[אות נב] **במשנה כיצד ירד לטבול.**בפשוטו נראה דדוקא בחזקת טומאה דמת טמא אבל לא מחזקת טומאה דשרץ לענין טומאת מת. ולענ"ד אפשר לומר למה דמבואר בסוגיא דס"ד ב' דאחר הגילוח שהלך בקבר התהום טהור אף דמחוסר הערב שמש לא מקרי חזקת טמא דשמשא ממילא ערבא ועי' בתוס' דמכ"ש דמחוסר טבילה לא מקרי חזקת טמא דבידו לטבול וא"כ י"ל דזהו דירד לטבול מטומאת שרץ לא מקרי חזקת טמא דבידו לטבול אבל ירד לטבול מטומאת מת דמחוסר מעשה תגלחת זהו מקרי חזקת טומאה. ולפ"ז נ"מ לדינא בירד לטבול מטומאת מת של רובע קב עצמות וכן רביעית דם כיון דא"צ גלוח לא מקרי חזקת טומאה. ודו"ק:

[אות נג] **בהר"ב ד"ה ירד לטבול כו'. אבל בטומאת מת טמא.**ובתוס' בסוגי' דס"ד א' ד"ה והמאהיל דבמגע אין חילוק בין שרץ למת דיש בו דין צפה דספיקו טהור אלא דלענין טומאת אהל בזה ספק טמא טמא ונ"ל דמוכרח כן ממה דאיתא שם בעי רמב"ח מת בכלי וכלי צף במים והא במת אין בו דין צפה אע"כ דלענין מגע יש לו דין צפה ואולם מלשון הרע"ב משמע דבמת בכל ענין אין בו דין צפה וכן משמע לשון הרמב"ם (פי"ד ה"ג מהל' אבה"ט) שכתב לא אמרו ספק טומאה צפה טהור אלא לשרץ בלבד משמע דלמת דומיא דשרץ במגע אין בו דין צפה מה"ט נ"ל נקט הרמב"ם שם הלכה י"ד שרץ בכלי כלי צף על המים כו' דבמת ליכא למיבעיא דאין בו דין צפה. ובהגהת כ"מ שם כתב לא ידעתי אמאי שינה רבינו הלשון דשם האיבעיא מת בכלי. ולפי הנ"ל ניחא ואפשר היה הגירסא להרמב"ם בסוגיין שרץ בכלי או דס"ל מת לאו דוקא כנלע"ד נכון בעזהי"ת: