[אות נו] **הרע"ב ד"ה אין הגונב. ולא מבית הגנב.**היינו כיון דהגנב מחזיק בדבר בתורת גניבה לא הוי הדבר ברשות בעלים. ומה"ט א"י להקדישו ולא קרינן ביה כי יקדיש איש את ביתו מש"ה לא מקרי מבית איש אבל בגונב מבית שומר חייב כדקתני במתני' דר"פ המפקיד דכיון דמחזיקו בדרך שמירה לבעלים ולהחזירה להם הוי הדבר ברשות בעלים להקדישו ולמכרו ומקרי בית האיש:

[אות נז] **במשנה ואח"כ הקדיש.**ממילא הקדש זו היא הקדש ב"ה כיון דהקדישה מתה ובאמת בהקדש ב"ה אף בהקדיש קודם שטבח חייב דמעשה הקדש עצמו כמכירה (דבהקדש ב"ה לא מקרי תורא דראובן עי' תוי"ט (מ"ד) וכמ"ש תוס' (דע"ו) והנ"י) וצ"ל דסיפא דמתני' דהקדיש ואח"כ טבח היינו קדשי מזבח. ונקט לה כן דסתם הקדש בהמה חיה הוי קדושת מזבח:

[אות נח] **במשנה משלמים הכל.**מיירי שהעידו בבת אחת על הגניבה ועל הטביחה דאילו העידו בזא"ז כיון דקיי"ל דעד זומם למפרע נפסל א"כ כשהוזמו על הגניבה אפסלו למפרע משעה שהעידו על הגניבה א"כ כשהעידו על הטביחה לא היה עליהם שם עדות כיון דהם פסולים ולית בהו דין הזמה. אבל בב"א כשהעידו על הטביחה עדיין כשרים היו דהיו יכולים לחזור תכ"ד על העדות דגניבה כך מבואר בסוגיא. וקשה דהו"ל להרע"ב לבאר כן. והרמב"ם (פכ"א מה"ע) כ' ג"כ רק לשון מתני'. ובכ"מ כ' דהרמב"ם סמך עצמו על מ"ש פ"י מה"ע דלמפרע נפסל. אבל על הרע"ב קשה כנ"ל:

[אות נט] **תוי"ט ד"ה משלמים. תחלה על הטביחה.**לפמ"ש לעיל דקי"ל למפרע נפסל ומיירי בהעידו על הגניבה ועל הטביחה. א"כ כשהוזמו על הטביחה בטלה עדות הגניבה דהא למפרע כשהעידו על הטביחה נעשו פסולים וממילא גם עדות הגניבה דהוי תכ"ד לעדות טביחה בטילה. וע"כ מיירי שהוזמו ג"כ בב"א תוס'. ואולם כל היסוד דברי רש"י ותוס' אלו המה רק אליבא דמ"ד דהכחשה לאו תחלת הזמה. מש"ה כשנתבטל העדות קודם ההזמה לא חל עלייהו דין ההזמה אח"כ. אבל למה דקי"ל הכחשה תחלת הזמה אף כשהוזמו על הגניבה תחלה שנתבטל עדות הטביחה מ"מ כשהוזמו אח"כ על הטביחה נעשו זוממים. כך מבואר בסוגיא (עי' תוס' ע"ג ד"ה שהעידו) וא"כ לא הו"ל להרע"ב והתוי"ט להעתיק דברים אלו. ועי' בלחם משנה פכ"א מה"ע:

[אות ס] **תוי"ט ד"ה בטלה. כלומר אהכחשה לא מחייבו.**ולא זכיתי להבין בזה כוונת רש"י והרע"ב דאין צורך הכא לזה כלל. דאף אלו בעלמא בהכחשה מחוייבים לשלם היינו בהכחישום ואמרו ששקר העידו. אבל הכא לא הוכחשו בעדות דלא טבח. אלא דאין זה חייב על הטביחה דשמא מכרוהו לו בעלים ונתבטל עדות הטביחה. ואיך יהיה ס"ד לומר דעידי הטביח' משלמו. דהא יכול להיות אמת מה שהעידו שטבח זה הבהמה שהעידו הכת ראשונה שגנב אותה. ומ"ש התוי"ט ואע"ג דבלא"ה וכו'. אינו מובן דהא דברי רש"י והרע"ב במ"ש ואהכי לא מחייב לא קאי דאהכי לא מחייב הטובח אלא דקאי דאהכי לא מחייבי העדים שהעידו דטבח. וכדסיימו אלא אעמנו הייתם (אפשר לומר דכוונת תוי"ט כמו שהקשה רבינו על רש"י ותירוצו ג"כ יעלה לזה):

[אות סא] **במשנה על פי ע"א.**ק"ל הא מחוייב שבועה להכחיש העד. וכיון דב' מעידים שגנב הוא חשוד ויהיה הדין שכנגדו נשבע ונוטל. ולזה מוכח לענ"ד דבקנס אם ע"א מעיד והוא מודה מקרי מודה בקנס. דמ"מ מקרי מרשיע עצמו. וכמ"ש תוס' בב"ק (דמ"א ע"ב ד"ה מודה בקנס) וממילא בכפר אינו חייב לישבע דלא יהא חיוב שבועה גדולה מהודאת עצמו דפטור. כמ"ש תוס' (דפ"ה דבב"ק ד"ה דאפי') ואף דתוס' הנ"ל כתבו בלשונם דאין סברא לומר שלא יחשוב מרשיע עצמו כשמודה ואינו רוצה לישבע וכו'. דמשמע דהא דבאמת מקרי מרשיע עצמו היינו כיון דהיה יכול להכחיש ולישבע. וא"כ הכא בחשוד דלא היה יכול למפטר עצמו בשבועה כשמודה לא יהיה נקרא מרשיע עצמו. וממילא כשכפר נימא ביה דין חשוד שמחוייב שבועה דכשנגדו נשבע ונוטל. צ"ל דמ"מ כיון כשאינו חשוד א"צ לישבע לא מקרי מחוייב שבועה ואי"ל. ועכ"פ חידוש בעיני על תוס' הנ"ל דכתבו רק בדרך ולא מסתבר וכו' ואמאי לא הוכיחו כן ממתני' דהכא דאם מודה חייב ממילא בכופר צריך לישבע וא"כ הכא יהא לו דין חשוד שמחויב שבועה. וצ"ע:

[אות סב] **תוי"ט ד"ה הגביהו. תחזור הפרה לבעלים.**ונתנו לבכורות בנו ולבע"ח. מיירי שעשאו להם אפותיקי דנעשו כשומרים הרמב"ן בשיטה מקובצת:

[אות סג] **תרנגולים בירושלים.**היינו להניחם ברשות עצמן לילך ברחוב העיר. אבל בלולין שלהן מותרים. כ"כ הרמ"ע מפאנו בתשובה (סימן פ"ה). וכתב שם דברבורים אבוסים דשלמה יוכיח. וכן ההיא דקרא הגבר ביומא למ"ד קרא תרנגול: