רב חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא בעידן ק"ש. כתוב בספרים ה"מ לק"ש אבל לתפלה בעי אהדורי דא"ר (לוי לאכול) [רשב"ל לגבל] ולנטילה ולתפלה ד' מילין כמו ששנויה בפסחים בפ' אלו עוברין [דף מ"ו ע"א] ובחולין פ' העור והרוטב [דף קכ"ב ע"ב], ולא נמצא גירסא זו בספרים ישנים וגם רש"י לא פי' כן והדין עמו דכי (האי) [היכא] דלית ליה לאהדורי בעידן ק"ש משום שלא יעבור הזמן ה"ה נמי לענין תפלה דמאי שנא הא מהא, ורש"י נמי לא פירש שם טעמא דתפלה משום נטילת ידים אלא כדי להתפלל בעשרה וכן לקמן בפ' מי שמתו [דף כ"ב ע"א] (גבי) [קאמר] בטלו לנטילותא כרב חסדא דרב. חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא ולא הזכיר ק"ש כלל הילכך נראה דאין לחלק:

אבל תרומה [משום ברכה וברכה דרבנן] דאי עבד שפיר דמי. אבל אי הויא ברכת תרומה דאורייתא משמע דתרומתו אינו תרומה דהברכה מעכבת ההפרשה אע"ג דברכות אינן מעכבות היינו משום דהויין מדרבנן אבל אי הויין דאורייתא מעכבות ולא הויא הפרשה:

דילמא ר' יהודה היא. לא נזכר ר' יהודה במתניתין גבי לא השמיע לאזנו יצא אלא פשיטא ליה מדאיירי ר' יהודה בסיפא דת"ק דרישא היינו ר' יהודה:

להודיעך כחו דר' יוסי דאפילו דיעבד נמי לא. וא"ת ולשמעינן כח דר' יהודה לכתחלה נמי שפיר דמי וכח דהיתרא עדיף, וי"ל דלא חשיב ליה כח דהיתרא דפשיטא היא דכיון דלא דריש שמע השמע לאזניך וכו' מהיכא תיתי לן דלכתחלה צריך שישמיע לאזנו:

חרש המדבר ואינו שומע תורם לכתחלה. ולא בעי למימר ה"מ ק"ש דאורייתא אבל תרומה דרבנן שרי אפילו לכתחלה כדמפלגי' לעיל לר' יוסי בין ק"ש דאורייתא לתרומה דרבנן משום דלענין לכתחלה אין להתיר בדרבנן יותר מבדאורייתא דבפסול דיעבד דוקא שייך לאפלוגי:

אלא הא דתניא לא יברך אדם ברכת המזון וכו' אי ר' יוסי אפילו דיעבד נמי לא. תימא היכא (דמי) (מדמה] ברכת המזון לק"ש בשלמא תרומה דלעיל ומגלה דלקמן שהם מדרבנן [יש] לדמותם לק"ש שתקנו שצריך להשמיע לאזנו כמו בק"ש אבל ברכת המזון דאורייתא ולא כתיב בקרא (צריך שישמיע) [צורך שישמיע] לאזנו למה יתקנו חכמים שלא יצא אם לא השמיע לאזנו כיון שמן התורה יצא והיכא פריך כ"כ בפשיטות אי ר' יוסי הא אמר דיעבד נמי לא דתקנת חכמים הוא די לנו בזה שנאמר שלכתחלה צריך אבל בדיעבד יצא, וי"ל דפשיטא ליה דגמרינן ברכת המזון מק"ש ואע"ג דבסוטה מפקי מתרי קראי בפרק אלו נאמרין דברכת המזון [וקריאת] שמע אם אמרן בכל לשון יצא שמע בכל לשון שאתה שומע ברכת המזון דכתיב ואכלת ושבעת וברכת בכל לשון שאתה מברך לא איצטרכו אלא משום דליהוו שני כתובים הבאים כאחד ולא נגמור אחרינא מיניהו ועוד דלא צריכי אלא למ"ד כל התורה כולה בלשון הקדש נאמרה וצריכי הני קראי להכשירן בכל לשון ולא ניליף מעלמא, א"נ אפילו (לא) הוי דאורייתא מסתבר שכיון שתקנו שצריך להשמיע לאזנו כמו בק"ש תקינו לגמרי כמו בק"ש דאם לא השמיע לא יצא:

חוץ מחרש. סתם חרש דעלמא הוי שאינו שומע ואינו מדבר אבל זה מדבר ואינו שומע כיון שיכול לקרות את המגילה ואף על גב דבעלמא הוי כפקח לכל דבריו הכא לא כיון שאינו יכול להשמיע לאזנו:

ר' יהודה מכשיר בקטן. תימא באיזה קטן מיירי אי בלא הגיע לחינוך מ"ט דר' יהודה דמכשיר והא אמרינן בר"ה פ' ראוהו ב"ד [דף כ"ט ע"א] כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן ואי בהגיע לחינוך מ"ט דרבנן דפסלי והלא אחרים אינן חייבים אלא מדרבנן ואמאי, לא אתי קטן שהוא חייב דרבנן ומפיק גדול שגם הוא אינו חייב אלא מדרבנן דהכי אמרי' לקמן פ' מי שמתו [דף כ':] דבן מברך לאביו ומוקי לה התם כגון שלא אכל אביו אלא שיעורא דרבנן כזית או כביצה דאתי דרבנן ומפיק דרבנן וכן נמי קשה בהלל דאמרינן בפרק לולב הגזול [דף ל"ח:] דאין עונין אחר הקטן הקורא את ההלל אלא אומר אחריו מה שהוא אומר ומשמע דבקטן שהגיע לחינוך מיירי (מיקרי) [דקורא] הלל ואמאי אין עונין אחריו (ליתין) [ליתי] דרבנן וליפוק דרבנן, וי"ל דשאני גבי ברכת המזון שחומרא יתירא היא מה שחייבו ישראל עצמן בכזית או כביצה כדאמרינן לקמן בפ' מי שמתו [דף כ':] ןלא אשא פנים לישראל הילכך בקל יכול קטן להוציאו מה שאין כן בשאר חיובי דרבנן, אי נמי לא דמי הלל ומגלה לברכת המזון שהלל ומגלה עצמן אינן אלא מדרבנן (נקט) [וקטן אין מחוייב אפילו בשאר מצות אלא] מדרבנן הלכך אינו מוציא גדול דליכא אלא חד חיובא דרבנן אבל גבי ברכת המזון גבי קטן ליכא אלא חד חיובא דרבנן שהרי הקטן אכל כדי שבעו ואי הוי גדול מחוייב מדאורייתא הילכך מוציא את אביו דאיכא חד מדרבנן ואי קשיא לך הדא דאמרינן בערבי פסחים [דף קט"ז] אן גבי רב ששת ורב יוסף דהוי אמרי אגדתא ומפרש טעמא התם משום דקסברי מצה בזמן הזה מדרבנן וסומא מחוייב מדרבנן ואתי דרבנן ומפיק דרבנן ואמאי והא איכא בדידהו תרתי דרבנן והיאך מפקי אחרים דלית בהו אלא חד מדרבנן, וי"ל שיש חילוק בין קטן שלא נתחייב מעולם לסומא שכבר הגיע לכלל חיוב דאורייתא:

אמר רב מתנא כו' חסורי מחסרי והכי קתני. שום דפסקינן לקמן כר' יהודה וסתמא דמתני' נמי אליבי' ניחא ליה לאוקמי סתם מתני' דמגלה כותיה, ורשב"ם פי' לפי שהמשנה קצרה דבריה שהיה לה לפרש דר' יהודה איירי בקטן שהגיע לחינוך דאי לא הגיע פשיטא דלא מהני הילכך דוחק להגיה המשנה:

אלא מאי ר' יהודה היא ואפילו לכתחילה. אלא הא דתניא לא יברך אדם ברכת המזון בלבו כו'. הקשה הראב"ד (דפריך) [אדפריך] מברכת המזון מני לא ר' יהודה ולא ר' יוסי (קשיא) לקשי' מר' יהודא גופיה דקאמר [ר' יהודה] מכשיר בקטן מכלל דבחרש מודה ותירץ דהא עדיפא ליה לאקשויי משום דחרש חד טעמא וקטן חד טעמא ובחרש קא פליג עליה בדוכתא אחריתי דשמעינן ליה במתני' דאין צריך להשמיע לאזנו משום הכי לא פליג אלא בקטן משום הכי ניחא ליה לאקשויי מברכת המזון:

אלא אי אתמר הכי אתמר וכו' עד אבל בשאר מצות דברי הכל יצא. צ"ל דרב יוסף פליג אסוגיין דלעיל משום דלעיל מדמינן ברכת המזון לק"ש וקשה דהוה ליה למימר רב יוסף אמר: