליחות וכיון שכן נתקיים השליחות שלו בב"ד וע"כ א"צ שוב למימר בפ"נ' ובפ"נ אלא אומר שליח ב"ד אני כיון דב"ד אמרו לו שהיא שליח כשר. דהא בתוספתא לא גרסינן דהבעל עושה אותו עוד הפעם שליח בפני ב"ד אלא דעושה ב"ד רק לקיים בחותמיו ותו לא. ועי"ז אומר שליח ב"ד אני כיון דנתקיים בחותמי' א"כ נעשה שליח ע"י פסק ב"ד דהב"ד פוסקים לו דהיא שליח כשר. א"כ לא קשה כלל מהך תוספתא על רבה ז"א כיון דהב"ד במקומו מקבלים עדות על החתימה ועל העדים שהן בקיאין לשמה ממילא א"צ כלל השליח לומר בפ"נ ובפ"נ כיון דהוי שליח ב"ד ודי שיאמר שליח ב"ד אני והוי כמו נכתב לפניו ואימתי צריך לומר בפ"נ ובפ"נ דווקא כשנעשה שליח שלא ע"י ב"ד ע"כ צריך לומר בפ"נ ובפ"נ וידעתי וידענו לא מהני. אלא חומרא שהחמיר' חכמים שהשליח צריך לומר בעת הנתינה בפ"נ ובפ"נ. משא"כ כשנעשה שליח ע"י ב"ד והב"ד יודעין שהוא גט כשר אז מהני נתינת השליח להאשה אף שלא אמר בפ"נ ובפ"נ אלא אומר שליח ב"ד אני. משא"כ ברישא דהתוספתא דגרסינן המביא גט ממדה"י נתנו לה ולא אמר בפ"נ ובפ"נ אם נתקיים בחותמיו כשר והתם ל"ל דנתקיים בחותמי' והעידו שמכירין החתימות והעדים שהם בקיאין לשמה ז"א דהא התם לא תני אם יש עלי' עדים ז"א אלא אם נתקיים בחותמיו וקיום חותמיו א"צ עדים אלא ככל קיום שטרות משטר אחר מקיימין. משא"כ הכא דתני אם יש עליו עדים דהוי נזדמן עדים במדה"י דאז יכולין לברר אם העדים החתומין בקיאין לשמה. ואפילו אם נפרש דנתקיים בחותמי' בב"ד והעידו גם על העדים שהן בקיאין לשמה מ"מ מאי מהני הא כבר נתן לה הגט ולא אמר שליח ב"ד אני ע"כ מקשה שפיר לרבה. ועפ"ז ניחא שפיר דבלא אוקימתא דרב יוסף דס"ל דמיירי המתניתין שנתן לה כשהוא פיקח ולא הספיק למימר בפ"נ ובפ"נ עד שנתחרש לא הי' קשה כלל על רבה דהא יש לתרוצי המתניתין דהמביא גט ממדה"י ואינו יכול לומר בפ"נ ובפ"נ אם יש עלי' עדים יתקיים בחותמיו ה"פ דאינו יכול לומר משום דלא נכתב לפניו כדאיתא בתוס' ז"ל וה"פ דמתניתין המביא גט בא"י א"צ שיאמר בפ"נ ובפ"נ ואם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו דהא בא"י מצוין לקיימו. המביא גט ממה"י וא"י לומר בפ"נ ובפ"נ והתם במדה"י א"צ עוררין ואפילו בלא עוררין צריך קיום לרבה כדא"ל מלשמה ומקיום החתימות. ולרבא כדאית לי' על קיום החתימות ובחו"ל אין עדים מצוין לקיימו. ע"כ נקט לשון אם יש עליו עדים פי' אם נמצא עדים בהזדמנות בחו"ל ע"כ אם נמצא עליו עדים שיודעין יתקיים בחותמי' למר כדא"ל ולמר כדא"ל לרבה אם יש עליו עדים דיודעין שהחתומים הם בקיאין לשמה. ולרבא אם יש עליו עדים המכירין רק החתימות יתקיים בחותמיו וכיון דנתקיים בב"ד שהגט כשר בלשמה ואינו מזויף ע"כ נתקיים השליחות שלו על יד ב"ד וע"כ שוב אצ"ל בפ"נ ובפ"נ אלא אומר שליח ב"ד אני. ומה לן אם מחזירו למקומו ועושה עליו ב"ד שם מפני שבחו"ל אין מצוין לקיימו. וע"כ מחזירו למקומו כדי שימצא מי שיקיימו כההיא תוספתא הנ"ל שאומר שליח ב"ד אני ודי לההיא שנמצא בהזדמנות עדים בכאן כדתנן אם יש עליו עדים וע"כ פטור מלומר בפ"נ ובפ"נ כיון דנתברר בב"ד שהגט הוא כשר ואינו מזויף א"כ נעשה השליח שליח ע"י ב"ד וא"צ לומר בפ"נ ובפ"נ אלא אומר שליח ב"ד אני. ולפיכך לא נקט במתניתין גבי אי"ל בפ"נ ובפ"נ אם נתקיים בחותמיו כשר כמו בברייתא דתני לה ולא אמר בפ"נ ובפ"נ אם נתקיים בחותמיו כשר משום דלרבה בעינן גם לשמה ע"כ לא מהני קיום חותמיו כמו בעלמא משטר אחר משום דבעינן לשמה ע"כ נקט אם יש עליו עדים פי' על הגט עדים שיודעין את טיב הגט יתקיים בחותמיו והעיקר הוא הקיום חותמיו דע"י הקיום חותמיו נתקיים השליחות ע"י ב"ד. וע"כ לא הי' קשה על רבה מהא מתניתין כמו דלא קשה מההיא דתוספתא הנ"ל ע"כ הקדים מאי וא"י לומר אילימא חרש כו' ואמר רב יוסף הכא במ"ע כגון שנתנו לה כשהוא פיקח ולא הספיק למימר בפ"נ ובפ"נ עד שנתחרש וכיון דמיירי בחרש א"כ אינו יכול למימר שליח ב"ד אני ומאי מהני בשנתברר לב"ד שהגט כשר בלשמה ואינו מזויף הא השליח צריך לומר בשעת הנתינה או בפ"נ ובפ"נ או שליח ב"ד אני:
ועי"ז יתבאר הירושלמי דהירושלמי לא מוקי לה בחרש אלא מוקי לה שאינו יכול למימר דלא נכתב ונחתם לפניו וברישא דמתניתין תנינן המביא גט מא"י א"צ שיאמר בפ"נ ובפ"נ. אם יש עליו עוררין והוא ערר דמזויף יתקיים בחותמיו. ובסיפא גרסינן המביא גט ממדה"י וא"י לומר בפ"נ ובפ"נ אם יש עליו עדים יתקיים בחותמיו אפילו בלא ערר צריך קיום בחותמיו ומהני אם יבא ויערר הבעל אח"כ. וע"ז שאל ר' יודן עד כדון דמהני בשיערר הבעל על עירר שחוץ לגופו דיטעון מזויף. עירר שבגופו אם יערר על לשמה אם הקיום בחותמיו דסיפא הוי כמו הקיום בחותמיו דרישא דהיא רק על זויף. או דהקיום בחותמיו דהסיפא הוא על הכל והפי' אם יש עליו עדים דנמצא עדים שיכולין להכשיר הגט על הכל ואז אפילו כשיערר אח"כ על לשמה נמי לא מהני. וקפשיט דתלי בפלוגתא דרבנן דתמן ור' יוחנן דהכא דלרבנן דתמן דהיא לריב"ל. דס"ל דבפ"נ ובפ"נ היא להחמיר וצריך דווקא לומר. בפ"נ ובפ"נ א"כ ע"כ דצריכין העדים שידעו הכל לשמה ואינו מזויף ואף דלא מהני ידענו אבל כשנתקיים בב"ד ונעשה שליח בב"ד אומר השליח שליח ב"ד אני ודי וכיון דע"כ דצריך כן ע"כ לא מהני אז עירר הבעל ל"ש עירר שחוץ לגופו ועירר שבגופו. אבל לר' יוחנן דא"צ למיחש בחו"ל רק על קיום דלהקל התקינו חכמים בפ"נ ובפ"נ א"כ ע"כ דמפרש להמתניתין דלא נתקיים רק על עירר דמזויף אבל באם יבא הבעל ויערר על עירר דבגופו עיררו קיים. ומסיק כהדא דתני המביא גט ממדה"י ולא נכתב לפניו ולא נחתם לפניו כו' ואומר שליח ב"ד אנו וא"כ לר' יוחנן דס"ל בשיטת רבא מהני מה שאומר שליח ב"ד אני על ידעתי דהא לא מהני ידעתי בשליח אפילו לרבא עד שיאמר בפ"נ ובפ"נ והכא בתוספתא כשאומר שליח ב"ד אני מהני וכמו כן לרבנן דתמן מהני מה שאומר שליח ב"ד אני כיון דנתברר לב"ד ע"י העדים שהגט כשר ואינו מזויף וממילא נעשה שליח ע"י ב"ד מהני מה שאומר שליח ב"ד אני כמו שהגיד בפ"נ ובפ"נ ואז מהני גם אף על עירר דלשמה לרבנן דתמן ומביא הך דתני לפרש האיך מהני לרבנן דתמן על כל העיררים הא לא אמר בפ"נ ובפ"נ. ע"ז מביא הברייתא דאומר שליח ב"ד אני ודו"ק:
ר"ח בעי הגע עצמך שהי' עבדו של קצין כו' ל"ל אלא כהדא אילו המוכר עבדו שלא מדעתו שמא אינו מכור והמגרש את אשתו שלא מדעתה שמא מגורשת היא מפני שהיא קנינו א"ר אבין קנינו היא אלא שהיא פוסלו מן התרומה ע"כ. הסוגיא הזאת חמורה מאד לא הבנתי פי' המפרשיה ז"ל וגם הנו"י ז"ל כתב שהפי' המפרשים ז"ל דחוק והוא ז"ל פירש ולא הבנתי פירושו. ע"כ נראה לפענ"ד בע"ה לפרש. ונקדים מה דגרסינן בבבלי דף י"ב ע"ב. השבתוני על המזונות מה חשובוני על התרומה וכי תימרו אי בעי זרק לה גיטא ופסיל לי' שבק לי' וערק ואזל לעלמא ומה אילו עבד כהן שברח ואשת כהן שמרדה על בעלה הלא אוכלים בתרומה וזה אינו אוכל כו' ובתוס' ז"ל ד"ה ומה. לכך מזכיר אשת כהן כלומר כמו שאתם מודים לי באשה שהוא חוב אודו לי נמי בעבד. והא דמסיים נמי אבל באשה חוב הוא לה הכל מדברי ר"מ מדלא קאמר אמרנו לו עכ"ל ז"ל. ואילו בפרש"י ז"ל אבל אשה חוב היא לה. רבנן קאמרי לה כלומר בהא ודאי מודינא עכ"ל ז"ל ומובן בפשיטות דלשיטת התוס' רל דס"ל דאבל אשה חוב היא לה. היא דברי ר"מ ניחא דקאמר להו וכ"ת אי בעי זרק לי' גיטא שבק כו' ומה אילו עבד שברח וא"כ שמרדה על בעלה דלמה אתם מודיה לי דאבל באשה חוב היא לה. הא אם תאמרו דאי בעי זרק לה גיטא לא הוי חוב. א"כ למה באשה הוי חוב אלא ע"כ דלא הוי סברא דאי בעי זרק לה גיטא משום דשבק לו וערק ואזל לעלמא. ומה אילו עבד שברח וא"כ שמרדה על בעלה אוכלין בתרומה הרי דכשיברח יאכל בתרומה. אבל לשיטת רש"י ז"ל דאבל אשה חוב היא לה היא דברי רבנן לא שייך לפרש אי תימרו הסברא דאי בעי זרק לה גיטא א"כ למה באשה הוי חוב אלא ע"כ דערק לי' ומה אילו עבד שברח וא"כ כו'. א"כ מאי אמרי לי' רבנן דמודים לו דבאשה הוי חוב הא ר"מ גופי' קאמר להו דאמאי קומדיתם לי באשה שהיא חוב ע"כ משום דא"כ שמרדה כו' א"כ מאי קמחדשי רבנן דאמרי דמודו לי' באשה הא היא גופי' כבר יודע שמודים לו באשה ובא להקשות עליהן מכח זה אלא ע"כ לפירש"י ז"ל האי דמזכיר א"כ היא אגב גררא דכיון דמזכיר עבד שברח מזכיר ג"כ אשה שמרדה. ועיקר קושיתו היא דלמה לא הוי חוב פסידת התרומה אי משום דאי בעי זרק לי' גיטא ז"א דהא יכול לברוח דמה אילו עב"כ שברח כו' וזה הפירכא דפריך ר"מ על רבנן דפליגי בעבד וקאמר סתמא דברייתא אח"כ דכ"ז פליגתן הוא רק בעבד. אבל באשה לכו"ע חוב הוא לה. א"כ קשה מאד לפירש"י ז"ל דהאיך ס"ל לר"מ דס"ד. דלפיכך לא הוי חוב משום דאי בעי זרק לו גיטא קשה האיך ס"ד למימר כן א"כ תקשי דלמה באשה הוי חוב. ומצאתי במהרש"ל ז"ל שעמד בזה. והמהרש"א ז"ל כתב שאין מקום לקושיתו שבאמת מקשה זאת ר"מ ומביא א"כ שמרדה לומר דתדע לזה מא"כ. אבל באמת המהרש"ל ז"ל מקשה קושיתו לשיטת רש"י ז"ל דע"כ אין מקום לפי' התוס' ז"ל דהאי דמזכיר א"כ הוא תדע דלא אמרינן אי בעי זרק לו גיטא רק לפי' התוס' ז"ל דמסקי דאבל אשה חוב היא לה הוא סיומא דדברי ר"מ כדמסקי בלשונם ז"ל אבל לשיטת רש"י ז"ל דאבל אשה חוב היא לה היא דברי רבנן אין מקום לפירושו זה א"כ קמה קושית מהרש"ל ז"ל הנ"ל ועיין במהר"ם שיף ז"ל דמקשה ג"כ האי קושיא. ועוד קשה לי בפירש"י ז"ל דמפרש זרק לי' גיטא בר"ה בתוך ד"א. מדוע כתב רש"י ז"ל ד"א הא יש לפרש בפשיטות דאי בעי זרק לי' גיטא בידו בחיקו ובקלתו וכן משמע מחידושי הרשב"א ז"ל במס' קידושין דף כ"ג ע"א עיי"ש. ולמה הוציא רש"י ז"ל ד"א בכאן:
ע"כ נראה לפענ"ד דהנה בהא דקי"ל אין חבין לאדם שלא מדעתו אבל מדעתו פשיטא דחבין לי' ויכול השליח לזכות הג"ש עבור העבד בפניו א"כ יש להבין לפ"ז דקאמר וכ"ת אי בעי זרק לי' גיטא ופסיל לי'. א"כ כיון דיכול לעשות כן לפיכך לא חשוב חוב. א"כ קשה דהאיך משכח"ל כלל האי דינא דאין חבין לאדם שלא בפניו הא נימא ג"כ כן דלא חשוב חוב דהא כיון דיכול לעשות כן בפניו וגם למה קאמר רש"י ז"ל בתוך ד"א הו"ל לפרש בפשיטות דבדבר שיכול לעשות בע"כ לא שייך אין חבין לאדם שלא בפניו דשמא אינו רוצה דמה איכפת לן אם אינו רוצה הא בלא"ה יכול לעשות כן בפניו ויזרוק לי' גיטא לידו אלא ודאי דה"פ וכ"ת אי בעי זרק לי' גיטא כו' דלפיכך לא חשוב חוב מה שהשליח מקבל שלא מדעתו דהא בלא"ה יכול נמי לגרשו שלא מדעתו דיזרוק לו בתוך ד"א והיא לא ידע כלל מזה דיזרוק לאחוריו בשעה שהוא הולך לדרכו ביום. ושיטת רש"י ז"ל דאע"ג בדבר שחבין לאדם בפניו מ"מ אין חבין לו שלא בפניו כדמשמע לשון הש"ס אין חבין לאדם אלא בפניו. משמע אבל שלא בפניו אין חבין לו אפילו בדבר שחבין לו בפניו. א"כ מאי מביא הטעם דלפיכך חבין לו שלא בפניו דלא חשוב חובה משום שיכול לעשות כן בפניו מאי ראי' מבפניו אשלא בפניו ע"כ פירש רשיי ז"ל דיזרוק לי' בתוך ד"א שלא מדעתו ובלא"ה יכול לעשות שלא מדעתו וכיון דיועיל בשלא מדעתו. ע"כ יכול השליח נמי לקבל עבורו שלא מדעתו הג"ש דהא יכולת ביד הרב לעשות שלא מדעתו אחרת. והנה הרשב"א ז"ל כתב בדף ע"ז וז"ל ז"ל והיכי דקיימה בצד ביתה וזרק לה בתוך ביתו שלא מדעת אפשר לומר דמגורשת אם זרק לה בפני עדים ואמר להם ראו גט שאני נותן לאשתי וכעדותו של ר"י בן גודגדה שהעיד על החרשת שהשיאה אביה שהיא יוצאה בגט ולא דמי לישנה דהכא יש לה יד לזכות לה וכיון דיש לה יד אף חצירה קונה לה דומיא דידה דידה אלו נתן לה סתם ואמר לעדים ראו גט שאני נותן לאשתי בודאי מגורשת דלא אמרו אינה מגורשת אלא בישנה דלאו בת איגרושי היא אבל נעורה דבת איגרושי היא מגורשת וה"ה לחצירה וכ"ז צ"ע עכ"ל ז"ל. ומובא בהה"מ ז"ל בפ"ה מה"ג ובב"י ז"ל סי' קלט ונ"ב אבל בסי' קל"ח מביא הב"י ז"ל בשם הרשב"א ז"ל דמגורשת עיי"ש. והנה כבר נחלקו הראשונים ז"ל בדין אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לה וחזר אמר לה כנסי שטר תוב זה דלדעת הרמב"ם ז"ל והטור ז"ל לא צריך שיאמרו לה העדים בעת הנתינה שהיא גיטך. ושיטת התוס' ז"ל בדף ע"ח ע"א דצריך שהעדים יאמרו לה בעת הנתינה שהיא גיטך עיי"ש בשו"ע סי' קל"ו ובב"ש ז"ל עיי"ש ושיטת התוס' ז"ל דע"כ בעינן שתדע שזה גיטה משום דבעינן בגט משלחת ואינה חוזרת רק לא איכפת לן אם אפילו הבעל אומר לה כנסי שטח"ז ודי באמירת העדים אבל עכ"פ בעינן שתדע שהיא מגורשת כדי שתהא משלחת ואינה חוזרת א"כ לפ"ז הרשב"א ז"ל דס"ל דלא בעינן שתדע שהיא מגורשת ע"כ מצי למיסבר דבונתן לה בעומדת בצד ביתה וזרק לה בתוך ביתה שלא מדעת רק אמר לפני עדים דמגורשת משא"כ לשיטת התוס' ז"ל לא מהני בגט משום דבעינן משלחת ואינה חוזרת בגט וכ"ז הוא בגט משא"כ במכר לא בעינן משלחה ואינה חוזרת. והנה בגט שיחרור איכא ב' ענינים מפקיע קנין איסור וקנין ממון. וכבר הקשם הקצוה"ח ז"ל בסי' ר' דלמה אינו מועיל בג"ש דנכתב שלא לשמה הוי גט פסול ולמה לא מהני מתורת שטר ולמה גרע משטר מתנה דעלמא כדאמר רבי אומר אני אף היא נותן דמי עצמו ויוצא מפני שהיא כמוכרו לו וה"נ לא יגרע משטר מתנה ואין לומר דלעולם מהני לקנין ממון אבל צריך לשמה משום הקנין איסור ז"א דא"כ תקשי לשמואל דס"ל המפקיר עבדו יצא לחירות וא"צ ג"ש. ומתרץ דע"כ דדין גו"י באכ"א לא שייך רק בגט אשה ועבד משום דהוי בתורת נתינה ולא בתורת זכי' משא"כ בשטר מתנה בעלמא דכתב לי' על חצירו ונתן בחצירו לא שייך גו"י באכ"א א"כ האיך יתגרש הא יד עבד כיד רבו דמי. וע"כ אין יכול להתגרש רק ע"י גט שיחרור מתורת גט ולא מתורת שטר מתנה. ודברים ברורים ואמיתים המה. וא"כ לפ"ז שפיר ניחא מאוד דקאמר ר"מ וכ"ת אי בעי זרק לו גיטא ופסיל לי' פי' דיזרק בתוך ד"א לשיטת רש"י ז"ל ושיטת רש"י ז"ל כשיטת התוס' ז"ל הנ"ל דבעינן בגט שתדע בעת הנתינה שהיא מגורשת שלא תהא משלחה ואינה חוזרת. וע"כ ה"ק וכ"ת אי בעי זרק לו גיטא בתוך ד"א שלא מדעתו. וזה לא מהני בגט אשת אפילו עומדת בצד ביתה אינה מגורשת שלא מדעתה בשאינה יודעת בעת הנתינה שהיא משולחת ואינה חוזרת. וכ"ז רק בגט אשה אבל בגט עבד נהי דלא מהני בתורת גט הרי עכ"פ מהני מתורת שטר מתנה. ואם ס"ל לר"מ כשמואל דהמפקיר עבדו א"צ ג"ש הרי ממילא היא משוחרר לגמרי. ואם ס"ל כרבנן דצריך ג"ש אבל עכ"פ הקנין ממון נפקע. ורק צריך ג"ש לקנין איסור. ממילא לענין תרומה הוי איבעיא בדף מ"ב ע"ב אם מעוכב ג"ש אוכל בתרומה אי לא כיון דלאו קנין כספו הוא דבתרומה בעינן קנין כספו עיי"ש וא"כ ממנפ"ש מפסידו מן התרומה. אי דמעוכב ג"ש אינו אוכל בתרומה. או דס"ל לר"מ כשמואל וא"כ לא הוי בקבלתם הג"ש חוב לעבד דהא בלא"ה יכול לשחררו שלא מדעתו באופן אחר שלא מדעתו ע"י הד"א דהיא מתורת חצר. ואי דיהי' רק בתורת שטר מתנה אז לא יוכל העבד לזכות משום דלא שייך גו"י באכ"א גבי שטר מתנה ז"א דאימתי בעינן גו"י באכ"א רק כשזכה העבד דבר מרבו. אבל כשאחר נותן לעבד חפץ דקי"ל קני עבד קני רבו דיד עבד כיד רבו דמי היא לדעת כמה מרבוותא ז"ל לא דהמתנה בא להאדון מן הנותן ז"א אלא דזכה מן העבד והעבד זכה מהאחר והאדון ממנו ועי' בקצוה"ח ז"ל סי' תכ"ד שכתב כן בשם הב"י ז"ל עיי"ש א"כ בשלמא כשהאדון נותן להעבד הג"ש אז צריך לגו"י באכ"א מה שא"כ בשזרק לו בתוך ד"א דהד"א הוא לאו דהאדון הוא אלא חכמים נתנו לכל אחד הד"א שלו כמו שכ' הר"נ ז"ל במס' גיטין פ' הזורק דהאשה מתגרשת ע"י ד"א דחכמים נתנו לה הד"א וזכתה בהד"א מדין הפקר ב"ד הפקר והוי כחצירה. א"כ הכא בד"א דהאדון זרק בתוך הד"א שלו והד"א זכה מתיקון חכמים מהפקר ב"ד ולא מרשות האדון ואף דהאדון זוכה ממנו אח"כ הנ"מ כשנפל חפץ אחר בהד"א אז זוכה אח"כ האדון מהעבד משא"כ כשנפל הג"ש שלו ונעשה בזו הרגע הד"א חצירו דהא רבנן לא תיקנו ד"א רק לקנין החפץ ועל קנין החפץ נעשה הד"א שלו כדאיתא בא"מ ז"ל ע"י הפקר ב"ד דהא כ"ז שלא נפל החפץ בהד"א עדיין הוי הד"א הפקר לכל דהא זאת ביד כל אדם לבוא ג"כ בהד"א רק כשנפל החפץ אז הוי ד"א שייך לו לבדו לזכות מתק"ח ונמצא ברגע דנפילת החפץ נעשה הד"א שלו ואז שוב אין כח אח"כ בהאדון לחזור ולזכות מהעבד דהא נעשה משוחרר על קנין ממון. ואימתי שייך גו"י באכ"א היינו דווקא בשנתן לו הגט בידו דאז ע"כ נעשה מיד האדון ידו ע"י הגט והגט נעשה שלו ע"י ידו ונמצא דגיטו וידו באכ"א היד ע"י הגט והגט ע"י היד משא"כ הכא בד"א דהד"א לא נתן לו האדון רק אחרים נתנו לו דהיא רבנן נתנו לו בהפקר ב"ד וזכה בהד"א. רק דמה שזכה עבד זכה רבו אח"כ ממנו והכא כיון דזכה הד"א לקבלת הגט ממילא שוב אינו חוזר וזוכה האדון ממנו. א"כ אתא שפיר הסוגיא דה"ק וכ"ת אי בעי זרק לו גיטא ופסל לי' דיזרוק לו בתוך ד"א הגט שלא מדעתו וא"כ לא שייך אין חבין לאדם שלא בפניו דהא יכול בלא"ה לחוב לו שלא בפניו ע"י אופן אחר ע"י ד"א ואפילו דשלא מדעתו לא מהני לענין גט שיחרור דגמרינן לה לה מאשה דבעינן משלחת ואינה חוזרת. אבל עכ"פ מועיל בזה לענין שטר מתנה [ודהא לא גרע משלא לשמה דמהני מתורת שטר מתנה רק דהתם החסרון מאם הגו"י באכ"א משא"כ הכא לא שייך החסרון הזה] ואי דבתורת מתנה לא מהני זכי' בע"כ דהא הקצוה"ח ז"ל הנ"ל כתב דלפיכך מהני הגט בע"כ משום דלא הוי בתורת זכי' דאין זכי' בע"כ. ורק משום דהוי בתורת נתינה. ז"א דזה דווקא בגט אשה הוי הוכחה דהוי בתורת נתינה ובתורת זכי' לא הי' מהני בע"כ. משא"כ בגט שיחרור של עבד מהני בע"כ בלא"ה משום דיכול למוכרו בע"כ או ליתן במתנה בע"כ לאחר וכ"כ הריטב"א ז"ל במס' קידושין דף כ"ג ע"א דמשום ב' טעמים מהני ג"ש בע"כ א' דהיא דומה לגט אשה. ב' דהיא יכול למוכרו ולהקנתו בע"כ עיי"ש. וע"כ שפיר ריחא דקאמר וכי תימא אי בעי זרק לו גיטא. ואין להקשות קושית מהרש"ל ז"ל אם כן אמאי הוי באשה חוב זה אינו דבאשה אינו יכול לעשות כן לזרוק לה בתוך ד' אמות שלא מדעתה דהא לא מהני דבעינן משלחת ואינה חוזרת ואי דיזרוק מדעתה אם כן לא שייך למימר דזכה השליח בגט אף דאין חבין לאדם אלא בפניו ואין חבין לו שלא בפניו משום דיכול לעשות כן בפניו זה אינו לשיטת רש"י ז"ל כנ"ל דמאי ענין היא מבפניו אשלא בפניו דאפילו בדבר דיכול לחייבו בפניו אין חבין לאדם שלא בפניו כנ"ל. אבל הרשב"א ז"ל אזיל לטעמו דס"ל דלא כדעת התוס' ז"ל. ולא בעינן בגט שתהא תדע בעת הנתינה משום משלחת ואינה חוזרת לא קפדינן ע"ז אם כן ישאר קושית המהרש"ל ז"ל. הא קשה על וכי תימא אי בעי זרק לי' גיטא ופסל לי' אם כן קשה לפ"ז אמאי הוי באשה חוב ואין לומר כדברינו דהא באשה לא שייך דזרק לה גט בד' אמות שלא מדעתה. זה אינו דהא לשיטתו מהני וע"כ מפרש בחידושיו ז"ל כפי' התוס' ז"ל דהאי קושיא מקשה ר"מ גופי' מהא דמזכיר א"כ שמרדה על בעלה עיי"ש. ועל כן לא מוקי הסוגיא דוכי תימא אי בעי זרק לו גיטא בד' אמות דזה לא מהני לשיטתו ז"ל לתרץ הקושיא דאמאי באשה הוי חוב. על כן מפרש כפשוטו דאי בעי זרק לו גיטא לתוך ידו ממש וס"ל ז"ל דכיון דבידו לעשות בפניו בע"כ ולחוב לו בפניו לא שייך שלא בפניו אין חבין לאדם אלא בפניו כיון דיכול לעשות החוב בע"כ בפניו. וע"כ אינו מפרש בתוך הד' אמות אלא לידו ממש. ובזה מתורץ קושית הרשב"א ז"ל על רש"י ז"ל דאזלי הרשב"א ז"ל ורש"י ז"ל לטעמי' במס' קידושין דף כ"ג ע"א והא קי"ל דגיטו וידו באכ"א פירש"י ז"ל שמעשים בכל יום שהעבד מקבל גיטו ואי רבנן פליגי עלה דמילתא אם כן שביק רבנן ועבדי' כר"מ עכ"ל ז"ל וכתב הרשב"א ז"ל וז"ל ז"ל דא"צ לזה כלל דהא בהדיא מוכח בפ"ק דגיטין דף י"ב ע"ב דס"ל לרבנן כן דאמרינן התם א"ר אלעזר אמרנו לו למאיר והלא זכות הוא לעבד שיצא מתחת ידו לחירות כו' וכי תימא אי בעי זרק גיטא שבק לי' וערק לי' אלמא לרבנן אי זרק לי' גיטא יצא לחירות אם כן ס"ל דגו"י באכ"א עכ"ל ז"ל. ואילו לפי דברינו דעל ידי ד' אמות לא שייך גו"י באכ"א. אם כן לשיטת רש"י ז"ל אינו מוכרת מכאן כלל דגו"י באכ"א. ונמצא דהעולה מדברינו אלה דרש"י ז"ל אזיל בשיטת התוס' ז"ל דבעינן בגט משלחה ואינה חוזרת. והרשב"א ז"ל ס"ל דלא בעינן דעתה בשנתן לה בחצירה ואפילו שהיא לא ידעה. ואף דהעדים לא אמרו לה שזה גיטך. והתוס' ז"ל אזיל לטעמי' דהנה לכאורה קשה מאוד קושיא עצומה לשיטת הסוברין ז"ל דלא בעינן דעתה ואין צריך שתדע. אם כן קשה הא דגרסינן בפ"ח במס' תרומות האשה שהיתה אוכלת בתרומה ובאו ואמרו לה מת בעלך או גירשך כו' ופריך בירושלמי ניחא. מת בעלך גירשה מי לא ידעה ומשני שם. רבנן כמשנה הראשונה כו' עיי"ש בארוסה ואי ס"ד דאין צריך שתדע האשה בעת הנתינה שהיא מגורשת. אם כן בפשיטות משכח"ל דאמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לאשתי וחזר ואמר לה כנסי שטח"ז וע"כ אכלה בתרומה. ולא ידעה ונתודע לה אחר כך אך יש לומר דלא קשה על הנך מרבוותא ז"ל דיש לומר דס"ל דאין ה"נ דיכול הגמ' לתרוצי זאת אבל רבנן השיבו תירוץ אחר משא"כ רבותינו בעלי התוס' ז"ל הוכיחו מכאן בדף י' ע"א במס' קידושין דקטנה משנשאת אין אביה מקבל גיטה דאל"כ לתרוצי דמיירי בקטנה שנשאת. ולמה מוקי רק בגדולה ובארוסה. הרי דס"ל זאת להוכחה גמורה. ע"כ לשיטתם ז"ל הרי מוכח בפירוש דבעינן שתדע בעת הנתינה. ומתוורתא דדעת הרמב"ם והרשב"א ז"ל דמוכח מש"ס דילן דלא בעינן דעתה כדאמר רבא בדף נ"ה מעדותו של ר' יוחנן בן גודגדא. אמר לעדים ראו גט שאני נותן לה וחזר ואמר לה כנסי שטח"ז כו' ה"נ לא בעינן דעתה. וע"כ אליבא דרבא שפיר באמת מתורץ קושית הירושלמי:
עכ"פ דלשיטת הירושלמי מוכח בפירוש דבעינן שתדע שהיא מגורשת וע"כ על ידי זה יאיר עינינו בע"ה בהך סוגיא דה"פ ל"ל אלא כהדא דנפ"מ בין עבד לאשה אילו המוכר עבדו שלא מדעתו שמא אינו מכור בתמי'. והמגרש את אשתו שלא מדעתה שמא מגורשת היא אם כן בעבד דיכול למוכרו שלא מדעתו אם כן מה לי שמוכרו לאחרים או שמכרו לו בעצמו. אבל באשה דלא שייך רק בתורת גירושין לחוד לא מהני בלא דעתה אבל בעבד אפילו דהיא פוסלו מן התרומה לא נקרא חוב כלל דהא יכול למכור אותו שלא מדעתו. משא"כ באשה ודבר שהוא יכול לעשות בלא"ה שלא בפניו לא מקרי חוב משא"כ בדבר שאינו יכול לעשות שלא בפניו לעולם נקרא חוב. והלכך באשה אפילו דהגט היא זנותה מ"מ תשוב חוב ועל כן בדבר שלא מצי למיעבד שלא בפניו כי עביד לי' ע"י אחר שלא בפניו חשיב חובה. לפיכך בעבד שיכול למכור אותו שלא מדעתו לא חשיב חוב דהא לא גרע ממכירה. וע"כ השיבו חכמים לר"מ דקאמר. דמפסידו מן התרומה כמו באשה. ז"א דהא בעבד לא חשיב חוב דיכול בלא"ה למוכרו שלא בפניו משא"כ באשה דאינו יכול לגרשה רק בפני'. וע"ז קאמר ר' אבין דלא צריך למימר משום דבעבד יכול למוכרו שלא מדעתו ולא יהי' עוד קנינו. זה אינו דהא יכול לפוסלו מן התרומה אף על פי שלא ימכר אותו לגמרי דאפילו יהי' קנינו עדיין לענין איסור מכל מקום יכול להפקירו או לשחררו בתורת מתנה על קנין ממון לחוד ויהי' עוד קנינו ואעפ"כ יופסל מן התרומה. וזהו שהשיבו לו חכמים קנינו הוא אלא שפוסלו מן התרומה. ונפ"מ בין ר' אבין להרישא דסתמא דגמ' דבסתמא דגמ' קאמרינן כמו בבבלי. מפני שהיא קנינו. והילכך אי בעי הוא שקיל ד"ז מישראל וימכור לו ולא יהי' עוד קנינו. ור' אבין מפרש דישאר קנינו ויופסל מן התרומה ודוק: