תפילין פשיטא. פי' משום דהוי מצות עשה שהזמן גרמא, ותימא מאי פשיטא ליה כולי האי דהא פלוגתא היא בפ' בתרא דעירובין [צ"ה:] ואיכא מ"ד דשבת ולילה זמן תפילין נינהו, וי"ל דאין הכי נמי הוה מצי לשנויי הכי דלאפוקי מהאי תנא אתא אלא לרבותא משני דאפילו למאן דחשיב להו זמן גרמא הוה ס"ד לחיובינהו, ועי"ל דהכי מקשה פשיטא ואי אתא לאשמועינן דתפילין הוי מ"ע שהזמן גרמא לישמועינן גבי הלכות תפילין דשבת ולילה לאו זמן תפילין נינהו וממילא הוה ידענא דנשים פטורות ומשני דהוה ס"ד לאקשויי תפילין למזוזה:

חייבין בתפלה פשיטא. תימא מאי פשיטותא היא והלא מצות עשה שהזמן גרמא היא ואי משום דהוי דרבנן והרי הלל דרבנן ונשים פטורות משום דהוי זמן גרמא כדתנן בסוכה [דף ל"ח] מי שהיה עבד ואשה וקטן מקרין אותו עונה אחריהם מה שהם אומרים וכן חנוכה ומקרא מגלה וארבע כוסות היו פטורות מטעמא דזמן גרמא אי לאו טעמא [דאף] הן היו באותו הנס, וי"ל דאגב דפריך על אחריני פשיטא פריך נמי הכא:

נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה. משמע הכא דקדוש הוי דאורייתא ואמרינן נמי בערבי פסחים [דף ק"ו] זכור את יום השבת זכרהו על היין בכניסתו, וקשה מהא דאמרינן בריש נזיר [דף ד.] מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות מאי היא אלימא קדושה ואבדלתא מושבע ועומד מהר סיני הוא, ופר"ת בתמי' כלומר וכי מושבע מהר סיני הוא דצריך קרא לאוסרו וי"ל דעל היין הוי דרבנן אבל קידוש היום דאורייתא וקרא דזכרהו אסמכתא בעלמא הוא, וה"ר יוסף קרא היה אומר בשם רבינו קלונימוס איש רומי דנזיר מותר לשתות יין קידוש והבדלה מהך דנזיר שהבאתי ראי' כי היה מפרש בניחותא מושבע ועומד מהר סיני הוא כלומר מן התורה הוא חייב והיאך יכול לאוסרו עליו, ואינו נראה לר"ת דאפילו לפי סברתו דזכרהו על היין הוי דרשה גמורה התינח קידוש הבדלה מאי איכא למימר, ועוד מאי פריך הרי מושבע ועומד מהר סיני נהי דהוי חייב מן התורה מ"מ יכול לאוסרו עליו דנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות, ועוד הרי כמה אמוראין בערבי פסחים דהוי מקדשי אריפתא הילכך צריך לפרש בתמי':

נשים חייבות בברכת המזון דאורייתא או דרבנן. פרש"י דרבנן דכתיב וברכת על הארץ ונשים לא נטלו חלק בארץ, והקשה הר' אלחנן א"כ גר נהי דיכול לומר בברכת המזון שהנחלת לאבותינו משום דפסקינן בירושמי דבכורים כר' יהודה דאמר גר מביא וקורא שיכול לומר לאבותינו דכתיב כי אב המון גוים נתתיך לשעבר היית אב לארם מכאן ואילך לכל האומות מ"מ היאך יוציאו האחרים ידי, חובתן כיון שלא היה לגרים חלק בארץ מידי דהוי אנשים, ודוחק הוא לומר שאני גרים שהם זכרים, ועוד הקשה מהא דתניא בתוספתא ר' יוסי אומר היה ר' מאיר אומר הכהנים מביאין ולא קורין שלא נטלו חלק בארץ ואני אומר כשם שנטלו הלוים כך נטלו הכהנים, והשתא לר' מאיר היאך יוציאו הכהנים אחרים בברכת המזון, מיהו לדידן לא תיקשי דק"ל ר"מ ור' יוסי הלכ' כר' יוסי וי"א הא דמיבעיא ליה לנשים משום דלא מצו למימר ברית ותורה אבל אנשים לא שייך בהו ולית ליה הא דרב דאמר לקמן [דף מ"ט ע"א] יצא לפי שאינו בנשים:

דכתיב ישא ה' פניו אליך. רשב"ם אומר כי לפי הפשט לא קשה מידי דהא לא כתיב ישא ה' פניך אלא פניו אליך ור"ל שיטול רוגזו ממך ויראה לרב פנים שוחקות:

[מתני'] בעל קרי מהרהר בלבו, פרש"י משום דק"ש דאורייתא וברכות דרבנן. ולא היה צריך לפרש כן דאפילו למ"ד ק"ש דרבנן היינו היכא שהזכיר יציאת מצרים אבל מתניתין שלא הזכיר הוי ק"ש דאורייתא ואמת ויציב דרבנן הילכך עדיף טפי שיקרא ק"ש דאית ביה קבלת [עול] מלכות שמים וגם יציאת מצרים ו:

ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה. פרש"י ואפילו בהרהור, וכן משמע בגמרא דקאמר [דף כ"ב ע"א] בעל קרי שאין לו מים לטבול קורא ק"ש ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה ואוכל פתו ומברך לאחריו ואין מברך לפניו מהרהר [בלבו] ואינו מוציא בשפתיו:

גמ' אמר רבינא זאת אומרת הרהור כדבור דמי. וכל אדם יוצא ידי חובתו בהרהור אע"ג דלקמן [דף כ"ד ע"א] אמרינן אסור להרהר [בדברי תורה] בבית הכסא משום דכתיב והיה מחניך קדוש אבל מלא יראה בך ערות דבר לא שמעינן ליה משום דהוה אמינא דוקא דבור אסור אבל הרהור מותר אלמא דהרהור לאו כדבור דמי, וי"ל דשאני ת"ת כי עיקרו הוא בדבור כדדרשינן כי חיים הם למוציאיהם בפיהם הילכך הוה אמינא בכי האי גוונא [אינו] אסור בבית הכסא, וגם לא דמי לההיא דפרק כל כתב [דף קי"ג] ממצוא חפציך ודבר דבר דבור אסור הרהור מותר, שאני התם דאי לאו קרא הייתי מתיר אן דבור דלאו מלאכה הוא הילכך אין לנו אלא מה שאמר הכתוב אבל הכא לענין ק"ש כתיב על לבבך הילכך הוי הרהור כדבור. ולר' אבינא אתיא מתניתין כר' מאיר דאמר לעיל בפרק ב' [דף ט"ו ע"א] הרי הוא אומר על לבבך (בכונת) אחר כוונת] הלב הן הן הדברים, אי נמי כר' יהודה דאמר אם לא השמיע לאזנו יצא אבל לכתחלה צריך להשמיע לאזנו ובעל קרי אוקמיה אדאורייתא ויוצא בהרהור אף ע"ג דר' יהודה פליג עליה לקמן מיהו בהך מצי סבר כר' יהודה אבל כר' יוסי דאמר לא יצא לא מתוקמא דהא אפילו דבור בלא השמעת אזנו לא מהני כ"ש הרהור:

יוציא בשפתיו. כיון דשרית ליה להרהר התיר לו גם הדבור:

(לא) כדאשכחן בסיני. דבעל קרי אסור בדברי תורה ודומיא דסיני אסרו חכמים ולא בהרהור אע"ג דבסיני היו שותקין ושומעין שומע הוי כעונה:

ורב חסדא אמר הרהור לאו כדבור דמי. לדידיה אתיא מתניתין שפיר כר' יוסי דאמר לא יצא ואפילו ר' מאיר דאמר אחר כוונת הלב הן הן הדברים מ"מ צריך שיוציא בשפתיו ובלא השמעת האוזן קרי ליה כוונת הלב. וכן הא דתניא לעיל לא יברך אדם ברכת המזון בלבו ואם ברך יצא (אינו) [היינו] במוציא בשפתיו בלא השמעת האוזן, ופר"ח דהלכתא כרב חסדא מדשקלי וטרי ר' אלעזר ורב אדא בר אהבה לתרוצי למילתיה ואינו יוצא בק"ש בהרהור עד שיוציא בשפתיו אע"פ שאין צריך להשמיע לאזניו כדפסיק רב חסדא גופיה לעיל דכ"ב: