פרק שביעי עד די עביד ד' כיפליסין כי ההיא דתנינן תמן כל עומרי השדה של קב קב וא' של ארבעת קבין ושכחו כו'. מכאן סייעתא גדולה למה שפירשנו בפרק דלעיל (סוף ה"א) לשיטת הרמב"ם ז"ל דהא דקאמר התם הדא דר"י כל שיכול לחלקו ולעשותו שורה כב"ש אליבא דב"ה קאמר ור"ל דביותר מד' גם ב"ה מודים לב"ש דנידון משום שורה דדוקא אם העומר הוא ד' פעמים נגד כל עומרי השדה אז אמרינן דעשאו כן משום מסוים דדרך מסוים גמור הוא להיות ד' פעמים כפל עד שאר העומרים וסברי ב"ה דהוה שכחה דלדידהו לא מהני דבר מסוים בתלוש להציל משכחה. אבל ביותר מד' גם ב"ה מודים דנידון משום שורה כב"ש דביותר מד' בודאי כונתו לעשות עתה שורה חדשה וכפי שבארנו שם. וע"כ שפיר מביא הגמ' הכא ראי' ממשנה זו דמסוים גמור הוא בד' כיפליסין דהא לפיכך נקיט במתני' וא' של ארבעת קבין משום דעד שיעור זה נחשב למסוים לב"ה. ומסיק מכיון שהוא עושה יותר מחבירו כמי שהוא מסוים. פי' דאפילו אם רק עושה יותר מחבירו ג"כ דומה למסוים גמור של ד' כיפליסין. אבל לפי' הר"ש ז"ל דכל שיכול לחלקו ולעשותו שורה כב"ש אליבא דב"ש קאמר ור"ל דלפיכך בעי ד' משום שורה ולא סגי בג' דלטעמייהו אזלי דסברי ד' לבעה"ב אינו מובן מאי ראי' מייתי ממשנה זו לענין מסוים הלא הא דנקיט במתני' וא' של ד' קבין הוא משום שורה דלא שייך הכא כלל. ועוד היאך מייתי ראי' מב"ש הא ב"ה פליגי וסברי דג' לבעה"ב. אלא ודאי כדברינו לשיטת הרמב"ם ז"ל ודו"ק:

פתר חורן כ"ז שיש לו תחתיו יש לו בראשו הלכה המחבואה אע"פ שאין לו בראשו יש לו תחתיו. בהירושלמי שתח"י הוגה בכי"ק של הגר"א ז"ל על תיבות אע"פ שאין לו כו' יש לו כו' במקום שאין נ"ב יש ובמקום יש נ"ב אין. והמדפיס הגהות הגר"א ז"ל סבר דכונת הגר"א ז"ל לגרום אע"פ שיש לו בראשו אין לו תחתיו וז"א דברור שכונת הגאון ז"ל היא להחליף המאוחר להקודם ור"ל במקום שאין לו בראשו צ"ל שיש לו תחתיו ובמקום יש לו תחתיו צ"ל אין לו בראשו וכצ"ל אע"פ שיש לו תחתיו אין לו בראשו וגרסתו זאת מכונת למ"ש הוא ז"ל בשנו"א וכמ"ש בפנים:

הדא אמרה פרט בנשירתו קדש וכו'. עיין בפנים מה שביארנוט שיטת הגר"א ז"ל ולדברינו אין מקום לדברי הגה"ש כאך דמקשו על השנו"א ממס' תמורה (כה ע"א) דקיי"ל דלקט בנשירה קדוש לעניים וא"כ הוה גזל גמור דלדברינו אף לפי מה דקיי"ל בלקט מ"מ בפרט דאינו אלא כשנפרט לפרוטות לאו גזל גמור הוא ודו"ק:

מעתה אל יהא לו קדושה קדושתו מאליו למדו כו'. עיין בפנים פי' הסוגיא ומובן בזה מאי דגרסינן בברכות (לה ע"א) חד דאמר רחמנא אחלי' והדר אכלי' ולכאורה שפת יתר הוא האי והדר אכלי' דהא בעי למילף דצריך חילול ודי אם יאמר אחלי'. אך לפי דברינו בדיוק גדול קאמר דמתחילה אחלי' והדר מותר לאכלו אבל קודם החילול אסור לאכלו דהוא קדש ובעי פדיון וזהו עיקר הילפותא מהך קרא דעל החילול יש מקרא אחר. וכן כתב להדיא הרשב"א ז"ל בברכות שם בשם הראב"ד ז"ל וז"ל פי' לא שנחליף את האותיות ונעשה הלולים כמו חלולים אלא פירושא בעלמא הוא שההלול הזה שאמרה תורה היינו הילול של חילול כשמחללין קדושתו על פדיונו אבל עיקר החילול ממקום אחר למדנוהו מדכתיב אשר נטע כרם ולא חללו ילך וישוב לביתו וגו' אלא שמשם לא למדנו מתי יהי' החילול וכאן גילה הכתוב שהוא בשנה הרביעית דדרשינן האי קדש הילולים שהא מהולל כקדש שלא יאכל פריו בלא פדיון שיפדנו בשנה הרביעית עכ"ל. ועפ"ז נשכיל להבין בע"ה ירושלמי במס' סוטה (פ"ח סוף ה"ה) דגרסינן שם אימתי הוא מחלל ברביעית ובחמישית מסתברא בחמישית אבל ברביעית דמים הוא חייב לו ורבנן דקסרין אמרין לא מסתברא אלא ברביעית דכתיב ובשנה הרביעית יהי' כל פריו קדש הלולים לה'. ונתקשו המפרשים ז"ל לבארו. ולפי דברינו מתבאר בפשיטות דבעי אימתי הוא מחלל אם דוקא ברביעית דאסור לאכלו קודם שיחללנו או דהוא רק מצות חילול בעלמא ומותר לאכלו ברביעית ולחללו אח"כ אף בחמישית וקאמר מסתברא בתמישית דאחר אכילה ג"כ רשאי לחללו אבל ברביעית אין איסור לאכלו דמים הוא חייב לו ר"ל דרק דמים הוא דחייב לו ולא שאסור לאכלו קודם הפדי'. ע"ז קאמר דרבנן דקסרין אמרי דלא מסתברא אלא ברביעית דוקא דקודם לכן אסור באכילה דכתיב ובשנה כו' קדש הלולים והוא הדרשה דסוגיין הלולים חלולים דהפירות עצמן הן קדש עד שיחללה וע"כ אחלי' והדר אכלי' ודוק היטב כי זהו הפי' האמיתי בע"ה:

ויפדה במחובר לקרקע. התוס' ז"ל בב"ק (סט ע"א) ד"ה אימא הביאו מתוספתא דמע"ש דהכל מודים שאין פודין במחובר לקרקע וכתבו ונראה דטעמא דילפינן קדש קדש ממעשר ואף דמסקנת התוס' ז"ל דהוא מדרבנן דלא ילפינן נ"ר ממע"ש לענין זה מ"מ מהירושלמי דמע"ש (פ"ה סוף ה"א) מוכח דנ"ר אין נפדה במחובר לקרקע מדאורייתא וע"כ הוא משום דיליף ממע"ש וע"כ פריך הכא אי לא ילפת ממע"ש א"כ יפדה במחובר לקרקע ונשאר בקושיא. וע"כ דלרשב"ג באמת נפדה במחובר לקרקע דהא לדידי' לא למדו נ"ר ממ"ש כל עיקר. ומובן מה דמשני בירושלמי דמע"ש (שם) אהא דפריך ויש אדם פודה במחובר לקרקע ולאו רשב"ג הוא ור"ל הא רשב"ג ס"ל דנפדה במחובר ולא איתפרש היכן ס"ל לרשב"ג הכי. ולפי דברינו מוכח הכי מברייתא דסוגיא זו ודו"ק:

וכא מפני שקדם הבקרו להקדשו. כמבואר בפנים דלאו משום דשביעית חלה על ההקדש אלא דמעולם לא חל ההקדש על שנת השביעית מפני שקדם הפקר תורה דשביעית להקדשו. ולכאורה צריך ביאור וטעם למה לא חל ההקדש הלא הא דבשותפין שנדרו הנאה זמ"ז קיי"ל כראב"י דמותרין ליכנס לחצר שאין בו דין חלוקה משום דלכל אחד ביום שהוא משתמש בו הוי קנין גמור ואין להשני רק שעבוד על מחר וכמש"כ הר"ן ז"ל בנדרים (מה ע"ב) דהוי כנכסי לך ואחריך לפלוני הוא דוקא בקונם פרטי כדקתני זה מזה אבל בקונם כללי הי' מפקיע מידי שעבוד כמבואר בקצוה"ח ז"ל סי' קע"א ועיין בדבריו בסי' קי"ז וכ"ש כשהקדיש האחד ביומו דהוי הקדש ולפ"ז הכא אמאי לא חל ההקדש על שנה השביעית הלא בשש השנים הוא שלו ושפיר הי' יכול להקדיש אז. ובחיבורי מגדל דוד במערכה ראשונה דמס' גיטין כתבתי דטעמא דירושלמי הוא ע"פ מש"כ התוס' ז"ל במס' ב"ב (נה ע"א) ד"ה א"כ דשעבוד המלך לא דמי לשארי שעבודים כמלוה וכתובה משום דמלוה וכתובה מחסרי גוביינא וצריכי אדרכתא ואכרזתא ושומא אבל במס המלך עיקר הקרקעות הן של המלך וכבר הוא מוחזק ולא מחסרי גוביינא עיי"ש. וע"כ בשביעית דהוא אפקעתא דמלכא כלשון הגמ' ב"מ (לט ע"א) אלים שעבודה דהוא כגבוי דמי ואפילו בששת השנים עומדת הקרקע ברשות גבוה על שנת השבע ולא דמי לההיא דנדרים משום דבחלק גבוה המשותף עם הדיוט כולי עלמא סבירא להו דאפילו ביום של הדיוט הוא גם ברשות גבוה וע"כ הכא בשביעית לא חל ההקדש כלל ועיין בספרנו שע"פ היסוד הזה תרצנו קושיא חמורה שהקשו האחרונים ז"ל:

הדרן עלך כל זית