[אות א] **הר"ב ד"ה נפלו מים. מקבלין טומאה ע"י משקין טמאין.*כך לשון הרמב"ם בפירושו וזהו לשיטתו דשתה אדם טמא או בכלי טמא אין החשש משום הטפה אלא דמי גבא עצמן מקבלי' טומאה לרצון. מש"ה הוסיף כאן לאשמעי' דמקבלי טומאה אפילו ממשקים טמאים (אלא דמ"מ תמוה דהא בנפלו הוי שלא לרצון ולא מתטמאים כמו נפל לתוכן מת וצל"ע) אבל להרע"ב דס"ל באמת דמי גבא אין מקבלים טומאה והכא באמת ג"כ החשש רק דכששותה הטהור דלמא שותה אותן טמאים ומטמאים המשקה שבפי' וזהו כבר אשמעי' מרישא דהא ברישא דהטעם דטיפה שבפי הטמא חזר ונפל למי גבי' והיינו ממש משקים טמאים שנפל (טמאים) ודינא דמתני' זו נכלל בדינא דמתני' לעיל וצלע"ג. והרא"ש כתב במתני' דנפל לתוכו מת ולא אמרי' כשיצא הטמא מן המים א"א שלא חזרה טומאה מגופו לתוך הגבא ושתה אדם טהור דא"נ חזרה לא נטמאת כיון דלא אחשב' עכ"ל וגם ע"ז קשה לי דא"כ בנפלו מים טמאים אמאי שתה הטהור טמא הא לא אחשבי' וצ"ע [ עי' ברמב"ם (פט"ו מהל' טומאת אוכלים) שכתב בפירוש או שנפל לתוכן משקין טמאים ברצון. אבל מפירושו במה שאמר ועיקר אחר מקובל כו' עד אלה המים. משמע אפי' שלא לרצון]:

[אות ב] **שוה למקוה לטהר באשבורן.**ומצינו ג"כ בהיפוך דלענין זוחלין הוי כמעין ואינו מטהר בכ"ש לדעת הש"ך שהעתקתי לקמן (פ"ה מ"ו) בגליון. ועיין בר"ן נדרים (דף מ) שכתב במשנתינו דמקומות מקומות יש דבמקום שהיו זוחלין תחלה אף שרבו הנוטפים דין מעין יש לו לטהר בזוחלים ושיעורו בכ"ש. אבל במקום שנתרבה זחילתו ע"י הנוטפים אם רבו הנוטפים אינו מטהר באותו מקום רק באשבורן ובעי מ' סאה: