[אות קעט] **במשנה והשקים נופלים.**ואם הם דברים שישברו בנפילתם מניח כרים וכסתות תחתיהם. ודוקא במשאות קטנות דאפשר לנער הכרים (דלא הוי בסיס כיון דאין דעתו להניח שם כל השבת כמ"ש תוס' (רפ"ק דביצה) בתירוצם הא'. והובא בתוס' חדשים לעיל (פכ"א מ"ג) לאידך תירוצם דשם דלא ברירא להו כן וע"כ דס"ל דאפי' במניח בשבת כההיא דעצמות וקליפים ואין דעתו להניח כל השבת ג"כ הוי מוקצה וכן מוכח דעת תוס' בשבת (דף מ"ד ע"ב) ד"ה יש עליה מעות. ולפ"ז קשה ההיא דהכא איך יכול לנער הכרים הא הוי בסיס וא"כ גם משאות קטנות יהיה ביטול כלי מהיכנו וצ"ע. ובגליון המג"א כתבתי די"ל דכשירצו להשתמש בכרים יגיד עליה גם דבר המותר חשוב וכיון דבה"ש לא הי' בסיס וגם עתה אחר הנחת ההיתר עליה לא הוי בסיס אף דשעה א' היה בסיס לדבר אסור מ"מ הוי בכלל אין מוקצה לחצי שבת) אבל משאות גדולות דא"א לנער לא דהוי ביטול כלי מהיכנו (עיין לעיל פ"ג מ"ו) ודוקא דאיכא פסידא בשבירתם. אבל בלא"ה אף משאות קטנות אסור. גמרא:

[אות קפ] **ברע"ב ד"ה מחתכין. אלא לאדם. וכ"כ רש"י במתני'.**ולפ"ז צ"ל דאף דהדלועים עדיין עומדים להצניעם עד אחר שבת ולבשלם לאדם מ"מ מותר לר"ש להאכילו לכלבים. ונ"ל לא מיבעי' לשיטת תוס' פרק מפנין (דף קכ"ח ע"א) ד"ה דג תפל דס"ל שם דלר"ש מותר לטלטל בשבת בשר תפל כיון דראוי לכלבים. וכן נ"ל לדייק בדעת רש"י ומלשונו פרק כירה (דף מ"ה ע"ב) ד"ה דאית בה ביצת אפרוח. דהכא שרי. אלא אפילו לדעת הרשב"א בחידושיו פרק מפנין ופרק נוטל. וכ"ה דעת הרז"ה (פרק נוטל) דגם לר"ש בשר חי אסור לטלטל כיון דעדיין עומדת לאדם לא שדי להו לכלבים ובההיא דמפנין אינו מותר אלא בבשר סרוח דעומדת לכלבים כמו נבלה. מ"מ י"ל דמודו דבשר חי מותר להאכילו לכלבים לר"ש דדוקא לטלטול בעלמא אסור דאמרינן מסתמא לא יתנהו לכלבים ולא חזי היום לכלום. אבל אם באמת רוצה ליתנהו לכלבים מותר דעתה שמזמינו לכלבים עומד לכלבים. אלא דבה"ש עדיין לא היה עומד לכלבים ודמי לנבלה שנתנבלה בשבת. באופן די"ל דפי' הרע"ב עולה יפה אף לשיטת הרז"ה והרשב"א הנ"ל. ובתוי"ט כתב וכתבו התוס' (בחולין דף י"ד) דקמ"ל דמשוי אוכלא וכו'. ולענ"ד דברי רש"י והרע"ב לא מפרשי' כן אלא דגם דלועים שייכים בפלוגתא דר"י ור"ש דלר"י אסור לחתכם לפני הכלבים כיון דבה"ש לא היה עומד לכלבים והוי כמו נתנבלה בשבת והקושיא באמת על תוס' דנדחקו ולא נחתי להכי וצ"ע:

[אות קפא] **במשנה לצורך השבת.**בנדרים (דף ע"ז ע"א) כתב הר"ן כיון דצריך חכם או ג' הדיוטות מחזי כדינא. א"נ שאין שעה עוברת לשאלה. תמוה לי הא ע"כ מוכח טעם הב' דאילו לטעם הא' ממילא בהפרת בעל דלא מחזי כדינא אף אלו לא היה שעה עוברת יכול להפר בשבת ומה דקתני במתני' דנדרים נדרה עם חשיכה מיפר עד שלא תחשך שאם חשכה ולא הפר אינו יכול להפר. זהו לאו דרך נתינת טעם הוא אלא דהוא מלתא באפי נפשה כיון דיכול להפר בשבת צריך להקדים עצמו להפר מיד עם חשיכה דאם חשכה אינו יכול להפר (וכדמוכחי' לומר לפי צד האיבעי' דבעל מפר ג"כ רק נדרים שלצורך שבת דודאי לאו נתינת טעם היא דהא לצורך שבת אף חכם דאין שעה עוברת מותר) א"כ יקשה מה פרכי' בנדרים (דף ע"ט ע"א) אמאי להוי כשותק ע"מ למיקט. דהא אף אם נידון כן ויהיה בידו להפר למחר מ"מ יכול להפר בשבת וממילא שתיקתו לא הוי כמו ע"מ למיקט. אע"כ דס"ל להש"ס דלפי האמת דפשטי' ממתני' דנדרה עם חשיכה דבזמן מועט כזה דלאו צורך שבת היא מ"מ מיפר ומוכח דמיפר אף שלא לצורך שבת בזה צריכים לטעם דשעה עוברת ושפיר פרכינן דאמאי מקרי שעה עוברת הא יהיה כשותק ע"מ למיקט. וכן בסוגיא דנדרים (דף ע"ז) מסקי' דלהך תנא דס"ל הפרת נדרים מעל"ע אינו יכול להפר בשבת הרי דבאין שעה עוברת גם בעל דלא מחזי כדינא אינו יכול להפר ומוכח כטעם שני דהר"ן הנ"ל וצ"ע:

[אות קפב] **ברע"ב ד"ה שהן לצורך. דאלו בעל או אב.**הכי מסקינן בנדרים (דף ע"ז) דמוכח ממתני' דמיפר אף שלא לצורך שבת. ואם כן מתני' דהכא דקתני שהן לצורך השבת קאי רק על ונשאלין לחכם. מזה קשה לי בסוגיא בשבת (דמ"ו ע"ב) מתיב רמב"ח מפירים נדרים בשבת. ואמאי נימא מי יימר דמיזדקק לה בעל. ומאי קושיא דלמא באמת לא תותר לאכול בשבת וההפרה מועיל על אחר שבת דהא מיפר אף של"צ שבת. ודוחק לומר דפריך מברייתא דמייתי בנדרים שם דתני ר"ז דבר"פ אין מפירין נדרים אלא לצורך שבת ומקצר הלשון. וגם מהרש"ל מגיה דצ"ל מפירין נדרים בשבת ונשאלים דמשמע ליה דפרכת הש"ס ממתני' דהכא וצ"ע:

[אות קפג] **בתי"ט ד"ה שפקקו כו'. עד לטפיח.**וע' (פ"ו מ"ב דאהלו') ובתי"ט שם: