מכיון שפיררו בטל וכו' אפילו לבהמת הפקר וכן פסקו כל הפוסקים ז"ל עי' בשו"ע או"ח סי' תמ"ח וראיתי מקשים על פירש"י ז"ל במכילתין דף ה' ע"ב ש"מ אין ב"ח אלא שריפה פירש"י ז"ל דאי השבתתו בכל דבר ס"ל לאוקמי' ביו"ט ויבערנו ע"י דבר אחר יאכילנו לכלבים או ישליכנו לים עכ"ל ז"ל וקשה האיך רשאי להאכילו לכלבים. וזהו קושיא עצומה. ולכאורה קשה עוד דמי הכריחו לרש"י ז"ל לפרש כן ולמה לא פירש כלשון המשנה בחכמים דפליגי על ר"י גרסינן וחכ"א מפרר וזורה לרוח ומטיל לים ויפרש רש"י ז"ל דאי השבתתו בכ"ד ה"ל לאוקמיה ביו"ט ויבערנו ע"י דבר אחר דיפרר וזורה לרוח ומטיל לים ולמה תפס הביעור דיאכילנו לכלבים. וגם למה שינה מלשון המשנה גבי מטיל לים דבמשנה גרסינן מטיל לים ורש"י ז"ל כתב וישליכנו לים. ונראה לפענ"ד ע"פ הירושלמי הזה לתרוצי זאת בע"ה. דהנה המג"א ז"ל פסק בסי' תמ"ח דמותר להשליך ככרות שלימות בבהכ"ס בער"פ לאחר חצות ומביא ראיה דהאיך יטיל לים הא הדגים יאכלהו א"ו דלא אסור אלא כשמאכיל לבהמת הפקר דחשוב קצת הנאה כשמשליך לפני' אבל כשאינו משליך לפני' מותר א"כ ה"נ משליך לבהכ"ס אע"פ שאח"כ יטלנו חזירים. וכ"כ בסי' תמ"ח. ולפענ"ד נראה דאינו כן וכן איתא בירושלמי דסוגיא דידן דאינו מותר להשליך לבהמת הפקר אלא במפרר כיון שפיררו בטל אבל בלא פירור וככרות שלימות אסור להשליך ודלא כדס"ל לר' ירמיה ככרות וכ"כ בהדיא בהגהת אשר"י ז"ל בפ' כ"ש בשם הריב"ק ז"ל. דאסור להשליך לבהמת הפקר חמץ והא דתנן במתניתין ומטיל לים היינו משום דנימוס במים קודם שיבוא לידי איסור עיי"ש והוא כסוגית הירושלמי דידן דוקא כשפיררו בטל אז מותר אבל בלא פיררו אסור להשליך אפילו אין הבהמה לפניו:

ועי"ז נבין סוגית הש"ס בדף כ"ח במכילתין איבעיא להו מפרר וזורה לרוח ומפרר ומטיל לים או דילמא מפרר וזורה לרוח ומטיל לים בעיניה ]ופירש"י ז"ל או דילמא לרוח הוא דבעי פירור שמא יזרקנו שלם וימצאנו אחר ויאכלנו אבל לים מטיל בעיניה דממאיס ונימוק מאליו עכ"ל ז"ל[ ותנן נמי גבי עכו"ם כה"ג משחק וזורה לרוח כו' ואיבעיא להו כו' כו' אמר רבה מסתברא עכו"ם דלים המלח קאזיל לא בעי שחיקה חמץ דלשאר נהרות קאזיל בעי פירור ]פירש"י ז"ל ים המלח אין ספינה עוברת בו. ובחמץ דלשאר נהרות קאזיל בעי פירור שמא תפגע בו ספינה ותטלנו ולאו אדעתייהו עכ"ל ז"ל[ כו' תניא כותיה דרבה תניא כותיה דרב יוסף כו' פירור לרב יוסף לא קשיא הא בחיטי הא בנהמא ע"כ הסוגיא שם. והקשה בס' מקור חיים דהאיך חיישינן שמא תפגע ספינה ותטלנו ולאו אדעתייהו היכי שייך למיחש לתקלה דמי יטול ככר מן המים בפסח ויאכלנו עיי"ש דחיישינן לתקלה אחר הפסח דלא ידע דהוי חמץ שעבר עליו הפסח וידמה שהושלך אחר הפסח לתוך המים עיי"ש דעמל מאד לפרש האי סוגיא עיי"ש ולדידי קשה הא מוכח ממס' ע"ז דף "ג ע"ב דאפילו דיפרר לרוח חיישינן ג"כ לתקלה שמא יבוא אדם וילקטן א"כ מאי מהני לפררם לרוח הא סוף סוף איכא תקלה ע"כ נראה לפענ"ד דכשנדקדק דברי רש"י ז"ל מדוע בהאי בעיא פירש"י ז"ל דבעי פירור שמא יזרקנו שלם וימצאנו אחר ויאכלנו עכ"ל ז"ל ולא מסיק ולאו אדעתייהו ובהפשיטות דרבה דמחלק בין ים המלח לשאר נהרות פירש"י ז"ל דבשאר נהרות בעי פירור שמא תפגע בו ספינה ותטלנו ולאו אדעתייהו עכ"ל האי תיבה דלאו אדעתייהו הו"ל לרש"י ז"ל לפרש בתחלת הסוגיא בהאיבעיא ע"כ נלפענ"ד דבאמת דבחמץ לא חיישינן לתקלה דאיזה ישראל יוציא מן המים ויאכל בפסח כקושית המק"ח ז"ל הנ"ל אלא דבחמץ לאו משום דחיישינן לתקלה ז"א אלא אפילו בלא תקלה לישראל נמי אסור דשמא יזרקנו שלם וימצאנו אחר ויאכלנו והאי אחר אפילו עכו"ם דהא אסור להאכילו לבהמת הפקר אפילו אין הבהמה לפניו. ע"כ לא פירש"י ז"ל גבי חמץ שמא תפגע בו ספינה ותטלנו ולאו אדעתייהו דז"א דהא בחמץ חיישינן משום שמא ימצאנו אחר הוא נכרי ויאכלנו משא"כ בהפשיטות דרבה דמשוה עכו"ם וחמץ להדדי רק דמחלק בין ים המלח לשאר נהרות. וקאמר עכו"ם דלים המלח קאזלי לא בעי שחיקה וה"ה פירור בחמץ חמץ דלשאר נהרות קאזלי בעי פירור וה"ה שחיקה בעכו"ם. וכיון דהשתא קאי על תרווייהו על עכו"ם ועל חמץ ]וכדאיתא בתוס' ז"ל[ ע"כ פירש"י ז"ל בעי פירור ]ר"ל וה"ה שחיקה[ שמא תפגע בו ספינה ותטלנו ולאו אדעתייהו ר"ל דהא לא יעלה על דעתי' דכסף או זהב ההוא הוא מן העכו"ם ומזה שייך לאו אדעתייהו וכיון דלהמסקנא גם לרב יוסף בעי פירור גבי חמץ קשה בחיטים וכל חמץ קשה וקי"ל דזורה לרוח אסור ביו"ט דהוי תולדה דזורה כדאיתא בירושלמי בפ' כ"ג וכ"כ המג"א ז"ל באו"ח סי' תמ"ו וכן כתב הג' רע"א ז"ל והק' על בעה"מ ז"ל וכ"כ כמה אחרונים ז"ל א"כ אסור לזורה לרוח ביו"ט. והנה בענין אם מותר לפרר לחם לתרנגולים בשבת דעת הפוסקים ז"ל דמותר דאין טחינה אחר טחינה ועי' בב"י ז"ל באו"ח דלדעת רש"י ז"ל אסור ועי' בשלטי הגבורים ז"ל במס' שבת פ' כ"ג דדעת הרשב"א ז"ל והר"א מזרחי ז"ל בדעת רש"י ז"ל דאסור וא"כ קשה היכי קאמר רבא דש"מ דאין ביעור חמץ אלא שריפה דאי השבתתו בכ"ד ס"ל היה יכול לקיים התשביתו ביו"ט וקשה הא איזה תשביתו יקיים הא זורה לרוח אסור ביו"ט ואלא רק להטיל לים הא בחמץ קשה ע"כ דבעי פירור לכו"ע וביו"ט הא אסור פירור אלא ע"כ דמוכרח לומר דרבא ס"ל דיכול להשליך לים ר"ל בעיניה כמי שהוא וס"ל כר' ירמיה דמותר אפילו ככרות אפילו בשלא פיררו ובטל וכיון דמותר להשליך ככרות שלימות לים א"כ מותר גם להאכילו לבהמת הפקר ע"כ פירש"י ז"ל במקום הזה אליבא דרבא דמכריח דאין ב"ח אלא שריפה דע"כ אי תשביתו בכ"ד ס"ל לאוקמיה ביו"ט ויבערנו ע"י דבר אחר ואיזה דבר אחר מותר ביו"ט ע"ז מסיק דע"כ יאכילנו לכלבים או ישליכנו לים ר"ל בעיניה ככרות שלימין ומכריח רש"י ז"ל בשיטת רבא כן. ודוק:

תני עד שלא הגיע זמן ביעורו את מבערו בכל דבר. משהגיע זמן ביעורו את מבערו בשריפה ואתיא כר' יהודא ע"כ ומובא בתוס' ז"ל במס' פסחים דף י"ב ע"ב ד"ה אימת שמביא ר"ת ז"ל ראיה לפירושו דרש"י ז"ל פירש אר"י אימתי שלא בשעת ביעורו אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר ה"פ שלא בשעת ביעורו בתחלת שש וכל שש דאכתי מדאורייתא שרי אבל בשעת ביעורו בשבע שהוא מוזהר מן התורה השבתתו בכל דבר ע"כ. ע"ז הקשה ר"ת ז"ל דשעת ביעורו דמתניתין היינו בשש ועוד דמנותר יליף ר"י דחמץ בשריפה ונותר אחר איסורו טעון שריפה וכמו כן חמץ. ומפר"ת דשלא בשעת ביעורו היינו אחר שש שרוב העולם מבערין בשש כתיקון חכמים וטעמא משום דיליף מנותר והיינו לאחר איסורו אבל בשעת ביעורו דהיינו בשש כיון שאין מצוה לבערו אלא מדרבנן השבתתו בכל דבר וכן איתא בירושלמי פ' כ"ש עכ"ל ז"ל והיינו ירושלמי הזה ולכאורה מוכח בפירוש בירושלמי כשיטת ר"ת ז"ל ופליאה גדולה על שיטת רש"י ז"ל ונראה לפענ"ד בע"ה לתרץ שיטת רש"י ז"ל ע"פ שיטת הש"ס דילן ולא יקשה משיטת הירושלמי הנזכר דשיטת הש"ס דילן ושיטת הירושלמי אזלי לטעמי' ולשון הברייתא המובא בבבלי ולשון הברייתא המובא בירושלמי ב' ענינים הן. ונראה לפע"ד בע"ה ית"ש לפרש פירש"י ז"ל הנ"ל:

ועפ"ז יתבאר כל הסוגיא בע"ה והנה לכאורה קשה על פירש"י ז"ל דלר"י בתחלת ששית מבערו בשריפה ובשביעית מבערו בכל דבר אם כן קשה מאד מאוד להבין כל עיקר הפלוגתא שבין ר"י וחכמים בביעור חמץ דר"י יליף ק"ו ומה מצינו מנותר משמע דמדאורייתא בשריפה ואם כל עיקר דינו בשריפה הוא רק על שעה ששית שהוא מדרבנן כל עיקר הביעור ואם כן היכי שייך למילף דמדאורייתא על ביעור דרבנן במה יתבער. וזה חמור מאוד אך רש"י ז"ל מפרש בדף כ"ז ע"ב גבי כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל א"ד לא מצא עצים לשורפו ישב ובטל. והתורה אמרה תשביתו שאור מבתיכם וגו' פירש"י ז"ל ואע"ג דר"י מודה בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר מיהו גבי פלוגתי' מיהו קולא הוא ביוצא לשיירא דאמרינן זקוק לבער וכשאין לו עצים יהא ישב ובטל ולא יבערנו עכ"ל ז"ל ונמצא לפי זה דשייך פלוגתא דר"י ורבנן בשלא בשעת ביעורו דאורייתא במפרש ויוצא לשיירא דהוי שלא בשעת ביעורו והוא מדאורייתא ומצאתי בפנ"י ז"ל שכתב שם בהדיא כן ומסיים שם וז"ל מ"ה הוצרך לפרש דאיירי ביוצא לשיירא דהוי זמן ביעור מדאורייתא ואפ"ה לענין עיקר דינא הוי כשלא בשעת ביעורו כנ"ל בכוונת רש"י ז"ל עיין שם:

ולא זכיתי להבין לירד לעומקו דמאי נפ"מ במפרש ויוצא לשיירא כיון דעיקר נפ"מ בין שלא בשעת ביעורו לשעת ביעורו דשלא בשעת ביעורו הוי בשריפה ובשעת ביעורו בכל דבר הוא לפרש"י ז"ל דשלא בשעת ביעורו בתחלת שש וכל שש דאכתי מדאורייתא שרי אבל בשעת ביעורו בשבע שהוא מוזהר מן התורה השבתתו בכל דבר אם כן כיון דזהו עיקר הנפ"מ בין שלא ש"ב לשעת ביעורו דשלא בש"ב הוא מדרבנן וש"ב הוא מן התורה אם כן במפרש ויוצא לשיירא כיון דהיא מן התורה כשעת ביעורו דמי. ועוד קשה לי להבין דאיזה סברא שיהא דרבנן חמור מדאורייתא דזמן ביעור שהוא מדרבנן הוא דווקא בשריפה וזמן השבתה מדאורייתא הוא בכל דבר. וע"כ נלפענ"ד שיש נפ"מ גדולה בלשונות הברייתות דלשון הברייתא המובא בבבלי גרסינן אימתי שלא בשעת ביעורו אבל בשעת ביעורו וכו'. ובלשון הברייתא שבירושלמי גרסינן עד שלא הגיע זמן ביעורו את מבערו בכל דבר משהגיע זמן ביעורו את מבערו בשריפה ולא גרסינן כלשון הברייתא בבבלי דשלא בשעת ביעורו את מבערו בכ"ד ובש"ב את מבערו בשריפה ע"כ נראה לפענ"ד דסוגיות התלמודים נחלקו בזה בבבלי וירושלמי ונפ"מ גדולה בין בבלי וירושלמי. דהנה המג"א ז"ל באו"ח סי' תמ"ג כתב דלכ"ע ב"י וב"י אינו עובר עד הלילה וכן כתב הה"מ ז"ל בפ"ג מה"ח. והנוי"ב ז"ל באו"ח סי' כ' כתב שרוב פוסקים ראשונים ז"ל והאחרונים ז"ל וכמעט בכל אחרונים ז"ל אחזו שעד אין שום ספק בדבר עד שלפי המפורסם בדברי הפוסקים ז"ל אין שום פוסק חולק בדבר ופשיט אצלה שגם הרמב"ם ז"ל סובר כן עכ"ל ואך הנוי"ב ז"ל מחדש לא כדבריהם ז"ל וסובר דמשש ומעלה עובר בב"י:

והבאר היטב ז"ל כתב שדעת רש"י ז"ל בפ' המניח דף כ"ט שעובר משש ולמעלה בב"י ונראה לפענ"ד דאדרבה שיטת רש"י ז"ל אינו כן וגם מוכרח משיטת הש"ס דילן לפירש"י ז"ל דאינו עובר בב"י עד הלילה דהרי רש"י ז"ל פי' במתניתין בפ' תמיד נשחט דף ס"ג השוחט את הפסח על החמץ עובר בל"ת פירש"י ז"ל דלא תשחט וגו' ובסיפא גבי ר"י אומר אף התמיד בי"ד לא פירש כלום ובסיפא גבי ר"ש במועד שלא לשמו חייב פירש"י ז"ל דלהכי קאי והוי שחיטה ראויה וחייב משום לא תשחט בהדי לאו דלא יראה ולא ימצא ואיכא נמי מלקות דשחיטה עכ"ל ז"ל הרי לפנינו מפורש דליכא הלאו דב"י וב"י רק במועד ולא בי"ד דהא בי"ד לא פירש"י ז"ל דחייב משום לא תשחט בהדדי לאו דב"י וזה ראיה עצומה ]ומה שפירש"י ז"ל דחייב משום לא תשחט בהדי לאו דב"י ואיכא נמי מלקות דשחיטה נראה לענ"ד כונתו ז"ל דלכאורה יש לומר דהשוחט על החמץ דעובר בלא תעשה משום דאסור להשהות החמץ בעת השחיטה ונמצא דעובר בלא תעשה משום דלא נתבער החמץ בשעת שחיטה אם כן הוא לתא דב"י וב"י ושם אחד הוא אם כן היכי שייך למימר דעובר על לא תעשה הא איזה לא תעשה נתוסף לו דהא בלא"ה אף בלא שחיטה נמי אסור להשהות חמץ דהא לשחוט במועד מותר ואין כל האיסור רק משום שלא נתבער החמץ בשעת שחיטה ואינו חייב משום מעשה השחיטה אם כן קשה דמאי נתוסף השתא לא תעשה גבי' דהא אף בלא שחיטה נמי עובר על שהית החמץ ע"כ פירש"י ז"ל דז"א דאינו חייב משום שמשהו החמץ ז"א אלא דמחייב משום מעשה השחיטה גופי' ולא משום שהיית החמץ והראיה דבשהיית החמץ אינו לוקה כדקי"ל משום דהוי לאו שאין בו מעשה ואילו בשוחט על החמץ לוקה אם כן עיקר החיוב הוא משום מעשה השחיטה וע"כ פירש"י ז"ל דחייב משום לא תשחט בהדי לאו דב"י וב"י ואיכא נמי מלקות דשחיטה. וזה נראה לפענ"ד ברור בפירש"י ז"ל בע"ה[ ולא הקשה כן על ארבעה עשר משום דע"כ אינו עובר בב"י ועוד ראיה מסוגיא מפורשת ע"פ שיטת רש"י ז"ל דע"כ אינו עובר בב"י עד הלילה דגרסינן בדף יב ע"ב יהבו ליה רבנן שעה אחת ללקוט עצים מיתיבי' אר"י אימתי שלא בשעת ביעורו אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר פירש"י ז"ל דבשבע השבתתו בכל דבר וטורח זה למה ימתין עד שבע ויבער בכ"ד ואי ס"ד דמשש ולמעלה עובר בב"י א"כ ע"כ צריך לבער בשש ולא בשבע כדי שלא יעבור בב"י וב"י כמו בנותר דמוזהר ולא תותירו עד הבקר והנותר טעון שריפה הרי ע"כ מוזהר לאכול אותו שלא יעבור בבל תותיר ואם נשאר בבוקר רגע אחד עובר בב"ת ]ולאו דב"י אינו ניתק לעשה דתשביתו לשיטת רש"י ז"ל כמו שהוכיח השג"א ז"ל מפירש"י ז"ל לעיל דף ו' ע"ב שמא ימצא גלוסקא יפה וחס עלה לשורפה פי' השג"א ז"ל בסי' פ' דאע"ג דלאו ברשעי עסקינן ובודאי דעתו לשורפו אך מכיון שחס עלה לשורפו משעת מציאה עד שעת שריפה עובר בב"י כן נראה לי ברור בכונתו ז"ל עכ"ל השג"א ז"ל[ וה"נ ע"כ מוכרח לשרוף בשש כדי שלא יבוא לידי ב"י וב"י אלא ע"כ דב"י אינו עובר עד הלילה ע"כ פריך שפיר למה הפסידוהו חכמים שלא יאכל כל חמש כדי שילקוט עצים ולמה נפסיד אוכלין ימתין עד שבע ויבערנו בכ"ד דהא כל עיקר דתיקנו חכמים לשרוף בתחלת שש היא עצה טובה כיון דסוף סוף אסור לאכול ולא איכפית לי' במה שמבער בשש ע"כ פריך כיון דאתא לידי פסידא בשעה חמשית שאסור לו לאכול בשביל זה אם כן קשה למה לי כל הטורח יבער בשביעי בכ"ד וכן פי' הצל"ח ז"ל אבל אי היה עובר בב"י בשביעית אם כן ע"כ צריך לבער בששית מן התורה ואם כן הרי ראיה גמורה דלפירש"י ז"ל מוכרח מסוגיות הש"ס דע"כ אינו עובר בב"י עד הלילה ]בשלמא לפי' התוס' ז"ל ליכא ראי' הנ"ל דהא לפירושם פריך דיבער בשש בכ"ד אבל לפירש"י ז"ל ראיה מוכרחת היא[ ומה שפירש"י ז"ל בפ' המניח דף כט ע"ב גבי הא דאמר ר"א ב' דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הם ברשותו וז"ל משש שעות ומעלה אין החמץ ברשותו דכל היכי דאיתא אסור בהנאה ועשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו לעבור עליו בב"י וב"י עכ"ל ז"ל לאו למימרא דעובר בב"י משש ומעלה ז"א כדאמרן רק כונת רש"י ז"ל דע"כ לא נפיק מרשותיה משש ומעלה לענין שיעבור בלילה בב"י דאי נפיק מרשותיה משש ומעלה האיך יעבור בלילה בב"י כיון דיצא מרשותו קודם שהגיע האיסור דב"י ואם כן האיך עובר בב"י על חמץ שאינו שלו אלא ע"כ דלא נפיק מרשותו משש ומעלה דאי נפיק מרשותיה משש ומעלה אם כן הגע עצמך אם הפקיר החמץ קודם הלילה אם היה מועיל ההפקר לאחר שש בודאי פשיטא דלא עבר ב"י בכניסת הלילה כיון דנפיק מרשותו קודם שהגיע הלאו דב"י א"כ ע"כ דלא נפיק מרשותיה לאחר שש לענין שיעבור בלילה בב"י וז"ב ]ועיי' בירושלמי פ' כ"ש הפקיר חמצו בי"ג בגליון הש"ס שם ותמצא כדברי[:

וכיון דזכינו בע"ה לזה ירווח לן שמעתתא בע"ה דהנה לשיטת הבבלי מוכח לפירש"י ז"ל דב"י אינו אלא בלילה כדהוכחנו מפירכא דרבינא דפריך ימתין עד שבע כנ"ל אבל שיטת הירושלמי מפורש דב"י עובר משש ומעלה דכן מפורש בפ' תמיד נשחט גבי הא דר"ש דס"ל דבמועד חייב ובי"ד פטור מה ראית לרבות בחולו של מועד ולהוציאן מי"ד אחר שריבה הכתוב ומיעט אמרת מרבה אני בחוש"מ שישנו בב"י ומוציאין מי"ד שאינו בב"י. ואתיא כר"מ דר"מ אמר משש שעות ולמעלן מדבריהן ע"כ הרי מפורש דלר"י דס"ל בפ"ק דמשש ולמעלה מד"ת הרי מוזהר גם כן בב"י משש ולמעלן. אם כן מפורש בירושלמי דמשש שעות ולמעלן עובר בב"י אליבא דר"י. ועיין בתוס' הרי"ד בפרק קמא הלכה ד' ד"ה ר' יהודה אית ליה דמבואר בהכרח גמור דלשיטת הש"ס דילן לא תלי הב"י בזמן אחד דהתשביתו משא"כ לשיטת הירושלמי עיין שם:

ולפ"ז שפיר ניחא דשני התלמודים מביאין ברייתות אחרות ונפ"מ גדולה ביניהם ]ומצוי כזה כמה פעמים[ דלכאורה הדבר פשוט הא דיליף ר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה מק"ו או במה מצינו מנותר שהוא בבל תותירו כמו חמץ וגם ק"ו דבל תותירו דנותר קיל מבל תותירו דחמץ דבנותר כיון שהותיר עובר ושוב אינו עובר אבל חמץ ישנו בכל שעה בב"י כדפירש התוס' ז"ל עיין שם ע"כ וע"כ דחמץ אינו בשריפה אלא כמו נותר שלאחר שבא לידי בל תותירו אז מחויב בשריפה אבל כ"ז שהוא עדיין מוזהר שלא יבוא לידי בל תותירו אינו בשריפה ואם כן ע"כ דחמץ גם כן אינו בשריפה אלא לאחר שבא לידי ב"י והוא ע"כ בלילה אבל כ"ז שלא בא עדיין לידי ב"י וב"י פשיטא דאינו טעון שריפה דבזה אף נותר אינו בשריפה אלא ע"כ דכל הילפותא דר"י דחמץ בשריפה הוא לאחר שהגיע הב"י וב"י ואם כן לשיטת הבבלי דלא עבר בב"י משש ומעלה עד הלילה אם כן אינו טעון שריפה רק בלילה אבל לא ביום והנה מ"ע דתשביתו כתב רחמנא אך ביום הראשון תשביתו ונמצא דהוי כמו מצות מילה דכתיב וביום השמיני מ"מ מחויב מצות מילה לעולם אך דלאחר יום השמיני נקרא מילה שלא בזמנו ובשמיני הוי מילה בזמנה וה"נ דביום הראשון הוי מ"ע בזמנו וכל ימי הפסח הוי מ"ע דתשביתו מצוה שלא בזמנה. וכמ"פ מצינו בלשון הגמ' מצוה בשעתא כמה חביבה מצוה בשעתא:

ולפ"ז הכי פירושא דברייתא אימתי שלא בשעת ביעורו אבל בשעת ביעורו השבתתו בכ"ד פי' בשעת ביעורו הוא מצוה בשעתו ונקרא שעת ביעורו משש ומעלה עד הלילה דאז הוי ביום הראשון והוי שעת ביעורו ומצוה בשעתו ושעת ביעורו נקרא משש עד הלילה וקודם שש ולאחר שתחשך נקרא שלא בשעת ביעורו ואם כן ע"כ דבלילה הוי שלא בשעת ביעורו ודינו ע"כ בשריפה כמו נותר דלאחר שבא לידי בל תותר אז דינו בשריפה וכמו כן חמץ דלאחר שבא לידי ב"י דינו בשריפה והוא ע"כ שלא בשעת ביעורו אם כן ע"כ במפרש ויוצא לשיירא תוך ל' דהוי ביעורו מן התורה כמ"ש הפנ"י ז"ל וחשבינן לי' כמו שהגיע ערב פסח לאחר שש ומחויב מן התורה לבער כמו שהוא עומד ערב פסח לאחר שש וה"נ חשבינן לי' כמו שהוא עומד בתוך הפסח דמחויב לעשות בהחמץ כל מה שמוטל עליו בתוך הפסח וחשבינן לי' כמו שבא כבר לידי ב"י וב"י וכמו דחשבינן לי' דדמי כמו שהגיע זמן הביעור של ערב פסח לאחר שש ה"נ חשבינן כמו שהגיע לידי ב"י דמ"ש דמחשבינן לי' כמו שהוא עומד בערב פסח יותר משעומד בפסח כיון דאין דעתו לחזור מחויב מדאורייתא להשבית החמץ כמו שהגיע זמן ביעורו וה"נ כמו שהגיע פסח ממש דמ"ש ואם כן מחויב להשבית באותו אופן שמחויב להשבית בפסח גופי' שלא בשעת בעורו. וכיון דהוא שלא בשעת ביעורו דהא עיקר מצות בשעתו הוא משש עד הלילה דהוא עדיין לא בא לידי ב"י וב"י אבל לאחר שהגיע לילה הביעור שלו בשריפה כמו כן מפרש ויוצא לשיירא מחויב להשבית בשריפה כמו בפסח גופי' דהא הני שלשים יום הוא מדאורייתא ומועל עליו חייבא דפסח כעת אבל לא חיובא דערב פסח דאל"כ ל"א יום קודם פסח בעינן אלא ע"כ חיובא דפסח הוא וחיובא דפסח הוא השבתה בשריפה עיי' בתוס' ז"ל במס' בכורות דף נז ע"ב שכתוב שם בהדיא דאי משום ע"פ הי' בעינן ל"א יום עיין שם אך לדעת התוס' ז"ל הוא מדרבנן ולשיטת רש"י ז"ל הוא מדאורייתא ולאו דווקא פסח אלא כן נמי חג הסוכות משום כמה הלכות של יום טוב אע"ג דמשה הזהיר ל"א יום קודם היינו משום קרבן אבל השתא שאין קרבן אין חילוק בין הלכות פסח לחג ולא בעינן לאקדומיה ל"א יום משום ע"פ דדווקא בזמן המקדש מקדמינ' ל"א יום משום ע"פ אבל השתא לא בעינן משום ע"פ אלא משום הלכות פסח גופי' אף דהוי דאורייתא ועיקר ל' יום משום הלכות פסח גופי' ולא משום ע"פ עיי' בביאור הגר"א ז"ל באו"ח סי' תכ"ט ונקוט כללא זה בידיך דשעת ביעורו הוא מצוה בשעתו והוא משש ולמעלה עד שתחשך ושלא בשעת ביעורו הוא הוא שלא בשעתו בין קודם בין לאחר והא דפירש"י ז"ל בשעת ביעור בתחלת שש וכל שש דאכתי מדאורייתא שרי אבל בשעת ביעורו בשבע שהוא מוזהר מן התורה השבתתו בכ"ד לאו למימרא דנפ"מ בין דרבנן לדאורייתא ז"א דמהכ"ת נימא דרבנן חמור מדאורייתא אלא דרש" ז"ל מפרש לי' דלמה בתחלת שש ס"ל לר"י דהוא בשריפה כדקאמר ושורפין בתחלת שש והא הוי זמן הביעור והרי הוא נקרא גם כן שעת ביעורו בערב פסח ע"ז מפרש דהוא נקרא שלא בשעת ביעורו דכל עיקר ביעורו הוא מדרבנן אבל שעת ביעורו האמיתי הוא משש ומעלה עד שתחשך ולא מתחלת שש דהוי שעת ביעורו מדרבנן ומדאורייתא נקרא שלא בשעת ביעורו וכיון דשלא בשעת ביעורו כמו בלילה או המפרש ויוצא בשיירא דדינו בשריפה וה"נ כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ותקנת חכמים לבער בששית שלא בשעת ביעורו כעין דאורייתא תיקון וצריך שריפה דווקא:

ועפ"ז ניחא מה דלכאורה קשה מאוד לשיטת רש"י ז"ל מה דגרסינן לעיל דף ה' אמר רבא ש"מ מדר"ע תלת ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה פירש"י ז"ל דס"ל כר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה ויליף לה מנותר דאי השבתתו בכל דבר לאוקמיה ביום טוב ויבערנו ע"י דבר ולכאורה קשה הא בשעת ביעורו מודה ר"י גופי' דהשבתתו בכ"ד אם כן חוזר הקושיא לדוכתיה דנוקמיה ביום טוב ויבערנו ע"י דבר אחר אבל לפי דברינו שפיר ניחא דאי ס"ד דתשביתו ביום טוב גופיה אם כן ע"כ שעת ביעורו הוא ביום טוב לאתר שבא לידי ב"י וב"י אם כן ע"כ טעון שריפה כמו נותר לאחר שבא לבל תותיר ואז יהא דינו בשעת ביעורו כמו השתא שלא בשעת ביעורו וע"כ פירש"י ז"ל דיליף מנותר דהקשו כל המפרשים ז"ל דלמה פירש כן אבל לפי דברינו שפיר ניחא דכל עיקר טעמו דר"י דס"ל בשעת ביעורו בכל דבר ושלא בשעת ביעורו בשריפה משום דיליף מנותר דצריך שריפה בעת שבא לידי בל תותיר ולב"י כמו כן ה"נ אי תשביתו הכונה על יום טוב ממילא צריך שריפה דהוא לאחר שבא לידי ב"י וב"י וכתיב כל מלאכה לא יעשה בהם:

ואין להקשות לפי דברינו למה פירש"י ז"ל בדף כז ע"ב דתחלתו להחמיר וסופו להקל משכח"ל גבי מפרש ויוצא בשיירא הא שפיר משכח"ל בלילה כנ"ל ז"א דאימתי שייך סופו להקל רק דווקא שיהא פטור מהמצוה כיון דהוי אנוס ודכותיה בד' מינין בסוכה אבל היכי דהעשה מתקן הל"ת דב"י היכי שייך לאמר דסופו להקל דהא אדרבה יהא לו חומרא גדולה שלא יוכל לתקן הלאו דב"י. אבל במפרש דמהני לי' ביטול לענין לתקן הלאו דב"י אך דעשה דתשביתו אינו מקיים כמו שכתבו הפנ"י והצל"ח ז"ל דלשיטת רש"י ז"ל הביטול מתקן הלאו דב"י אבל העשה אינו מקיים אם כן סופו להקל לענין עשה דתשביתו משא"כ לאחר איסורא ביום טוב גופיה דלא מהני ביטול מאי שייך סופו להקל דהא אם לא יקיים תשביתו כדינו עובר בב"י על למפרע ואינו מתקן בפירור וזורה לרוח או מעיל לים רק שלא יעבור מכאן ולהבא בב"י אבל במקיים עשה דתשביתו כדינו אינו עובר אף למפרע ואפילו מאן דפליג על שיטת ר"י ז"ל מ"מ אינם חולקין רק אלכתחילה אבל בדיעבד כו"ע מודים דאם עבר ושהה מתוקן על ידי תשביתו ככל לאו הניתק לעשה ואם כן ביום טוב גופה הוי חומרא לגבי' בלא מצא עצים ואי דנתחמץ לו עיסה באונס ביוס טוב גם כן לא שייך סופו להקל דזה לא שייך רק לגבי ד' מינים וכדומה דאם לא מצא ארבעה מינים יהא יושב ובטל ולא יעשה כלל וכלל סוכה משא"כ גבי ב"י אפילו כשנתחמץ לו באונס גס כן לא יהיה יושב ובטל וע"כ יעשה כדברי רבנן דישבית עכ"פ בכ"ד כדי לפטור מב"י ואם כן לא בא סופו להקל מר' יהודא לגבי רבנן דהא אם לא ימצא עצים ע"כ יעשה השבתה בכ"ד כרבנן ואם כן לא הוי סופו להקל דולא יעשה השבתה כלל ובלל רק במקוש דמהני ביטול לחוד ולא יקיים השבתה כלל וכלל אם כן הוי סופו להקל ועי"ז מדוקדק היטב שיטת רש"י ז"ל דפריך ואע"ג דאמרינן לעיל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר פי' דע"כ הא דסופו להקל הוא ע"כ במקום שלא עבר בב"י כנ"ל. ואם כן ע"כ דקאי אמקום דלא צריך לתקן הלאו דב"י בתשביתו וע"כ דקאי לפני הפסח והוא בשעת ביעורו ואז השבתתו בכל דבר ע"ז משני מ"מ קולא הוא למפרש ויוצא כשיירא דתשביתו שלו בשריפה. וא"צ לתקן הלאו דב"י. א"כ יתבטל מעשה דתשביתו:

וע"פ דברינו דאף לרש"י ז"ל ע"כ דבלילה הוא בשריפה עפ"ז עולה יפה מה דפירש"י ז"ל לעיל דף ו' ע"ב גבי שמא ימצא גלוסקא יפה פירש"י ז"ל וחס עלה לשורפו ונמצא עובר בב"י עכ"ל ז"ל ואם כן ע"כ דבלילה הוא כנ"ל א"כ קשה למה נקט שריפה הול"ל וחס עלה לבערו אלא ע"כ דאליבא דרש"י ז"ל דפסק כר"י כמו שכתב הרא"ש ז"ל עיין שם אם כן ע"כ פירש וחס עלה לשורפו ועבר בב"י אז אלמא דבזמן שהוא עובר בב"י דינו בשריפה אליבא דר"י. ונקוט כללא זו בידך אימתי שלא בשעת ביעורו אבל שעת ביעורו השבתתו בכל דבר הכונה הנפ"מ בין שש ומעלה עד שתחשך דהוי אז שעתו לבין תשביתו שלא בשעתו יהיה באיזה זמן שיהיה בין קודם שש בין לאחר שתחשך מכיון דלא הוי בשעת ביעורו ממש משש ומעלה עד שתחשך ולא גרסינן כמו הברייתא דבירושלמי דגרסינן קודם שהגיע זמן ביעורו בכ"ד ומשהגיע זמן ביעורו בשריפה דהירושלמי לטעמי' דלר"י עובר בב"י משש ולמעלה אם כן מכיון שהגיע ז"ב והרי בא לידי ב"י וילפינן מנותר דטעון שריפה וע"כ גרסינן בלשון עד שלא הגיע ז"ב ומשהגיע ז"ב אבל הברייתא דמובא בבבלי לא גרסינן אימתי עד שלא הגיע ז"ב אבל משהגיע ז"ב דאז משמע משהגיע ז"ב ולמעלה ז"א אלא בשעת ביעורו ממש. ודו"ק:

אמר ר"י ב"פ בעי מסר לו את המפתח כו' בהאי סוגיא יש להבין סוגית הש"ס דילן בענין מסירת המפתח דהנה התוס' ז"ל במס' ב"ק דף נ"ב ע"א ובב"ב דף נ"ג כתבו דשיטת רש"י ז"ל והרשב"ם ז"ל דמסירת המפתח הוי קנין רש"י ז"ל הוא במס' פסחים דף ד' ע"א והרשב"ם ז"ל הוא בב"ב דף נ"ג והתוס' ז"ל מקשים ע"ז מסוגיא מפורשת דמס' ב"ק דף נב גבי הא דאמר רשב"ל המוכר בית לחבירו כיון שמסר לו המפתח קניה ה"ד אי בכספא ליקנו בכספא אי בחזקה ליקנו בחזקה לעולם בחזקה ובעי למימר ליה לך חזק וקני וכיון שמסר לו המפתח כמאן דאמר לו לך חזק וקני ע"כ הרי סוגיא מפורשת דמסירת המפתח לא קני והא דבמס' פסחים דף ד' ע"א אמרינן דבמסירת המפתח על השוכר לבדוק דוקא גבי חמץ הוא דתלי במסירת המפתח דמי שמפתח בידו עליו לבדוק כיון שהוא יכול לכנוס בזה הבית עליו לבדוק ע"כ תוכן דברי התוס' ז"ל וכן כתב הרא"ש ז"ל וכל הפוסקים ז"ל דמסירת המפתח לא קני כלום רק לענין שא"צ לאמר לך חזק וקני כהך סוגיא מפורשת דמס' ב"ק הנ"ל:

ונראה להמליץ בעד רבותינו הר"י והרשב"ם ז"ל ועי"ז יתבאר היטב גם הבנת התוס' ז"ל במס' פסחים דף ד' ע"א וז"ל מפרש ר"י ז"ל דהכא שמסר לו המפתח ולא החזיק ומי שיש בידו המפתח כשחל י"ד חייב לבדוק דאותו שאין בידו המפתח איך יכנוס ויבדוק מיהא אם הפקיד אדם מפתח ביתו אצל אדם אחר אינו חייב הנפקד לבודקו אלא דווקא כשרוצה להחזיק בבית ולקנות עכ"ל ז"ל וקשה להבין מאי נ"מ בין אם רוצה להחזיק בבית ולקנותו או אדם אחר הנפקד אצלו המפתח וצריך טעם לזה וכי בשביל שרוצה לקנות הבית וכי בשביל זה מחויב הוא לבדוק אע"פ שלא קנה עדיין ולא שכרה כיון דתלה במי שיש בידו לבדוק מי שהמפתח בידו מה לי הוא מה לי אדם אחר אך לפענ"ד עומק הענין הוא כך דלכאורה קשה לי על שיטת התוס' ז"ל דמיירי שמסר לו המפתח ולא החזיק אבל אם החזיק כתב בתפארת שמואל על הרא"ש ז"ל דלדעת התוס' ז"ל אם החזיק חייב לבדוק אף שהמפתח ביד המשכיר דלא כדעת הר"ן ז"ל דמפרש להסוגיא דמיירי שהחזיק ומ"מ אם המפתח ביד המשכיר על המשכיר לבדוק ובעינן תרויהו החזיק ומפתח בידו אז על השוכר לבדוק ואולי לדעת התוס' ז"ל אם החזיק השוכר חייב לבדוק אף שאין המפתח בידו עיי' בס' ת"ש ז"ל הנ"ל וקשה לי על דעת התוס' ז"ל קושיא עצומה דגרסינן בירושלמי פרק כל שעה המשכיר בית לחבירו אם עד שלא נכנס בה השוכר ]ופי' הק"ע ז"ל עד שלא החזיק[ על המשכיר לבדוק ואם משנכנס בה השוכר ]פי' הק"ע דהחזיק בה[ על השוכר לבדוק אמר ר"ש אימתי בזמן שמסר לו המפתחות אבל אם לא מסר לו המפתחות על המשכיר לבדוק הרי בהדיא כשיטת הר"נ ז"ל ולא כשיטת התוס' ז"ל וקשה מהאי ירושלמי על דעת התוס':

לכן מתחלה נתרץ דעת רש"י ז"ל והרשב"ם ז"ל וממילא ירווח לן שמעתתא דגרסינן בפ' כ"ש בתר הך ירושלמי הנזכר כו' ב"פ בעי מסירת המפתח מהו א"ר זכריה חתנו דר"ל מחלוקת ר"ש וחכמים דתנינן תמן המוסר מפתחו לעם הארץ הבית טהור שלא מסר לי אלא שמירת המפתח תני ר"ש מטמא עכ"ל הירושלמי הרישא דמתניתין מובא במס' ע"ז ד"ע ע"ב ופירש"י ז"ל דלחכמים הבית טהור שלא מסר לו אלא שמירת המפתח ונתפס עליה כגנב ולר"ש יש ליה רשות ליכנס וע"כ לשיטת רש"י ז"ל דמפרש בפסחים דבמסירת המפתח לחוד לא חל חיוב הבדיקה על השוכר רק מחמת שקונה השוכר הבית במסירת המפתח ע"כ דלר' זכריה התנו דר"ל דתליא הענין דמסירת המפתח בפלוגתא דר"ש וחכמים ע"כ דס"ל דלר"ש מהני מסירת המפתח לקנין ולחכמים לא מהני לקנין וס"ל לר"ז חדר"ל דשוכר ומשכיר תלי במסירת המפתח לאדם בעלמא כמו דפליגי באדם בעלמא כן נמי בשוכר ומשכיר דלרבנן לא הוי קנין משום שלא מסר רק שמירת המפתח ולר"ש מסר לו רשות הכניסה והשתמשות והוי קנין אבל לש"ס דילן הגם דקיימא לן כחכמים דס"ל דלא מסר לו אלא שמירת המפתח ומ"מ קי"ל דבשוכר ומשכיר קני מסירת המפתח אפילו לחכמים דאימתי ס"ל לחכמים שלא מסר לו רק שמירת המפתח הנ"מ באדם דעלמא אבל לא בשוכר ומשכיר דלשוכר מסר המפתח לכניסה ויציאה לפתוח במפתח דהא קי"ל במס' גיטין דף ע"ז ע"ב גבי ההוא שכ"מ דגרסינן שם ותיחוד ותיפתח עיי' ברא"ש ז"ל דיש מפרשים דפתיחה במפתח נמי הוי קנין ויש מפרשים דבעינן שיפתח כשהיה הבית סגור ואח"כ יסגור ויש מפרשים וכו' דלהרמב"ם ז"ל בעינן נעילה ואחר כך פתיחה וכיון שקי"ל במס' ב"ק כיון שמסר לו המפתח כמו שאמר לו לך חזק וקני דמי ויתן לו רשות לעשוח כל החזקות שבעולם שירצה ופתיחה נמי בכלל וצריך לפתוח ואח"כ לסגור א"כ במוכר ומשכיר לא מסר לי' שמירת המפתח לבד אלא דרשות לפתוח ולכנוס שם אם כן הוי ע"כ מסירת המפתח לחוד קנין כמו לר"ז חתנו דר' לוי אליבא דר"ש והא דאמרינן במס' ב"ק אי בחזקה ליקנו בחזקה לעולם בחזקה ובעי למימר לך חזק וקני ה"פ דמקשן לא ס"ל דמסירת המפתח כמאן דאמר לך חזק וקני דמי דהא לא מסר לו רק שמירת המפתח כחכמים ע"כ מקשה הא שמירת המפתח לחוד לא קני ובחזקה לא בעינן מסירת המפתח דע"כ א"ל בפירוש לך חזק וקני דלא דמי מסירת המפתח לאומר לך חזק וקני וע"כ דקני בחזקה כד"ת ואם כן ל"ל מסירת המפתח ומסירת המפתח לחוד לא הוי קנין ע"ז השיב התרצן דלעולם בחזקה ובעינן נמי מסירת המפתח לענין לך חזק וקני ולא כדקס"ד דבחזקה לא בעינן מסירת המפתח ז"א אלא דגם בחזקה בעינן מסירת המפתח לענין לך חזק וקני והשתא שכן הוא דבמסירת המפתח כמאן דא"ל לך חזק וקני אם כן לפי האמת הוי שפיר מסירת המפתח קנין דדמי המפתח בלוקח כמו לר"ש ולפי זה הוי ראיה מהירושלמי דלר"ש הוי מסירת המפתח קנין וא"כ לבתר המסקנת הגמ' דכמאן דא"ל לך חזק וקני דמי ממילא לדידן אפילו לחכמים קנה הלוקח ולעולם חזקה בעי מסירת המפתח ומסירת המפתח לא בעי חזקה ולעולם הוי מצי למימר דבמסירת המפתח לחוד קני רק דנקט בהאי לישנא דלא שמעינן עוד דינא אחריתי באם הלך הלוקח והחזיק חזקה אמרת כגון דרפק בה פורתא דאז לא קני במסירת המפתח אלא בחזקה דהוי כמו דא"ל לך חזק וקני עיי' בח"מ סי' קצ"ח ס' י"ב ותמצא כדשרי ונמצא דמהא גופה דחזקה בעי מסירת המפתח דמסירת המפתח כמאן דא"ל לך חזק וקני דמי שמעינן מזה גופה דמסירת המפתח לחוד נמי קנה והא דגרסינן במס' ב"ב דף ע"ו ע"ב באמר לו לך חזק וקני דמר סבר קפידא ובמסירה לא קני ומר סבר מראה מקום הוא לו וקי"ל בח"מ סי' קצ"ח דקפידא הוא הנ"מ באמר ליה בפירוש לך משוך אבל בשמסר לו המפתח דהוי כמאן דאמר ליה לך חזק וקני ולא שאמר בפירוש לך חזק וקני הרשות ביד הלוקח לקנות במה שירצה או במסירת המפתח או בחזקה אחריתא ואם כן לשיטת הר"י ז"ל דלר' זכריה חתנו דר' לוי דס"ל דאליבא דר"ש יש לו רשות לפתוח במפתח ולכנוס וליצא הוי מסירת המפחח קנין אם כן ע"כ מוכרח לש"ס דילן בשוכר ומשכיר במוכר ולוקח דכמאן דא"ל לך חזק וקני דמי דדמי לר"ש הנ"ל בוודאי הוי מסירח המפתח קנין והוי מהירושלמי ראיה גדולה לשיטת רש"י ז"ל והרשב"ם ז"ל:

ולשיטת התוס' ז"ל דס"ל דמסירת המפתח לא הוי קנין לא קשה מהירושלמי דמשמע דלר"ש דס"ל שבמסירת המפתח יש לו רשות לפתוח ולכנוס הוי חזקה והרי קי"ל דבמוכר ומשכיר כמאן דאמר ליה לך חזק וקני ויש לו רשות לפתוח ולכנוס ולמה ס"ל להתוס' ז"ל דלא הוי קנין ז"א דהתוס' ז"ל לטעמם דבדיקת חמץ לא בעינן קנין אלא ממי שיש לו רשות ליכנס ולפתוח וכיון דלר"ש יש לו רשות ליכנס ולפתוח ס"ל לר"ז חתנו דר' לוי דלר"ש חל חובת הבדיקה על המוכר ולרבנן לא חל על המוכר שאין לו רשות ליכנס ולפתוח שלא מסר ליה רק שמירת המפתח לחוד והגם דאנן קי"ל כחכמים מכל מקום ס"ל דחל חובת הבדיקה על השוכר משום דקי"ל בש"ס דילן במס' בבא קמא דף נב הנ"ל דכמאן דא"ל לך חזק וקני דמי נמצא דבשוכר כולהו ס"ל דיש לו רשות ליכנס ולפתוח ע"כ החוב על השוכר לבדוק כמו אליבא דר"ש ולא משום קנין נגע בה דאפילו לא קנה השוכר מחויב הוא לבדוק:

וע"פ הדברים הללו יש להבין עומק הענין דהתוס' ז"ל מחלקין במסירת המפתח שמסר לאדם אחר אין עליו חיוב לבדוק רק כשמסר המפתח לשוכר שרוצה לקנות חל עליו החיוב לבדוק וצ"ב מ"ש מזל"ז. ועוד צ"ב בפשיטות הגמ' דלכאורה הפשיטות לא לפי האיבעיא דהאיבעיא עיקר הספק אי אזלינן בתר מי דחמירא דידיה או בתר מי דברשותיה הוא והפשיטות הוא דאזלינן בתר מסירת המפתח ואע"פ דמסירת המפתח לא הוי קנין והרי לפ"ז לא אזלינן לא בתר החמירא דידיה ולא מי שאיסורא ברשותיה אלא בתר מסירת המפתח. אבל לפי הירושלמי הזה שפיר ניחא דמסירא המפתח לר"ש הוא דלא מסר לו שמירת המפתח לחוד אלא כל הרשות מסר לו לכנוס ולבוא ויהא הבית ברשותו אפילו למאי דקי"ל כרבנן מ"מ במשכיר ומוכר לשוכר ולוקח מסר לו כל הרשות הכנסה והוצאה כנ"ל ונמצא דמסר את הבית ברשותו כמו לר"ש באדם דעלמא אע"פ דלא קני מ"מ על ידי מסירת המפתח הוי ברשותו ואם כן הוי הפשיטות לפי האיבעיא דאזלינן בתר מי שאיסורא ברשותיה קאי וכשמסר לו המשכיר לשוכר המפתח הוי איסורא ברשותיה דשוכר אע"פ שאין הבית שלו אבל על ידי מסירת המפתח ברשותיה קאי דהא כיון דהמפתח ביד השוכר וביד המשכיר אין מפתח ונמצא דעומד רשות הבית ביד השוכר וע"כ שפיר ניחא שיטת התוס' ז"ל דבאם החזיק השוכר לא בעינן מסירת המפתח והא דאיתא בירושלמי דאפילו בשהחזיק השוכר בעי נמי מסירת המפתח הוא משום דבירושלמי קאמר ר"ש כן ור"ש לטעמיה דלר"ש אפילו בשמסר המפתח לאדם בעלמא נמי צריך לבדוק דלר"ש אין נפ"מ בין שוכר לאדם בעלמא דהא ס"ל דמסר לו רשוח הבית וע"כ אפילו החזיק השוכר כיון דהמפתח ביד המשכיר לא גרע המשכיר מאדם דעלמא ומחויב המשכיר לבדוק משא"כ לפי מה דקי"ל כרבנן ואינו מועיל מסירת המפתח רק בשוכר ע"כ בשהחזיק השוכר לא איכפית לן מה שהמפתח ביד המשכיר דדמי כאילו מסר המפתח לאדם אחר דאין עליו החיוב לבדוק דאין לו רק שמירת המפתח עכ"פ מוכח האי סוגיא דמסירת המפתח לשוכר שרצה לקנות ולהחזיק בבית נקרא דחמירו ברשותיה קאי:

ולפי דברינו יש לחקור באם מכר החמץ במסירת המפתח יש לומר לפי שיטת הגאונים ז"ל דס"ל דכשהחמץ אינו ברשותו אינו עובר בב"י משום דכתיב ליה בבתיכם. וע"כ לפי שיטת רש"י ז"ל פשיטא דהוי קנין גמור ואפילו לפי שיטת התוס' ז"ל מכל מקום בשוכר שרוצה לקנות אף על פי שלא קני מכל מקום הוי ברשותו ולפי דעת הגאונים ז"ל דבעינן שהחמץ יהא בביתו. וגבי ואיש כי יקדיש את ביתו בעינן דיהא ברשותו גם כן והכא איסורא ברשותיה דלוקח קאי דהא נפשוט האיבעיא דע"י מסירת המפתח קרינן איסורא ברשותיה קאי וע"כ לפי דעת השג"א ז"ל בהבנת דעת הגאונים ז"ל דכשהחמץ אינו ברשותו אינו עובר המפקיד אפילו כשלא קיבל הנפקד אחריות. והכא לא שייך סברת הר"י ז"ל כיון שהשאילו מקום אם כן ברשותיה קאי ז"א דהכא הא לא השאילו מקום אלא דממילא נמצא החמץ שם ותדע דהא איבעיא לן דילמא על השוכר לבדוק משום דאיסורא ברשותיה קאי ולא אמרינן דמקום החמירא מושאל לו משום דממילא מונח שם. וע"כ בקמח סולת דהיה ספק חמץ ונתערב ברוב אחר הפסח והיה המכירה במסירת המפתח צ"ע אולי מצטרף זה להניף דלא עבר המוכר על ב"י וב"י וצ"ע להלכה למעשה. ודו"ק:

אית תניי תנא לא יראה לך וכו' עיי' במס' פאה בתוס' הרי"ד פ"ה דמבואר שם בטוב טעם ודעת:

הפקיר חמצו בי"ג כו' פי' בגליון הש"ס דמקשה דמשש ולמעלה אסור באכילה וב"י עובר בלילה אם כן האיך הוא עובר בב"י הא כבר מופקר הוא ומשני תמן איסורו גרם לו. והיינו כדאיתא בש"ס ב' דברים אינן ברשותו ועשאן הכתוב כאילו ברשותו משא"כ בהפקירו והוציאו מרשותו עכ"ל ז"ל ואינו מובן כלל מלבד שאין התיבות הללו סובלות פירושו קשה לי גם כן הא שיטת הירושלמי בפ' ת"נ דאף ב"י הוא משש ולמעלה. ודו"ק:

כמה דר"מ קונס בדברים כו' דתני שטר שיש בו רבית וכו'. בכדי להבין סוגיא הזאת ופירושה וביאורה ושיטת הירושלמי בדמיון הזה מוכרח אנכי להציע כל שיטות הירושלמי הנוגעת לענין הזה ואז נבון בע"ה ויומתק כדבש כל הסוגיא הזה ושיטת הירושלמי בענין הזה וזהו גרסינן בירושלמי במס' גיטין פ"ה ה"ה ר' יודן לא נחת לבית וועדא קם עם ר"מ א"ל מה חדתון יימרון א"ל כן אמר ר' יוסי המטמא אינו כעושה מעשה מן הדא תרומה ונטמאת א"ל תיפתר שנטמאת מאיליו. ולית שמע מינה כלים דהיא מתניתא דן את הדין זיכה את החייב כו' כו' ר' יוחנן אמר בדין היה שאפילו במזיד יהא פטור ולמה אמרו חייב משום קנס חיילי' דר"י מן הדא. המטמא והמדמע והנסך בשוגג פטור במזיד חייב. ואמר ר' יוחנן משום קנס ע"כ פי' המפרשים ז"ל לא הבנתי דמפרשים דמטמא אינו כעושה מעשה פי' דהיזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק דא"כ לפי פירש זה מאי מייתי ראיה ממתניתין דדן את הדין דאמר רב במגיע לידו הא אפילו אי היזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק מכל מקום חייב מדרבנן משום קנס במזיד והכא בדן את הדין הוי במזיד כדאיתא בתוס' ז"ל במס' גיטין דף נ"ג ד"ה שלא עיין שם ועוד מאי מייתי ראיה ממתניתין דתרומה ונטמאת לפי הס"ד דמיירי בשטימא בידים הא עכ"פ חייב מדרבנן משום קנס. ועוד קשה בסוף הענין חיילי' דר' יוחנן מן הדא המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור במזיד חייב וא"ר יוחנן משום קנס אם כן הוא ראיה מר"י לר"י והמפרשים ז"ל פירשו דמפני תיקון העולם קאי אמזיד לפי' הק"ע ז"ל והוא מתוספתא ועיקר חסר מן הספר דהא לא גרסינן כאן מפני תיקון העולם ולפי' הפ"מ ז"ל דמדקתני ברישא בשוגג פטור והדר במזיד חייב אלמא דמדינא פטור הוא כדרך התנא לשנות הפשיט קודם וזה דחוק והא דמסיק וא"ר יוחנן משום קנס הוא לפי פירושן לכך א"ר יוחנן אי היינו כר"י ודוחק גדול הוא ומה דמסיק בסוף הלכה. המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור במזיד חייב. וא"ר יוחנן משום קנס פי' הפ"מ ז"ל דחוק והק"ע ז"ל מגי' הכהנים שפיגלו במקדש וכו' מזידין חייבין. אמר ר' יוחנן משום קנס דהיזק שא"נ לאו שמיה היזק אם שלפי הנראה היא גי' אמיתית אבל קשה למה לר"י למימר מימרא דידיה ב' פעמים על הרישא דהמטמא והמדמע והמנסך ועל הסיפא הכהנים שפיגלו במקדש דהיזק שא"נ לאו שמיה היזק אלא משום קנס מאי נפ"מ בין רישא לסיפא:

ע"כ נראה לפענ"ד דה"פ עפ"י הירושלמי דמס' כלאים פ"ז גבי מתניתין המסכך גפנים על תבואתו של חבירו קידש וחייב באחריותו גרסינן שם אר"א קנסא דר"מ ועביד עובדא כוותיה המסכך גפנו ע"ג תבואתו של חבירו וכי איזה מעשה עשה וכו' עיין שם. כפי שפירשתי בע"ה. וכיון דלא עבד מעשה הוי דינא דגרמי ואיתא בתוס' ז"ל במס' ב"ק דף ק' ע"א ד"ה טיהר ועוד קשה היכא דקם דינא למה לא יתחייב אפי' לרבנן דר"מ בעלמא איפסיל ולא חשוב דינא דגרמי ונראה לפרש כל היכא דקם דינא אפילו בדיבור חשוב כמעשה ולא כגרמי ומחייב אפילו לרבנן אבל היכי דאי הוי קמן הוי הדר כגון מראה דינר וטעה בדבר משנה לר"מ חייב ולרבנן פטור דהא וודאי גרמא הוא מה שהאכילו אחר כך ע"פ או מה שעירבו עם פירותם עכ"ל:

עפ"ז יתבאר הענין דשמעתתא הזה בע"ה דה"פ דר' יוסי קאמר דמטמא אינו כעושה מעשה אלא דינא דגרמי דדינא דגרמי נקרא בלא עשה מעשה ובעביר מעשה לא נקרא גרמי כדאיתא בירושלמי דכלאים הנ"ל וע"כ קאמר דמטמא אינו כעושה מעשה ולא חשוב מעשה אלא דינא דגרמי. והא דתנינן במתניתין דידן המטמא והמדמע וכו' במזיד חייב הוא משום דינא דגרמי ור"מ הוא מן הדא. תרומה ונטמאת כו' אע"פ ששימא בידים פטור והוא אליבא דרבנן דלא דיינו דינא דגרמי וא"ל תיפתר שנטמאת מאיליו ולית שמע מינה כלום דהוא מתניתא דן את הדין וכו' טימא את הטהור דמוקי רב אליבא דרבנן דאף דלא דיינו דינא דגרמי מיירי במגיעו לידו כמו דמוקים בש"ס דילן במס' סנהדרין דף ו' דאיתא אפילו לרבנן דלא דיינו דינא דגרמי מ"מ גבי דן את הדין טימא את הטהור ישלם משום דמיירי שנשא ונתן ביד. אלמא דבנתן ביד לא חשוב מטמא גרמי אלא מטמא כעושה מעשה דמי. ולא מיירי כאן כלל מדין היזק שאינו ניכר כלל והלשון מוכח כן דתלי באם מטמא כעושה מעשה דמי ואח"כ התחיל הסוגיא מענין היזק שא"נ דהגם דלא הוי גרמי אלא כעושה מעשה דמי אך מדינא דהיזק שאינו ניכר קמיפלגו ר"י ברבי אומר בדין היה שאפילו שוגג יהא חייב דהיזק שא"נ שמיה היזק וכו' ור' יוחנן ס"ל דבדין היה דאפילו במזיד יהא פטור ולמה אמרו חייב משום קנס דס"ל דהיזק שא"נ לאו שמיה היזק. והנה בענין כהנים שפיגלו במקדש דמזידין חייבין דפשיט להו לרבותינו בעלי התוס' ז"ל דאתיא ככו"ע ואפילו לרבנן דלא חשוב גרמי משום דכיון דקם דינא חשיב דבור כמו מעשה:

נראה לפענ"ד דשיטת הירושלמי אינו כן וראיה מפורשת לזה מהא דגרסינן בירושלמי ב' פעמים במס' פסחים פ"ב ובמס' גיטין פ"ד גבי העושה עבדו אפותיקי לאחרים וכו' רשב"ג אומר אינו כותב אלא משחרר ואיתא בש"ס דילן דקמיפלגי במזיק שיעבודא של חבירו ]ואיתא בתוס' ז"ל דמאן דמחייב במזיק שיעבודא של חבירו יכול להיות דל"ל דינא דגרמי[ ע"ז גרסינן בירושלמי רבנן דקיסרין בשם ר' ניסא אתיא דרשב"ג כר"מ כמה דר"מ קונס בדברים. כן רשב"ג קונם בדברים דתני שטר שיש בו ריבית קונסין אותו ואינו גובה לא את הקרן ולא את הריבית דברי ר"מ וחכמים אומרים גובה את הקרן ואינו גובה את הריבית ע"כ. פי' דס"ל להירושלמי דמזיק שיעבודו של חבירו דחייב הוא רק משום קנסא ולא מדינא דגרמי חשיב מעשה וע"כ אתיא דרשב"ג כר"מ דקונס בדברים בדינא דריבית. וקשה לכאורה הא איתא בש"ס דילן במס' ב"ק דף ל' ע"ב ובמס' ב"מ דף ס"ב. דגבי ריבית משעת כתיבה עבד לי' שומא אפילו לא יגבה בסוף הריבית אם כן היכי דבדיבור קם דינא וא"א להדרו חשוב כמעשה:

ולפ"ז קשה האיך יתפרש הירושלמי הנזכר דתלי רשב"ג בהא דר"מ דקונס בדברים ואף דהתם נכתב השטר כמו דגרסינן שטר שיש בו ריבית וכתיבת השטר חשיב מעשה מ"מ הא הוא לא כתב השטר אלא הלוה וגם העדים חתמו ולא הוא רק הוא הסכים על השטר. או שהלוה כתב מעצמו ע"פ השוואה שהשווה עמו על הריבית ואיהו דיבורא קעביד שהסכים על השטר וס"ל לר"מ דקונסין אותו על דיבורו לבד ומאן תנא דס"ל דקונסין על הדיבור לבד בלא מעשה הוא ר"מ ומטעם קניס בדינא דגרמי אפילו בלא עביד מעשה כשיטת הירושלמי דד"ג נקרא בלא עבד מעשה ור"מ קניס ע"ז ומצינו זאת דר"מ קניס בדברים בשטר שיש בו ריבית וכמו דר"מ קונס בדברים אפילו בלא מעשה ע"כ קונס בדינא דגרמי כמו כן ס"ל לרשב"ג דהמזיק שיעבודו של חבירו חייב. וס"ל להירושלמי דמאן דס"ל דמאן דמזיק שיעבודו של חבירו חייב ס"ל נמי דחייב דינא דגרמי וה"נ ס"ל אליבא דהמסקנא בש"ס דילן במס' ב"ק דף ל"ג ע"ב אמר רב הונא בריה דרב יהושע זאת אומרת המזיק שיעבודו של חבירו פטור ופרכינן הא רבה אמרה דא"ר השורף שטרותיו ש"ח פטור ומשני מ"ד התם הוא דא"ל ניירי בעלמא וכו' קמ"ל אלמא דקמ"ל במסקנא דהמזיק שיעבודו ש"ח דומה לשורף שטרות וכו' אלמא כמו דפטור ד"ג נמי פטור במזיק שיעבודו של חבירו וממילא מאן דמחייב במזיק שיעבודו ש"ח מחייב נמי בד"ג. והאי דכתבו בתוס' ז"ל במס' גיטין דף מ"א בד"ה במזיק וז"ל. והא דלא מוקי פלוגתייהו בד"ג משום דאפילו מאן דפטר בד"ג ואפשר דמחייב במזיק שיעבודו ש"ח כדמוכח בפ' המניח דף לג עכ"ל ז"ל הוא משום הא"מ דאפשר דמזיק שיעבידו ש"ח חמור יותר אבל להמסקנא ואליבא דהאמת שניהן שוין. ע"כ שפיר קאמר דרשב"ג ס"ל כר"מ דקונס בדברים וכיון דקנסינן בדברים א"ל דד"ג וע"כ מזיק שיעבודו ש"ח חייב דמחייב נמי בד"ג וזהו פירוש האמיתי בירושלמי הנ"ל:

ועפ"ז מובן הירושלמי דמס' כלאים פ"ז הנ"ל דגרסינן שם על המתניתין דהמסכך גפנו על תבואתו של חבירו רשב"ל אמר קנסיה דר"מ ועבד עובדא כוותיה ושם בכל הסוגיא ר"א אמר קנסיה דרבנן ורשב"ל אמר קנסיה דר"מ פי' אם דד"ג הוא ר"מ או אפילו אליבא דרבנן ולכאורה צ"ב דרשב"ל אמר קנסא דר"מ פי' דמתניתין ר"מ הוא לפיכך חייב במסכך גפנו ע"ג תבואתו דהוי דד"ג כמו דמסיק וכי מה עשה מעשה אלא מה שהוסיף לפי דעת הוא מוסיף דנתוסף מעצמו אחר כך והוי דד"ג וכן פי' המהרא"פ ז"ל דמוקי מתניתין כר"מ דס"ל בעלמא דד"ג ולכאורה קשה הא בש"ס דילן במס' ב"ק דף ק' ע"א שקלינן וטרינן מנ"ל דר"מ דאין ד"ג ומוכיח מהך מתניתין דהמסכך גפנו דסתם מתניתין ר"מ הוא עיי' בתוס' ז"ל שם ואילו בירושלמי מוקי רשב"ל מתניתין כר"מ משום דשמעינן ליה בעלמא דדאין ד"ג וקשה מנ"ל דר"מ דאין ד"ג בעלמא אם לא מהך מתניתין אבל לפי הירושלמי הנזכר לעיל ניחא דהירושלמי מוכיח דר"מ קונס בדברים משטר שיש בו ריבית כנזכר לעיל:

ועכשיו דזכינו לזה בע"ה יש להביא ראי' מהירושלמי הנזכר לעיל דאף דיבורא דקם דינא גם הוא נחשב בד"ג וצריכין ע"כ להא דר"מ דקונס בדברים דאל"כ מנ"ל להוכיח דאתיא רשב"ג כר"מ דקונס בדברים מהא דשטר שיש בו ריבית הא יש לדחות כדדחינן בש"ס דילן במס' ב"ק דף ל ע"ב ע"כ לא קאמר ר"מ התם אלא דמשעת כתיבה עבד לי' שומא פי' אפילו לא יגבה הריבית לבסוף מ"מ עובר על לאו דלא תשימון הגם דלא עבר על לאו דלא תקח עד שעת לקיחה אבל אלאו דלא תשימון עובר מיד בשעת כתיבה אפילו כשלא יגבה לבסוף עיי' במס' ב"מ דף כב ע"א ברש"י ותוס' ז"ל עיין שם אם כן לפי זה לא שמעינן דר"מ קונס בדברים בלא מעשה דהא אפילו כשלא נעשה מעשה בגביות הריבית הרי לאו דלא תשימון עבר בעת שהסכים בפיו על השטר ונמצא דבדיבורו שהסכים על השער עבר על לאו דלא תשימון ואי אפשר להדרו ואם כן חשוב כמו מעשה. אלא ע"כ מדלא דחינן זאת ע"כ דס"ל להירושלמי דאפילו הדיבור דקם דינא וא"א להדרו ובעת דיבור גופיה נגמר הדבר חשוב נמי דיבור וקונס ר"מ בדברים וע"כ לפי זה הכהנים שפיגלו במקדש דווקא לר"מ דקונס בדברים אבל לרבנן דלא קנסי בדברים פטור וע"כ קאמר ר' יוחנן עוד הפעם על רישא ועל סיפא ועל רישא קאמר משום קנס משום היזק שאינו ניכר. ובסיפא קמ"ל אפילו היזק שא"נ שמיה היזק מ"מ הכהנים שפיגלו הוא משום קנס כלומר דינא דגרמי כמו שקרא הירושלמי במס' כלאים לד"ג קנס. וע"כ שפיר מביא ראיה לר' יוחנן חיילי' דר' יוחנן מן הדא דרישא גבי המטמא והמדמע הוא משום קנס משום היזק שא"נ ולא ע"פ הדין וחיילי' מן הסיפא הכהנים שפיגלו הוא ע"כ משום קנס דהא אפילו אי היזק שא"נ שמיה היזק מ"מ הוא ע"כ דינא דגרמי וע"כ הוא משום קנסא דר"מ אם כן רישא נמי ע"כ הדין דמזיד חייב הוא משים קנס שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרות של חבירו כדאיתא בש"ס דילן והאי קנס דמימרא ראשונה ומימרא אחרונה ב' ענינים הן וע"כ מביא ראיה מסיפא לרישא כמו בסיפא ע"כ משום קנס הוא במזיד חייב כמו כן רישא נמי ולפי זה הבבלי מוקי המתניתין דהמטמא והמדמע וכו'. והכהנים שפיגלו במקדש כדברי הכל דאל"כ אלא אליבא דר"מ והכהנים שפיגלו במקדש הוא משום דד"ג אם כן למה להבבלי למידק דר"מ הוא דדאין דד"ג בברייתא דמחיצות הכרם ומשום דסתם מתניתין ר"מ הוא כדפי' התוס' ז"ל הא ממשנה הזאת יכול לדייק ולהוכיח אלא ע"כ הא דהכהנים שפגלו במקדש לא שייך לדד"ג וע"כ שפיר מקשינן בתוס' ז"ל מהא לרבנן דמ"ש הכהנים שפיגלו במקדש דחייב אפי' לרבנן דלא דאין דד"ג דל"ל דהכהנים שפיגלו במקדש הוא נמי ר"מ ז"א דאם כן ממשנה הזאת יכול להוכיח דר"מ דאין דד"ג ולמה לן להוכיח מהברייתא דמחיצת הכרם ומשום דסתם משנה דהמסכך הוא ר"מ הלא ממשנה הזאת דסתם משנה לבד יכול להוכיח דר"מ דאין דד"ג ואלא ע"כ דהא דהכהנים שפיגלו במקדש ד"ה היא אפילו לרבנן ומשום דלא שייך לדד"ג וע"כ כתבו הטעם משום דכיון דקם דינא חשוב הדיבור כמו מעשה ולא שייך לדד"ג אבל הירושלמי אינו מוכיח דר"מ דאין דד"ג מהא דסתם משנה ר"מ ומוקי שפיר ר' יוחנן הא דהכהנים שפיגלו במקדש כר"מ ומטעס דקניס בדברים ולא אתיא אלא אליבא דר"מ וכן ר' יוסי דס"ל מהא דתרומה ונטמאת דמטמא אינו כעושה מעשה והוי דד"ג אם כן ע"כ האי מתניתין דהמטמא והמדמע הוא ר"מ ודו"ק: