Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Ketubot Chapter 5
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
אשכח גידול רביתא ומר זעירתא כו' ודא היא זעירתא לא נמצא קונה אשה ומטלטלין בשו"פ ואין אדם קונה ב' נשים בשו"פ ומה בין אדם קונה קרקע ומטלטלין בשו"פ שכן אדם קונה שתי קרקעות בשו"פ ואין אדם קונה שתי נשים בשו"פ ע"כ. בהאי סוגיא אמרתי לתרץ מה דלכאורה קשה במה דגרסינן במס' קידושין דף ו' ע"ב בעי ר"פ בתך ופרתך בפרוטה מהו בתך בחצי פרוטה ופרתך בחצי פרוטה א"ד בתך בפרוטה ופרתך במשיכה בעי רב אשי בתך וקרקעך בפרוטה מהו בתך בח"פ וקרקעך בחצי פרוטה א"ד בתך בפרוטה וקרקעך בחזקה תיקו ע"כ ולכאורה קשה מדוע נקט בתך ולא נקט אתה ופרתך כמו בכל הסוגיא לעיל חצייך בפרוטה כו' חצייך בח"פ כו' חצייך בחצי פרוטה היום כו' עי"ש בכל הסוגיא:
ועוד קשה דמיבעיא בתך בפרוטה וקרקעך בחזקה בתך בפרוטה ופרתך במשיכה היכי ס"ד למימר כן הא הוא אמר בתך ופרתך בפרוטה היאך נימא דבר חדש מה שלא יצא מפיו פרתך במשיכה הוא אמר בפרוטה ואנן נימר במשיכה א"כ בכל הקנינים נימא כן כשאמר בלשון שאינו קנין נימא דכונה שלו כונה אחרת והא גבי לך חזק וקני איכא פלוגתא אם קפידא או מראה מקום הוא עי' במס' ב"ב דף ע"ז ע"ב עי"ש ועוד קשה למה פשיטא ליה דבקרקע לא קנה רק דמיבעיא לי' על הקידושין ואימא איפכא דבקידושין פשיטא דאינה מקודשת ורק ספק הוא על הקרקע אם בתך בחצי פרוטה וקרקעך בח"פ א"ד קרקעך בפרוטה ובתך בשטר ובביאה וזה קשה מאד כי היכי דנימא בקרקע דמתכוין לקנין אחר ה"נ נימא גבי בת דמתכוין לקנין אחר:
ונראה לפענ"ד דהנה הב"ש ז"ל סי' ל"א ס"ק י"ז הקשה ואפילו אי איכא ב' פרוטות מאי מהני הא כיון דפרה לא נקנית במעות א"כ הוי קני את וחמור [וזה לשיטת הר"ב ז"ל דס"ל דלכו"ע קני את וחמור לא קני] ומתרץ דלא חשוב קני את וחמור משום דד"ת מעות קונות ע"כ עי"ש וקשה לי להבין וכי בשביל דד"ת מעות קונות לא חשוב קני את וחמור הא לא גרע מהמקדש בחיטי קורדנייתא דאינן קידושין דכיון דאמרו רבנן דלא שוה כלום אינן קידושין וה"נ כיון דאמרו רבנן דאין מעות קונות א"כ עשאוהו רבנן כחמור והוי קני את וחמור והא דמביא הגמ' במס' ב"ב דף קמ"ג גבי תורם קושית ומרה כו' דלא הוי או"ח כיון דמדאורייתא הוי תרומה מעלייתא גם המרה ז"א דשאני התם דהתם אפילו מדרבנן נמי הוי תרומה אלא דרבנן אמרו דיחזור ויתרום משא"כ הכא דרבנן אמרו דלא הוי קנין ועשאוהו כחמור א"כ הוי קני את וחמור:
ונראה לפענ"ד לתרץ קושית הב"ש ז"ל עפ"מ דגרסינן בדף ז' ע"א הילך מנה ואקדש אני לך מר זוטרי בשם ר"פ אמר מקודשת א"ל רב אשי למר זוטרי א"כ הו"ל נכסים שיש להם אחריות נקנין עם נכסים שאין להם אחריות ואנן איפכא תנן נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות כו' פי' רש"י ז"ל דאדם הוקש לקרקע דכתיב והתנחלתם אותם לבניכם וגו' לרשת אחוזה משמע מפרש"י ז"ל דאי הוי איפכא כגון שמקנה לו מנה אגב האשה נקנית וכ"כ הרשב"א בשם הרמב"ן ז"ל לשיטת רש"י ז"ל והק' התוס' ז"ל והרמב"ן ז"ל דהא לא איתקש לקרקע אלא עבדים דהאי קרא בעבדים כתיב אבל בן חורין לא איתקש לקרקעות לכן פירשו ז"ל דלאו דווקא קרי לה נכסים שיש להם אחריות דב"ח לא הוי נכסים שיש להן אחריות אלא הכונה דמטלטלין אין נקנין אגב מטלטלין עי"ש והנה אף לפרש"י ז"ל דס"ל דמטלטלין נקנין אגב האשה מ"מ לא דמי לעלמא דמטלטלין נקנין אגב קרקע דהתם בפרוטה אחת נקנה הקרקע ואגבה המטלטלין משא"כ הכא באשה כיון דב' נשים אין מתקדשין בפרוטה אחת א"כ ע"כ דבפרוטה אחת אין נקנה האשה והמטלטלין כדאיתא בירושלמי הכא ואין אדם קונה אשה ומטלטלין בפרוטה אחת מה בין אדם קונה קרקע ומטלטלין בפרוטה שכן אדם קונה כמה קרקעות בפרוטה ואין אדם קונה ב' נשים בפרוטה עי"ש ולכאורה קשה מהאי ירושלמי על שיטת התוס' ז"ל והרמב"ן ז"ל דס"ל דמטלטלין אין נקנין אגב האשה והכא מפורש בירושלמי דמטלטלין נקנה אגב האשה וכשקידשה זוכה ע"י הקידושין בהמטלטלין רק דע"י פרוטה אחת לא מהני אבל אי קידשה במנה נקנה המטלטלין אגבה ולכאורה היא קושיא אלימתא א"ו דהדבר פשוט דע"כ לא ס"ל להתוס' ז"ל והרמב"ן ז"ל דאדם לא איתקש לקרקע ומטלטלין אין נקנין אגב האשה אלא דווקא באשה גדולה משא"כ בבתו נערה פשיטא דהיא איתקש לאחוזה דכתיב והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה וגרסינן במס' כתובות דף מ"ג ע"א ובמס' קידושין דף ט"ז אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם מגיד שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו טעמא דמיעטה קרא הא לא"ה בלא אותם הו"א דגם בת מנחילין לבנים לרשת אחוזה אלמא דהיא נמי אקרי אחוזתו דאל"כ אלא דבת לא נקרא אחוזתו א"כ למה לן אותם למעט בת א"ו דבת נקרא אחוזתו ואיתקש לקרקע כמו עבדים א"כ בירושלמי דמיירי מבת שפיר נקנה מטלטלין דאבי' אגבה משא"כ בסוגיא דדף ז' דמיירי באשה דעלמא ע"כ ס"ל דע"כ לא איתקש לקרקע ולא נקנה מטלטלין אגבה וא"כ שפיר מבעיא לר"פ בתך ופרתך בפרועה מהו ואם הי' ב' פרוטות הוה שפיר דמי ולא הוי קאו"ח דר"א דאז גם הפרה נקנית אגב האשה דהוי נכסים שאין להם אחריות נקנין ע"י נכסים שיש להם אחריות בכסף ובשטר ובחזקה והא דהשתא לא נקנה הוא משום דלא הוי רק פרוטה אחת ואין אדם קונה אשה ומטלטלין בפרוטה שכן אין אדם קונה ב' נשים בפרוטה אבל אם הי' ב' פרוטות אז גם הפרה נקנית אגבה וע"כ נקט ר"פ בתך ופרתך בפרוטה ולא נקט את ופרתך בפרוטה משום דבבת מהני ב' פרוטות ורק דמיבעיא לי' על פרוטה אחת משא"כ באשה דעלמא אף ב' פרוטות ג"כ לא מהני והא דמיבעיא לרב אשי בתך וקרקעך בפרוטה ולא נקט שם את וקרקעך דהתם ב' פרוטות הי' מהני אף בגדולה הוא עפ"מ דגרסינן במס' קידושין דף ג' ע"א חליפין איתנייהו בפחות משו"פ ואשה בפחות משו"פ לא מקניא נפשה פירשו בתוס' ז"ל דהו"א דחליפין הוי משום כסף דלתא דכסף הוא דנותן לו הסודר ומקנה לו את החפץ קמ"ל דלאו משום כסף הוא דהא כסף ליתא בפחות משו"פ וחליפין איתא בפחות משו"פ וע"כ לאו מטעם כסף הוא וכן פירש בריטב"א ז"ל דכיון דחליפין איתא בפחות משו"פ ע"כ לאו תולדה דכסף הוא אלא הוי אב בפני עצמו ולא תולדה דכסף והא דמסיק אשה בפחות משו"פ לא מקניא נפשה ל"ג והרשב"א ז"ל כתב וז"ל נימא דחליפין איתא באשה בחליפי שו"פ זו אינה קושיא כיון דעיקר חליפין אפילו בפחות משו"פ איתנייהו כי עביד לה בכלי שוה מנה לא יכה כוחו מכלי שאין בו שו"פ דשם חליפין חד הוא דבשלמא אי חליפין לא ניתנו בחזרה הוי אמרינן כי יהיב לה פחות משו"פ לא מקניא נפשה אבל כי יהיב לה פרוטה מקניא נפשה ואי נמי אי עיקר חליפין ליתניהו כלל בפחות משו"פ הוי אמרינן כיון דקנין חשוב הוא מקניא נפשה אבל השתא דקי"ל חליפין קני ע"מ להקנות הוא ולא דידה נינהו אפילו כי יהיב לה חליפין שוה מנה מאי הוי הא מ"מ לאו בגופן היא נקנית אלא בדינן ודינן אפילו בפחות משו"פ איתא וכיון שדין חליפין איתא בפחות משו"פ לא חשיבה לה וגנאי הוא לה להקנות עצמה בקנין פחות כזה שעיקרו פחות משו"פ וכו' עכ"ל ז"ל עי"ש משמע מזה הא אם הי' מקנה לה בתורת כסף ע"מ להקנות שפיר דמי אע"ג דלא מקנה לה בגופי' דאל"כ הול"ל חליפין איתנייהו בחזרה וע"כ אינו בתורת כסף דתורת כסף ע"מ להקנות לחוד לא מהני אלא ע"כ דתורת כסף ע"מ להקנות מהני אף דאינו נותן לו גופו של הכסף וקונה בדינו של תורת כסף איתא בט"ז ז"ל סי' ק"צ ס"ק א דתורת כסף הוא אפילו נותן לו הכסף רק בעד הקנין ולא נכנס בשיווי המקח נמי קנה עי"ש והנה כי יש בכסף ב' ענינים כסף קנין ודמי המקח [כההיא דהק' הרשב"א ז"ל והראשונים ז"ל על הא דילפינן קנין כסף באמה עברי' מוהפדה מלמד שמגרעת פדיונה ויוצאה ע"כ דנקנית בכסף דאל"כ במה מגרעה והקשו ז"ל דמנ"ל דנקנית בכסף אימא דנקנית בשטר ומגרעה מדמי המקח עי"ש] וכסף קנין א"צ שיהא גם בדמי המקח וכיון דכסף משתמש לב' פעולות לכסף קנין ולדמי מקח ורשות ביד הקונה להשתמש ממנו פעולה אחת או לכסף קנין לחוד או לדמי מקח לחוד ויכול להשתמש ממנו תרוייהו לכסף קנין ולדמי מקח ג"כ ויש בידו כמו כן שיהא הכסף לקנין על חצי המקח ודמי המקח על הכל דהא עכ"פ מקנה לו גוף הכסף על דמי המקח של כל המקח ע"כ כח הקנין שבא מגוף הכסף של כל הפרוטה הוא נותן לחצי מקח אחד ולא דמי להיכא דלא נותן לו גופו של כסף רק ע"מ להקנות לחוד אפילו אם נימא דלא מהני ע"מ להקנות לחוד ז"א דהא אז אין לו כח הקנין כיון דשייר לנפשו גוף הכסף א"כ אין לו כח הקנין כלל בפרוטה זו אבל כשנותן לו גוף הכסף ויש לו כח הקנין ורוצה שכח הקנין הזה שיש לו בפרוטה הזאת נקנה על ידו חצי אחד שפיר דמי דהא נתן גוף הכסף להמקנה ויש לו כח לקנות מהמקנה בכסף והגע עצמך אחד שקנה חפץ מחבירו בעד פרוטה דמי המקח ונתן לו פרוטה בתורת כסף על דמי כל המקח ואינו רוצה לע"ע לקנות רק חצי פשיטא דקנה דמהכ"ת נימא דכולה יש לו כח לזכות ע"י פרוטה הזאת וחצי אין לו כח לזכות פשיטא דז"א ובודאי קנה נמצא לפי דברינו או דמהני כשקונה בתורת כסף ע"מ להקנות אף לא בגוף של כסף רק שמזכה לו המעות רק על דבר אחד ע"מ להקנות [כמו על מנת שתצא בו לחירות מה שאת נושאת ונותנת בפיך] כמו שכתבנו לעיל לפי' הרשב"א ז"ל או דאפילו שצריך לקנות בגופו של כסף הרי נתן לו גופו של כסף ויש לו זכות לזכות בגופו של כסף מן המקנה בעד כל הפרוטה שרוצה לקנות האשה בעד כסף הקנין של כל הפרוטה ולא הפרה והפרוט' שאמר על שניהם הוא שיהי' דמי מקח על שניהם על כן עולה שפיר הסוגיא דמיבעיא לן אם כוונתו על הפרוטה שנתן בעד שניהן בעד הבת והקרקע הוא שיהי' כסף קנין על שניהן נמצא מגיע חצי פרוטה על כל אחד ולא קני א"ד הפרוטה נתן על שניהם לדמי מקח אבל קנין יעשה בהקרקע קנין אחר וכח הקנין של כל הפרוטה יהי' בעד הבת דל"ל איפכא דקרקעך בפרוטה ובתך בביאה דז"א דגרסינן במתניתין במס' כתובות דף מ"ו האב זכאי בבתו בקידושי' בכסף בשטר ובביאה פרש"י ז"ל בכסף דהכסף שייך להאב בשטר דמקבל השטר בעדה בביאה דיש בידו למוסרה בע"כ להבעל שיבעלה לשם קידושין וכתב התוי"ט ז"ל דבירושלמי איתא בביאה דהבעל נותן כסף להאב בעד שימסור לו בתו שיבעלה לשם קידושין וכתב שהמפרש ז"ל בירושלמי כתב דרש"י ז"ל לא ס"ל כן אלא דבביאה דמוסרה לביאה להבעל בע"כ והתוי"ט ז"ל חולק עליו [והמפרש הזה איפשר דהוא השדה יהושע ז"ל] ונראה לפענ"ד דהדין עם המפרש ז"ל הנ"ל לשיטת רש"י ז"ל וכן משמע בשטמ"ק ז"ל לפירוש רש"י ז"ל דלפיכך נקט בקידושי' בכסף בשטר ובביאה ולא נקט סתם זכאי בבתו בקידושי' משום דחלוקין בדינן בכסף אופן זה ושטר אופן זה וביאה אופן זה עי"ש וכן משמע דמוכח מש"ס דילן דע"כ דווקא כסף קידושין שייך לאב ולא כסף שנותן בעד הביאה מהא דגרסינן דף ג' ע"ב מנ"ל דמקניא בכסף וכסף דאבוה הוא אמר רב יהודא אמר רב א"ק ויצאה חנם אין כסף אין כסף לאדון זה ויש כסף לאדון אחר ומאן ניהו אב עי"ש דמהכא מוכח דנקנית בכסף וכסף דאבוה הוא וקשה מנ"ל דנקנית בכסף דילמא כסף דביאה שייך להאב א"ו דלא זכה האב אלא בכסף קידושין ולא כסף דבשביל ביאה אבל בירושלמי גמרינן כסף מקיחה דשדה עפרון לחוד והא דמקשה התוי"ט ז"ל על המפרש ז"ל משיטת רש"י ז"ל גופי' בדף מ' ע"ב לפענ"ד משם לא מוכח מידי דהא זה פשיטא דדמי המקח לא שייך להאב אף שבידו להשיאנה לאשה לכל מי שירצה דהא לא מצינו דהאב יטול דמי מקח מהאיש שנותן את בתו לו לאשה ולא זכתה התורה לאב רק למוכרה לאמה ונוטל דמי מקח אבל לא למוכרה לבעל לאשה וליטול דמי מקח כמו שמוכרה לשפחה ואין לו מבעל המקדש רק דמי קידושין אבל אין לו כח למכור את בתו לבעל בעד דמים ולא נתנה התורה לאב זכות רק למכור את בתו לאמה בעד דמים אבל לא למוכרה לאישות בעד דמים ולא נתנה לו התורה רק זכות לקבל כסף קידושי' אבל לא מצינו שמוכר אדם את בתו לאישות ולקמן ברידב"ז בד"ה ותייא כמר בע"ה מבואר ראי' גמורה לזה וכן פרש"י ז"ל במס' קידושין דף י"ח ע"א בד"ה מוכר אדם את בתו לאישות וז"ל קיבל בה קידושין ובד"ה לאישות וז"ל ז"ל מוכרה בקבלת קידושין כו' עכ"ל ז"ל הרי מפורש כדברינו רק הירושלמי מפרש להמתניתין דהאב זכאי בבתו בקידושי' בכסף בשטר ובביאה דהאב נוטל דמים בעד הקידושין של ביאה ולא בעד זה שמכרה לו לאשה ז"א וב' ענינים הן דמי שיווי המקח ענין אחד שנוטל דמים בעד זה שמוכר את בתו לו לאשה אבל באיזה דבר שיתרצה האב יוכל לקדשה או בכסף או בשטר או שימסור את בתו לקידושי ביאה ואף בזה ס"ל לרש"י ז"ל דאין לאב זכי' שיטול כסף בעד שיתרצה על קידושי ביאה ז"א וראי' לזה מש"ס דילן שהבאתי לעיל דמנ"ל למילף מאין כסף דמקדשה בכסף ז"א אימא דלעולם שייך לאב הכסף שנטל בעד קידושי ביאה אלא ע"כ דעיקר דשייך לאב הוא הכסף של קנין הקידושין ובעד ביאה לא מצינן למילף רק שכסף הקידושין גופי' שקידשה בה שייך להאב אבל לא בעד שיווי הקנין וממילא לא קשה קושית התוי"ט ז"ל על המפרש ז"ל מלשון רש"י ז"ל דהנה במס' קידושין דף ג' ע"ב שפרש"י ז"ל ג"כ שנוטל דמים וז"ל ז"ל שיש בידו לביישה ולפגמה בשביל ממון שיתנו לו עכ"ל ז"ל זהו שנוטל דמים כסף קידושין וכן מה שפירש במס' כתובות דף מ"ב ע"ב וז"ל ז"ל דאי בעי מסר לה לקדשה בביאה למנוול ומו"ש כדתנן לקמן האב זכאי בבתו בקידושי' בכסף בשטר ובביאה וכיון דבידו ליטול ממון לפגמה ולביישה כו' עכ"ל ז"ל התם נמי הזכות שנוטל דמים הוא כסף קידושין ולפיכך מביא ראי' ממתניתין דהאב זכאי לשיטתו ז"ל דמפרש דבידו למוסרה לביאה בע"כ והא דנקט דאי בעי מסר לה לקדשה בביאה לרבותא נקט דאפילו כח קנין הקידושין בידו אבל מה שמפרש דבידו ליטול ממון לביישה ולפגמה הממון הזה הוא דמי כסף קידושין וכן מה שפירש בדף מ"ו ע"ב ליטול ממון ולביישה בבושת זה למוסרה לביאת קידושין הוא ג"כ הממון דכסף קידושין והא דנקט לביאת קידושין הוא לאפוקי ביאת זנות ואולי כוונת רש"י ז"ל בדף מ' ע"ב ג"כ כן ובפרט שגי' רש"י ז"ל הי' לפני המפרש ז"ל במתני' למוסרה לביאה לכל מי שירצה ותו לא עכ"ל ז"ל וע"כ עולה הסוגיא שפיר דל"ל איפכא דקרקעך בפרוטה ובתך בביאה דז"א דא"כ על מה נתן הפרוטה להאב בעד בתו דל"ל לדמי שיווי מקח דז"א דלא מצינו באב זה הזכות וכן דמי שכר של קידושי ביאה ג"כ לשיטת רש"י ז"ל לא שייך להאב ואלא ע"כ לא מצינו למימר רק בתך בפרוטה וקרקעך בחזקה ונמצא דגבי בתך ופרתך דאף דלא שייך למימר איפכא פרתך בפרוטה ובתך בשטר וביאה דהא פרה לא נקנית בכסף אבל מ"מ נקט בתך דאי באשה עצמה אף בב' פרוטות לא הי' מהני דהא הוי קאו"ח וגבי קרקע אף דלא שייך קני או"ח מ"מ נקט בתך דאי באשה עצמה הי' י"ל איפכא כנ"ל ע"כ נקט בתך ודוק:
מיסבר סבר ר"י אין פוחתין כו'. עיין בפנים בדברינו שמבואר ע"כ שיטת הר"י מיג"ש ז"ל ושיטת הר"י מג"ש ז"ל מוכרח הוא בע"כ דס"ל לר"י דע"כ נבעלת בלא כתובה כלל הוי בעילתה בעילת זנות דהא הכתובה שייכא להבעילה שהרי דמי בתולים היא וע"כ אי איפשר שלא ישאר לה מנה שהוא דמי בתולים ואין להקשות התינח בתולה אבל אלמנה קשיא מדוע צריך גבי אלמנה להשאיר נ' זוז אבל ז"א כיון דבתולה ע"כ צריכה ק' זוז דמי בתולים ממילא צריכה אלמנה חמשים חצי' בתולה וכ"כ הק"ע ז"ל לפי דרכו הסברא הזאת ובאמת הסברא הזאת הוא ירושלמי מפורש בפ"א ה"ב והכי גרסינן שם עד כדון בתולה אלמנה א"ר חיננא די' לאלמנה שתטול מחצית בתולה ע"כ עי"ש דמפורש דאי איפשר לאלמנה ליגרע ממחצית בתולה ע"כ ס"ל לר' יהודא כיון דאי איפשר ליגרע לבתולה ממנה משום דשייכי לביאה דהוא דמי בתולים א"כ בע"כ שאין לגרע לאלמנה מנ' ולמדנו מתורתו של הר"י מג"ש ז"ל דע"כ אף לר"י אין לפחות לבתולה מק' ולאלמנה מנ' משום דק' דבתולה דמי בתולין הוא ועפ"ז יש לתרץ קושית הש"ך ז"ל בחו"מ סי' קצ"ח דכתב שם על הא דפסק הרמ"א ז"ל דאם התנו בהדיא דנקני דקנה דקשה כיון דתקנו חכמים דאין מעות קונות הוי מתנה על מה שכתוב בתורה וראי' ממה דגרסינן במס' כתובות דף נ"ו ע"א דאף בדבר של ממון אם מתנה על דבר שתקנו חכמים תנאו בטל דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה כו' פשיטא דאינו יכול להתנות לעשות קנין מדבר שאיני קנין וכה"ג כתבו התוס' ז"ל וז"ל והא דתנן ביש נוחלין האומר פלוני יירש במקום שיש בת כו' דהתנה עמשב"ת דהתם ה"ט דאינו יכול לאמר פלוני יירש כו' ומסיק הש"ך ז"ל דכן מפורש בריטב"א ז"ל במס' קידושין וז"ל והוי יודע שכל מקום שאמרו חכמים אין קנין מן הקנינים אע"פ שפירש המוכר והלוקח שיקנה בו אינו קונה והרי הוא כאילו אמר שיקנה באמירה בעלמא כו' עכ"ל ז"ל ולכאורה הוי קושיא עצומה על מרן הב"י והרמ"א ז"ל מגמ' מפורשת הזו ותירץ הקצוה"ח ז"ל דמוכח מגמ' מפורשת כדעת השו"ע דהא גרסינן בפ' הלוקח עובר גבי קונה מן העכו"ם דהתנה עמו שיקנה במשיכה עי"ש וא"כ מוכח דאפילו למ"ד משיכה אינו קונה בעכו"ם מ"מ מהני תנאה וא"כ מוכח דכל מידי דהוי קנין בשום מקום מהני תנאה שיהי' מועיל וה"ה בקנין כסף לדידן כיון דהוי קנין בעכו"ם לדעת כמה פוסקים ז"ל וכן בקרקעות בודאי כסף קונה מהני תנאי שיהי' נקנה בקנינו עכ"ל ז"ל וראי' נכונה היא אף דהתם הוי משיכה דלא קנה בעכו"ם מדאורייתא בכ"מ ולא הוי מועיל התנאי אף לר"י דכל עיקר דמועיל בדבר שבממון הוא מתורת מחילה ולא שייך זאת בקנין כדכתב הש"ך ז"ל הנ"ל ואעפ"כ ראינו דמהני התנאי בקנין משום דמצינו קנין כזה בעלמא וע"כ דהב"י והרמ"א ז"ל לא כתבו כן רק בקנין כסף דמעשה הזאת מועיל בעלמא ורק כאן לא מהני ע"כ מהני התנאי ומתורץ קושית הש"ך ז"ל ממתנה עמשכב"ת ולא קשה מהך סוגיא דמס' כתובות דף נ"ו דבתקנתא דרבנן לא מהני תנאי אף בדבר שבממון משום דהתם תיקנו רבנן שלא יהא אשה בלא כתובה ע"כ לא מהני תנאה וכן בכ"מ שאמרו רבנן דלא הוי קנין לא מהני תנאה כמו אם יתנה שיקנה באמירה אבל במקום דלא אמרו רבנן דלא הוי קנין אלא דבאמת הוי קנין בעלמא רק דאמרו רבנן בדבר זה דלא מהני הקנין יכול שפיר להתנות דאהני הקנין ע"כ לא קשה מסוגיא דכתובות אסוגיא דבכורות עי"ש ולכאורה קשה בסוגיא דכתובות בשלמא אם הי' מתנה שתהי' בלא כתובה כלל שפיר ניחא דהא אין אשה בלא כתובה אבל כשמתנה עם הבתולה שתהא כתובתה מנה למה לא מהני הא איכא כתובה בשום מקום כתובת מנה דהא בעלמא מהני כתובת מנה ורק בבתולה אמרו רבנן דלא מהני וכיון שכן יכול להתנות שיהא מועיל כבעלמא וכיון דבעלמא איכא כתובה כזאת צריך להיות מועיל התנאי וא"כ לפ"ז קושיא מסוגיא דכתובות לסוגיא דבכורות אבל לפי תורתו של הר"י מג"ש ז"ל דכתב דמנה דבתולה שייך להביאה דהוא דם בתולין ואינו יכול להתנות ע"ז משום דהוי מילתא דאיסורא דהוי בעילתו בעילת זנות אם כן מצינו לפי זה דהמאתים של הבתולה מנה אחד הוא משום בתולין ומנה השני הוא ככל כתובה דעלמא נמצא לפי זה כשכתב לה מנה ל"ל דיתקיים התנאי שאהני מנה כמו בכתובה דעלמא ז"א דממ"נ אם המנה הזה הוא מנה דעלמא א"כ לא כתב לה מנה דדמי בתולין והוי בעילתו בעילת זנות ואי המנה הזה הוא מנה דדמי בתולין א"כ התנה על מנה דעלמא שתמחול לו ואינו נותן לה מנה דעלמא כלל ומה שנתן לה מנה הוא לאו מנה דעלמא אלא מנה דבתולין ואינו נותן לה מנה דעלמא כלל דהאי מנה לחוד והאי מנה לחוד א"כ שפיר הוי מתנה עמשב"ת וע"כ לפי שיטת הש"ס דילן מוכרח הוא דע"כ מנה דבתולה הוא דמי בתולין ושייכה לביאה ובל"ז הוי בעילתה בעילת זנות וע"כ אינה יכולה לכתוב לו קבלתי ממך הכל וכיון דשיטה זו שיטה מוכרחת היא ע"כ דגם הירושלמי סובר כן דאל"כ יקשה קושית הר"י מג"ש ז"ל דלמה לא נקט והיא כותבת התקבלתי ממך הכל:
ואין כל מה שיש לאשה משועבד לבעל לאכילת פירות. עיין בפנים וע"פ הירושלמי הזה מובן שיטת הש"ס דילן ושיטת רש"י ז"ל והרמב"ם ז"ל דהרמב"ם ז"ל פסק בפ"ו מה' ערכין דהמקדיש מע"י אשתו הר"ז עושה ואוכלת והמותר חולין א"ל יקדישו ידיך לעושיהן הואיל והן משועבדין לו הרי כל המע"י קודש כו' והק' הר"נ ז"ל דהא בש"ס קאמר רשב"ל מתוך שיכול לכופה למע"י נעשה כאומר לה יקדישו ידיך לעושיהן אבל כשלא יכול לכופה למע"י לא מהני מה שאומר יקדישו ידיך לעושיהן דהא תימר איני ניזונית ואיני עושה ומי מעכב על ידה והראי' לזה דהא בגמ' מביא ראי' לר"ה א"ר דיכולה אשה שתאמר לבעלה אנוא"ע מהמקדיש מע"י אשתו הר"ז עושה ואוכלת מאי לאו בניזונית פי' דאפילו ברוצה לזונה מ"מ אין חל ההקדש משום דרשות בידה לאמר אנוא"ע ומסיק לא בשאינה ניזונית הרי מפורש דלר"ה א"ר דיכולה אשה שתאמר לבעלה אנוא"ע לא חל ההקדש אפילו בניזונית א"כ לדידן דקי"ל כר"ה א"ר א"כ לא חל ההקדש אפילו כשאומר יקדישו ידיך לעושיהן וזהו קושיא עצומה ונראה לפענ"ד דדברי הרמב"ם ז"ל מובנים היטב דהנה יש לדייק בפרש"י ז"ל הנ"ל בד"ה מאי לאו בניזונית שיש לו נכסים ומבקש לזונה ואפ"ה תנן אין מע"י ברשותו להקדישן עכ"ל ז"ל למה נקט אין מע"י ברשותו הול"ל אין מע"י שלו ולמה נקט לשון אינו ברשותו כיון דאומרת אנוא"ע כדאיתא בתוס' ז"ל א"כ הרי אין המע"י שלו ולמה נקט אינו ברשותו ובפרש"י ז"ל בד"ה לא בשאינה ניזונית פי' רש"י ז"ל וז"ל בשאין לו במה לזונה עכ"ל ז"ל ולמה לא נקט כשאינו רוצה לזונה. ע"כ נראה לפענ"ד ע"פ מה דגרסינן בכולא תלמודא דאמר רבא הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שיעבוד ויש בזה כמה שיטות מרבוותא ז"ל דשיטת רש"י ותוס' ז"ל דדוקא קדוה"ג מפקיע מידי שיעבוד אבל לא קדושת דמים ונחלקו בטעמם דשיטת התוס' ז"ל במס' גיטין דף מ' ע"ב דטעמא דרבא משום דס"ל מכאן ולהבא הוא גובה וע"כ שפיר אקדיש וחל ההקדש אבל הבע"ח בא ומוציא אח"כ מן ההקדש דלא אלים כח הקדש מכח המקדיש וכשם שמוציא מיד המקדיש כן מוציא מיד ההקדש והנ"מ קדושת דמים דיוצא לחולין ע"י פדיון א"כ הוי השיעבוד כמו נתינת דמים של פדיון אבל קדוה"ג דלא יוצא ע"י פדיון לא עדיף שיעבוד מנתינת דמים וכשם שאינו יוצא ע"י דמים כן לא יוצא ע"י שיעבוד עי"ש ושיטת רש"י ז"ל במס' פסחים דהטעם דקדושת דמים אינו מפקיע משום דכיון דממושכנין הן למלוה הרי הם כמו שאינן ברשותו דלוה ואין בידו להקדישם ועל מה יחול ההקדש דאיש כי יקדיש את ביתו וגו' מה ביתו ברשותו כו' עי"ש ומפרש הקצוה"ח ז"ל בסי' קי"ז ומביא כן בשם הריב"ש ז"ל בשיטת רש"י ז"ל דמ"ט חל קדוה"ג משום דכמו דקדוה"ג חל על דבר שלב"ל כן נמי חל על שאינו ברשותו כדאיתא ביור"ד בב"י ז"ל סי' רל"ד ואיש כי יקדיש את ביתו וגו' קאי אקדושת דמים אבל קדוה"ג חל אפילו על שאינו ברשותו והא דקי"ל גבי גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהן אין יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו הנ"מ בקדושת דמים אבל קדוה"ג שפיר יכול הנגזל להקדיש וכתב כן בשם הריב"ש ז"ל והקשה הקצוה"ח ז"ל לשיטת רש"י ז"ל דא"כ דלא חל ההקדש משום שאינו ברשותו א"כ קשה אפילו כשסילקו הלוה להמלוה נמי לא יחול ההקדש דהא הוי דבר שלבל"ע ומתרץ כיון דבידו לסלקו בזוזי לא הוי דבר שלא בא לעולם דהוי כאומר שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה תיקדוש דקדוש לכו"ע ולא הוי דשלבל"ע דהא בידו לפדותה עכ"ל ז"ל עי"ש ועפ"ז מובן הסוגיא הזאת בע"ה דהנה דבהא דתיקנו רבנן מזונות תחת מע"י באם אינו נותן לה מזונות או שהיא אומרת אנוא"ע ששייך המע"י אצלה אינו שייך המע"י אצלה רק קנין הגוף אבל קנין פירות של המע"י שייך אצלו דלא גרע מכל נכסי מלוג דילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות [כמו שמבואר בירושלמי דלקמן] והא דתקנו רבנן מע"י תחת מזונות היינו שבשביל המזונות הגוף מע"י שייך לבעל אבל באינה ניזונית שייך הגוף מע"י אצלה אבל הפירות שייך לעולם להבעל והנה באינה ניזונית דהוא אינו רוצה לזונה הרי משועבד הקנין פירות של המע"י מהבעל למזונותי' יותר מכל הנכסי מלוג וע"כ אם הקדיש המע"י באומרת אינו ניזונית וא"ע והוא רוצה לזונה דאינו קדוש לר"ה א"ר כדאיתא בגמ' מאי לאו בניזונית משום דבאומרת אנוא"ע הוי המע"י שלה דאף דהקנין פירות שייך להבעל מ"מ עושה ואוכלת משום דמשועבד הקנין פירות שלו למזונותי' דהא מה שתיקנו רבנן מזוני עיקר הוא רק משום שמא לא תספיק כדפרש"י ז"ל ואי בלא התקנה הי' הגוף מע"י שייך להאשה ופירות לבעל דהא כל מה שיש לאשה משועבד לבעל לאכילת פירות ומ"מ הי' מוכרח הבעל להוציא לה למזונות מן הפירות של המע"י כדאיתא בתוספתא פ"ג דערכין המקדיש מע"י אשתו הר"ז מעלה לה פרנסה מתוכן והשאר קודש עי"ש ומובא בירושלמי בסוף הסוגיא ומובא בשטמ"ק ז"ל במתני' אלמא דאף שהוא שלו מ"מ צריך להוציא מתוכן למזונותי' ורבנן תקנו מזונות דהיינו שחל החיוב עליו לזונה מנכסיו ולא שיוציא לה מזונות ממע"י שלה משום שמא לא תספיק והדר תקנו דהגוף מע"י שייך לו ובאמת אם אינה רוצה בתק"ח הרי הוא כמתחלה שהגוף מע"י שלה ופירות להבעל ומשועבד הקנין פירות שלו להוציא מתוכן פרנסה דאם לא יתן מהק"פ שלו למזונותי' מאין תאכל דהא הגוף ילקח בו קרקע והוא אוכל פירות ואעפ"כ אין הק"פ שייך לה אלא שייך לו ורק משועבד למזונותי' כלשון התוספתא הר"ז מעלה פרנסה מתוכן וכן בש"ס דילן בשאינה ניזונית מאי למימרא כו' אבל ע"ע לא כ"ש אשתו לאו למימרא דאז שייך לה הק"פ של מע"י ז"א אלא אף דשייך לו הק"פ מ"מ מוציאין מתוכן לפרנסה דהקדש דמים אינו מפקיע מידי שיעבוד וע"כ אתא בע"ח וטריף דלא אלים כח הקדש מכח המקדיש וע"כ אף דהוי קדוש מ"מ עושה ואוכלת דגביא המע"י על אכילה ולשיטת רש"י ז"ל לא חל ההקדש משום דאף דהוי שלו מ"מ כיון שממושכן אצלה הוי אינו ברשותו ולא חל ההקדש לפיכך כתב רש"י ז"ל דהמע"י אינו ברשותו להקדיש ואבל כשמסלק אותה במזונות באופן דהיא נתרצית למחר ליטול מזונות הרי המע"י שייך לו וחל ההקדש כמו בשיסלק להבע"ח דחל ההקדש משום דהוי כשדה שמשכנתי לך כנ"ל וה"נ כשבידו לסלקה מן השיעבוד דקנין פירות של המע"י דיכול לכופה למע"י והוי כמשכנתא דבידו לפדותה אבל לר"ה א"ר דאינו יכול לכופה למע"י ואין בידו לסלקה אז אפילו כשנתרצית לסלק במזונות מ"מ אינו קדוש רק לר"מ דס"ל אדם מקדיש דבר שלבל"ע וחל ההקדש לאחר שבא לרשותו משא"כ למ"ד דאין אדם מקדיש דבר שלבל"ע אז אינו קדוש אפילו כשנתרצית למחר ליטול מזונות ונסתלקה משיעבודא מ"מ אינו קדוש כיון דאין בידו לסלקה בשעת ההקדש ולפיכך מדויק לשון המשנה המקדיש מע"י אשתו הר"ז עושה ואוכלת המותר ר"מ אומר הקדש ר"י הסנדלר אומר חולין ולכאורה קשה דמשמע מלשון המשנה דפליגי ר"מ ור"י הסנדלר רק במותר אבל במע"י לכו"ע חולין ולמה לא נקט המקדיש מע"י אשתו חולין המותר ר"מ אומר הקדש ר"י הסנדלר אומר חולין ולמה נקט ברישא לשון עושה ואוכלת אבל לדברינו ניחא דלשיטת התוס' ז"ל באמת קדוש רק דהיא אתיא וגביא למזונותי' וע"כ נקט עושה ואוכלת כלומר דמפקה מע"י לאכילה וכן לשיטת רש"י ז"ל דאינו חל ההקדש הוא משום דמשועבד למזונותי' דעושה ואוכלת אבל כשמסלקה משיעבודה ע"י המזונות דנתרצה למחר ליתן מזונות שפיר חל ההקדש לרשב"ל משום דיכול לכופה למע"י ובידו לסלקה ולר"ה א"ר ג"כ הוי לר"מ הקדש באמת דאדם מקדיש דשלבל"ע ולר"י הסנדלר הוי באמת חולין דר"י הסנדלר קאי על הרישא ג"כ וכן איתא בשטמ"ק ז"ל לענינו דפליג ר"י הסנדלר גם על הרישא אלא דנטר לר"מ עד דמסיק למילתא והדר פליג עליו עי"ש בשטמ"ק במתני' ד"ה כתב הרא"ש ז"ל אך מקשי לפי דדחי את ר"ה א"ר ומוקי בשאינה ניזונית ובאמת יכול לכופה למע"י א"כ תקשי על ר"י הסנדלר האיך פליג על הרישא וס"ל דחולין הא אם יסלק לה במזונות הוי כשדה שמשכנתי לך ולשיטת רש"י ז"ל דהא דר"י הסנדלר ס"ל חולין במותר לאחר מיתה הוא משום דהוי דבר שלא בא לעולם משום דעדיין לא מתה כדפרש"י ז"ל בדף נ"ט אבל לא משום דגוף המע"י הוי דבר שלבל"ע א"כ קשה אמאי פליג ברישא וכן קשה כזאת לקמן בדף נ"ט דאמר שמואל הלכה כר"י הסנדלר ופריך מי אמר שמואל הכי והתנן קונם שאני עושה לפיך כו' ואמר שמואל הלכה כריב"נ ופרש"י ז"ל דכיון דשמואל ס"ל הלכה כר"י הסנדלר דלא קדוש לאחר מיתה ואע"פ דהשתא דידי' נינהו משום דבשעה שהקדיש עדיין לא מתה והוי דשלבל"ע והאיך קאמר הלכה כריב"נ הא השתא לא גירשה עי"ש ולכאורה קשה דהא בשמוקי התם בסוגיא דמעלה לה מזונות ולא מעלה לה מ"כ לצרכי' ורב ושמואל סברי מזוני תחת מע"י ומ"כ תחת מותר וכיון דלא יהיב מ"כ מותר דידה הוי ע"כ קדיש לאחר מיתה אליבא דר"מ דאדם מקדיש דשלבל"ע ופרש"י ז"ל דלמה מוקי בשמעלה לה מזונות ה"ה דה"מ לאוקמי' בשאין מעלה לה מזונות אלא משום דרב דאמר יכולה האשה שתאמר לבעלה אנוא"ע ומוקי רישא בניזונית כו' עי"ש ולכאורה קשה דלמה מוקים בשאין מעלה לה מ"כ לוקמי' בשמעלה לה מ"כ כמו דמוקי בשמעלה לה מזונות רק דהיא אינה רוצה כמו כן לוקמי' בשמעלה לה מ"כ ואך היא אינה רוצה א"ו דלכו"ע לענין מותר יכול לכופה למותר וכשיטת הר"י מג"ש ז"ל וכ"כ המפרשים ז"ל א"כ קשה כיון דיכול לכופה למותר ובידו לסלקה בזוזי א"כ הוי כשדה שמשכנתי לך דחל ההקדש אליבא דכו"ע ולא הוי דבר שלבל"ע א"כ מאי פריך משמואל אשמואל דהכא קאמר הלכה כריב"נ והכא קאמר הלכה כר"י הסנדלר דלא הוי הקדש משום דהוי דשלבל"ע דעדיין לא מתה וקשה הא אפילו דעדיין לא מתה מ"מ לא הוי דשלבל"ע דהא כיון דמתה ונסתלק שיעבודה השתא ובידו לסלקה מעיקרא ע"י מ"כ צריך להיות קדוש אפילו לר"י הסנדלר ע"כ פרש"י ז"ל בשאינה ניזונית שאין לו במה לזונה וכיון שאין לו במה לזונה ע"כ אינו ברשותו לסלק לה וע"כ כשמתה או שמסלק לה במזונות כשרוצה לזון אותה אצלו אפ"ה הוי לר"י הסנדלר חולין משום דבשעה שהקדיש לא הי' בידו וכדאיתא בירושלמי ספ"ק דמס' פיאה עשיר יש בידו ליקח עני אין בידו ליקח ולא הוי כמשכנתא שבידו לפדותה ולסלקי' כיון שאין לו במה לזונה והא דבמשכנתא אמרינן סתמא בידו לפדותה ס"ל לרש"י ז"ל דווקא כשיש בידו מעות וע"כ הוי בידו משא"כ כשאין לו מעות האיך הוי בידו דל"ל דהוא משום דיש לו כח הפדיון ונשאר בידו כח הפדיון ז"א דבהדיא פי' הר"נ ז"ל דהוא משום דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי עי"ש בר"נ ז"ל במס' נדרים דף פ"ו עיי"ש ולאו משום דלא יצא עדיין מרשותו ונשאר לו כח הפדיון ודכוותי' בשאין מעלה לה מ"כ פירש שאין לו ממה ליתן לה מ"כ וכיון שכן ניחא מאד שיטת הרמב"ם ז"ל דהא בר"פ המדיר דפריך בגמ' וכיון דמשועבד לה כל כמיני' דמפקע לשיעבודה מתרץ באומר לה צאי מע"י במזונותיך וכמה אוקימתות והרמב"ם ז"ל פסק בפשיטות כמתני' דהמדיר והק' הר"נ ז"ל א"כ יקשה כל כמיני' דמפקע שיעבודה ומתרץ דהרמב"ם ז"ל ס"ל כיון דקי"ל דקונמות מפקיעין מידי שיעבוד ולא אלמוה רבנן לשיעבודה דאשה רק לשיעבודא דבעל א"כ קושית הגמ' קאי אליבא דת"ק דל"ל דקונמות מפקיעין מידי שיעבוד וע"ז קאי כל הסוגיא אבל לפי מה דקי"ל דקונמות מפקיעין מידי שיעבוד א"כ לא קשה כלל כל כמיני' דמפקע לשיעבודא עי"ש וא"כ לפ"ז שפיר ניחא שיטת הרמב"ם ז"ל דהנה בסוף הסוגיא דידן מסיק במסקנא אלא אמר רב אשי קונמות קאמרת שאני קונמות וכו' כדרבא דאמר רבא הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שיעבוד וא"כ בכל הסוגיא לא הי' ס"ל עדיין דהקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שיעבוד ע"כ שפיר קאמר לר"ה א"ר דאפילו בניזונית כשרוצה לזונה מ"מ כשיכולה שתאמר אנוא"ע לא חל ההקדש משום דהוי דבר שאינו ברשותו או דבע"ח בא וטריף כנ"ל אבל לפי מה דקי"ל דהקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שיעבוד ושיטת הרמב"ם ז"ל דאפילו קדושת דמים מפקיע מידי שיעבוד א"כ לשיטתו ז"ל דפסק בפ"ז מה' ערכין ובפי"ח מה' מלוה ולוה דהקדש דמים נמי מפקיע מידי שיעבוד א"כ לפי המסקנא אף כשיכולה לומר אנוא"ע מ"מ הרי כל מה שיש לאשה משועבד לבעל לאכילת פירות וע"כ אפילו כשתאמר אנוא"ע מ"מ הקנין פירות שייך להבעל ואפילו שמשועבד הקנין פירות למזונותי' באפותיקי והיא רוצה לגבות מן הקנין פירות דהמע"י מ"מ כיון שהקדיש הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שיעבוד וכיון דרוצה לזונה שפיר הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שיעבוד כיון דרוצה לזונה ואין בדעתו שתתפרנס מן הצדקה ותוספתא הנ"ל מיירי שאינו רוצה לזונה ודברי הרמב"ם ז"ל מפורש בירושלמי דמסיק אבל אם הי' מעלה לה מזונות ד"ה קדשו ואין כל מה שיש לאשה משועבד לאיש לאכילת פירות וע"כ אפילו תימר אנוא"ע וכן במותר אף שאינו נותן לה מ"כ ומותר דידה הוי מ"מ משועבד לבעל לאכילת פירות ומה שמשועבד הקנין פירות שלו למזונותי' או למותר הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שיעבוד כיון דרוצה לזונה ולשון הרמב"ם ז"ל ג"כ כלשון הירושלמי א"ל יקדישו ידיך לעושיהן הואיל והן משועבדין לו הרי כו' ולשון הרי הן משועבדין לו הוא ממש לשון הירושלמי כל מה שיש לאשה משועבד לאיש לאכילת פירות ודוק:
מ"ת הקדש מצודה שאינה מצוי'. עיין בדברינו בפנים וע"כ הירושלמי הזה ניחא קושית המהר"ם מלובלין וצ"ל דהק' על האוקימתא דמוקים לה במעלה לה מזונות ולא מעלה לה מ"כ למה לא מוקמי באמת רב ושמואל למתני' דמעלה לה מ"כ ומזונות ומזונות אינה רוצה ומ"כ נוטלת ע"כ עושה ואוכלת והמותר הוי הקדש באמת מחיים וגם קשה בהא דפריך משמואל אשמואל בהא דפסק שמואל הלכה כר"י הסנדלר דאין מקדיש דשלבל"ע פרש"י ז"ל דדבר שלבל"ע הוא דהא עדיין לא מתה וכי קמשני כי קאמר הלכה כריב"נ להעדפה פרש"י ז"ל וה"ה דה"מ לאקשויי סוף סוף לא בא לעולם אלא דאקשי קושיא אחריתי ולכאורה קשה למה באמת לא מקשי הקושיא הזאת דלכאורה הא עדיפא להקשות קושיא זאת אבל לפי הירושלמי ניחא דלא ניחא כ"כ לרב ושמואל לאוקמי' דמעלה בה מ"כ ולר"מ קדוש מחיים באמת ז"א דא"כ קשה מ"ט דר"י הסנדלר דס"ל דהוי חולין ולא ניחא לרב ושמואל למימר דטעמו משום דהוי דשלבל"ע דהמע"י הוי דבר שלבל"ע ז"א דלא פסיקא להו כ"כ לאוקמי' במצודה שאינה מצוי' ע"כ מוקמי יותר לאחר מיתה א"כ טעמא דר"י הסנדלר הוא משום דבר שלבל"ע דעדיין לא מתה ובזה מתורץ מה דהק' בשט"מ ז"ל על פרש"י ז"ל דלמה לי' לפרש בטעמא דר"י הסנדלר דהוי דשלבל"ע משום דעדיין לא מתה ולמה לא מוקי בפשיטות משום דעדיין לא נעשה המלאכה אבל לפי הנ"ל ניחא דא"כ יקשה באמת מדוע לא מוקמי רב ושמואל להמתני' במותר מחיים וכנ"ל אלא ע"כ דס"ל דזה לא חשוב דשלבל"ע לר"י הסנדלר אם לא לאחר מיתה וע"כ ניחא דלא פריך סוף סוף הא לא בא לעולם דעדיין לא נעשה משום דפריך דעדיפא מיני' דזה לא פסיקא לי' כ"כ אם מעש"י הוי דשלבל"ע דזה פלוגתא דאמוראי בירושלמי ודוק: