טענו מנה וכפר בו והביא עדים שחייב לו חמשים ר"ח רבא אומר נשבע על השאר ר"י אומר אינו נשבע כו' עד סוף הסוגיא וכא לא כמי שהודיי' מן הטענה הוא כ"ע מודיי שחייב לה מנה והיא כתובעת בידו מנה אחר והוא אינו מודה לה המוציא מחבירו עליו הראי' מכאן קשה קושיא המפורסמת על הרמב"ם ז"ל בפט"ז מה' אישות דפסק דאם אין עדי הינומא הרי נשבע הבעל שבועת התורה כדין מודה מקצת והרי הוא מפורש בירושלמי הכא דפטור משבועת התורה וכבר הקשה הה"מ ז"ל על הרמב"ם ז"ל דהאיך מחויב שבועה הא לא הוי מ"מ דהא כבר פסק הרמב"ם ז"ל מפורש בפ"ד מה' טוען ונטען דלא הוי מ"מ כשלא יכול לכפור וכיון דקי"ל הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ולא נאמן לומר פרעתי א"כ לא יכול לטעון על המנה שמודה פרעתיך וא"כ אינו יכול לכפור ולא הוי מ"מ וקושיא זו מפורסם הוא בכל האחרונים ז"ל ועי' בט"ו ז"ל סי' צ"ו עי"ש ומסיק הה"מ ז"ל דבהא שייך דינא דהרמב"ם ז"ל במקום שכותבין כתובה ונאבד הכתובה דבזה שיטת הרב אלפס ז"ל והרמב"ם ז"ל דבאמן לטעון פרעתי ועי' בהפלאה ז"ל דיגע ג"כ לתרץ הרמב"ם ז"ל ונראה לפענ"ד לתרץ דעת הרמב"ם ז"ל דמהאי ירושלמי גופי' הוציא הדין הזה דלכאורה צ"ב מאי שייך כל הסוגיא דר"ח קמייתא לכאן לא הי"ל להביא רק בניקר הדין אם חייב שבועה במתניתין דידן או לא ולמה צריך להך מתניתא דסלעין דינרין לדייק מינה מפני שאין הודיי' מן הטענה הא אם הודיי' מן הטענה חייב וכא לא כמי שהודיי' מן הטענה ולמה צריך להדיוק הזה בלא הדיוק הזה נמי הי' יכול להקשות כן הא דבר ידוע הוא דמודה מקצת מן הטענה צריך לישבע א"ו דכל עיקר הקושיא הוא נובע רק מהך הסוגיא והוא דהרמב"ם ז"ל פסק בפ"ד מה' טוען ונטען ה"ד דאין מ"מ חייב שבועה עד שיודה בדבר שאיפשר לכפור בו כיצד מי שטען חבירו ואמר ק' דינרין יש לי אצלך חמשים שבשטר וחמשים בע"פ אין לך בידי אלא חמשים שבשטר אין זה מ"מ שהשטר לא תועיל בו כפירתו והרי כל נכסיו משועבדין לו ואפילו כפר בי' הי' חייב לשלם ע"כ וכל הפוסקים ז"ל מרעישים בדבר הרמב"ם ז"ל אם העיקר הוא שאינו יכול לכפור או העיקר הוא שיעבוד קרקעות ועי' בחו"מ סי' פ"ח סכ"ח בשו"ע ובש"ך ז"ל ס"ק נ"א דרבו בזה המחלוקת בפי' הרמב"ם ז"ל ועי' ביאור הגר"א ז"ל שם דמביא הירושלמי הזה ומפרש פירושו ותירוץ לקושית הראב"ד ז"ל על הרמב"ם ז"ל דפט"ז מה"א לא כתב שם ותירוץ הט"ז ז"ל בסי' צ"ו באה"ע לא הבנתי דכתב דמיירי שאין עדים על הקידושין ונאמן במיגו מלבד שישאר הקושיא מהירושלמי דידן עוד אינו מובן הא יש לה גט וא"כ א"י לומר לא קדשתיך וע"כ חלקי ה' אמרה נפשי ותורה היא וללמוד אני צריך ונראה לפענ"ד לפרש הסוגיא דידן והרמב"ן ז"ל בדרך נכון וה' ינחני בדרך אמת ונדקדק בלשון הרמב"ם ז"ל שכתב בהלכות טוען מנה לי בידך חמשים שבשטר זה וחמשים בלא שטר אין לך בידי אלא חמשים שבשטר ובה"י כתב מנה לי בידך אין לך בידי כלום והעדים מעידים שחייב לו חמשים הורו כל הגאונים ז"ל שישבע כו' ולמה לא כתב בה"ד ג"כ בציור זה מנה לי בידך אין לך בידי כלום והוציא שטר שיש בידו חמשים לא ישבע מפני שלא תועיל כפירתו והרי כל נכסיו משועבדין ויהי' בזה נ"מ בין שטר לעדים בציור אחד ולמה כתב באינו יכול לכפור ושיעבוד קרקעות בה"ד בציור אחר וכתב כיצד כו' ומצייר ציור אחר ואם לפי הבנת המפרשים ז"ל הי' לו לכתוב הכל בציור אחד בשטר ובעדים וע"כ נראה לפענ"ד דהפי' בירושלמי הוא דיש כאן ט"ס והגי' אמיתית הוא כמו שגרסינן בירושלמי במס' ב"ב בפ' ג"פ סלעין דינרין די אינון ונמחקו מלוה אומר חמש ולוה אומר שנים בן עזאי אומר הואיל והודה מן הטענה ישבע ור"ע אומר אין הודאה מן הטענה פי' כמו דמסיק כו"ע מודיי שחייב לה חמשים והיא כתובעת מידו מנה אחר והוא אינו מודה לה הממע"ה פי' דהא המנה שהודה לה מנה זה אינה תובעת מידו וע"כ אינו חשוב מודה מן הטענה דהא בכ"מ טענה וכפירה והודאה הוא שכופר מקצת מן הטענה ומודה מקצת מן הטענה ולא מקרי הודאה רק כשמודה מן הטענה מקצת אבל אם מה שמודה אינו תובע ממנו נמצא דלא הוי ההודאה מי הטענה דהאיך חשוב שמודה מקצת מן טענתו הא אינו טוען ממנו זאת ונמצא דלא הודה ממה שטענו לו ואנן בעינן דיודה לי מקצת מן טענתו וע"כ ה"נ גבי שטר כשמודה לו שנים לא חשוב מודה מקצת טענתו דהא השנים אינו תובע ממנו דהא זה מפורש בשטר ואינו יכול לכפור וקרקעות משועבדין ע"כ אינו חשוב מודה מקצת מן הטענה דהא בשנים אינו טוען כלל וכמו דכו"ע מודיי שחייב לה מנה והיא כתובעת מידו מנה אחר והוא אינו מודה לה דגבי כתובה וכמו דכ' הרא"ש ז"ל במס' ב"מ דף צ"ח כשזה אומר שכורה קיימת ושאולה מתה וזה אומר שכורה מתה ושאילה קיימת דלא חשוב מודה מקצת הטענה דהא השכורה שהיא קיימת אינו תובע ממנו דיודע הוא שיחזור לו לאחר שיכלו ימי השכירות דהא קייימת בעין עי' בהרא"ש ז"ל ותמצא כן [דאל"כ לישני דמיירי במשאיל אומר שכורה קיימת ושאולה מתה ושואל אומר שכורה מתה ושאולה קיימת עי"ש ] וה"נ דכוותי' דהשנים שבשטר אינו תובע ממנו וע"כ לא הוי מ"מ טענתו ועפ"ז יתבאר הירושלמי היטב ר' אבין בשם רב מודה חביבי בשטר דאף דע"י עדים הוי מ"מ אבל ע"י שטר לא הוי מ"מ ושאל האיך עבידא ומפרש טענו מנה וכפר בו והוציא שטר שחייב לו חמשים אין לו אלא חמשים פי' אפילו בשכופר בכל והוציא שטר על מה שכפר בזה חשוב מודה מקצת מן טענתו מ"מ כיון דהוא שטר אין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות וע"ז אמר ר"י בר"ב נשמעיני' מן הדא כלומר דפליג על ר' אבין [וזה כפי' הגר"א ז"ל] סלעין דינרין די אינון ונמחקו אין פחות משנים מכאן ואילך המלוה אומר ה' והלוה אומר שנים כגי' הירושלמי בפ' ג"פ כו' מפני שאין הודיי' מן הטענה כלומר דמה שהודה לו בזה לא טענו דהא השנים לא טענו כלל דכו"ע מודים בזה כדמסיק במסקנא כו"ע מודיי שחייב לה מנה והיא כתובעת מנה אחר [גבי חטים ושעורים גרסינן מין הטענה ביו"ד וכאן גרסינן מן הטענה בלא יו"ד והוא כמו מהטענה] אבל אם הודאה מן הטענה כמו האי האיך עבידא טענו מנה וכפר בי' והוציא שטר שחייב לו חמשין חייב שבועה כמו בעדים ולא מיפטר בשטר משום שיעבוד קרקעות אלא משום דלא הוי ההודאה מקצת מהטענה משום דהשנים אינו תובע ממנו אבל אם הי' תובע וכופר הכל והוציא שטר על מקצת הוי כמו עדים וחייב שבועה אע"פ שיש שיעבוד קרקעות ע"ז שאל במתניתין דידן וכא לא כמודה מקצת מהטענה דהא אין כאן שטר ומסיק דה"נ כו"ע מודיי שחייב לה מנה והיא כתובעת בידו מנה אחר והוא אינו מודה לה הממע"ה כלומר דה"נ דמי לשטר של סלעין דינרין ונמחקו דלא חשוב הודיי' מן הטענה משום דהשנים אינו תובע ממנו וה"נ המנה אינה תובעת ממנו [ושפיר מדויק לשון מן הטענה דלדברי המפרשים ז"ל לא הבנתי לשון מן הטענה] ושפיר מדויק לשון האיך עבידא דלכאורה צ"ב גדול לשון האיך עבידא דמאי צריך לפרש הא בפשיטות ניחא מודה חביבי בשטר וע"ז מפרש דלא תימא דווקא בשתבעו בתחלה מנה לי בידך חמשים שבשטר זה וחמשים בלא שטר והודה רק חמשים שבשטר זה שמראהו לו דז"א אלא אפילו תבעו מנה וכפר בו והוציא שטר שחייב לו חמשים דבעדים כה"ג חייב ובשטר פטור אפילו בשכפר כל המנה מ"מ ההודאה שהוציא שטר לא חשוב כעדים ופטור מטעם שיעבוד קרקעות וע"ז פליג ריבר"ב וקאמר נשמעיני' מן הדא סלעין דינרין כו' מפני שאין הודיי' מן הטענה משום שהוציא שטר בתחלה על השנים ומעולם לא הי' טענה וכפירה והודאה בשנים שבשטר הא אם הודאה מן הטענה כגון שכפר כל המנה אז חייב שבועה אפילו בשטר אע"פ שהוי שיעבוד קרקעות ומזה יצא להרמב"ם ז"ל דינו בשתבעו מנה לי בידך חמשים שבשטר זה [ולפיכך נקט זה כלומר שמראהו השטר] וחמשים בלא שטר אין לך בידי אלא חמשים שבשטר פטור שהשטר לא תועיל בו כפירתו וכל נכסיו משועבדין לו א"כ הוי כשכורה ושאולה כיון דקיימת בעין לפניו לא חשוב זאת לטענה וה"נ כיון שהשטר לא מועיל כפירתו ונכסיו משועבדין כן כאילו בעין לפניו חוב זה ע"כ לא הוי מודה מקצת טענתו כיון דהמנה הזה אינו תובע ממנו והוי כההיא דסלעין דינרין אינון ונמחקו דהלכה כר"ע דאינו מודה מן הטענה כיון דכו"ע מודיי שחייב לו שנים ואינו חשוב תובע רק בג' דינרין והוא אינו מודה לו והוי כופר הכל ואבל כשתבעו מנה והוא כופר הכל והוציא שטר שחייב לו חמשים חייב שבועה ופסקינן כר"י בר"ב דפליג אר' אבין בהא דקאמר האיך עבידא טענו מנה וכפר בו והוציא שטר דפטור ז"א אלא דחייב באופן זה ואינו פטור אלא דווקא בשתובע מנה בשטר ומנה בע"פ והוא כופר בבע"פ דאז פטור משום דמה שהודה לו לא תבע ממנו כיון שאינו יכול לכפור והחוב בעין כמו הפרה שכורה משום דנכסיו משועבדין לו ולפיכך נקט הרמב"ם ז"ל הדין דפטור בשטר רק באופן דר"י בר"ב דמפני שאינו מודה מן הטענה דהתובע תובע אתה חייב לי מנה חמשים דבשטר זה והראה בו השטר וחמשים בע"פ והוא כופר בבע"פ אבל בהאיך עבידא דטענו מנה וכפר בו והוציא שטר שחייב לו חמשים דר' אבין בזה לא פסק כוותי' ובזה צריך לישבע וכיון דמסקינן דכן כונת הרמב"ם ז"ל וזה מקורו מהירושלמי דידן ממילא מתורץ קושית הראב"ד ז"ל ואף דלכאורה לא קשה קושיתו מכפירת שיעבוד קרקעות דהא טעמא דהרמב"ם ז"ל לאו משום כפירת שיעבוד קרקעות אלא משום דלא חשוב מודה מהטענה מ"מ עכ"פ קשה עליו מהאי ירושלמי דידן דמבואר בפשיטות בכאן דבמתני' דידן אינו מחויב שבועה דאורייתא משום דלא הוי מ"מ הטענה מ"מ שפיר ניחא דהנה ד"י דס"ל רצה כותב לבתולה שטר של מאתים וכותבת התקבלתי ממך מנה וכתב הר"י מג"ש ז"ל דדווקא בכותבת התקבלתי ממך מנה משא"כ בכותבת התקבלתי ממך הכל משום דע"כ מנה דדמי בתולין מחויב ליתן ועיי"ש דכתב דהב' מנים הללו הוי ב' דברים מנה אחת הוא דמי בתולין ומנה הב' דמי כתובה וכיון שכן לא קשה על הרמב"ם ז"ל דאימתי ס"ל להרמב"ם ז"ל דלא חשוב מודה מקצת הטענה רק דווקא בשתבעו ב' דברים או ב' חפצים כגון חמשים שבשטר וחמשים בע"פ הוי ב' תביעות או ב' פרות אחת שאולה ואחת שכורה אמרינן דלא תבעו רק דבר אחד דהיינו חוב דבע"פ או חפץ אחת דהיינו פרה אחת משא"כ בשתבעו חוב אחד גדול לא אמרינן דלא תבעו רק חצי חוב דווקא בב' דברים אמרינן דלא תבעו רק דבר אחד דהוא רק החוב דבע"פ או חפץ אחת דהיא פרה אחת וגבי סלעין דינרין דהשתים הוי בשטר והג' הוי בע"פ אמרינן דלא תבעו רק הבע"פ משא"כ בשכל החוב הוי דבר אחד לא אמרינן שתובע רק חצי החוב וע"כ הירושלמי דבעי במתני' דידן דקתני אם יש עדים שיצאה בהינומה כתובתה מאתים משא"כ בדליכא עדים לא תני במתני' האיך דינו וע"ז שאל האיך הדין וע"כ קאמר דבמתניתין דידן כו"ע מודיי שחייב לה מנה הוא המנה דבעולה דעלמא והיא כתובעת מידו מנה אחר פי' מנה האחרת דדמי בתולין וע"ז הם דנין בדמי בתולין והירושלמי ס"ל במתניתין דידן בסמוך וחש לומר שמא מוכת עץ היא אלא כר"מ בתמי' עי"ש דאינו רוצה לאוקמא מתניתין כר"מ ורוצה לאוקמא מתניתין דאתיא ככו"ע א"כ לר' יהודה דס"ל דהוי ב' מנים נפרדים מנה דבתולין ומנה דעלמא א"כ במנה דעלמא אינה תובעת אלא מנה דדמי בתולין היא תובעת והוא כופר וע"כ דווקא ביש עדים שיצאה בהינומה אבל בדליכא עדים פטור ומשום דמתני' אתיא ככו"ע ע"כ לא נקט רק דווקא בדיש עדים שיצאה בהינומה אבל בדליכא עדים לא תנינן במתני' דישבע משום דמתניתין אתיא ככו"ע ולר"י הוי אין הודאה מן הטענה משא"כ להרמב"ם ז"ל דפסק כר"מ דכל הפוחת לבתולה ממאתי' ולאלמנ' ממנה הר"ז בעילת זנות ושייך הכל לבעולה והוי מין אחד ולא שייך לומר דתובעו חצי חוב וע"כ שפיר ישבע ומדויק לשון הירושלמי והיא כתובעת מידו מנה אחר ומדויק תיבת אחר כלומר דמנה אחרת ביניהם ואין להקשות למה פסק הרמב"ם ז"ל כהאי ירוש' הא בבבלי ס"ל לר"ע דפטור רק מטעם משיב אבידה ולא קפטר מחמת דלא הודה מן הטענה בשטענו שתים לאיכא דאמרי בב"מ דף ד' ע"ב ז"א דהתם בבבלי גרסינן סלעים דינרין מלוה אומר ה' ולוה אומר שלש האי שלש דמודה הוי כמו שכתוב בשטר כדכתב הרא"ש ז"ל בר"פ דכתובות א"כ הוי התביעה שלו ה' הוא כתביעה בשטר והוי תביעה בחוב גדול בשטר והוא מודה חצי חוב ולא ב' דברים דנימא דאינו תובע רק דבר אחד משא"כ בירושלמי דגרסינן סלעין דינרין דאינון ונמחקו מלוה אומר חמש מודה דבשטר לא הוי רק ד' רק דטוען עוד ג' והוי כשטר הי' לו ונאבד וטוען עתה בע"פ והלוה מודה בשנים שבשטר וכופר הבע"פ הוי ב' דברים ואתא שפיר לפי דברינו שיטת הרמב"ם ז"ל ודוק:

האיך עבידא הי' אחד מכיר כ"י וכ"י ש"ח כו' חבירו מהו שיצטרף כו' הדא הוא דמר ר"ז ר"ה בשם רב אין הוא ואחר מצטרפין על חתימת העד השני לא צורכה דלא כשהיו שנים אחד הכל מכירין כ"י כו' אם אתה אומר כן נמצאת כל העדות מתקיים בעד אחד א"ר יודן ויאות כו'. לפי' המפרשים ז"ל דשיטת הירושלמי הכא בסוגיא ובמס' ר"ה דאפילו כ"י ניכר במקום אחר מ"מ אם יעיד על כ"י חבירו נפיק נכי ריבעא דממונא אפומי' דחד סהדי וזהו שלא כדברי הש"ס דילן דמסקינן ואי ליכא תרי אלא חד מאי אמר אביי נכתוב ח"י אחספא וכו' הרי מפורש דאם לא צריך איהו לאסהודי אח"י דידי' יכול להעיד על ח"י תבירו עי' בדף כ"א ע"א ופלא גדולה בעיני א"כ ישאר קושית התוס' ז"ל במס' גיטין דף י' ע"ב דגרסינן שם כגון דחתם ישראל לבסוף דאי לאו דכותי חבר הוי לא הוי מיחתם לי' מקמי' והק' בתוס' ז"ל א"כ נפיק נכי ריבעא דממונא אפומי' דחד סהדא ומתרצין ז"ל דשאני הכא דכותים גרי אמת הם מדאורייתא ורק מדרבנן לא הוי עדות עי"ש וא"כ קשה הא בירושלמי במס' גיטין מוקי נמי כה"ג בשחתם ישראל לבסוף כה"ג דבבבלי א"כ יקשה מאד הא נפיק בכי ריבעא דממונא אפומי' דחד סהדי ולא שייך תירוצא דהתוס' ז"ל כיון דלא צריך סהדותא דישראל עליו אלא מדרבנן לא שייך נפיק נכי ריבעא דממונא הא הכא נמי קיים שטרות הוא מדרבנן אף לשיטת הירושלמי כדאיתא בכ"מ ועוד הק' בש"ך ז"ל מהדא סוסיתא הכל מכירין אותו שהוא ישראל וכו' הא בש"ס דילן מוכח מפורש דהא דאחד מכשיר לחבירו מצטרף להעיד עמו דכן מפורש בדף כ"א ע"ב גבי שלשה שישבו לקיים השטר ויצא עירעור על אחד מהן עד שלא חתמו מעידין עליו וחותם הרי מפורש דבאופן זה לא שייך נפיק נכי ריבעא דממונא עי"ש ולכאורה צ"ב ועוד קשה לי דלמה נקט הדין גבי ג' שישבו לקיים את השטר עד שלא חתמו מעידין עליו הו"ל למימר ג' שישבו לדין וכו' עד שלא חתמו מעידין עליו מאי שייכות הוא לדין קיום שטרות אכן נראה לפענ"ד דלכאורה קשה להבין קושית התוס' ז"ל הנ"ל דגיטין דאמאי חשוב נפיק נכי ריבעא דממונא הלא במס' כתובות דף כ"א מבואר דדווקא בדצריך הוא סהדותא על ח"י ועל כן כשמסהיד עם אחר על ח"י השני נפיק נכי ריבעא דממונא אבל כשהוא א"צ סהדותא על ח"י או יכול הוא ואחר לאסהודי אח"י השני. וא"כ הרי מפורש דלא חשוב נפיק נכי ריבעא דממונא דהא נפיק פלגי' אפומי' על מנה שבשטר ואידך הרי מעיד שיש לסמוך על ח"י חבירו דלא נימא מזויף הוא ח"י חבירו ולא חתם כלל וע"כ לפי עדותו סמכינן על חתימת חבירו ומ"מ לא חשוב נכי ריבעא דממונא כיון דלא צריך סהדותא דידי' על שיסמכו על חתימתו דדווקא במקום דצריך סהדותא דידי' לענין שיסמכו על חתימתו אבל במקום דלא צריך סהדותא דידי' לענין שיסמכו על חתימתו יכול להעיד שיש לסמוך על החתימה השני דלא הוי מזויף ולא חשוב נפיק נכי ריבעא דממונא א"כ ה"נ הרי הישראל שחתם לבסוף א"צ סהדותא דיש לסמוך על ח"י וע"כ מהני עדותו לענין שיש לסמוך על ח"י חבירו ולא חשוב נפיק נכי ריבעא דממונא ומאי נ"מ בין שמעיד שיש לסמוך על ח"י חבירו דלא נימא דהוי מזויף דלא חתם אדם כלל רק הוא בעצמו זייף ובאמת לא חתם שום אדם כלל אפילו רשע ג"כ לא חתם או שמעיד שיש לסמוך על ח"י חבירו שלא נימא דחתם ע"א רשע ואין לסמוך עליו ומעיד דחבר הוא ויש לסמוך עליו ומ"ש הכא דחשוב נפיק נכי ריבעא דממונא יותר מהתם ואלא ע"כ הוא משום דלהמסקנא לתירוץ התוס' ז"ל ניחא שפיר כיון דהוא מדרבנן דמדאורייתא גירי אמת הם וה"נ קיום שטרות מדרבנן ונמצא למידין אנחנו משיטת התוס' ז"ל הדרך הנכון בכל הסוגיא. וממילא יתבאר שיטת הירושלמי דלא מחולק עם הבבלי דהנה לכאורה צ"ב מאי דתירצו התוס' ז"ל כיון דמדרבנן הוא לא שייך נפיק נכי ריבעא דממונא הלא מדרבנן נמי אמרינן בכי ריבעא דממונא דהא בשצריך לאסהודי אח"י ומעיד עם אחר גם אח"י חבירו חשוב נכי ריבעא דממונא ואף דקיום שטרות הוא מדרבבן ורק כשא"צ לאסהודי אח"י או לא חשוב נכי ריבעא דממונא א"כ מנ"ל להתוס' ז"ל לחלק בין דאורייתא לדרבנן הלא בפשיטות ניחא במקום שצריך לאסהודי אח"י דידי' הוי בכי ריבעא דממונא ובמקום דלא צריך לאסהודי אח"י דידי' לא חשוב נכי ריבעא דממונא ונראה לפענ"ד דשפיר ניחא דהנה מצינו מחלוקת ומבוכה רבה בדברי האחרונים בענין אם מדרבנן נעשה דאורייתא כגון אם ע"י דרבנן יהי' קרבן מעילה ובשני' דרבנן פטור מהעשה דלו תהי' לאשה וכהנה רבות אם אמרינן כיון דמדאורייתא מחזי חזי ורבנן הוא דגזרי לא נתבטל המ"ע או לא כיון דמדרבנן לא חזי נתבטל המ"ע מדאורייתא ויש בזה מבוכה רבה ועצומה ונראה לפענ"ד דבר חדש דאפילו לפי המ"ד דנתבטל הדאורייתא מ"מ לא חשבינן הדאורייתא ודדרבנן לענין אחד אלא לב' ענינים הן חשובין כמו קיום שטרות דרבנן אף דנתבטל כל השטר מדרבנן כ"ז שלא נתקיים מ"מ עדי הקיום לא נחשב לענין אחד עם עדי השטר דאורייתא ואם סי' הקיום מדאורייתא הי' נחשב עדי קיום ענין אחד עם עדי השטר דכ"ז שלא נתקיים אין שום ממשות בעידי שטר אבל מכיון דהקיום הוא רק מדרבנן ועדי שטר מדאורייתא אף דצריך קיום מ"מ לא הוי ענין אחד אלא נחשב ב' ענינים ודוגמא לזה ולא ראי' אלא לדוגמא דגרסינן במס' ב"מ דף נ"ג גבי ההיא דחזקי' מע"ש שאין בו ש"פ וניתי מעשר דא"ל [פי' רש"י ז"ל מעשר בחצי פרוטה] ונחלל עליהם ומשני דאורייתא ודרבנן לא מצטרפין פי' רש"י ז"ל דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי ליתפוס בקדושה פרוטה זו דכתיב כו' הילכך אין איסור מעשר בזה אלא מדרבנן הילכך אין מצטרף עם זה לתפוס פדיונו נמצא חצי שו"פ שהביא נאכל בלא חילול עכ"ל עיי"ש ולכאורה קשה הא קי"ל דיש יכולת ביד רבנן לעקור דבר מן התורה בשב וא"ת כדגרסינן במס' יבמות דף נ' ע"ב דיכולת ביד רבנן לבטל מ"ע בשב וא"ת ע"י מדרבנן כדגרסינן שם גבי הזאה ואזמל דנדחה המילה משום דצריך להוציא האיזמל בכרמלית דרבנן אלמא כיון דרבנן אסרו הוצאה בכרמלית נדחה עי"ז מילה דאורייתא בשמיני ונעקר מצות שמיני בשוא"ת וכן במוצא חמץ ביו"ט עיי"ש בתוס' ז"ל במס' כתובות דף ז' ובמג"א ז"ל סי' תמ"ז וגרסינן במס' מכות דף י"ט ע"ב אמר ר"א א"ר יוחנן אין לוקין חוץ לחומה אלא על מע"ש שנכנס לירושלים ויצא דלא קרינן לא תוכל לאכול בשעריך רק במקום דקרינן לפני ה' אלקי' תאכלנו עיי"ש והק' בתוס' ז"ל א"כ למה צריך כלל פדי' מע"ש בריחוק מקום הא לא קרינן בי' לא תוכל לאכול בשעריך ומתרצין הא דאסור לאכול לאו משום הל"ת דלא תוכל לאכול אלא משום מ"ע דוצרת הכסף דצריך פדיון וע"כ האוכל בלא פדיון עובר בעשה וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' מע"ש ה"ז ועיין בכ"מ ז"ל ומצינו בעשה דלעולם בהם תעבודו ומשחרר עבדו עובר בעשה כתב הטו"א ז"ל דהאיך כופין ומשום מילתא דאיסורא או ביטול פו"ר גבי ח"מ וחב"ח כקושית התוס' ז"ל דהא עובר בעשה ע"ז תירץ הטו"א ז"ל דהא כל עיקר דאסור לשחררו הוא משום דלעולם בהם תעבודו אבל כיון דח"ע וחב"ח נפקע השעבוד מתק"ח דהא יכולת ביד רבנן לעקור דבר מן התורה בשוא"ת כדאיתא במס' יבמות הנ"ל וא"כ רבנן הפקיעו ממנו השיעבוד דהוא בשוא"ת וזה יכולת בידם משום תקנתא וא"כ ממילא לאחר כך שמשחררו בג"ש בקום ועשה אינו עובר בעשה דהא כל עיקר דאסור לשחררו הוא משום השיעבוד והשיעבוד כבר נפקע בשוא"ת ע"י דרבנן עיי"ש דמבואר כן בפשיטות וא"כ קשה אמאי החצי פרוטה מדאורייתא לא נתפס עלה הפדיון ונאכל בלא חילול דאין בכח החצי פרוטה מע"ש דרבנן שיותפס על ידו הפדיון בפרוטה הא כיון דמדרבנן הוי מע"ש א"כ יכולת ביד רבנן שיהי' בין שניהם פרוטה ויחול החילול דהא יכולת ביד רבנן לבטל מדבריהם מ"ע בשוא"ת וא"כ הכא ע"י מע"ש דדבריהם יתבטל המ"ע של פדיון המע"ש דחצי פרוטה דמדאורייתא דהוא בשוא"ת וע"כ ממילא כשאוכל אח"כ לא עבר כלל דהא כל עיקר דאסור לאכול בלא חילול הוא משום מ"ע דפדיון וכיון דנפקע ממנו תחלה ע"י מע"ש דדבריהם המ"ע של פדיון ממילא מותר לאכול אח"כ בקום ועשה בשלמא אם הי' האיסור אכילה דמע"ש מהל"ת דלא תוכל לאכול א"כ אין כח במע"ש דדבריהם להפקיע האיסור דלא תוכל לאכול ממע"ש דאורייתא בקום ועשה אבל מכיון דאין עלה איסור אכילה מקרא דלא תוכל לאכול רק משום מ"ע דפדיון א"כ הרי היכולת במע"ש דדבריהם לפטור אותו ממ"ע הזה בשוא"ת ממילא מותר אח"כ לאכול בקום ועשה בשלמא הא דאמרינן בעלמא דטבל מדרבנן אינו מתקן לטבל דאורייתא וכן לא אתא גברא מדרבנן ומתקן טבלי' דאורייתא התם אין בכח דדבריהם לעקור האיסור טבל דאורייתא בקום ועשה משא"כ בשוא"ת פשיטא דיש כח בדבריהם לתקן הדאורייתא בשוא"ת וזהו קושיא עצומה אלא ע"כ דדאורייתא ודרבנן לא מצטרפין ואימתי פוטר הדרבנן מ"ע דאוריית' בשוא"ת הנ"מ שלא בדרך צירוף אבל בדרך צירוף לא מצטרף דאורייתא ודרבנן דהכא אינו יכול המע"ש דדבריהם לפטור המע"ש דאורייתא אם לא כשנצרף שניהם יחד ולעשות משניהם דבר אחד וזה אי אפשר לצרף מדאורייתא ומדרבנן לעשותן דבר אחד רק היכולת בדבריהם להפקיע הדאורייתא בשוא"ת שלא בדרך צירוף אבל אם בדרך צירוף דרבנן ודאורייתא לא מצטרף ואין דבריהם עוקרין ד"ת בדרך צירוף משום דאורייתא ודרבנן ב' ענינים הן ותדע דהכי הוא דאל"כ הול"ל כמו דאמרינן בעלמא לא אתא מע"ש דרבנן ומפקיע איסור מע"ש דאורייתא ולמה נקט לא מצטרפין משמע דעיקר הוי הצירוף ועכשיו דהוכחנו דאינו מצטרף דאורייתא ודרבנן להיות דבר אחד ואין בדרך הזה יכולת בדרבנן לבטל מ"ע דאורייתא אף בשוא"ת דבכ"מ יכולת בידם ומ"מ בדרך צירוף אי איפשר שיהא מצורף שניהם שיהי' משניהם דבר שלם וע"כ עולה לפ"ז שיטת הירושלמי כפתור ופרח לא צורכי' דלא כשהיו שנים הכל מכירין כ"י כו' אם אומר את כן נמצאת כו' מכירין אותו שהוא ישראל כו' אם אומר את כן לא נמצאת כל העדות מתקיימת בע"א וכא נמצאת כל העדות מתקיימת בע"א ויש לדקדק מדוע גבי הכל מכירין אותו שהוא ישראל גרסינן לא נמצאת כל העדות כו' וגבי הכל מכירין כ"י מסיק נמצאת כל העדות כו' אבל לפי דברינו ניחא שפיר וה"פ הכל מכירין כ"י ואחד אין אדם מכירו חבירו מכירו חבירו מהו שיעשה כע"א מן השוק להעיד עליו ומסיק אם אומר את כן נמצאת כל העדות מתקיימת בע"א וק' מדוע גבי עדות שהוא ישראל גרסי' לא נמצאת וגבי עדות דכ"י גרסי' נמצאת אלא ע"כ דגם הירוש' ס"ל כש"ס דילן אי יכתוב ח"י אחספא אז לא חשיב נכי ריבעא דממונא והוא מטעם דקיום שטרות דרבנן ומנה שבשטר הוא מדאורייתא ודאורייתא ודרבנן לא הוי ענין אחד ולא חשוב דבר חד ולא חשוב חד סהדותא וע"כ כשמסיק נמצאת כל העדות מתקיימת בע"א ע"ז פריך ר' יודן א"ר יודן ויאות בתמי' וכן הוא כמה פעמים בירושלמי בלשון בתמי' אילו שנים שיצאו מעיר כו' כגון הדא סוסיתאי כו' אם אומר את כן לא נמצאת כל העדות מתקיים בע"א בתמי' האם לא נמצאת כל העדות מתקיים בע"א וכא נמצאת כל העדות מתקיימת בע"א בתמי' וכמו דהתם בתמי' האם לא נמצאת כל העדות מתקיים בע"א כמו כן הכא האם נמצאת כל העדו' מתקיים בע"א בתמי' והיא החילוק בפשיטות בין הכרה דכ"י להכרה דישראל דשנים שיצאו מעיר סוסיתא דהתם עדות הכרה הוא מדאוריית' שפיר הוי נפיק נכי ריבעא דממונא דעל מנה שבשטר גופי' מהני עדותו לג' חלקים דבלא סהדיתא דידי' לא הי' מנה שבשטר כלל מדאורייתא ע"כ הוי בחד סהדותא נפיק נכי ריבעא דממונא אפומי' אבל גבי הכרה דכ"י דהוא מדרבנן חשוב תרי סהדותא מנה שבשטר והכרה דכ"י דהוי ב' ענינים וע"כ לפי המסקנא בכותים דגירי אמת הם מדאורייתא הכרה דכותי חבר לא חשיב נכי ריבעא דממונא ע"כ שפיר ס"ל להירושלמי בחתם ישראל לבסוף דכשר וע"כ שיטת התוס' ז"ל הנ"ל הוא כהירושלמי הזה דמחלקין בין אם גירי אמת הם מדאורייתא צריך עדות עליו מדרבנן או אם הי' צריך מדאורייתא עדות ע"כ מוכרח בע"כ דלא דמי עדותא דכותי חבר לעדות דכ"י חבירו הוא אם הי' ח"י בחספא בב"ד דהא מפורש בירושלמי הכא דגבי סוסיתא כל העדות מתקיימת בע"א והמנה שבשטר והגדה על כשרות חבירו חשיב נכי ריבעא דממונא ולפ"ז שפיר שני התלמודים אזלי בחד שיטה וע"כ לא קשה קושית הש"ך ז"ל הנ"ל מהא דג' שישבו לקיים את השטר דמהני עדותן להכשיר השלישי ולא חשיב נכי ריבעא דממונא אפומי' דב' דיינים ז"א דהא התם מיירי בקיום שטרות דהוא דרבנן וסהדותא לאכשורי גברא לעדות דלאו גזלנא הוא כשעבד תשובה כדמסיק שם הוא מדאורייתא א"כ דאורייתא ודרבנן לא חשיב חד סהדותא ואם הי' מכשירו מפסול דרבנן אין ה"נ דלא מהני דהוי חשיב נכי ריבעא דממונא וכמו כן אם הי' דיינין על ענין דאורייתא וג"כ לא הי' מהני כהדא סוסיתא וכההיא דהתוס' ז"ל בגיטין דף י' הנ"ל אבל כיון דהוי דרבנן ודאורייתא לא חשיב נכי ריבעא דממונא ודוק:

סליק פירקא בס"ד