Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Yevamot Chapter 2
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
אתיא כההיא דאמר ר' יעקב בר אחא שומרת יבם שמתה מותר באמה זיקה היתה לו בה כיון שמתה פקעה זיקתה והכא כיון שמת בטלה זיקתו ע"כ פירוש דס"ל לאחר מיתה פקעה זיקה מכאן ולהבא וראיתי בספר נו"י ז"ל דזהו כשיטת הירושלמי דס"ל דאם לא בא לבסוף לידי חליצה ויבום איתגלי מילתא למפרע דלא היתה זקוקה לו עכ"ל ז"ל עיי"ש שהאריך בזה ולפענ"ד נראה דאינו כן אלא הוא ענין אחר דלא אלים כח הזיקה להיות אסור אפילו לאחר מיתה דדי שהיא כזקוקה כ"ז שהיא בחי' אבל לא אלים כל כך להיות אמה אסורה אפילו לאחר מיתתה משום ערוה וכן לאתר מותו תהי' צרת ערוה באופן כזה לא אלים הזיקה ואימת ס"ל להירושלמי דאם לא בא לבסוף לידי חליצה ויבום איגלאי למפרע דאינה זקוקה לו הנ"מ בתרי יבמין או בתרי יבמות ס"ל להירושלמי לעיל בפ"ק כי חליץ לחברתה איגלאי מילתא למפרע דחברתה היא הזקוקה והיא לא היתה זקוקה עיי"ש דכן שקיל וטרי כל הסוגיא שם בזה אבל אם מתה היבמה או היבם קודם החליצה מ"מ הוי הזיקה למפרע עיי"ש בדברינו בפ"ק דהירושלמי גופיה מחלק שם כן בין יבמה אחת לב' יבמות ורק לאתר מיתה י"ל דפקעה הזיקה מכאן ולהבא ביבמה אחת וה"פ כיון שמת בטלה זיקתו מכאן ולהבא ולא חשובה לאחר מיתה ובמות אחיו ולא הוין ב' צרות שנפלו מן אחיו ורק הצרה לבד הוי שומ"י מן אחיו וראיה לזה דהא די"ל דלאחר מיתה פקעה הזיקה הוא לא משום דאיגלאי למפרע דלא היתה זקוקה מהא דגרסינן בש"ס דילן דף י"ז ע"ב ולימא הלכה כדברי האומר יש זיקה אי אמר הכי הוי אמינא הנ"מ בחד כו' והא כי פליגי בתרי פליגי אלא אי אמר הכי הא"מ מחיים אבל לאחר מיתה פקעה לה זיקה קמ"ל דזיקה בכדי לא פקעה אלמא דאפילו למ"ד בתרי יש זיקה גבי הפרת נדרים הא"מ דלאחר מיתה פקעה לה זיקה ואי ס"ד דלמפרע פקעה לה זיקה א"כ קשה האיך יפיר לה נדריה דניחוש שמא תמות ונפקעה הזיקה מעיקרא והוי נדרה נדר דהא קי"ל לשמא ימות חיישינן [וכה"ג מק' בטו"א ז"ל במס' חגיגה דף ד' ע"א על התוס' ז"ל דכתב ז"ל שם דכשמת העבד איגלאי מילתא למפרע דלא היה עומד לשיחרור ע"כ לשונו ז"ל וקשה דא"כ האיך רשאי לעלות לרגל דהא הו"ל למיחש שמא ימות כדקי"ל לשמא ימות חיישינן עיי"ש] אלא ע"כ די"ל דאף למ"ד בחיים יש זיקה ומפיר נדריה לאחר מיתה פקעה לה זיקה וע"כ הוא מכאן ולהבא וע"ז קמ"ל דזיקה כדי לא פקעה וכן ר' יעקב בר אחא דס"ל דזיקה היתה בה כיון שמת בטלה זיקתה אי ס"ד דלמפרע נפקעה זיקתה א"כ האיך יפיר נדריה אלא ע"כ דביבם אחד לכו"ע יש זיקה ואפילו כשמת ואי דנפקע לפי הא"מ לא נפקע אלא מכאן ולהבא ועוד נראה לפענ"ד דהא דכתב הנו"י ז"ל שזהו פלוגתא בין בבלי וירושלמי אם היבמה לא באתה בסוף לידי חליצה ויבום כגון דחולץ לחברתה דלהירושלמי אמרינן דתגלי מילתא למפרע דהיא אינה הזקוקה ולהבבלי אינו כן ולפענ"ד דליכא פלוגתא בזה בין בבלי וירושלמי דהא גמרא ערוכה היא במס' נדרים דף ע"ד ע"א בשלמא ר"ע סבר אין זיקה ור"י סבר יש זיקה אלא ר"א אי יש זיקה אין ברירה ע"כ ופי' הר"ן ז"ל דהיכי דב' יבמין אין ברירה למי היא זקוקה ולמי תהי' לאשה כו' כו' עיי"ש דאי אפילו יש ברירה הוי הפרת שניהם מיהת הפרה דהא הוברר עכ"פ אחד מהם למי היא זקוקה אבל מכיון דבשעת הפרה אין ברור לנו מי הוא אישה אין הפרתן כלום דרחמנא אמרה אישה יקימנו ואישה יפירנו דבעינן שיהא ידוע בשעת הפרה כו' עיי"ש הרי מוכח בפירוש דלאחר דחלץ לה חד הוברר הדבר למפרע דלא היתה זקוקה לחבירו ובתרי יבמין קודם החליצה חשובה זקוקה לאחד מהן ואינו ידוע איזהו וא"כ לפ"ז אין כאן כלל פלוגתא בין בבלי וירושלמי אך כל עיקר הפלוגתא היא בפ"ק כך דבש"ס דילן ס"ל לרשב"ל דאחין חייבין על החליצה כרת משום דלבתר החליצה הי' קמה גם עליו באיסור א"א והי' חייב כרת אף היבם גופיה אך רחמנא נתקיה מכרת ללאו כפי' התוס' ז"ל שם עיי"ש אבל אחין כדקיימי קיימי לבתר החליצה שבטלה הזיקה עומדת באיסור א"א ור"י ס"ל דמי איכא מידי כו' אע"ג דלבתר החליצה של חד איגלאי מילתא למפרע דלא היתה זקוקה לאחין מ"מ האיסור דא"א לא משכח"ל כיון דבשעת נפילה הברירה היה בידו לחלוץ וליבם וע"כ לא היתה עליו האיסור דא"א בשעת נפילה ומי איכא מידי דמעיקרא הותרה לו ועכשיו תיקום עליו באיסור א"א הרי כיון דהיתה הברירה בידו כמו אחיו ע"כ שליחותא דאחין כו' ולשיטת הירושלמי לא ס"ל האי סברא דמי איכא מידי דמעיקרא הותרה לו רק גבי החליצה אבל על הצרה לא ס"ל הסברא דמי איכא מידי דמעיקרא הותרה וחייב כרת על הצרה משום דלאחר החליצה שנפלה הזיקה עומדת באיסור א"א ואי משום דמעיקרא הותרה לא ס"ל האי סברא על הצרה כיון דנתגלי השתא דמעיקרא ג"כ לא הותרה אבל הבבלי ס"ל אע"ג דנתגלי למפרע דלא היתה זקוקה מ"מ כיון דהי' הברירה בידו ליבמה וע"כ דהתירה רחמנא איסור א"א והגם דנתגלי השתא דלא היתה זקוקה לו מ"מ לא נתגלי השתא דמעיקרא לא היה היכולת בידו ליבמה וכיון דעכ"פ היה היכולת בידו ליבם מכח היכולת לבד הותרה לו ע"כ איסור דא"א ומי איכא מידי דמעיקרא הותרה וכו' ומשום כח היכולת שבידו כמו אחיו ע"כ דשליחותא קעביד אבל הירושלמי ס"ל דעל כח היכולת לבד לא אמרינן מי איכא מידי דמעיקרא הותרה אלא על מי שנתברר דהותר ממש וזהו כל עיקר הנפ"מ בין בבלי וירושלמי א"נ והוא העיקר דהירושלמי הוא דקאמר רק בשיטת רשב"ל ואליבא דרשב"ל היא דקאמר הנפ"מ בינה לבין הצרה דהיא חשובה כבר נראה לפטור בה והצרה אינה נראה מתחלה לפטור בה אבל אליבא דר"י אמרינן מי איכא מידי גם על הצרה משום היכולת שהיה בידו וראיה לזה מהא דגרסינן ר"י בעי כמ"ד הכל מודים בצרה שהוא חייב משמע אבל למ"ד בצרה ג"כ פטור לא תפסי קדושין בה אפילו חלץ לחברתה רק למ"ד בצרה חייב דלגבי צרה אמרינן לא נראה לפטור בה אבל למאן דאמר דפטור על הצרה גבי צרה נמי אמרינן כבר נראה לפטור בה והעיקר נפ"מ בין בבלי וירושלמי היא בזה דלהבבלי לא ס"ל לרשב"ל הסברא דמי איכא מידי והי' חייב גם על החליצה אם לא הלא יבנה אבל להירושלמי ס"ל לרשב"ל הסברא דמי איכא מידי אך הוא דוקא בחליצה שנראה לפטור בה משא"כ על הצרה אינו נראה לפטור בה אבל אין ה"נ דלהבבלי לרשב"ל דלא ס"ל שליחותא קעביד אין ה"נ דהוי זקוקה לאחד וא"י איזהו ומשיטת הר"ן ז"ל בנדרים הנ"ל מוכח כדעת הראב"ד ז"ל דפסק כרשב"ל דהא הסתמא דגמרא בנדרים אזלה בשיטתו וע"כ הא דהא"מ דלאחר מיתה פקעה הזיקה היא לאו משום לתא זו כיון דלא באת לידי חליצה ויבום איתגלי למפרע דלא היתה זקוקה לו ז"א דהא השתא קאי ולימא הלכה כדברי האומר דיש זיקה אפילו בתרי והוא ר"א דהפרת נדרים וע"כ לא מוקי דעביד בה מאמר כפי המסקנא במס' נדרים דף ע"ד הנ"ל ובמס' יבמות דף כ"ט הנ"ל דאל"כ מאי מוכח דר"א ס"ל יש זיקה וע"כ מדמוכח דר"א ס"ל יש זיקה אפילו בתרי ע"כ דלא ס"ל דלאחר חליצה דאחד הוברר הדבר שלא היתה זקוקה אלא לאחד וע"כ דלא ס"ל דלא הוזקקה אלא לחד ואינו יודע איזהו דאל"כ האיך מיפר הא אינו מבורר בעת הפרה כדברי הר"ן ז"ל הנ"ל ואלא ע"כ דס"ל דהוזקקה לתרווייהו בשוה עד החליצה ולבתר החליצה שליחותא קעביד א"כ מאי משני אי אמר הכי הא"מ מחיים אין אבל לאחר מיתה פקעה לה זיקה והאיך אפשר לומר מטעם דכיון דלא באתה לידי חליצה לא הוזקקה להיבם ז"א דהא ע"כ אנן קיימינן השתא דס"ל דיש זיקה אפילו לתרי וע"כ אפילו לאחר שמחלצת מחד לא אמרינן איגלאי מילתא למפרע דלא היתה זקוקה לחברו וחשבינן לה זקוקה אצלו אפילו שלא באתה לידי חליצה בסוף והיכי תומר כיון דמיתה ולא באתה לידי חליצה תגלי למפרע אלא ע"כ דהא די"ל דלאחר מיתה פקע לה זיקה הוא ענין אחר והוא כדברינו דלא אלים כח הזיקה כ"כ דנהוי אמה ערוה עליו כמו בחיי' ולא אסרה התורה הזיקה אלא בחי' כמו איסור א"א דלא אסר אלא בחייה וע"ז קמ"ל דזיקה בכדי לא פקעה ואפילו אם בתרי יבמין חשבינן לה דזקוקה לאחד וא"י איזהו ולאחר החליצה דחד חשובה לגבי אידך למפרע אינה זקוקה מ"מ לאחר מיתה לא פקעה זיקה בכדי ולא חשבינן דאיגלאי למפרע שלא היתה זקוקה דז"א אלא דחשבינן לה כמו קודם החליצה בחייה דהוי זיקה ובחד אח זקוקה לו לגמרי לבדו ובתרי אחין זקוקה לאחד ואינו ידוע איזהו ולא חילק רחמנא בזיקה בין בחיים בין לאחר מיתה וכל הדין דנתגלי למפרע דלא היתה זקוקה הוא רק בב' אחין דזקוקה לאחד ואינו ידוע איזהו:
מה נפיק מביניהון חלץ לראשונה ובא על השני' עי' היטב בפנים בדברינו וע"י סוגיא הזאת יש להבין שפיר דברי רש"י ז"ל על הא דגרסינן בדף נ' ע"ב ומ"ט אמור רבנן ביאה פסולה יש אחריה כלום אמרי אי ביאה אחר הגט היא גזירה ביאה אחר הגט משום ביאה אחר חליצה ואי ביאה אחר מאמר היא גזירה ביאה אחר מאמר משום ביאה אחר ביאה ע"כ ופירש"י ז"ל מ"ט אמור רבנן ביאה פסולה יש אחרי' זיקת יבמין כדתנן לעיל מאמר בזו ובעל לזו צריכות שני גיטין וחליצה ולא אמרינן תיסגי לבעלת ביאה בגט בלא חליצה ותיפטר אף חברתה בביאתה מן החליצה. אי ביאה אחר הגט הוא. כגון גט לזו ובעל לזו דאמרינן צריכה גט וחליצה ולא סגי בגט לחודיה כשאר יבמה שכנסה. גזירה ביאה אחר הגט משום ביאה אחר חליצה. דאי אמרת תיסגי לה בגט אתי למימר מדקניא ביאה אחר הגט בביאה גרידתא אלמא מעליותא היא ואתי למיבעל לכתחלה אחר חליצה. ואי ביאה אחר מאמר היא כגון מאמר לזו ובעל לזו להכי תנן צריכות ב' גיטין וחליצה דאי אמרת בגט סגי לה אמרי ביאה של זו אחר קנין של זו מעליותא היא ואתי למיעבד ביאה אחר ביאה וקפגע באיסור א"א עכ"ל ז"ל. ולכאורה קשה מאד בכונת רש"י ז"ל מדוע לא פירש על דברי הגמרא כמו שהיא ממש דפריך ומ"ט אמור רבנן ביאה פסולה יש אחריה כלום פי' ומ"ט תנינן והבעילה בזמן שהוא בתחלה אין אחריה כלום באמצע ובסוף יש אחריה כלום ויש מאמר אחר ביאה שלאחר גט ואחר ביאה שלאחר מאמר ולמה לא אמרינן ג"כ אין אחריה כלום כדאיתא בדף נ"א ע"א מפורש ואילו ביאה אחר הגט לא קני לכולהו שיורא דגט ע"כ. ופירש"י ז"ל דיש מאמר אחר ביאה וגט כדתנן הבעילה בזמן שהיא בתחלה אין אחרי' כלום אבל באמצע יש אחריה כלום וכדאמר טעמא לעיל מ"ט אמור רבנן ביאה פסולה יש אחריה כלום עכ"ל ז"ל. אלמא דקאי מה טעמא אמור רבנן ביאה פסולה יש אחריה כלום קאי גם על הא דמהני מאמר אחר ביאה וגט כדי שלא יאמרו ביאה מעליותא היא ומדוע פירש רש"י ז"ל הכא על פירכת הגמ' ומ"ט אמור רבנן דביאה פסולה יש אחריה כלום דקאי על הא דבעי גבי גט וביאה ומאמר וביאה חליצה ולמה לא סגי בגט לבד ומתרץ כדי שידעו דלאו ביאה מעליותא היא פלא גדולה לכאורה מדוע לא פירש"י ז"ל הדברים כפשטן של התיבות הללו ביאה פסולה יש אחריה כלום הוא דמהני מאמר אחר גט וביאה ואחר מאמר וביאה לרבנן ע"ז מתורץ הגמ' כדי שידעו דלאו ביאה מעליותא הוא דהא זהו נמי עיקר הטעם דמהני מאמר אחר גט וביאה משום גזירה דביאה אחר חליצה כדפירש רש"י ז"ל גופיה בדף נ"א הנ"ל עיי"ש ומדוע פירש"י ז"ל הכא דקאי רק על דבר אחד על הא דצריכה חליצה ולא פירש דקאי על הכל מ"ט יש אחריה כלום דתפיס מאמר אחר ביאה שלאחר הגט וצריך חליצה ופריך על הכל. אבל לפי הירושלמי הזה ניחא שיטת רש"י ז"ל דמוכרחין אנחנו ע"כ לפרש כן דהא בהאי סוגיא דידן דלרבנן בעי גט וחליצה בשלמא גט על צד שלא קנה מאמר ולא הוי צרת ערוה ניחא ולכאורה קשה על החליצה למה צריכה חליצה הא על הצד שקנה מאמר והוי צרת ערוה לא הוי שום זיקה ולא צריכה חליצה כלל ואי על הצד שלא קנה מאמר וזקוקה לו הא הוי ביאה וביאת יבמין היא ואין לומר משום דכיון דהוי ביאת עבירה לא קני לה ולא הוי יבום ז"א דהא מפורש איתא במס' פסחים דף ע"ב ומובא בתוס' ז"ל על ריש מכילתן דבא על יבמה נדה קני לה והוי יבום גמור ואין לומר דשאני נדה משום דתפסי בה קידושין כדאיתא בדף מ"ט במכילתן ע"כ קני לה ביאת היבום משא"כ הכא דהצד השני הוי צרת ערוה ולא תפסי בה קידושין ע"כ דהצד ביאה של צרת ערוה מבטל הצד ביאה של הזיקה ז"א דהא לר"ע דס"ל דאין קידושין תופסין בח"ל מ"מ מוקי הברייתא דפצוע דכא דאם בעלו קנו בשנפלה ולבסוף נפצע בדף ע"ט ע"ב במכילתן דכיון דנפלה ולבסוף נפצע הוי זקוקה אליבא דרבא כיון דאיסור פצוע בא אחר הנפילה ס"ל לרבא דזקוקה היא וקני לה הביאה אלמא מפורש דכיון דיש זיקה הוי ביאתה ביאה וקני לה ופטורה מן החליצה בביאה לבד אעפ"י שיש עלי' איסור פצ"ד דהוי ח"ל דלא תפסי קידושין אליבא דר"ע אלמא דביאת יבמה בזיקה מהני אף דיש עליה איסור דלא תפסי קידושין בעלמא אבל מכיון דלא מבטל האיסור הזה הזיקה כגון שנפצע אחר הנפילה דאז לא מבטל הזיקה קני לה בביאה זו וכבר הארכתי בטעם הזה בחיבורי חנה דוד והוא דקי"ל דזיקת יבום קני אף שלא בדרך קנין כגון בישן ובשוגג משום דהזיקת ביאה גופי' הוי קנין אף באופן דלא קני בעלמא עיי"ש והכא לא שייך טעם הגזירה מדרבנן כמו בביאה אחר הגט דצריכה חליצה כדי להראות שלאו ביאת יבמין היא כדי שלא יבעלו אחר חליצה לא שייך הכא הגזירה כלל וע"כ הדבר פשוט דלא חשוב יבום למקצת זיקה דלא חשוב יבום רק שתהא ע"י היבום אשתו גמורה אבל מכיון דלא קני לה קנין גמור ולא הוי אשתו גמורה לא הוי יבום וע"כ צריכה גט על קצת קנין של הביאה וצריכה חליצה משום דלא קנה לה לגמרי אפילו על הצד שלא קנה מאמר והוי זקוקה ג"כ לא שייך קנין גמור דתפקע הזיקה מכל הצד הזה ז"א דכיון דלא קנה כולה גם בהצד שיש לו לקנות לא קנה אותו לגמרי והוא כמו בש"ס דילן דף נ"א ע"א דמחלק בין מאמר לביאה דביאה גריעא בזה ממאמר דמאמר קני כל שיורא דגט וביאה לא קני כל שיורא דגט עיי"ש והוא כדברינו כיון דלא מהני היבום על קנינו דגט לא מהני למקני לגמרי להפקיעה הזיקה מכל שיורא דגט ולזה לא צריכין כלל לגזירה דרבנן משום ביאה אחר חליצה דהא בסוגין דידן בחצי צרת ערוה דלא שייך כאן הגזירה דביאה אחר חליצה נמי לא קני לכולא שיורא דמאמר דהא צריכה חליצה אלא ע"כ דדינא הכי דלא נתפס היבום למפטרה לשוק כשלא קנה לה כולה יבמה וכמו דאמרינן בית אחד הוא בונה ואין בונה ב' בתים כן נמי אמרינן בית שלם אמר רחמנא ולא חצי בית כמו דאמרינן גבי כופר [ועיי' בתוס' הרי"ד בפר"ג ה"ב] אף בקנין הזה שקנה היבום יש בו עדיין זיקת המת וכיון דאיכא חד צד דלא קני לה לא קני אף צד השני לגמרי ולא קני כל שיורא דגט ושיורא דמאמר מצד הדין ולא מטעם הגזירה ורק אי לאו הגזירה דביאה אחר חליצה הי' קני לגמרי אף מה שקנה גט דהוי דומה לחליצה דמפקיע הזיקה אחר הגט לגמרי אף מה שקנה הגט כן היה הביאה נמי מפקיע הזיקה מכל היבמה אף מה שקנה הגט אך משום גזירה משום ביאה אחר חליצה אמרו רבנן דלא הוי ביאת יבמין מעליותא וצריכה חליצה דלא מהני הביאה על חלק קנין של הגט וממילא כיון דלא מהני הביאת יבמין על חלק של קנין הגט לא מהני קנינו אף במה שקנה בשיורא דגט להפקיע הזיקה ולא דמי לחליצה דהתם נתפשט אף על החלק של קנינא דגט משא"כ ביאה לא נתפס על חלק דקנינא דגט וע"כ מהני ביאה ומאמר ביבמה השלישית אחריה הגם דגם היא לא קני על חלק דגט יותר מבראשונה אך מכיון דבראשונה לא קנה לכולה שיורא דגט ע"כ מועיל בביאתו דהא בראשונה לא קני לה לכולה שיורא דגט להפקיע הזיקה משיורא דגט ונמצא הא דלא קני לכולה שיורא דגט הוא לאו משום גזירה דביאה אחר חליצה אלא הוא ממילא כיון דצריכה חליצה משום גזירה ואמרו רבנן משום גזירה דלא הוי ביאה מעליותא משום חלק שקנה הגט ממילא לא קני לכולהו שיורא דגט מצד הדין ולא משום גזירה והא דבעינן הגזירה הוא על זה גופה דלמה לא יקנה הביאה אפילו על חלק שקנה הגט כמו החליצה ע"כ צריכין להגזירה וכיון דמשום הגזירה לא הוי ביאה מעליותא ועל חלק שקנה הגט אינו מפקיע הזיקה ממילא מצד הדין לא קני לכולהו שיורא דגט וע"כ יש אחריה כלום וע"כ פירש"י ז"ל דכל עיקר הפירכא מ"ט אמרו רבנן ביאה פסולה יש אחריה כלום הוא מ"ט צריכה כלל חליצה תהיה כמו חליצה דתפקיע הזיקה אפילו על החלק שקנה הגט וע"כ לא תהיה אחריה כלום אבל אי צריכה חליצה משום חלק שקנה הגט לא היה קשה למה אין אחריה כלום דזה פשיטא משורת הדין כיון דצריכה חליצה לחלק שקנה הגט ממילא צריכה חליצה גם על חלק של שיורא דגט ג"כ דלא קנה כל שיורא דגט אבל קפריך למה יש אחריה כלום דבאמת לא תהא צריכה חליצה כלום ויקנה לה לגמרי ולא יהי' אחריה כלום ע"ז משני הגזירה וזהו כונת רש"י ז"ל בדף נ"א הנ"ל דלא קני לכולהו שיורא דגט ויש אחריה כלום כדאמר טעמא לעיל מה טעמא אמור רבנן ביאה פסולה יש אחריה כלום דפריך על מה יש אחריה כלום כפשיטא דלמה מהני מאמר אחר גט וביאה אבל כפשוטו כל עיקר הקושיא על פשוטו דלמה יש אחריה כלום הוא דלא תהא צריכה חליצה ויקנה לגמרי ויהי' ביאה מעליותא וממילא באמת יהי' אין אחריה כלום ע"כ משני דצריכא חליצה משום גזירה ע"כ אין הביאה מעליותא ע"כ יש אחריה כלום אף להשיורא דגט ועפי"ז הכלל דבעי חליצה להצד שלא קנה מאמר ולא מהני הביאה למקני כל שיורא דמאמר ולא נפקע הזיקה של שיורא דמאמר ע"י הביאה מובן בזה מה דגרסינן בתר הכי ר"ז בשם ר"ש תני תמן דברי ר"ש שתיהן אסורות וקשיא קנה מאמר כו' ומשני לא קנה מאמר אלא זיקה פי' דלא קנה מאמר כלל ונשארה רק זיקה בעלמא וקשיא קנה זיקה כו' ומשני שמא זיקת ר"ש כמאמר דרבנן כמה דרבנן אמרו המאמר קונה ומשייר כן אמרו זיקה קונה ומשיירת פי' דקשיא אם אפילו מאמר לא מהני אלא זיקה לבד והרי חשובה נולד ולא יבום וצרת ערוה הוי ע"י הזיקה לחוד מ"מ קשיא אם קנה זיקה לגמרי וחשובה עי"ז צרת ערוה א"כ הרי חשוב יבום ולבסוף נולד כיון דחשובה ככנוסה והוית צרת ערוה עי"ז וא"כ כיון דככנוסה חשובה א"כ הרי נפקע הזיקה מאחיו הראשון וחשובה בא ומצאה בהיתר כיון דנפקע הזיקה מאחיו הראשון ואלו לא קנה הזיקה הראשונה אסורה והשניה מותרת ולא הוי צרת ערוה כלל ע"ז משני שמא זיקה לר"ש כמאמר לרבנן כמה דרבנן אמרי המאמר קונה ושייר כן ר"ש אומר זיקה קונה ומשיירת וע"כ כיון דאיכא שיור בהזיקה ע"כ לא פקעה הזיקה אפילו הצד שקנה הזיקה לא פקעה הזיקה מאחיו הראשון דהא אפילו ביאה לא פקע הזיקה כשאינו רק על חד צד על שיורא דמאמר לא פקעה הזיקה אפילו מחד צד הזה וצריכה חליצה על הצד הזה ג"כ א"כ כ"ש דהזיקה אפילו דחשובה ככנוסה לא פקעה הזיקה מאחיו הראשון אפילו על צד הזה שקנה זיקה וכיון דלא פקעה הזיקה מאחיו הראשון א"כ לא שייך למימר בא ומצאה בהיתר וע"כ לא חשיב יבום ולבסוף נולד ופריך וקשיא צד שקנה זיקה כנגדו אסור בצרה צד שלא קנה זיקה כנגדו היתר בצרה דלעולם צד שקנה זיקה שפיר כנגדו אסור בצרה משום דהוי צרת ערוה של א"א של הב' ולא חשובה יבם ולבסוף נולד ז"א כיון דהזיקה לא קנה כלו אף במה שקנה לא פקע הזיקה מאחיו הראשון והא דפריך תחלה וקשיא קנה זיקה שתיהן מותרות אלמא דעל ידי זיקה אי חשובה קנה זיקה חשוב נמי יבום ולבסוף נולד זה דווקא באם קנה זיקה לכולהו אבל להמסקנא דלא קני זיקה רק מקצת לא פגע הקנין הזיקה אף מזה המקצת זיקת אח הראשון וע"כ צד שקנה זיקה הוי צרת א"א של הב' וצד שלא קנה זיקה כנגדו הותר בצרה וצריך להיות חולצת ולא מתיבמת כמו לרבנן ומשני אר"ש וכי יש מנפ"ש בעריות מיי כדון כהיא דאמר ר"א בשם רבב"ח כל יבמה שאין כולה לפנים צד הקנוי שבה נדון משום ערוה וערוה פוטרת צרתה לשון הזה הוא לשון הירושלמי במס' קדושין פ"ג וכדפירש הרשב"א ז"ל במסכת קדושין פ"ג דכיון דאין היבמה זקוקה לו לגמרי צד הקנוי שבה שייך התם לענין קידושי מאה דהצד הקנוי אינו זקוק לו ונעשה הצד הזה כערוה לצד השני ופטורה אף מן החליצה ופליג על רבנן דס"ל דחצי זקוקה חולצת ואיהו ס"ל דחצי זקוקה פטורה לגמרי ועיי' בחבורי מגדל דוד במערכה במס' קידושין שם מבואר שבכמה מקומות יש פלוגתא בזה בחצי זיקה אם היא זקוקה לחליצה וע"פ דברינו אלה יש להבין בזה שיטת רש"י ז"ל ע"פ פ' הרמב"ן ז"ל גבי ר' נחמי' במשנתינו פירש"י ז"ל דאין אחריה כלום ונפקא בגט בלא חליצה ובגמ' דף נ"א ע"ב גבי ר"נ והיא ביאה פסולה כמאמר שוי' רבנך פירש"י ז"ל דלא נפקא לי' מיניה בגט דקבעי נמי חליצה לזיקתו וכבר הרעישו כל הקדמונים ז"ל על פירש"י ז"ל וכ' הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל מביאו ביתר ביאור וז"ל ז"ל דר"י ס"ל דלר' נחמי' ביאה פסולה כמאמר היא בקנינה לומר שאינה פוטרת ועדיין צריכה חליצה לזיקתו כו' אלא שאין אחרי' מאמר וטעמי' דר"נ דאיהו גזר קצת ביאה אחר הגט משום ביאה דאחר חליצה ולפיכך פסלו אח הביאה במקצת שלא תהא פוטרת צרתה ושתהא היא צריכה חליצה והכל יודעין שאילו היתה ביאה או חליצה בתחלה לא היתה ביאה שלאחריהן כשירה ואעפ"י שאין אחר הבעילה פסולה גט ומאמר לא אתו למטעי בה כיון דמדאורייתא הוא מידע ידעי ובהכר שעשינו לה שהצרכנוהו חליצה אמרו כיון שהביאה דאחר הגט פסולה במקצת ביאה דאחר החליצה פסולה לגמרי דחליצה דאורייתא זו היא סברתו של רבי יוחנן כו' כו' ואפשר שזה דעת רש"י ז"ל שפירש במשנתינו דלר' נחמי' אין אחריה כלום ויוצאה לגמרי בגט וכאן פירש שהיא צריכה חליצה דהיינו סברה דר' יוחנן עכ"ל ז"ל ולכאורה קשה דלמה באמת פירש"י ז"ל במשנתינו דלר"נ יוצאה בגט לחוד ולא פי' כדרבי יוחנן דהא בפ' ב"ש דפליג אדר"י אידחי שם במסקנא ומטעם זה כתב הרמב"ן ז"ל דקיימא כר' יוחנן ואי משום דגרסינן בסוף הפרק אליבא דר"נ כיון דחליצה דאורייתא מידע ידעי לאו דלא גזר כלל אלא כמו שכ' הרמב"ן ז"ל כיון דמדאורייתא היא מידע ידעי ובהכר שעשינו לה שהצרכנוהו חליצה אמרו כיון שהביאה דלאחר הגט פסולה במקצת ביאה דאח החליצה פסולה לגמרי דחליצה דאורייתא אבל לעולם א"ל הגזירה דביאה אחר החליצה לענין שצריכה חליצה לפוסלה במקצת אבל לדברינו ניחא דע"כ כל הגזירה של ביאה דלאחר חליצה היא רק על דצריכה החליצה כלל על קנינו של גט אבל מכיון דצריכה חליצה על קנינו של גט ממילא גם על שיורא דגט אף דקני לה מ"מ לא פקע הזיקה מצד הדין כנ"ל ולא מטעם גזירה כדמוכח מירושלמי דסוגיא דידן וע"כ הא דקאמר אליבא דר"נ כיון דחליצה דאורייתא מידעי ידעי היא ע"כ דלא צריכה חליצה כלל אף לחלק הקנין של הגט דל"ל על הא דתפיס מאמר לאחר הביאה ע"ז קאמרינן מידע ידעי אליבא דר"נ דלפ"ז הי' משמע דלרבנן הא דתפיס מאמר הביאה הוא משום גזירה וכאשר הוכחנו מוכח מירושלמי דזה הוי מצד הדין ולא משום גזירה וע"כ הא דקאמרינן אליבא דרבנן הגזירה היא על מה דצריכה חליצה וע"כ כדקאמרינן אליבא דר"נ דל"ל הגזירה ע"כ א"צ חליצה וע"כ פירש רש"י ז"ל במשנתינו דלר"נ א"צ חליצה כלל כיון דל"ל הגזירה כלל וע"כ דהגזירה לא קאי רק על מה דצריכה חליצה ולא קאי הגזירה על מה דתפיס מאמר אחר ביאה שלאחר הגט וע"כ מסתמא דגמרא סוף סוגיא ע"כ מוכח דלא כר' יוחנן אלא דאליבא דר"נ א"צ חליצה ורק ר' יוחנן לחוד הוא דס"ל דר"נ מצריך חליצה. גבי ביאה פסולה ועושה אותו כמאמר ולא גריעא ממאמר אלא הכל כמאמר לר"ג דאין מאמר אחר מאמר ואין מאמר אחר ביאה שלאחר גט וס"ל דהביאה קונה ומפקעת הזיקה מכל שיורא דגט אבל לפי המסקנא דר"נ לא ס"ל הגזירה ע"כ דאין צריך חליצה ודוק:
הדא דאת אמר בישראל אבל בכהנים אסור ונראה לפענ"ד לפרש הנ"מ מהא דגרסינן בה"ח תני אחד ישראל ואחד כהנים כסדר הזה וע"כ דקאי על לכתחלה מדקתני כסדר הזה משמע דקאי על הסדר ולא על בדיעבד אם קדמו וכנסו אין מוציאין מידם ולכאורה קשה על שיטת רש"י ז"ל וכל הראשונים ז"ל שפירשו ז"ל דקאי הברייתא דתני שילא דקאי על בדיעבד והכא מדקתני אף כהנים כסדר הזה משמע דקאי על הסדר שבמשנה זו ואף אם חלץ היחיד לשתיהן נמי אחד חולץ ואחד מיבם לכתחלה אפילו הוא כהן אבל באמת לא קשה מידי דהא לכאורה יש להקשות עוד על פירש"י ז"ל דלמה נקט שילא אפילו שניהם כהנים דתיבת שניהם מיותר והול"ל אפילו כהנים וע"כ דקאי על האי בבא דסיפא דסיפא דאחיו ש"ז מיבם חלוצתו של זה וכו' וא"כ קמ"ל דאפילו שניהם כהנים שניהם תולין כל אחד בחבירו וקאי על לכתחלה דאי קאי על הסיפא דקדמו וכנסו על דיעבד א"כ מי כנסו שני אחין כנסו פשיטא דשניהם כהנים דהא באחין מאב אחד ע"כ דשניהם כהנים וא"כ תיבת שניהם מיותר ואלא ע"כ דקאי על לכתחלה דאחיו ש"ז מיבם חלוצתו של זה כו' וקמ"ל דאפי' שניהם כהנים ובתיבת שניהם קמ"ל דקאי אפילו על לכתחלה ועוד קשה לכאורה על הרמב"ם ז"ל דפסק בפ"ח מה' יבום כל דינא דמתניתין כל הג' בבות כמו שהוא במתניתין ממש ובכל בבא דמתניתין דמסיק אם קדמו וכנסו אין מוציאין מידו כן פסק הרמב"ם ז"ל ודינא דתני שילא אפילו שניהם כהנים נקט הרמב"ם ז"ל בבבא דמציעתא ולמה לא נקטה בסיפא וגם הרמב"ם ז"ל לא נקט בלשון אפילו שניהם כהנים ודילג תיבת שניהם וכתב ואפילו היו כהנים שהחליצה שחלץ יחידי מספק חלץ והחלוצה אסורה לכהן מד"ס ובס' חלוצה לא גזרו עכ"ל ז"ל והדבר פשוט דלא שייך על בבא מציעתא תיבת שניהם כמובן ויש מקום ספק על מה קאי הרמב"ם ז"ל דהא דאפילו כהנים אם קאי על הבדיעבד או על אפילו לכתחלה והק"ע ז"ל כתב שנראה מדברי הרמב"ם ז"ל דמתיר אף לכתחלה ונראה לפענ"ד דע"כ לא הכשיר הרמב"ם ז"ל לכתחלה אלא על המציעתא אבל לא על הסיפא וטעמא רבה יש בזה והוא מבואר בשיטת הירושלמי הכא מפורש והוא עפ"מ שכ' הרמב"ן ז"ל ומביאו הה"מ ז"ל וז"ל ז"ל דאע"ג דשאר ספק של דבריהם אפילו לכתחלה לקולא כיון דאיכא מעשה רבה שחולץ לה בב"ד אין מתירין לא היא ולא צרתה כו' כו' תדע שהרי אחות חלוצה נמי מדרבנן ותנן במתניתין שחולץ ולא מיבם מפני שהיא אחות ספק חלוצה ואחות זקוקה נמי מדרבנן דזיקה מדרבנן היא וקאסרי ליבומי והדר מיחלץ משום דפגע באחות זקוקה וה"ט כיון דחלץ לאידך נראית כיבמה ומפרסמא מילתא טובא הילכך חיישינן שמא אמרו אחות זקוקה מותרת לכתחלה עכ"ל ז"ל עיי"ש ולפ"ז כיון דכל איסור לכתחלה הוא משום דכיון דחליץ לאידך נראית כיבמה ומפרסמא מילתא טובא א"כ הנ"מ בסיפא שזה חולץ לאחת וזה חולץ לאחת ואחיו ש"ז מיבם חלוצתו ש"ז א"כ מה דחלץ אחיו ש"ז לאחת נראית שהיא יבמתו ומפרסמא מילתא טובא שנחלצה היבמה הזאת מראובן והיא יבמת ראובן ונסבה שמעון הכהן בתר חליצת ראובן ולא מפרסמא מילתא שחלץ לה ראובן מטעם ספק ע"כ כיון דמפרסמא מילתא טובא ונראית כיבמת ראובן וחליצת ראובן והוא מעשה רבה שחלץ לה בב"ד ומה דאח השני אחיו של ראובן יבם השני' לא מוכחא מילתא דהוא משום ספק דז"א דשמא נשא אחי ראובן אשה בעלמא ע"כ אסור לכתחלה לשמעון הכהן לכונסה דאפילו היא ספק חלוצה מ"מ לא דמי לכל ספיקא דרבנן לקולא ע"כ משום דמעשה בב"ד הוא ונראית כחלוצת ראובן משא"כ בבבא מציעתא דהיחיד חלץ לשתיהן ונמצא דמפורסם דהיחידי מספק חלץ דהאיך חלץ ב' אחיות מאח אחד כדאיתא בירושלמי בסוגיא דידן כאן בודאי כאן בספק ולא משכח"ל חליצה אחר חליצה אלא בספק וכיון דמוכחא מילתא דמחמת ספק חלץ ע"כ מותרת אף לכתחלה לשמעון כשאחיו של שמעון יחלוץ לאידך ולא יאמרו דנסיב שמעון הכהן חלוצה דהא הכל יודעין דספק חלוצה היא ועיין ברשב"א ז"ל בר"פ החולץ דכתב מפורש דהיכי דמוכח דהחליצה היא מספק א"צ כרוז לכהונה וע"כ גרסינן בירושלמי בתר בבא מציעתא בה"ח תני אחד ישראל ואחד כהנים כסדר הזה פירש כל הסדר דכיון דהיחיד חולץ לשתיהם ע"כ השנים אחד חולץ ואחד מיבם אבל בבבא דסיפא גבי לזה שנים ולזה שנים דזה חולץ לאחת וזה חולץ לאחת דאחיו של זה מיבם חלוצתו ש"ז כו' גרסינן הדא דאת אמרת בישראל אבל בכהנים אסור פי' לכתחלה דהא הוי מעשה ב"ד ונראית כיבמה ומפרסמא טובא דהיא חלוצה כדברי הרמב"ן ז"ל וע"כ הא דתני שילא אפילו שניהם כהנים הוא רק על בדיעבד על אם קדמו וכנסו אין מוציאין מידם כו' ספק חלוצה לא גזרו רבנן [מלשון לא גזרו רבנן מוכח דקאי על דיעבד דאי אלכתחלה ככל ספיקא דרבנן לא הוי למימר לא גזרו רבנן אלא הול"ל מ"ט חליצה דרבנן היא וספיקא דרבנן לקולא אלא ע"כ דהכא לא שייך דספיקא דרבנן לקולא כדפירש"י ז"ל דחד מינייהו ודאי חליצה נסיב והוי כמו ב' שבילין כשמתירין בב"א כאשר נבאר בעז"ה לקמן אבל לא על לכתחלה כדמוכח מירושלמי הנ"ל ה"ט הדא דתימר בישראל אבל בכהנים אסור והא דנקט תיבת שניהם הוא משום דגבי אחד חולץ ואחד מייבם אם הוא כהן לא הוי רבותא רק על לכתחלה אבל אינו רבותא דהא הוי ככל ס' דרבנן לקולא אבל תני אפילו שניהם כהנים וחד מינייהו ודאי חליצה נסיב ודמי לב' שבילין ולא דמי לכל ספק דרבנן ותיבת שניהם הוא רבותא דאפילו ששניהם מיבמין דהשתא ודאי דחד מינייהו חליצה נסיב לא מיבעיא כשאחד יבם בודאי מותר היכי שחלצו שנים אבל אפילו כששניהם ייבמו וחד ודאי חליצה נסיב וע"כ כתב הרמב"ם ז"ל דינא דשניהם כהנים גבי בבא מציעתא דקאי שם אף על לכתחלה כמו שכתב הק"ע ז"ל וקאי בין אלכתחלה בין על אם קדמו וכנסו כמו שכ' הטעם שהחליצה שחלץ יחידי מספק חלץ וע"כ מותר אף לכתחלה והא דתני שילא אפילו שניהם כהנים דמותר בדיעבד דאם כנס לא יוציא אבל לכתחלה לא הוי ממעט על הבבא דסיפא דמיירי שאחד חולץ לאחת ואחיו ש"ז מיבם חליצתו ש"ז כנ"ל את זה ממעט אם הי' כהן לכתחלה אבל מהא דקתני ואם קדמו שנים וחלצו לא ייבמו השנים אחד חולץ ואחד מייבם בזה לא ממעטינן על כהן לכתחלה דהא הכ"נ כשחלצו השנים הוא ב' אחין חלצו ב' יבמות אחיות מאח אחד והוא ע"כ מטעם ספק כדאיתא בירושלמי בכל אתר את אמר אין חליצה אחר חליצה והכא הוא אומר כאן בודאי כאן בספק וכו' וא"כ היא ספק חליצה ונתפרסם שהיא ספק חליצה ע"כ מותר אף לכתחלה ועי' ברשב"א ז"ל בר"פ החולץ כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בטעמא של דבר שהחליצה שחלץ יחידי מספק חלץ והיא מכיון שחלץ לשנים כדאיתא בירושלמי כאן בודאי כאן בספק ע"כ כתב הרמב"ם ז"ל על דינא דרישא על הבבא מציעתא דאפילו היו כהנים נמי אחד מייבם ואם קדמו וכנסו אין מוציאין מידם כו' מפני שהחליצה שחלץ היחידי מספק חלץ ע"כ ולא צריך הרמב"ם ז"ל לאשמועינן דינא דשניהם כהנים גבי בבא דסיפא לענין דיעבד משום דזה כבר קמ"ל במקום דשנים חלצו אי בחלץ היחידי לשתיהן דאז מותר היבום אפילו לכתחלה בכהנים ומאי נפ"מ בחלץ היחידי לשתיהן אי ששנים חלצו והכל אחד וכבר קמ"ל זאת דמותר אפילו בכהנים לכתחלה ואם קדמו וכנסו דחד מינייהו ודאי חליצה נסיב והוי כב' שבילין מ"מ בדיעבד לא גזרו והא דפירש"י ז"ל דהא דתני שילא היא בדיעבד על אם קדמו וכנסו הא האי אם קדמו וכנסו הוא בשחלצו ב' אחים ובזה בבא דאחד חולץ ואחד מיבם נמי יש לאוקמי' ואפילו לכתחלה בכהן ולמה פירש על בבא דקדמו וכנסו הא יש לפרש גם על בבא אחד חולץ ואחד מיבם לכתחלה כיון דמיירי שקדמו שנים וחלצו ואי משום לשון לא גזרו כנ"ל אבל על שילא גופי' יקשה לן למה באמת לא תני אפילו על לכתחלה ז"א דרבותא גדולה קמ"ל דהא בקדמו וכנסו יש כאן בודאי נישואין של כהן לחליצה כדפירש"י ז"ל וחד מינייהו ודאי חליצה נסיב והוי כמו בב' שבילין כי מטהרת להו לשתיהן כבא לשאול עליו ועל חבירו עי' במסכת כתובות דף כ"ז עיי"ש אעפ"כ בדיעבד לא גזרו רבנן אבל לישרי להו לכתחלה הי' אסור כשאחד מהן בודאי חליצה נסיב אפילו בלא טעמא דאחות זקוקה אך בדיעבד לא גזרו רבנן והרמב"ם ז"ל נקט על בשחלץ היחידי לשתיהן דבין אחד חולץ ואחד מיבם לכתחלה בין אם קדמו וכנסו דהשתא ודאי איכא חד דנסיב חליצה לא גזרו בדיעבד דה"ה אפי' כשהיו כהנים נמצא דבשחלץ יחידי לשתיהן או שחלצו שני אחין אם כשמיבם אחד מותר לכתחלה ג"כ דהא ספק חליצה הוא והוי ככל ספיקא דרבנן להקל דל"ל דהכא שאני משום דנראית כחליצה ונתפרסם במעשה ב"ד דז"א כיון שחלץ לשתים ובכל אתר אין חליצה אחר חליצה אלא משום דכאן בספק א"כ אדרבה נתפרסם בב"ד הספק ע"כ הוי ככל ספיקא דרבנן לקולא וכשקדמו וכנסו שנים דזה לא הוי ככל ספיקא דרבנן לקולא דהא בודאי איכא כאן חד כהן דנסיב חליצה והוי כב' שבילין כנ"ל וע"כ דאין מתירין שניהם לכתחלה אבל בדיעבד לא גזרו רבנן אבל היכי כשחלץ אחד גבי אחיו ש"ז חולץ לאחת ואחיו ש"ז חולץ לאחת וזה מיבם חלוצתו של זה בזה אסור לכתחלה דלא הוי ככל ספיקא דרבנן לקולא משום דנראית כצרת ערוה דנתפרסם טובא במעשה ב"ד. ודע מה שכ' הרמב"ן ז"ל ותדע שהרי אחות חליצה נמי מדרבנן הוא ותנן במתניתן שחולץ מפני שהיא ספק אחות חליצה עכ"ל ז"ל הוא ג"כ כשיטת הרשב"א ז"ל אע"פ שהרשב"א ז"ל הק' מדלא משתמיט תנא ותני אם כנס אין מוציא בספק חליצה משמע דבספק חליצה מוציא וכתב דבאמת אחות ס' חליצה חמורה מספק חליצה לכהן דהתם נראית כאחות גרושתו עיי"ש פי' דאף דס' אחות חלוצתו חמורה מס' חליצה לכהן מ"מ הוי תדע גמורה מס' אחות חליצה לס' חליצה לכהן דהא שתיהן הוי דרבנן ולמה לא הוי ס' אחות ככל ספיקא דרבנן לקולא וע"כ משום דנראית כאחות חליצה שנתפרסם על ידי מעשה ב"ד וע"כ גם ס' חליצה לכהן נמי איכא האי סברא דלא דמי לכל ספיקא דרבנן לקולא כיון דנתפרסם ע"י מעשה ב"ד אבל בזה לא דמו להדדי דהתם בס' אחות חליצה כיון שנתפרסם ע"י מעשה ב"ד ונראית כאחות חליצה אף אם כנס מוציא דהא נראה כאחות גרושתו דהוי מדאורייתא אבל הכא אף אם נראה כחליצה מ"מ חליצה גופה מדרבנן וע"כ אם כנס בדיעבד לא גזרו רבנן ומ"מ הוי ראיה מס' אחות חליצה לספק חליצה לכהן דלא הוי ככל ספיקא דרבנן משום דנתפרסם ע"י מעשה ב"ד ונראית כיבמתו גמורה וחליצה גמורה דאם לא אמרינן הסברא דנראית הי' גם בס' אחות חליצה מותר ככל ספיקא דרבנן והעיקר הראיה דלא הוי ע"י מעשה ב"ד ככל ספיקא דרבנן לקולא וע"פ דברינו אלה מובן מאד מה שהרמב"ם ז"ל כתב דינא דכהנים גבי בבא מציעתא דהא קאי על לכתחלה ועל בדיעבד וע"כ אי היה כתב דינא דהיו כהנים ג"כ כן ובתר בבא דסיפא היה במשמע דאף כשאחיו ש"ז חולץ לאחת ואחיו של זה חולץ לאחת ואחיו של זה מיבם חלוצתו ש"ז כו' נמי ה"ה אם היו כהנים כסדר הזה ובאמח ז"א כנ"ל ע"כ נקט דינא דה"ה כהנים כסדר הזה רק על בבא מציעתא דשם בין לכתחלה מותר משום דחלצו שנים בין אם קדם וכנס אעפ"י דחד מינייהו ודאי חליצה נסיב מ"מ בדיעבד לא גזרו וידעינן ממילא דה"ה בסיפא בשחלצו שנים דאחד חולץ ואחד מיבם לכתחלה ובקדמו וכנסו דאין מוציאין מידו בדיעבד וע"פ דחד מינייהו ודאי חליצה נסיב ודוק: