[אות מא] **במשנה מועד לאדם ואינו מועד לבהמה.**ואם הוא מועד לאדם ולבהמה וחזר מבהמה הוי חזרה לגבי בהמות אף דלא הדר ביה מאדם כך אמרי' בסוגיא לרב זביד דס"ל ואינו מועד תנן היינו דסתמא הוי מועד מזה לזה. ופרכינן מדקתני מועד לאדם ולא הוי לבהמה דע"כ בעי לדיוקא דסתמא הוי מועד לבהמה. והא פשיטא השתא מבהמה לבהמה סתמא הוי מועד מאדם לבהמה צריכה למימר. ומשנינן דאחזרה קאי דאם הוי מועד לאדם ולבהמה וחזר מבהמה דהוי חזרה לבהמה. ואף דאנן קי"ל כר"פ דאינו מועד וא"כ מתני' כפשטא דאשמעינן דסתמא לא הוי מועד מאדם לבהמה מ"מ לענין סברא הנ"ל לא מצינו דפליג ר"פ אר"ז וכיון דלא מצינו חולק בזה על ר"ז קיימא הדין כן. ואולם בתוס' ריש מסכתין (ד' ב' ע"ב ד"ה ומילתא וכו') והר"ר מנחם פי' דה"ק וכו' דחזרה דבהמה לאו חזרה וכו'. ותמוה לי דהא בסוגיא מבואר דהוי חזרה כדלעיל. ובהכרח דכוונתם דר"פ לא ס"ל כן. אבל קשה דמה"ת נעשה פלוגתא חדשה. ואדרבא כיון דלר"ז סתמא משוינן מאדם מועד לבהמה. ואפ"ה מהני חזרה דבהמה ואף דנשאר מועד לאדם. מכ"ש לר"פ דמסתמא לא היינו משוים ליה לבהמה מועד ממה דהוא מועד לאדם. אלא דאייעד להדיא גם לבהמה וכיון דחזר מבהמה י"ל יותר דאסתלק העדאתו דלבהמה. ואי דלר"פ מוכח כן דפליג על ר"ז דכיון דשני קרא דבאדם כתיב כי יגח ובבהמה כתיב כי יגוף. הא באמת ניחא תירוצם א' דלר"פ נ"מ בנגח שור חמור גמל דלא הוי מועד. אלא דהר"ר מנחם דחיקא לומר כן בפי' הלשון דמועד לאדם הוי מועד לבהמה ומועד לבהמה לא הוי מועד לאדם לא משמע דמיירי בנגח ג' מינים ומשמע ג"כ דקאי לר"פ דהלכתא כוותיה. אבל עכ"ז תמוה דהיא גופא תקשי על סתמא דגמרא דמנ"ל לעשות פלוגתא חדשה בין ר"ז לר"פ בחזר מבהמה הו"ל למנקט באמת הנ"מ בנגח ג' מינין. וצ"ע (ואא"ל דגם לר"ז לא הוי חזרה אלא אם הועד לבהמה מכח סתם דמועד לאדם. מלבד שהוא נגד סברת רבינו הנ"ל. אין הלשון בגמרא משמע כן. ואין כן דעת תוס' בסוגיא שהקשו לר"ז מדף ב'):

[אות מב] **תוי"ט ד"ה אמרו לפני ר"י. ותמהני דבפ"ב כ' בשם הרא"ש.**וביותר תמוה במ"ש הנ"י בחזרה דג' שבתות וכגון תינוקות ממשמשין באותן שבתות. הא הנ"י כתב לעיל הובא בתוי"ט דתינוקות ממשמשים בפעם א' סגי וחזרה דג"י ג"כ מהני. וא"כ אמאי מצריכים הכא ב' לטיבותא חזרה דג' שבתות ע"י משמוש תינוקות וצ"ע. וע' בתשובת מגן שאול לדברי' על לשונות הרמב"ם:

[אות מג] **תוי"ט ד"ה פטור. ובגמרא ממנ"פ אי רעהו דוקא.**ומ"מ קשה מאי נקט הפירכא בדרך צידוד אי רעהו דוקא הא רעהו ודאי דוקא כדקתני ברישא שור רעהו ולא הקדש. וכיון דממעטי' הקדש דלאו רעהו הוא ממילא דעכו"ם אימעט. ואפשר דרוצה יותר להקשות מיניה וביה מהבבא עצמו בלאו הרישא. ואך מה דאמרי' אי רעהו לאו דוקא. וכן אמרי' בריש סוגיא גבי הקדש (אליבא דר"ש בן מנסיא) ואי רעהו לאו דוקא כו' דמשמע דהיה ניחא הך מלתא (דהדיוט) וכן דעכו"ם נגח של ישראל דחייב אלא דפרכי' (הקדש להדיוט) וישראל לעכו"ם ג"כ לחייב. והא גם הך מלתא עצמו נהי דרעהו לאו דווקא. וא"כ מיירי הקרא גם (בהדיוט) דנגח ובעכו"ם נגח מ"מ אמאי נשתנה דינו דתם משלם נ"ש כיון דהקרא מיירי גם מהנך לחייב רק ח"נ וצ"ע:

[אות מד] **תוי"ט ד"ה ומעידין להם. לג' דברים שכתב הר"ב.**לפי"מ דכתב הרע"ב שם דהודה או תוך זמנו גובים. וא"כ הטעם דאין גובים משום חשש צררי וזהו ל"ש הכא בהזיק לאחר מיתת אביהם. (וכ"כ תוס' בסוגיא ד"ה ור"י). ורש"י נקט דפירכת הש"ס לטעמא דר"פ דהטעם דיתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו. ותוס' כ' דמה דאמרי' אין נזקקים לנכסי יתומים קטנים יכלול נמי הדין דאין נזקקים לקבל עדות בפני יתומים קטנים דהוי שלא בפני בע"ד. אבל הרע"ב (ברפ"ו דערכין) לא דיבר מזה כלום. ולא הו"ל להתוי"ט לתלות קושיא זו בדברי הרע"ב דערכין:

[אות מה] **תוי"ט ד"ה רבי יהודה אומר. אפי' נגח ולבסוף הפקיר.**ע' בהרא"ש פ"ק (סי' ט"ז) דרבנן לא פליגי רק לענין מיתת השור אבל לענין תשלומים ס"ל כר"י דנגח ואח"כ הפקיר פטור. וק' לי ממה דאמרי' במסכתין (דל"ג ב') דבתם אם מכרו מכור אלא לרדיא והדר אתי ניזק ומפקא מלוקח. והא כיון דמכרו פקע החיוב כלל דבעינן הנגיחה והעמדה בדין בא'. וצ"ל דאף דרש"י (לעיל ד' י"ג ב') ד"ה למעוטי נגח ואח"כ הקדיש כתב דהכי משמע שיהיה מיוחד לאדם אחד משעת נגיחה עד שעת העמדה. וכן מבואר להדיא ברש"י (ד' מ"ד ע"ב. ד"ה אם עד שלא נגמר דינו) עיי"ש. מ"מ י"ל דהרא"ש לא ס"ל כן אלא דממעטי' רק הקדיש והפקר דאין לו בעלים כלל אבל לא דצריך דוקא בעלים אחד. ולרש"י צ"ל דרבנן פליגי על ר"י אפי' לענין נזיקין. וא"כ סוגיא (דדף ל"ג) הנ"ל אתי כרבנן (וע' בטור וש"ע סי' ת"י ובסמ"ע שם) ועדיין קשה הא דאמרי' שם הקדישו מוקדש משום דר' אבוה הא בהקדישו פקע החוב כיון דליכא בעלים בשעת העמדה בדין. גם קשה מסוגיא דבב"ק (ד"צ ע"ב) דפרכי' וכי קדמו ודנוהו ד"נ מאי הוי ליהדר ולדייני' ממונות להרא"ש הנ"ל דלענין נזיקין אפי' רבנן מודה דבעינן שיהיה לו בעלים משעת נגיחה עד שעת העמדה. וכיון דקדמו ודנו לד"נ ממילא משעה שנגמר דינו דא"ב נעשה הפקר. וכדאמרי' בכריתות (דכ"ד ע"א) דכל הקודם וזכה הוא שלו עיי"ש וממילא א"א למיהדר ולדייניה לממון דהא בשעת העמדה בדין אין לו בעלים והוי כנגח ואח"כ הפקיר דפטור לכ"ע. וצ"ע (*עיין בתשובת רבינו סימן קצ"ו וקע"ו):