ר' אליעזר אומר בלאו. מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי:

הדרן עלך מאימתי

פרק שני

היה קורא אם כיון לבו יצא. אע"פ שלא יקרא בברכותיה וכן פי' ר"ח, ואמרינן נמי בירו' אמר ר' בא זאת אומרת ברכות אין מעכבות:

ובאמצע שואל וכו'. גרסי' בירושלמי עד כאן באמצע הפרשה ואפי' באמצע הפסוק ר' ירמי' מרמז ור' יונה משתעי רב הינא בשם רב יוסף ודברת בם מכלל שיש לך רשות לדבר:

ר' יהודא אומר בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק. יש להסתפק אי בעי למימר לא יפסיק כלל אפילו להשיב דחמיר מבאמצע הפרק או דילמא האי דקאמר לא יפסיק היינו כדין בין הפרקים אבל לא חשיב טפי מבאמצע הפרק:

ש"מ מצות צריכות כונה. פי' שיכוין לשם המצוה אבל לא איירי בכונת הלב דפסוק ראשון לכ"ע בעי כונת הלב, והכא כיון לבו וידע והבין מה שאמר אבל לא כיון לקריאה:

בקורא להגיה. פרש"י להגיה אם יש בו טעות ואפילו לקריאה לא איכוין, ור"ח פי' בקורא להגיה כלומר כעין חסרות ויתרות מזוזת ולטטפת כאדם המגיה ומדקדק (לכתוב) [לקרות] ע"פ המסורת:

וחכמים אומרים בכל לשון. נראה דהלכה כחכמים דקיי"ל הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו ועוד דקאמר בסמוך ורבנן סברי לה כמאן דאמר לא השמיע לאזנו יצא והכי פסקינן הילכתא לקמן, ועוד דקאמר הכא ור' סבר לה כר' יוסי דאמר לא יצא ולקמן על מילתא דר' יוסי גופיה קאמר תרתי שמעת מינה לפי שלא היה רוצה לחלוק על רבנן דהילכתא כותייהו:

כל התורה כולה בכל לשון נאמרה. פרש"י בפ"ב דמגילה [דף יז:] לקרות בס"ת, וקשה דלא אשכחן שתהא קריאת התורה מן התורה, מיהו אפשר שיש קריאה שהיא מן התורה כגון פרשת זכור ופרשת פרה אדומה וכיוצא בהם ונראה לפרש [כל התורה כולה] בכל לשון נאמרה כל קריאות שצוה הכתוב (צ"ל בלשון הקודש) כגון מקרא בכורים וידוי מעשר (ומקרא מגילה) [ופרשת] חליצה (כולם בלשון הקדש נאמרה):

עד כאן מצות כונה. עד בכל מאדך ששני פסוקים אלו מדברים ביחוד השם באהבתו וביראתו: