הוי מחויב שבועה ואינו יכול לישבע—He is obligated to swear but he cannot swear

OVERVIEW In the case of נסכא דר"א, the claim of דידי חטפי by the חוטף is not a credible claim, the only way it can be substantiated is via the מיגו of לא חטפי. However if he would claim לא חטפי he would be required to swear and contradict the ע"א who claims חטף. Therefore since his only credibility depends on swearing against the עד (that לא חטפי), and he cannot do that (because he claims דידי חטפי), therefore he must return the נסכא.¹ Our תוספות discusses why he can’t swear that דידי חטפי and be believed with a מיגו of לא חטפי.

שהרי מודה² – He cannot swear to contradict the עד (who is testifying that he grabbed away the נסכא) since he admits that he grabbed**** the נסכא. תוספות asks: ואם תאמר וליהמניה בשבועה במאי דאמר דידי חטפי במיגו דאי בעי אמר לא חטפי – And if you will say; and let us believe him, in that which he claims that ‘I grabbed mine’, with an oath (of דידי חטפי), since he has a מיגו, for he could have said, ‘I did not grab’; in which case he would take the oath of לא חטפי and be believed, let him instead take an oath of דידי חטפי and be believed.³ What difference should there be which oath he takes? תוספות anticipates a possible solution to the question: וכי תימא דהא לא חשיב מיגו דהא אם אמר לא חטפי היה חייב שבועה דאורייתא⁴ – And if you will say; that this is not considered a מיגו, for if he would claim לא חטפי, he would be obligated to take a דאורייתא oath; however now when he claims דידי חטפי there is no חיוב שבועה מדאורייתא, therefore it is not a מיגו –**** תוספות rejects this solution: לא היא דהא אמר בהמוכר את הבית (לקמן דף ע,א ושם) המפקיד אצל חבירו בשטר – This is not so (there is no difference regarding a מיגו whether it is a שבועה דאורייתא or a שבועה דרבנן), for רב חסדא stated in פרק המוכר את הבית, regarding one who deposited an item by his friend with a שטר (which states the terms of the deposit) – נאמן לומר החזרתיו לך בשבועה מיגו דאי בעי אמר נאנסו דהוי נאמן בשבועה – The custodian is believed to say, ‘I returned it to you’ with an oath (even if the מפקיד is in possession of the שטר), since the custodian has a מיגו, for he could have said, they were lost in an unpreventable manner, in which case (if he claimed נאנסו) he would have been believed with a שבועה of נאנסו, therefore he is also believed with a שבועה of החזרתיו לך – אף על גב דבנאנסו איכא שבועה דאורייתא – Even though that by נאנסו there is a שבועה דאורייתא (the שבועת השומרים) and when he claims החזרתי there is no חיוב שבועה מדאורייתא, nevertheless it is a valid מיגו. This proves that a מיגו is valid even if the claim does not require a שבועה דאורייתא and the מיגו requires a שבועה דאורייתא. The question remains why the חוטף is not believed with a שבועה that דידי חטפי. תוספות offers a refutation of the proof from המפקיד אצל חבירו בשטר: ומיהו לפירוש רבינו תם דפירש שבועה דנאנסו דהתם היא מדרבנן – However, according to the explanation of the ר"ת who explained that the שבועה of נאנסו there is only a שבועה מדרבנן, because – דלא מיחייב שבועה דאורייתא אפילו בנאנסו אלא היכא דאיכא הודאה במקצת⁵ אתי שפיר – One is not מחוייב in a שבועה דאורייתא even by a נאנסו claim unless there is a partial admission, according to this view it is properly understood, why by המפקיד there is a מיגו since both שבועות are מדרבנן (for there was no הודאה במקצת), however in our case where the מיגו requires a שבועה דאורייתא and the claim does not require a שבועה דאורייתא, therefore in our case there is no מיגו. According to the other opinions however that every נאנסו requires a שבועה דאורייתא (even without a הודאה במקצת) the question still remains why is he not believed with a שבועה since he has a מיגו. תוספות anticipates a possible alternate solution: וליכא למימר נמי דהאי לא חשיב מיגו דלא הוה חציף למימר לא חטפי להכחיש את העד⁶ – And one cannot either say that this is not considered a מיגו since he is not that brazen to claim לא חטפי to contradict the עד – או משום שירא שלא יפסלוהו לעדות העד ובעל הנסכא – Or it is not a מיגו because he is afraid to claim לא חטפי so that the ע"א and the owner of the נסכא should not invalidate him from being a עד כשר. ⁷ תוספות will prove that the עדות of the בעל הנסכא (who is a litigant) will be accepted to the extent of making the חוטף a פסול לעדות: כדאמר בפרק זה בורר (סנהדרין דף כה,א) דבעל דבר מהימן למימר [לדידי אוזפן ברביתא] – As רבא ruled in פרק זה בורר that the litigant (in this case the לוה) is believed to say ‘he lent me money with interest’, and can be combined with an ע"א to make the lender פסול לעדות. Here too the ע"א and the בעל הנסכא will make the grabber פסול לעדות. Either of these two reasons explains why there is no מיגו here because he does not want to use the מיגו claim. This would seemingly answer our question. תוספות rejects this solution: דהא משמע דאי לאו דעד מחייבו שבועה היה פטור⁸ והיינו על כרחך במיגו – For it seems that if not for the fact that the עד obligates him to swear, the חוטף would be פטור and retain the נסכא, and perforce we must say that this is on account of the מיגו of לא חטפי – תוספות goes on to prove that the reason he would be believed to claim דידי חטפי (if the ע"א is not מחייב a שבועה) is only because the חוטף has a מיגו (of לא חטפי): דאי לאו מיגו לאו כל כמיניה למימר דידי חטפי – For if not for the מיגו (of לא חטפי) the חוטף would not be believed to claim דידי חטפי. תוספות proves this – דהא כי איכא תרי סהדי משלם ואינו נאמן לומר דידי חטפי – For if there are two witnesses who saw the grabbing, the חוטף must pay, and he is not believed to claim דידי חטפי, because דידי חטפי is no claim at all (it is the equivalent of saying, ‘I stole it’); the only way that דידי חטפי is believed is if he has a מיגו of לא חטפי. Therefore by two עדים where there is no מיגו of לא חטפי, he is not believed. However if there is only one עד he would be believed [if we were to assume that an ע"א is not מחייב a שבועה]. The only reason he is believed to claim דידי חטפי against this ע"א (who is not מחייב a שבועה) is because of the מיגו of לא חטפי. This proves that the חוטף has no concern להכחיש את העד, or that this may make him a פסול לעדות (for we use this מיגו in the hypothetical case where the ע"א is not מחייב a שבועה). The question remains since it is a good מיגו and there is no difference (regarding a מיגו) whether it is a שבועה דאורייתא or a שבועה דרבנן, so the חוטף should be believed with a שבועה of דידי חטפי with a מיגו of לא חטפי. תוספות answers: ואומר רבינו יצחק דודאי אם לא היה העד מחייבו שבועה – And the ר"י says; that certainly (in the hypothetical case) where the עד would not obligate him to swear – היה נאמן במיגו דאי בעי אמר לא חטפי שיכול להעיז פניו להכחיש את העד בלא שבועה – He would be believed with a מיגו that he could have said לא חטפי, because he can be brazen (and claim לא חטפי) to contradict a weakened עד who cannot make him swear (לא חטפי) – אבל השתא דמחייבו שבועה לא מהימן בשבועה – But now that the ע"א obligates him to swear, he is not believed with a שבועה of דידי חטפי – על ידי מיגו⁹ שהיה יכול להעיז פניו ולישבע בדבר שהעד מכחישו¹⁰ – Through the מיגו of לא חטפי, since he [cannot] be brazen and swear לא חטפי on something which the strengthened עד contradicts him.¹¹ In summation: We do say a מיגו from a שבועה דרבנן to a שבועה דאורייתא (except according to the ר"ת). The מיגו of לא חטפי is an effective מיגו to contradict even an ע"א (if it does not require a שבועה). However it is not an effective מיגו if it will require him to contradict the ע"א and swear to that effect.¹² תוספות asks: אבל קשה אי ליכא מיגו מאי טעמא דרב ושמואל – However, there is a difficulty; if, as תוספות states, there is no מיגו to be מכחיש with a שבועה a contradictory עד, what is the reason of רב ושמואל – דפליגי בפרק כל הנשבעין (שבועות דף מז,א ושם) ארבי אבא ופטרי בנסכא – Who argue with ר"א in פרק כל הנשבעין and they exempt the חוטף from returning the נסכא – דלית להו מתוך שאינו יכול לישבע משלם – For they do not agree to the concept of מתוך שאינו יכול ישבע משלם – והשתא אמאי פטרי והא פשיטא דאינו נאמן לומר דידי חטפי בלא מיגו כדפרישית לעיל¹³ – But now that we assume there is no מיגו, why do they exempt him from returning the נסכא (even if they do not maintain משאיל"מ), for it is obvious that he is not believed to say דידי חטפי without a מיגו as I explained previously (concerning the claim of דידי חטפי if there are two עדים that חטף). תוספות offers an alternate explanation: לכך נראה כמו שפירש רבינו יצחק בן מאיר דודאי הוי מיגו¹⁴ – Therefore (because of the aforementioned difficulty) תוספות prefers what the ריב"ם explained that לא חטפי is certainly a valid מיגו (even though he contradicts the עד with a שבועה) – ולהכי פטרי רב ושמואל דנאמן בשבועה במיגו דאי בעי אמר לא חטפי – And therefore (since לא חטפי is a valid מיגו) רב ושמואל exempt the חוטף, for he is believed with a שבועה that דידי חטפי with a מיגו that he could have claimed and sworn לא חטפי – ורבי אבא סבר אף על גב דאית ליה מגו חייב – And ר"א maintains that even though the חוטף has a מגו (of לא חטפי) nevertheless he is חייב to return the נסכא – דכיון דאיכא אחד המחייבו שבועה מן התורה¹⁵ כן הוא הדין – For since there is an ע"א who obligates him to swear מן התורה; this is the rule – שישבע להכחיש את העד או ישלם ואין מועיל לו מיגו¹⁶ ליפטר¹⁷ – Either the חוטף swears to contradict the עד or he pays, and a מיגו is not effective to exempt him from paying, on account of the חיוב שבועה generated by the ע"א. In summation: the view of the ריב"ם is that since there is a חיוב שבועה מדאורייתא a מיגו is not effective to counter this חיוב because of the concept מתוך שאינו יכול לישבע משלם. However the מיגו is valid according to רב ושמואל who disagree with משאיל"מ. תוספות asks: ואם תאמר ורבי אבא היכי מפיק לה בפרק כל הנשבעין (שם) – And if you will say; and how does ר"א derive in פרק כל הנשבעין the rule of משאיל"מ- מדכתיב¹⁸ שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשין – Since it is written, ‘The oath of ה' shall be between the two of them’; the גמרא infers from the words בין שניהם that the oath must be between the two principals, the מפקיד and the שומר, but not between their heirs, in that case there is no oath. The גמרא there continues to discuss what situation does the תורה refer to that the heirs are exempt from taking an oath. The גמרא concludes that the פטור is in a case – דאמר ליה מנה לאבא ביד אביך ואמר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא¹⁹ – Where one son said to another son, ‘your father owed my father a hundred זוז (מנה) and the son of the לוה replied fifty I know of and am willing to repay, but I am not aware of the other fifty זוז – דדייק התם מדאיצטריך קרא למיפטר יורשים שמע מינה באביו כהאי גוונא מיחייב²⁰ – Where the גמרא there infers that since it is necessary for the פסוק to exempt the יורשים (meaning that the בן הלוה need not pay), this teaches us that the father would be liable to pay the other fifty in a similar situation; the גמרא concludes – אלמא מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם – It is evident that one who is מחוייב שבועה (the מודה במקצת) and cannot swear (to deny the other fifty, since he is unsure), he has to pay. This concludes the גמרא which derives (from שבועת ה' וגו', the rule) that משואיל"מ. תוספות continues with his question: והיכי דייק מינה אנסכא התם ודאי משלם דליכא מיגו²¹ – But how can we infer from the case there regarding חמשין ידענא וכו' to our case of נסכא; there by חמשין לא ידענא, the מוב"מ certainly has to pay, for he has no מיגו to exempt himself – אבל הכא דאיכא מיגו מנא לן דמשלם – However, here where there is a מיגו for the חוטף (he could claim לא חטפי), how do we know that he has to pay back the נסכא?! תוספות answers: ונראה לרבינו יצחק דרבי אבא לא הוי טעמיה מקרא אלא מסברא בעלמא כדמפרש²² – And it is the view of the ר"י that the reason why ר"א maintains משאיל"מ is not because of the פסוק (בין שניהם ולא בין שני היורשין) but rather he bases it merely on logic as [was] explained. Therefore the logic applies in all cases, that wherever there is a חיוב שבועה מדאורייתא (by an ע"א) there are only two option; either swear or pay. מיגו does not enter into the picture. תוספות anticipates a difficulty: והא דקאמר התם²³ כוותיה דרבי אבא מסתברא – And that which the גמרא states there, it is reasonable to assume the view of ר"א- מדתני רבי אמי שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשין – Since רב אמי taught the ברייתא regarding the פסוק of שבועת ה' תהיה בין שניהם from which we infer ולא בין הירושין (that which was cited above). It would seem that since the גמרא cites the דרשה of ולא בין היורשין to support ר' אבא, that the reasoning of ר' אבא is from this פסוק and not from סברא בעלמא as תוספות maintains – תוספות replies: קרא למיפטר יורשים אתא ולא לחייב האב²⁴ – The פסוק of בין שניהם comes to exempt the heirs but not to obligate the father. תוספות anticipates an additional difficulty: והא דקאמר התם רב ושמואל האי שבועת ה' וגומר מאי דרשי ביה – And that which the גמרא asks there; how do רב ושמואל (who do not maintain משאיל"מ) interpret this פסוק of שבועת ה', etc. since they do not interpret it to teach משאיל"מ. However according to תוספות explanation that the פסוק merely teaches us that the יורשין are פטור (but it does not teach us the rule of משאיל"מ); what is the question on רב ושמואל?! תוספות replies: הכי קאמר כיון דבאב בכהאי גוונא פטרי אמאי איצטריך קרא למיפטר יורשין – This is what the גמרא asks; since רב ושמואל will exempt the father from paying in such a case of חמשין ידענא וחמשין לא ידענא, why is a פסוק necessary to exempt the יורשין from paying, if even the father is פטור! In Summation: (according to the ריב"ם) the גמרא in שבועות derives from בין שניהם that יורשים are פטור from a שבועה (and that דרשה is understood if we assume משאיל"מ); however the rule of משאיל"מ is derived from a סברא בעלמא, but not (necessarily) from that פסוק. תוספות responds to an anticipated difficulty (if we assume that a מיגו is ineffective against an ע"א): וצריך לומר דהא דאמרינן בהכותב (כתובות דף פה,א ושם) גבי אבימי בריה דרבי אבהו – And it is necessary to say regarding that which the גמרא states in פרק הכותב concerning אבימי the son of ר' אבהו – דהוו מסקי ביה זוזי בי חוזאי כולי²⁵ – Where he owed money to the people of בי חוזאי, etc. ר' אבהו ruled that if there were no witnesses that חמא paid the בי חוזאי, they are believed – מתוך דיכלי למימר לא היו דברים מעולם יכלי למימר סיטראי²⁶ – For since they can say nothing even happened (you never paid us) they can claim, the money you paid was for another loan.**** This concludes the citation from that גמרא. תוספות continues, that it is necessary to assume that the story there – איירי בתר דתקון רבנן שבועת היסת²⁷ דלא הוי השליח עד – Occurred after the רבנן instituted a שבועת היסת, so that the שליח (חמא) is not considered a witness (that אבימי paid them money, thereby destroying their מיגו). The reason the שליח cannot be considered an עד after the רבנן were מתקן שבועת היסת is – דנוגע בעדות הוא כיון דחייב שבועת היסת²⁸ – Because he is a biased witness since he is חייב a שבועת היסת – דאי קודם דתקינו רבנן שבועת היסת הוי השליח עד גמור – For if that occurrence took place before the חכמים instituted a שבועת היסת (whereby a כופר הכל is exempt from any שבועה), the שליח would be a proper עד – דנאמן לומר למלוה פרעתי מיגו²⁹ דאי בעי אמר אהדרתינהו ללוה – For he will be believed to testify, ‘I paid the מלוה’ with a מיגו that he could have said, ‘I returned the money to the לוה’ – כדאמר בריש האיש מקדש (קדושין דף מג,ב) – As the גמרא states in the beginning of פרק האיש מקדש – וכיון דאיכא עד היכי מהימניה במיגו דלא היו דברים מעולם – So since there is a credible עד testifying against the בי חוזאי, how can they be believed that סיטראי נינהו with a מיגו of להד"ם, for if they claimed להד"ם –

It would be a case of מחוייב לישבע (since the עד testifies that there was a payment) and since they cannot swear to contradict the עד for they claim סיטראי and not להד"ם), they have to pay, as ר"א ruled here! Therefore we must say that the story there took place after the רבנן were מתקן a שבועת היסת, so the שליח is not a credible ע"א, therefore the חוזאי have a valid מיגו.

SUMMARY The חוטף is not believed with a מיגו of לא חטפי (even with a שבועה of דידי חטפי) either because he cannot be מעיז to contradict the עד with a שבועה (the ר"י) or because once there is a חיוב שבועה of an ע"א it cannot be overridden by a מיגו.

THINKING IT OVER

1. תוספות asks that the חוטף should be believed with a שבועה of דידי חטפי for he has a מיגו of לא חטפי.³⁰ How will this מיגו remove the מתוך שאיל"מ? He is not swearing the שבועה which the ע"א is מחייב him, therefore he has to pay!³¹
2. תוספות suggests that חוטף may not want to claim לא חטפי because he is concerned that the ע"א ובעל הנסכא will be פוסל him לעדות.³² Seemingly now also, even though he claims דידי חטפי, nevertheless they will be פוסל him בגזלנותא (as is the case by any עדים who say someone grabbed that he is פסול and cannot claim דידי חטפי)!³⁴
3. תוספות asks (according to the פי' ר"י) that if there is no מיגו here why do רב ושמואל argue with ר' אבא.³⁵ Why cannot we answer that רב ושמואל maintain that it is a מיגו as תוספות says later according to the ריב"ם that the מיגו of לא חטפי is a valid מיגו (and the מחלוקת between ר"א and רב ושמואל is whether לא חטפי is a מיגו or not)?³⁶

footnotes: ¹ See the רשב"ם here. ² תוספות may be negating a different interpretation why he cannot swear; namely that once he says דידי חטפי, he is considered a גזלן and a גזלן is פסול לשבועה. If that would be the interpretation there would be no room for תוספות ensuing question. תוספות assumes that even though he says דידי חטפי, he is not considered a גזלן since he claims דידי חטפי. ³ See ‘Thinking it over’ # 1. ⁴ A מיגו is valid only if he could just as easily make the מיגו claim as his actual claim. Here however it is easier for him to make the actual claim of דידי חטפי where there is no שבועה דאורייתא (only the more lenient שבועה דרבנן) as opposed to making the מיגו claim of לא חטפי where there would be the more serious שבועה דאורייתא. ⁵ This is the view of רמי בר חמא (cited in ב"מ ה,א) that the שבועה השומרים is given only when there is a כפירה במקצת and a הודאה במקצת. ⁶ In the case of the מפקיד, the מיגו of נאנסו is not contradicting anyone; therefore he is comfortable to claim it. ⁷ If he would claim לא חטפי the testimonies of the עד and the בעל הנסכא who claim that he was חטף will be combined to contradict him and make him a פסול לעדות since he is a גזלן. See ‘Thinking it over’ # 2. ⁸ ר' אבא ruled that since the חוטף is a מחויב שבועה (of לא חטפי) and אינו יכול לישבע (for he says חטפי) therefore he has to pay, but if he would not be a משואי"ל he would not have to pay. The question is why; it cannot be that דידי חטפי is a good טענה (as תוספות will soon show), so it must be only because he has a מיגו of לא חטפי, which contradicts the ע"א and places him in danger of becoming פסול לעדות and nevertheless it is sufficient to have us believe him. This proves that לא חטפי is a valid מיגו. ⁹ The הגהות הב"ח amends this to read מיגו שלא היה ¹⁰ He can be brazen and contradict the עד when it does not require a שבועה, but he cannot be brazen enough to contradict the עד and swear that the עד is testifying falsely (even though he is sufficiently brazen to swear [falsely] דידי חטפי [where no one contradicts him]). ¹¹ There are three levels; it is easiest to claim דידי חטפי (for he is not contradicting anyone), it may be more difficult to claim לא חטפי, even without a שבועה (for he is contradicting an ע"א), it is extremely difficult to claim לא חטפי and swear to that effect against an ע"א (who claims חטפת). Therefore there is a מיגו of לא חטפי if there would be no חיוב שבועה, however there is no מיגו of לא חטפי when there is a חיוב שבועה, for we assume he is not מעיז to swear לא חטפי and be מכחיש the עד. He cannot swear to such a lie (where an עד contradicts him). ¹² In the case of החזרתי במגו דנאנסו he is believed because there it is the opposite of here; the actual claim of החזרתי is contradicting the מפקיד, but the מיגו claim of נאנסו is not contradicting anyone, therefore the מיגו is effective since it is easier for him to claim the מגו claim than the actual claim. See footnote # 17. ¹³ תוספות asks that regardless whether we maintain משאיל"מ or not; since we have established that there is no מיגו to be מכחיש an ע"א בשבועה, then he must return the נסכא, for דידי חטפי is no claim (without a מיגו of לא חטפי). The question can seemingly be on ר"א as well, why was it necessary for him to resort to משאיל"מ he should have ruled that he must return the נסכא since he has no מיגו. See ‘Thinking it over’ # 3. ¹⁴ The ריב"ם rejects the notion of the ר"י that לא חטפי is not a מיגו since he cannot be מעיז to be מכחיש the עד with a שבועה, rather just as he can swear דידי חטפי he is capable of swearing לא חטפי להכחיש את העד. ¹⁵ תוספות writes that there is an ע"א המחייבו שבועה מן התורה even though he is claiming דידי חטפי, so (seemingly) there is no חיוב שבועה since he is not contradicting the עד; nevertheless since (as mentioned earlier) the claim of דידי חטפי on its own merit is not a valid claim, it can only be effective because of the מיגו of לא חטפי, therefore we consider as if his claim is (based on) לא חטפי which contradicts the עד, therefore he is מחויב שבועה. ¹⁶ This answer may be better understood if we assume that a. an ע"א is מחייב ממון like ב' עדים except that there is an option not to pay, (only) if you swear to be מכחיש the עד, and b. a מיגו is not (necessarily) a proof that he is saying the truth (a בירור), but rather that by a מיגו we give him the rights of the מיגו claim (it is a זכות הטענה). He has a זכות הטענה of claiming לא חטפי, but even if he would claim לא חטפי he would be obligated to pay unless he swears להכחיש את העד, which he is not doing, therefore the מיגו is ineffective. [Perhaps רב ושמואל maintain that the מיגו is effective since it is a בירור (as well) and שבועת ע"א is merely a way to verify the truth of the נשבע (see בל"י אות רטו).] ¹⁷ תוספות does not explain the difference between this case of ע"א where a מיגו is ineffective, and the case of החזרתי במיגו דנאנסו where the מיגו is effective, even though there too there is a שבועה דאורייתא. See תוספות הרא"ש who writes that by החזרתי במגו דנאנסו when he claims החזרתי there is as of yet no חיוב שבועה (for he is not claiming נאנסו); however here there is an ע"א who is מחייב him a שבועה (see footnote # 14). [Another difference may be that there the שבועה of נאנסו is not generated by a טענת ברי (no one is saying that it was not נאנסו), therefore it is easier to claim and the מיגו is effective, however here where the טענה of לא חטפי contradicts the ע"א and the טענת ברי of the initial בעל הנסכא, the תורה requires a שבועה to repudiate the ע"א and a מיגו is ineffective. Alternately the claim of החזרתי on its own is a valid claim (except that it cannot be believed on its own merit since the מפקיד has a contradicting שטר), therefore the מיגו of נאנסו is effective; however regarding the claim of דידי חטפי not only is it not a valid claim but he is (partially) admitting that he did an act of גזל; to substantiate such a claim (against an ע"א) the מיגו of לא חטפי is ineffective (or perhaps the actual שבועה by נאנסו, which is שלא פשעתי בה, is not in contradiction to the claim of החזרתי, as opposed to the שבועה of לא חטפי ,which contradicts the claim of דידי חטפי). וצ"ע.] ¹⁸ שמות (משפטים) כב,י. The פרשה is discussing the שומר שכר who has to swear (if he claims) נאנסו. ¹⁹ This is a case of a מודה במקצת where the לוה would have to swear (if he said emphatically I do not owe the other fifty). However here by the ירושים there is no חיוב שבועה on the son of the לוה. ²⁰ If the father would also be פטור when he claims חמשין ידענא וחמשין לא ידענא, why the need for a פסוק to tell us that the יורשין need not swear and they are פטור, they are no different from their father. Therefore we must conclude as follows if the father would say חמשין ידענא וחמשין לא ידענא he would be מחויב a שבועה for he is a מודה במקצת on the חמשין ידענא and since he cannot swear on the חמשין לא ידענא he has to pay because משאיל"מ. However when the יורשין say חמשין ידענא וחמשין לא ידענא the פסוק of בין שניהם ולא בין הירושים teaches us that even though the יורש was a מודה במקצת, nevertheless there is no חיוב שבועה on him, therefore the rule of מתוך cannot apply. [The difference is that the father should know whether he owes the other fifty, but the יורשים cannot be blamed for not knowing.] ²¹ He would be מחויב a שבועה if he denied the other fifty; that is a classic case of מודה במקצת. He has no מיגו of כופר הכל because of the rule that אין אדם מעיז פניו בפני בע"ח (mentioned in ב"מ ג,א). ²² Others amend this to read either כדפירשנו or כדפירש הריב"ם. See the text previously in this תוספות by footnote # 16. ²³ The גמרא there cites the incident and ruling of נסכא דר' אבא and concludes כוותיה דר"א מסתברא. ²⁴ The ברייתא merely states that by חמשין ידענא וחמשין לא ידענא the יורשין are פטור. The ברייתא does not derive the rule of משאיל"מ from this פסוק. Similarly ר"א maintains משאיל"מ is derived from a סברא. We may have thought that this rule applies to the יורשים as well (if the שבועת מוב"מ would apply to them by חמשין לא ידענא), the פסוק teaches us that the שבועה does not apply to them. The גמרא there merely says that this פטור for the יורשים is understandable if we maintain משאיל"מ, but not necessarily that we derive it from this פסוק. ²⁵ The story there is that אבימי sent the money to the בי חוזאי with חמא. After חמא paid them, he asked them that they should return the שטר חוב to him, they answered him that the monies you paid was for a different loan that אבימי owed us, and he still owes us other monies for the שטר חוב. ²⁶ It seems that the claim of סיטראי is a frivolous claim and would not be credible on its own merits (similar to the claim of דידי חטפי). It is acceptable only because of the מיגו of להד"ם. ²⁷ מן התורה a כופר הכל is פטור from a שבועה. However, during the time of the גמרא (by רב נחמן), the אמוראים instituted that every כופר הכל must swear. This שבועה is called a שבועת היסת, meaning that the חכמים induced the כופר הכל to swear in order to reveal the truth. ²⁸ The testimony of the שליח that he paid the money is a biased testimony, for if he would not claim that he paid the money to the מלוה, the לוה would demand the money from the שליח, and even if the שליח will claim that he never received money or that he already returned it to the לוה (which makes him a כופר הכל), nevertheless he will have to swear a שבועת היסת. Therefore it is in his biased interest to claim that he paid the מלוה. This biased testimony makes the שליח unacceptable as an ע"א against the חוזאי. ²⁹ The מיגו here is slightly different from a regular מיגו. The שליח does not need a מיגו to be believed that פרעתי למלוה, but rather the מיגו is to remove any bias the שליח may have. We cannot say that the שליח must say that he paid the מלוה for otherwise the לוה will demand the money from him, because even if the לוה will demand the money from him the שליח can say, ‘I returned it to you’. It makes no difference to the שליח whether he says פרעתי למלוה or אהדרינהו ללוה in both cases he has no liability, therefore he is a credible witness. (This is not the case after the רבנן were מתקן שובעת היסת for then if the לוה would say אהדרינהו ללוה he would be מחוייב a שבועת היסת therefore he has a bias to say פרעתי למלוה and is not a credible עד.) ³⁰ See footnote # 3. ³¹ See סוכ"ד אות טו and בל"י אות ריב. ³² See footnote # 7. ³⁴ See בל"י אות רי"ג. ³⁵ See footnote # 13. ³⁶ See נח"מ.

וכל המחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם—And whoever is obligated to swear and does not swear; pays

OVERVIEW ר' אבא ruled that whenever one is obligated to swear (in order to avoid payment) and cannot swear to clear himself he must pay. תוספות discusses when this rule is applicable and when not.

בפרק כל הנשבעין (שבועות דף מז,א¹ ושם) תנן חשודים שניהם על השבועה² – The משנה in פרק כל הנשבעין states, if they are both suspect on taking an oath, the rule is – חזרה שבועה למקומה דברי רבי מאיר ורבי יוסי³ אומר יחלוקו⁴– The oath returns to its original place, this is the view of ר"מ, while ר"י maintains that they divide – ומפרש התם רבותינו שבארץ ישראל⁵ רבי אבא למקומה למחויב לה⁶ – And ר' אמי there explains that the רבותינו שבא"י (ר' אבא) interpret that which ר"מ ruled חזרה שבועה למקומה, to mean, to the one who was initially obligated to take the oath; meaning the לוה, and since the לוה cannot swear since he is חשוד על השבועה (and we cannot make the מלוה swear since he too is חשוד על השבועה), therefore the לוה must pay everything the מלוה claims (in following with the ruling of משאיל"מ). ומייתי התם מהך דשמעתין דרבותינו היינו רבי אבא – And רב פפא there cites from our סוגיא that רבותינו is referring to ר' אבא, who rules here in this case of נסכא דר"א that מתוך שאינו יכול לישבע משלם. והשתא רב נחמן דפסק התם כרבי יוסי ועובדא⁷ עבד כרבי יוסי יחלוקו⁸ לית ליה לרבי⁹ אבא – So now that ר"נ נחמן ruled there like ר"י and enacted a judgment according to ר' יוסי that the parties divide the disputed amount, ר"נ does not agree with ר' אבא (for if he would agree with ר' אבא that משאיל"מ, the לוה would have to pay everything). תוספות asks:** וקשה לרבינו יצחק דאמרינן בפרק השואל (בבא מציעא דף צז,ב ושם) בגמרא דהשואל את הפרה¹⁰ –** And the ר"י has a difficulty, for the גמרא states in פרק השואל concerning the גמרא of השואל את הפרה – לימא תיהוי תיובתיה דרב נחמן דאמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור – Shall we say that the משנה of השואל את הפרה is a refutation of ר"נ who maintains, if one says, ‘you owe me a מנה’ and the other responds, ‘I do not know’, he is פטור from paying, this seemingly contradicts the משנה, which rules that איני יודע is חייב – ומשני מתניתין בשיש עסק שבועה ביניהן¹¹ – And the גמרא there answered that our משנה (which states that the שואל/שוכר is חייב), is discussing a case where there is an involvement of an oath between the parties – כדרבא דאמר רבא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים וחמשים איני יודע – Like רבא, for רבא ruled, when a מלוה claims, ‘you owe me a מנה (a hundred זוז) and the לוה responds, I certainly owe you only fifty זוז and regarding the remaining fifty זוז, I do not know whether I owe you or not’; the ruling is – מתוך שאינו יכול לישבע משלם והיינו כרבי אבא¹² – Since he cannot swear (as a מודה במקצת), he pays, which is in accordance with ר' אבא. This contradicts what תוספות stated previously that ר"נ disagrees with ר' אבא. תוספות replies: ומיהו איכא למימר דרב נחמן דמוקי¹³ מתניתין כרבי מאיר וכמו שמפרש רבי אבא – However, it is possible to say that ר"נ establishes that משנה in השואל (which maintains משאיל"מ) according to ר"מ, as ר' אבא interprets ר' מאיר, namely that חזרה שבועה למחוייב לה and משאיל"מ – הוא¹⁴ סבר כרבי יוסי – However ר"נ personally agrees with ר' יוסי who maintains יחלוקו (in a case of שניהם חשודים) and does not follow the ruling of משאיל"מ. In summation; it is apparent from the case of שניהם חשודים that ר' אבא maintains that משאיל"מ (and accepts the ruling of ר"מ that חזרה שבועה (למקומה) למחוייב לה, and ר"נ rules יחלוקו like ר' יוסי and (seemingly) does not follow the rule of משאיל"מ. תוספות asks: אבל עוד קשה דבשמעתין משמע דהלכתא כרבי אבא – However there is still a difficulty, for in our סוגיא it appears that the ruling is like ר' אבא that משאיל"מ; this is apparent – מדקאמרינן סבור רבנן קמיה דאביי למימר דהיינו נסכא דרבי אבא – Since the גמרא states that the רבנן who were sitting before אביי thought that the case before them (regarding the ע"א and two years) is the same case as נסכא דר' אבא and should have the same ruling; indicating that the ruling of ר' אבא is a proper precedent, and even when אביי rejected their comparison to נסכא דר"א – וקאמר נמי אלא אי דמיא לרבי אבא כולי – Nevertheless אביי also told the רבנן, ‘however if there is a case comparable to the case of נסכא דר"א, etc.’; it is a different case. In any event the fact that we are comparing cases to נסכא דר"א indicates that the ruling is משאיל"מ as ר"א ruled – ובכל מקום קיימא לן כרב נחמן בדיני¹⁵ – However, it is established universally that the הלכה is like ר"נ in monetary cases, and ר"נ rules like ר' יוסי that we say יחלוקו and (seemingly) not משאיל"מ! How can the ruling be like ר"א that משאיל"מ and like ר"נ that יחלוקו?! תוספות asks an additional question: ועוד תימה דהתם¹⁶ גבי יתומים מן היתומים קאמרי רב ושמואל – And it is additionally astounding, for there (in מסכת שבועות) regarding the orphans (of the מלוה) who wish to collect from the orphans (of the לוה), רב and שמואל state – דאם מת לוה בחיי מלוה כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה¹⁷ – That if the לוה died during the lifetime of the מלוה, the מלוה already owes a שבועה to the sons of the לוה, and now that the מלוה also died (after the לוה) – ואין אדם מוריש שבועה לבניו¹⁸ ומתוך שאין התובעין יכולין לישבע פטור הנתבע – So a person cannot bequeath (the rights of) an oath to his heirs, so since the claimants (the children of the מלוה) cannot swear, therefore the respondent (the יתמי דלוה) is exempt from paying – ורבי אלעזר פליג עליה¹⁹ ()שם( ]שבועות] מח,א) וקאמר יורשין נשבעין שבועת יורשים²⁰ ונוטלין – And ר' אלעזר argues with this ruling of רב ושמואל and maintains that the יורשין swear the oath of the יורשים and collect from יתמי דלוה – והיינו כרבי אבא²¹ דמתוך שאינו יכול לישבע או תובע או הנתבע משלם הנתבע – And that ruling of ר' אלעזר that נשבעין וכו' ונוטלין **is according to ר' אבא that since neither the claimant not the respondent can swear (**the proper oath) the נתבע pays – ומסיק התם²² דעבד כרב ושמואל עבד דעבד כרבי אלעזר עבד – And רב פפא concluded there that whoever ruled like רב ושמואל ruled properly and whoever ruled like ר' אלעזר ruled properly. There seems to be an inherent contradiction in the ruling of משאיל"מ, since we can follow either ר' אלעזר who agrees with this ruling (like ר' אבא), or we can follow רב ושמואל who disagree with this ruling (like ר"נ). תוספות answers: ומפרש רבינו תם דרב נחמן שפיר סבר כרבי אבא בנסכא – And the ר"ת explains that ר"נ readily agrees with ר"א regarding נסכא – ובמנה יש לי בידך ואמר ליה אין לך בידי אלא חמשים וחמשים איני יודע – And he also agrees with ר"א regarding where the מלוה said, ‘you owe me a מנה (one hundred זוז) and the לוה responded, ‘I certainly owe you fifty, and regarding the other fifty, I do not know’; in both these cases ר"נ agrees with ר"א that the ruling is משאיל"מ – ודוקא בשניהם חשודין פסיק רב נחמן כרבי יוסי דאמר יחלוקו – And ר"נ ruled like ר"י who says יחלוקו (and not משאיל"מ) only specifically in the case of שניהם חשודין – ורבי אבא בשניהם חשודין מודה לרבי נחמן דהלכה כרבי יוסי – And ר' אבא will agree with ר"נ that by שניהם חשודים the הלכה is like ר"י (that יחלוקו and not משאיל"מ) – וטעמא משום דקנסינן שכנגדו לפי שהוא חשוד הלכך מפסיד החצי²³ – And the reason why by שניהם חשודים we say יחלוקו and not משאיל"מ is because we fine the opposite litigant (the מלוה) **since he (**too) is a חשוד and therefore he loses half (and does not collect the entire debt as he would have if we ruled משאיל"מ) – אבל בעלמא²⁴ מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם – However elsewhere (not in the case of שניהם חשודים), if he is a מחויב שבועה ואינו יכול לישבע, the נתבע pays. In summation: Generally in most cases ר"א ור"נ agree that the ruling is משאיל"מ. The exception is where שניהם חשודין על השבועה where both ר"א ור"נ agree that the rule is יחלוקו (like ר"י), for we fine the שכנגדו since he is חשוד על השבועה. תוספות responds to an anticipated difficulty on the assumption that by שניהם חשודים even ר' אבא maintains יחלוקו: והא דקאמר התם דרבותינו שבארץ ישראל רבי אבא²⁵ – And that which רב אמי stated there (in מס' שבועות) that רבותינו שבא"י refers to ר' אבא; that according to ר' אבא when ר"מ said regarding שניהם חשודים that חזרה שבועה למקומה he meant חזרה שבועה למחויב לה – לאו למימר דרבי אבא סבר לה כרבי מאיר – רב אמי did not mean to say that ר"א agrees with ר"מ that by שניהם חשודים the rule is משאיל"מ, for תוספות just now concluded that by שניהם חשודים both ר"נ ור"א agree that יחלוקו (like the ruling of ר' יוסי and not like ר"מ) – אלא דדייק כיון דרבי אבא בעלמא סבר דמתוך שאינו יכול לישבע משלם – But rather ר' אמי inferred that since ר' אבא generally maintains משאיל"מ (as we see by נסכא דר"א) – אית לן למימר דאיהו מפרש מילתיה דרבי מאיר דחזרה שבועה למחויב לה²⁶ – We can say that ר' אבא would interpret the statement of ר"מ of חזרה שבועה למקומה to mean חזרה שבועה למחויב לה, but not that ר' אבא agrees that in the case of שניהם חשודין the rule would be משאיל"מ – והלכה כרבי נחמן בשניהם חשודים וכרבי אבא בנסכא – And the הלכה is like ר"נ by שניהם חשודין (that we say יחלוקו [and ר' אבא would agree]) and the הלכה is like ר"א by נסכא (that משאיל"מ [and ר"נ would agree]. תוספות cautions: ודוקא ביתומים מסקינן דעבד כרב ושמואל עבד²⁷ ודעבד כרבי אלעזר עבד – And it is specifically only by יתומים מן היתומים that רב פפא concludes that whoever ruled like רב ושמואל (that the יתומים are פטור and we do not say משאיל"מ), ruled properly and whoever ruled like ר"א (that the יתמי מלוה swear שבועת היורשים and collect from יתמי הלוה [for we do say משאיל"מ]) ruled properly; it is only in the case of יתומים מן היתומים that there is this leeway not to say משאיל"מ, but not elsewhere – כדאמר²⁸ הבו דלא להוסיף עלה – As רב נחמן states there, prepare yourselves not to add on to the ruling of רב ושמואל that since אין אדם מוריש שבועה לבניו, the יתמי לוה are פטור and we do not say משאיל"מ. That rule is limited only to היתומים מן היתומים, however in (all) other cases the ruling will be משאיל"מ (except for שניהם חשודים where the ruling is יחלוקו [כר' יוסי]). תוספות anticipates an alternate explanation regarding ר"נ and rejects it: אבל אין לפרש²⁹ טעמא דרב נחמן דאמר יחלוקו משום דרבי אבא – However, one should not explain the reason of ר"נ who rules יחלוקו by שניהם חשודים is because (he agrees with ר"א) – דכיון דשניהם חשודים הוה ליה כאילו תרוייהו מחויבים שבועה ואין יכולין – Since they are both חשודים, it is considered as if both parties are מחויב שבועה and they cannot swear – והלכך כל אחד מפסיד חצי³⁰ – So therefore they each lose half – ורבי אבא סבר כיון דעיקר שבועה על הנתבע ואין יכול לישבע משלם הכל³¹ – And ר"א maintains that since the main שבועה was initially on the respondent, and he cannot swear so therefore the נתבע pays everything – תוספות explains why he rejects such an interpretation: דאם כן רבי אבא ורב נחמן מצו סברי שפיר כרב ושמואל ביתומים מן היתומים – For if indeed this is so (as תוספות suggested that משאיל"מ means that whomever cannot swear, loses) then ר"א ור"נ can understandably agree with רב ושמואל regarding the case of היתומים מן היתומים that the יתמי לוה are פטור – כי מת לוה בחיי מלוה ומפסידין בני מלוה כיון דאין יכולין לישבע ואין נוטלין³² – When the לוה dies in the lifetime of the מלוה, so the children of the מלוה lose, since they cannot swear (that the לוה owes the money) so they do not collect – כמו שמפסיד שכנגדו חשוד על השבועה החצי שאינו נוטל כשגם הוא חשוד – Just like in the case of שניהם חשודים where if the כנגדו (the מלוה) is חשוד על השבועה he loses half, which he cannot collect when he too is a חשוד. The difficulty in assuming that ר"נ ור"א can agree with רב ושמואל is – ובפרק כל הנשבעין (שבועות דף מז,א) משמע כל הסוגיא – Because in פרק כל הנשבעין the entire סוגיא seems to say – דרב ושמואל פליגי אדרב נחמן ואדרבי אבא – That רב ושמואל argue with ר"נ and ר"א – וע"כ³³ צריך לומר על כרחך דלרבי אבא וכן לרב נחמן – And therefore perforce you must say that according to ר"א and similarly ר"נ – מתוך שאינו יכול לישבע אפילו התובע משלם הנתבע³⁴ כדפרישית³⁵: That since if [even] the תובע cannot swear the נתבע has to pay as I explained. In summation; According to the פי' ר"ת the rule of משאיל"מ is that the נתבע must always pay if either the תובע or the נתבע cannot swear. Therefore by יתומים מן היתומים the rule is (according to ר"נ ור' אבא) that the יתומים pay. Regarding שניהם חשודים the rule should seemingly be that the נתבע should pay, however ר"נ ור"א rule יחלוקו (like ר' יוסי) because we fine the תובע for being a חשוד. However, according to the אין לפרש, the rule of משאיל"מ is that whoever cannot swear loses. Therefore by שניהם חשודים we say יחלוקו, since both cannot swear they each lose half. By יתומים מן היתומים since the יתמי (דמלוה) cannot swear, the יתמי דלוה are פטור (which is the ruling of רב ושמואל but contrary to the ruling of ר"נ ור"א).

SUMMARY משאיל"מ means that the נתבע always pays when either the תובע or נתבע cannot swear. ר"א ור"נ agree by נסכא that משאיל"מ. They agree that by שניהם חשודים the נתבע pays half because we fine the תובע for being a חשוד. By יתומים מן היתומים they both agree that the יתמי דלוה pay for משאיל"מ. However רב ושמואל argue and exempt the יתמי דלוה for they do not maintain משאיל"מ (as explained by the ר"ת). By יתומים מן היתומים we say דעבד כרב ושמואל עבד ודעבד כר' אלעזר עבד, since it is יתמי but הבו דלא לוסיף עלה, in all other case we rule משאיל"מ.

THINKING IT OVER

1. What is the logic that if the תובע cannot swear, the נתבע must pay.³⁶ This seems to contradict the ריב"ם in the previous ³⁷תוס' ד"ה הוי.³⁸
2. Why is it necessary to say that ר"א agrees with ר"נ regarding שניהם חשודים that the rule is יחלוקו?³⁹ Why cannot we say that ר"א argues and maintains משאיל"מ and he does not agree to the קנס. There will be no contradiction for there is no indication that הלכה כר' אבא by שניהם חשודים.⁴⁰
3. Can we differentiate (regarding the rule of משאיל"מ) whether we are discussing a case of חמשין ידענא וחמשין לא ידענא [where everyone agrees⁴¹ that משאיל"מ],⁴² and other cases such as שניהן חשודין of יתומין מן היתומין, etc. [where there are disagreements whether we implement משאיל"מ, or not]?⁴³

footnotes: ¹ The משנה is on מה,א. ² The rule of a מודה במקצת is that the נתבע (the לוה) swears that he owes no more than he admits, pays what he admits and is exempt from paying the rest (this [שבועה דאורייתא] is referred to as a נשבע ונפטר). If the מוב"מ was a חשוד על השבועה (he was a confirmed גזלן, for instance), the rule is that the מלוה swears that he is owed the full amount and collects the full amount (this [שבועה דרבנן or שבועת המשנה] is referred to as a נשבע ונוטל). The question arises what is the ruling if both the מלוה and the לוה are חשודים על השבועה. ³ In the משנה the גירסא is the opposite ר"מ אומר יחלוקו; however in the גמרא the conclusion is that ר"י אומר יחלוקו. ⁴ In the case of a מוב"מ where the לוה claimed he did not owe twenty זוז (for instance), he would have to pay whatever he admitted plus an additional ten זוז (half of what the מלוה claims and the לוה denies). ⁵ The הגהות הב"ח amends this to read, ישראל דלמקומה, deleting the words ר' אבא. ⁶ ר' אמי there also states that רבותינו שבבל (referring to רב ושמואל) maintain that חזרה שבועה למקומה means that it returns to סיני (and the לוה need not pay since both parties are חשודים). It is apparent that רב ושמואל disagree with the concept of מתוך שאינו יכול ישבע משלם (in this instance). ⁷ The הגהות הב"ח amends this to read, יוסי ועבד עובדא כרבי. ⁸ ר"י (and therefore ר"נ also) apparently does not subscribe to משאיל"מ; otherwise he would rule that the לוה is חייב. ⁹ Others amend this to דר' אבא (instead of לר' אבא). ¹⁰ The משנה there mentions a case where an owner lent one cow and rented out another cow to the borrower/renter. One of the cows died (this is considered an אונס for which a שואל is חייב and a שוכר is פטור). The owner claimed that the borrowed cow died and therefore the borrower is liable to pay, however the borrower/renter claimed that he is unsure which cow died (it is possible that the rented cow died and he is פטור). The משנה ruled that he is חייב. This contradicts the view of ר"נ who maintains ברי ושמא לאו ברי עדיף and that איני יודע is פטור. ¹¹ The owner actually gave him three cows; two were borrowed and one was rented. Two of the cows died. The שואל admitted that one of the dead cows was borrowed (and he is liable for it), concerning the other cow there was the dispute where the owner claimed it was the borrowed cow and the שואל was unsure, for it may have been the rented cow. The שואל is now a מודה במקצת, for he admits that he owes for one cow, so he is a מחויב שבועה ואינו יכול לישבע, for he is unsure regarding the second cow, therefore we apply the rule of משאיל"מ. ¹² The question is how can we reconcile ר"נ with the משנה by stating that the משנה is a case of משאיל"מ, since ר"נ argues with this ruling and does not subscribe to משאיל"מ as stated previously in this תוספות (see footnote # 8). See ‘Thinking it over’ # 3. ¹³ Others amend this to read מוקי (not דמוקי). ¹⁴ Others amend this to read והוא. ¹⁵ כתובות יג,א. ¹⁶ שבועות מח,א. ¹⁷ If the מלוה would then want to collect from the children of the לוה, he would be required to swear (that the לוה did not pay him and he is owed the full amount claimed in the שטר) before he could collect from them. The rule (cited previously on לג,א) is that הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה. ¹⁸ This right, which the מלוה had that he could collect מנכסי יתומים with a שבועה, cannot be transferred as an inheritance to the children of the מלוה. The מלוה would have sworn that the לוה did not pay him, however the יורשי מלוה cannot swear (with any certainty) that the לוה or his heirs did not pay the מלוה. The יתמי מלוה have no right to collect מנכסי יתמי לוה. ¹⁹ Others amend this to עלייהו. ²⁰ The שבועת יורשין is that the children of the מלוה swear that their father (the מלוה) never told them that the loan was paid up. ²¹ תוספות is teaching a new concept in ר' אבא. The rule of משאיל"מ is not only if the נתבע cannot swear, but even if the תובע cannot swear, the נתבע must pay. This (seemingly) is the only way to explain the ruling of ר' אלעזר that the יורשין are נשבעין שבועת יורשין ונוטלין. Seemingly one cannot collect from יתומים unless the מלוה swears a שבועה that he is owed the money. In this case no such שבועה is being made and nevertheless the יתמי דלוה have to pay. This indicates that whenever there is a חיוב שבועה, it really means that the נתבע has to pay. In some cases he can avoid paying by swearing, in other cases he need not pay unless the other party swears (if he can swear). However if for some reason the תובע cannot swear the נתבע must pay. [The שבועה דרבנן of נשבעין ונוטלין is merely to appease the mind of the נתבע, but not that the נתבע is פטור unless there is a שבועה.] See ‘Thinking it over’ # 1. ²² מח,ב. ²³ The נתבע also loses half, for he too is a חשוד; they both share the loss equally. See ‘Thinking it over’ # 2. ²⁴ For instance in a case of חמשין ידענא וחמשין לא ידענא or by נסכא דדר"א, he would pay. ²⁵ See previously in this תוספות by footnote # 4-6. ²⁶ The reason it is necessary to assume that ר' אבא interprets ר"מ to mean חזרה שבועה למחויב לה, for if ר"מ means חזרה שבועה לסיני and the נתבע is פטור (see footnote # 6) that would contradict the view of ר' אבא that משאיל"מ. We cannot say that ר' אבא holds like ר' יוסי (who rules יחלוקו), for that ruling is because of a קנס as תוספות mentioned previously (see footnote # 21), but not (necessarily) because of משאיל"מ, it could be just a קנס on the נתבע who is really פטור. We would not have a תנא who agrees with משאיל"מ. Therefore it is necessary to say that ר' אבא agrees in principle with ר"מ, but not necessarily להלכה, because he maintains יחלוקו since we give a קנס to the תובע. ²⁷ By יתומים we are lenient and rule דעבד כרב ושמואל עבד (and the יתומים are פטור), out of concern for the יתומים, but otherwise we rule משאיל"מ. ²⁸ שבועות מח,ב. ²⁹ The הגהות הב"ח amends this to read, לפרש דטעמא דר"נ דאמר יחלוקו משום דכיון, omitting the words דר' אבא. ³⁰ This is different from the explanation that תוספות offered previously that ר"נ (and ר"א) maintain that we fine the כנגדו for being a חשוד (see תוספות by footnote # 23). ³¹ See מהרש"א that תוספות means to say that ר' אבא according to ר"מ will maintain that הנתבע משלם הכל. According to this interpretation the ruling of משאיל"מ means that whoever has to swear (whether the תובע or the נתבע) and he cannot swear; he loses his rights. The argument between ר"נ ור"א by שניהם חשודין is that ר"נ maintains that both have to swear and therefore each loses half (יחלוקו), while ר"א (according to ר"מ) maintains that the עיקר שבועה is on the נתבע and he loses everything. ³² In the case of מת לוה בחיי מלוה the מלוה must swear in order to collect from the יתומים (there is no חיוב שבועה on the יתומים). Therefore since the מלוה [who is required to swear] and his children cannot swear, therefore they lose everything and the יתומים are פטור. This would be the ruling (even) according to ר"א ור"נ if we would follow the reasoning that whoever cannot swear loses (see previous footnote # 31). ³³ The מסורת הש"ס amends this to read ואם כן (instead of וע"כ). ³⁴ The ruling of משאיל"מ is not that if the person who is required to swear and cannot swear that he loses, but rather the one who has to pay must always pay unless he is protected by an oath, whether he has to take that oath or the תובע is required to take this oath. If however because of circumstances the oath cannot be taken (either by the נתבע or the תובע), the rule is that the נתבע must pay. Therefore by יתומים מן היתומים even though the יתמי לוה are protected from paying unless the מלוה swears; however, when the מלוה cannot swear (because he died) the יתומים must pay (not like רב ושמואל). By שניהם השודים, however, even though the נתבע should pay since משאיל"מ, nevertheless there is a קנס imposed on the תובע since he is a חשוד, and therefore the ruling is יחלוקו (they both lose half, for they are both חשודים). ³⁵ See footnote # 21. ³⁶ See footnote # 21. ³⁷ See there (לד,א) footnote # 15. ³⁸ See בל"י אות ריט. ³⁹ See footnote # 23. ⁴⁰ See נח"מ. ⁴¹ If רב ושמואל (for instance) would maintain (even) by חמשין ידענא וחמשין לא ידענא that the נתבע is פטור, there would be some difficulties; why is not a regular מוב"מ פטור from a שבועה, since he has a מיגו that he could have admitted the same amount and regarding the remainder he could have claimed לא ידעתי. Also why would not every מוב"מ claim לא ידעתי on the part that he denies instead of denying it which obligates him to swear or pay. In the case of חמשין ידענא וחמשיןו לא ידענא there is an actual חיוב שבועה דאורייתא exclusively on the נתבע; unlike by יתומין מן היתומין or שניהם חשודין and נסכא דר"א, where currently there is no חיוב שבועה on the נתבע exclusively. Therefore חמשין ידענא וחמשין לאי ידענא should perhaps be treated differently. ⁴² See footnote # 12. ⁴³ See (end of) תוספות שבועה מז,א ד"ה מתוך.