[אות לג] **במשנה אבל משאיל לו כו'.**ואף דמלתא דפשיטא הוא מ"מ איידי דתני רישא לא ישאילנו תני נמי סיפא אבל משאילו. ולפי הצד איבעי' בגמרא דמותר להשאילו טבעת להראות שהוא חשוב ויכבדו לו מאכל מפרשי' דזהו דקתני אבל משאילו טבעת דבכה"ג מיירי והוי חידוש שפיר:

[אות לד] **בהרע"ב ד"ה אין בין. לעבור דרך ארצו.**אבל אם עובר כדי לקצר דרכו ללכת לבית המשתה וכן להשאיל לו טבעת שיראה בו כאדם חשוב ויכבדנו אותו במאכל י"ל דמקרי הנאה המביא לידי מאכל והוא איבעי' דלא אפשיטא:

[אות לה] **בהרע"ב ד"ה ותורם. כגון שאמר כל כו'.**ומשכחת לה עוד בתורם משלו על של חבירו למה דפסק הרמב"ם (בפ"ד מה"ת) דא"צ דעתו. וטובת הנאה של תורם. ואף דהמודר מתהני מזה כיון דמדעתיה עבוד ולא יהיב ליה מידי למודר למה דקי"ל כחנן במתני' דלעיל דפורע לו חובו. והר"ן כתב דאפי' לרבנן שרי עיי"ש:

[אות לו] **תוי"ט ד"ה לדעתו. וכמו שכתב ברפ"ז דכתובות.**זהו ראיית הר"ן דגבי מודר הנאה הוי כל השומע שליחות מעליא דאסור דהא אמרי' בפרק המדיר כל השומע קולי יזון שליחותיה קעביד ומפיק לה מדתנן בפרק המקבל דגבי גט מהני אם אמר כל השומע קולי יכתוב עיי"ש. תמוה לי מאד מה ראיה משם דהתם כיון דכל השומע קולי הוי שליחות מחויב הבעל לשלם לאותו שזן אותה זהו אסור דהיא נהנית מהבעל דהוא משלם לזן אותה אבל לענין מודר הנאה דהכא י"ל דכל שאין עושה ממש שליח לא מהנה במה דתורם תרומתו כמו בכל הרוצה לתרום דמותר מה"ט. וא"כ י"ל דתרומה וגט שוים דכל הרוצה לכתוב יכתוב מהני גם בגט כמו בתרומה אלא דלא מקרי מהנה רק במשוה אותו שליח להדיא. ובההיא דכתובות תליא היכא דהבעל חייב לשלם מקרי הנאה וצע"ג:

[אות לז] **בהרע"ב ד"ה אבל לא מן התמחוי כו'. שמא יניח מלאכול כו'.**והר"י כ' דחיישי' שמא ימשוך ידו מלאכול לכבוד חבירו ונמצא מהנהו. אבל אוכל עמו מן התמחוי החוזר. היינו שיש בו כ"כ מותרות שחוזר לבעה"ב. וכיוצא בזה כ' הרא"ש בפירושו דתמחוי החוזר היינו לאחר שאכלו בקערה מחזיר אותה לבעה"ב וממלא אותה כדי שיאכלו כל שבעם הלכך אפי' אוכל יתר מחבירו אינו נהנה כיון דבלא"ה נותנים כל צרכו:

[אות לח] תוי"ט ד"ה אבל לא יושב כו'. די לה בעמידה הר"ן. והר"ן פסק דאפי' במקום שאין נוטלים שכר אסור גזירה שמא ישהה בישיבה יותר מכדי הצורך ובכה"ג בכולהו דוכתי לית ליה למעבד הכי בלא אגרא:

[אות לט] **שם תוי"ט ד"ה אבל לא רפואת ממון. דהא תנן מחזיר אבידתו.*ובעניי א"י הדמיון דבאבידה אינו משביח נכסים אלא דמונע אחרים מליטלם והוי כמו מבריח ארי דלא מקרי מהנהו. אבל הכא בחלתה הבהמה במה שמרפא אותה הוא משביח יש לומר דאסור ( אפי' שעושה מצוה. וראיה מפרוטה דרב יוסף דמ"ב):

[אות מ] **שם תוי"ט ד"ה וישן וכו'. ור"מ ור"י הלכה כר"י.**תמוה לי הא קיי"ל הלכה כר"מ בגזרותיו כדכתב הרע"ב רפ"ט דכתובות:

[אות מא] **תוי"ט ד"ה והלה מותר בה. כן כתב הרא"ש בפירושו.**ולענ"ד מדברי הרא"ש דציין על רישא דמתני' נותן לאחר משום מתנה משמע דגם זה מותר רק באין לו מה יאכל ורק במתני' הקודם גבי הולך אצל חנוני כ' דאורחא דמילתא נקט א"ל מה יאכל וביותר מפורש כן בהרא"ש (בדף מ"ח א') במתני' דהמודר הנאה מחבירו הובא בתוי"ט (בסוף פ"ה מ"ו). וכן מדברי הטור (סימן רכ"א) דההיא דבהולך אצל חנוני כתב דה"ה ביש לו מאכל אלא דאורחא דמלתא נקט. ובהך בבא דנותן לאחר מתנה נקט סתם אין לו מה יאכל. וכן בש"ע (סי' רכ"א ס"ח) המודר הנאה מחבירו יכול לומר לחנוני וכו' והשמיט כלל להא דאין לו מ"י (והיינו כיון דמתניתין נקט הכי רק משום אורחיה דמלתא). ובסעיף ט' נקט היו מהלכים בדרך וא"ל מ"י נותן לאחר מתנה מבואר דבכה"ג בעי' דוקא אלמ"י. אבל מדברי הרע"ב לא נראה כן דציין על סיפא ור"י אוסר. דבזה נקט ודוקא באלמ"י. היינו הא דת"ק מתיר במניח על הסלע זהו דוקא באלמ"י והכי דייק לישנא דהרע"ב הוא דשרו רבנן משמע במה דפליגי רבנן עם רבי יהודה. ושרו להו זהו דוקא באלמ"י אבל ברישא דנותן לאחר דגם ר"י מתיר ל"צ לאלמ"י כיון דיצא מתחילה לרשות אחר וכדס"ל לתוס' ריש פרק המדיר (ד"ע ב') ד"ה טפי לא עביד ומה דנקט הרע"ב במתני' הקודם אורחא דמלתא נקט ולא כתב כן הכא ברישא דמתני' אפשר דנמשך גם על זה או דבמתניתין זו ל"צ לתרץ אורחא דמלתא אלא דנקט אלמ"י משום סיפא דאם אין עמהם אחר כנלע"ד בעז"ה: