Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Peah Chapter 4
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
פרק רביעי תני בשם ר"מ כל האילנות סכנה וכו'. לקמן בריש פ"י נחלקו ר"י ורשב"ל בהפקיר לאדם ולא לבהמה לישראל ולא וכו' דלר"י דמפרש טעמא דב"ה דבעו שיהא הפקר לעניים ולעשירים מקרא דאותם הפקרו הפקר ולרשב"ל דמפרש טעמייהו מקרא דונטשתה אין הפקרו הפקר יעוי"ש. ולכאורה לפי מה שכ' הרמב"ם ז"ל (פ"ב ממ"ע הט"ז) הטעם בדלית ודקל דמחלק בידו משום שהם סכנה גדולה ומוכח לכאורה דנפקא לן מדרשא דאותם שאין בהם סכנה וא"כ מוכח מזה דהרמב"ם ז"ל פוסק כר"ל לגבי ר"י כיון דקרא דאותם מיבעי לן לאין בהם סכנה ע"כ טעמייהו דב"ה גבי הפקר משום דילפי מונטשתה. ועיין בנוב"י ז"ל מה"ק אה"ע סי' נ"ט שמסתפק היאך פוסק הרמב"ם ז"ל בהא דהפקר אם כר"י או כר"ל. אך לפי מה שנתבאר בפנים אין מכאן הכרע כלל דהא אפילו לדרשא דקציר נמי בעינן טעמא דסכנה דאי משום דאין הקטן מושל כגדול לא ידענו רק דאינו מחויב להניח דוקא במחובר אבל לא ידעינן שיהא אדרבה מחויב להניח תלושין וע"כ דהוא מדרבנן משום סכנה ולפיכך אפילו לרבנן דדרשי קציר הא דבשאר אילנות שהקטן מושל בהם כגדול נותן במחובר הוא משום דסברי דאין בהם סכנה כ"כ אבל אם הי' בהם סכנה הי' מחויב גם בהם לחלק בידו דגם בדלית ודקל הא דמחויב לתלוש ולחלק בידו הוא משום סכנה. וע"כ שפיר י"ל דהרמב"ם ז"ל ס"ל כר"י דמקרא דאותם ממעטינן הפקר לעניים ולא לעשירים וטעמא דסכנה הוא מדרבנן שיהא מחויב לתלוש כדמסיק הירושלמי הכא:
רשב"ל בשם אבא כהן ברדלא אדם זוכה במציאה בד' אמות מ"ט דכתיב והנה בעניי הכינותי. ר"י אמר רב הושעיא בעי במה אנן קיימין אם בנתונין לתוך ידו עשיר הוא ואם בחוץ לד' אמותיו ויש אדם מקדיש דבר שאינו שלו אלא כי אנן קיימין בנתון תוך ד' אמותיו וקיימינה במקדיש ראשון ראשון. כך הגרסא הנכונה וה"פ דמוכיח מפסוק זה דד"א קונות לו דא"א לומר דהיו נתונים לתוך ידו וזכה בהם ואח"כ הקדיש דא"כ הוה עשיר. וא"א לומר בחוץ לד' אמותיו דהא אין אדם מקדיש דשא"ש. אלא ע"כ מיירי בנתונים בתוך ד' אמותיו וזכה בהם להקדש ולא לעצמו כמ"ש הר"ן ז"ל בנדרים (לד ע"ב) על הא דאמר רבא היתה לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זו להקדש וכו'. ופי' הר"ן ז"ל דמיירי שהיתה בתוך ד"א ואמר דזוכה להקדש ולא לעצמו והו"ל כמגביה מציאה לחבירו דקנה חבירו עיי"ש. וה"נ זכה להקדש מטעם מגביה מציאה לחבירו דקנה חבירו ולא הוא ונמצא דהקדיש והוא עני. וזהו דמסיק במקדיש ראשון ראשון כלומר דהוא לא זכה כלל אלא ראשון ראשון הוה הקדש. וכן ראיתי בס' א' שפי' כן אך הקשה הא ר"ל ס"ל לקמן (ה"ו) דמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו וגם בגליון הש"ס כאן נדחקו בזה. ועוד קשה דאי משום מגביה מציאה לחבירו מנא לן דבד"א דילמא זכה בידו עבור הקדש. ונלפע"ד לבאר ענין קנין ד"א וממילא רוחא לן שמעתתא בע"ה:
בשו"ע אה"ע (סי' ל') פסק המחבר ז"ל התקדשי לי במנה ואמרה לו תנם ע"ג סלע א"מ וכו' ואם הי' סלע של שניהם הר"ז ספק מקודשת. וכתבו שם הח"מ והב"ש ז"ל דלשיטת התוס' ז"ל בקידושין (ח ע"ב) אפשר דאפילו קידושי ספק אין כאן. והאב"מ ז"ל כתב דז"א דהא משנה מפורשת היא בגיטין (עח ע"א) היתה עומדת ברה"ר וזרקו לה קרוב לה מגורשת קרוב לו אינה מנורשת מחצה ע"מ מגורשת ואינה מגורשת וכן לענין קידושין. והרי הא דד' אמות קונות הוא מתורת חצר כמ"ש הר"ן ז"ל או משום דהוי מקום המשומר והוה חצר של שניהם ומ"מ מקודשת ואינה מקודשת. והא דמיבעי' כלל לרב ביבי בסלע של שניהם ולא פשיט ממשנה זו כתב האב"מ ז"ל לתרץ ע"פ דברי הר"ן ז"ל בקידושין שם דכתב לתרץ קושית התוס' ז"ל מהא דחצר השותפין אין קונין זמ"ז משום דכיון דדעתה להתקדש ודעתו לקדשה בודאי אקנויי מקנה לה מקום חצרו. משא"כ גבי ד"א או מקום שמירה לא נוכל לומר דמקנה לה המקום דהא המקום אינו שלו ולא תקינו לי' רבנן ד"א רק לקנין החפץ אבל גוף המקום אינו שלו ואין בידו להקנות דבר שאינו שלו ממש [כעין טובת הנאה דלמ"ד דאינה ממון לא מצי להקנות עיין ב"מ (יא ע"ב) עיי"ש]. והא דכתב הר"ן ז"ל בנדרים (לד ע"ב) דד"א שלו זוכין להקדש התם גבי מציאה והפקר שייך שפיר דקונה בלא הקנאת מקום דהוה מגביה מציאה לחבירו משא"כ במקנה חפץ שלו דצריך להקנות מקומו כדאיתא בחו"מ (סי' ר') עיי"ש וזה אי אפשר בד"א דלא מצי להקנות אותם דאינם שלו רק לקנות החפץ אבל הגוף אינו שלו זהו תמצית דברי האב"מ ז"ל. ולע"ד נראה להוכיח דלא כהאב"מ ז"ל ונקדים מה דגרסינן בגיטין (כב ע"א) עציץ של אחד וזרעים של אחר מכר בעל עציץ לבעל זרעים כיון שמשך קנה מכר בעל זרעים לבעל עציץ לא קנה עד שיחזיק בזרעים. ופירש"י ז"ל עציץ הוי תלוש ומיקני במשיכה וזרעים הוי קרקע ונקנה בחזקה ובלא יהיב מעות קמיירי. והתוס' ז"ל כתבו שם ה"ה דהוה מצי לאשמעי' הכל בעציץ וזרעים של א' אלא לרבותא נקט הכי דאע"ג דבעל עציץ קונה זרעים לא קנה אע"פ שהם בתוך העציץ שלו עכ"ל. ומשמע מהך סוגיא דקרקע אינה נקנית בקנין חצר דחצר אינו קונה אלא מטלטלין אבל לא קרקע. דאל"כ אמאי אינו קונה בעל העציץ את הזרעים הא קיי"ל כליו של אדם קונים לו בכ"מ שיש לו רשות להניחו עיין ב"ב (פה ע"א) והוא מדין חצירו ורשותו כמ"ש המח"א ז"ל וכיון דחזינן דכליו אינם קונים את הזרעים מוכח דחצר ג"כ אינו קונה זרעים וע"כ הוא משום דקרקע אינה נקנית בקנין חצר. וגם מכיון דחזינן דעציץ נקנה במשיכה וזרעים אינם נקנין במשיכה רק בחזקה וע"כ הוא משום דקרקע אינה נקנית במשיכה וכיון דקרקע אינה נקנית במשיכה חזינן דלא מהני לה יד מכש"כ דלא מהני להחצר דהא חצר משום יד איתרבאי ומה שאין לו יד אין לו נמי חצר כמ"ש התוס' ז"ל בב"ב (עט ע"א) דלפיכך אינו קונה חצר להקדש דחצר משום יד איתרבאי ולא מצינו יד להקדש. וכ"כ הקצוה"ח ז"ל (סי' קצ"ח) להדיא דבמקום דלא מהני משיכה לא מהני נמי חצר מטעם הנ"ל. עכ"פ מהא דלא נקנו הזרעים לא במשיכה ולא מדין כליו מוכח דאין קרקע נקנית בקנין חצר. [וליכא למימר דמיירי ברה"ר או ברשות המוכר ולפיכך לא קנו כליו דא"כ אמאי נקנה העציץ במשיכה הא גם משיכה אינה קונה ברה"ר וברשות המוכר]. ולכאורה יש להוכיח מדברי התוס' ז"ל דקרקע נקנית בקנין חצר דגרסינן בב"ק (י"ב ע"א) והתניא החזיק בקרקע קנה עבדים התם בעומדין בתוכה וכו' וכתבו התוס' ז"ל בד"ה ל"ל דמטעם חצר לא קני דסתם עבדים אינם משתמרים לדעתו ואפילו עומד בצד שדהו דדומה לצבי רץ כדרכו ול"ל נמי מטעם אגב דהא קרקע אינה נקנית אגב קרקע וכו' אלא ע"כ מטעם מחובר דעשר שדות בעשר מדינות יעוי"ש. ואי נימא דקרקע אינה נקנית בתורת חצר ל"ל להתוס' ז"ל לומר דלפיכך לא נקנו העבדים בחצר משום דאינם משתמרים לדעתו תיפוק להו דקרקע אינה נקנית בחצר כמו דסיימו התוס' ז"ל דל"ל מטעם אגב דקרקע אינה נקנית אג"ק כן הי' להם נמי לומר גבי חצר ומוכח לכאורה דהתוס' סברי דקרקע נקנית בחצר. אך באמת ז"א דודאי קרקע לא נקנית בחצר כדמוכח מהא דזרעים הנ"ל אך הכא דוקא גבי עבדים דהוו מקרקעי דניידי מיקנו נמי בדין חצר כמו דנקנים במשיכה כדאיתא בקידושין (כב ע"ב) וכיון דנקנים במשיכה מיקנו נמי בתורת חצר. ותדע דלא דמי זרעים לעבד דהא זרעים אינם נקנים במשיכה ועבדים נקנים במשיכה וע"כ דשאני קרקע דנייד מקרקע דלא נייד. והרי הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' מכירה פסק דעבד נקנה באגב וביאר הה"מ ז"ל דאע"ג דקרקע אינה נקנית באגב מ"מ לא דמי עבד לקרקע בזה עיי"ש. וע"כ אין מדברי התוס' ז"ל שום ראי' דקרקע נקנית בחצר. [וכן אין להביא ראי' מדברי התוס' ז"ל בב"ב (פז ע"א) גבי לך ויפה לך קרקע כ"ש וקני כל מה שעלי' דקנה הפשתן מתורת חצר עיי"ש דהתם מיירי שאינו צריך עוד לקרקע והוה הפשתן כמטלטלין דהתוס' ז"ל ס"ל כהרמב"ם ז"ל דפירות שא"צ לקרקע דינם כמטלטלין וע"כ נקנים בתורת חצר אבל להראב"ד ז"ל אה"נ דלא מהני]. וע"כ שפיר הוכחנו מהא דגיטין הנ"ל דקרקע אינה נקנית בחצר. וכיון שכן אי נימא כהאב"מ ז"ל דגוף הד"א לא תקינו לי' רבנן יקשה לן הא דפריך בב"מ (י ע"א) אהא דאמר רשב"ל ד"א של אדם קונות לו בכ"מ דתקינו לי' רבנן דלא ליתי לאנצויי ממתני' דידן נטל מקצת פיאה וזרק על השאר אין לו בה כלום נפל לו עלי' פירש טליתו עלי' מעבירין אותו הימנה ואי אמרת ד' אמות קונות נקנו לי' ד"א דידי' וכו' ומשני ר"פ דבשדה בעה"ב אע"ג דזכי לי' רחמנא להלוכי בה ולנקוטי בה פאה אבל למזכי למיהוי חצרו לא זכי לי' רחמנא עיי"ש ומדקאמר לנקוטי בה פאה משמע דהקושיא היתה מפאה וקשה מאי פריך דהד"א יזכו לו את הפאה הא הכא ע"כ מיירי דהפאה מחוברת לקרקע דאי בפאת עומרין בתלוש הא אמרינן בירושלמי בפרקין לעיל (סוף ה"א) דבפאת עומרין תלושין בע"ה מחלק בידו [עיין בפירושנו שם בשם השנו"א ז"ל] ואין העני נוטל כלל מעצמו אלא ודאי דאיירי הכא בפאה מחוברת לקרקע והא קיי"ל כל המחובר לקרקע כקרקע דמי ושיטת הראב"ד ז"ל דאף בא"צ לקרקע נמי כקרקע דמי וכן פסק הטור ז"ל בחו"מ (סי' קצ"ג) דאף דא"צ לקרקע אינו נקנה בקנין מטלטלין רק כקרקע. וא"כ היאך יקנו הד"א את הפאה הא מה דד"א קונות הוא מטעם חצר כמ"ש לעיל בשם הר"ן ז"ל והרי בארנו דחצר אינו קונה קרקע והכא יש על הפאה דין קרקע לפיכך אין הד"א קונין אותה ומאי פריך על רשב"ל מפאה הא מצינן למימר דלעולם ד"א קונות מטלטלין בכ"מ ושאני הכא דהפאה היא כקרקע הלכך אינה נקנית בד"א דאין קרקע נקנית בחצר. אלא ודאי מוכח מזה דלא כהאב"מ ז"ל רק דקנין ד' אמות הוא דקונה לשעה גם גוף הד"א וכיון דגוף הד"א הם שלו אם יש בתוך הד"א מחובר לקרקע שדינו כקרקע גם הוא נקנה ולא שהד"א זוכין את המחובר לקרקע אלא דהמחובר לקרקע גופא הוא חצרו מתקנת חכמים דכשם שהקנו לו חכמים בכח הפקר ב"ד את גוף הד"א כן הקנו לו חכמים את המחובר לקרקע שיהי' חצרו. וע"כ פריך שפיר כיון דד"א קונות לו אמאי לא קנה העני את הפאה שנפל עלי' הרי הפאה גופה היא חצרו מתקנת חכמים. [דלהאב"מ ז"ל דגוף הד"א אינם קנוים לו מתקנת חכמים אלא דיש להד"א הכח לקנות כחצרו וא"כ הפאה מעצמה אינה קנוי' לו אלא דצריך לקנות אותה בכח הד"א ע"ז קשה הא אין קרקע נקנית בחצר. משא"כ לדברינו דגוף הד"א קנוים לו מתקנת חכמים א"כ גם הפאה עצמה שהיא כקרקע קנוי' לו לכתחילה מתקנת חכמים וא"צ לזכות בה מכח הד"א]. ועוד קשה לי ע"ד האב"מ ז"ל דהנה בהפקר איכא מ"ד בנדרים (מג ע"א) אליבא דר"י דאינו יוצא מת"י הבעלים עד דאתיא לרשות זוכה עיי"ש. ובירושלמי לקמן (ריש פ"ו) ובכ"ד אמרינן דהוא מחלוקת ר"מ ור"י דר"מ סבר כיון שאדם מפקיר דבר יוצא מרשותו ור"י סבר דאין הפקר יוצא מת"י בעלים אלא בזכי'. ויש לחקור בפאה אם יוצא מת"י הבעלים תיכף כשקרא שם פאה קודם זכיית העני או דהוא כהפקר דעלמא אליבא דר"י דאינו יוצא מת"י בעלים אלא בזכי'. ומצאתי להמל"מ ז"ל (פ"ב מה' תרומות) שחקר בזה ומסיק דבפאה כו"ע מודים דאינו יוצא מת"י הבעלים אלא בזכיית העני. והביא ראי' לזה מהא דאמרי' בגיטין (מז ע"א) הלקט והשכחה והפאה של נכרים חייבין במעשר אלא א"כ הפקיר וכו' לעולם דישראל ולקטינהו נכרים ודקאמרת הא מפקרי וקיימי נהי דמפקרי אדעתא דישראל אדעתא דנכרים מי מפקרי. ואי נימא דיצא תיכף מת"י הבעלים קודם זכיית העני א"כ למה חייב במעשרות אם זכה הנכרי הא כבר הוא הפקר מקודם אלא ע"כ דאינו יוצא מת"י הבעלים אלא בזכיית העני וע"כ כשזכה נכרי לאו כלום הוא עיי"ש [וכדברי המל"מ ז"ל מבואר לקמן בירושלמי (ריש פ"ו) דקאמר הפקיר לעניים וזכו בהן עשירים ע"ד דר"מ דאמר כיון שאדם מפקיר דבר יוצא מרשותו הפקרו הפקר ע"ד דר"י דאמר אין הפקר יוצא מת"י בעלים אלא בזכי' אין הפקרו הפקר. הרי מבואר דאי נימא דפאה יוצא מת"י הבעלים קודם זכיית העני אפילו אם זכה נכרי צריכה להיות פטורה מן המעשר]. ועיין בב"מ (קב ע"א) לענין הזבל בחצר המושכר מתורי דאתו מעלמא דזכה המשכיר כיון שגוף החצר הוא שלו אע"ג דרשות התשמיש הוא להשוכר וכן הוא בחו"מ (סי שי"ג) עיי"ש. חזינן מהכא דגוף החצר הוא בר קנין יותר מרשות תשמיש. וא"כ לפ"ד האב"מ ז"ל קשה מאי פריך לרשב"ל ממתני' דנפל לו עלי' פירש טליתו עלי' וכו' דיקנה העני את הפאה בד"א. דלמא לעולם ד"א קונות לו היכא דאין בעלים אחרים על הד"א כגון בצדי רה"ר או בסמטא דהתם אף דגוף הד"א אינם שלו הא כמו כי אינם קנוים לשום אדם ושפיר יכול לקנות בהם אבל הכא בשדה דבע"ה כיון דלהעני אין לו בהד"א רק הרשות לקנות בהם אבל גוף הד"א הם של בעל השדה וכבר בארנו דגוף החצר הוא בר קנין יותר מרשות תשמיש א"כ איך יזכה העני בקנין ד"א הא אף דבעל השדה אינו יכול לזכות פאה של עצמו מ"מ הא כל זמן שלא זכה אחר בהפאה לא יצא מת"י הבעלים א"כ צריך העני לעשות קנין להוציא מת"י הבעלים וזה לא מהני ברשות הד"א כיון דגוף הד"א שהוא קנין יותר חזק הוא של בעל השדה ובמה יצא מת"י הבעלים וא"כ מאי פריך לרשב"ל. אלא ודאי מוכח מהכא דקנין ד"א של אדם הוא דגם גוף הד"א קנוים לו לשעה. וקס"ד הכא דכמו דבכל דוכתי קונה גם גוף הד"א הכי נמי בשדה של בעה"ב כיון דזכי לי' רחמנא להלוכי בה ולנקוטי בה פאה זכי לי' נעמי למיהוי חצירו וע"כ פריך שפיר דיקנה העני את הפאה בד"א. [ועיין בשטמ"ק ז"ל שם דהא דמסיק הגמ' אע"ג דזכי ליה רחמנא וכו' הוא דמשום זה סליק אדעתין מעיקרא דבשדה של בעה"ב נמי תקינו לי' ד"א ע"ז מסיק דאיטנו כן דלמזכי ולמיהוי חצירו לא זכי ליה רחמנא עיי"ש]. ולפי דברינו נסתר תירוצו של האב"מ ז"ל במה דמחלק בין בעיא דרב ביבי בסלע של שניהם למתני' דמחצה על מחצה דבסלע של שניהם מקנה לה מקום בחצרו אבל במע"מ דהוא ד' אמות או מקום שמירה אינו יכול להקנות לה משום דגוף המקום אינו שלו. דלפי דברינו גם בד"א או מקום שמירה מצי להקנות לה כמו בסלע של שניהם דגם בד"א גוף המקום קנוי לו לשעה. וב"ה שמצאתי להר"ן ז"ל בגיטין פ' הזורק שכתב כדברי. דעל מה שהקשה הרמב"ן ז"ל אהא דשניהם יכולין לשמרו מגורשת ואינה מגורשת הא אגיד גבי' כקושית הגמ' גבי יוצא מד"א שלו לד"א שלה תירץ הר"ן ז"ל דדוקא התם דהמקום מיוחד לו אינו מקנה לה מקום בחצרו הלכך הוה אגיד גבי' אבל הכא במקום המשומר ע"י שניהם או בתוך ד"א של שניהם לא שייך אגיד גבי' דכיון דאין המקום מיוחד לו אמרינן דהשאיל לה המקום עיי"ש. הרי מבואר להדיא בדברי הר"ן ז"ל דגם בד"א יכול להקנות המקום שלא כדברי האב"מ ז"ל ומוכח מזה דגם גוף הד"א תקינו לי' רבנן דאל"כ איך מצי להקנות דבר שאינו שלו וכמ"ש האב"מ ז"ל בעצמו. [וקושיתו דמאי מיבעי לי' לר"ב בסלע של שניהם הא משנה מפורשת היא במחצה על מחצה וכן לענין קידושין י"ל בפשיטות דר"ב ס"ל כאוקימתא דרבה ור"י בשתי כתי עדים עיי"ש וליכא למיפשט מינה כלל לסלע של שניהם]. ואחרי שבארנו דגוף הד"א הוא שלו לפי שעה מתקנת חכמים נבוא לביאור הירושלמי בע"ה. דהנה הראשונים ז"ל הקשו למ"ד חצר משום שליחות איתרבאי מהא דתנן בב"מ (יא ע"א) ראה אותם רצין אחר מציאה כו' ואמר זכתה לי שדי זכתה לו. והרי מגביה מציאה לתבירו לא קנה חבירו משום דהוה תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ואפי' עשאו שליח לא מהני ואפי' למ"ד דמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו הוא רק משום מיגו דזכי לנפשי'. וא"כ איך זכתה לו שדהו כיון דחצר הוא משום שליחות הא הוי תופס לבע"ח במקום שחל"א ומיגו דזכי לנפשי' לא שייך הכא. ומסקנת הראשונים ז"ל דבמציאה ע"כ כו"ע מודים דחצר הוא משום יד כיון דמשנה מפורשת היא דחצר קונה מציאה עיין בשטמ"ק פ"ק דב"מ ובתומים ז"ל סי' ק"ה. והנה אם יזכה אדם לחבירו את הד"א גופייהו בלא שום דבר מציאה בודאי דלא שייך בזה תופס לבע"ח דדוקא אם תופס מעות הלוה לאחד או שזוכה באיזה מציאה לאחד אז הוי חב לאחרים דהאחרים לא ימצאו עוד המעות או המציאה. משא"כ בד"א דאינם קנוים לו עד עולם אלא בשעה קלה שהוא עומד בה ובשעה ההיא לא הי' בה שום אדם ואחרי רגע שיעבור מהד"א יהי' רשות לכל אדם לזכות בהד"א ע"כ לא שייך בזה חב לאחרים כלל [אח"ה. בלא"ה לא שייך כאן תופס לבע"ח כיון דהד"א הם שלו לפי שעה הרשות בידו לתת אותם לכל מי שירצה דאטו מי שזכה חצר מהפקר לא יוכל לתת אותו למי שירצה. ורק היכא דאינו זוכה לעצמו כלל ולכתחילה זוכה לחבירו שייך בזה תופס לבע"ח וכאן אין אנו צריכים לזה כלל דאה"נ דהוא זכה בהד"א מתקנת חכמים אך הזהב והכסף וכו' גלה דעתו דאינו רוצה לקנות ואח"כ זיכה הד"א להקדש ודו"ק] ואף דאח"כ יזכה האתחר בהד"א איזה מציאה ג"כ לא שייך בזה תופס לבע"ח כיון דהוא לא זכה עבורו את המציאה רק נתן לו הד"א והוא בעצמו קונה את המציאה בהד"א והרי זה דומה לבע"ח שרצה לתפוס מהלוה אך היתה ידו שבורה ובא אחד ורפא את ידו דפשיטא דלא שייך בזה כלל תופס לבע"ח כיון דהוא לא תפס רק נתן יד להבע"ח שיתפוס בעצמו. ומעתה מבואר הירושל' היטב דרשב"ל לשיטתו דס"ל המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו שפיר יליף דאדם זוכה במציאה בד"א מהא דכתיב והנה בעניי הכינותי וכו'. דאם בנתונין לתוך ידו [ר"ל דהוא זכה מתחילה ואח"כ הקדיש] עשיר הוא. ול"ל דזכה בידו לכתחילה להקדש דהא רשב"ל ס"ל דמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו. אלא כי אנן קיימין בנתון תוך ד' אמותיו ר"ל דהוא זיכה להקדש את הד"א וההקדש בעצמו זכה הזהב והכסף והנחושת וחצר במציאה לכו"ע משום יד ולפיכך לא הוה מגביה מציאה לחבירו. ורק באופן זה הי' יכול להקדיש והוא יהי' עני ושפיר מוכח מזה דד"א קונות במציאה. ואין להקשות מדברי התוס' בב"ב (עט ע"א) שכתבו דחצר אינו קונה להקדש דחצר משום יד אתרבאי ולא מצינו יד להקדש. חדא דהרמב"ן ז"ל חולק וסבר דחצר קונה להקדש ועוד הא כבר הקשה הקצוה"ח ז"ל (סי' ר') הא לא גרע משליחות והגזבר הוא שליח ותירץ עפ"ד התוס' ז"ל בגיטין (כ"א ע"א) דהיכא דלא דמי ליד אפילו שליח לא הוי עיי"ש. ובירושלמי דתרומות (פ"א) ובכ"ד איכא פלוגתא אם גזבר כבעלים או כאחר ולמ"ד דגזבר כבעלים יש יד להקדש וכבר כתבתי בחיבורי שו"ת רידב"ז (סי' י"ד) דהוא מחלוקת תנאים. ועיין לקמן במס' מעשרות (פ"א) שכתבתי שם דלרשב"ל הגזבר כבעלים ודו"ק:
ר' ירמי' ר"ח בשם ר"י כמ"ד יש קנין וכו' עד סוף הסוגיא. המפרשים ז"ל נדחקו מאד בהסוגיא החמורה הזאת וביותר במאי דמסיק ר"ח בשם ר"פ אף על הקדמייתא. והגאונים מלבוב ז"ל בגה"ש כאן ציינו על הא דאמר למ"ד אין קנין אפילו הפקרו חייב לעיין בכ"מ פ"ב מתרומות הי"א שרמז לסברא זו. ור"ל דכשם דלא מהני קנין נכרי לפטור ממעשר כן לא מהני נמי הפקר נכרי לפטור ממעשר. אך לפ"ז אינו מובן מה שאל ר"א ואין לו קנין נכסים הא כמו דלא מהני הקנין נכסים שלו לפטור כן לא מהני הקנין נכסים שההפקר שלו יפטור. ובס' מעיני הישועה ראיתי שמפרש כוונת השנו"א ז"ל בהא דקל הקילו חכמים בליקוטים דר"ל דלא הי' להם לחכמים לחייב במעשרות את הליקוטים אף דבעלמא גזרו משום בעלי כיסים מ"מ הכא בליקוטים לא הי' להם לגזור משום טובת עניים. ולפי הבנתו בכונת השנו"א ז"ל אינו מובן הא דר"ח בשם ר"פ דאף על הקדמייתא שאל ר"א. אך לפי מה שבארנו בפנים מבוארת כל הסוגיא ע"פ ביאורי הגר"א ז"ל בשנו"א כפתור ופרח בע"ה. וע"פ ביאורנו בירושלמי זה נשכיל להבין סוגית הבבלי בגיטין (מז ע"א) שהיא תמוה לכאורה דגרסינן התם אמר רבה אע"פ שאין קנין לנכרי בא"י להפקע מידי מעשר שנא' כי לי הארץ לי קדושת הארץ אבל יש קנין לנכרי בא"י לחפור בה בורות שיחין ומערות שנא' השמים וגו' והארץ נתן לבני אדם ור"א אומר אע"פ שיש קנין לנכרי בא"י להפקיע מידי מעשר שנאמר דגנך ולא דגן נכרי אבל אין קנין לנכרי בארץ ישראל לחפור בה בשו"מ שנא' לה' הארץ וכו' אמר רבה מנא אמינא לה דתנן הלקט והשכחה והפאה של נכרי חייבין במעשר אלא א"כ הפקיר ה"ד אילימא דישראל וליקטינהו נכרי אלא א"כ הפקיר הא מפקרי וקיימי אלא לאו דנכרי וליקטינהו ישראל טעמא דהפקיר הא לא הפקיר חייב וכו' עיי"ש. ולכאורה יפלא מאד לשון הגמ' דמדייק טעמא דהפקיר הא לא הפקיר חייב מה צריך לדייק על דבר שהוא מפורש להדיא ברישא דמתני' דהא כך היא לשון המשנה הלקט וכו' חייבין במעשר. הרי מפורש להדיא דשדה של נכרי חייב במעשר ומה צריך עוד לדייק מסיומא דמתני' אלא א"כ הפקיר. עוד קשה מה שהקשינו לעיל (פ"ב ה"ב) בתוס' ד"ה שדה דמאי ראי' ממתני' דילמא הב"ע בשדה של ישראל שנתן הקמה במתנה לנכרי וקצר הנכרי והניח לשו"פ וע"כ חייבין במעשר [וב"ה מצאתי כעת קושיא זו בתוס' הגרע"א ז"ל על משנה זו]. ועוד קשה למה נקטו רבה ור"א בלשונם הקנין של חפירת בשו"מ ולא קאמרי סתמא קנין ממון דמר סבר אין קנין להפקיע מקדושה אבל יש לו קנין ממון ומר סבר יש קנין להפקיע מקדושה אבל אין לו קנין ממון והכל בכלל ולאיזה צורך נקטו הקנין של חפירת בורות שיחין ומערות. אך ע"פ הירושלמי הזה מבואר היטב גם הבבלי בע"ה דהנה הא דיליף ר"א דאין קנין לנכרי בארץ ישראל לחפור בה בשו"מ מקרא דלה' הארץ הוא פלא גדול דהא פסוק זה הוא בתהלים (כד) ושם הא קאי על כל העולם וא"כ גם בחוץ לארץ נמי נימא דאין קנין. אלא הדבר ברור דהוא טעות הדפוס וצ"ל כי לי הארץ [וכן היא הגרסא ברמב"ן ז"ל בסה"מ ל"ת רכ"ז] והוא הפסוק עצמו שהביא רבה לעיל אלא דרבה דריש לי' על קדושת הארץ משום דעל קנין ממון נפקא לי' מקרא דוהארץ נתן לבני אדם דיש לו ור"א דריש לי' על קנין ממון משום דעל קדושת הארץ נפקא לי' מדגנך דיש לו. והא בהא תליא דכיון דלר"א ע"כ הקרא דכי לי הארץ לא קאי על הפקעת קדושה דהא מדגנך ילפינן דיש לו קנין להפקיע קדושה מוכרח לומר דקאי על קנין ממון דאין לו אבל לרבה דיליף מקרא דוהארץ נתן לב"א דיש לו קנין ממון א"כ ע"כ הקרא דכי לי הארץ קאי על הפקעת קדושה דאין לו קנין. וגרסינן בירושלמי דמס' דמאי (פ"ה ה"ח) אמר ר"א בר"י קימי ר' יסא ודא מסיעא לר"מ והארץ לא תמכר לצמיתות לחולטנית. ופי' הרמב"ן ז"ל בס' המצות (ל"ת רכ"ז) דר"ל דלפיכך ס"ל לר"מ דאין קנין לנכרי משום דכתיב והארץ לא תמכר לצמיתות ואם ימכור לנכרי הרי לא תחזור ביובל ותהי' מכורה לצמיתות ע"כ ס"ל דאין קנין דלא חלה המכירה ועיי"ש ברמב"ן ז"ל דלהך מ"ד כל עיקר אזהרת מקרא זה הוא דלא חלה המכירה לנכרי משום דלא ינהג דין יובל. והנה הרשב"א ז"ל בגיטין (שם) כתב דלמ"ד דיש קנין לנכרי לחפור בה בשו"מ יש לו קנין יותר מישראל דאילו ישראל שקנה קרקע כיון שצריך להחזירה ביובל אין לו רשות לחפור בה בורות שו"מ כדדרשינן בירושלמי ושב לאחוזתו בעינא עיי"ש. ולפ"ז מדויק מאד מה דנקטו רבה ור"א הקנין של חפירת בורות שו"מ דתרווייהו ילפי מהך קרא והארץ לא תמכר לצמתת כי לי הארץ (ויקרא כה) דמוכח מיני' דלא חל הקנין אם מכר לנכרי דהא תהי' מכירה לצמיתות אלא דרבה ס"ל דע"כ מה דקאמר רחמנא דלא חל הקנין הוא על קדושת הארץ דלא נפקעה מידי חיוב מעשר במכירה לנכרי דליכא למימר דאין לו בה קנין כלל דהא כתיב והארץ נתן לבני אדם. אבל ר"א ס"ל דע"כ מה דקאמר רחמנא דלא חל הקנין הוא על קנין הממון דאינה מכורה לו לצמיתות ואין לו רשות לחפור בה בשו"מ דל"ל כרבה דעל קדושת הארץ לא חל הקנין דהא כתיב דגנך דמוכח מיני' דיש לו קנין להפקיע הקדושה. נמצא דרבה ור"א פליגי בהך קרא דלא תמכר לצמיתות מ"ס דקאי רק על הקדושה ומ"ס דקאי רק על הממון והא בהא תליא דלר"א דיש לו קנין להפקיע מקדושה ע"כ דהא דכתב רחמנא ל"ת לצמיתות הוא על קנין הממון דאינו חל [ובפרט לפמש"כ הריטב"א ז"לי שם דהא דנקט ר"א קרא דדגנך הוא רק לפום ריהטא אבל עיקר ילפותא דידי' הוא משום דכיון דהכתוב מזהיר שלא יפסיד א"י מוכח דשארי קנינים יש לו עיי"ש. וללא צדק הגיה הרב המגיה שם בריטב"א ז"ל הפסוק לה' הארץ דברור שגי' הריטב"א ז"ל הוא כגי' הרמב"ן ז"ל הנ"ל דגם ר"א יליף מהפסוק כי לי הארץ]. ועתה נחזור לבאר סוגית הירושלמי ע"פ מקורים נאמנים מביאורי הגר"א ז"ל ובזה יתורצו קושיותינו על הבבלי. דהנה המעיין היטב בדברי קדשו של הגר"א ז"ל בשנו"א ימצא חילוק בין פירושו הקצר לפירושו הארוך דבפי' הקצר כתב דחד מ"ד מוקי מתני' לדברי האומר יש קנין ומדאורייתא פטור וחכמים חייבו אבל כשהפקיר לא גזרו. ולדברי האומר אין קנין מדאורייתא חייב אפילו הפקיר. ואילו בפי' הארוך כתב דחד מ"ד מוקי למתני' כדברי האומר יש קנין ולכך יכול להפקיר דאי לא"ה היאך יכול להפקיר כיון שאין קנין. ולכאורה היא סתירה בין הפירושים דמפי' הקצר דכתב אבל כשהפקיר לא גזרו משמע דלאו משום עצם ההפקר פטור אלא משום דלא גזרו כשהפקיר. ואילו מפי' הארוך דכתב ולכך יכול להפקיר משמע דההפקר עצמו מועיל מדינא ולא משום דלא גזרו. אך באמת דבריו הקדושים מזוקקים שבעתים קילורין לעינים בפירושא דהך סוגיא. דהנה כך גרסינן בירושלמי דדמאי (פ"ה ה"ח) הנ"ל אר"א בר"י קומי ר' יסא ודא מסייעא לר"מ והארץ לא תמכר לצמיתות לחולטנית א"ל כל גרמא אמרה דהיא מסייעא לר"י ור"ש לא תמכר הא אם מכרה חלוטה היא. ופי' פשוט דר"א בר"י סבר כיון דכל עיקר האזהרה בפסוק זה הוא שלא נמכור בא"י קרקע לנכרי משום דלא יחזיר ביובל והמכירה אינה חלה א"כ לר"י ור"ש דסברי דיש קנין לנכרי להפקיע הקדושה ע"כ מוקי להאי קרא רק על קנין ממון דלא חלה המכירה וע"כ אמר דא מסייעא לר"מ דאינו מחלק וסבר דעל הכל אין קנין משום דכן משמע פשטא דקרא דלחולטנית כל קנין אינו חל. אבל ר' יסא השיב לו לא כדסברת דלר"י ור"ש הא דיש קנין לנכרי להפקיע הקדושה הוא מפסוק אחר מדגנך ולפיכך מוקמית אליבייהו קרא דוהארץ לא תמכר לצמיתות דקאי על קנין ממון דאין לו ז"א אלא כל עיקר מה דס"ל לר"י ור"ש דיש קנין הוא מהאי קרא גופי' דמדקאמר רחמנא לא תמכר משמע דאם מכרה חל הקנין על הכל בין על הפקעת הקדושה ובין על קנין הממון דחלוטה היא. ונמצא לפ"ז דראבר"י ור"י פליגי אליבא דמ"ד יש קנין דלראבר"י הא דיש קנין הוא רק על הפקעת הקדושה אבל על הממון אין לו קנין ולר' יסא יש קנין על הכל על הקדושה ועל הממון. והשתא מבוארת סוגית הרושלמי היטב בע"ה דבהא דאמר ר' ירמי' ר"ח בשם ר"י כמ"ד דיש קנין וכו' ברם כמ"ד אין קנין וכו' אפילו הפקרו חייב יש לפרש בזה שני אופנים או דס"ל כר"א בר"י דמס' דמאי הנ"ל דלמ"ד דאין קנין אין קנין על הכל ולמ"ד יש קנין הוא רק על הפקעת קדושה אבל קנין ממון אין לו [דקרא דוהארץ ל"ת לצמיתות ע"כ קאי על קנין ממון כיון דלענין קדושה יש קנין] וע"כ מוקי למתני' דאתיא כמ"ד יש קנין ומדאורייתא פטור וחכמים חייבו אבל אם הפקיר פטור אף דלענין ממון אין לו קנין ואינו יכול להפקיר מ"מ כיון שהפקיר לא גזרו חכמים דהא בהפקר גם בישראל פטור ולא שייך למיגזר בנכרי משום בעלי כיסים. ברם כמ"ד אין קנין לא אתיא מתני' דלדידי' על הכל אין קנין וחייב במעשר מדאורייתא ואינו יכול להפקיר אפי' הפקרו חייב [וזהו כפי' הקצר של הגר"א ז"ל]. אך יש לפרש ג"כ דר' ירמי' ר"ח בשם ר"י ס"ל כר' יסא דדמאי הנ"ל דלמ"ד דיש קנין יש קנין על הכל על הקדושה ועל הממון ולמ"ד דאין קנין אין קנין על הכל [דתרווייהו ילפי מקרא דוהארץ ל"ת לצמיתות רק למ"ד אין קנין גזה"כ הוא דהמכירה לא חלה ולמ"ד יש קנין הוא רק איסור לאו אבל אם עבר ומכר חלה המכירה] וע"כ מוקי למתני' כמ"ד יש קנין וחכמים חייבו אבל אם הפקיר פטור מדינא דהא יש לו קנין ממון ויכול להפקיר. ברם כמ"ד אין קנין אפילו הפקרו חייב דלא מהני הפקרו [וזהו כפי' הארוך של הגר"א ז"ל]. אבל ר' יוסי בשם ר' יוחנן ע"כ ס"ל כשיטת הבבלי שבארנו לעיל דהא בהא תליא דלמ"ד יש קנין על הפקעת קדושה ע"כ אין קנין על ממון ולמ"ד אין קנין על הפקעת קדושה ע"כ יש קנין על ממון [דלשיטת הבבלי הקרא דל"ת לצמיתות לא קאי רק על חדא מילתא דעל אידך מילתא יש מיעוט מפסוק אחר למר מוהארץ נתן לבנ"א ולמר מדגנך וע"כ מ"ד יש קנין סבר דקרא קאי רק על ממון ומ"ד אין קנין סבר דקאי רק על הפקעת קדושה כמ"ש לעיל] וע"כ מוקי למתני' כמ"ד אין קנין לפוטרו מן המעשרות דלדידי' יש לו קנין ממון הלכך אם הפקיר פטור דהא יכול להפקיר. ברם כמ"ד יש קנין לפטרו מן המעשרות לא אתיא מתני' דלדידי' ע"כ אין לו קנין ממון וא"כ אמאי אם הפקיר פטור. וכ"ת כיון דכל חיובו הוא מדרבנן דהא יש קנין אלא דאף בליקוטים נמי חייבו חכמים כיון דמדינא לא הוה עליהם דין לקט וכיון דהוא מדרבנן ע"כ לא גזרו בהפקר ז"א קל הקילו חכמים בליקוטים ר"ל דכיון דאמרת דבהפקר אף דמדינא לא הוה הפקר מ"מ לא גזרו א"כ גם בליקוטים אף דמדינא לא הוה עליהם דין לקט נמי לא גזרו דמ"ש הפקר מליקוטים. [ומדויק לשון הקילו דאם כפי' המעיני יהושע ז"ל הול"ל יקילו ולא הקילו דמשמע דכבר מצינו שהקילו. ועוד מנא לי' שצריך כלל להקל הלא מדינא אין עליהם שם לקט]. וכששאל ר"א ואין לו קנין נכסים ס"ל לסתמא דגמ' דלא על ר' יוסי בשם ר"י פריך דהא לר' יוסי מ"ד יש קנין ע"כ סבר דאין לו קנין ממון וע"כ אמר דלא על הדא דר' יוסי איתאמרת אלא על הדא ר' ירמי' ר' חזקי' בשם ר"י דאמר ברם כמ"ד אין קנין אפי' הפקרו חייב עלי' שאל ר"א ואין לו קנין נכסים. פי' דר"א סבר דלמ"ד אין קנין לאו דאין קנין כלל אלא דאין קנין רק על הקדושה אבל על הממון יש לו קנין וא"כ שפיר מצי אתיא מתני' אפי' כמ"ד אין קנין. אבל אליבא דמ"ד יש קנין סברה סתמא דגמ' דהכל מודים דאין לו קנין ממון [דאי לא"ה במאי מוקי קרא ל"ת לצמיתות כי לי הארץ]. אבל ר' חנינא בשם ר' פינחס אמר דאף על הקדמייתא על דר' יוסי שאל ר"א ואין לו קנין נכסים דר"ח בשם ר"פ ס"ל כר' יסא דדמאי הנ"ל דלמ"ד דיש קנין יש קנין על הכל [דמקרא דל"ת לצמיתות גופי' מוכח דאם מכרה חלוטה היא] ע"כ מפרש דר"א פריך על ר' יוסי דהכא דאמר ברם כמ"ד יש קנין קל הקילו חכמים בליקוטים ז"א דלא מצינו כלל שהקילו חכמים דהא דאם הפקיר פטור הוא מדינא כיון דיש לו קנין ממון יכול להפקיר. וכיון שיש ב' לשונות בירושלמי סתמא דגמ' ור"ת בשם ר"פ דסתמא דגמ' ס"ל דלמ"ד דיש קנין על הפקעת קדושה הכל מודים דאין לו קנין ממון [והוא כפי' הראשון שהזכרנו לעיל בדברי ר' ירמי'] ור"א לא פליג על ר' יוחנן אלא אליבא דמ"ד אין קנין ורק לדידי' סבר ר"א דקנין ממון מיהת יש לו. ור"ת בשם ר"פ ס"ל דר"א פליג על ר' יוחנן אליבא דמ"ד יש קנין דר"א ס"ל כיון דיש קנין יש קנין על הכל וגם על הממון יש לו קנין [והוא כפי' השני שהזכרנו לעיל] ע"כ פי' הגר"א ז"ל כשתי הלשונות אחד בפי' הקצר דלמ"ד יש קנין אין קנין ממון וע"כ פי' דלא גזרו כשהפקיר אף דמדינא אינו הפקר ואחד בפי' הארוך דלמ"ד יש קנין גם על הממון יש לו קנין ולפיכך יכול להפקיר דמדינא הוי הפקר. והדברים עמוקים ונכונים בע"ה. ועפ"ז מבואר היטב גם הבבלי דכבר בארנו דהבבלי ס"ל דמקרא דל"ת לצמיתות כי לי הארץ מוכח עכ"פ דעל חדא מילתא בודאי אין קנין והא בהא תליא אי נימא דיש קנין להפקיע ע"כ דהקרא קאי על קנין ממון דאין לו ואי נימא דיש קנין ממון ע"כ דהקרא קאי על הפקעת קדושה דאין לו קנין וע"כ שפיר מייתי רבה ראי' רק מסיפא דאלא א"כ הפקיר משום דמרישא אין ראי' כלל דלעולם אימא לך דיש קנין להפקיע מידי מעשר והא דחייב כאן במעשר הוא מדרבנן גזירה משום בעלי כיסים. ע"כ מייתי הסיפא ומדייק טעמא דהפקיר הא לא הפקיר חייב ור"ל מדחזינן דאם הפקיר פטור ואם לא הפקיר חייב ע"כ מוכח דאין קנין להפקיע ומדינא חייב במעשר כשלא הפקיר דאי אמרת דיש קנין להפקיע והא דחייב הוא מדרבנן א"כ אמאי בהפקיר פטור דהא כיון דיש קנין להפקיע ע"כ דאין לו קנין ממון ומאי מהני הפקרו. וכי תימא דבהפקיר לא גזרו א"כ אמאי אם לא הפקיר חייב הא לקט הוא דמ"ש לקט מהפקר [והוא כקושית הירושלמי קל הקילו חכמים בליקוטים] אלא ודאי מוכח מהכא דאין קנין להפקיע ומדינא חייב הלקט במעשר כיון דאין עליו דין לקט והא דבהפקיר פטור הוא משום דיש לו קנין ממון לפיכך מהני הפקרו. וניחא בזה גם קושית הגרע"א ז"ל שהקשה דלוקמי למתני' שקנה הנכרי קמה מישראל והלכך חייב במעשר כיון שגדלה ביד ישראל ולעולם אימא לך דיש קנין דלפי מה שבארנו לא מצי למוקמי הכי דא"כ אמאי אם הפקירו פטור כיון דאמרת יש קנין ע"כ אין לו קנין ממון והכא הרי חייב במעשרות מה"ת דהא גדלה ביד ישראל ואיך יועיל הפקר לפוטרו וכקושית הירושלמי למ"ד אין קנין לכל אפי' הפקרו חייב ודו"ק:
אר"י דר' יהודה ב"ח היא וכו' כל הסוגיא. עיין בפנים שהבאנו גירסת הגר"א ז"ל ופירושו וכתבו עוד תלמידי הגר"א ז"ל בשמו וז"ל ועפ"ז מתורץ הגמ' במס' חולין (קלד ע"א) דאיתא התם גר וכו' ספק פטור שהממע"ה וכו' גמרא כי אתא רב דימי אמר רמי לי' רשב"ל לר"י תנן ספק פטור אלמא ספיקא לקולא ורמינהו חורי הנמלים שבתוך הקמה הרי אלו של בעה"ב ושלאחר הקוצרים העליונים לעניים ותחתונים לבעה"ב ר' מאיר אומר הכל לעניים שספק לקט לקט א"ל אל תקניטני וכו' דתני ריב"א אומר משום ר"מ ספק לקט לקט וכו' אמר לו אל תשנה אותה אלא בלשון בן תדל והא טעמא קאמר כו' אמר רבא הכא פרה בחזקת פטור קיימא קמה בחזקת חיובא קיימא עכ"ל הגמ' עיי"ש. והגמ' הלזו כולה מוקשה א' מה הקשה אר"מ דאמר ספק לקט לקט הא חכמים פליגי עלי' ורש"י ז"ל דחק א"ע ע"פ סוגיא דסתם מתני' ר"מ ע"ש. גם קשה מאד מאי מקשה רשב"ל לר"י והא טעמא קאמר כו' תקשי לי' לדידי' הא בלא זה קשה ג"כ אדרבנן דס"ל דאין ספק לקט לקט מ"ט הא כתיב עני ורש הצדיקו וכו'. לכך אמר מורנו ורבינו הגאון זי"ע דלפי הירושלמי הנ"ל אתיא שפיר דכאו"א אזיל לשיטתי' דלפי הירוש' הנ"ל ס"ל לרשב"ל דגם חכמים מודים בזה דספק לקט לקט אלא דס"ל דלא הוה ספק אלא הלבנים הם ודאי מן העליונים והירוקים הם ודאי מן התחתונים וא"כ לפי שיטתו מקשה שפיר לר"י. ור"י לשיטתו דס"ל דר"מ הי' מלמד את ריב"א הא דספק לקט לקט אבל חכמים אינם מודים לר"מ ולכך לא קשה המתני' דאתיא כרבנן והשיב לו רשב"ל הא טעמא קאמר דע"כ מוכרח לפרש כמו שהוא ס"ל דכ"ע מודים בזה שספק לקט לקט אלא דפלוגתייהו כמ"ש לעיל דעת החכמים (ור"י לשיטתו אזיל כמו דאיתא בירושלמי) אלא אמר רבא ארשב"ל הכא פרה וכו' כצ"ל ואזל לשיטתו כמו דאיתא בירושלמי רשב"ל אמר ד"ה הוא ישראל שעקרו חייב ספקו נמי חייב נכרי שעקרי פטור ספקו נמי פטור וא"כ מתורץ קושיתו הנ"ל שהקשה לר"י דהכא פרה בחזקת פטורה קיימא קמא בחזקת חיובא קיימא ודו"ק היטב כי מתוק הוא מאד עכ"ל בשנו"א. ויפלא באמת על רש"י ז"ל מדוע פי' דפריך מסתם מתני' ר"מ ולא פי' בפשיטות דפריך אליבא דכו"ע וכמו שפי' גם התוס' ז"ל שם. וליכא למימר דרש"י ז"ל ס"ל דגם אליבא דרשב"ל סברי רבנן דספק לקט אינו לקט דהא מוכח מהירושלמי כהתוס' והגר"א ז"ל. ועוד דהמדייק בלשון רש"י ז"ל יראה להדיא דמפרש דגם רבנן סברי ספק לקט לקט שהרי כתב שם בד"ה העליונים וז"ל חטין העליונים שע"פ החור איכא למימר לקט הן וכו' עכ"ל הרי אף דאינו רק ספק דאיכא למימר לקט הן מ"מ הוא לעניים וע"כ הוא משום דספק לקט לקט. ובהא דתחתונים לבעה"ב כתב דקודם קצירה כנסוה נמלים שם ולא כתב בלשון איכא למימר והוא משום דהם ודאי של בעה"ב מקודם קצירה. הרי דגם רש"י ז"ל מפרש הכי וא"כ קשה מה הכריחו לפרש דפריך רק מר"מ. ונראה לומר בזה דהנה בגמ' שם איתא דכי אתא רבין אמר קמה אקמה רמי לי' ופירש"י ז"ל מתניתא אחריתי אשכח לר' מאיר דפטר בקמה של גר ספק נקצרה קודם שנתגייר ספק משנתגייר ורמיי' אהא דקתני ספק לקט לקט ושני לי' בלשון בן אגדא אני שונה אותה עכ"ל. והנה בהך רומיא דקמה אקמה יש לרש"י ז"ל לטעמי' ראי' מכרחת דרק מר"מ אר"מ פריך דאי לא נימא דקמה של גר ספק כו' ר"מ הוא דקאמר לה ליכא למירמי מינה מידי על הא דספק לקט לקט כאשר יבואר לפנינו בעז"ה. וע"כ פירש"י ז"ל גם ברב דימי דאמר דמתנות כהונה אלקט רמי לי' דג"כ מר"מ אר"מ רמי לה דהא משמע מהגמ' דאין בין רב דימי לרבין אלא דר"ד סבר דמת"כ אלקט רמי לי' ורבין סבר דקמה אקמה רמי לי'. דאי נימא דיש עוד נפקותא ביניהם דלרב דימי רמי לי' אליבא דכ"ע ולרבין רק מר"מ אר"מ א"כ הכי הו"ל להגמ' למימר כי אתא רבין אמר ר"מ דקמה אר"מ דקמה רמי לי' ולשון זה הי' מציין יותר החילוק שבין רבין לר"ד [או דהול"ל כי אתא רבין אמר ר"מ אר"מ רמי לי' ותו לא ומעצמנו היינו יודעים דר"מ דקמת גר קאמר כמו שאנו יודעים עכשיו לפרש איזו ברייתא דכמה קאמר כן היינו יודעים ג"כ איזה ר"מ קאמר] ומדלא קאמרה הגמ' הכי משמע דבזה אין חילוק בין רב דימי לרבין ואחרי דלרבין בודאי דרק מר"מ אר"מ פריך נכן פירש"י ז"ל גם ברב דימי כן. ולבאר מה שהכריחו לרש"י ז"ל דהרומיא דקמה אקמה הוא רק אליבא דר"מ נקדים מה דנחלקו הראשונים ז"ל בפירושא דכיבוש יחיד. רש"י ז"ל בגיטין (ח ע"ב) ובע"ז (כ ע"ב) מפרש דמה שלא נכבש ע"י כל ישראל בששים רבוא הוא כיבוש יחיד ולשיטתו אפי' בא"י גופי' נמי כיבוש יחיד הוי. והתוס' ז"ל (שם) מיאנו בזה ודעתם דבא"י אף אם כבשה יחיד הוי כיבוש לפיכך פירשו ע"פ הספרי (פ' עקב) דמה שכבשו בסוריא קודם שנכבשה א"י זהו נקרא כיבוש יחיד. והרמב"ם ז"ל (פ"א מה' תרומות) פסק כשניהם דאם נכבשה ע"י יחיד אף בא"י הוי כיבוש יחיד ובחו"ל מה שכבשו קודם שנכבשה א"י אפילו ע"י ס' רבוא וב"ד הגדול אין דינה כא"י. והנה בב"ב (פא ע"א) אר"י א"ש מחייב הי' ר"מ [בביכורים] אפי' בלוקח פירות מן השוק והא כתיב מארצך ההוא למעוטי חו"ל והא כתיב אדמתך ההוא למעוטי אדמת נכרי והקשו בתוד"ה ההיא תימא לרשב"א אמאי איצטריך הא לר"מ יש קנין לנכרי בא"י להפקיע ממעשר דתנן בע"ז (כא ע"א) אין משכירין וכו' מיהו אומר רשב"א דההיא דע"ז י"ל כמ"ד אין קנין עכ"ל. ומוכח מקושית התוס' ז"ל דלמ"ד יש קנין לנכרי בא"י נתשבת הקרקע כחו"ל ונפקע קדושתה לכל מילי דאי לא"ה מאי מקשו מהא דיש קנין לענין מעשר דילפינן מדגנך על ביכורים. וכ"כ הרא"ש ז"ל בתשובותיו [הובא בתשובות החדשות להשאג"א ז"ל חו"ק סי' ג' עיי"ש] דלמ"ד יש קנין פקע קדושת הארץ מהמקום ההוא וחשוב כחו"ל. וכ"כ הרמב"ם ז"ל (פ"א מה' תרומות ה"י) נכרי שקנה קרקע בא"י לא הפקיעה מן המצות אלא הרי היא בקדושתה לפיכך אם חזר ישראל ולקחה ממנו אינה ככיבוש יחיד כו' וחייב במעשרות. הרי מבואר בדבריו דלמ"ד יש קנין הוה כחו"ל ואם חזר ישראל וקנה ממנו הוה כיבוש יחיד דהרמב"ם ז"ל לשיטתו דאפי' בא"י הוי כיבוש יחיד. ולפ"ז קשה בהא דפריך מקמה אקמה דקמה של גר ספק נקצרה משנתגייר ספק עד שלא נתגייר פטור ואילו בחורי הנמלים אמרי דספק חייב ומאי קושיא דילמא הך מתניתא דקמת גר אתיא כמ"ד יש קנין לנכרי בא"י להפקיע והוה עלי' דין חו"ל ואחר שנתגייר הוי כיבוש יחיד דלא שמי' כיבוש ואינו חייב בפאה ובלקט מדאורייתא כדדרשינן לעיל (סוף פ"ב) קציר ארצכם ולא קציר חו"ל ואינו חייב רק מדרבנן כסוריא הילכך מקילינן בספיקו ככל ספיקא דרבנן דאזלינן בי' לקולא משא"כ בחורי הנמלים דאיירי בשל ישראל וחיובו מדאורייתא ע"כ מחמרינן בספיקו. ולעולם אימא לך דספק ממון עניים לחומרא ולא אמרינן בהו הממע"ה דדמי לספק איסור דהוה לחומרא כמש"כ הר"ן ז"ל בנדרים (ז ע"א) בשם הרמב"ן והרשב"א ז"ל אבל בקמה דגר דהאיסור גופי' הוא ספק דרבנן ע"כ אזלינן בי' לקולא. ועל כרחינו לומר דהא מתניתא דקמת גר ר' מאיר הוא דקאמר לה כדפרש"י ז"ל וע"כ פריך שפיר דלר"מ ממנ"פ הוי כאן מדאורייתא דלהך שיטה דסברה דלר"מ אין קנין בודאי דהוה דאורייתא ולהך שיטה דסברה לר"מ יש קנין [עי' בתוס' ז"ל מנחות (סו ע"ב) ד"ה מירוח] א"כ אליבא דר"מ הוא דאמרי' בע"ז דכיבוש יחיד שמי' כיבוש והוה כאן נמי מדאורייתא וכיון דרומיא דרבין ע"כ הוא מר"מ אדר"מ לכן פירש"י ז"ל גם רומיא דרב דימי דהוא מר"מ אדר"מ להשוותם יחד כמ"ש לעיל. [משא"כ התוס' ז"ל לשיטתייהו דבא"י לעולם אף כבוש יחיד הוה כיבוש וא"כ בגר שנתגייר לכו"ע הוו חיובו מדאורייתא אין הכרח ברומיא דרבין דרק מר"מ אר"מ פריך לכן פירשו ברומיא דרב דימי כפשוטו דאף מדרבנן פריך] ודו"ק:
ר' יהודא בן חגרא משום ר' מאיר מחייב. לכאורה קשה להמ"ד דס"ל לעיל (בהלכה הקודמת) דלר"מ דסבר אין קנין לנכרי בא"י [דשיטת הירושלמי (דמאי פ"ה ה"ח) דר"מ הוא דסבר אין קנין] אין לו קנין כלל ואפי' קנין ממון א"כ היאך מחייב כאן ר"מ בפאה כלל לאחר שנתגייר הא השדה והקמה אינם שלו דלא הי' לו קנין ממי שלקחה ממנו וגם לאחר שנתגייר מי הקנה לו עתה. ונהי דאחר שיקצור ויהיו עומרין תלושין יהי' לו קנין בהם דאז הוו העומרין ככל מטלטלין אבל לענין פאה שחובת פאה בקמה הרי כיון דבשעה שהי' קמה לא הי' לו בה קנין ולא נתחייב בפאה אף לאח"כ לא חל החיוב על העומרים כההיא דגרסינן לעיל (סוף פ"ב) קצרוה לסטים פטורה דאפי' הם ישראל נמי פטורים כדמפרש הירושלמי מאחר שהפאה נתנית במחובר לקרקע ואין קרקע נגזלת ופי' השנו"א ז"ל דקודם הקצירה בשעה שהיא בקמה עדיין לא הוו שלו דאין קרקע נגזלת ואינו חייב בפאה וע"כ אף שקצר אח"כ לא חזרה פאה לעומרין דדוקא כשהי' חייב בקמה אז אם לא הפריש חוזר על העומרין אבל אם לא הי' החיוב על הקמה אין החיוב חוזר על העומרין יעוי"ש. והכא נמי כיון דכ"ז שהיא בקמה אין לו קנין אפילו לאחר הקצירה אינו חייב וא"כ אמאי מחייב ר"מ בפאה כלל. וי"ל דר"מ לטעמי' דס"ל באומר הא"מ לאחר שאתגייר מקודשת דאדם מקנה דשלב"ל [ובפרט לשיטת הפוסקים ז"ל שהביא הרמ"א ז"ל בחו"מ (סי' רט ס"ד) דבאומר שיקנה כשיבא לעולם אף לרבנן קנה דלא נחלקו רק במקנה לו סתם א"כ לר"מ אף במקנה לו סתם קנה לאחר שיתגייר ועי' בביאורי הגר"א ז"ל שם סוף אות י"ב ואכמ"ל] ע"כ תיכף כשנתגייר קנה השדה והקמה ודו"ק:
הדרן עלך הפאה נתנית