Tosafot HaRid on Jerusalem Talmud Yoma Chapter 1
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
ע"ד דר"י דו לא יליף לה מן הדא קריא מעלה הוא בפרה סילסול הוא בפרה ניחא ע"ד דבר קפרא דיליף לה מן קריא למה כאן נוגעין וכאן אין נוגעין אר"ח ב"א שלא יטמאו אותו אחיו הכהנים ולא כך אינו טמא מחמת הוייתו אר"ב אף ב"ק א"ל משום מעלה הוא בפרה סילסול הוא בפרה ע"כ. הסוגיא הזאת חמורה והמפרשים ז"ל הש"ק ומה"פ ז"ל הביאו התו"י ז"ל ופילפלו בזה גם התו"י מפלפלין בזה בהא דפריך ואינו טמא משום הזייתו הא י"ל דלא קיבל הזאה עד הערב. וע"ז מפלפלין הפ"מ והק"ע ז"ל ולפענ"ד דלגי' התו"י ז"ל דמשני שלא יטמאו אחיו הכהנים ממנו שפיר פירשו לפי שיטתם ז"ל אבל לפי הגירסא שלפנינו יתפרש בע"ה בלי שום דוחק ולא יהיה קשה מאומה. דלכאורה קשה מאוד לפי גירסתינו אר"ב אף ב"ק א"ל משום מעלה וכו'. קשה מאד מאי קמ"ל הא רחב"א דמשני שלא יטמאו אותו אחיו הכהנים הכי לא ס"ל דמעלה הוא בפרה וכו' דאל"כ מאיזה טומאה נטמא אלא ע"כ דמעלה היא דווקא גבי פרה כדאיתא בתו"י ז"ל דבגדי אוכלי קודש מדרס הוא לחטאת וע"כ דלרחב"א ג"כ מעלה הוא בפרה ועכ"ז מקשה ואינו טמא משום הוייתו וא"כ מאי מוסיף ר"ב דמעלה הוא וכו' הכי אין אנו יודעין דכל טומאתו היא משום מעלה ואעפ"כ לא ניחא לן כיון דבל"ז טמא מאי מעלה הוא א"כ מאי אהני לן תירוצא דר"ב ע"כ נראה לפענ"ד דה"פ בפשיטות עפ"מ שכתבו בתו"י ז"ל וז"ל וטעמא דמטמאין אותו בנגיעתן משום בגדי אוכלי קודש מדרס לחטאת ואפילו שמרו עצמן על טהרת חטאת אומר רבינו הזקן ז"ל יכולין היו חכמים לעשותן כטמאים ויהיה היכירא לצדוקים בטבילתו כיון שהצריכוהו טבילה מחמת שעשאוהו כט"מ בשביעי שלו שצריך הערב שמש וא"ת מ"ש בחגיגה דף כ"ג גבי שפופרת וכו' עיי"ש והנה לפענ"ד ברור דהירושלמי דפריך ואינו טמא מחמת הזייתו וכן בה"ב בפרקין לקמן לא קפריך אליבא דר"ע לחוד דא"כ הול"ל אליבא דר"ע כמו בש"ס דילן דף י"ד ע"א וע"כ דקפריך אליבא דכו"ע והוא משום דלא שנויה כלל הפלוגתא דר"ע ורבנן בירושלמי. ועפ"ז יתבאר היטב הסוגיא דידן דקפריך לב"ק דיליף לה מן קרייא ולא ס"ל דמעלה וסילסול בפרה א"כ קשה למה כאן נוגעין וכאן אין נוגעין אר"ח ב"א שלא יטמאו אותו אחיו הכהנים פי' כמו שכתב רבינו הזקן ז"ל דיכולין היו חכמים לעשותן כטמאין שלא יגעו בו כדי שלא יטמאו אותו כדי שיהא היכירא לצדוקים בטבילתו עיי"ש וא"כ ע"כ הטעם דעשאו חכמים דלא יגעו בו ולא לטמאותו כדי שאח"כ ביום האחרון יגעו בו ויטמאו אותו. ואבל לא משום מעלה הוא בפרה דהוא טהור כ"כ שלא נגעו בו אחיו הכהנים ז"א אלא דב"ק לא ס"ל דמעלה הוא בפרה ורק משום דצריך היכירא לצדוקין והיו מטמאין אותו ביום השמיני בנגיעה וטבל בלא הערב שמש ע"כ צריכין לטמאות אחיו הכהנים ולאסור נגיעתן בו כדי שביום השמיני כשיגעו בו יהיה טמא ויטבול בלא הערב במש משא"כ גבי יוה"כ אין צריכין לטמאות אותו ע"כ לא אמרו דאחיו הכהנים מטמאין אותו בנגיעתו ע"כ נוגעין בו וע"ז פריך ולא כך אינו טמא מחמת הזייתו בתמיה דלמה לן לאסור הנגיעה מאחיו הכהנים ולטמאותן כדי שיטמאו אותו ביום האחרון בנגיעתן דלא רצו לטמאו בנגיעת שרץ דלא רצו לזלזל בו לטמאו טומאה דאורייתא כמו שכתבו התוס' ז"ל דף ב' ע"א ד"ה להוציא אבל מכיון דהוזה עליו כל שבעת הימים דגמרינן ממילואים ולא מחשש טומאה לא יטבול אתמול בערב דלא היתה טבילה במילואים רק הזאת דם לחוד ולא טבילה וה"נ דכוותיה וא"כ למה לן לאסור הנגיעה באחיו הכהנים ולטמאותן הא בלא"ה יכולין היו לעשות היכירא לצדוקים אף דלא יטמאו אותו בטומאה דאורייתא אלא דיטבול ביום האחרון מחמת הזייתו ויעסוק בפרה בלא הערב שמש ויהיה היכירא לצדוקים הן אמת דהחמירו חכמים שלא לטמאות אותו לכתחלה בטומאה דאורייתא לזלזל בו אבל הזייה כבר נעשה עליו בלא זלזול אלא בקדושה א"כ ממילא יטבול ביום האחרון למחר ויעסוק בפרה בלא הערב שמש [והא דכתבו התוס' ז"ל דף ג' ע"ב ד"ה ריב"ב דהא דטבו"י כשר בפרה הנ"מ בטבו"י דרבנן אבל טבו"י דבועל נדה שהוא דאורייתא אסרו רבנן אע"ג דמדאורייתא שרי אפילו טבו"י בטומאה דאורייתא מ"מ רבנן גזרו בהן בל"ס לפענ"ד דכונתם הוא ג"כ דלכתחלה צריך ליזהר שלא יבא לידי טומאה דאורייתא לכתחלה אבל פשיטא כשנטמא מאליו בטומאה דאורייתא שפיר עובד טבו"י דאין סברא למימר כלל דרבנן יאסרו לעשותה בטבו"י כי ז"א כי הלא אדרבה כמה גזירות עשו חכמים להוציא מלבן של צדוקים והאיך נימא כשנטמא אסור לו לעשות בפרה עד שיעריב שמשו זה פשיטא דאינו אלא דהעיקר שלא יזלזל להיות טמא לכתחלה כדאיתא בתוס' ז"ל דף ב' ע"א הנ"ל וה"נ כונתם ז"ל דצריך ליזהר לכתחלה שלא יבוא לידי טומאה דאורייתא שלא יזלזל בטומאה דאורייתא אבל פשיטא דעל הזייה שהוא בקדושה הוא שפיר עושה בטבו"י. וע"כ דכונת התוס' ז"ל דטעמא הוא שלא יזלזלו בו לטמאו כדמוכח מלשונם ז"ל דף ב' ע"א עיי"ש ולתירוצם השני דאפילו טבו"י לא הותר אף מדאורייתא אלא בט"מ וטבו"י דשרץ דאתא בק"ו אבל בועל נדה חמור ממנו שמטמא משכב תחתון כעליון זה לא שייך בהזאה]. וע"כ דלשיטת הירושלמי דלאו משום חששא דטומאה אלא משום דילפינן ממילואים דהיה הזאה לא בעי טבילה כל שבעת הימים דלא היה במילואים רק הזאה ולא טבילה [ולשיטת הבבלי לשיטת הסוגיא דדף ח' ע"א וע"ב דמשמע משום חשש טומאה וע"כ לר"מ בעי הזאה כל ז' ולר"י שלישי ושביעי כדאיתא דף ח' ע"ב ראשון שמא שלישי וע"כ בעי טבילה ג"כ לאחר הזאה למ"ד טבילה בזמנו מצוה כדפירשו התוס' ז"ל לאחר הזאה תומ"י אבל להך שיטה דלאו משום חששא דטומאה אלא משום דילפינן ממילואים ע"כ דלא בעי טבילה. וע"ז מתרץ ר"ב אף ב"ק א"ל משום מעלה בפרה סילסול הוא בפרה כלומר לא כדקס"ד דהעיקר דהטילו חכמים טומאה על הכהנים כדי שיטמאו במגען לכהן השורף את הפרה להוציא מלבן של צדוקים ז"א אלא דמעלה הוא בפרה סילסול הוא בפרה דאפילו לא יטמאו אותו מ"מ אסרו בנגיעה ועשאוהו טהור כ"כ עד שאחיו הכהנים אסורין לנגוע בו שלא יטמאו אותו וע"כ אף דאינן צריכין לטמאות את הכהנים כדי שיצטרך טבילה בנגיעתן ביום האחרון מ"מ הרי הם כטמאים לגביה משום מעלה הוא בפרה וכיון שמעלה הוא בפרה ממילא מטמאין אותו הכהנים בנגיעתן משום מעלת הפרה וע"כ ממילא ביום האחרון נגעו אותו כדי שיצטרך טבילה להוציא מלבן של צדוקים וע"כ שפיר יכול לטבול אתמול בערב כיון דלמחר יצטרך טבילה ממילא בנגיעת הכהנים משום מעלת הפרה. אבל התוס' ז"ל לא רצו לפרש כן משום דע"פ גירסתן דמשני שלא יטמאו הכהנים ממנו א"כ נמצא הקושיא במקומה עומדת דלמה טמאו להכהנים שביום השמיני מטמאין בנגיעתן הא בלא"ה טמא משום הזייתו כנ"ל כיון דלא משני דמטמאין משום מעלה הוא בפרה וע"כ פירשו כפירושם ז"ל:
ואינו טמא משום הזייתו אר"י בר"ב משהיה מקריב קרבנותיו היו מזין עליו ע"כ. בציון ירושלים מקשה כיון דצורך הוא אין הזאה מטמאתו וכמ"כ קשה על הש"ס דילן דף י"ד ועיין במל"מ ז"ל פי"ט מה' אה"ט עיי"ש ולכאורה קשה ע"ז באמת מה שהקשה המל"מ ז"ל גבי ב' שבילין על הר"ש ז"ל דאינו אלא חומרא בעלמא להצריכו טבילה והזאה שמא היום או למחר יתברר הדבר דהתינח טבילה לא נפיק ריעותא אם אנו מצריכין אותו לחומרא אבל הזאה כיון דמדין לא היה צריך נמצא שאנו מטמאין אותו בידים שהרי המגע במי חטאת שלא לצורך הזאה טמא ואולי כיון דתקנת חכמים הוא להזות עליו נמצא שהוא לצורך הזייה וכל שהוא לצורך אינן מטמאין וכמבואר עכ"ל ז"ל. ולכאורה קשה מאוד על תירוצא דידיה מסוגית הש"ס דף י"ד הנ"ל דמוכח דאליבא דר"ע אף הזאה שהיא צריכה מ"מ כיון שטהור הוא טמא ומה שנסתפק בתחלה וס"ל דהזאה שהוא משום חומרא דרבנן הוי טמא פשיטא דהוא הכל אליבא דר"ע דמקשה שם על ר"ע ור' יוסי וע"כ דקושייתנו על ר"ע דלרבנן פשיטא דטהור אבל תירוצו קשה. ונראה לפענ"ד בפשיטות דדוקא הכא גבי שבעת ימי הפרישה דהוא מחשש טומאה שפיר ס"ל לר"ע דהוא טמא דשמא באמת טהור הוא ורבנן לא עשאו כטמא דהא עובד עבודה כל ז' רק לענין יוה"כ אסמכוה רבנן אקרא דמילואים [לשיטת הש"ס דילן] וחששו לטומאה כדאיתא בתוס' ז"ל ד"ד ע"א שהבאתי לעיל אבל התם גבי ב' שבילין דבאמת הספק טומאה לפנינו רק התורה התירה ס"ט ברה"ר וכיון דחכמים החמירו אצל גברי דאיפשר בתקנה וע"כ אינו בהיתר שהתירה התורה ברה"ר וביטלו חכמים ההיתר דרה"ר והוי כמו ברה"י וע"כ ספיקו טמא וכיון דהוי טמא מן הדין א"כ הוי הזאה צריכה מן הדין תורה ודומה למה שכ' המג"א ז"ל באו"ח סי' תמ"ד ס"ק מ"ו ונ"ל דאפי' באכילה שרי לענין חמץ נוקשה דרבנן והא דכתב הר"נ ז"ל פ"ק ישראל שהפקיד חמצו אצל א"י וקיבל הא"י אחריות צריך ביעור מדרבנן ואם עבר ולא ביערו אסור אחר הפסח שאני התם כיון דזה החמץ צריך ביעור מן התורה וחכמים תיקנו שזה לא מקרי ביעור א"כ הו"ל כאילו עבר מדאורייתא דומיא דמי שביטל חמצו ולא ביערו דאסור אחר הפסח וכו' עכ"ל ז"ל עיי"ש וה"נ דכותיה דהכא גבי פרישה דיוה"כ דמדאורייתא אין כאן כלל חששא דטומאה אלא מדרבנן והעיקר ספק טומאה הוא מדרבנן משא"כ הכא גבי ב' שבילין דספק טומאה הוא מדאורייתא והו"ל ספיקא מדאורייתא ורק מן התורה ר"ה מתירו וכיון דאמרו רבנן דאין ד"ה מתירו כיון דאיפשר לגברא בתקנתא ממילא הו"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא וצריך הזאה מד"ת משא"כ הכא גבי פרישה דכל חששא דטומאה הוא מדרבנן הו"ל כמו נוקשה דרבנן דעיקר החמץ הוא מדרבנן א"כ מן ד"ת א"צ הזאה וא"כ טמא הוא מד"ת א"כ היכי עביד עבודה וכי בשביל שצריך הזאה מדרבנן יהיה טהור לעבוד עבודה כיון דמד"ת הוי טמא משא"כ גבי ב' שבילין דהתם אמרו רבנן דרה"ר לא הוי היתר ונמצא דהוי טמא מן התורה וצריך הזאה מד"ת והזאה מטהרתו כמו בעיקר חמץ מן התורה ורבנן אמרו דלא הוי ביעור הו"ל כאילו עבר אדאורייתא וה"נ כיון דאמרו רבנן דלא הוי רה"ר היתר הו"ל כמו דצריך הזאה מן התורה וזה ברור ופשוט וראיתי בנו"י ז"ל דמקשה על ספיקא דהמל"מ ז"ל דאף בצריך הזאה מדרבנן מ"מ טמא ע"ז מקשה הא אליבא דרבנן גבי הזאה דיוה"כ ס"ל לרבנן דטהור ומפלפל ע"ז אבל באמת המל"מ ז"ל מעיקרא לא מקשה רק אר"ע דהא קאי שם אליבא דר"ע ולר"ע דס"ל דהזאה על הטהור הוי כנוגע ורק בנוגע לצורך הזייה טהור ג"כ ע"כ מסיים המל"מ בלשונו ז"ל והנוגע במי נדה שלא לצורך הזייה טמא ומה שמסיק המל"מ ז"ל דרבינו ז"ל לא כתב כי אם טבילה אלמא דבהזאה לא החמיר עליו להזות עליו שלא לצורך ולפ"ז דין זה לא נאמר כי אם בטומאת שרץ אבל לא בטומאת מת דלא אמרינן זילו טבילו כיון דטבילה לא מהניא כלל בלא הזאה עכ"ל ז"ל הגם דרבינו ז"ל פסק כרבנן דר"ע היא לאו משום דחשש לטמאו בידים ז"א אלא דלא מחמירין עליו רק לענין טבילה דהרי מקוה לפניך אבל לא בהזאה דצריך לאפר פרה ולבוא לירושלים ואפילו בלא ירושלים לא בנקל למצוא אפר פרה ונמצא דדברי המל"מ ז"ל מבוארים היטב בע"ה:
היה שם עוד אחד. הש"ק ז"ל הק' על הרמב"ם ז"ל דכתב ונוטל חלק בראש כיצד כשירצה אומר זו החטאת שלי וזה האשם שלי ע"כ נראה שזו דעת רבנן שלעולם אינו נוטל אלא אחת ובפ"ב מה' תמידין פסק כרבי וכו' ואיני מבין הקושיא דהרמב"ם ז"ל פסק כרבי והא דכתב זו החטאת שלי כונתו בדאיכא שתים נוטל הוא בראש ואומר זו אני נוטל ואם היא שמינה יותר הוא שלו ואין הכהנים רשאים ליטול טרם שיטול הוא חלקו בראש כי חלק בראש ונוטל מחצה או אחת ב' ענינים הן וזה פשוט לפענ"ד ודו"ק: