גמרא אלימא לר' יוסי בר' יהודה והא אם יש שהות קאמר ואפי' לרב נחמן בר יצחק דאמר לר' יוסי בר' יהודה לקידושי' ניתנו לא דמי למעכשיו דהוי כאלו פי' בשעת מכירה כשתרצה ליעדה תהא מקודשת בשעבוד שעליה כיון דגזירת הכתוב הוא שצריך שיהא שהות ביום כדי לעשות שוה פרוטה והשתא נמי אתי שפיר הך בריית' דבסמוך דשיחק' באדון ומקודשת לשני אפי' כרב נחמן בר יצחק:

משל לרבנן פירש"י מדברי חכמים אנו למדין דבר זה ובסוף נמי פי' מהו דתימא הא לא אמר מעכשיו וניליף מינה דאפי' לא אמר מעכשיו מקודשת לראשון ול"נ פי' דאין זו ולא עוד אלא בכל מקום מביא המשל ללמד על הדבר ועוד ע"כ הא דקאמר משל לאומר לאשה הרי את מקודשת מעכשיו לאחר ל' יום מיירי בשפירש בהדיא מעכשיו תהא מקודשת אם לא אחזור בי עד לאחר ל' יום דאי בסתם איירי הא איכא למ"ד בפ' האומר דלא חזרה ולא תנאה הוי ואעפ"י שהלשון שוה לההיא דפ' האומר אין לחוש אם אין הפי' שוה דכי האי גוונא אשכחן בסוף יש נוחלין מהיום ולאחר מיתה מתפרש בתרי גווני וכיון דאיירי בשפי' בהדיא אין צריך ללמוד זה מדברי חכמים. ויש לפרש שהמשל בא ללמד על הענין ולומר כי היכי דפשיטא לן התם דמקודשת לראשון ה"ג גבי ייעוד אע"ג דלא אמר בשעת מכירה מעכשיו לכשארצה כיון דמעות הראשוני' לקידושי' ניתנו הוי כאלו פי' הכי בפי' והבא עליה משעת מכירה עד שעת ייעוד יש בו איסור אשת איש דחל הייעוד למפרע משעת מכירה.

ולר"מ תנאו קיים אבל לרבנן לא דייעוד לא הוי דבר שבממון: