Tosafot on Arakhin Daf 2a
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
מתני' הכל מעריכין - בנזיר (דף ב.) ובנדרים (דף ב.) הזכיר כינויים שלא להזכיר שם שמים לבטלה כדאיתא התם ובכאן לא חשש להזכיר שלא היו מזכירין שם שמים על הערכין ערך כתוב בפרשה נדרים דמי עלי ושמין אותו כעבד הנמכר בשוק:
- Mishnah 'All can make an arakh vow' - in [Tractate] Nazir [2a] and in [Tractate] Nedarim (2a) it mentions colloquial terms [for those vows in order] that one not mention the Name of Heaven in vain as is stated there. Yet here there is not a concern to mention [with the regular terms] because we do not mention the Name of Heaven on Arakh vows. 'Arakh' [a set value based on age and gender] is written in the Chapter [of Arakhin in the Torah]. Vows of valuation are "my value is upon me", and we calculate you as a servant sold in the marketplace.
מעריכין - אם אמר על אחד בשוק ערך פלוני עלי (או אם אמר ערך אותו פלוני עלי) נותן לפי השנים הכתובים בפרשת שקלים ולפי שנותיו הולכים:
- Can make an 'arakh' vow - if one says on another in the market, the 'arakh' valuation of so-and-so is upon me (or if he says the 'arakh' value of that person is upon me), he gives according to the years written in the Chapter of Shekalim. According to his [the subject's] years we go.
נערכין - אם אמר ערכי עלי או אם אמר אחר [עליו] ערך פלוני עלי:
- Can be subject of an 'arakh' vow - if he says 'my arakh is upon me' or if another says on him 'the arakh vow of so-and-so is upon me.'
נשים ועבדים - משלמין לאחר זמן כשנתגרשה האשה או נשתחרר העבד כן פ"ה אי נמי כגון שנתנו להם ע"מ שאין לרב או לבעל רשות בהם ואפילו אין להם נותנין עליהם מיד כדתניא בתוספתא נשים ועבדים נודרים ונידרים אם יש להם בזמן הזה גובין מהם ואם לאו [כותבין] עליהם וגובין לאחר זמן ועבד אע"ג דגבי מצות יש לו דין אשה לפי ערך זכר הוא נערך דלא אישתמיט תנא דלימא אם היה נערך כאשה:
- Women and Servants - they pay after the time when the women gets divorced or the servant gets freed, so explains HaKuntros [Rashi]. Alternatively, for example, someone gives to them on condition that the master or husband not get rights in them [the gift, so they have their own funds to donate]. And even if they don't have to them [their own funds], we give upon them immediately [i.e. we write a receipt of their owing]. As was taught in the Tosefta "women and servants can make valuation vows or be subject to valuation vows. If there is to them [funds] now, we collect from them. And if not, we write on them [a receipt] and collect after the time." And servants even though regarding mitzvos they have the same rule as women, for 'arakh' vows they are [i.e. have the amount as a] male because the Tanna did not mention that perhaps if they were to have the 'arakh' amount as a female.
טומטום ואנדרוגינוס נודרין ונידרין - שהרי יש להם דמים ומעריכין את אחרים אם אמרו ערך פלוני עלי נותן ערך אותו פלוני אבל לא נערכין אם אמר אחד עליהם ערך פלוני עלי לא אמר כלום שזכר ונקבה אמורים בפרשה. ל"ה:
חרש שוטה וקטן - משמע דאית ליה דמים לחרש והא דאמר פרק החובל (ב"ק פה:) חרשו נותן לו דמי כולו בחרש שאינו יכול להתרפאות אי נמי פירש ר"ת דחרש בידי שמים אית ליה דמים:
מופלא סמוך לאיש - בן י"ב שנה ויום אחד שסמוך לאיש ואינו איש עד י"ג ויום אחד ומופלא קרי ליה על שם שבודקין אותו אם יודע להפלות ולפרש לשם מי נדר לשם מי הקדיש כדקתני פרק יוצא דופן (נדה מה:):
נערכין לאתויי מאי - כלומר הכל דקאי נמי אנערכין דאכולה מתניתין קאי הכל (לאתויי נערכין) לה"ק:
לאתויי מנוול ומוכה שחין - משמע דקאי נמי אעבדים דמתני' ויש להקשות דהא מיבעיא לן בפרק השולח (גיטין מב:) עבד שמכרו רבו לקנס מהו אלמא אית ליה דמים וי"ל דהכא בטריפה איירי וא"ת ההורגו יתחייב הואיל ואיתרבי בנפשות אלמא איקרי נפש דמהאי טעמא מרבינן להורג בן יום אחד פרק יוצא דופן (נדה מד:) ואף על גב דשמא נפל הוא וי"ל דהתם בתורת כהנים מוקמינן ליה בשכלו לו חדשיו וכן מוקמינן התם לר' שמעון ב"ג דאמר כל שלא שהה:
נדר בערכך נפשות - משמע דאיתקיש ערכין לדמים מנוול ומוכה שחין אינו לדמים ונודרין את אחרים אבל לא נידרין דאין שוה כלום:
כל שישנו בדמים נערכין כו' - לאו דווקא דהא איכא דיקלא וארעא אלא כל אדם שישנו בדמים קאמר:
קרבנו - גבי סמיכה כתיבי תלתא קרבנו בויקרא ודריש רבי יהודה לחדא מינייהו קרבנו ולא קרבן אביו לשון הקונטרס ואגב חורפיה לא עיין דהתם ליכא אלא תרי ושמא על ראשו דכתיב התם חשיב ליה כמו קרבנו א"נ משאר קרבנו דריש:
תחלת הקדש - תמורה שהיא תחלת הקדישה של בהמה זו סוף הקדש סמיכה שהוא סמוך לשחיטה ל"ה והאי דקרי ליה תמורה סוף הקדש בפרק הזהב (ב"מ נד:) היינו לגבי קרבנו ראשון וא"ת לילף נמי שחיטה מסמיכה ולא ישחוט יורש הא ליתא דאפילו שלוחו לא ממעט לשחיטה:
[קרבנו ולא קרבן חבירו - וא"ת כיון דאמרינן ס"פ שתי מדות (מנחות צג:) וסמך ידו ולא יד שלוחו כ"ש לא יד חבירו וא"כ קרבנו ל"ל וי"ל] אי לאו קרבנו אמינא דידו למעוטי חבירו אתא אבל שלוחו סומך וא"ת לילף מהכא בכל התורה דאין שלוחו של אדם כמותו ואמאי יליף לה בקדושין פ"ב (דף מא:) דהוי כמותו וי"ל משום דסמיכה ויבמה ועגלה ערופה שלשה כתובין הבאין כאחד דכתיב ביבמה (דברים כה) וקראו לו הן ולא שלוחן וכן בעגלה ערופה ומדדו ולא שלוחם וא"ת לילף מינייהו דבכל דוכתא הוי שלוחו כמותו מדאיצטריך למעוטינהו וי"ל דאי לאו הני קראי דקדושין דאשמועינן דשלוחו כמותו הוה מוקמינן להני תלתא קראי דסמיכה ויבמה ועגלה ערופה לדרשא אחריתי:
כל בעלי חוברין - חמשה שהביאו קרבן בשותפות כולן צריכין לסמוך עליו ואין אחד סומך על ידי כולן:
לית ליה - דסבירא ליה אחד סומך לכולן ולא הוי כסומך על קרבן חבירו הואיל והוא שייך ביה לשון הקונטרס. והכי משמע פרק שתי מדות (מנחות צד.) ומה תנופה שנתרבתה בשוחטין נתמעטה בחוברין סמיכה שלא נתרבתה בשוחטין אינו דין שנתמעט בחוברין ת"ל קרבנו לרבות כולן אלמא למאן דאמר דלא דריש קרבנו מתנופה יליף ליה ותנן התם אחד מניף לכולם: