אתיא דר"י כרבנן עיי' דברינו בפנים דמבואר היטב בע"ה ועי"ז נשכיל להבין בע"ה שיטת הש"ס דילן. דלכאורה קשה מן הירושלמי הזה לשיטת הש"ס דילן דר"א ס"ל דצריך לכתוב דו"ד כו' קשה כמאן ס"ל הא ע"כ מוכרת כדרבא דגו"י בכ"א מיד העבד ואין לתרץ דס"ל כרבנן דאין יד העבד כיד רבו. הא אליבא דר"א בש"ס דילן אי אפשר לומר כן. דהא לכאורה בש"ס דילן לא מצינו פלוגתא בין ר"מ ורבנן בזה אי יד עבד כיד רבו או לא. ובפשיטות גרסינן בכ"מ במס' ב"מ דף צ"ו ע"א גבי אמר לעבדו השאלני עם פרתי. מסתברא יד העבד כיד רבו. וכן בדף צ"ח גבי שלחה ביד עבדו פרכינן בפשיטות והא יד העבד כיד רבו דמי. משמע דבש"ס דילן ליכא פלוגתא בזה דהא לא תלינן זאת בדרבנן ודר"מ אלא אמרינן מסתברא יד העבד כיד רבו. וכן פרכינן בפשיטות על שלחה לו ביד עבדו יד עבד כיד רבו דמי. ולא משני מתניתין רבנן הוא. וצ"ב מנין נובע זאת דבירושלמי הוי פלוגתא בין ר"מ ורבנן. ובש"ס דילן לא עבדינן פלוגתא. והדבר פשוט מאד דלשיטת רבה אמר ר"ש דמוקי דפליג בהקנה לו אחר מנה ע"מ שלא יהא לרבו רשות בו דרבנן ס"ל דמהני תנאה. ע"כ דס"ל לרבנן דאין יד העבד כיד רבו כמו שכתבנו בשם הראב"ד ז"ל דס"ל דהאדון אינו זוכה מהנותן אלא מהעבד וכבר קדמו התנאי שלא יהא לרבך רשות בהם. ולדידי' מהני שפיר אליבא דרבנן קבלת ג"ש אפילו בלא גויבכ"א וכמו שכתבנו אבל לר"א דמוקי דפליגי בע"מ שתצא בהם לחירות והוא משום דהוי מקנה מעות הנותן להאדון ע"מ שיוציא עבדו לחירות כדפירש הרשב"א ז"ל. אבל בע"מ שלא יהא לרבך רשות בהם ס"ל לכו"ע כר"מ דקני עבד זכה רבו. ולא מהני ע"מ משום דהאדון זוכה מהנותן דיד עבד כיד רבו ממש ועיי' ברשב"א ז"ל בשם הראב"ד ז"ל דמפרש כן בטעמא דר"מ דלא מהני ע"מ שלא יהא לרבך רשות משום דיד העבד כיד רבו דמי. א"כ לר"א דס"ל דבע"מ שלא יהא לרבך רשות לכו"ע זכי האדון. א"כ לכו"ע יד העבד כיד רבו. וע"כ בש"ס דילן לשיטת ר"ת ז"ל דפסק כרבה אר"ש וכדר"מ ולרב אלפס ז"ל דפסק כר"א אליבא דרבנן נמצא בסתימת הגמ' בכולה דוכתי' בפשיטות דיד עבד כיד רבו דמי. אבל הירושלמי דמוקי ב פלוגתא דר"מ ורבנן במס' קידושין פ"א דפליגי בע"מ שלא יהא לרבך רשות בהם ועפ"ז נמצא פלוגתא בין ר"מ ורבנן בזה כמו לרבה אר"ש. א"כ לפ"ז לר"א גופי' דס"ל דבע"מ שלא יהא לרבך רשות בהם כו"ע כר"מ א"כ ע"כ לכו"ע יד העבד כיד רבו א"כ קשיא למה ס"ל דצריך לכתוב דו"ד וכו' הא ע"כ מוכח כדרבא דגויבכ"א ומוכח מהך דעבד. דהא בירושלמי משני לר"י בשם ר' ינאי דס"ל דצריך לכתוב דו"ד כו' דס"ל דאין יד העבד כיד רבו. א"כ נמצא לפ"ז קשה על ר"א דס"ל ג"כ דצריך לכתוב דו"ד כמאן ס"ל הא ע"כ מוכח דגויבכ"א:

אך כשנדקדק היטב בדברי הגמ' דף עיז ע"ב דגרסינן שם רבא אמר אטו ידה מי לא קניא לי' לבעל אלא גויבכ"א ה"נ גיטה וחצירה בכ"א. א"ל רבינא לר"א רבא יד דאשה קא קשיא לי' נהי דקני לה למע"י ידה גופה מי קניא לי' א"ל רבא יד דעבד קא קשיא לי' למ"ד בשטר ע"י עצמו יד עבד כיד רבו דמי אלא גויבכ"א ה"נ גיטה וחצירה בכ"א. ולכאורה קשה למה קאמר רבא יד דאשה כלל כיון דלא קשה לי' רק מיד העבד. וראיתי בא"מ ז"ל סי' קל"מ דמקשה זאת. ונראה לפענ"ד דשפיר ניחא דהנה התוס' ז"ל מקשין הא חצירה נמי לא קניא לגופה אלא לפירי. ומתרצין שם בתירוצם השני. והרשב"א ז"ל מבאר בתירוצא הזאת דהנה למ"ד מזוני עיקר ויכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה א"כ היד שלה ברשותה עומדת. אבל למ"ד דמע"י עיקר לדידי' דמי היד להחצר דעומדת החצר ברשות הבעל לפירות וכמו כן עומדת היד ברשות הבעל למע"י וכל עיקר הקושיא הוא לרבא דס"ל דמזוני עיקר ע"כ מקשה רבינא לרב אשי רבא יד האשה קא קשיא לי' וכל הקושיא הוא לרבא דס"ל דמזוני עיקר. ומשני דרבא לטעמי' לא מקשה אלא מיד העבד. ונמצא לפ"ז הא דמקשה מיד האשה הוא אליבא דמ"ד דמע"י עיקר וע"כ ניחא שפיר דהנה לכאורה קשה מנ"ל לרבא להוכיח דגויבכ"א מההיא דידו של עבד למ"ד בשטר ע"י עצמו ז"א דהא טעמא דמ"ד בשטר ע"י עצמו הוא דיליף לה בג"ש לה לה מאשה מה באשה כר' ינתן בידה אף בעבד כן. כדפירש רש"י ז"ל במס' קידושין דף כ"ג ע"א בסוף העמוד עיי"ש. וא"כ קשה מנ"ל להוכיח דלמ"ד בשטר ע"י עצמו הוא משום גויבכ"א מנ"ל הא גרסינן במס' ב"ק דף ס"ט ע"ב אמר רבא. אי לאו דאמר ר' יוחנן צנועין ור"ד אמרו דבר אחד הא"מ מאן תנא צנועין ר"מ היא לאו אמר ר"מ מעשר ממון גבוה הוא ואפ"ה לענין פדי' אוקמי' רחמנא ברשותו דכתיב ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמשיתו יוסף עליו קריא רחמנא מעשרו ומוסיף חומש פירש"י ז"ל דהא אין מוסיף חומש אלא הבעלים ואיזה בעלים הוא יותר מכל אדם הא ממון גבוה הוא אלא ע"כ מדכתב רחמנא שיתן חומש וקריא רחמנא מעשרו ע"כ דאוקמי' רחמנא ברשותו לענין פדי' א"כ מצינו בשיטת רבא כיון דכתב רחמנא מע"ש ממון גבוה הוא ואינו ברשותו לכל הדברים לענין לקדש בו אשה ולענין לצאת ידי מצה ואתרוג וחיוב חלה ובכורות. והאיך כתב רחמנא לענין פדי' דנקרא מעשרו. ע"כ דלפרט זה לענין פדי' קרא רחמנא מעשרו ואוקמי' רחמנא לענין פרט הזה דפדי' ברשותו א"כ קשה מנ"ל להוכיח דגויבכ"א מההיא דהעבד מקבל גיטו הא ידו כיד רבו אלא ע"כ דגויבכ"א. והכ"נ גבי חצר גיטה וחצירה בכ"א מנ"ל דמשום גויבכ"א. ז"א דילמא הוא נמי כההיא דמע"ש בשיטת רבא דלעולם מע"ש לאו ברשותו הוא לכל הדברים ואך מכיון דכר' לענין פדי' מעשרו קריא רחמנא מעשרו. ומוסיף חומש לפרט הזה דפדי' אוקמי' רחמנא ברשותו. וה"נ כן אע"ג דלכל הדברים יד עבד כיד רבו דמי מ"מ לענין שיחרור כתב רחמנא בג"ש דלה לה. ונתן בידו. קריא רחמנא ידו ולענין שיחרור אוקמי' רחמנא ברשותו דמ"ש מפדיון מע"ש כנ"ל. אבל חצירה דמתקנתא דרבנן שייך לבעל מנ"ל דאוקמי' רבנן ברשותה לענין גט. דילמא לענין גט יכתוב לה דו"ד אין לי בנכסיך כדר"א:

אבל באמת לא קשה כלל דהא אליבא דאמת לא ס"ל לרבא דאוקמי' רחמנא ברשותו לענין פדי'. דהא רבא קאמר אי לאו דאר"י צנועין ור"ד אמרו דבר אחד ה"א מאן תנא צנועין ר"מ כו' אבל השתא דקאמר ר"י צנועין ור"ד אמרו דבר אחד גם היא לא ס"ל כן ורק אי לאו דאמר ר"י אבל השתא לא קאמר רבא ג"כ כן ולא ס"ל הסברא דפדיון מע"ש אוקמי' רחמנא ברשותו [וכבר מבואר בחיבורי מגדל דוד דבר נפלא ע"ז דע"כ רבא לא ס"ל דאוקמי' רחמנא ברשותו וס"ל כר"י ורק אמר אי לאו דאר"י וכו'] ורק מנ"ל לרבא לדחות את דברי ר"א דלא בעינן שיכתוב לה דו"ד כו' מההיא דעבד דילמא שאני עבד דאוקמי' רחמנא ברשותו אבל חצר דמתקנתא דרבנן הוא שייך לבעל. ויש עצה שתתגרש ע"י שיכתוב לה דו"ד כו' מנ"ל דאוקמי' רחמנא ברשותו ע"כ הקדים רבא מההיא דיד אשה למ"ד דמע"י עיקר אם תימר דלא גמרינן מעבד דגויבכ"א ועבד הוא משום דאוקמי' רחמנא לענין גירושין ברשותו אבל חצר אפשר שיכתוב לה דו"ד כו' א"כ קשה מ"ש חצר דבעינן שיכתוב לה הא כמו כן נימא ג"כ גבי ידה דתיקנו רבנן מע"י לבעל ואוקמי' רבנן לידה ברשות הבעל בעינן גבי גירושין נמי שיאמר לה צאי מע"י במזונותיך כמו שצריך לכתוב בחצר דו"ד כו' כמו כן נמי יאמר ביד צאי מע"י למזונתיך א"ו דס"ל למ"ד דמע"י עיקר ג"כ דלא בעינן שיאמר לה צאי מע"י למזונותיך. וילפינן מיד עבד דהתם ליכא שום תקנה ואפ"ה גזירת הכ' היא דמתגרש על ידי קבלת ידו. וע"כ דגויבכ"א ולא משום דאוקמי' רחמנא ברשותו. ובאמת רבא יליף רק מיד העבד. ורק הקדים הא דיד של אשה למ"ד דמע"י עיקר רק לאוריי דילפינן חצר מעבד על גויבכ"א כמו דילפינן יד דאשה לבתר דתיקנו רבנן מע"י לבעלה לא הצריכו שיאמר לה צאי מע"י במזונותיך וילפינן מעבד דגויבכ"א ולא משום דאוקמי' רחמנא ברשותו. וע"כ עפ"ז ניחא נמי דלא קשה על ר"א דאמאי צריך לכתוב בחצר דו"ד הא ע"כ דגויבכ"א מהא דעבד ז"א דבעבד י"ל דאוקמי' רחמנא ברשותו משא"כ הכא הא דתיקנו רבנן חצירה שייך לבעל ולענין גירושין יכתוב לה דו"ד כו' והא דלא צריך לכתוב ביד דאשה צאי מע"י במזינותיך משום דס"ל מזוני עיקר. ואין ה"נ אילו הי' מעשי ידי' עיקר הי' צריך לומר צאי מע"י במזונותיך:

וע"פ הירושלמי הזה יאיר עינינו בשיטת רש"י ז"ל במס' קידושין דף כ"ג ע"א דפריך שם על חכמים דאמרי בשטר ע"י אחרים וגרסינן שם אימא סיפא בשטר ע"י אחרים ולא ע"י עצמו והא קי"ל דגויבכ"א ופירש"י ז"ל דמעשים בכל יום דאשה מקבלת את גיטה ואי רבנן פליגא עלה דמילתא מי שבקינן רבנן ועבדי כר"מ עכ"ל ז"ל. והקשה הרשב"א ז"ל מאי דוחקי' לרש"י ז"ל לפרש כן הא בפירוש ס"ל לרבנן במס' גיטין דף י"ב ע"ב דאי בעי זריק לה גיטא עיי"ש. ועוד קשה לי לפירוש רש"י ז"ל דמעשים בכל יום שאשה מקבלת את גיטה א"כ אמאי קאמר רבא יד העבד קא קשיא ליי' למ"ד בשטר ע"י עצמו יד העבד כיד רבו דמי. ולמה פריך רק ממ"ד בשטר על ידי עצמו. ולפרוך יותר מהא מעשים בכל יום שהעבד מקבל את גיטו. והכי הול"ל והא קי"ל בשטר על ידי עצמו יד עבד כיד רבו דמי. אבל לפי זה ניחא דהנה בירושלמי הוי מחלוקת בין ר"מ ובין רבנן אי יד העבד כיד רבו דמי או לא והוא משום דבירושלמי ס"ל במס' קידושין פ"א במחלוקת ר"מ וחכמים הוא בע"מ שלא יהא לרבו רשות בו והוא כשיטת רבה בשם ר"ע א"כ לפ"ז גם בש"ס דילן אליבא דרבה אר"ש ג"כ פליגי רבנן ור"מ בזה א"כ לא הי' יכול רבא להוכיח ממעשים בכל יום דהעבד מקבל את גיטו ז"א דמנ"ל דמשום גויבכ"א דילמא משום דאין יד העבד כיד רבו וכרבה אר"ש ע"כ מוכיח ממ"ד דבשטר על ידי עצמו דלא שמעינן זאת רק מדברי ר"מ אבל לרבנן אף דס"ל ג"כ דעל ידי עצמו הוא רק ממעשים בכל יום אבל לא מצינו דהמה מ"ד מזה ולא מצינו המ"ד מזה רק ר"מ ור"מ הא ס"ל דבכסף על ידי אחרים דיד עבד כיד רבו דמי ע"כ מוכח דגויבכ"א. ולפיכך פירש"י ז"ל בדף כ"ג דהא דפריך והא קי"ל דגויבכ"א הוא כלומר מעשים בכל יום. דל"ל דהוי משום גויבכ"א דהא קאי אליבא דרבנן. ולשיטת רבה אמר ר' שמעון הוא לאו משום דגויבכ"א אלא הכוונה דמעשים בכל יום והמעשים בכל יום הוא אליבא דכו"ע אף למ"ד יד עבד כיד רבו והוא משום גויבכ"א ורבותא קמ"ל אפילו למ"ד יד עבד כיד רבו נמי מקבל הג"ש על ידי עצמו וכו"ע מודים בזה דמעשים בכל יום הוא. והא דנקט גויבכ"א והוי משום לתא דגויבכ"א היא משום מעשים בכל יום הוא אליבא דכו"ע ורבותא הוא דאפילו למ"ד דלא מהני רק משום גויבכ"א ודוק:

ר' אבין בשם חזקי' בשכר הלבלר שנו פי' דקאי על מתניתין גבי חוב דקרוב למלוה זכה הלוה קרוב ללוה הלוה חייב מחעמ"ח יחלוקו. והנה רש"י ז"ל פירש דמיירי שנאבד המעות לפכך קרוב למלוה נפטר הלוה מן החוב וקרוב ללוה חייב הלוה החוב מחעמ"ח יחלוקו. אבל המרדכי ז"ל פירש דמיירי שהמעות בעין וזרק לו קודם זמנו ורצה הלוה לחזור בו ולהמתין עד הזמן. ע"כ קרוב למלוה זכה המלוה וקרוב ללוה המלוה חייב. וכתב הק"נ ז"ל שע"כ לגירסת רש"י ז"ל גרסינן קרוב למלוה זכה הלוה קרוב ללוה הלוה חייב. ולגי' המרדכי ז"ל ה"ג קרוב למלוה זכה המלוה קרוב ללוה המלוה חייב עיי"ש בקרבן נתנאל ז"ל ובתוס' ז"ל ד"ה מחצה כו' שניהם יחלוקו הכא לא שייך לומר המוציא מחבירו ע"ה דאין כאן ספק עכ"ל ז"ל וכתב המהרש"א ז"ל דלר' יוחנן דמוקי מחעמ"ח בששניהן יכולין לשומרו ניחא דלאו משום ספיקא הוא דיחלוקו אלא דקושטא כן הוא אבל לרבה ורב יוסף דמוקי בב' כיתי עדים ספיקא ממש הוא ונימא הממחע"ה ויש ליישב דרבה ורב יוסף לא פירשו מתניתין בנאבד כדפרש"י ז"ל. אלא כפי' המרדכי ז"ל דמקשה אמאי לא נימא הממחע"ה ע"כ פי' ר"י ז"ל דמיירי דהמעות בעין ומחולקים המלוה עם הלוה למי שייך המעות או למלוה שכבר זכה בהם או ללוה שהוי עדיין קודם זמנו. וכתב הק"נ ז"ל דתירוצא דהמהרש"א ז"ל הוא דוחק דהא לשיטת המרדכי ז"ל הוי גירסא אחרת במתניתין והאיך אפשר שיחלקו רבה ורב יוסף בפלוגתא עם ר יוחנן בגי' המשנה. אבל באמת אינו מוכרח כדברי הק"נ ז"ל די"ל דגם לרבה ורב יוסף גרסינן במתניתין קרוב למלוה זכה המלוה קרוב ללוה הלוה חייב. וה"פ קרוב למלוה זכה המלוה ישייך להמלוה קרוב ללוה הלוה חייב פי' דנשאר הלוה עדיין חייב ועדיין לא נפרע החוב ע"כ שייך המעות בעין להלוה והלוה נשאר חייב למלוה. אבל אם זכה המלוה גובה הוא חובו והלוה פטור וגי' המשנה בבבלי הוא קרוב להמלוה זכה המלוה קרוב להלוה בלוה חייב. והנוסח הזה סובל ב' הפירושים בין פירש"י ז"ל ובין פי' המרדכי ז"ל דגם לפירש"י ז"ל ניחא דקרוב למלוה זכה כבר המלוה וכיון שזכה ברשותו נאבד ופטור הלוה קרוב להלוה הלוה חייב. אבל הנוסח קרוב למלוה זכה הלוה לא מיתוקם רק כפירש רש"י ז"ל ולא כהמרדכי ז"ל. והנה בבבלי גרסינן גבי גט יוצא מד"א שלו לד"א שלה והא אגיד גבי' ואוקמי' רבה ור"י בשתי כת עדים ור"י מוקי מתניתין דקרוב לאו היינו ד"א אלא יכול לשמרו סגי ומחצה עמ"ח בששניהן יכולין לשומרו ובזה לא קשה והא אגיד גבי' כדפירש הר"נ ז"ל דווקא גבי רשות קשה אבל במקום שמירה משאיל הבעל מקום שמירה שלו להאשה עיי"ש. והנה לשיטת ר"י דמוקי במקום שמירה כתב הרא"ש ז"ל והר"נ ז"ל דהוא דווקא בגט מהני משום תקנת עגונות אבל בעלמא לא מהני רק ד"א והא דס"ל לר"י לגיטין אמרו ולא לדבר אחר הוא רק במקום שמירה ס"ל דלא לדבר אחר אבל בד"א מהני בדבר אחר ג"כ [וזהו דלא כפירש"י ז"ל] והא דפריך בגמ' מוכן לענין החוב. ולכאורה קשה דלשני דלענין החוב מיירי בד"א דבזה לא פליג ר"י אלא ע"כ דס"ל להגמרא דכולא מתניתין בחדא מחתא מחתינהו אם בגירושין מיירי במקום שמירה קאי וכן לענין החוב גם כן בהאי ענין דמקום שמירה. וע"כ שפיר הק' המהרש"א ז"ל לרבה ורב יוסף דמוקי בב' כתי עדים א"כ הוי בחוב במחעמ"ח הממחע"ה ומשני דס"ל כפי' המרדכי ז"ל:

ולכאורה למה לא משני דגבי חוב מוקמי ג"כ בשיוצא מד"א שלו לד"א שלה ובממון לא קשה והא אגיד גבי' אלא רק גט קשה כדפירש רש"י ז"ל דבעינן ונתן בידה שיהא כולו ברשותה אלא ע"כ משום דלא מחלקינן במתניתין בין גיטין לחוב וכולהו מיירי בחד גוונא. ואי בגט מיירי בב' כתי עדים ע"כ גם בחוב כן וע"כ ס"ל כהמרדכי ז"ל. וכן להרא"ש ז"ל ולהר"נ ז"ל דלא ממעט ר"י לענין דבר אחר אלא דווקא מקום שמירה אבל בד"א מודה א"כ קשה למה פריך מחוב דילמא בחוב קרוב לה ולו ומחעמ"ח מיירי בד"א א"ו משום דלא מחלקינן בין גיטין לחוב וכולהו. מתניתין מיירי ע"כ בחד גוונא. וכיון שכן מבואר הירושלמי היטב דהנה בירושלמי לא מוקמינן במקום שמירה אלא בד"א ומפורש דר"י פליג על ד"א דעלמא ופליג על רשב"ל דס"ל דד"א קונות במציאה. ע"ז פריך ר"ז קומי ר' יוסא והא תנינן וכך לענין החוב. ומשני שכן אם אמר לו זרקיהו לים ויהי' מחול לך כו' וא"כ מוקמינן מתניתין בד"א בין בגירושין בין בקידושין בין בחוב וכיון שכן אי אפשר לאוקמי' מחצה עמ"ח בשהגט יוצא מד"א שלו לד"א שלה משום דאגיד גבי' וע"כ בשהוי ספק בעצם אם הי' קרוב לו או לה א"כ ע"כ דבחוב ג"כ כן מיירי ע"כ דהוי ספק דכולהו בחד גוונא מתוקמא כדפירשנו וא"כ יקשה הא דגבי מעמ"ח יחלוקו הא נימא דהמוציא מחבירו עליו הראי'. וגי' הנוסחת בהמשנה גרסינן בירושלמי קרוב למלוה זכה הלוה א"כ ליכא לפרושי כפי' המרדכי ז"ל אלא ע"כ דלהאי נוסחא הוא כפירש"י ז"ל וכיון דמוקמינן בד"א ולא במקום שמירה א"כ בשהגט יוצא מד"א של זה לזה ליכא לאוקמי בגט דהא אגיד גבי' ומיירי בדאיכא ספק בעצם א"כ קשה הא הממחע"ה ע"כ מפרש ר' אבין בשם חזקי' בשכר הלבלר שנו פי' דהמעות הם בעין וע"כ אם זרק קרוב להמלוה זכה הלוה ולא חייב הלוה עוד בשמירת הממון ונבטל השטר וקרוב להלוה עדיין החוב על הלוה וחייב לשמור המעות והשטר בחזקתו אבל אם קרוב להמלוה זכה הלוה ונפטר מן החוב והמעות לא נאבד וכשנתרצו ביניהם להלות לו המעות עוד הפעם הוי חוב חדש אבל מהחוב שבשטר כבר נפטר הלוה ולא הוי שוב מלוה בשטר וכיון שכבר זכה הלוה ע"כ כשחוזר ולוה אותן עוד הפעם צריך שטר חדש והוי נפ"מ בין אם זכה הלוה ונפטר פ"א מן החוב או לא נפטר עדיין מן החוב לענין שצריך לכתוב שטר חדש אם השטר הראשון נמחל שיעבודו או לא. ולפיכך מחעח"מ הוי ספק ויחלקו בשכר הלבלר של שטר החדש דבהא לא שייך הממחע"ה דלא שייך המלוה לקרות אותו מוציא מן הלוה דעל הלוה ליתן שכר הסופר ולא מצי למיפק מני' דע"ה דשמא השטר הזה הוא כשר ונקרא הלוה מוחזק בשכר הלבלר. ז"א דהא הלוה מוחזק על החוב דהוי מלוה בע"פ ולא מלוה בשטר דהא הורע כח השטר לגבות ממשועבדין דהאי אי איפשר להוציא מן הלקוחות בשטר זה וגם מוחזק הוא דפטור מן השמירה. א"כ היכי תחשוב לו מוחזק והממחע"ה דממנפ"ש כיון דחשיב מוחזק לענין דלא הוי מלוה בשטר ופטור משמירה וע"כ צריך אתה לחשוב לו שטר שנמחל שיעבודו. והאיך תחשיבהו מוחזק שלא יצטרך לשלם שכר הלבלר וע"כ לא שייך בזה הממחע"ה. ודכוותי' איתא במס' ב"ק בתוס' ז"ל דף י"א ע"א ד"ה דקא עיי"ש דאם באת לטהר מטעם ס"ס ואח"כ לענין מט"ו נמי תטהר מכח ס"ס א"כ הוי תרי קולא דסתרי אהדדי עיי"ש והרי ס"ס הוא מטעם רוב ותרי רובא דסתרן אהדדי לא הוי רוב ורובא עדיף מחזקה כ"ש ב' חזקות דסתרי אהדדי לא חשיב חזקה. וע"כ יחלוקו בשכר הלבלר ודוק: