ומה אילו עבד כהן שברח ואשת כהן שמרדה על בעלה כולי—And what if by an עבד כהן who escaped and an אשת כהן who rebelled against her husband, etc. Overview; The גמרא continues its explanation of ר"מ that שחרור is a חוב for עבד, since he can run away and still eat תרומה. However ר"מ also includes אשת כהן that she can eat תרומה even if she rebels against her husband. תוספות explains why it was necessary for ר"מ to discuss אשה where everyone agrees that גט is a חוב for her.

לכך מזכיר אשת כהן כלומר כמו שאתם מודים לי באשה שהוא חוב אודו לי נמי בעבד – ר"מ mentions אשת כהן, meaning that just as you admit to me regarding an אשת כהן that גט is a חוב for her, so too should you admit to me regarding עבד that it is a חוב for him, since they both lose the תרומה rights.

And that which the ברייתא also concluded, 'אבל אשה חוב הוא לה' (but by a woman it is a חוב for her), it is all a continuation of sר"מ' argument, since the ברייתא did not interject the words אמרנו לו (we said to him [to ר"מ]) before the words of אבל אשה, as the ברייתא interjected previously each time a different party made a statement.****

SUMMARY ר"מ argued that just as it is a חוב by אשה it is similarly a חוב by the עבד.

THINKING IT OVER According to תוספות that ר"מ made the argument of אבל באשה וכו'; why does it say 'אבל', which (seemingly) indicates that אשה is different from עבד?³

footnotes: ¹ The גמרא knew that ר"מ was comparing an עבד to an אשה since in the original ברייתא (on יב,ב) it clearly states: אבל אשה חוב הוא לה וכו'; indicating that ר"מ was referring to אשה in his argument as תוספות explains here. ² תוספות rejects the notion that אבל אשה was said by the רבנן to differentiate אשה from עבד [see רש"י on יב,ב ד"ה אבל], as תוספות proves that it cannot be the רבנן since the ברייתא did not insert אמרנו לו as it did the previous times. ³ See רש"ש and סוכ"ד אות ב.

עבדא בהפקירא ניחא ליה—A slave prefers his free life style

OVERVIEW ר"מ maintains that it is a חוב for (even) an עבד ישראל to be freed because עבדא בהפקירא ניחא ליה. Our תוספות discusses the status of an עבד קטן ישראל where (presumably) there is no עבדא בהפקירא ניחא ליה.

תוספות asks: ואם תאמר עבד קטן ישראל דלא ניחא ליה בהפקירא – And if you will say; regarding a minor עבד of a ישראל who does not prefer הפקירא – כדאמרינן בפרק קמא דכתובות (דף יא,א) משום דלא טעים טעמא דאיסורא מאי איכא למימר – As the גמרא states in the first פרק of מסכת כתובות, since he is קטן so he did not ‘taste’ the flavor of transgressing prohibitions, what can we say to explain the view of ר"מ that it is a חוב for the עבד קטן ישראל to be freed?!¹ תוספות answers: ויש לומר דמודה רבי מאיר בעבד קטן ישראל – And one can say; that indeed ר"מ admits by an עבד קטן ישראל that it is a זכות for him to be freed and not a חוב. תוספות asks: ואם תאמר והא דקאמר התם² והא קיימא לן ודאי דעבדא בהפקירא ניחא ליה – And if you will say; and regarding that which the גמרא states there, ‘but we have established that an עבד is certainly בהפקירא ניחא ליה’ – מנלן והא רבנן פליגי ארבי מאיר ולית להו בהפקירא ניחא ליה³ – From where did we derive this; since the רבנן argue on ר"מ and they do not maintain that the עבד is בהפקירא ניחא ליה?! תוספות answers: ויש לומר דמודו רבנן דניחא ליה בהפקירא אלא הכא גבי עבד לית להו – And one can say; the רבנן admit that generally עבדא בהפקירא ניחא ליה, however here by an עבד they do not maintain that בהפקירא ניחא ליה⁴ – לפי שהוא משועבד ורשות אחרים עליו וגדול הוא לו זכות של שיחרור משל הפקירא – Since he is subjugated and others have rights over him and the value of freedom is greater for him that the value of הפקירא – אבל גר שאין רשות אחרים עליו לא: However by a (gentile who is to be converted to a) גר who is not dominated by others, then it is different; he does not prefer to convert since בהפקירא ניחא ליה (unless he is a גר קטן).

SUMMARY ר"מ agrees that by an עבד קטן ישראל who was לא טעים איסורא that it is a זכות for him to be freed. The חכמים also agree that essentially עבדא בהפקירא ניחא ליה provided that he does not have a master.

THINKING IT OVER Is there any connection between תוספות initial assertion that ר"מ admits by an עבד קטן ישראל, and the subsequent question regarding עבדא בהפקירא ניחא ליה?⁵

footnotes: ¹ The עבד קטן ישראל is not losing תרומה (for he is the עבד of a ישראל) and he is gaining his freedom so it is all for his benefit [since he is not בהפקירא ניחא ליה]. See following foothnote # 2. ² רב הונא there in כתובות יא,א states that בי"ד can be מגייר a קטן. The גמרא explained that the חידוש of רב הונא is that we should not think that since by an עבד it is ודאי בהפקירא ניחא ליה so the same applies to a גוי, therefore רב הונא teaches that בהפקירא ניחא ליה applies only to a גדול and not to a קטן. Why did the גמרא assume that עבדא בהפקירא ניחא ליה?! ³ The רבנן claim that it is a זכות for the עבד to be freed indicating that the עבד is not ניחא ליה בהפקירא. ⁴ See תוספות כתובות יא,א ד"ה מהו who answers this question: ה"מ גבי עבד שאינו חושש בהפקירא שמפקיע עצמו מן השעבוד אבל גבי עובד כוכבים שאינו משועבד ניחא ליה בהפקירא. It seems that when the גמרא there says ודאי עבדא בהפקירא ניחא ליה it means (according to the רבנן) that he would have been ניחא ליה if he would not be enslaved. See מירא דכייא (להרב קארבאלייו) in כתובות יא,א. ⁵ See צילותא דאברהם (להרב מרגליות) and בית יהודה (חדושי מהריב"ן).

האומר תנו גט—One who says give (this) [a] גט

OVERVIEW Our text in the משנה reads האומר תנו גט זה לאשתי וכו'; indicating that the husband or master is currently transferring the גט (שחרור) to the שליח. Our תוספות discusses and negates this גירסא.

אי גרסינן תן גט זה¹ אתיא מתניתין כרבי מאיר דוקא² – If our text reads; ‘givethis גט’ to my wife or thisשטר שחרור לעבדי וכו'’, the משנה will be according to ר"מ exclusively. תוספות offers another option (even if we are גורס 'זה'): אי נמי אפילו כרבנן וכגון שאינו מוסרו מיד ליד אלא מראהו לו ומצוה ליתנו – Or you may also say; the משנה can even be according to the רבנן and we are discussing a case where for instance the master (husband) is not hand delivering the שטר שחרור to the hand of the שליח, but rather he is merely showing the שליח the שטר and commanding him to give it to the עבד – והוא לא נטלו עד אחר מיתה³ – And the שליח did not take the שטר שחרור till after the death of the master. תוספות offers an additional option (even) according to the רבנן: אי נמי נטלו לאלתר ואפילו הכי לא זכה העבד – Or you may also say; the שליח took the שטר שחרור immediately afterwards**** (meaning, while the master was alive) but nevertheless the עבד was not זוכה his freedom, since the שליח did not receive the גט שחרור from the hand of the master – ונאמר דלא אמרינן תן כזכי אלא כשמוסר לשליח מיד ליד⁴ – For we will assume that the rule of תן כזכי applies only when the master delivers the שטר שחרור to the שליח from his hand to the sשליח' hand, but not when the master merely showed him the שטר שחרור and the שליח took it from where it was lying. תוספות responds to an anticipated difficulty:⁵ ואשמעינן⁶ במאי דנקט זה דאף על גב שהגט⁷ בעין וראוי לינתן בשעה שעושהו שליח – And the משנה teaches us by mentioning זה, that even though the גט (שחרור) is present and it is ready to be given at the time when the שליח was appointed – והותחל כל כך מחיים אפילו הכי לא יגמרו הדבר לאחר מיתה דאין גט לאחר מיתה – And the process substantially started in the lifetime of the master**; nevertheless they should not complete the process after his death since אין גט לאחר מיתה.** תוספות (however) negates the גירסא of זה: אבל אומר רבינו תם דלא גרסינן כלל זה – However the ר"ת states that we are altogether not גורס 'זה' – דעל כרחך לא תנא זה במתניתין לשום חידוש⁸ – For perforce you must say that the משנה had no intention of mentioning זה for any חידוש – מדדייק בגמרא⁹ דמתניתין בבריא דאי בשכיב מרע מאי איריא תנו אפילו כתבו נמי – Since רב זביד infers later in the גמרא that our משנה is discussing a בריא, for if the משנה is discussing a שכ"מ why does the משנה state תנו, even if the שכ"מ would say ‘write’ the גט or שחרור we would also give it to the אשה ועבד מחיים. This concludes the citation from the גמרא. Now תוספות concludes his proof: ואי תנא זה לאשמועינן שום חידוש¹⁰ אפילו מיירי בשכיב מרע לא הוה ליה למימר כתבו – And if the משנה states 'זה' to teach us some חידוש, then even if the משנה is discussing a שכ"מ, the משנה could not have stated 'כתבו', for then we would not know the חידוש of זה.¹¹ תוספות anticipates a possible refutation to this proof (and rejects it): ואין נראה לומר דהכי דייק אי בשכיב מרע הוה ליה למיתני – And it does not seem logical to say that this is how רב זביד inferred that the משנה is not discussing a שכ"מ, for if we are discussing a שכ"מ, the משנה should have stated – כתבו גט לאשתי ותנו שחרור זה לעבדי¹² – ‘Write a גט for my wife (without תנו or זה) and give this שחרור to my slave’ – תוספות responds that this is not a viable option:

For since it is necessary to teach תנו שחרור זה (for the aforementioned חידוש of זה), it is not appropriate for the תנא of the משנה to teach כתבו גט לאשתי and by this increase the verbiage of the משנה.

SUMMARY We are not גורס the word זה (even though it can be [even] according to the רבנן), for the משנה is not teaching us any חידוש regarding זה.

THINKING IT OVER Why indeed did not the משנה write 'זה' (according to the ר"י) and teach us the חידושים, which תוספות mentions (according to ר"מ and the רבנן respectively)?¹³

footnotes: ¹ The word זה indicates that the (husband is giving the גט to the שליח and the) master is giving the שטר שחרור to the שליח [as he is speaking]. ² The רבנן maintain that it is a זכות for the עבד to be freed (as opposed to ר"מ who maintains that it is a חוב for the עבד), therefore as soon as the שליח receives the שטר שחרור from the master and the master told him תן שטר שחרור זה לעבדי, the שליח acquires the שטר שחרור on behalf of the עבד (since תן כזכי) and he immediately becomes free. There is no issue of אין גט לאחר מיתה. ³ In this case the שליח was not זוכה the שטר שחרור for the עבד during the lifetime of the master, since the שליח took the גט after the death of the משלח. The rule of אין גט לאחר מיתה applies. ⁴ It seems that had the master actually said זכי, then even though it was not מיד ליד, the עבד would be זוכה in his שחרור (if the master was still alive) when the שליח took the גט. However since the master merely said תן and he did not give it מיד ליד to the שליח, then we do not apply the rule of תן כזכי. The fact that he did not give it to him מיד ליד indicates that the master does not want the שליח to be זוכה for the עבד, but merely to give it to him, and the שחרור should be חל when the עבד receives the שטר שחרור. ⁵ If we assume that the משנה is only according to ר"מ then the word זה teaches us that even though the שליח received the גט מחיים, nevertheless the עבד is not freed since it is a חוב for the עבד. However if we will assume that the משנה is according to the רבנן who maintain it is a זכות for the עבד to be freed, why is it necessary to mention זה. The משנה is teaching us that if the שליח did not receive the שטר שחרור (מיד ליד) during the lifetime of the master, the עבד is not free [regardless whether he said זה or did not say זה], since תן כזכי does not apply here. Why mention 'זה'?! ⁶ This is referring to the case where the שליח took it לאחר מיתה, however where the שליח took it לאלתר (but not מיד ליד), the חידוש is that the עבד was not זוכה מחיים (since there is no תן כזכי), and therefore it cannot be given לאחר מיתה. ⁷ According to the רבנן the חידוש of זה is by both גט אשה and שטר שחרור (as opposed to ר"מ where the חידוש of חוב is only by עבד [see footnote # 5]). See however מהרש"א who maintains that the חידוש לרבנן is only by עבד, however by אשה since it is a חוב, there is no הו"א that it should be effective. (See footnote # 12 for further discussion.) ⁸ There is no reason for the משנה to write 'זה', unless by writing 'זה' it is teaching us a חידוש (that שחרור עבד is a חוב according to ר"מ, or that even though the process began מחיים, nevertheless it is considered a גט לאחר מיתה לרבנן). However, תוספות will immediately prove that this cannot be the sמשנה' intention. ⁹ On יג,ב we find that רב זביד infers from our משנה that we are not discussing a case of שכיב מרע, in the following manner. The משנה states that we do not give the גט or שחרור (to the אשה ועבד) after מיתה; indicating that we do give it to them before מיתה, but only if he said תנו. If the משנה would be discussing a שכיב מרע then even if he said כתבו (and did not say תנו) we would also give it to them (מחיים), since דברי שכ"מ ככתובים וכמסורים דמי. ¹⁰ According to ר"מ it teaches that it is a חוב for the עבד; according to the רבנן it teaches that it is still considered לאחר מיתה even though all the preparations had already begun. ¹¹ We would not know that it is a חוב for the עבד (according to ר"מ), and we would not know (לרבנן) that it is considered לאחר מיתה (even though the preparation had begun), but rather if it would say כתבו, it would clearly be a case of לאחר מיתה, since there is no תן כזכי and nothing was done מחיים, for all he said was כתבו. ¹² The (main) חידוש of זה is by עבד (either that it is not a חוב, or even though it is a זכות it is still not considered מחיים), so let the משנה write תנו and זה by עבד, but by אשה (where there is no חידוש of תנו) the משנה should write כתבו (and not תנו and זה) if we are discussing a שכ"מ. See מהרש"א (mentioned in footnote # 7) that since תוספות writes כתבו גט לאשתי this proves that by גט אשה there is no חידוש of 'זה'; for if there is then just as it is necessary to write 'זה' by עבד it is necessary to write 'זה' by אשה. However one can argue and say that once we know the חידוש by עבד that even though it is a זכות, nevertheless it is a גט לאחר מיתה, so how much more so is this true regarding אשה, and there is no need to repeat the חידוש (especially since it is a minor חידוש compared to עבד), therefore the question remains if it is by a שכ"מ it should say כתבו by אשה to teach us the חידוש that מחיים we give her the גט (even though it is a חוב). See יד המאיר (לר"מ כריסטינפולר [ת"ק-תקס"ה]). See בל"י אות רצא בד"ה אבל for an alternate refutation of the מהרש"א. ¹³ See אמ"ה # 21.

לא יתנו לאחר מיתה—They should not give it after death

OVERVIEW The משנה teaches that we are not to give a גט (שחרור) לאחר מיתה. We find this same ruling in a משנה elsewhere. תוספות justifies the need for this duplicity.

וקא משמע לן¹ דאין גט לאחר מיתה – And the משנה teaches us that there is no גט after death. תוספות anticipates a difficulty: אף על גב דבהדיא תנן בפרק מי שאחזו (לקמן דף עב,א) דאין גט לאחר מיתה² – Even though the משנה states explicitly in פרק מי שאחזו that there is no גט לאחר מיתה; so why is it necessary to repeat this here as well?!³ תוספות responds: הכא איצטריך לאשמועינן (בגט⁴ שחרור שגם אחר שכתבוהו לא זכה בו העבד – Here the משנה needs to let us know (regarding a גט שחרור that even after the master wrote it, the עבד does not acquire it – ואפילו בגט אשה נמי אשמועינן) דאף על גב שמינה המגרש בחייו השליח – And even by גט אשה, the משנה also teaches us) that even though the divorcing husband appointed a שליח during his lifetime, nevertheless the שליח – לא חשיב להיות כמותו אחר מותו כאילו הוא עצמו קיים⁵ אלא חשיב גט לאחר מיתה – Is not considered to be like the husband after the husband’s death, and it should be considered as if the husband is alive, but rather it is considered a גט לאחר מיתה, and it is invalid. This is what our משנה teaches regarding אין גט לאחר מיתה – והתם אשמועינן דאף על גב שבא הגט ליד האשה מחיים הוי גט אחר מיתה – And there in פרק מי שאחזו the משנה teaches us that even though the woman received the גט while the husband was alive, nevertheless it is a גט לאחר מיתה (since he said הרי זה גיטיך אם מתי, etc.) –

And in addition the משנה there also teaches us the various expressions mentioned there, which of them mean that the גט should be effective מחיים (and it is a valid גט) and which expressions mean אחר מיתה (where the גט is invalid).

SUMMARY Our משנה teaches that אין גט לאחר מיתה, even if the שליח was appointed מחיים (and he is not considered כמותו דהבעל after מיתה); while in מי שאחזו the משנה teaches that even if the woman received the גט מחיים but if the expression used indicates that it will be effective (only) לאחר מיתה it is not a valid גט.

THINKING IT OVER

1. Is there a difference between the proposed חידוש in the previous תוספות (דאע"ג שהגט בעין וראוי לינתן בשעה שעושהו שליח והותחל כל כך מחיים אפ"ה לא יגמרו הדבר לאחר מיתה), and the חידוש of this תוספות⁶ (דאע"ג שמינה המגרש בחייו השליח לא חשיב להיות כמותו אחר מותו כאילו הוא עצמו קיים אלא חשיב גט לאחר מיתה)?
2. What is the reason to retain or to omit⁷ the words in the parenthesis?⁸
3. תוספות states that דאע"ג שמינה וכו' בחייו השליח, nevertheless לא חשיב להיות כמותו אחר מותו וכו'. However one of the explanations in the previous תוספות was that the שליח took it after מיתה (and that is why he cannot be זוכה for the עבד ואשה), indicating that if he took it מחיים he would be זוכה for the עבד, meaning that he is considered a שליח לקבלה for the עבד, but not a שליח of the master, so how can תוספות here state that דאע"ג שמינה בחייו השליח וכו' (the master did not appoint him as the master’s שליח but rather שליח העבד)?!⁹

footnotes: ¹ תוספות previously taught us (בד"ה האומר) that we are not גורס 'זה'. (See footnote # 3.) The question arises what then is the חידוש of our משנה. Our תוספות discusses and resolves this issue. ² The משנה there states: זה גיטיך אם מתי, זה גיטיך מחולי זה, זה גיטיך לאחר מיתה, לא אמר כלום. ³ If we were גורס 'זה', then the חידוש would be according to ר"מ that חוב הוא לעבד, or according to the רבנן that even though all the preparations were made, nevertheless it is considered a גט לאחר מיתה. See footnote # 1. However now that we are not גורס 'זה', the חידוש of אין גט לאחר מיתה is seemingly insufficient, for we know this from פרק מי שאחזו. ⁴ Others omit the text in the parenthesis. See ‘Thinking it over’ # 2. ⁵ In our משנה (as opposed to the משנה in מי שאחזו) the husband/master made no indication at all that the גט should be effective after מיתה, therefore we may have thought that since the שליח was appointed מחיים and usually שלוחו של אדם כמותו, the שליח should be able to give the גט even after מיתת המשלח. See ‘Thinking it over’ # 1. ⁶ See footnote # 5. ⁷ See footnote # 4. ⁸ See יד דוד and נח"מ. ⁹ See חי' רע"א and אמ"ה # 23.

תנו מנה לפלוני ומת יתנו לאחר מיתה—‘Give a מנה to him’, and he died; they should give it after death

OVERVIEW Our משנה distinguishes between גט אשה and שטר שחרור (on one hand) where there is no giving לאחר מיתה, and regarding money (on the other hand) where we give it לאחר מיתה. There is a dispute in the גמרא regarding the סיפא (concerning money), whether the משנה is discussing a בריא with מעמד שלשתן¹ (the view of רב זביד), or whether the משנה is discussing a שכיב מרע (the view of רב פפא). Our תוספות discusses whether this dispute is also in the רישא regarding עבד ואשה.

למאן דמוקי לה בבריא ובמעמד שלשתן² אין צריך לומר – It is not necessary to assume, according to the one (רב זביד) who establishes this case (of תנו מנה לפלוני), by a healthy person and it was given במעמד שלשתן – דלדידיה רישא נמי איירי במעמד שלשתן³ – that according to רב זביד**, the רישא** regarding עבד ואשה is also in a case of מעמד ג'. תוספות explains how the רישא could have been a case of מעמ"ש:⁴ ומיירי שהגט כבר בעין⁵ דאם אינו בעין אפילו בממון לא שייך מעמד ג'⁶ – And we would need to be discussing a case where the גט is already present, for if the גט is not present, then even by money the rule of מעמ"ש is not applicable in a similar case (where the money is not בעין) – תוספות adds an additional requirement for it to be considered מעמ"ש: ואיירי שהאשה רוצה בכך⁷ – And we are also discussing a case where the woman wants this; she wants the גט. תוספות explains in such a case why indeed is מעמ"ש not effective by אשה (ועבד): ואשמעינן דלא תקון מעמד ג' בשטר אלא בממון⁸ – And the משנה teaches us that the חכמים did not institute מעמ"ש by a transfer which requires a שטר, they only instituted מעמ"ש by transferring money – All this could have been assumed; however תוספות rejects this: דאין נראה⁹ שיחלקו האמוראים ברישא דמתניתין – For it does not seem likely that these אמוראים should argue regarding the רישא of our משנה – דמר מוקי לה במעמד שלשתן ומר בכתבו ותנו אלא בסיפא דוקא פליגי – Where רב זביד would establish the רישא also במעמ"ש and רב פפא would establish it in a case of כתבו ותנו (by a שכ"מ and no מעמ"ש), but rather they argue only in the סיפא exclusively – ומיירי רישא לכולהו בכתבו ותנו אפילו למאן דמוקי לה בבריא דלא שייך מעמד שלשתן – And according to all the אמוראים the רישא is discussing a case of כתבו ותנו (even according to רב זביד who established the סיפא by a בריא), where the concept of מעמ"ש is not applicable.¹⁰ תוספות responds to an anticipated question: ואף על גב דלא הוי רישא דומיא דסיפא¹¹ אין לחוש – And even though the רישא is not similar to the סיפא (according to רב זביד), it should be of no concern – דהכי נמי למאן דמוקי לה בשכיב מרע לא הוי רישא דומיא דסיפא מכל וכל – For this is also true according to רב פפא who established the סיפא by a שכ"מ, where the רישא is not completely similar to the סיפא, either – שהשטר אינו בעולם¹² כשמצוה ליתן והמנה הוא כבר בעולם¹³ – Since in the רישא the שטר (גט ושחרור) does not exist when the שכ"מ commands to give it, however in the סיפא, the money already exists – תוספות anticipates a difficulty: אף על גב דבגמרא מוכח מרישא דסיפא איירי בבריא¹⁴ – Even though the גמרא proves from the רישא that the סיפא is discussing a בריא – אלמא בעי דלהוי סיפא דומיא דרישא – It is evident that we require that the סיפא be similar to the רישא! תוספות responds: היינו משום דאית לן לאוקמי כולהו בחד גברא – This is because it is proper that we establish the entire משנה with the same person (he is either a בריא or a שכ"מ) –

However it is not necessary to make them completely similar; that both are by מעמ"ש (and that the שטר is present)!

SUMMARY מעמ"ש is effective only by ממון but not by שטר.

THINKING IT OVER

1. תוספות states that the purported case of מעמד שלשתן by אשה would be (only) in a case where the woman wants the גט.¹⁵ Seemingly this is not understood,¹⁶ why is it necessary that she should agree, since גירושין can take place even against her will?!
2. תוספות states that according to ר"פ that we are discussing a שכ"מ, the סיפא (where the money is בעין) is not similar to the רישא where the שטר is not בעין.¹⁷ Why is it more assumable that the רישא is discussing a case where the שטר is not בעין, according to ר"פ, than it is according to רב זביד?¹⁸

footnotes: ¹ מעמד שלשתן (in the presence of all three) is a method by which one may transfer his assets (which are in the possession of a third party) to another, without the recipient making a קנין; provided that the benefactor, recipient and the one possessing the item are all present at the transfer. See the גמרא later (on עמוד ב'). ² If the benefactor did not say תנו מנה לפלוני in the presence of all three, the benefactor may rescind the transfer since he is a בריא and no קנין was made (it was merely a statement); however if the transfer took place במעמד שלשתן, then it effectively belongs to the recipient from that moment onwards. ³ One might assume that the רישא and the סיפא are all discussing the same situation (except [obviously] the explicit differences), therefore since the סיפא is במעמד ג' the רישא is במעמד ג' as well. תופות negates this. ⁴ If the רישא could not be (even conceptually) in a case of מעמ"ש, then there is no point in negating it. ⁵ It is (already) in the possession of the שליח (to whom he is saying תנו). ⁶ There is a dispute later in the גמרא (on the עמוד ב') whether מעמ"ש is only by פקדון where there is a tangible object to be transferred, or it applies even to a מלוה where we are merely transferring the שעבוד (the obligation of the לוה to pay), however here by גט if there is no גט in the hand of the שליח (and certainly if the גט was not written yet), then there is nothing at all that can be transferred through מעמ"ש. ⁷ There cannot conceivably be a קנין of מעמ"ש if the recipient does not want it. See ‘Thinking it over’. ⁸ The גמרא will later (on the עמוד ב') state that מעמ"ש is a הלכתא בלא טעמא; it was made to facilitate business arrangements, however it is limited to money transactions only. ⁹ We find the מחלוקת of the אמוראים (namely רב זביד and רב פפא) only in the סיפא; indicating that in the רישא there is no dispute. תוספות previously taught the we are not גורס 'זה'; it cannot therefore be discussing מעמ"ש, for it is not בעין. ¹⁰ כתבו ותנו means that the גט does not exist yet and the concept of מעמ"ש is totally inapplicable (even if it was money). ¹¹ The סיפא is in a case of מעמ"ש as opposed to the רישא (see footnote # 3). ¹² See previous תוספות ד"ה האומר, that we are not גורס 'זה'; meaning that the שטר is not present. See ‘Thinking it over’ # 2. ¹³ See our גמרא where רב qualifies the משנה that the money is present. ¹⁴ רב זביד on the עמוד ב' proves that the משנה is not discussing a שכ"מ. For in the רישא it states that we do not give it לאחר מיתה, inferring that מחיים we do give it, provided that he said תנו. However if it was a שכ"מ then we should give it מחיים even if he only said כתבו, since דברי שכ"מ ככתובים וכמסורים דמו. This however merely proves that the רישא is not discussing a שכ"מ, it seemingly does not prove anything regarding the סיפא unless we maintain that the רישא and סיפא have to be similar. This contradicts what תוספות maintains. ¹⁵ See footnote # 7. ¹⁶ Regarding a transfer of money it is understood that the recipient must agree for one cannot force anyone to accept money against his will; however גירושין is effective even בע"כ. ¹⁷ See footnote # 12. ¹⁸ See נח"מ and בל"י אות רצז.

והא לא משך—But he did not pull

OVERVIEW ר' יצחק בשב"מ said in the name of רב that when our משנה ruled that האומר תנו מנה לפלוני ומת יתנו לאחר מיתה is only in a case where the money was piled and present. The גמרא challenged this and asked ‘but the שליח did not make a משיכה’ on this money (until the benefactor died), so how can he acquire the money on behalf of the recipient. תוספות explains why we cannot answer this question based on the rule of מצוה לקיים דברי המת.

תוספות asks: תימה מאי פריך הא קיימא לן (לקמן דף טו,א) מצוה לקיים דברי המת – It is astounding! What does the גמרא ask, ‘והא לא משך’; but we have an established rule that it is a מצוה to fulfill the words of the deceased – אם כן לוקי מתניתין בבריא משום מצוה לקיים דברי המת – Therefore let us establish our משנה in the case of a healthy benefactor and the reason it is to be given to the recipient לאחר מיתה (even though no קנין was made), is because מצוה לקיים דברי המת?! תוספות answers: ויש לומר כיון דחכמים פליגי¹ ארבי מאיר ולית להו מצוה לקיים דברי המת – And one can say; since the חכמים argue on ר"מ and they do not maintain מצוה לקיים דברי המת, so – אף על גב דקיימא לן כרבי מאיר לא בעי לאוקמי מתניתין כיחידאה – Even though we uphold the ruling of ר"מ that מצוה לקיים דברי המת, nonetheless the גמרא did not want to establish our משנה according to a single individual (ר"מ) – תוספות offers a corollary: כדאשכחן בפרק כל הגט (לקמן ל,א) דלא מוקי שמואל מתניתין² כיחידאה כרבי יוסי דאמר – As we find in פרק כל הגט that שמואל did not want to establish the משנה there according to an individual, namely ר' יוסי who maintains that**-** עשו שאינו זוכה כזוכה אף על גב דבפרק קמא דבבא מציעא (דף יב,א) סבר שמואל כוותיה³ – The חכמים ‘made one who cannot acquire as if he can acquire’, even though that in the first פרק of מסכת ב"מ, we find that שמואל agrees with ר"י, but since he is a יחידאה, we do not establish the משנה according to his view, and the same applies here.**** תוספות offers an alternate answer: ועוד יש לומר דלא מצי לאוקמי מתניתין משום דמצוה לקיים דברי המת – And in addition one can say; that the גמרא could not establish the reason of our משנה on account of מצוה לקיים דברי המת – דאם כן מאי איריא צבורין אפילו אין צבורין נמי⁴ – For if indeed that was the reason then, why does רב state that the משנה is in a case of צבורין, even if it was not צבורין, we should also be required to give it to the intended recipient since מצוה לקיים דברי המת – דסבר הגמרא⁵ מצוה לקיים כולי שייך אפילו במלוה⁶ – For the גמרא maintains that מצוה לקיים וכו' is applicable even by a מלוה – דבבריא לא חיישינן למנה קבור⁷ מדלא פירש⁸ – Since by a בריא we are not concerned for a ‘buried מנה’, since he did not specify that he is referring to a מנה קבור. תוספות asks: ואם תאמר⁹ ולרב גופיה תיקשי דלוקמא משום דמצוה לקיים דברי המת אפילו אין צבורין – And if you will say; so let us ask on רב himself; let him establish the משנה because of מצוה לקיים דברי המת and we are discussing even if it is not צבורין?! Why did רב rule that the משנה is only by צבורין?! תוספות answers: ויש לומר דרב לא סבר לה כרבי מאיר אלא כרבי יוסי – And one can say that רב does not agree with ר"מ (that מצוה לקיים דברי המת), but rather he agrees with ר"י – כדפסיק שמואל בפרק מציאת האשה (כתובות דף סט,ב)¹⁰ נמי כר' יוסי – Like שמואל who also ruled like ר"י in פרק מציאת האשה. תוספות offers an alternate answer (to the original question): ועוד מפרש רבינו תם דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת – And furthermore explains the ר"ת that we do not maintain מצוה לקיים דברי המת- אלא בדבר שהושלש מתחלה לכך ביד שליש – Unless it was placed in escrow initially for that purpose by a third party – דומיא דהמשליש מעות לבתו (שם דף סט,ב)¹¹ ותנו שקל לבני¹² (שם) – Similar to the case of ‘one who deposits in escrow money for his daughter’, or the case of ‘give a שקל for my son’¹³ – ובמתניתין משמע שלא הושלש לכך מתחלה מדלא קתני תנו מנה זה לפלוני¹⁴ – However in our משנה it seems that the money was not placed in escrow initially for this purpose (of giving the money to the intended recipient), since it does not say in the משנה, ‘give this מנה, but rather תנו מנה, omitting the 'זה'.¹⁵ תוספות anticipates a difficulty: ולא דמי להולך מנה לפלוני דלקמן דאמרינן עלה מצוה לקיים דברי המת – And the case of תנו מנה לפלוני in our משנה is not similar to the case later where he said, ‘bring a מנה לפלוני’, where the גמרא rules concerning that case מצוה לד"ה – ואף על גב דלא תנא זה – Even though the ברייתא does not mention זה?!¹⁶ תוספות responds; the two expressions הולך and תנו are different: דהולך מנה לפלוני משמע שפיר בלא זה שמוסר לו באותה שעה להוליך¹⁷ – For when saying 'הולך מנה לפלוני', even without זה it genuinely implies that he is giving the שליח the money at that moment to bring it to the recipient; הולך implies the current transfer of funds – יותר מבתנו מנה לפלוני – More than when he says 'תנו מנה לפלוני' without 'זה', where it does not imply at all that there is a current transfer of funds. Therefore we do not say מלד"ה by תנו מנה. תוספות offers proof that מלד"ה is only when it was initially deposited for this purpose: וכן משמע בפרק מי שמת (בבא בתרא דף קמט,א) גבי איסור גיורא¹⁸ – And it also seems so in פרק מי שמת regarding איסור the גר – דלא הוי מהני ביה טעמא דמצוה לקיים דברי המת בתריסר אלפי זוזי שהפקיד לרבא – Where the concept of מלד"ה would not be effective regarding the twelve thousand זוז which איסור deposited by רבא; the reason (seemingly) is – לפי שלא הופקדו מתחלה לתתם לרב מרי – Because they were not deposited initially by רבא in order to give them to רב מרי. This proves that מלד"ה is only when it was initially deposited for this specific purpose. תוספות questions the validity of this proof: ויש לדחוק דשמא לא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אלא כשהשליש מתרצה – And it is possible, albeit with difficulty, to refute this proof, that perhaps we do not say מלד"ה only when the שליש agrees to transfer the funds [and even in a case where it was not הושלש מתחילה לכך] – ורבא לא היה חפץ להיות שליש לכך – However, רבא did not want to be a שליש for this purpose**** to transfer the money to רב מרי, therefore we cannot use the concept of מלד"ה. תוספות offers an additional refutation to the proof from איסור גיורא: ועוד אומר רבינו תם דבגר לא אמרינן מצוה לקיים דברי המת – And furthermore says the ר"ת that by a גר we do not say מלד"ה – דכל דאיתיה בירושה מצוה לקיים דבריו הואיל ולא פסק כחו מאותו הממון דמכחו יורשין – For wherever the concept of inheritance applies, then it is a מצוה to fulfill the words of the bequeathed since his power did not cease from that money, for they inherit it because of him the מוריש – אבל גר דליתיה בירושה ופסק כחו מממונו אין מצוה לקיים דבריו – However by a גר where there is no inheritance and his power over his money ceases, there is no מצוה to fulfill his wishes. תוספות offers a proof that a גר is different (regarding מלד"ה): וכי האי גוונא אמרינן התם דכל דאיתיה בירושה איתיה במתנת שכיב מרע¹⁹ כולי: And the גמרא there says something similar that by whomever there is ירושה there is the concept of מתנת שכ"מ, etc.

SUMMARY We do not establish the משנה because of מצוה לקיים דברי המת, because it is the opinion of a יחיד (even though it is the הלכה), and רב disagrees with this ruling. Alternately we say מלד"ה only when it was initially deposited for this purpose.

THINKING IT OVER Why do we differentiate, regarding מצוה לקיים דברי המת,²⁰ whether it was הושלש מתחילה לכך, or not?²¹

footnotes: ¹ See the גמרא there on טו,א. ² The משנה there states that one may lend money to a כהן, etc., with the understanding that instead of giving the כהן תרומה, he will withhold the תרומה as payment for the loan until it is paid up, עיי"ש. The גמרא there asks, ‘but the כהן never received it’, so how can it be considered as belonging to the כהן (so that it is considered payment for the loan), etc. שמואל offered one answer. עולא answered (differently) that the משנה is according to ר' יוסי who maintains עשו שאינו זוכה כזוכה; the חכמים (who wanted people to lend money to כהנים, etc.) ordained that it is considered as if the כהן acquired the תרומה (and it can be deducted from the loan). The גמרא explains that שמואל did not use the answer of עולא since כיחידאה לא מוקמינן. ³ ר' יוסי rules there in a ברייתא that if one hires a sharecropper for harvesting, the worker’s minor son may gather the gleanings (even though the father is a partial owner who is prohibited from taking the gleanings even if he is poor). The גמרא explains that the חכמים ordained that the child (who ordinarily cannot be זוכה for himself, only for his father) can be זוכה for himself. שמואל rules that the הלכה is כר' יוסי. ⁴ Therefore we must assume that (at least) רב maintains that the reason we give it is not associated with מצוה לקיים כו'. See forthwith (see footnote # 9) why indeed רב did not establish the משנה because of מצוה לקיים. ⁵ תוספות adds this lest we argue that מצוה לקיים ד"ה is only by פקדון [or by מנה זה], therefore תוספות points out that by בריא there is no concern for מנה קבור. ⁶ רש"ש amends this to read: במנה סתם. ⁷ See the גמרא later on this עמוד that by a שכ"מ if he did not say מנה זה but מנה [סתם], we are concerned maybe he ‘buried’ a מנה somewhere and he means to give this buried מנה, but not from his ‘revealed’ estate. ⁸ See following תוס' ד"ה אית that the concern of מנה קבור applies only to a שכ"מ since he is distraught and therefore forgot to mention that he means the מנה קבור. However by a בריא who has all his faculties intact, we assume that if his intention was for a מנה קבור he would have specified and since he did not there is no concern of מנה קבור. ⁹ This question is (seemingly only) on the second answer of תוספות. See footnote # 4. ¹⁰ The משנה there cites a case where a father set aside a sum of money for his daughter’s benefit by a third party with instructions on how to spend the money. The father dies and the daughter marries. The daughter wants that her husband should receive the money and he will spend it as she wishes. ר"מ maintains that the money should remain by the third party and spent as the deceased father instructed since מצוה לקיים דברי המת, while ר"י maintains we listen to the daughter; indicating that there is no מצוה לקיים דברי המת. ¹¹ See previous footnote # 10. ¹² The case there is when someone said, ‘give my son an allowance of no more than one שקל per week’, and he died. The rule is that we do not give him more than one שקל from the estate even if the cost of living requires more than a שקל. The גמרא there says that this ruling follows the view of ר"מ that מצוה לקיים דברי המת. ¹³ In both these the money was deposited in escrow for a specific purpose; it is only then that (even) ר"מ maintains מצוה לקיים דברי המת. See ‘Thinking it over’. ¹⁴ See previous תוספות ד"ה האומר וד"ה תנו. If the משנה would have written תנו מנה זה, this would indicate that he is giving the שליח this מנה initially for a specific purpose to give it to the intended recipient, then the rule of מצוה לקיים דברי המת would apply; however since it does not say זה, this indicates that he asked the שליש to disburse the funds that the שליש already had. See following footnote # 15. ¹⁵ The actual case of the משנה according to רב (and רב זביד) is when the monies are צבורין, which indicates the money is present. However it is צבורין in the possession of the שליש, and was not deposited there by the benefactor initially to be given to the recipient, but rather to be held in custody for the owner (or as a loan), therefore the rule of מצוה לקיים is not applicable, but rather we need the rule of מעמד שלשתן (see מהרש"א [הארוך], מהר"ם שי"ף and נח"מ). ¹⁶ This contradicts that which תוספות just stated that without זה, we do not say מלד"ה. ¹⁷ The word הולך implies that he is being given something now to bring it to the recipient. ¹⁸ איסור was a גר and his son רב מרי was conceived before איסור converted, making רב מרי ineligible to inherit his father איסור. Previously איסור deposited twelve thousand זוז by רבא, which איסור wanted to transfer to his son רב מרי (since איסור was dying). רבא was hoping to retain the money for himself after איסור died (since איסור was a גר שאין לו יורשים), and he was saying that איסור is not able to transfer the money to רב מרי legally. Seemingly רבא should be required to give the money to רב מרי (after sאיסור' death) since מלד"ה! ¹⁹ When a שכ"מ (a deathly ill person) makes it known that he wishes to grant money, no further קנין is necessary. רבא said that איסור cannot grant רב מרי the money through מתנת שכ"מ since there is no concept of ירושה by איסור גיורא (he has no heirs). Similarly תוספות understands that just like there is no מתנת שכ"מ by a גר since he is not בתורת ירושה, therefore there is also no מלד"ה by a גר. That is why רבא was not obligated לקיים דברי המת, but not (necessarily) because it was not הושלש מתחילה לכך. ²⁰ See footnote # 13. ²¹ See נח"מ (בד"ה אלא).

אית ספרים דגרסי שכיב מרע שאמר תנו מנה לפלוני מנכסי נותנין מנה זה נותנין מנה סתם אין נותנין דלמא מנה קבור קאמר—Some texts read: A שכ"מ who said ‘give him a מנה from my estate’, we give; ‘this מנה’, we give; ‘a מנה’, we do not give, for perhaps he means a hidden מנה

OVERVIEW From the way our text reads¹ רב teaches us that when a שכ"מ says תנו מנה לפלוני מכנסי; we give it only if he said מנה זה, but not if he said מנה סתם. However, תוספות cites a different גירסא whereby if he said מנכסי we always give it even by מנה סתם. Initially תוספות attempts to justify this גירסא, but subsequently rejects it.

ומפרש רבינו יצחק דהכי פירושא דכשאמר מנכסי נותנין אפילו אמר מנה סתם – And the ר"י explains that this is the interpretation (according to this גירסא); that when the שכ"מ says, ‘give the מנה from my estate’, we give it to the intended recipient, even if the שכ"מ just said מנה, and he did not say give him ‘this’ מנה – ולא חיישינן למנה קבור² כיון שמצוה לתת לו משלו רוצה שיתנו מכל מקום – And we are not concerned that perhaps the שכ"מ was referring to a ‘buried’ מנה, which he hid for this purpose. The reason we are not concerned for מנה קבור is, since he is ordering to give from his estate, his intention is that it should be given in any event (even if we will not find the מנה קבור he intended). תוספות continues explaining sרב' ruling: והא דקתני מנה זה נותנין כשאינו מצוה לתת לו משלו – And that which רב teaches that we give (only) if he said מנה זה but not מנה סתם, that is true when he does not order to give this מנה from his own estate – אלא שמודה ואומר תנו מנה לפלוני פקדון שיש לו בידי – But rather when he admits and says, ‘give him the deposit which I am holding for him’ – ולכך במנה סתם אין נותנין דלמא מנה קבור קאמר שמודה שהוא של פלוני³ – And therefore if he said מנה סתם we do not give it because perhaps it is a מנה קבור which he is admitting to that it belongs to that person. תוספות concluded to explain the מימרא of רב and now he explains our משנה: ומתניתין איירי בפקדון⁴ ולהכי בעינן צבורין דבלא צבורין חיישינן למנה קבור – And our משנה which states, תנו מנה וכו' יתנו וכו', is discussing (according to רב פפא) where he is admitting to owing a deposit, and therefore it is necessary that the money is צבורין, for if it were not צבורין we are concerned that he is referring to a מנה קבור and we would not give it. תוספות asks: ואם תאמר ואמאי אוקי רב בפקדון לוקמי במתנה כדמשמע לשון תנו ואפילו באין צבורין⁵ – And if you will say; and why indeed does רב establish the משנה by a פקדון (and therefore requiring צבורין), he should rather establish it by a gift, as the expression ‘תנו’ indicates, and even if it is not צבורין!⁶ תוספות answers: ויש לומר דהא כבר אשמעינן בבבא בתרא (דף קנא,א) דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו – And one can say; for we were already taught in מסכת ב"ב that דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי,⁷ so there is no novelty in teaching us that if a שכ"מ said תנו מנה לפלוני מנכסי that we give it to him – אבל בפקדון אשמועינן דלא חיישינן שמא שלא להשביע את בניו אומר כן – However, by a פקדון the משנה teaches us that we are not concerned that perhaps he admitted to the deposit in order not to ‘satiate his sons’,⁸ and the reason we are not concerned is because – דכיון שאומר תנו⁹ הודאה גמורה היא – Since he said 'תנו', that is a complete and bona fide admission.¹⁰ תוספות explained the גמרא according to the אית ספרים; however תוספות now rejects that גירסא: אכן קשה לרבינו יצחק על זה דאם כן אמאי מוקי לה בשכיב מרע – However the ר"י has a difficulty with this גירסא, for if indeed when one says מנכסי, we always give it, even if he did not say 'זה', then why did רב פפא establish the משנה by a שכ"מ – בבריא נמי מצי לאוקמי בכהאי גוונא¹¹ – We could have established it by a בריא in the same manner – תוספות anticipates a difficulty to this suggestion: וכי תימא דלא חיישינן למנה קבור אלא בשכיב מרע – And if you will say that we are concerned for a מנה קבור only by a שכ"מ – לפי שלא היה יכול לפרש מנה קבור מטורד חליו¹² – Since he could not specify that it was a מנה קבור because of the burden of his illness – אבל בבריא מדלא פירש אינו מקפיד מאיזה יתנו לו¹³ – However by a בריא, there is no concern for מנה קבור; since he did not specify that this פקדון is קבור, this indicates that he is not particular from where the מנה will be given to the recipient –**** תוספות responds: אם כן לוקמא בבריא ואפילו באין צבורין¹⁴ – If indeed we are not concerned for a מנה קבור then let us establish the משנה by a בריא and even if the money is not צבורין! תוספות validates our גירסא: לכן נראה דלא גרסינן מנכסי נותנין אלא אפילו במתנה חיישינן למנה קבור¹⁵ – Therefore it is preferable that the texts do not read 'מנכסי נותנין' (regardless if he said or did not say 'זה'), but rather even by מתנה (where he said מנכסי), we are concerned for a מנה קבור (by a שכ"מ), therefore –

The גירסא rather is שכ"מ שאמר תנו מנה לפלוני מנכסי, if he said מנה זה we give it, however by מנה סתם we do not give it.¹⁶

SUMMARY According to the אית ספרים there is no concern of מנה קבור by a מתנה (only by פקדון) and our משנה is discussing a פקדון. However according to our גירסא there is always the concern of מנה קבור and our משנה is discussing a מתנה.

THINKING IT OVER

1. תוספות states that (according to the אית ספרים) by a פקדון we do not return it for we are concerned for a מנה קבור.¹⁷ Seemingly [even if it was a מנה קבור] we should be required to return it to the rightful owner, even from the estate, because it is his money which the deceased owes him?!¹⁸
2. תוספות states that we cannot be discussing a מתנת שכ"מ for we already were taught in ב"ב that דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי.¹⁹ However there is a מחלוקת in a משנה²⁰ whether דברי שכ"מ ככתכובין וכמסורין דמי; that is why רב is teaching us that the הלכה is ככתובין וכמסורין דמי!²¹

footnotes: ¹ שכ"מ שאמר תנו מנה לפלוני מנכסי מנה זה נותנין מנה סתם אין נותנין חיישינן שמא מנה קבור קאמר. ² The concern of מנה קבור is perhaps the grantor hid some money for this gift, and he wants the rest of his estate to go to his heirs. If we will give the recipient the money from his (known) estate we will be depriving the heirs from what is rightfully theirs (for we may never find this מנה קבור). ³ The שכ"מ has no intention of returning the deposit from his own estate; but rather only the actual deposit which he hid somewhere. See ‘Thinking it over’ # 1. ⁴ Our משנה cannot be discussing where he is ordering a מנה to be given from his estate, for then (according to this גירסא) we give it even by מנה סתם (for we are not concerned למנה קבור), so why did רב establish the משנה by צבורין. ⁵ The משנה does not mention צבורין, so why qualify the משנה. ⁶ Even though (according to the אית ספרים) we give the money if he said מנכסי and in our משנה it does not say מנכסי (just תנו), nevertheless תוספות assumes that it does not matter whether he said מנכסי or not, rather it matters whether it is a מתנה (and then we give it) or he is returning a פקדון (where we are concerned for a מנה קבור) See מהרש"א הארוך. ⁷ See ‘Thinking it over’ # 2. ⁸ The שכ"מ does not want people to think that his sons are wealthy (for they are inheriting a large estate), so he says this one has a deposit by me, etc., meaning that my estate is not really (all) mine. ⁹ If he would merely state I owe him money or he has a deposit by me, then we can say שלא להשביע את בניו אמר כן, however if he says תנו that means he really owes the money. ¹⁰ In summation: according to the אית ספרים the משנה (according to רב פפא) is discussing a case where the שכ"מ admitted to holding a deposit for someone, and we give it only if the money is צבורין, otherwise we are concerned for a מנה קבור. However if the שכ"מ would have said תנו מנה לפלוני מנכסי, then in all cases we would give it. ¹¹ The בריא admitted to having a פקדון and if it was צבורין we give it to the recipient (for there is no problem of והא לא משך, since it is a פקדון, it belongs to the recipient), and if it was not צבורין, we do not give it to him (because we are concerned for a מנה קבור). See [however] continuation of תוספות. ¹² The שכ"מ was preoccupied with his illness and forgot to mention that it is a מנה קבור, ¹³ Therefore (seemingly) we cannot interpret the משנה by a בריא, for why is there a necessity that it should be צבורין, since there is no concern for מנה קבור. ¹⁴ Why was it necessary for רב to say that משנה is only discussing צבורין?! We are discussing a פקדון (according to the אית ספרים), so there is no problem of והא לא משך and there is no problem of מנה קבור (for he is a בריא). The משנה can be understood literally, without modifications. The חידוש of the משנה will be that if he says תנו, we do not say that he admitted because שלא להשביע את עצמו, but rather we assume that he owes the פקדון. ¹⁵ This is why the משנה must be discussing צבורין otherwise there is the concern of מנה קבור. ¹⁶ We do not interpret the משנה by a פקדון, for the expression תנו indicates that he is not returning a פקדון, but rather he is gifting a מנה to the intended recipient. See מהרש"א. [We cannot interpret it by a בריא for as the גמרא asked 'והא לא משך’ (since it is not a פקדון).] ¹⁷ See footnote # 3. ¹⁸ See מהר"ם שי"ף. ¹⁹ See footnote # 7. ²⁰ ב"ב קנו,א. ²¹ See זיו הים.