ובמקום אסטניס לא גזור רבנן. דכיון שאינו עושה להתענג מותר לרחוץ בימי אבלו וכן מותר לחוף ראשו אי קשיא ליה ערבוביא דרישיה וכן יולדת בימי אבלה דלא גרע מאסטניס דהכא וכן מצינו בי"ה אע"ג דסיכה אסורה אמרינן במס' יומא [דף ע"ז:] מי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש, ואמרינן בירושלמי דפירקין אבל אסור ברחיצה כל שבעה הדא דתימא ברחיצה דתענוג אבל ברחיצה שאינו של תענוג מותר (הא) [כהדא דשמואל בר בא עלו לו חטטין [ברישיה] אתי (שיילי לר' מיאשא) [ושאלין לר' יוסי] מהו דיסחי אמר (יכסה) [יסחי] במה, אנן קיימין אי בדבר שיש בו סכנה אפילו בט"ב אפי' בי"ה נמי אלא כשאין בו סכנה, ודלא כמו שפי' ר"ח דאסטניס היינו שהוא מסוכן, דכיון דלרפואה היא בשעת הדחק שרי ליה [ולא] כל דאמר אסטניס אני מהימנינן ליה עד שיאמרו בקיאים:

וכשמת טבי עבדו קבל עליו תנחומין. מפרש עלה בירושלמי מכאן שתלמידו של אדם חביב עליו כבנו וכן עבדו המשמשו כרצונו חביב עליו כבנו דאי לאו הכי תנחומין על אחר למה ואפילו הוא בן חורין: