[אות ב] **תי"ט ד"ה המקנא. שיכול לפרש הבא לקנאות.**כההיא דריש ביצה משנה ב' השוחט חיה ועוף כמ"ש הר"ב שם:

[אות א] **הר"ב ד"ה ע"פ ע"א. נאסרה בסתירה כו'.**וכן לשון רש"י ז"ל. ומשמע לכאורה דלר"י אינה נאסרת ע"פ ע"א וע"פ עצמו. אבל ברמב"ם (פכ"ד מהל' אישות ופ"א מהל' סוטה) דע"פ עצמו אסורה עליו ואינה שותה וכמ"ש התי"ט (ד"ה רי"א):

[אות ג] **שם בתי"ט סד"ה רבי יהושע כו'. ואז יועיל הקינוי כו'.**עדיין ק' הא באמת ההלכה כר"י אלא דראוי לחוש לדברי ר"י בר"י. וא"כ אף בזמן מי המרים ואף אם תסתתר הא הב"ד לא ישקו אותה כיון דההלכה דבעי' שגם הקינוי ע"פ שנים ולא תהא לה תקנה וצ"ע (ואף שאפשר לקנאות לה שנית ע"פ עדים אך דברי התי"ט לא יצדקו):

[אות ד] **בהר"ב ד"ה כיצד מקנא. בגמ' מפרש.*בגמ' פרכי' הא גופי' קשיא אמרת א"ל בפני ב' אל תדברי אלמא דבור סתירה הוא והדר תני דיברה עמו עדיין מותרת לביתה ולזה מתרצי הכי קאמרי' וכו' ובתוס' ד"ה הא גופא קשי' תימא לר' אמאי לא נקט הפירכא כיצד מקנא לה כיצד אין מקנא מיבעי ליה כדפרכי' בריש מכות אין העדים נעשים זוממים מיבעי ליה. ובעניי לא הבנתי קושייתם בזה דהא אם אל תדברי הוי מקרי קינוי הוה מתני' כפשטא וקאמר כיצד מעשה הקינוי ומפרש דאומר לה אל תדברי. ואחר הקינוי זו יש חילוק אם דברה עמו עדיין מותרת לביתה ואם נסתרה אסורה לזה פריך רק בממנ"פ דאם אל תדברי נחשב לקינוי ע"כ דדיבור הוי כמו סתירה א"כ אם דברה תתסר כמו בנסתרה ואדרבא הכי פריך אלמא סתירה. היינו מדקתני כיצד מקנין מוכח דהוי קינוי אלמא דדיבור הוי כמו סתירה והדר תני וכו' ( כ"מ ואף שדומה לתירוץ התוס'. אך לא יצטרך לסב' דלשון נקי ולומר דהדיבור הוא סתירה. הרי בפשוטה הא הוא קינוי. ואפשר כוונת רבינו שאינו דומה לריש מכות. כי שם לא נזכר כלל מנידון עשיית זוממים וראי' שבשם הקשה הגמ' ועוד אבל בכאן הרי נזכר שהקינוי הוא טוב אם נסתרה ולא יצטרך לס' הירושלמי שהביא תוס' כנ"ל בכוונת רבינו). ובהאדמסקי' דבאמר לא תדברי ונסתרה דטהורה לביתה ק' לי למה דמבעי בסוגיא דכ"ה א' עוברת על דת אם רשאי לקיימה והיינו ע"כ אף בלא התרו בה מדאמרי' עלה ת"ש ואלו שב"ד מקנין וכו' עבדי ב"ד מלתא דדלמא לא ניחא ליה לבעל. א"כ מוכח דאפי' בלא קינוי והתראה תהא אסורה לבעל. וא"כ תקשה משנתינו דאל תדברי ונסתרה דמותרת לביתה הא בלא קינוי כלל תתסר בנסתרה דעברה ע"ד דאיסור יחוד דאורייתא ובכל קינוי וסתירה דשתתה ונקתה טהורה אף דמ"מ עברה ע"ד בסתירה צ"ל דעוברת ע"ד דאסורה דחיישינן שזנתה אבל ע"י בירור שלא זינתה מותרת וכמ"ש המ"ל פ"ב ה"א מהל' סוטה לענין כתובה אבל מ"מ הכא בלא קינוי דאין משקין אותה וליכא בירור תתסר על הסתירה מדין עע"ד. וכן הא דקי"ל בכל דוכתא דאין אוסרים על היחוד והא מבעי לן בעע"ד אם רשאי לקיימה וצ"ע (אפשר ליישב ועי' בתשובת רבינו סי' קי"ד בענין עע"ד):

[אות ה] **שם בהרע"ב ד"ה ואם מת כו'. קודם שישקנה חולצת ולא מתיבמת).**וצרתה או חולצת או מתייבמת. ודוקא בקינוי וסתירה לחוד אבל בנבעלה ודאי היא וצרתה פטורים לגמרי דטומאה כתיבה בה כעריות (תוס' והרא"ש והרמב"ם). אבל לדעת הראב"ד דאין חילוק בין סוטה ודאי או סוטה ספק דבשניהם היא או צרתה חולצת ולא מתייבמת. ובנ"י פ"א דיבמות (ד"ב ב') אההי' דצרת סוטה אמר המחבר ברצון מיירי באשת ישראל. ובאשת כהן שנאנסה צ"ע אם צריכה חליצה. ובב"ש (סי' קע"ג סק"י) תמה דודאי אונס בכהן הוי ג"כ טומאה כדאיתא ביבמות (דנ"ה) וא"צ חליצה. ואני העני בעניי לא ידעתי. הא בסוגיין אמרי' אלא מעתה אשת כהן שנאנסה ויש לו אח חלל לא תתייבם ולהב"ש הא באמת אף מחליצה פטורה דהוי כסוטה אשת ישראל ברצון. וצע"ג: ולגביבועל אם אחיו נשא אותה ולו אשה אחרת ומת לחד תירוצא דתוס' יבמות (ד"ג ב') ד"ה לפי אמרי' לגבי בועל נמי טומאה כתיב בה כעריות והיא וצרתה פטורים מחליצה אבל לא מפטרא צרת צרתה כיון שלא שייך צרת צרתה לגבי בעל אין לנו להחמיר בטומאה דבועל יותר מטומאה דבעל. ולחד תירוצא שם לגבי בועל לא אמרי' טומאה כתיב כעריות כיון דנכתב רק עשה וחולצת ולא מתייבמת:

[אות ו] **תוי"ט ד"ה ושבאו עדים. מסתברא דה"ה לעד אחד.*וכ' במ"ל דהיינו לענין דינא דמתני' דע"א נאמן אפי' אחר ששתתה אבל לענין מ"ש הר"ב דאין המים בודקים באשה שיש בה עדים שנטמאת זהו רק בב' עדים אבל לא בע"א ( ועדות שקר אינו דאימור יש עדים במדה"י עיין שם):

[אות ז] **בהר"ב ד"ה רבי יהודה. מתוך שאיסור קל הוא.**לפ"ז נראה דאם פרסה נדה מותר לו להתייחד עמה כיון דאסורה לו ג"כ משום נידה דאיסורו חמור. אולם כפי מה שהשיבו חכמים לר' יוסי דנדה יש היתר לאיסורו לא תקיף יצרו משא"כ בסוטה. א"כ בכל ענין אסור להתייחד עמה. ובאמת קשה לי על ר"י דיליף מק"ו ולפי המסקנא יליף ר' יהודה מקרא דוהביא האיש את אשתו. אבל עכ"פ בתחלה דדן ר"י מק"ו מנידה וכן לפי"מ דאמרינן דרבנן השיבו דאיסור לאו קיל בעיניו הא תוס' הקשו אההי' דאר"י נדה שהיא בכרת בעלה נאמן עליה. הא יחוד עריות דאורייתא ומנ"ל דנידה שרי ביחוד. ותירצו דדוקא יחוד דעריות דאין להם היתר דומי' דבן עם אמו עיי"ש. א"כ דכל עיקרו דנדה דמותר ביחוד הוא רק מהאי טעמא דיש לה היתר א"כ בסוטה דאין היתר אין ראיה מנידה ודמי לשאר עריות. וצע"ג:

[אות ח] **הר"ב ד"ה שוברת כתובתה כו'. מקרעת כתובתה.**ויכול לכוף אותה שתחזיר לו הכתובה ע"י שמעכב אותה בגט. שמעכב הגט אצלו עד שתחזיר לו הכתובה תוס' (בפשוטו נראה דאם כותבים שובר או במקום שא"כ דכופין אותו ליתן גט. וע' תוס' זבחים (ב' ע"ב ד"ה סתם כו'). ואפשר דכוונתם דאם שניהם מתרצים אין הב"ד כופין ואין חוששין שמא תבעל לו ומהני' הפרשה. וע' בת' הרשב"א (סי' תת"ב). אמנם נראה דאין ראיה מהכא דיכול לומר אתן לה גט ע"מ שתחזיר לי הנייר דמהני כדאיתא בגיטין (דע"ה ע"א) ושיחזיק הגט בידו ולא יהיה לה ראיה על הגירושין עד שתחזיר לו הכתובה אבל במחזירה לו הכתובה או בשובר למ"ד כ"ש א"י לעכב ראייתה וכופין אותו ליתן לה ראייה על הגירושין. או שהב"ד כותבים לה ראיה שנתגרשה ומיירי הכל ברצונו לגרשה ומדוקדק היטב לישנא דתוס' שמעכב הגט אצלו וכו'). ואולם בסוגיין מוקי הכי למתני' במקום שאין כותבין כתובה כדי לדחות שלא להוכיח דכותבין שובר אבל למאי דקיי"ל כותבין שובר כמ"ש הר"ב בפרק בתרא דב"ב (מ"ו) א"כ משנתינו גם במקום שכותבין כתובה. וצ"ע על הר"ב בזה:

[אות ט] **תי"ט ד"ה וכן. הכא ז' יומי. גמ'.**אף דמצינו כמה פעמים דדייקינן והא וכן קתני דמשמע דוכן היינו דלגמרי דומין. באמת אלו היה תנן הכא סתם וכן לענין הטובה היה במשמע לכל דבר אבל כיון דפירש במתני' מרים המתינה. הוי כאומר דלענין זה דנותנים לו שכר מעין הטובה. ת' מהרי"ט ח"ב חאה"ע (ס"ס מ"ד):