אלא מהכא ערב היוצא כולי—Rather from here; a guarantor who went forth, etc.

OVERVIEW רבא attempted to resolve the query of רב"ח whether (אשה) ידעה לאקנויי, from the case of a guarantor who guaranteed the loan after the שטר was signed and delivered to the מלוה. The only way that his guarantee is effective (and the ערב is obligated to pay) is if the מלוה gave the שטר to the ערב, was מקנה it to him, and then the ערב returned it after adding his acceptance as a guarantor. תוספות will be discussing two types of liability; one where a person admits to a prior obligation, and another where a person creates a new obligation.

תוספות asks: קשה לרבינו יצחק דבריש הנושא (כתובות דף קב,א)¹ פליג רבי יוחנן וריש לקיש – The ר"י has a difficulty for there is a dispute between ר"י ור"ל in the beginning of פרק הנושא – בחייב אני לך מנה בשטר וקאמר התם כתנאי² מהך דערב – Regarding the case where the לוה wrote in a שטר, ‘I owe you a מנה’; and רבא said there that the מחלוקת between ר"י ור"ל is like the מחלוקת תנאים in this case of ערב היוצא לאחר חיתום שטרות – ופירש בקונטרס³ דפליגי אי חשיבא הודאה⁴ – And the קונטרס explained there that ר"י ור"ל argue whether writing חייב אני לך in a שטר is considered an admission – אם כן משמע דערב מחייב ליה משום הודאה שמודה דנעשה ערב בשעת מתן מעות⁵ – If this is indeed so that the מחלוקת between ר"י ור"ל is whether a הודאה בשטר is considered a proper הודאה, it would seem that the ערב is liable to the מלוה because of admission, that the ערב admits that he became an ערב when the money was given to the לוה. We need to assume this – מדמייתי לה עלה – Since רבא cites the case of ערב as a corollary to the dispute between ר"י ור"ל, so just like ר"י ור"ל argue whether a הודאה בשטר is a הודאה similarly ר' ישמעאל and בן ננס argue whether the notification of the ערב after חיתום שטרות is a proper admission that he actually became an ערב previously when the loan became effective – והכא משמע בההיא שטרא הוא משעבד נפשיה להתחייב מעתה⁶ – However, from our גמרא here it seems that with this writing in the שטר the ערב is committing himself to be liable from now on (and it is not an admission that he already obligated himself previously בשעת מתן מעות). תוספות cites an alternate interpretation: ולפירש רבינו תם דהתם⁷ דלא מפרש משום הודאה ניחא – However, it is understood according to the explanation of the ר"ת there where he does not explain the reason of ר"י is because of admission, but rather the writing חייב אני לך מנה in a שטר creates a new obligation.**** However there is still a difficulty according to the פי' הקונטרס that he is liable because of admission. תוספות answers: ויש לומר דבתרתי פליגי⁸ בן ננס ורבי ישמעאל – And one can say; that ר"י and ב"נ argue in two cases – בין שכתב בשטר ואני מודה שאני ערב בין שכתב בו ואני נעשה ערב מעכשיו – Whether he wrote in the שטר, ‘and I admit that I am an ערב from before’ or whether he wrote in the שטר, ‘and I am becoming an ערב as of now’ לאחר חיתום שטרות; in both cases ר"י maintains you may collect from the ערב (מנכסים בני חורין), while ב"נ maintains you cannot collect at all from the ערב – תוספות justifies that the מחלוקת is in both of the aforementioned cases: דרישא דקתני ערב היוצא אחר חיתום שטרות משמע דפליגי בהודאה – For the רישא of the משנה which states ערב היוצא לאחר חיתום שטרות, indicates that their argument is regarding admission whether it is a valid admission that he was an ערב previously, or not. It is indicated that the מחלוקת is in הודאה – מדלא נקט בהאי לישנא ערב שלא בשעת מתן מעות חייב⁹ – Since the משנה did not use the expression, ‘ערב שלא בשעת מתן מעות is חייב’. There is also an indication that they argue in creating an obligation (not admitting to one): ומדמהדר ליה בסיפא הרי שהיה חונק חבירו¹⁰ משמע דפליגי נמי בחנוק – For since בן ננס replied in the סיפא to ר"י**, ‘if he was chocking his friend,** etc,’ this indicates that they are also arguing in a case of ‘chocking’. Now that we know the argument between ר"י and ב"נ is both regarding admission and creating an obligation, we can understand our גמרא: ומייתי הכא מחנוק דמשתעבד¹¹ אף על פי שלא היה השטר שלו¹² – And the גמרא here brings its proof from the case of חנוק where the ערב is משתעבד even though the שטר was not his; it must be because the מלוה is ידע לאקנויי.**** תוספות responds to an anticipated difficulty: ולפירוש הקונטרס דפליגי בהודאה אף על גב דתנן¹³ הוציא עליו כתב ידו גובה כולי¹⁴ – And according to פי' הקונטרס that ר"י ור"ל (and ר"י וב"נ) argue regarding הודאה, even though the משנה teaches, if the מלוה presented the handwriting of the לוה that he owes him money, the מלוה can collect מנכסים בני חורין. How can there be an argument whether חייב אני לך בשטר is a valid admission when the משנה clearly states that the מלוה may collect – תוספות responds: התם בכתב וחתם תחתיו ופלוגתייהו שלא חתם¹⁵ – There in the משנה we are discussing a case where the לוה wrote and signed underneath it (therefore he is חייב), however the dispute between ר"י ור"ל is where he did not sign; he merely wrote חייב אני לך.

And regarding the ערב it will be necessary to say that the ערב did not sign, but rather he wrote, ‘I am the ערב’ [and he gave the שטר to the מלוה in the presence of witnesses].

SUMMARY The מחלוקת between ר' ישמעאל and בן ננס regarding a ערב היוצא אחר חיתום שטרות is both when the ערב admits that he was obligated previously בשעת מתן מעות or whether the ערב intends to create a new obligation as of now.

THINKING IT OVER Where is there more reason to obligate the לוה, when he is admitting to a previous loan, or when he intends to create a new obligation by writing אני חייב לך מנה in a שטר?¹⁷

footnotes: ¹ The מחלוקת between ר"י ור"ל is on קא,ב. The תנאי is on קב,א. ² ר' ישמעאל maintains that the מלוה can collect from the נכסים בני חורין of the ערב and בן ננס maintains he cannot collect at all from the ערב. Therefore ר"י follows the view of ר' ישמעאל and the לוה is liable, while ר"ל follows נן ננס and the לוה is פטור. ³ See there קא,ב תוס' (!) ד"ה דאמר that דאלימא מילתא דשטרא לרבי יוחנן וחשיבא הודאה. ⁴ Generally for an admission to be considered a valid admission it must be said in the presence of two witnesses and the מודה has to tell them 'אתם עדי' you are my witnesses for this admission. The power of the שטר (according to ר"י) is also sufficient to consider it a proper הודאה. ⁵ An ערב בשעת מתן מעות is an effective ערב for his obligation to pay is caused by the fact that the מלוה lent the money based on his guarantee. However an ערב לאחר מתן מעות would not be considered an ערב since the מלוה did not lend any money based on the guarantee of the ערב; he had already lent the money without the ערב. The reason ר' ישמעאל maintains that there is a חיוב for the ערב היוצא לאחר חיתום שטרות is because we consider adding his name on the שטר as an admission that he became an ערב בשעת מתן מעות. Similarly ר"י maintains that when he wrote in a שטר that חייב אני לך מנה he is admitting that he borrowed money sometime in the past (but not that this שטר is creating a new obligation). ⁶ The גמרא here cited the case of ערב היוצא לאחר חיתום שטרות to prove that ידע לאקנויי; if the obligation of the ערב is being created now לאחר חיתום שטרות, then it is understood that the מלוה needs to be מקנה the שטר to the ערב, so that there should be a binding obligation; however if it is merely an admission that he was משעבד himself previously בשעת מתן מעות, there is no need for any קנין now; it is merely an admission. The obligation is from בשעת מתן מעות. ⁷ קב,א תוד"ה אליבא. The ר"ת there maintains that ר"י ור"ל are not arguing about הודאה, but rather that the לוה is writing a שטר to obligate him to pay as of now. Therefore it is comparable to ערב היוצא וכו' since in both cases we are creating a new obligation, which requires a קנין. ⁸ ר"י maintains that an ערב היוצא לאחר חיתום שטרות is obligated to pay whether he admits that he was an ערב earlier בשעת מתן מעות, or whether he is creating now an obligation to guarantee the loan by writing it now in the שטר. The גמרא in כתובות which discusses הודאה (according to the פי' הקונטרס) compares it to the הודאה of the ערב. Our גמרא here compares it to the creating of a new obligation by the ערב, which requires a קנין. ⁹ If their מחלוקת is only regarding the ability of the ערב to create a new obligation after מתן מעות, it should have clearly stated that ערב שלא בשעת מתן מעות is חייב (because he has the ability to create a new חיוב). However since the משנה writes ערב היוצא לאחר חיתום שטרות וכו', that חיוב can be interpreted that it is a result of his הודאה, but not a new חיוב. ¹⁰ The משנה there states that בן ננס argued with ר"י saying: הרי שהיה חונק את חבירו בשוק ומצאו חבירו ואמר לו הנח לו ואני אתן לך פטור שלא על אמונתו הלוהו. If a מלוה was choking the לוה in the marketplace and the potential ערב said to the מלוה, ‘leave him alone and I will pay you’, the ערב is obviously פטור, since the מלוה did not lend the money to the לוה on account of the ערב. ¹¹ This שעבוד can only take effect if there was a קנין בשטר. ¹² The גמרא in כתובות according to פי' הקונטרס, says כתנאי because ר"י and ב"נ also argue in a case of הודאה, just like ר"י ור"ל. ¹³ ב"ב קעה,ב. ¹⁴ The ר"ת will differentiate that the משנה is discussing where the לוה admitted to borrowing money, while ר"י ור"ל are arguing where the לוה intends to create a new obligation. See ‘Thinking it over’. ¹⁵ See also רש"י כתובות קא,ב ד"ה (ה"ג) לעולם. ¹⁶ If the ערב signed it would be the same as הוציא עליו כתב ידו and he would be obligated to pay. ¹⁷ See מהר"ם שי"ף and נח"מ.

והילכתא בכפות—And the law is when he is bound

OVERVIEW רבא ruled that if the husband placed the גט in his slave’s hand and granted her the slave she is divorced.¹ The גמרא asked but the slave is a חצר מהלכת (even if he is standing still). The גמרא answered והלכתא בכפות. Our תוספות discusses what this means.

כפות וישן בעינן כדמשמע לקמן בהזורק (דף עח,א) דאמר² כתב לה גט ונתנו ביד עבדה – We require that the עבד should be tied up and sleeping in order that he should be considered a proper חצר, as is indicated later in פרק הזורק, where רבא states, ‘he wrote a גט for her and gave it into the hand of her slave, if the slave was – ישן ומשמרתו הרי זה גט³ ניעור אינו גט דהויא⁴ חצר המשתמרת שלא לדעתה⁵ – Sleeping and she was guarding him, it is a גט, however if the slave was awake it is not a גט, for the slave is a חצר which is not guarded under her control’ – ופריך בישן אמאי הוי גט חצר מהלכת היא⁶ – And the גמרא there asks, why is it a גט (even) if he is sleeping, it is a moving חצר- וכי תימא ישן שאני והאמר רבא כל שאילו מהלך לא קנה עומד ויושב לא קנה – And if you will say that sleeping is different (because the עבד is not moving), but רבא said, ‘anything that if it would walk it would not be קונה (for it is a חצר מהלכת), then even if it stands or sits it is also not קונה’, so how is the woman מגורשת by placing the גט in the hand of her slave?! The גמרא concludes – והילכתא בכפות ופירש בקונטרס⁷ בההיא קאמר רבא דניעור אינו גט – And this ruling is when the עבד is tied up. This concludes the גמרא. And רש"י explains that והלכתא בכפות means that it is in that case of כפות that רבא rules that ניעור is not a גט (even if he is כפות) and ישן is a גט [if he is כפות] – וכן פסקו הלכות גדולות⁸ דכפות וישן בעינן – And the ה"ג also ruled that we require כפות and ישן. תוספות cites and rejects an alternate interpretation: וליכא למימר דהכי פירושו⁹ והילכתא בכפות לא חשיב חצר מהלכת דלא דמי לעומד ויושב – And we cannot say that this is the interpretation of the גמרא; and the הילכתא is that by בכפות the עבד is not considered a חצר מהלכת for it is not similar to עומד ויושב, since a כפות cannot move at will, as opposed to an עומד ויושב who can move should they so desire – וכיון דכפות מועיל ישן לחוד נמי מועיל ולעולם רבא לא איירי בכפות – And since כפות is effective that it is not considered a חצר מהלכת, so too ישן alone (without כפות) is also effective – תוספות rejects this view of the 'וליכא למימר': דאם כן אמאי קאמר רבא ניעור אינו גט דהוי חצר המשתמרת שלא מדעתה – For if indeed it is so (that רבא is not discussing כפות [and כפות or ישן alone is a גט]), why did רבא state that ניעור is not a גט for it is a חצר המשתמרת שלא לדעתה – אפילו הוי משתמר לדעתה כגון שידיו כפותות בחבל ואוחזתו בידה¹⁰ לא הוי גט – Even if the עבד was משתמר לדעתה, for instance his hands (only) were tied up with a rope and she was holding the rope in her hands,¹¹ it is still not a גט – דחצר מהלכת היא דומיא דקלתה¹² – For the עבד is considered a חצר מהלכת just like her basket is considered a חצר מהלכת – דאי לאו דקאמר התם בפרק קמא דבבא מציעא (דף ט,ב) דמינח נייח ואיהי דקא מסגיא תותא – For were it not for that which the גמרא states there in the first פרק of מסכת ב"מ regarding קלתה, that the קלתה is at rest, however she is walking underneath it, therefore the קלתה is not a חצר מהלכת, however were it not for this reasoning of קלתה מינח נייחא ואיהי דקא מסגיא תותא the rule would be that if the husband placed the גט in her קלתה – לא הוי גט אף על גב דמשתמרת לדעתה – It would not be a גט even though the קלתה is משתמרת לדעתה; the reason being because it is a חצר מהלכת, similarly by the hand-tied עבד, it is also not a גט for he is a חצר מהלכת (even if he is משתמר לדעתה), so why did רבא say ניעור אינו גט because he is not משתמרת לדעתה, when רבא could have said that it is not גט (even if he is משתמר לדעתה) because of חצר מהלכת! אלא ודאי רבא בכפות איירי¹³ – Rather we must conclude that רבא is certainly discussing a case of כפות – תוספות discusses an anticipated difficulty: וכי לא ידע אכתי דאיירי בכפות הוה מצי למיפרך – And when the גמרא was not yet aware that רבא was discussing a case of כפות, the גמרא could have asked (as תוספות just asked on the 'וליכא למימר') – מאי איריא דניעור אינו גט משום דמשתמרת שלא לדעתה – Why does רבא mention that ניעור is not a גט because it is משתמרת שלא לדעתה – אפילו משתמרת לדעתה נמי דחצר מהלכת היא – Even if it is משתמרת לדעתה it is also not a גט for it is a חצר מהלכת –

But the reason the גמרא did not ask this question, because the גמרא asked a better question.

SUMMARY For an עבד to be a חצר he must be כפות וישן.

THINKING IT OVER תוספות asked (on the וליכא למימר) that רבא could have discussed a case where it was משתמרת לדעתה if for instance his hands were tied and she was holding the rope.¹⁵ Why is it necessary that she should be holding the rope, as long as she is alongside him and his hands are tied it is seemingly משתמרת לדעתה?!¹⁶

footnotes: ¹ The עבד (which she acquired) is considered as her חצר, and if the גט is placed in her חצר she is מגורשת. ² The הגהות הב"ח amends this to read דאמר רבא כתב. ³ The עבד is considered her חצר. Therefore if the גט is placed in her חצר (in the hand of her עבד), she is מגורשת since it is a חצר המשתמרת לדעתה. ⁴ The הגהות הב"ח amends this to read דהויא ליה חצר. ⁵ The עבד is a conscious person (when he is awake) so he guards himself and the object (the גט) which he is holding (the woman does not guard him). A ‘regular’ חצר is guarded by its owner. Therefore since the עבד is not guarded by his owner (the אשה) he cannot be considered a חצר (המשתמרת לדעתה). ⁶ A חצר can only be קונה if it does not move; a חצר מהלכת is not קונה. ⁷ In our רש"י in פרק הזורק עח,א ד"ה בכפות it states: שאינו ראוי להלך בההוא קאמר רבא דהוי גט. We can infer from this רש"י that רבא said that it is a גט only if it is כפות and obviously ישן (for רבא stated ישן הרי"ז גט), indicating that if he is ניעור it is not a גט even if he is כפות. We derive from this that there are two requirements which are ישן וכפות. ⁸ The ספר הלכות גדולות is generally attributed to ר' שמעון קיירא (מתקופת הגאונים), others attribute it to ר' יהודאי גאון. ⁹ According to the explanation of the 'וליכא למימר', the phrase והלכתא בכפות is not referring back to the הלכתא of רבא (that ניעור is not a גט and ישן is a גט), but rather it is referring to the statement of רבא that כל שאילו מהלך לא קנה עומד ויושב לא קנה, and the הלכתא states that even though עומד ויושב is not קנה, nevertheless כפות (who cannot move) is קונה, even if he is not ישן. It could then follow that ישן alone is also קונה since the ישן (like the כפות) cannot move. ¹⁰ תוספות is making this statement (that if [only] ידיו כפותות it is considered משתמר) only according to the 'וליכא למימר' who maintains that כפות [ידיו ורגליו] לחוד מועיל and he is not considered (a חצר מהלכת or) משתמר שלא לדעתה. Therefore a כפות בידיו is considered משתמר but it is מהלכת. However according to שיטת התוספות, even a כפות בידיו וברגליו (and certainly a כפות בידיו alone) is not considered משתמר. See תפא"י. Others (נח"מ and בל"י) disagree. ¹¹ See ‘Thinking it over’. ¹² The גמרא in ב"מ asks that if the husband threw the גט into her basket (which is on her head), she should not be מגרושת, for since the basket is moving (when she walks) it should be considered a חצר מהלכת. ¹³ Therefore the only reason why ניעור is not a גט is because it is not משתמרת לדעתה (as opposed to ישן, which is משתמרת לדעתה). There is no point in רבא teaching us that if only his hand are tied it is not a גט (because he is a חצר מהלכת), for רבא has a greater חידוש that even if the entire עבד is tied so that he is not a חצר מהלכת, nevertheless it is not a גט, since he is not משתמרת לדעתה. It would seem that by כפות alone there is the issue of משתמרת לדעתה, and by ישן alone there is the issue of חצר מהלכת, for even though he cannot walk now, presumably as soon as he awakens he will be able to walk, therefore ישן is no different from עומד or יושב. ¹⁴ The גמרא actually asked that the statement of רבא (that ישן הרי"ז גט) is incorrect, since it is (still) a חצר מהלכת; however the קשיא that the גמרא could have asked, which is that רבא could have said a greater חידוש, that is not as strong of a question. ¹⁵ See footnote # 11. ¹⁶ See רש"ש

אבל בחצר לגזור משום חצרה הבאה לאחר מכאן—However by a חצר we should make a decree because of her חצר which comes afterwards

OVERVIEW The גמרא says that if רבא would have not taught us that the woman is מגורשת in the case where he granted her the חצר with the גט inside the חצר, we may have thought that she is not מגורשת out of concern that we may think that she is מגורשת even if the חצר was transferred to her later (not by the husband).¹ תוספות explains the need to mention חצר even though we mentioned עבד.

תוספות asks: ואם תאמר והא שמעינן שפיר מעבד דלא גזרינן משום חצרה הבאה לאחר מכאן² – And if you will say; but we have properly derived from the rule concerning an עבד that we do not make a decree (and invalidate that גט ביד העבד) because of חצרה הבאה לאחר מכן, so why is it necessary to mention חצר?! תוספות answers:** ויש לומר דבעבד ודאי לא גזרינן דאיירי בכפות ומילתא דלא שכיחא היא ולא גזרו בה רבנן:** And one can say that by an עבד we certainly are not גוזר because of חצרה הבאה לאחר מכאן, since by an עבד we are discussing a case where the עבד is tied up, which is something very unusual, and the חכמים made no גזירות by a מילתא דלא שכיחא, however a חצר is a מילתא דשכיחא, so we may have thought that she is not מגורשת (if he granted her the חצר) because of the גזירה of חצרה הבאה לאחר מכאן.

SUMMARY There is more reason to be גוזר by חצר than by עבד (which is a מילתא דלא שכיחא).

THINKING IT OVER According to תוספות that by an עבד כפות there is no גזירה since it is a מילתא דלא שכיחא, how does the גמרא say that I would think that we should by גוזר by an עבד כפות אטו שאינו כפות, if an עבד כפות is a מילתא דלא שכיחא?!³

footnotes: ¹ See רש"י ד"ה חצרה, that the husband placed the גט in someone else’s חצר. Then the בעל החצר transferred ownership to the woman (with the גט still there). In that case she is not מגורשת since the גט did not come directly from the husband to her (there is no ונתן בידה). ² Seemingly by עבד there is the same concern that perhaps he will give the גט in the hand of someone else’s עבד, and then the master will transfer the עבד to her. Since we are not concerned by עבד, why should we be concerned by חצר! ³ See מהר"ם שי"ף and נח"מ.

אטו שליחות מידה איתרבאי כולי—Was שליחות included because of יד, etc.

OVERVIEW רבא ruled that if he placed theגט in the hand of עבדו (or חצרו) and he gifted her the עבד (or the חצר) she is מגורשת. אביי challenged this ruling for since חצר (by גט) is derived from ידה, we need to assume that קנין חצר which is effective by גט must be similar to receiving a גט בידה which can be both מדעתה and בעל כורחה. However by this קנין חצר, where he is gifting to her the עבד (or the חצר), this gift is only if she agrees but not בע"כ, so it should not be able to create גירושין.¹ רב שימי בר אשי replied to this question pointing out that שליחות לקבלה,² which can only be done מדעתה is effective even though it cannot be done בע"כ. To which אביי replied that שליחות is derived from ושלח ושלחה (but not from ידה) therefore it need not be בע"כ, however חצר is derived from ידה and therefore if it cannot be בע"כ, it cannot create גירושין.

תוספות asks: ואם תאמר דבפרק קמא דבבא מציעא (דף י,ב)³ אמרינן⁴ – And if you will say; for רב אשי states in the first פרק of מסכת ב"מ – דחצר משום ידה אתרבאי ולא גרע משליחות⁵ ובמציאה דזכות הוא קני⁶ – That קנין חצר was included because of יד, but it is not inferior to שליחות, so therefore by מציאה where it is beneficial for him (to acquire the מציאה) he acquires it – אף על פי שאינו עומד בצד חצירו ולא הוי דומיא דיד – Even though he is not standing beside his חצר, so this חצר is not similar to יד (because the יד is always beside the person), nevertheless he is קונה – דקני מכח שליחות דזכין לאדם שלא בפניו⁷ – Because he acquires the מציאה through the power of שליחות, for one may make a beneficial acquisition for a person even not in the presence of the acquirer – תוספות concludes his question: אם כן הכא דכתב לה שטר מתנה עליו – If this is indeed so (that חצר can be קונה as שליחות and it must not be דומיא דידה) then here where he wrote a שטר מתנה on the עבד (or the חצר), so – אף על גב דלא הויא דומיא דידה דמתנה ליתא בעל כרחה תתגרש מכח שליחות⁸ – Even though this חצר is not similar to ידה, for a מתנה cannot be acquired בע"כ, nevertheless she should be divorced because she acquires (the חצר and therefore) the גט through the power of שליחות (which does not require [and cannot be] בע"כ) –**** תוספות answers: ויש לומר דדוקא לענין שלא בפניו אמרינן דלא גרע משליחות לקנות במידי דזכות הוא לו – And one can say; that it is only regarding acquiring something שלא בפניו that we say that חצר is not inferior to שליחות and it can acquire something which is beneficial to him – אבל בשאר דברים בעינן דומיא דידה – However regarding other matters, we require that the חצר be similar to ידה (including that it must be possible to give it בע"כ) – תוספות proves his point: דאם לא כן חצר מהלכת אמאי לא קנה תקנה מטעם שליחות כמו שליח מהלך – For if this is not so (and חצר can function completely like a שליח, even when it is not דומיא דידה) why is a moving חצר not קונה? It should be קונה based on שליחות, just like a walking שליח is קונה, so too a חצר מהלכת should be קונה – אף על גב דמטעם יד לא קני⁹ – even though a חצר מהלכת cannot be קונה based on יד. This proves that in all other respects (besides קנין שלא בפניו) a חצר can only function מטעם יד (but not מטעם שליחות). תוספות asks ואם תאמר רב שימי מאי קשיא ליה אטו לא ידע דשליחות מושלח ושלחה איתרבאי¹⁰ – And if you will say; what was the difficulty which רב שימי had with sאביי' question, did he not know that שליחות was included from ושלח ושלחה – הא ברייתא היא בפרק ב' דקידושין (דף מא,א) ומילתא דפשיטא היא לכולי עלמא – For it is a ברייתא in the second פרק of מסכת קידושין, and something which is obvious to everybody that שליחות is derived from ושלחה, but not from ידה (from where חצר is derived), so how does he compare the two – תוספות answers: ויש לומר דרב שימי סבר כיון דאשכחן בשליחות דמתגרשת בלא הגעת גט לידה – And one can say; that ר"ש assumes since we find by שליחות that she is divorced even without the גט reaching her hand – אף על גב דליתא בעל כרחה – Even though that this שליחות cannot be בע"כ, therefore – לענין חצר נמי דאיתרבאי משום יד – Regarding חצר as well, which was included because of יד – לא מיסתבר ליה למימר דקפיד קרא אהכי דליהוי דומיא דיד¹¹ – It does not seem logical to him to say that the verse was particular that the חצר should be so similar to יד that it needs to be בע"כ, since שליחות is not בע"כ – ואביי מהדר ליה דאין להביא ראיה משליחות לחצר כיון דשליחות איתרבאי מושלח – And אביי replied to ר"ש that we cannot bring proof from שליחות to חצר, since שליחות was included from ושלח – וחצר איתרבאי משום יד: While חצר was included because of יד.

SUMMARY חצר is לא גרע משליחות regarding (only) that it is effective שלא בפניו, however in all other aspects (like חצר מהלכת) it must be similar to יד.

THINKING IT OVER Why is there a difference between שלא בפניו (where חצר is קונה מטעם שליחות) and all other aspects of חצר in which it must be דומיא דיד?¹²

footnotes: ¹ The only giving (of the גט) that can create גירושין should be a giving than can be done בע"כ (for instance if she owned the חצר beforehand), but not a giving which can only be מדעתה. ² When the woman makes a שליח to receive the גט, as soon as the שליח receives the גט (from the בעל or שליח הבעל), she is מגורשת, however we cannot force the שליח לקבלה to receive the גט, it has to be מדעתה that she agrees to it. ³ It is actually on (the very top of) יב,א. ⁴ רב אשי explains why by גט the woman needs to be standing בצד חצירה however by receiving a מתנה (or מציאה) in your חצר it is not necessary for the מקבל המתנה to be standing beside the חצר. ⁵ This means that the חצר of a person can function as his יד (if applicable) or as his שליח (if applicable). ⁶ See תוספות there ד"ה חצר that by מציאה if it is a חצר המשתמרת there is no need to be עומד בצידה, however by a גט even if it is a חצר המשתמרת, she needs to be עומדת בצדה. ⁷ The חצר is considered a שליח of the בעל החצר. Just as a regular שליח can be קונה for the משלח even שלא בפניו or שלא מדעתו if it is a זכות for the משלח (or the זוכה), similarly the חצר can be קונה for the בעל החצר even שלא בפניו or שלא מדעתו if it is a זכות for him (such as מציאה ומתנה, but not גט, which is a חוב). ⁸ The question is that since the תורה was מרבה that a person can be מגרש his wife by placing it in her חצר, and חצר can function as a שליח (not only as a יד); therefore we cannot ask that חצר must be דומיא דידה, because חצר can function as שליחות also, and by שליחות there is no בע"כ. Therefore she can be divorced by acquiring the גט through the שליחות aspect of קנין חצר. ⁹ A חצר מהלכת is not קונה because it is not similar to יד. The יד of a person is always by the person; it cannot go away from the person; however a חצר מהלכת can walk away from the person. ¹⁰ Without the previous answer of תוספות we could have explained that רשב"א was asking that since חצר is לא גרעא משליחות and by שליחות לקבלה there is no בע"כ, therefore it is a proper גירושין even if there is no קנין חצר בע"כ. However, now that תוספות explained that when we say חצר לא גרעא משליחות that is only in reference to שלא בפניו, but not regarding anything else, then how can רשב"א compare שליח לקבלה, which is derived from ושלח to חצר which is משום ידא אתרבאי. ¹¹ It would seem that רשב"א thought just as חצר can be קונה שלא בפניו (even though it is מטעם יד) similarly it can create גירושין even when it is not בע"כ, just as we find by שליח לקבלה. ¹² See בל"י אות תקד and אמ"ה # 106-8.

**ואיבעית אימא שליחות לקבלה נמי אשכחן בעל כרחה—And if you want I can say; we also find שליחות לקבלה against her will

OVERVIEW The גמרא explained that even שליחות לקבלה, which generally can take place only מדעתה is also considered דומיא דידה, because there is a case of שליחות לקבלה which can be בע"כ of the woman, where the father of an אשה קטנה can be מקבל her גט בע"כ. However קנין חצר (by מתנה) can (seemingly) only take place מדעתה. Our תוספות clarifies the difference between שליחות and חצר.

משמע¹ שרוצה לומר דאפילו איתרבאי שליחות מידה ניחא – It seems that the איב"א wants to say that even if שליחות was included from ידה, it will still be properly understood, for – כיון דאשכחן שליחות בעל כרחה על ידי אב – Since we find a case of שליחות לקבלה בע"כ through the father, so – אף על גב דשאר שליח לא הוי אלא מדעתיה חשיב שפיר דומיא דידה – Even though regarding the remaining cases of שליח לקבלה it is only with her consent, nevertheless שליח לקבלה is considered similar to ידה because of this one case of בע"כ through the father. תוספות asks: ותימה דחצר מתנה נמי אף על גב דליתא בעל כרחה ניהוי דומיא דידה – And it is astounding! For also by a חצר which acquires a מתנה, even though it cannot be בע"כ nevertheless, it too should be considered similar to ידה (just as שליחות לקבלה is דומיא דידה) – כיון דאשכחן חצר בעל כרחה כגון חצר שהיה לה קודם לכן דתנן בהזורק (לקמן עז,א) דמגורשת – Since we find קנין חצר בע"כ (by גירושין), for instance a חצר which she owned previously** (before the גירושין) as we learnt in a משנה in פרק הזורק that she is divorced if the husband threw the גט into her חצר against her will² – תוספות answers: ואומר רבינו יצחק דחצרה דמקודם לכן לא הוי בעל כרחה כמו שליחות דאב – And the ר"י answers, that a previous חצר is not as בע"כ like שליחות דאב – דיכולה להפקירו³ ולא תתגרש עוד על ידו – For by חצרה דמקודם she can be מפקיר the חצר (before the גירושין) and she will never be able to be divorced through this חצר – אבל שליחות דאב אי אפשר לה לעכב בשום ענין שלא יקבל גט בעל כרחה. However by שליחות דאב, there is no way she can prevent her father from receiving her גט בע"כ. ודוחק: תוספות concludes that this distinction is awkward!