דסתם יהודה וגליל כשעת חירום דמי—For generally יהודה and גליל are like in a state of emergency

OVERVIEW The משנה stated that there is no חזקה between יהודה and גליל, even though generally מחאה שלא בפניו הויא מחאה, because יהודה וגליל are considered to be כשעת חירום and there is no free flow of information from one to the other. תוספות contrasts this ruling regarding חזקה with a different ruling regarding the בפני נכתב ונחתם of a גט.

תוספות asks: ואם תאמר ומאי שנא דגבי גט אמר בריש גיטין (דף ד,ב ושם דיבור המתחיל כיון) – And if you will say; and why is there this difference that regarding גט where the משנה states in the beginning¹ of מסכת גיטין – המביא גט ממדינה למדינה² בארץ ישראל אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם³ – A שליח who brings a גט from one country to another country in א"י is not required to say בפ"נ ובפ"נ; the גמרא there explains, the reason is – משום כיון דאיכא עולי רגלים⁴ משכח שכיחי לקיימו – Because since there are עולי רגלים, witnesses will definitely be found to authenticate the גט. The גמרא there continues – ואפילו בזמן שאין בית המקדש⁵ כיון דאיכא בתי דינים⁶ דקביעי משכח שכיחי⁷ – And even nowadays when the ביהמ"ק is not [existing], nevertheless, since there are established courts of law, עדים will surely be found to be מקיים this גט. The question is why regarding a גט there will be עדים מצויין לקיימו (even from יהודה לגליל), regardless that it is כשעת חירום, however regarding מחאה, our משנה maintains that since יהודה וגליל is כשעת חירום דמי, therefore no one will hear the מחאה. If there are sufficient travelers for קיום there should be sufficient travelers for a מחאה and vice versa. תוספות answers: ויש לומר דודאי גבי גט מצויין לקיימו אפילו מיהודה לגליל – And one can say; that certainly regarding גט it is מצויין לקיימו even from יהודה to גליל; the reason is – לפי שהאשה רגילה לחזר אחר עדי קיום⁸ – Since it is natural for the woman to search for עדי קיום – אבל הכא אי לאו דשכיחי טובא לעולם לא ישמע מחאתו – However here regarding a חזקה and מחאה, if it would not be very common for people to travel מיהודה לגליל, the מחזיק would never hear of this מחאה – שאין המחזיק רגיל לחזר אם מוחה לו ואם לאו⁹ – Since it is not usual that the מחזיק inquire whether the מ"ק is מוחה or not – הלכך בשיירות דעולי רגלים ובתי דינין לא סגי – Therefore the caravans of the עולי רגלים or the בתי דינים are not sufficient that he will hear the מחאה, rather it is necessary that they reside in the same ארץ (מדינה), where there will much more people traveling from place to place to publicize the מחאה. תוספות asks: ואם תאמר והא דאמרינן התם (דף ו,א) רב ששת מצריך (מערסא לערסא¹⁰) – And if you will say; and regarding this which the גמרא states there in מס' גיטין that ר"ש required saying בפ"נ even when a גט was brought from one [שכונה] to a neighboring [שכונה]¹¹ – ורבא מצריך אפילו באותה שכונה – And רבא required saying בפ"נ even if the גט was brought within the same שכונה – ופריך והא רבא הוא דאמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו ומשני שאני בני מחוזא דניידי – And the גמרא questioned this ruling of רבא; ‘but רבא is the one who maintains that the reason for saying בפ"נ is because (if a גט is brought from חו"ל to א"י) there will not be עדים available to be מקיים the גט’, however in one שכונה there will certainly be people who recognize the חתימה of people in the same שכונה. And the גמרא there answers; ‘the בני מחוזא are different from other people because they are constantly on the move’. Therefore it is possible that neighbors may not recognize the signature of their neighbors. This concludes the citation of the גמרא in גיטין. Now תוספות concludes his question – אטו מי נימא דבמחוזא מחאה שלא בפניו לא הוי מחאה ויצטרך לבא לפניו למחות¹² – Shall we say then that in מחוזא a מחאה שלא בפניו will not be a מחאה (just as we say that there are no עדים מצויין לקיימו in מחוזא [since they are ניידי]), and it will be necessary for the מערער to come in the presence of the מחזיק to make a מחאה?!¹³ תוספות answers: ויש לומר¹⁴ דלא דמי דכשחותמים על הגט במחוזא והולכין להן – And one can say; that the two cases (of קיום and מחאה in מחוזא) are not comparable, for when the people of מחוזא sign on a גט and go on their business journey – אין דרך שיצעקו בעיר אנחנו חתמנו על גט פלוני¹⁵ – It is not customary that the עדים will shout in the city we signed on his גט – אבל במחאה דרך הליכתם רגילות לומר פלוני מיחה ושומעין אחרים עד שנשמע בבית המחזיק: However by מחאה it is customary that on their journey they tell others that so and so made a מחאה and others hear about it and repeat it to their friends until it is heard in the sמחזיק' house.

SUMMARY Regarding ממדינה למדינה the woman will find the עדי קיום (she is seeking), more readily than the מחזיק will hear the מחאה (which he is not anticipating); however regarding בני מחוזא דניידי, it will be easier to hear the מחאה (through חברא חברא אית ליה) than to find the עדי קיום who are on the go, and not available.

THINKING IT OVER תוספות writes אין דרך שיצעקו בעיר אנחנו חתמנו, etc.¹⁶ Can we infer from תוספות that if they would announce that they signed, and others heard them, can the others be מקיים the שטר based on what they heard (עד מפי עד)?¹⁷

footnotes: ¹ ב,א. ² ממדינה למדינה בא"י would mean for instance from יהודה to גליל which are considered different מדינות regarding גט, just as they are considered different ארצות here concerning חזקה. ³ A שליח הגט from חו"ל must say בפנ"ח to assure us that the עדים signed the גט at the behest of the husband. ⁴ The עולי רגלים who are travelling from all parts of א"י to the ביהמ"ק in ירושלים, meet other people and transact business with them and there will always be people available (in every city) who know the signatures on the גט (even from another מדינה). Therefore the testimony of the שליח (to say בפ"נ) is unnecessary, for we can always be מקיים the גט with עדים (as opposed to ממדינה למדינה בחו"ל where these reasons do not apply and בפ"נ is necessary). ⁵ The הגהות הב"ח amends this to read המקדש קיים כיון ⁶ People come to the בי"ד from all parts of the country where they meet up with strangers and become acquainted with their signatures. ⁷ It was necessary for תוספות to mention the additional reason of בתי דינים דקביעי (after the זמן ביהמ"ק), in order that one should not answer that the משנה in גיטין is discussing the time when ביהמ"ק קיים, and our משנה is לאחר חורבן הבית. ⁸ It could be a case where the husband was מערער that he never sent the גט (and the woman remarried already), she will be very eager to find עדי קיום (and even if there is no ערעור, she may want on her own to be מקיים the חתימות so she is sure that she is divorced). It is in her interest to find עדי קיום; therefore we assume she will find them. ⁹ See תוספות on previous עמוד ד"ה מחאה. ¹⁰ The מסורת הש"ס amends this to read משכונה לשכונה (instead of מערסא לערסא). [See רש"י there ד"ה מערסא who writes: משורת הבתים שבצד רה"ר לשורה שכנגדה: ¹¹ See רש"י there ד"ה משכונה who writes: סתם שכונה שלשה בתים במסכת ע"ז (דף כא). ¹² In the previous answer תוספות just explained that it is less likely that a מחאה will be heard (ממדינה למדינה), than עדים will be found who can be מקיים the גט. It would therefore follow that whenever we assume that we cannot even find עדי קיום, then certainly the מחאה will not be heard; for a מחאה to be heard is more difficult than עדים to be found. ¹³ תוספות finds it unreasonable that we should assume that in מחוזא a מחאה must be only בפניו. (See תוס' כט,א ד"ה אלא.) ¹⁴ See תוספות in גיטין ד,ב ד"ה כיון who states: אבל לענין קיום כיון דניידי לא ימצא קיום כשיצטרך להם: See following footnote # 15. ¹⁵ The woman may not know when the עדים who signed on the גט (or recognize the signatures) are leaving; if they would announce it perhaps she could have intercepted them before they leave so they would be מקיים the גט. See ‘Thinking it over’. ¹⁶ See footnote # 14. ¹⁷ See סוכ"ד אות ט.

אין מחזיקין בנכסי בורח—One cannot make a חזקה in the properties of an escapee

OVERVIEW רב ruled that a חזקה which is made on the property of a בורח is not a valid חזקה, since the בורח cannot come and be מוחה in the presence of the מחזיק (for רב agrees with ר"י that מחאה שלא בפניו לא הוי מחאה). תוספות discusses what is meant by בורח, and how we justify this ruling of רב.

בבורח מחמת ממון¹ איירי דאי מחמת מרדין בהא לא פליג שמואל כדמוכח בסמוך² – We are discussing one who runs away for monetary reasons, however if he is בורח on account of murder, שמואל would not argue with רב in such a case, as is evident shortly in the גמרא.** ודוקא בבורח אבל באיניש דעלמא הויא חזקה שיכול לבא למקום שמחזיק שם ולמחות –** And it is specifically regarding a בורח that you cannot make a חזקה on his properties, however by a regular person who is not living there, it is a valid חזקה, since that person can come to the place where he is making the חזקה and protest – אבל בורח אינו³ רשאי⁴ לבא במקום שעומד לא הויא מחאה⁵ שלא בפניו – However a בורח who is not able to come to the place where the מחזיק is staying, it is not a מחאה [for it is] שלא בפניו, and therefore the חזקה is no חזקה – וסבר לה כרבי יהודה דקתני ויבא לשנה אחרת וימחה⁶ משמע שצריך למחות בפניו – For רב agrees with ר"י who states in the משנה, ‘and he (the מערער) will come the next (third) year and protest’; indicating that it is necessary to protest in the presence of the מחזיק. תוספות questions the previous assumption that ר"י maintains מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה: ואם תאמר ודלמא רבי יהודה נמי לא בעי מחאה בפניו – And if you will say; but perhaps ר"י does not require a מחאה בפניו – והכי קאמר ויבא במדינה שהמחזיק בה וימחה – And this is what ר"י is saying, ‘and the מערער will come to the country where the מחזיק is and be מוחה’ in that country (but not necessarily in the presence of the מחזיק) – כגון אם הוא ביהודה יבא ביהודה וימחה שאז תשמע מחאתו⁷ – For instance if the מחזיק is in יהודה (and the מערער is in אספמיא), the מערער will come to יהודה and be מוחה, for then his מחאה will be heard even though it is שלא בפניו, because (even ר"י agrees that) מחאה שלא בפניו הויא מחאה. In summation; תוספות is asking that perhaps ר"י agrees with the רבנן that מחאה שלא בפניו הוי מחאה and when ר"י states ויבא לשנה אחרת, he means that he will come and be מוחה in the מדינה where the מחזיק is but not בפני המחזיק.⁸ תוספות anticipates a difficulty (with his proposal that ר"י agrees to מחאה שלא בפניו הויא מחאה): וכי תימא וכיון⁹ שחזקה נשמעת עד אספמיא¹⁰ גם המחאה תשמע עד אספמיא¹¹ – And if you will say [that] since the חזקה is heard as far as אספמיא, we can assume that also the מחאה will be heard as far as אספמיא; תוספות concludes the difficulty – ואי מחאה שלא בפניו הוי מחאה ליתיב אדוכתיה ולימחי¹² – And if מחאה שלא בפניו הוי מחאה (as תוספות suggested in his question), let the מערער sit in his place in אספמיא and be מוחה and it will be heard in א"י. The fact that he has to leave אספמיא (seemingly) proves that מחאה שלא בפניו לא הוי מחאה – In summation; the preceding וכי תימא assumes that a מחאה is heard the same as a חזקה is heard, and therefore we cannot assume that ר"י maintains מחאה שלא בפניו הוי מחאה, for then there is no need for him to leave אספמיא to make a מחאה, when he can make the מחאה in אספמיא and it will be heard in א"י, just as the חזקה in א"י was heard in אספמיא. This would answer תוספות question. תוספות rejects this assumption (of the וכי תימא) that a מחאה is equally known as a חזקה: הא ליתא דאי כל מקום שחזקה נשמעת גם המחאה נשמעת – This assumption (that wherever you can hear the חזקה, you can also hear the מחאה) is not so! For if we were to assume that wherever the חזקה is heard, the מחאה is also heard and there is no difference between the publicity of a חזקה and the publicity of a מחאה – אם כן היכי מוכח לעיל¹³ דלרבנן מחאה שלא בפניו הויא מחאה – If indeed this is so, how did the גמרא prove earlier that the רבנן of ר"י maintain מחאה שלא בפניו הויא מחאה – אימא דלעולם דלא¹⁴ הוי מחאה והיה ביהודה והחזיק ביהודה הוי חזקה – I can say that in truth a מחאה שלא בפניו is not a מחאה, and the reason why if the מערער was in יהודה and the חזקה was in יהודה it is a חזקה (is not because a מחאה שלא בפניו הוי מחאה, but rather) – לפי שהיא נשמעת ויבא וימחה לפני המחזיק – Because the חזקה is heard everywhere in יהודה and so the מערער will come and be מוחה in the presence of the מחזיק – אבל מיהודה לגליל אין החזקה נשמעת ומשום הכי לא הויא חזקה¹⁵ – However from יהודה to גליל the חזקה is not heard so far away, and therefore it is not a חזקה (but not because מחאה שלא בפניו הוי מחאה). However since we see that the גמרא derives from the ruling of the רבנן that מחאה שלא בפניו הוי מחאה we must – אלא ודאי פשיטא ליה לגמרא דהחזקה נשמעת מרחוק אבל מחאה לא¹⁶ – Rather assume that it is certainly obvious to the גמרא that a חזקה can be heard from afar, however not a מחאה; it cannot be heard as far as a חזקה – ולהכי מוכח לעיל שפיר דסברי רבנן דהויא מחאה שלא בפניו – And therefore the גמרא previously correctly proved that the רבנן maintain that a מחאה שלא בפניו is valid – דאי לא הויא מחאה אלא צריך לבא לפני המחזיק – For if it is not a valid מחאה, but rather the מערער is required to appear before the מחזיק – אם כן מיהודה לגליל תהא חזקה -– If indeed it is true, so there should be a חזקה even from יהודה to גליל – כמו שביהודה יש לו לילך ולמחות¹⁷ מיהודה לגליל נמי ילך לפניו וימחה¹⁸ – for just as in יהודה the מערער is required to go and be מוחה in the sמחזיק' presence (for we are now assuming מחאה שלא בפניו לא הוי מחאה), so too from יהודה to גליל the מערער should also go and be מוחה in the sמחזיק' presence, but since we see that there is no חזקה מיהודה לגליל, the only explanation is that the מחאה שלא בפניו הוי מחאה, however the מחאה does not travel as far as the חזקה, therefore in יהודה the מחאה שלא בפניו will reach the מחזיק but not from יהודה לגליל. In summation; we can either assume that חזקה ומחאה are heard equally or that חזקה can be heard more than מחאה. If we assume that a חזקה is heard further than a מחאה (it can be heard מיהודה לגליל), we can understand how רב derives that the רבנן maintain מחאה שלא בפניו הויא מחאה. The חזקה is heard both in יהודה and גליל, the only way to explain why it is a חזקה in יהודה and not in גליל is if we assume that the מחאה is made שלא בפניו, therefore מיהודה ליהודה it will be heard and מיהודה לגליל the מחאה will not be heard (even though the חזקה will be heard מיהודה לגליל). However if we require a מחאה בפניו what is the difference between יהודה and גליל. This is all true if we maintain that the חזקה is more publicized than the מחאה. However if we assume (as the 'וכי תימא' does) that the publicity of a חזקה ומחאה are equal, then we can easily explain the difference between יהודה and גליל (without assuming מחאה שלא בפניו הוי מחאה); in יהודה it is a חזקה, since the חזקה is heard in יהודה the מחזיק will come and be מוחה בפניו, however in גליל where the חזקה is not heard there can be no מחאה or חזקה; why did רב assume that the רבנן maintain מחאה שלא בפניו הויא מחאה. This proves again that we must assume that a חזקה is heard further than a מחאה and מחאה שלא בפניו is a valid מחאה according to the רבנן. The question remains perhaps ר"י also agrees that מחאה שלא בפניו הויא מחאה, so why does רב rule אין מחזיקין בנכסי בורח, if he can make a מחאה שלא בפניו. תוספות answers: ויש לומר מדלא תני רבי יהודה אומר ויבא לשנה אחרת וימחה ויודיעהו¹⁹ – And one can say; we know that ר"י maintains מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה, since the משנה did not state and the מערער will come the following (third) year and protest, and [they] will inform the מחזיק –

We can derive from this that he must be מוחה in the presence of the מחזיק. This (תוספות) is attributed to the ר"י.

SUMMARY The ruling of רב is only by בורח (מחמת ממון), but not by a person who left willingly. ר"י maintains that a מחאה must be בפניו, since he did not state ויודיעוהו.

THINKING IT OVER

1. From תוספות here it seems that if we maintain מחאה שלא בפניו לא הוי מחאה, it would be incumbent on the מערער to travel (even from מדינה למדינה and certainly) מעיר לעיר to make a מחאה.²⁰ However previously²¹ תוספות taught that if מחאה שלא בפניו לא הוי מחאה, then it will not be a חזקה, but the מערער will not be required to travel מעיר לעיר!²²
2. תוספות writes that if we maintain (according to the רבנן) that מחאה שלא בפניו לא הוי מחאה, then just as the מערער is required to travel מיהודה ליהודה and make a מחאה בפניו he should also be required to travel מיהודה לגליל and make the מחאה בפניו.²³ However how can we compare the two cases; perhaps the חכמים only required him to come a short distance (מיהודה ליהודה), but not a far (and dangerous) distance (מיהודה לגליל)?!²⁴

footnotes: ¹ The מרא קמא owes money to people and so he ran away because he cannot pay them (see רשב"ם ד"ה ומחאה). ² רבא rules (later on this עמוד) that הלכתא אין מחזיקין בנכסי בורח and מחאה שלא בפניו הוי מחאה and the גמרא explains these seemingly contradictory rulings of רבא that אין מחזיקין בנכסי בורח is discussing בורח מחמת מרדין. If שמואל would argue with רב (even) concerning בורח מחמת מרדין and maintain that it is a חזקה; it is unlikely that רבא would rule like רב against שמואל since הלכתא כשמואל בממונא (against רב). ³ Others amend this to read דאינו. ⁴ The word רשאי (which is usually translated as permitted) is to be understood here to mean able. There is no prohibition for the debtor to be by his creditors; he is just not able to appear because he is extremely concerned. ⁵ Others amend this to read מחאה דהוי שלא. ⁶ The expression ויבא לשנה אחרת וימחה indicates that the מערער must come personally to the מחזיק and be מוחה; otherwise the משנה would have written וימחה לשנה אחרת without the ויבא. ⁷ If we can assume that ר"י agrees that מחאה שלא בפניו is a מחאה (in the same מדינה), why does רב rule that אין מחזיקין בנכסי בורח (even if he is in the same מדינה); let the בורח be מוחה wherever he is (in the same מדינה) since מחאה שלא בפניו הויא מחאה. ⁸ According to this view, the מחלוקת between the רבנן and ר"י will be that the חכמים maintain that if the מערער is in a different מדינה (like יהודה וגליל) there can be no חזקה since (the מחאה cannot be heard from there and) the מ"ק is not obligated to travel from יהודה to גליל. However ר"י maintains that (even) if the מ"ק is in אספמיא (much further than יהודה וגליל) nevertheless it is a חזקה, for the מערער is obligated to travel and be מוחה in the מדינה where the מחזיק resides. ⁹ The הגהות הב"ח amends this to read כיון (instead of וכיון) ¹⁰ We know that the חזקה is heard even in אספמיא since the משנה clearly states וילכו ויודיעוהו שנה. ¹¹ תוספות (presumably) means that just as the חזקה reaches from א"י to אספמיא, similarly the מחאה from אספמיא will reach א"י. ¹² According to this understanding, the מחלוקת between the רבנן and ר"י is that the רבנן maintain משב"פ הוי מחאה, and ר"י maintains that משב"פ לא הוי מחאה. In addition the רבנן maintain that one is not obligated to travel (מעיר לעיר) to make a מחאה (if it cannot be heard), while ר"י maintains the מערער is obligated to come from אספמיא and be מוחה בפניו. ¹³ רב said on the עמוד א' that the רבנן maintain that מחאה שלא בפניו הויא מחאה, for otherwise why is it a חזקה by יהודה ויהודה (it is שלא בפניו). ¹⁴ The הגהות הב"ח amends this to read לא (instead of דלא). ¹⁵ According to this logic, the מחלוקת between the רבנן and ר"י will be that the רבנן maintain that a חזקה can only reach within the מדינה (but not outside the מדינה), and ר"י maintains that a חזקה can reach even as far as אספמיא; however the מחאה must be בפניו (according to both ר"י ורבנן). ¹⁶ See תוס' לח,א ד"ה מחאה. ¹⁷ See ‘Thinking it over’ # 1. ¹⁸ See ‘Thinking it over’ # 2. ¹⁹ [Others amend this to read ויודיעוהו.] If ר"י meant to say that he can be מוחה שלא בפניו (in יהודה), the משנה should not have just said that the מערער will come (and protest), for since he is not protesting בפניו we need to allow time that the מחזיק will be informed of the מחאה (so he can retain his שטר); the משנה should have added that there is sufficient time for the מערער to come on the third year (and protest) and eventually the מחזיק will be informed before the end of the third year. The fact that the משנה does not add ויודיעוהו indicates that no additional time is allotted to inform the מחזיק, since the מחאה is done only בפניו. ²⁰ See footnote # 17. ²¹ כט,א ד"ה אלא. ²² See נח"מ. ²³ See footnote # 18. ²⁴ See נח"מ.