[אות כה] **בהרע"ב ד"ה פי כפיו. והוא שיאמר פי כפיו מיין.**דאילו אמר על פיו שיהי' נזיר לא הוי נזיר אא"כ אמר כן על אבר שהנשמה תלוי' בו. (אבל דעת התו' שבתכ"ד ששמע אין צריך לומר מיין עיי"ש):

[אות כו] **תי"ט ד"ה ואני. משתרי אותו שאחריו.**דמזה נשמע דחד בחברי' מתפוס דאילו כלם בקמא מתפיס גם בהותר אמצעי יהיו אותם שלאחריו אסורים:

[אות כז] **הרע"ב ד"ה הריני נזיר. אבל אם אמר כו' ואת בניחותא.**הכי איתא בסוגי' דפרכינן מברייתא דקתני הריני נזיר ואת ואמרה אמן שניהם אסורים ומסקי' דברייתא דקאמר הריני נזיר ואת דקתלי נדרו בנדרה מתני' דאמר לה הריני נזיר ואת מאי. ואולם מה דכ' הרע"ב שהרי קיים לה ק' לי איך שייך קיום קודם שנדרה הא מתני' מפורשת (פ"י מ"ז דנדרים) דקיום קודם לנדרים לא הוי קיום וצ"ע. ובתוס' מבואר דטעמא דברייתא בתולה נדרו בנדרה היינו שאם את תהיה נזירה גם נזירותי יחול וס"ל דהבעל מעקר עקר וא"כ אם יפר לה יבטל ג"כ שלו מעיקרא והוי כמפר לעצמו (וקאי בלא יחל) מתני' דא"ל ואת מאי היינו שהוא מקבל נזירות אנפשי' בכל ענין ואינו תולה בדידה עיי"ש. וא"כ לפי"מ דקי"ל דבעל מיגז גייז ולא יתבטל נדרו מתני' דהכא גם באומר ואת בניחותא ותולה בדידה מ"מ יפר שלה ושלו קיים. וע' במ"ל (פ"ב ה"ד מהל' נזירות) (ואפשר לומר שדעת רש"י והרע"ב שבוודאי ניחא לי' במה שאמרה אמן והוי קיום בלב שהוא קיום כברייתא דנדרים (דף ע"ט):

[אות כח] **הפר לה בעלה.**משמע דלאחר ההפרה מותרת לטמא למתים. ואף למ"ש בתי"ט בפרקין (מ"ה ד"ה א"י להפר) דטומאה לא מקרי עינוי נפש מ"מ כיון דאין נזירות לחצאין מופר הכל. ובאמת לענין טומאה בלא"ה מסקי' בסוגי' נדרים דמקרי ע"נ וכמו שהשיג לנכון המוהרש"ח לקמן על התי"ט. ומ"מ נ"מ בסברא הנ"ל לענין דמותרת גם בחרצנים וזגים דליכא ע"נ מטעמא דאין נזירות לחצאין כמבואר בסוגי' דנדרים שם:

[אות כט] **תי"ט ד"ה תספוג. ולהקל ממלקות של תורה.**וברש"י ביבמות פר"ג כ' מאי לוקה לא מכות ארבעים אלא רידוי מדרבנן שנהג קלות ראש בעצמו. והריב"ש (בסי' צ') כתב והתוס' אמרו שגם במכות מרדות המספר מכות הם כמספר התורה אלא שאינן חזקות כמותן וזהו לפי"מ שאמרו רז"ל (פ"ק דקדושין) הקורא לחבירו עבד יהי' בנידוי ממזר סופג את הארבעים וזה אינו רק מלקות דרבנן ואמרו בו סופג מ', והפר"ח א"ח (סי' תע"א ס"ב) כ' דלשיטת רש"י הנ"ל צ"ל דההיא דממזר שניא כיון דאמר שחבירו עבר בלאו לפיכך סופג מ' כדין עבר בלאו עיי"ש:

[אות ל] **תוס' חדשים. וכ"כ התוס'.**אינו מפורש כן בתוס'. אלא שכתבו וז"ל אע"ג שהיפר לה כדמפרש לה טעמא דמתני' כיון דבעי כפרה הוי כחטאת שמתו בעליה עכ"ל. וכוונתם כמ"ש לעיל בפרקי' (דכ"א ב') דבעיא כפרה על שציערה עצמה מיין כר"א הקפר עיי"ש (וכן ג"כ כוונת רש"י). ודע שמבואר בסוגיא דלשם דזהו רק למאי דס"ל דבעל מעקר עקר צריכי' לה"ט כיון דצריכה כפרה הו"ל כחטאת שמתו בעליה אבל למאי דקי"ל בעל מיגז גייז בלא"ה ניחא דשם חטאת עלה עיי"ש:

[אות לא] **הרע"ב ד"ה אר"י. וקדם א' מהן כו' זכה.**בסוגי' איבעי' דלא איפשיטא אם הלכתא גמירי לה כל דקדים גלח גלח א"ד ירושה גמרינן לה ופלגא הוי. והרמב"ם (לפי דרכו דאת"ל הוי פשיטו') כ' דירושה הוא ויש לכל א' מהן לגלח על חלקו והבכור נוטל בהן פי שנים. והרע"ב שכ' דאי קדם וגלח לא ידעתי טעמא דנקט כך בפשיטות והא הוא איבעיא דלא איפשיטא או דאפשיטא אידך צד דירושה הוא ופלגי לה (והרמב"ם (בפי' המשנה) כ' כמו הרע"ב. ואולי האיבעיא כששני הבנים נזירים):