[אות נא] **הרע"ב ד"ה והטעו. קודם שילכו אצל המלאכה.**היינו אם הוא במקום שאין פועלים מוצאים להשתכר ושכרן הבעה"ב זה כיון שאין נפסדים על ידו וגם לא הלכו יכול לחזור. ואם הלכו הוי התחלת קנין ונתחייב הבעה"ב בכל השכירות. אבל אם היו מוצאים להשתכר עצמם במקום אחר ועכשיו אין מוצאים להשתכר אף בלא הלכו חייב לשלם מדינא דגרמי. ואם עדיין מוצאים להשתכר אף בהלכו יכול לומר השכירו עצמיכם ויש להם תרעומות על הבעה"ב מפני הטורח. תוס'. ופוסקים (אך סתם הלכו לא שכיח שימצאו להשתכר כ"ס התוס') והיכא דצריך לשלם להם משלם כפועל בטל (עי' לעיל פ"ב מ"ט):

[אות נב] **תוי"ט ד"ה וחזרו. דהכא אפילו קודם שהתחילו.**אבל לפי"מ דפירש"י דמה דאמרי' עד כדי שכרן היינו מהשכר שיש להם בידו על מה שעשו. א"כ מוכח דהך בבא מיירי שכבר עשו מקצת. ואף דגם באינו אבוד ס"ל למתני' דידו על התחתונה ואם נתייקרו פועלים מנכה להם מה שעשו כשיעור שצריך להוסיף לאחרים. צ"ל דהך דבר שאבד נ"מ בפועל דאין ידו על התחתונה. ולפי חד שינויא דכל החוזר דמתני' אתי לרבויי פועל וס"ל למתני' דאפי' בפועל ידו על התחתונה. צ"ל דנ"מ באם לא נתייקרו הפועלים רק שלפי שעה לא נמצאו פועלים רק א' וב' שרוצים שכר הרבה דבדבר שאינו אבד צריך להמתין עד שימצא פועלים שיעשו כפי השער. אבל בדבר אבד א"י להמתין:

[אות נג] **תוי"ט ד"ה השוכר. גמ'.**מזה קשה לי על תוס' במסכתין פ"ד (דמ"ח ע"א ד"ה והא בעי כו') דכתבו כן מדעתם לחלק בין פועל לקבלן. ולא נקטו דהוא סוגיא ערוכה כאן:

[אות נד] **בהרע"ב ד"ה וכל החוזר בו. וחזר בו המוכר.**מוקמינן בסוגיא בעייל ונפק אזוזי ומחזר אחר הלוקח ליתן לו מעותיו בזה יכול הבעל הבית לחזור כיון דגלי דעתיה דזוזי אנסוה למכור וכיון דלא יהיב ליה זוזי בעת דחקו אדעתא דהכי לא זבין ליה עכ"ל רש"י:

[אות נה] **הרע"ב ד"ה אומר לו הש"ל. ודוקא כשאומר לו חמור.**וכ"כ הרמב"ם בפירושו אבל בחבורו לא חילק. גם כל הראשונים סתמו דגם בחמור סתם אומר לו הש"ל. וכתב הרמב"ם דצריך ליתן לו שכרו משלם. והה"מ כתב דהראב"ד והרשב"א חולקים וס"ל דמתני' לתביעת השוכר על המשכיר בלבד הוא דאע"ג דאמר לו חמור סתם א"י לתובעו שיעמיד לו חמור אחר (ולענ"ד אף בחמור זה לענין שאין יכול השוכר לשכור או ליקח בדמים). אבל לענין דיהיה חייב השוכר להחזיק בזה החמור ולשלם שכרו משלם לא כיון דא"י להשתמש בו כראוי. ובשכרה לרכיבה או לכלי זכוכית אי"ל הש"ל. עיין בתוי"ט (ספ"ח) דמכילתין:

[אות נו] **במשנה להביא לתך חטים.**כי דרך משוי חמור הוא לתך. ואם שכרו להביא חצי לתך חטים והוסיף חלק א' משלשים אם המשכיר קצב עמו אני משכיר לך חמורי למשוי חצי לתך חייב השוכר דאמרי' דבקי הי' בבהמתו שלא תוכל לישא יותר. משא"כ אם השוכר א"ל למשכיר השכר לי בהמתך ואשא עליה חצי לתך אם הוסיף במשאוי עד שיעור דרך משוי חמורים דעלמא פטור מאונסין. אלא דחייב ליתן לו שכר מהתוספות דאין כאן גילוי דעת מהמשכיר שאין בהמתו יכולה לישא יותר. כ"כ תלמידי רשב"א והסכימו כן להלכה (בסימן ש"ח):

[אות נז] **במשנה כל האומנים.**נקט כל האומנים למה דמבואר בסוגי' דבתחלה רצה לומר דהוי ש"ש בההיא הנאה דיהיב ליה טפי פורתא עיי"ש. ולזה קאמר כל האומנים אף אותם דידעי בבירור דלא יהיב להו טפי פורתא מ"מ הוי ש"ש (עי' תוס' ד"ה דקא יהיב כו'):

[אות נח] **בהרע"ב ד"ה שומרי שכר. דבההיא הנאה.**לפי"מ דקיי"ל כסתמא דמתני' דסוף שבועות דשוכר כש"ש דמי לא צריכים לטעמא דתפיס אאגריה אלא בלא"ה כיון שהוא אצלו לטובתו דמשתכר בה הוי ש"ש:

[אות נט] **שם ד"ה וכולן שאמרו. שכבר גמרתיו.**וה"ה גמרתיו לחוד הוי ש"ח זולת באומר הבא מעות וטול את שלך דגלי דעתיה דרוצה לתפוס אאגריה בזה הוי ש"ש. ומ"ש התוי"ט (דגמרתיו פשיטא) תמוה לי דהא בסוגיא לא אמרי' הכי דהרי הש"ס דייק אבל גמרתיו מאי ש"ח א"ה אדתני טול את שלך וכו' ליתני גמרתיו וכ"ש טול את שלך. ומשני טול את שלך איצטריכא ליה סד"א ש"ח נמי לא הוי קמ"ל. הרי דלענין דלא הוי ש"ש באמת גמרתיו הוא רבותא יותר אלא דאשמעי' דאף בטול את שלך הוי עכ"פ שומר חנם. ( ובמהדאמרי' סד"א ש"ח נמי ל"ה קמ"ל) פרש"י דש"ח נמי לא הוי דאין שומרו לו עוד קאמר. קמ"ל דאין תופסו על שכרו הוא דקאמר ליה אבל מדין פקדון לא סליק נפשיה. ועיין בתוס' במסכתין (דמ"ט א') בהא דאמרי' שם שקול זוזך דאפי' ש"ח נמי לא הוי. והא דאמרי' פרק האומנין טול שלך והבא מעות הוי ש"ח היינו משום דמעיקרא הוי ש"ש כשאמר ליה טול את שלך לא לסלק עצמו בשמירה קאמר אלא שלא יהיה ש"ש עכ"ל. לפ"ז הדין דש"ש שאמר טול שלך הוי ש"ח. ולכאורה לפי דברי רש"י הנ"ל ליכא ראיה דשאני הכא דלא בא לסלק שמירה אלא דא"ל שאינו מעכב על שכרו. וע' בש"ך (רס"י ש"ו) שדבריו סתומים ואולי דכוונתו לדברינו ולאחר העיון נראה דדברי רש"י ותוס' המה לאחדים ותרוייהו צריכי דהרי לס"ד דהש"ס דגמרתיו הוי ש"ש א"כ הא דבטול שלך והבא מעות לא הוי ש"ש ע"כ דאמרי' דגם טול שלך דהכא הוי סילוק שמירה ולא הודעה בעלמא שאינו מעכב אותו על שכרו א"כ מדהוי ש"ח ע"כ דגם בעלמא בש"ש שאמר טול שלך סילק עצמו רק מחיוב ש"ש אבל ש"ח הוי. אך לפי מה דמסקי' דגמרתיו לא הוי ש"ש בזה יקשה דנימא דטול שלך אפי' ש"ח נמי לא הוי כמו ש"ח דעלמא טול שלך דהוי סילוק שמירה לגמרי. דהא הכא בהודעה דנגמר החפץ לא הוי ש"ש וא"כ טול שלך יהיה סילוק משמירת ש"ח. ולזה מוכרחים לדברי רש"י דלפי צד זה הכא לא הוי כלל סילוק שמירה אלא הודעה שאינו מעכבו על שכרו. באופן דאם גמרתיו הוי ש"ש מוכח דטול שלך דהכא הוי ג"כ סילוק שמירה. ולפי הצד דגמרתיו הוי ש"ח מוכח דטול שלך דהכא לא הוי סילוק שמירה. וא"כ דייקי תוס' שפיר דלפי הצד דגמרתיו הוי ש"ש וטול דהכא ג"כ הוי סילוק שמירה מוכח היסוד דש"ש שאמר טול הוי ש"ח ולענין זו הסברא לא מצינו חולק לפי האמת. כנלע"ד נכון מאוד בעזהי"ת:

[אות ס] **תוי"ט ד"ה ותמה אני. בין ש"ח בין ש"ש. הרי"ף והרא"ש.**היינו דש"ח מדין פטור דנתקל לאו פושע וגם מדין אדם מזיק דחייב אפי' בשוגג היינו בקרוב לפשיעה כעין אבידה אבל בקרוב לאונס כעין גניבה פטור. אבל בשכר דחייב בגניבה ראוי לחייב גם בנתקל אלא מטעם תקנה פטרו דאין לך אדם שיעביר חביות ממקום למקום בשכר וכיון דנתקל לאו פושע לא הוצרכו לעשות תקנה לפטור פושע מש"ה חייב בפשיעה וישבע שלא פשע. והנה בברייתא איתא דר' יהודה אמר ש"ח ישבע נושא שכר ישלם ואמרי' בסוגיא דרבא אמר האי כי דינא. והיינו דש"ח פטור כדיניה דנתקל לאו פושע ונושא שכר חייב כדינו מדין גניבה. וקשה לי במ"ש רש"י בב"ק (דף ל"א ע"ב) ד"ה ראשון ודאי פשע וכו' וקסבר רבא דרבנן לא פליגא עליה דר"מ בנתקל פושע וכו' אבל נתקל פושע הוא לכ"ע. עכ"ל. ואיך אפשר לומר הא רבא אמר הכא על ר"י דהאי כי דיניה הרי דש"ח פטור מדינא וע"כ דנתקל לאו פושע. וע' בתוס' שם (דכ"ח ב' ד"ה אמר רבה וכו') שהקשו לרבה אליבא דר"י דנתקל פושע מהא דשמעתין דר"י אמר ש"ח ישבע. ותירצו דרבה ס"ל דטעמא דר"י דבש"ח עשו תקנה ובש"ש לא עשו תקנה עיי"ש. וזהו מספיק על קושייתם די"ל דרבה ס"ל כן. אבל רבא דאמר האי כי דינו מוכח דס"ל אליבא דר"י דנתקל לאו פושע. וצ"ע: