Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Shekalim Chapter 4
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
כיצד הוא עושה. עי' בתוס' ז"ל במס' מעילה דף י"ד ע"א ד"ה בונין דמתרומת הלשכה שפיר נתחלל על המלאכה ומביאין ראי' ממגי' ספר העזרה עי"ש וצע"ג מהך סוגיא דהכא מוכח דאפילו מתרומת הלשכה אין מתחלל על המלאכה וכיצד היו משלמין להמגי' סופרים הוא כמו לשומרין דשביעית קודם שגמרו היו נוטלין מעות משולחני בהקפה ופורעין להן אח"כ וצ"ע:
כיצד הוא עושה נוטל דמים מן השולחני ונותן לקוצרין ולשומרין עד שלא יקרב העומר ומביא מעות מתרומת הלשכה ומחללין עליו וטבות כן ר' אחא בשם ר' בא כל מה שיתן הן הן דמיו משעה הראשונה ע"כ. וכדי להבין זאת הסוגיא נקדים לזה סוגית הש"ס בבבלי במס' ע"ז דף ס"ב וס"ג וע"י אלו ב' הסוגיות נבואה בע"ה לעומק הענין הכא והתם גרסינן שם דף ס"ב ע"ב דבי ר' ינאי יזפי פירות שביעית העניים ופרעי להו בשמינית אתו לקמי' דר' יוחנן אמר להו יאות הן עבדין וכנגדן באתנן מותר פירש"י ז"ל כיון דההיא שעתא לא הוי הנך בעין לאו חליפין נינהו ולא חיילא קדושת שביעית עלייהו עכ"ל ז"ל מתיב ר"ש אומר אדם לחמריו ולפועליו טלו ואכלו בדינר זה צאו ושתו בדינר זה ואינו חושש לא משום שביעית ולא משום מעשר ולא משום י"נ פרש"י ז"ל לא משום שביעית שמא יקחו בו פירות שביעית מן החשוד למוכרם ותניא במס' סוכה דף ל"ט אין מוסרין לע"ה דמי פירות שביעית יותר מג' סעודות ולא משום מעשרות דאם ע"ה הם ויקחו שאינו מעושר ונמצא זה מאכילן דהא איהו לא ספי להו מידי אלא פריטי יהיב להו וכו' ואני פורע הוי איהו לוקח האיסור ומאכילן דהשתא לא סלק נפשי' מינייהו בפריטי עכ"ל ז"ל תרגמה ר"ח בחנוני המקיפו דמשתעבד לי' כיון דאורחי' לאקופיה קני ליה דינר גבי' פרש"י ז"ל דמשתעבד ליה בעה"ב משעתא דיהיב חנוני פירי והוי כנותן מיד ליד כו' הילכך חליפי נינהו אבל הנך דבי ר"י כיון דלאו חנוני המקיפו הוא לא סמכי' דעתייהו כולי האי ולא משתעבדי להו דבי ר"י הילכך כי פרעי לאח"ז לאו חליפי שביעית נינהו עכ"ל ז"ל וכו' ליפלוג ולתני בדידה בד"א בחנוני המקיפו כו' ופרש"י ז"ל לפלוג ולתני היתירא אפילו בדלא סלק וכגון צאו ואכלו ואני פורע ובחנוני שאין מקיפו דלא משתעבד לי' האי בעה"ב מידי וכ"ש היכא דנסתלק לגמרי עכ"ל ועי' שם בגמ' עד סוף הסוגיא ובתוס' ז"ל ד"ה ואינו פי' בקונטרס שמא ימסור דמים הללו למי שחשוד על השביעית ותניא אין מוסרין לע"ה דמי פירות שביעית ופריך הכי מדקאסר בצאו ואכלו ואני פורע אלמא כי קפרע דמי איסורא קפרע ונקראים דמי שביעית ואע"פ שכבר אכלום ה"נ דבי ר"י כי קפרעי דמי שביעית הם וקשה מי הזקיקו לשנות פירוש שביעית ממעשר וי"ל שהטעם מפני שנראה כמאכיל לפועליו דבר שאינו מעושר או י"ל ה"נ הי' לו לפרש שמאכיל שביעית לפועליו ונמצא פורע חובו מפירות שביעית ועוד כו' דלמא לאחר הביעור ואיסורא משום דנהנה מפירות שביעית בשעת האיסור וכו' א"ו אע"ג דנשתעבד אינו נתפס באיסור אתנן כלל וה"ה לדבי ר' ינאי אע"ג דמשתעבדי כו' לכך נראה לרבינו יצחק ז"ל לפרש ואינו חושש משום שביעית משום פורע חובו מפירות שביעית כו' אבל אמר ואני פורע חושש משום שביעית שהוא כאילו לקחם בעה"ב לעצמו ונתן לפועליו ונמצא פורע חובו מפירות שביעית והשתא כו' אלמא כי קפרע דמי איסורא קפרע ואי איתא דבעלמא לא חשיב דמי פירות שביעית בכה"ג שפורע אחר שכלו הפירות מן העולם גם בכאן לא הי' לנו לחשבם כאילו לקחם בעה"ב לעצמו ונתנן לפועליו מאחר שהן לוקחין הפירות מבית החנוני והוא פורע המעות לאחר שאכלום וכו' עכ"ל ז"ל:
ונראה לפענ"ד לתרץ שיטת רש"י ז"ל מהקושיא שהק' רבותינו בעלי התוס' ז"ל עליו דמי הזקיקו לשנות פירוש שביעית ממעשרות וי"ל הלא בפשיטות קשה כדפירשו בתוס' ז"ל דאי איתא דבעלמא לא חשיב דמי פירות שביעית בכה"ג שפורע אחר שכלו הפירות מן העולם גם בכאן לא הי' לנו לחשבם כאילו לקחם בעה"ב לעצמו ונתנן לפועליו מאחר שהן לוקחין פירות שביעית מבית החנוני והוא פורע המעות לאחר שאכלום ובאמת קושיא גדולה ועצומה היא דכיון דחשיב כאילו לקח בעה"ב ונתן לפועליו אלמא דהוי הוא הלוקח וחשיב הדמים שפרע הוא בעד הפירות ממילא הוי דמי שביעית ונראה לפענ"ד לתרץ זאת בהקדם עוד קושיא שקשה לפענ"ד על שיטת בעל התרומות ז"ל מובא בב"י ז"ל בחו"מ ס"ס צ"ו הא דקי"ל דאשה שלותה בעל לוקח הוי ופטור מלשלם חוב שלותה האשה ומ"מ אם אותן המעות בעין או אותן שבאו מחמתם קיים בעין ת"י הבעל המלוה נפרע מהם וכן סברת הראשונים ז"ל עי"ש וע"כ כתב הב"ש ז"ל באה"ע סי' צ' דאשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה דהבעל מוציא מיד הלקוחות אבל המעות הללו שנתן לה הלוקח אם איתנייהו בעינייהו או שהכניסה לו קרקע בעד הדמים הללו והקרקע או המטלטלין שהכניסה לו מחמת המעות הללו הן בעין הלוקח גובה מהן וכ"כ הנימו"י ז"ל ס"פ יש נוחלין עי"ש ולפ"ז קשה מהך סוגיא דלמה לו לר"ח לתרוצי דההיא ברייתא מיירי בחנוני המקיפו דהוי החליפין בעין אבל כשאין החליפין בעין לא הוי חליפין אלא פורע חוב לימא כמו דאמרינן מעיקרא דאפילי אינן בעין מ"מ חשיב חליפין ולעולם השיעבוד אינו עושה אותו חליפין בעין ורק דההיא מעשה דר' ינאי דלא נשתעבד כלל כדפרש"י ז"ל בחנוני שאינו מקיפו לא משתעבד מיד עי' בפרש"י ז"ל ד"ה ליפלוג וכיון דלא נשתעבד כלל לא הוי רק מתנה ופשיטא דלא הוי חליפין אבל בההיא ברייתא דפועלין דאף דמיירי בחנוני שאינו מקיפו ולא משתעבד כלל לפרוע החוב שלהם מ"מ כיון דהפעולה שעשו לו קיים אצלו הוי דבר הבא מחמתו דעבור המזונות שנתן החנוני להפועל הכניס אח"כ הפועל פעולתו להבע"ב והרי הפעולה קיים אצלו ע"כ מחויב לשלם החוב להחנוני משום דדבר הבא מחמתו קיים דהא אילו הפירות הי' קיים בעין אצלו פשיטא בל"ס כלל דמחויב להחזיר להחנוני דאף שפטור לשלם חוב של הפועלים דאינו משועבד בחנוני שאינו מקיפו מ"מ אילו הפירות קיים אצלו פשיטא דחייב לשלם להחנוני וכמו כן גם כשהבא מחמתו הוא אצלו קיים בעין פשיטא דחייב לשלם החוב שע"י נכנס הבא מחמתו אצלו וע"כ הוי חליפין אף כשאינן בעין ולא חשיב פריעת חוב אלא חליפין דהא מחויב לשלם בעד הפירות ואפילו כשאין בעין נמי חשיב חליפין כמו דקס"ד ואך הכא בדבי ר' ינאי דאינו מחויב כלל ואינו משועבד מאומה הוי מתנה ולא חליפין ולמה לן לחדש דשיעבוד הוי חליפי בעין דבר חדש דלא כמו דאמרינן לעיל גבי אתנן דשיעבוד לא הוי בעין ולא לפי המסקנא דאקדים לו דינר ורק בדבר"י לא משועבד כלל כיון דאסקי' אדעתא דבדבי ר"י אינו משועבד כלל למה לו לחדש דהשיעבוד עושה החליפין בעין דאפילו הי' כמו דקס"ד דהשיעבוד אינו חשיב בעין אך מ"מ אפילו אינו בעין נמי חשיב חליפין נימא השתא ג"כ כן דאפילו חליפין דאינן בעין נמי חשיב חליפין וע"כ אסור ורק בדבר"י לא נשתעבד כלל והוי מתנה בעלמא ולא חליפין אבל כשנשתעבד ואינו מתנה חשיב חליפין אפילו אינו בעין וכי תימא כיון דבחנוני שאינו מקיפו לא משתעבד א"כ גבי פועלין נמי הוי מתנה ז"א דגבי פועלין לא הוי מתנה ולא חוב דשיעבוד מחמת דבר הבא מחמתו אצלו הוא ואפילו דפטור לפרוע חוב שלהן מ"מ כשהבא מחמתו נכנס אצלו חייב לשלם א"כ חשיב חליפין אפילו אינן בעין כמו דקס"ד ולמה לן לחדש דהשיעבוד עושה חליפין בעין דקני לי' דינר גביה והוי כנותן מיד ליד בעין דאפילו השיעבוד לא הוי בעין ולא שניא לן בין שנשתעבד מיד ליד או לא דאפילו דנשתעבד אח"כ כשאין בעין נמי חשיב חליפין דהא מעיקרא דס"ד דאפילו דנשתעבד מעיקרא מ"מ לא חשיב בעין א"כ לא שניא לן בין שנשתעבד מעיקרא לנשתעבד אח"כ אלא כיון דלא הוי מתנה חשיב חליפין דמ"ש בין שנשתעבד מעיקרא לנשתעבד אח"כ כיון דהשיעבוד מעיקרא אינו מחשיב לחליפין בעין אלא עיקר הנ"מ בין אם נשתעבד ללא נשתעבד דכשאינו משתעבד הוי מתנה ולא חליפין וכשנשתעבד חשיב חליפין א"כ מי דחקו לר"ח לאוקמי' בחנוני המקיף דכיון דס"ל בשאינו מקיפו לא נשתעבד מידי א"כ ממילא בדבר"י לא חשיב חליפין דהא הוי מתנה ובברייתא בפועלין אף בחנוני שאין מקיפו מ"מ משתעבד לי' משום דבר הבא מחמתו נכנס אצלו ומה לן דלא נשתעבד בשעת מעשה ולא הוי חליפין בעין דהא אפילו חליפין שאינן בעין נמי חשיב חליפין וממילא כיון דחשיב חליפין הוי הוא הלוקח וכמו דקס"ד ולמה לו לחדש דשיעבוד מעיקרא הוי חליפין בעין אבל חליפין שאין בעין לא ז"א דאפילו שאין בעין נמי חשיב חליפין וממילא הוי הוא הלוקח ומ"מ לא קשיא על מעשה דבדר"י דהא התם הוי מתנה כיון דמחדש דחנוני שאין מקיפו לא נשתעבד מידי ועכשיו לא תיקשי לפלוג וליתני בדידה אבל ע"פ הירושלמי דסוגיא דידן מתורץ שפיר דה"פ דסוגיא דידן דכיצד הוא עושה דהא אין הקדש מתחלל על המלאכה כדמפרשי בתוס' ז"ל במס' מעילה דף י"ד ע"כ קאמר כיצד הוא עושה דהא בעינן שיכנס חילופיו ליד הקדש וכ"ז דלא נכנס חילופיו ביד הקדש לא יצא לחולין והמלאכה לא חשיב נכנס חילופיו דאין הקדש מתחלל על המלאכה ע"כ נוטל מעות מן השולחני בהקפה ונותן לקוצרין ולשומרין עד שלא יקרב העומר ומביא מעות מתרומת הלשכה ומחלל עליהן פי' על אותן המעות ופריך וטבות כן כלומר האיך טוב לעשות כן דמאי נכנס חליפיו תחתיו הא כבר המעות של שולחני הוא בידי הקוצרים ומשני אמר ר"א בשם ר"ב כל מה שיתן הן הן דמיו משעה הראשונה פי' דהא דמקשה איזה דמים נכנס תחתיו הא מעות השולחני הוא כבר ביד הקוצרים ומשני כל מה שיתן פי' זה המעות שנתן לקוצרין ולשומרין הן הן המה דמיו של הקדש והוי כמו לישנא בעלמא הקדש תופס את דמיו פי' דדמיו הוא המעות שנכנס להקדש תחתיו ויש לו להקדש דמיו שנכנס במקומו להקדש ואין להקשות כיון דהמעות הללו שנתן להקוצרין ולשומרין הן המה דמיו של הקדש א"כ נתפסו בקדושה והוי ביד הקוצרין והשומרין דמי הקדש ז"א דהוי כמו ההיא דבי ר' ינאי הכא דהחליפין שאינן בעין לא נתפסו בקדושת שביעית ופירשו התוס' ז"ל שם בד"ה יאות דלאו דווקא כשאין בעולם אלא אפילו הוין בעולם מ"מ כיון שנכנס השתא לרשות אחרת חשיב חליפין אינן בעין ולא נתפסו בקדושת שביעית וכן לא נתפסו המעות דלהוי דמי עכו"ם כשהעכו"ם מכר העכו"ם לאחר קודם שנתן לו הדמים ואח"כ כשנוטל הדמים חליפי עכו"ם כשהעכו"ם ביד אחר אינו תופס דמיו עי"ש בתוס' ז"ל והרא"ש ז"ל שם עי"ש וה"נ דכוותיה כיון דהחליפין הוא כמו שאינו בעין אלא נכנס לרשות אחר אינו תופס את דמיו וע"כ אין לו שום עצה אחרת לשלם להקוצרין ולשומרין אלא באופן זה דאם יתן להם מעות הקדש אין הקדש מתחלל על המלאכה אלא ע"י חליפין של ממון אחר ולהחליף עם השולחני תומ"י וליתן להם מעות השולחני ז"א דא"כ נעשה מעות שולחני הקדש והאיך יתן להם מעות הקדש ועל מה יחליף מעות הקדש דעל המלאכה אי אפשר להחליף ע"כ מחליף על מעות השולחני בעת שהמעות כבר נכנס לרשות הפועלים הקוצרין והשומרין ואז שפיר מחליף על המעות ונתחלף במקומו מעות אחר שנכנס להקדש דנשלם דמי הקצירה והשמירה דהי' על ההקדש לשלם ומ"מ לא נתפס בקדושה משום דהחליפין שאינן בעין לא נתפס בקדושה [ומזה הירושלמי ראי' גדולה לשיטת התוס' והרא"ש ז"ל דלאו דווקא חליפין שאינן בעין הוא דאינן בעולם אלא אפילו ישנן בעולם אך שנכנסו לרשות אחרת הוין חליפין שאין בעין ולא נתפס בקדושה והרמב"ן ז"ל חולק עליהם ז"ל ומכאן מוכח כדבריהם ז"ל] ועפ"ז מתורץ קושית התוס' ז"ל דמקשין על רש"י ז"ל דמי הזקיקו לשנות פירוש פירות שביעית ממעשרות דהא כיון דחשיב כאילו הבע"ב לוקח אחר שאכלום כבר ואינן בעולם א"כ ממילא הוי דמי שביעית ז"א דב' ענינים הן דאפילו דחשיב חליפין אפילו כשאינן בעין מ"מ אינו תופס דמיו דחשיבת החליפין ותפיסת דמיו הוי ב' ענינים דחליפין שאינן בעין חשיב חליפין אבל מ"מ אינו תופס דמיו בכה"ג דהא ע"כ גבי כל המלאכות שנעשו אצל הקדש דהא פורעין בכה"ג דחליפי מעות הקדש במעות אחרים כשנכנסו לרשות האומנין וחשיב שנכנס חליפיו של הדמים להקדש דהן הן דמיו משעה הראשונה מ"מ אינו נתפס בקדושה דחליפין שאינו בעין אינו תופס דמיו בקדושה והרי ראי' גדולה לשיטת רש"י ז"ל דע"כ דקושיא דר"ש מברייתא היא רק משביעית דחושש משום שביעית הוא דהוי דמי פירות שביעית אלמא דחליפין שאין בעין תופס את דמיו אבל ממעשרות לא קשה לי' דנהי דנקרא חליפין ולא פריעת חוב אפילו שאינו בעין מ"מ אינו ענין לתפיסת דמיו [וקושיא השני' דהק' בתוס' ז"ל על ר"ש דמנ"ל בטעם הברייתא דהוי משום דמי שביעית דילמא משום פריעת חוב א"נ לאחר הביעור והוי איסור אכילה יש ליישב דלר"ז לא ניחא לאוקמי הברייתא באופן אחד בשביעית דהוא לאחר הביעור אלא בכל גווני שביעית מיירי מדנקט סתם ואי משום פורע חובו י"ל דאימתי אסור הנ"מ כשמשלם מכירות שלו והוי לסחורה משא"כ כשמשלם אח"כ דמים עבור זה לא נהנה כלום מהפירות כן יש ליישב קושיא השני']:
וכיון דזכינו בע"ה לזה יש לתרץ קושיתינו ג"כ דהא ע"כ מוכח מאומנין דהקדש בנטילת שכרן דע"כ החליפין שאין בעין אינו נתפס דמיו וקושייתו דר"ש מברייתא דמצינו דתופס את דמיו בחליפין שאין בעין והוי קושיא על ההיא דבי ר' ינאי ואי משכרן של אומני הקדש הוי ראי' למעשה דר' ינאי מ"מ הברייתא קשה ואין לנו רק לתרץ ענין דאיסורא דהך ברייתא אבל אין עלינו לתרץ התירא בהאי דבר"י אלא עלינו לתרץ אופן איסורא דהאי ברייתא ע"ז משני שפיר ר"ח דענין איסורא דהאי ברייתא הוא משום שמשועבד לו מעכשיו וקני דינר גבי' והוי כנתן מיד ליד ע"כ הוי חליפי בעין אבל חליפין שאין בעין לא נתפס אבל באומנין דהקדש לא נתפס שכרן דהא התם לא שייך למימר דקני לי' דינר של הקדש בכ"מ שישנו דהיא בכ"מ שהוא ז"א גבי הקדש דהא הגזבר נוטל בפירוש בהקפה עד שישלם תמורתו ויהא חולין עד אותה שעה דתמורה כמו גבי בונין בחול ואח"כ מקדישין דעד שישלם עבור האבנים המה חול כי לקח אותם בהקפה כדפרש"י ז"ל וע"כ אימתי נתפס הקדושה בעת שמשלם התמורה ואז הוי חליפין דליתנייהו בעינייהו וע"כ לא הוי חליפין בעין הגם דהוי חליפין מ"מ חליפין דאינן בעין לא נתפס ופריך הגמ' וחנוני שאין מקיפו מי לא משתעבד בתמי' דז"א דאפילו שאינו מקיפו ולא אמר לו לחנוני ליתן אלא דשלח שלוחו ליטול ונתן לו הוי דומה כאילו נתנו לו ומביא ראיה מההיא דרבא דאמר רבא תן מנה לפלוני ויקנה נכסי קנה מדין ערב מערב דעלמא לא מצינו למילף דהתם נתחייב משום דאפילו דלא דמי כאילו נכנס לתוך ידו מ"מ חייב משום דנשתעבד את גופו בשביל חבירו אבל האיך מהני קנין אם לא דדמי כאילו הוא בעצמו קיבל וחשיב כאילו מטי הנאה לידו וה"נ כשנתן לשלוחו חשיב כאילו מטי הנאה לידו אלא אמר רבא ל"ש מקיפו כו' כיון דלא מיחד שיעבודו לא מיתסר פי' דלא חשיב חליפין למיתפס כיון דהוי חליפין שאין בעין והכא אמאי חושש משום דמי שביעית הא לא חשיב חליפי בעין אמר ר"פ כגון שהקדים לו דינר כו' רב אשי אמר כגון שנטל ונתן ביד דהברייתא לא מיירי כלל מפרעון לאחר זמן אלא איסורא פשוטה הוא גבי שביעית משום דמי שביעית כפשוטה וגבי מעשרות וי"ל ג"כ כפשוטו משום דמאכילן משלו דבר איסור אבל הנך דבר"י דמיירי מפרעון לאחר זמן לאו חליפין נינהו לאיתפוסי ומדוקדק מאד שיטת רש"י ז"ל בלשונו ז"ל דקמסיק לאו חליפין נינהו לאיתפוסי ולמה לא נקט לאו חליפין נינהו א"ו דבאמת חליפין נינהו אלא דלאו חליפין נינהו לאיתפוסי דחליפין דליתנייהו בעינייהו לא תפסי דמי' ודוק:
אותן המעות מה יעשה בהן. פי' דהא דקי"ל בעלמא דירעה עד שיסתאב וימכור ויביא בדמיו עולה דהוא לקיץ המזבח הוא דווקא בקרבנות ציבור אבל בקרבן יחיד הדין דירעה עד שיסתאב וימכור ויביא בדמיו אותו הקרבן גופי' עיי' ברמב"ם ז"ל בפ"ה מה' ערכין עי"ש:
וכדי להבין את הסוגיא הזאת נקדים מה שפירש"י ז"ל במס' שבועות דף י' ע"ב בד"ה נפדין תמימים וז"ל ז"ל להכשירן בשנה זו מחללין אותם על מעות חולין ואותן המעות ילכו למותר תרומה הישנה שעושין מהן ריקועי פחים כו' ותמה הריטב"א ז"ל על זה דלמה נקט ריקועי פחים ולא קיץ למזבח וכתב ז"ל משום דהלכה כן וכן איתא בירושלמי עי"ש ולא מצאתי בירושלמי דאיפסק הלכה כמ"ד לרקועי פחים [ולא זכיתי לראות זאת בעו"ה] ולכאורה מוכרח ע"כ רש"י ז"ל לפרש כן מסוגית הגמ' דף י"א ע"א אמר רבה לב ב"ד מתנה עליהן אם הוצרכו הוצרכו ואם לאו יהיו לדמיהן א"ל אביי והא מר הוא דאמר הקדיש זכר לדמים קדוש קדושת הגוף ופרש"י ז"ל דמאי מהני תנאי דלב ב"ד כי אמרינן נמי יהי' לדמיהן קדשי להו לגופייהו עכ"ל ז"ל ומשני לא קשיא הא דאמר לדמי עולה הא דאמר לדמי נסכים ע"כ ופרש"י ז"ל כיון דאיהו חזי לא מזבנינן לי' אבל אמר יהא לדמי נסכים אע"ג דנסכים נמי למזבח הוא וקדושתייהו דמיין להדדי כיון דלאו להכי חזי מזדבן וכ"ש היכא דמתנו ב"ד שיהא לדמי מותר תרומה שהיא לרקועי פחים עכ"ל ז"ל עיי"ש וא"כ אי ס"ד דס"ל לר"י דאזלי לקיץ המובח א"כ יקשה האיך מהני תנאי ב"ד דכי אמרינן נמי יהי' לדמיהן קדשי להו גופייהו דהא הב"ד אמרי דיהא לדמי מזבח א"כ קדוש קדושת הגוף והאיך יפדו ולכאורה קשה להרמב"ם ז"ל דפסק בפ"ד מה' שקלים דמותר התרומה הוא לקיץ המזבח ופסק כההיא דהקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף בפ"ה מה' ערכין עי"ש דאם הקדיש בהמה לדמי מזבח הרי היא קדוש קדושת הגוף א"כ קשה האיך יפדו אלא ע"כ דשיטת הרמב"ם ז"ל דב"ד לא אתני דיהא קדוש קדושת דמים בעלמא אלא שיהא לדמיהן פי' לא שיהא לדמים אלא לדמיהן פי' דמי אותו קרבן אם חטאת היא יהא דמי חטאת ואם תמידין יהי' לדמי תמידין וכיון שכן לא חזי לגופי' לתמיד דהא הוא מתרומה הישנה ודבר דלא חזי לגופי' לא נתפס כלל בקדושת הגוף אפילו לדבר הראוי' ונפדה ואביי דפריך ס"ד דאף בדמי נסכים נמי קדוש קדושת הגוף לדבר דחזי ומשני ליה דלדמי נסכים לא קדוש קדושת הגוף אפילו לדבר דחזי וכיון שנעשה דמי תמידין דלא חזי לגופיה ע"כ נפדה ובהכי ניחא מה שלא פסק הרמב"ם ז"ל הא דאמר ר"י אמר שמואל ק"צ סכין מושכתן למה שירצו דלב ב"ד מתני עליהן כדפירשו בתוס' ז"ל דיכול לשנותן לזבח אחר וכן מוכח באמת במס' זבחים שמביאין התוס' ז"ל וכן איתא בירושלמי במכלתין בסוגיא דידן במסקנא שאין ק"צ נקבעין אלא בשחיטה אבל לפי' הנ"ל אתא שפיר דאי ס"ד דק"צ אין נקבעין אלא בשחיטה א"כ אמאי נפדין הא הוי זכר לדמיו דהוי קדושת הגוף ול"ל דהוי דמי תמידין ודמי חטאת ז"א דהא לא נקבעו עדיין לחטאת ולתמידין אנא קדשי מזבח ויכול לשנות לכל מה שירצה א"כ לדמיהן נמי הוי דמי קדשי מזבח דל"ל דלא חזי לתמיד או בחטאת ז"א דהא לא הוי עדיין חטאת ותמיד אלא דעומד למזבח לאיזה קרבן שיעשוהו א"כ כי אמרי לב ב"ד דיהא לדמיו והוא ע"כ לדמי קדשי מזבח ע"כ קדוש קדושת הגוף לאיזו שהוא חזי וע"כ מדס"ל דזכר לדמיו קדוש קדושת הגוף ע"כ ל"ל דסכין מושכתן לק"צ לשנותן לזבח אחר והתוס' ז"ל שפירשו סכין מושכתן דלב ב"ד מתנה לשנותן לשם זבח אחר ע"כ ס"ל דעושין מהן ריקועי פחים. ועפ"ז נבואה בע"ה לפירוש סוגיא דידן כמבואר בפנים ודו"ק:
הותירו שעירים ע"ד דשמואל אם עולה נפדית לא כ"ש חטאת ע"ד דר"י ר"ז אמר ירעו אר"ש בר רב יצחק מקייצים בה את המזבח וקשיא יש חטאת קריבה עולה אמר ר' יוסה שניא הוא שאין קרבנות ציבור נקבעים אלא בשחיטה אר"ח (בר תרדיון) תנאי ב"ד הוא על המותרות שיקרבו עולות ע"כ. הסוגיא הזאת צ"ב להבין הנ"מ בין חטאת לתמידין דבתמידין ירעו ובחטאת מקייצים וראיתי בנו"י ז"ל דמפלפל טובא דהאיך נתחלפו בין בבלי וירושלמי בזה הענין מהיפוך להיפוך דבבבלי גרסינן ולר"ש דל"ל לב ב"ד מתנה עליהן מאי עבדי בהו א"ר יצחק אר"י מקייצין בהן את המזבח אמר רב שמואל בר רב יצחק ומודה ר"ש בשעירי חטאת שאין מקייצין בגופן אלא בדמיהן הכא הוא דמעיקרא עולה והשתא עולה אבל התם דמעיקרא חטאת והשתא עולה גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה והירושלמי ס"ל לר"ש בר"י להיפך דתמידין ירעו ובחטאת מקייצים ור"ש בר"י גופיה ס"ל בבבלי להיפך. ונראה לפענ"ד דהסוגיות מתפרשות יפה שיטת הבבלי ושיטת הירושלמי דשיטת הבבלי הוא דקאי ר"ש בר"י אליבא דר"ש כדגרסינן שם בהדיא ולר"ש דל"ל לב ב"ד מתנה עליהן מאי עבדינן להו ע"כ ס"ל לר"ש בר"י דמודה ר"ש בשעיר חטאת שאין מקייצין בגופיה משא"כ להירושלמי דקאי אליבא דר"י ע"כ אף שעיר חטאת מקייצין כמו שנבאר בע"ה והוא דר"ש ל"ל לב ב"ד מתנה עליהן כדמוכח ממתניתין דשבועות יקרבו זב"ז כדאיתא בתוס' ז"ל דף י"ב ד"ה מקייצין כו' עי"ש והטעם דמקייצין אליבא דר"ש הוא לאו דתנאי ב"ד הוא על המותרות שיקרבו עולות כמו דאיתא בירושלמי ז"א דר"ש ל"ל לב ב"ד מתנה אלא טעמו כמו דאמרינן במשנה שיקרבו זב"ז הואיל וכולן באין לכפר על מקדש וקדשיו וכפרש"י ז"ל אע"ג דלאו היינו ההוא כפרה גופה כיון דשייכא במקצתה קרב לה ה"נ אלו שלקחו לצורך תמידין ולא הוצרכו יקרבו לקייץ המזבח שהרי לשם עולה הופרשו וקייץ נמי עולה הוא עכ"ל ז"ל ע"כ קאמר ר"ש בר"י דמודה ר"ש בשעירי חטאת דלא מקייצין בגופן דלא דמי למתני' דהתם כולן באין לכפר על מקדש וקדשיו ולשם עולה הופרשו וקייץ נמי עולה הוא וליכא למיגזר משא"כ הכא דקודם כפרה הוא חטאת ולאחר כפרה עולה גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה ודווקא בדבר דשייכא במקצתה ליכא למגזר דהפרשה והקרבה בשם אחת אע"ג דלאו ההיא כפרה גופה אבל כשהפרשה והקרבה בשני שמות גזרינן וראי' לזה מר"ש גופיה כדמסיק אביי אף אנן נמי תנינא פר ושעיר של יום הכיפורים שאבדו וכו' ר"א ור"ש אומרים ירעו כו' אלמא דר"ש גופי' ס"ל דירעו. וזהו לשיטת הש"ס דילן משא"כ סוגית הירושלמי לא קאי אליבא דר"ש אלא אליבא דר"י וה"פ בירושלמי ואך מתחלה נדקדק דקדוק אחד דגבי תמידין גרסינן אליבא דר"י דנפדין כפסולי המוקדשים וגבי שעירין גרסינן ע"ד דר"י ר"ז אמר ירעו מ"ש דגבי תמידין לא גרסינן ירעו אלא כפסולי המוקדשין א"ו דה"פ דשמואל ס"ל דנפדו כתמימין כדפרשנו דהוי קדושת דמים משום לב ב"ד מתנה כנ"ל ור"י ס"ל כפהמ"ק פי' אם רוצה לפדות או דווקא כפהמ"ק באם שנסתאבו אבל לא כתמימים לבד"ה דס"ל דהא דלב ב"ד מתנה הוא כדמסיק בסמוך דתנאי ב"ד הוא דמותר יקרבו עולות אבל לא תקנו ב"ד שיהא קדושת דמים ז"א דהוא עדיין בקדושת הגוף אלא אם נסתאבו או הן נפדין. וע"כ לא קאמר דירעו דאז הוי משמע דירעו דווקא ז"א דלא בעי רעי' אלא יקרבו לקייצים אלא דקאמר דלא כדס"ל לשמואל דלענין פדיי' יפדו כתמימים ז"א אלא דנפדו כפהמ"ק דווקא כשנסתאבו ופליג על שמואל לענין פדיי' דשמואל ס"ל דלב ב"ד מתנה שיפדו דהוי קדושת דמים ע"ז פליג ר"י דזה אינו דלענין פדיי' לא התנו ב"ד אלא דתנאי ב"ד הוא על המותרות שיקרבו עולה אבל לענין פדי' אין נפדין אלא כפהמ"ק דווקא. ובעי לענין שעירים ומפרש דאליבא דשמואל אין נ"מ כלל בין תמידין לשעירין דאם עולה נפדית שכולה לגבוה לא כ"ש חטאת ע"ד דר"י ר"ז אמר ירעו ולא מקייצים משום דאין חטאת קריבה עולה ואם כן אם יקריב עכשיו עולה גזירה שמא יקריב עולה קודם כפרה ואין חטאת קריבה עולה. אר"ש בר"י מקייצים בהן כו' דלא איכפת לן אם יעשה מחטאת עולה אפילו קודם כפרה. ע"ז פריך ויש חטאת קריבה עולה ומשני שניא היא הכא גבי חטאת ציבור שאין קרבן ציבור נקבע אלא בשחיטה וא"כ שפיר קריבה מחטאת לעולה ונמצא דאליבא דר"י איכא פלוגתא דר"ז ס"ל דאליבא דר"י ל"ד שעירין לתמידין דבתמידין יהא לקייץ ובשעירים ע"כ ירעו משום דכיון דהפרשה והקרבה לאו משם אחד הוא אינו קרב אלא דווקא בתמידין דמעיקרא עולה והשתא עולה ולא שייך למגזר אטו לפני כפרה שמא יקריבנו עולה קודם שניתותר דמאי איכפת לן אם יקריבנו עולה הא באמת עולה הוא אבל מחטאת לעולה לא אפשר שמא יקריבנו עולה קודם שניתותר ואין חטאת קריבה עולה ור"ש בר"י אמר דמקייצים בהן את המזבח ודמי חטאת לעולה כמו אליבא דשמואל דמי חטאת לעולה לענין פדיי' כן אליבא דר"י דמי חטאת לעולה לענין מקייצים [משום דס"ל דלב ב"ד מתנה על הקייצים אפילו מחטאת לעולה כמו דמסיק] ופריך ויש חטאת קריבה עולה בשלמא עולה מקייצים לעולה שפיר דמעיקרא עולה והשתא עולה אך כפרה אחריתי אבל עולה היא מתחילה ועד סוף משא"כ מחטאת האיך קריבין עולה ושמא יקריב עולה גם קודם ומשני שניא היא שאין קרבנות ציבור נקבעים אלא בשחיטה כפי' התוס' ז"ל שם דף י"ב ע"ב ד"ה ואף כו' דמפרשין דלב ב"ד מתנה על כל קרבן אע"פ שנקבע בשם זה מ"מ קודם השחיטה יכולין לשנותו לשם אחר כאילו לא נקבע מעולם בשם הראשון והוא משום לב ב"ד מתנה ע"ז עי"ש בתוס' ז"ל וה"נ שפיר משנין אותו מחטאת לעולה לעולם גבי ק"צ כמו דמסיק אר"ח (ב"ת) תנאי ב"ד הוא על המותרות שיקרבו עולות פי' הוא עצמו יקרב עולה מדלא קתני שיביאו עולות דהי' משמע מדמיהן ונקט שיקרבו עולות כדאיתא בתוס' ז"ל דף י"ב ע"א ד"ה תניא עי"ש ותמצא כן [וא"כ ממילא לא שייך הגזירה אטו לפני כפרה דלפני כפרה נמי שפיר יכולין לשנותו לעולה כיון דלב ב"ד מתנה] וכיון דס"ל לב ב"ד מתנה שלא יקבע בשום שם עד שחיטה ע"כ ס"ל שפיר לר"י דאין פודין אותו אף דס"ל לב ב"ד מתנה משום קושית אביי והא הקדיש זכר לעולה קדוש קדושת הגוף דל"ל דכיון דלא חזי לאותו קדושה לא קדוש קדושת הגוף ז"א דהא לשיטת הירושלמי הוא לקייצין וליכא למימר כדפרש"י ז"ל דלא חזי גופי' לרקועי פחים ול"ל כדפרשנו לעיל לשיטת הרמב"ם ז"ל דמשום דלב ב"ד מתנה שיהא דמי על אותו קרבן ולאותו קרבן לא חזי גופי' משום דהוי מתרומה ישינה ז"א דהא עדיין לא נקבע בשם רק דהוי קדשי מזבח ונמצא דדמים הוי דמי קדשי מזבח ולא דמי תמיד או חטאת וע"כ קדוש קדושת הגוף כמו שכ' הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' ערכין האומר דמי בהמה זו למזבח קדוש קדושת הגוף וע"כ לשיטת ר"י בירושלמי דאין ק"צ נקבע אלא בשחיטה ל"ל לההיא דפודין אותן תמימים ולא שייך גבי' פדיון אלא כפסולי המוקדשין כשנסתאב אבל לא בשהוא תמים וס"ל דעולה לקייצין וע"כ ניחא הא דלכולהו תנאי גבי שעירי יוה"כ שאבדו כו' דאו תמות או ירעה ולא מקייצים בו ואילו הכא גבי מותרות מקייצים משום דשאני מותרות דלב ב"ד מתנה משא"כ באבוד דלא אמרינן לב ב"ד מתנה כדאיתא בש"ס דילן דף י"א ע"ב במס' שבועות עי"ש בתוס' ז"ל די"א ע"ב ד"ה ר"ש דבכל אבודין לב ב"ד מתנה עליהן מלבד גבי פר ושעיר של יוה"כ וכן שעירי ע"ז משום דלא שכיחי ואביי דמביא סיעתא משעירי יוה"כ שאבדו דירעה ולא מקייצי' בה למותר חטאת היינו משום דמביא ראיה מר"ש לר"ש דלא ס"ל לב ב"ד מתנה ומסקנא דמלתא דתלי זה בזה דלר"ש דל"ל לב ב"ד מתנה א"כ אין גופו קרב לקיץ דהוא רק מטעם לב ב"ד מתנה דלא יקבע אלא בשחיטה כדאיתא בתוס' ז"ל הנ"ל וא"כ ע"כ דגזרינן אטו לפני כפרה דהא לפני כפרה א"א לשנות מחטאת לעולה אף בקרבנות ציבור וע"כ דר"ש ס"ל דגזרינן כדמוכח ממתניתין דשבועות הנ"ל דמשוה אותן ר"ש משום דכולן באין על מקדש וקדשיו ופירש"י ז"ל הנ"ל א"כ ע"כ בשעירי חטאת גזרינן כנ"ל וגם ראי' מר"ש גופי' דס"ל גבי' פר ושעיר של יוה"כ ירעה ולא קרב גופיה כדמייתי אביי ראיה ול"ל דהתם שאני משום דפר ושעיר של יוה"כ לא שכיחי כדאיתא בתוס' ז"ל הנ"ל אבל בשעירי חטאת דשכיחי לב ב"ד מתנה דיהא מותר לשנותו קודם השחיטה א"כ ליכא למיגזר אטו לפני כפרה ולפ"ז אין ראיה מר"ש דפר ושעיר של יום הכיפורים זולת מר"ש דמתניתין דשבועות הנ"ל ז"א דהא ר"ש ל"ל לב ב"ד מתנה אבל לשיטת הירושלמי אליבא דר"י דס"ל לב ב"ד מתנה א"כ אף בשעיר חטאת מקייצים והוא משום לב ב"ד מתנה שלא יקבע אלא בשחיטה ממילא ליכא למיגזר אטו לפני כפרה וע"כ תנאי ב"ד הוא ע"ז המותרות שיקבעו הן עצמן עולות משא"כ בפר ושעיר' של יוה"כ דלא שכיחי ולא התנו ב"ד עליהן שיוכל לשנותן לעולות ודו"ק:
אר"י טעמא דר"א ואיש כי יקדיש את ביתו קודש כו' מה אנן קיימין אם במקדיש בית דירה כבר כתיב ואם המקדיש יגאל את ביתו אלא כי אנן קיימין במקדיש נכסיו קודש לה' מכאן שסתם הקדש לבד"ה ע"כ. ע"פ סוגיא זו שפיר יש להבין ענין הפלוגתא דר"י ורשב"ל אם מעות קונות או משיכה קונה דרש"י ז"ל פירש במס' ב"מ דף מ"ז ע"ב טעמא דר"י כר"ת מעות קונות משום דיליף לה מפדיית הקדש דכתיב ונתן הכסף וקם לו אלמא דנקנה בכסף והתוס' ז"ל במס' בכורות דף י"ג ע"ב מקשין ע"ז א"כ קשה מ"ט דרשב"ל ולפי הנ"ל אתי שפיר דלכאורה קשה הא כל עיקר הפלוגתא דבין ר"י ורשב"ל אם מעות קונות או משיכה קונה הוא דווקא במטלטלין אבל בקרקע ליכא שום פלוגתא דפשיטא דמעות קונות דמשנה מפורשת היא במס' קידושין דף כ"ו ע"א נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה וא"כ כיון דעיקר פלוגתתן הוא במטלטלין א"כ קשה האיך ילפינן מונתן הכסף וקם לו דהוא כתיב גבי קרקע דלגבי פדיון בהמה טמאה וכן גבי מע"ש לא כתיב וקם לו רק גבי בית וא"כ קרקע היא וגבי קרקע פשיטא לן דנקנית בכסף והאיך ילפת מטלטלין מינה ול"ל דר"י ס"ל דתלוש ולבסוף חברו הוי מטלטלין ז"א דהא ר"י גופיה יליף במס' ב"ק דף ס"ט ע"א גבי גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהן אינן יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו ומסקינן שם משום דקמסייע לי' קרא ואיש כי יקדיש את ביתו מה ביתו ברשותו כי' דקרקע אינה נגזלת א"כ ס"ל דבית הוי קרקע ועיי' בירושלמי במס' שבת ר"פ אמר ר"ע דס"ל לר"י שם מפורש דתלוש ולבסוף חברו הוי קרקע עי"ש אך לפי האי סוגיא שפיר ניחא דר"י לטעמי' דס"ל דהא דכתיב ואיש כי יקדיש את ביתו לאו בית דירה ממש אלא מטלטלין ואפילו במקדיש עדרו ומוכח מכאן דהוי סתם קדשים לבד"ה אפילו שור הראוי למזבח כמו דמסיק דל"ל בית דירה ממש כבר כתיב ואם המקדיש יגאל את ביתו אלא ע"כ מיירי במקדיש נכסיו. וא"כ שפיר ילפינן דמטלטלין נקנין בכסף דהא מיירי אפילו במקדיש עדרו והא דאפקי' רחמנא בלשון ביתו הוא למילף לן מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו ולפ"ז יש לתרץ על רשב"ל דפליג על ר"י ולא יליף מפדיית הקדש משום דס"ל דפירוש ביתו הוא ביתו ממש ועי' בחיבורי מגדל דוד במערכה למס' נדרים עי"ש ודו"ק:
סליק פירקא בס"ד