וכתב ליה גיטא דחירותא על שמיה—And he writes for him a שטר שחרור on his name

OVERVIEW The גמרא relates an incident where one of the partners freed the עבד. The remaining partner granted the עבד to his minor son in order that בי"ד should not coerce him to free the remaining half of the slave. רב פפא ruled (כאשר עשה כן יעשה לו), that we appoint an executor for the קטן, and have the עבד offer the child a minimal amount of money in exchange for his freedom and have the אפוטרופוס write a שטר שחרור for this עבד on ‘his’ name. There is a dispute between רש"י and תוספות as to the meaning of ‘his’ name.

לא נהירא לרבינו שמואל פירוש הקונטרס¹ דמפרש על שמיה דקטן – The רשב"ם does not agree with sרש"י explanation that ‘his name’ refers to the קטן – שאין מעשה קטן כלום להתירו בבת חורין – For the action of a קטן is meaningless and the קטן cannot free him to permit him marrying a בת חורין – כמו קטן שקנה יבמתו מן התורה דאינו נותן גט עד שיגדיל² – Just as a קטן who acquires his יבמה מן התורה (through ביאה), that he cannot give her a גט (if he chooses to divorce her), until he matures and becomes a גדול. תוספות responds to an anticipated question: ואף על גב דפעוטות כבר שית כבר שבע ממכרן ממכר במטלטלים (לקמן נט,א) – And even though the rule is (as רש"י points out) that small children of six or seven years old, their sale of מטלטלין is valid, so seemingly here too the קטן should be allowed to ‘sell’ the עבד to himself, thus acquiring his freedom, nevertheless – תוספות responds: היינו בממון דוקא דהפקר בית דין היה הפקר – This is only regarding monetary transactions, for regarding monetary issues we may invoke the ruling of הפקר בי"ד הפקר; however regarding issues of איסור (such as גירושין and איסור עבדות), a קטן has no power to remove these איסורים. תוספות offers his interpretation of 'על שמיה': אלא נראה לו לפרש דכתב ליה גיטא על שמיה דאפוטרופוס – Rather the רשב"ם prefers to explain that the אפוטרופוס writes the עבד a גט on the name of the אפוטרופוס; the אפוטרופוס as the guardian of the קטן frees the slave – תוספות anticipates the following question:** ואף על גב דבעלמא אין האפוטרופסין רשאין להוציאן לחירות –** And even though that generally an אפוטרופוס is not permitted to free the slaves of קטנים (as רש"י cited the ברייתא later in הנזקין [on נב,א]), so how do we allow the אפוטרופוס here to free the slave?! תוספות responds: הכא כיון דעשה שלא כהוגן להקנותו לבנו קטן הפקירוהו בית דין – Here it is different, for since the father acted improperly to grant the עבד to his minor son (so בי"ד will not be able to force him to free the עבד), therefore בי"ד was מפקיר the עבד, from the רשות of the קטן; he no longer belongs to the קטן – ונתנוהו לאפוטרופוס לשחררו – And בי"ד gave the עבד to the אפוטרופוס for the sole intent of freeing him – תוספות finds a comparable situation where בי"ד takes such action: כדאמרינן³ דאפוטרופסין תורמין ומעשרין לאכול – As the ברייתא states that the אפוטרופסין separate תרומות and מעשרות from the crops of the יתומים in order to allow the יתומים to eat – ואף על גב דדרשינן (לקמן דף נב,א) אתם ולא אפוטרופסים⁴ – And even though there is the דרשה of אתם ולא אפוטרופוס (which seemingly prohibits the אפוטרופוס from tithing the fields of the יתומים, since it does not belong to the אפוטרופוס), so how does the ברייתא state תורמין ומעשרין – אלא הפקר בית דין הפקר והפקירו בית דין התבואה של תינוק ונתנוה לאפוטרופוס – But rather we must say that הפקר בי"ד הפקר, so בי"ד was מפקיר the produce of the child and gave it to the אפוטרופוס, for the sole purpose – שיוכל לתרום⁵ ואינו אוכל טבלים⁶ – So that the אפוטרופוס will be able to separate תרומה and (the קטן) will not eat טבל. תוספות responds to an anticipated difficulty:⁷ ובלא קרקושי זוזי לא רצו בית דין להפקירו ליתן לאפטרופא לשחררו – However without קרקושי זוזי by the slave, בי"ד did not want to be מפקיר the slave and give him to the אפוטרופוס in order to free him – דאינו נכון לעבור על דעתו של תינוק⁸ – For it is not proper that go against the will of the child. תוספות offers an alternate explanation:⁹ ורבינו תם מפרש דהכא לאו קנסא הוא – However the ר"ת explains that there is no punishment here to the father – מדלא קאמר הוא עשה שלא כהוגן לפיכך נעשה לו שלא כהוגן – Since רב פפא did not state, the father acted improperly (by granting the son the עבד), therefore we בי"ד will acted improperly toward the father by invoking the rule of הפקר בי"ד הפקר – כדקאמר ביבמות בפרק בית שמאי (דף קי,א)¹⁰ – As the גמרא states in מסכת יבמות in פרק ב"ש; however here the גמרא does not use this expression – אבל כאשר עשה כן יעשה לו הוי דינא כדאשכחן בסוף פרק השואל (בבא מציעא דף קא,א)¹¹ – But rather the expression רב פפא uses here, ‘as he did so shall be done to him’, indicates that this is a law, as we find in the end of פרק השואל, and not a punishment – תוספות explains why the אפוטרופוס may free the עבד, even though he belongs to the יתומים: ובדין יכול האפוטרופוס לשחררו דרך מכירה כדאמרינן¹² ומוכרין אותן לאחרים¹³ – And the אפוטרופוס may lawfully free him in a manner of a sale as the ברייתא states, ‘and the אפוטרופסין may sell the עבדים to others’ – ולרבי נותן דמי עצמו ויוצא¹⁴ – And according to רבי (in this aforementioned ברייתא) the עבד may give his value to the אפוטרופוס and he goes out free; there is no need to sell them to others. We see that the אפוטרופוס has the right to free the עבד – תוספות responds to an anticipated question:¹⁵ ואפילו בלא קרקושי זוזי – And even without the קרקושי זוזי, the אפוטרופוס may free the עבד – אלא משום דמי חזי כחוכא ואיטלולא – However, the reason we require the קרקושי זוזי is because it seems like a mockery- שהתינוק עומד וצווח שלא למכור לפי שאביו מלמדו לצווח ואיכא לזות שפתים – That the child stand before us screaming not to sell the עבד; the child is screaming because his father is telling him to scream; there will be rumor mongering that the עבד is not really free if the אפוטרופוס frees him against the wishes of the child – אבל כי מקרקש ליה זוזי לא יחוש לדברי אביו – However when the עבד is מקרקש ליה זוזי, the child will not heed the words of his father for his is getting his few זוזי. תוספות adds an additional point: וגיטא דחירותא נמי לא הוה צריך דכסף גומר בלא שטר¹⁶ – And in truth there is no necessity for a שטר שחרור either, for the transfer of כסף completes the emancipation of the slave without a שטר שחרור – דדוקא ביוצא בראשי אברים איכא דמצריך שטר משום דכתיב¹⁷ ישלחנו – For only by an עבד who is freed by cutting off his ראשי אברים, specifically is there an opinion that a שטר שחרור is necessary, since the תורה writes ישלחנו – כדאמרינן בפרק קמא דקידושין (דף כד,ב) – As the גמרא states in the first פרק of מסכת קידושין; however by פדיון בכסף there is no need for a שטר שחרור –

However, the reason we do require a שטר שחרור in this instance is because the שחרור was accomplished against the will of the father, therefore מדרבנן there is a necessity for a שטר שחרור, so that the father should not say later to this slave, עבדי אתה.

SUMMARY רש"י maintains that the קטן is משחרר the עבד for the קרקוש זוזי. The רשב"ם maintains that the אפוטרופוס is משחרר the עבד, because the חכמים fined the father and transferred ownership of the עבד to the אפוטרופוס, while the ר"ת maintains that the אפוטרופוס frees the עבד מדינא.

THINKING IT OVER

1. According to the רשב"ם, the אפוטרופוס may free the slave because of a קנס (and הפקר בי"ד), while according to the ר"ת, the אפוטרופוס may legally free the slave (without resorting to a קנס).¹⁸ Is there any (practical) difference between the two?
2. Regarding הפקר בי"ד הפקר, does it mean that בי"ד has the right to remove someone from ownership and making it הפקר for all, or does it also include the right of בי"ד to transfer assets from one party to another?¹⁹

footnotes: ¹ See רש"י ד"ה זוזי where רש"י writes ותינוק זה מקחו מקח וממכרו מכר במטלטלין; indicating that it is the קטן who (as owner of the עבד) is emancipating the עבד with this שטר שחרור (for the money which the קטן receives from the עבד). ² The תורה gave the קטן the right to acquire the יבמה as his wife through ביאה; however he does not have the ability to remove from her the איסור אשת איש, since he is merely a קטן. Similarly the קטן cannot remove the status of the עבד and permit him to marry a בת חורין. ³ לקמן נב,א. ⁴ The פסוק (in במדבר [קרח] יח,כה) states in regard to תרומה that כן תרימו גם אתם; the word אתם excludes (among others) אפוטרופוסין. ⁵ The גמרא there distinguishes if the purpose of הפרשת תרומה ומעשר is להניח (to leave it in storage for future use or sale), then we apply the דרשה of אתם ולא אפוטרופסין; however if it is לאכול for the immediate needs of יתומים then we apply the rule of הפקר בי"ד הפקר and allow the אפוטרופסין to be מפריש תרומות ומעשרות. ⁶ See תוספות הרא"ש who states that the כהן who eats this תרומה will not be eating טבל; for it is a valid הפרשה. ⁷ According to רש"י that it is the קטן who is freeing the slave it is understood, why there needs to be the קרקושי זוזי, for that is what is causing the קטן to free the slave willingly. However, according to תוספות that the אפטורופוס is freeing the slave why is the ‘charade’ of קרקושי זוזי necessary. ⁸ Now however when the child is willing to free the slave (because of the קרקושי זוזי); however he is lacking the legal tools, then בי"ד uses its power of הפקר בי"ד to transfer ownership to the אפוטרופוס who can then free the slave. ⁹ The רשב"ם explained the reason the אפוטרופוס has the right to free the slave is because בי"ד punished the father (since he acted improperly, by granting the עבד to his son), by invoking the rule of הפקר בי"ד הפקר, thus giving the אפוטרופוס ownership over the עבד in order to free him. The ר"ת has a different approach. See ‘Thinking it over’ # 1. ¹⁰ The case there is where one was מקדש a קטנה (which is not a valid קידושין) and when she became a גדולה another person married her (before the original מקדש was בועל her). The ruling is that she is married to the first מקדש, and does not need a גט from the second man. רב אשי explained (that even though she was married to the second person, nevertheless) since הוא עשה שלא כהוגן; he acted improperly by ‘stealing’ someone’s betrothed, therefore נעשה לו שלא כהוגן, and בי"ד will be מפקיע his קידושין (and even make his בעילה a בעילת זנות). In this case it is a קנס. ¹¹ The case there is where one bought some wine and could not find any place to store it. He asked a woman if she had any place and she said no. The man was מקדש this woman and she then gave him place to store this wine. The man then promptly wrote and gave her a גט. The woman hired porters (and paid them with part of the wine) and removed the wine from her premises. רב הונא בריה דרב יהושע said she was within her full rights for כאשר עשה כן יעשה לו. In that case it was no קנס, but rather the woman had a right to dispose of his wine as the גמרא explains there. ¹² לקמן נב,א. The ברייתא there states (see פירש"י שם ד"ה להוציאן וכו') that if people want to give money to the אפוטרופוס to redeem the slave, he is not permitted to free him (for we are concerned that people will say that the אפוטרופוס is being careless with the estate of the יתומים; they are freeing their slaves), but rather he sells the slave to those people for the money they were willing to give to the אפוטרופוס and they in turn free the slave. ¹³ See תוה"ר who writes: 'ונוקי אפוטרופא לשום את העבד בדמים יפים ומקרקשין ליה מקצת זוזי כדי שיתרצה הקטן במכירותו ויכתוב לו שטר על מותר הדמים ובזה הוא יוצא לחירות כדאמרינן אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא וכסף גומר בו כמו שטר וכתיב ליה גיטא דחירותא בשמו של אפוטרופוס דכיון שנתרצה הקטן יכול האפוטרופוס להוציאו לחירות וכו' עיי"ש. The אפוטרופוס evaluates the עבד, and the עבד writes a note of debt (to the אפוטרופוס) for the difference between his value and what he was מקרקש לו זוזי and the אפוטרופוס then sells the עבד his freedom for the note. The עבד buys his freedom with the note (and the זוזי). ¹⁴ See the רמב"ן and others that even according to the חכמים who maintain that the עבד cannot redeem himself from the אפוטרופוס directly (rather the אפוטרופוס must sell him to others and they can free him [see previous footnote # 12]), nevertheless here he can redeem himself directly from the אפוטרופוס (and we are not concerned that the אפוטרופוס is being careless with the estate of the יתומים), for כאשר עשה כן יעשה לו and we make no גזירות. ¹⁵ תוספות maintains that the אפוטרופוס has the right to free the עבד; why is it necessary for the עבד to be מקרקש the זוזי to the קטן (he could just as easily give it to the אפוטרופוס)?! ¹⁶ See previously לט,ב that א"ר יוחנן אין הלכה כר' שמעון, but rather like רבי that או בכסף או בשטר ¹⁷ שמות (משפטים) כא,כו-כז. This is the view of ר"ש, ר"א ור"ע. They derive it from a גז"ש; it says ישלחנו by ראשי אברים and ושלחה by a woman; teaching us that just as an אשה needs a שטר, so too by an עבד. ¹⁸ See footnote # 9. ¹⁹ See נח"מ.

חיישינן שמא זיכה לו על ידי אחר—We are concerned perhaps he transferred it through another party

OVERVIEW The ברייתא states if the master says, ‘I emancipated my slave’, and the slave said, ‘he did not’ [the rule (seemingly) is (according to תוספות) that the slave is emancipated,¹ for], we are concerned that the master was מזכה the שטר שחרור to the עבד, through another party.² The issue תוספות discusses is if it is only a concern that perhaps he was מזכה ע"י אחר, how can we consider the slave a ודאי בן חורין and allow him to marry a בת חורין.

This word חיישינן is to be understood to mean that we are certain that the master freed the salve ע"י אחר, just like the phrase חיישינן שמא במי מילין כתבו mentioned previously in our מסכת, where there too it means we are certain that במי מילין כתבו.

SUMMARY In the case of the ברייתא the עבד is ודאי משוחרר. The term חיישינן can (occasionally) mean חיישינן ודאי.

THINKING IT OVER Why does תוספות assume that when the ברייתא here states חיישינן it means that the עבד is ודאי משוחרר,⁵ maybe it means only ספק משוחרר?⁶

footnotes: ¹ See ‘Thinking it over’. ² The slave is freed since it is a זכות for an עבד to be freed, and זכין לאדם שלא בפניו (without his knowledge). ³ See ‘Overview’. ⁴ שמואל there ruled that if a man said to his wife here is your גט and gave her a blank piece of paper, she is divorced, because we are concerned that he wrote the גט with מי מילין (water prepared in such a manner that after you write with it, the document appears blank). תוספות (presumably) assumes that she is ודאי מגורשת for שמאול said מגורשת (even though שמואל states חיישינן), similarly here too (even though the ברייתא states חיישינן) it means ודאי just as by שמואל. The מהרש"א asks that the גמרא there concludes that she is not מגרושת ודאי unless the document is treated and the words of the גט appear (and even then, she is only ספק מגורשת) so how does תוספות prove anything from there?! [It is perhaps possible to explain תוספות, for the גמרא there challenges שמואל from a ברייתא. If however all that שמואל meant was that she is ספק מגורשת, then there would be no challenge. This proves that the מקשן assumed that שמואל meant ודאי מגורשת, even though שמואל used the term חיישינן. See (also) אמ"ה # 118-9.] ⁵ See footnote # 1. ⁶ See מהרש"א הארוך.

הודאת בעל דין כולי—The admission of the litigant, etc.

OVERVIEW The ברייתא rules where the grantor claims that he delivered a שטר (for a field [or to free an עבד]) and the alleged recipient claims that he did not receive anything, that the admission of the recipient is acceptable as the testimony of hundred witnesses, and the grantor can retain title if he so pleases. The issue תוספות explains is why we do not say that the admission of the grantor should be accepted that he indeed did grant the שטר to the recipient and the transfer took place.

בנותן לא אמרינן הכי דפעמים סבר שמקבל מידו וזכה בה והוא לא קבל – Regarding the grantor we do not say this (that הודאת בע"ד כמאה עדים דמי),¹ for occasionally the grantor assumed that the recipient accepted the שטר and made an acquisition (of the field, or himself by an עבד), but in truth the recipient did not accept it;² only the recipient knows for sure if he agrees to this transfer. Therefore only his admission is acceptable but not the grantor’s. תוספות responds to an anticipated question:³

And regarding this which the גמרא queries; ‘who eats the fruits’, it is (not really a query, but rather it is) merely an explanation of the ברייתא, as the גמרא concludes, ‘and they do not argue’.

SUMMARY The הודאת בע"ד of the מקבל is accepted; not of the נותן.

THINKING IT OVER Why indeed did תוספות not want to explain the query of מי אוכל פירות, that it depends whether we accept the הודאה of the נותן or of the מקבל?!

footnotes: ¹ See ‘Overview’. ² See תוה"ר (that he may have sent it to him through a שליח and he never received it) or that since the נותן initially had to think that he was going to give it, therefore he mistakenly assumes that he gave it (see אמ"ה # 39). However, seemingly תוספות should have written סבר 'שקבלו' מידו, not שמקבל. ³ תוספות just concluded that we accept the הודאת בע"ד of the recipient (not of the grantor), why does the גמרא ask who eats the fruit; obviously it is the נותן! If הודאת בע"ד could apply equally to the נותן and the מקבל, then the query of מי אוכל פירות is understood; do we accept the הודאה of the נותן or the מקבל (and רבה ורב חסדא would be arguing as to whose הודאה is accepted), however according to תוספות there is no query. See ‘Thinking it over’. ⁴ The גמרא is merely explaining the rule of the ברייתא that הודאת בע"ד כמאה עדים דמי, that it depends who was מודה; if the recipient was מודה then the נותן receives the פירות, however if it was his heir that was מודה, then משלשלין. See מהרש"א הארוך for alternate explanations.

הקדש חמץ ושחרור כולי—Consecration, leaven, and emancipation, etc.

OVERVIEW רבא taught that הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד. See רש"י who explains that if a borrower (לוה) makes his ox as an אפותיקי¹ for his creditor, and then the לוה was מקדיש this ox as a קרבן, the מלוה cannot collect from this ox anymore, since it is הקדש now and does not belong to the לוה (or מלוה).

פירש בקונטרס² דוקא קדושת הגוף³ מפקיע מידי שעבוד אבל קדושת דמים⁴ לא – רש"י explained that only קדושת הגוף can revoke any lien, but not קדושת דמים – כדמשמע בערכין⁵ (דף כג,ב) ובפרק אף על פי (כתובות דף נט,ב) נמי אמרינן – As it seems in מסכת ערכין, and in פרק אע"פ we also say; – שאני קונמות⁶ דקדושת הגוף נינהו כדרבא כולי – ‘קונמות are different, for they are like קדושת הגוף, and as רבא, etc. ruled that הקדש וכו' מפקיעין מידי שעבוד’ – משמע⁷ דווקא קדושת הגוף מפקיע מידי שעבוד – It seems (from both גמרות) that only קדושת הגוף can be מפקיע מידי שעבוד, but not קדושת דמים. תוספות asks: וקשה לרבינו תם דאי חשיב ברשותו של לוה כל זמן שלא הגיע הזמן⁸ – And the ר"ת has a difficulty; for if the item he was מקדיש is considered in the possession of the לוה, as long as the time of payment has not arrived – אפילו קדושת דמים נמי תפקיע מיד שעבוד⁹ – Even קדושת דמים should also be מפקיע מידי שעבוד – ואי לא חשיבי ברשותו אפילו קדושת הגוף נמי לא – And if this indentured item is not considered to be in the possession of the לוה, so even if he was מקדיש it קדושת הגוף it should not be effective – דכי יקדיש את ביתו כתיב¹⁰ מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו – For it is written; ‘when he will be מקדיש his house’, and we expound this to mean, just as his house is in his possession and he can be מקדיש it, so too one can be מקדיש also anything which is in his possession, but not something which is not in his possession.**** Why is there a difference between קדושת דמים and קדושת הגוף?! תוספות answers: ואומר רבינו יצחק דרבא לטעמיה דאמר בפרק כל שעה (פסחים דף לא,א) – And the ר"י answers, that רבא (who ruled הקדש מפקיע מידי שעבוד) follows his view which he stated in פרק כל שעה – דבעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה¹¹ וחשיב ברשותו – That a creditor collects from the present onwards, so therefore it is considered ברשות of the לוה, therefore the לוה can be מקדיש it – ודוקא קדושת הגוף שאין לו פדיון¹² מפקיע מידי שעבוד כגון שור תם למזבח – However only if he was**** מקדיש it a קדושת הגוף, which cannot be redeemed can this הקדש be מפקיע מידי שעבוד, for instance an unblemished ox for the מזבח to be brought as a קרבן – או קונמות דפרק אף על פי¹³ (כתובות דף נט,ב) – Or קונמות mentioned in פרק אע"פ can also be מפקיע מידי שעבוד – ואצטלא דפרסוה אמיתנא ביבמות בפרק אלמנה (דף סו,ב) – And similarly the cloak which they spread over the corpse, which is mentioned in מסכת יבמות in¹⁴ פרק אלמנה – דכיון שחל שעה אחת¹⁵ תו לא פקע דלא עדיף שעבוד מנתינת דמים¹⁶ – For since the הקדש is in effect for one moment, it can no longer be removed, for the שעבוד which is on this הקדש item is no better than giving money – וכן חמץ¹⁷ וכן שחרור¹⁸ – And similarly by חמץ and the same by שחרור that once it is חל, it is מפקיע the שעבוד. ומפרש בירושלמי טעמא משום דלא מצינו עבד משתחרר וחוזר ומשתעבד – And in the תלמוד ירושלמי he explains the reason why שחרור is מפקיע מידי שעבוד, because we never find a case of an עבד who is freed that he should be enslaved again – והיינו כדפרישית דקדושת הגוף כיון דחיילא תו לא פקע – And this ירושלמי is like I have explained that once קדושת הגוף takes effect (the freeing of the slave is like קדושת הגוף [he becomes a ישראל גמור]) it cannot be removed; therefore in the three cases of הקדש (קדושת הגוף), חמץ ושחרור it is מפקיע the שעבוד, for שעבוד is not stronger than attempting to buy it back which is impossible by קדושת הגוף, חמץ ושחרור – אבל קדושת דמים לא אלים כח הקדש מכח מקדיש כיון דיש לה פדיון וראויה לפקוע¹⁹ – However by קדושת דמים the strength of הקדש (to be מפקיע the שעבוד) is not stronger than the strength of the מקדיש, since it can be redeemed, so it is fit that its קדושה be undone כדאשכחן בשדה מקנה כשהקדיש לוקח דחוזרת לבעלים ביובל²⁰ – As we find by a purchased field that when the buyer was מקדיש the field, it returns to the original owner by יובל – In summation; the reason רבא maintains הקדש וכו' מפקיעין מידי שיעבוד is because רבא maintains בע"ח מכאן ולהבא הוא גובה, therefore the item המשועבד is ברשות לוה and he can be מקדיש it. If it is a קדושת הגוף than just as he cannot be פודה it with ממון, the שיעבוד cannot be מפקיע the הקדש, however if it is קדושת דמים where the מקדיש can be פודה this הקדש, it cannot be מפקיע the שיעבוד, but rather it is redeemed and collected by the מלוה. תוספות anticipates some difficulties: והא דלא חשיב רבא מת כגון ההיא דאצטלא²¹ – And the reason רבא did not mention that a מת is מפקיע מידי שעבוד, for instance that case of איצטלא – ועבודה זרה כגון שעשה ביתו אפותיקי²² והשתחוה לו דמפקיעין מידי שיעבוד – And (רבא also did not mention) the case of ע"ז where for instance one made his house for an אפותיקי, and then the לוה bowed to it, which made it אסור בהנאה so that**** the ע"ז is מפקיע מידי שיעבוד; the reason רבא does not mention these two cases – משום דהוו בכלל הקדש²³ – Is because they are included in הקדש (which רבא mentions) – תוספות anticipates an additional difficulty: והא דלא חשיב מכר דעשה שורו אפותיקי²⁴ ומכרו (בבא קמא יא,ב) דאין בעל חוב גובה ממנו – And the reason רבא did not mention ‘a sale’ (מכר), for the rule is if one made his ox for an אפותיקי and then sold it, his creditor cannot collect it from the buyers as payment – תוספות responds: התם תקנתא דרבנן היא משום פסידא דלקוחות דלית ליה קלא²⁵ – There it is (merely) an enactment of the רבנן that he cannot collect from the buyers, because they were concerned for the loss to the buyers, since there is no publicity that this ox was made an אפותיקי – תוספות proves that מכר (per se) is not מפקיע מידי שיעבוד: דהא בעשה עבדו אפותיקי ומכרו בעל חוב גובה הימנו (שם) – Because when he made his slave for an אפותיקי and sold him, the בע"ח collects the עבד for his loan – כיון דאית ליה קלא²⁶ ונזהרים הלקוחות – Since there is publicity (when an עבד is made for an אפותיקי), so the customers are careful not to buy an עבד who is משעובד, for they know about it. תוספות offers an alternate explanation why רבא mentioned only הקדש חמץ ושחרור: ועוד יש לומר דלא חשיב אלא הנך תלתא שהם משניות או ברייתות²⁷ – And additionally one may say, that רבא mentioned only these three (הקדש, חמץ ושחרור) for they are stated in משניות or ברייתות, as תוספות continues to point out – ודשחרור שמעינן ממתניתין דהכא וחמץ בפרק כל שעה (פסחים דף לא,א) – For the case of שחרור we derive from our משנה here, and חמץ from פרק כל שעה – וקונמות²⁸ בפרק אף על פי (כתובות דף נט:) – And (קונמות) [הקדש] is mentioned in פרק אע"פ – אבל מת ועבודה זרה ומכר דלא שמעינן להו ממשנה או מברייתא לא חשיב – However מת and ע"ז and מכר that we do not know of them from a משנה or a ברייתא, therefore רבא did not mention them – In summation; רבא only mentions הקדש חמץ ושחרור, but not מת וע"ז because they are included in הקדש (and מכר is not really מפקיע, it is only משום פסידא דלקוחות). Alternately רבא only mentioned the cases which are cited in the משניות וברייתות. תוספות anticipates a possible difficulty: ובפרק המניח (בבא קמא דף לג,ב) דאמר הקדישו מוקדש משום דרבי אבהו²⁹ אבל קדושה גמורה לא – And in פרק המניח where a ברייתא was cited, saying if he was מקדיש a שור תם who was מזיק, it is הקדש (only) on account of ר' אבהו, however it does not have a complete קדושה – איכא לאוקמי אפילו בראוי למזבח אפילו הכי אין מפקיע מידי שיעבוד דניזק³⁰ – We can establish this הקדש even by an ox which is fit for the מזבח (so it is קדושת הגוף), but nevertheless it cannot be מפקיע the שעבוד of the ניזק – דכיון דאינו יכול לסלקו בזוזי אפילו לרבי ישמעאל³¹ – For since the מזיק cannot prevent the ניזק from taking the שור as payment, by paying him money, even according to ר"י – כדמפרש בפרק המניח³² (שם) מודה רבא דלמפרע הוא גובה³³ – As it states explicitly in פרק המניח, therefore even רבא will agree that למפרע הוא גובה – תוספות asks: ואם תאמר כיון דקונמות³⁴ מפקיעין מידי שיעבוד כהקדש – And if you will say; since קונמות are מפקיע מידי שיעבוד like הקדש – אם כן כל לוה יפקיע נכסיו מן המלוה שיאסר עליו בקונמות³⁵ – So therefore every לוה will be מפקיע his assets from the מלוה by prohibiting the מלוה from deriving any benefit from them through a קונם – תוספות answers: ויש לומר דאלמוה רבנן לשיעבודיה דבעל חוב – And one can say that the רבנן strengthened the שיעבוד of the מלוה that it overrides the קונם and he is permitted to collect from these assets – כדאמר בפרק אף על פי³⁶ דאלמוה רבנן לשיעבודא דבעל – As the גמרא states in פרק אע"פ that the רבנן strengthened the שיעבוד of the husband; the same applies to a בע"ח – תוספות proves that 'אלמוה רבנן לשיעבודיה דבעל', is not restricted only to the בעל, but it applies to others as well: דעל כרחיך לאו דווקא דבעל דהא בריש המדיר (כתובות דף ע,א) – For perforce you must say that it is not only specifically regarding the בעל that we say אלמוה רבנן לשיעבודא, for in the beginning of פרק המדיר – פריך³⁷ וכיון דמשעבד לה כל כמיניה דמפקיע ליה לשיעבודה – The גמרא asks; ‘but since he is indentured to her, how can he be מפקיע her שיעבוד’?! אלמא דאלמוה נמי לשיעבודה דאשה – It is evident that the רבנן were also מאלים the שיעבוד of the wife, and so too we will say that אלמוה לשיעבודא דבע"ח so קונמות will not be effective. תוספות anticipates a difficulty: והא דאמרינן בפרק אלמנה³⁸ (יבמות דף סו,ב) דקנייה מיתנא ומפקע ליה לשעבודה דאשה³⁹ – And this which רבא ruled in פרק אלמנה that the corpse acquired the garment and removed the שיעבוד of the wife – תוספות responds: יש לחלק דלא אמרינן אלמוה אלא בקונמות דלא מיתסרי אלא אבעל חוב – One can differentiate between the two cases, for we do not say 'אלמוה' only by קונמות where the prohibition of deriving benefit is only on the מלוה – דאילו לדידיה שרי כיון דאין מתכוין אלא להפקיע שיעבודא – However regarding himself (the לוה) it is permitted for him to derive benefit, since his only intent with the קונם is to remove the שיעובד; therefore the רבנן nullified it – אבל היכא דמיתסר אכולי עלמא כגון מיתנא והקדש דקדושת הגוף לא אלמוה לשיעבודיה – However where through the הקדש, etc. it became forbidden for everyone, like for instance in the case of the corpse or a הקדש of קדושת הגוף, the רבנן were not אלמוה לשיעבודיה and the הקדש ואיסור is מפקיע מידי שיעבוד. In summation; The rule of הקדש מפקיע מידי שיעבוד does not allow the לוה to be אוסר his assets on the מלוה (only), for אלמוה רבנן שיעבודא דבע"ח that it supersedes even קונמות (קדושת הגוף). However if the איסור is on everyone including the אוסר then הקדש מפקיע מידי שיעבוד. תוספות asks: ואם תאמר ולאביי דאמר בפרק כל שעה (פסחים דף לא,א) דלמפרע הוא גובה⁴⁰ – And if you will say; but according to אביי who maintains in פרק כל שעה that a בע"ח is למפרע הוא גובה – היכי משני למתניתין⁴¹ דהכא דכדרבא⁴² לא מצי לשנויי – How can he explain our משנה here; for he cannot answer it according to רבא – דאביי לית ליה דמפקיע מידי שעבוד כיון דסבר דלמפרע הוא גובה⁴³ – Since אביי will not maintain that הקדש חמץ) ושחרור) are מפקיע מידי שיעבוד, because אביי maintains למפרע הוא גובה – וכעולא נמי לא מצי לשנויי דקאמר שורת הדין אין העבד חייב כלום במצות⁴⁴ – And אביי cannot also answer like עולא who explains the words שורת הדין אין העבד חייב כלום to mean that he is not obligated in מצות – ולאביי דאמר למפרע הוא גובה אמרינן דשפיר אקדיש ושפיר זבין⁴⁵ – For according to אביי who maintains למפרע הוא גובה, we say the מלוה was rightfully מקדיש the עבד and he rightfully sold the עבד – ואפילו העבד שוה יותר מן החוב לכל הפחות חלקו משוחרר – And even if the עבד is worth more than the loan, nevertheless at least his part (the amount owed to him [in the עבד) is freed. תוספות answers: ויש לומר דאביי מפרש כעולא וכגון דרוצה הלוה לסלקו בזוזי⁴⁶ – And one can say that אביי will explain the משנה like עולא and the reason the עבד is not (freed and therefore not) מחוייב במצות is where for instance the לוה wants to remove the שיעבוד from the עבד by paying money to the מלוה,⁴⁷ in which case the entire concept of למפרע הוא גובה is moot since he is never receiving the עבד. תוספות asks: ואם תאמר ואצטלא דפרסוה אמיתנא⁴⁸ אמאי קנייה מיתנא הא אין יכולין לסלקה בזוזי – And if you will say; and regarding the garment which the heirs placed on the corpse, why does the corpse acquire it (and make it אסור בהנאה), since the heirs cannot remove her from receiving this איצטלא by paying her off with money – דהדין עמה⁴⁹ אם כן מודה רבא התם דלמפרע הוא גובה – For the law is on her side, so therefore רבא will agree in that case that למפרע הוא גובה (she collects the איצטלא retroactively). תוספות explains why רבא will agree that in this case the woman is גובה the איצטלא למפרע – דבפרק כל שעה (שם דף לא,א) מפרש טעמא דרבא – For in פרק כל שעה the גמרא explains the reason why רבא maintains מכאן ולהבא הוא גובה – כיון דאילו הוה ליה זוזי הוה מסליק ליה בזוזי אשתכח דהשתא הוא דקא קני⁵⁰ – That since if the לוה would have had money to pay off the loan he could have removed the מלוה from the שיעבוד by paying him money, so it turns out that the מלוה acquires the שיעבוד now when he collects it but he had no right to it before – תוספות answers: ויש לומר דמכל מקום כיון דמשתמשין באצטלא לעשות בו כל חפצם⁵¹ – And one can say that nevertheless since they are using the איצטלא to do with it as they please – ואם מכרוה לא טרפה מלקוחות⁵² ומסלקו לה בזוזי אמרינן מכאן ולהבא הוא גובה: And additionally if they sold the איצטלא, she cannot reclaim it from the buyers, and they can remove her from the claim with money, therefore we consider it to be a case of מכאן ולהבא הוא גובה, and הקדש וכו' can be מפקיע the שיעבוד.** Summary** The rule of הקדש וכו' מפקיע מידי שיעבוד is dependent on בע"ח מכאן ולהבא הוא גובה; however whenever we say למפרע הוא גובה (where the לוה cannot be מסלק בזוזי), הקדש will not be מפקיע. Thinking it over

1. תוספות writes the reason רבא does not mention מת וע"ז is because they are included in הקדש.⁵³ Seemingly the same should apply to חמץ, so why does רבא mention חמץ, but not מת וע"ז?!⁵⁴
2. תוספות asked if אלמוה רבנן לשיעבודא דבע"ח, why does it not apply to the case of the איצטלא.⁵⁵ Why did not תוספות ask a more simple question, if אלמוה רבנן וכו', so why is הקדש מפקיע מידי שיעבוד at all (and the same answer will apply)?!⁵⁶

footnotes: ¹ See רש"י ד"ה אפותיקי in our משנה who writes; אם לא אפרע לך חובך ממקום אחר הרי זה לפניך לגבותה. ² בד"ה הקדש. ³ קדושת הגוף (the body is holy) refers to קרבנות, where once they become הקדש for a קרבן they must be brought on the מזבח and cannot be redeemed (unless they receive a מום). ⁴ קדושת דמים (a monetary holiness) is where the item cannot be brought on the מזבח and it belongs to הקדש to raise money for הקדש. Someone may redeem it and the item becomes חולין and the money belongs to הקדש to service its needs. ⁵ The משנה there teaches that if one owed money and then he was מקדיש all his assets, so the מקדיש must redeem the items from הקדש (for a miniscule amount – see the גמרא there) and must pay back the creditor from his assets (since he had no right to be מקדיש it since it is indentured to the מלוה). We see that קדושת דמים is not מפקיע מידי שעבוד. ⁶ The גמרא there (on נט,א) cites a משנה; if a woman said to her husband, 'קונם שאני עושה לפיך' (my handiwork should be forbidden to you to derive any benefit from it as if it is הקדש), the rule is (like ר' יוחנן בן נורי) that the husband is required to annul the נדר. The question is how can the נדר become effective (even after he divorces her [עיי"ש]), since the woman’s handiwork (מעשה ידיה) are משעובד to her husband, so how can she deny him that benefit. The גמרא concludes that קונמות are like קדושת הגוף and so therefore it can be מפקיע the שעבוד (as רבא states). See footnote # 36. ⁷ The גמרא in ערכין teaches us that קדושת דמים is not מפקיע מידי שעבוד (see footnote # 5) and the גמרא in כתובות teaches us that the only reason the נדר is חל and is מפקיע מידי שעבוד, is because קונמות is קדושת הגוף (see footnote # 6). ⁸ Let us assume the לוה borrowed a hundred dollars, which is due on ר"ח ניסן. It is now ר"ח אדר and he was מקדיש the item which was indentured to the מלוה. The issue here is whether this item (before the due date) is considered to be in the possession of the לוה (so he should be able to be מקדיש it), or whether (since it is indentured to the מלוה) it is considered to be ברשותו of the מלוה (so the לוה cannot be מקדיש it). ⁹ A person can be מקדיש anything which is ברשותו, so if we consider the indentured item ברשותו של הלוה, the הקדש should be effective even if it is קדושת דמים, and the מלוה cannot collect it for his loan, since it now belongs to הקדש and not to the לוה. ¹⁰ In ויקרא (בחקותי) כד,יד the פסוק reads ואיש כי יקדיש את ביתו קודש לה'; we expound this to mean (see ב"מ ו,א) just as one’s house is in his possession, so too he can be מקדיש anything, provided it is ברשותו. If this indentured item is not ברשות הלוה how can the לוה be מקדיש it (even) for קדושת הגוף; it is not ברשותו, rather it is ברשות המלוה! ¹¹ There is a dispute there between אביי ורבא regarding a בע"ח who had a שעבוד on the נכסים of the לוה, and he subsequently collected those assets as payment for his loan. אביי maintains that after he collects his payment, it is considered as if he owned these assets from the time of the loan (למפרע הוא גובה). However רבא maintains that he only owns these assets from the time he actually collected them, but before that they are in the possession of the לוה. ¹² See footnote # 3. ¹³ See footnote # 6. ¹⁴ The case there is where a woman brought into her marriage a (valuable) garment (אצטלא), which she would have been entitled to take with her when her husband died (or divorced her). In actuality when the husband died, the heirs placed this garment on the corpse to be used as shrouds (תכריכין). The rule is that תכריכין are אסור בהנאה and so this act was מפקיע the שעבוד of the אשה on this אצטלא and she could not take it. ¹⁵ The הקדש is חל, since it is ברשותו of the לוה, for the בע"ח is גובה only מכאן ולהבא. ¹⁶ Just as money cannot be מפקיע the הקדש of קדושת הגוף (it cannot be redeemed), so too the שעבוד cannot be מפקיע the הקדש. ¹⁷ See רש"י here ד"ה חמץ that the case is where a נכרי lent money to a ישראל, and the חמץ of the ישראל (which remained ברשות ישראל) was the collateral. If פסח came and went before the loan was paid, this חמץ is considered חמצו של ישראל, which is אסור בהנאה (and is מפקיע the שעבוד of the נכרי), and he cannot pay the נכרי with this חמץ. ¹⁸ The case is where the לוה set aside his עבד כנעני as an אפותיקי for his loan. Subsequently, the לוה was משחרר the עבד (so now he is a ישראל גמור), the שחרור is מפקיע the שעבוד of the מלוה on this עבד and he cannot collect him for his חוב. ¹⁹ By קדושת הגוף the מקדיש has no control over the הקדש; there is nothing he can do to undo the הקדש, therefore the שעבוד of the בע"ח cannot annul the הקדש. However by קדושת דמים where the מקדיש can undo the הקדש (he can redeem it), so the מקדיש is in control of the הקדש; therefore just as the מקדיש (the לוה) is subject to pay back the loan, similarly the הקדש which is no stronger than the מקדיש is subservient to the lien of the מלוה. The לוה (or מלוה) redeems the הקדש (for a minimal amount [see footnote # 5]) and the מלוה may take the (redeemed) הקדש as payment for the loan. ²⁰ The rule is that one buys a שדה אחוזה (a field which the current owner inherited) it is his only until יובל. On יובל it reverts back to the original owner (the seller). If the buyer was מקדיש this field (קדושת דמים) it nevertheless reverts back to the owner on יובל. This shows that the כח הקדש is not stronger than כח מקדיש; just as the מקדיש (the buyer) must return it on יובל, similarly הקדש must also return it to the original owner on יובל. ²¹ See footnote # 14. ²² See footnote # 1. ²³ הקדש is מפקיע מידי שיעבוד because it is אסור בהנאה and the same applies to מת וע"ז. However שחרור is a different category altogether and is not included in איסור הנאה (see מהר"ם שי"ף). See ‘Thinking it over’ # 1. ²⁴ The case of הקדש is where עשה שורו אפותיקי והקדישו, he could have (also) said a case where עשה שורו אפותיקי ומכרו. ²⁵ The rule (generally) is that the בע"ח cannot collect from any מטלטלין which the לוה sold (even if we maintain שיעבודא דאורייתא), for generally the creditors do not depend on מטלטלין as security for their loans (since they are easily concealed or lost), so it is unusual for a מלוה to accept any מטלטלין as an אפותיקי, therefore people buy מטלטלין without being concerned that there may be a שיעבוד on them. Therefore the חכמים ruled that a בע"ח cannot collect from מטלטלין which were sold even if they were an אפותיקי. So it is not the sale per se which is מפקיע מידי שיעבוד, but rather the concern for פסידא דלקוחות. However by הקדש it is the הקדש itself which removes the שעבוד from the בע"ח. ²⁶ An עבד, who is a person, has a distinct identity and so when his master makes him as an אפותיקי, all the people talk about it and are aware that this עבד is an אפותיקי (and if someone buys this עבד he is well aware of the risk he is taking). However an ox has no individual identity, so when his owner makes him an אפותיקי, no one takes notice and there is no publicity (so we are concerned that the לקוחות may lose unwittingly. ²⁷ רבא is (merely) explaining that the reason for these משניות and ברייתות is because הקדש וכו' מפקיעין מידי שיעבוד. The ברייתא is referring to the case of חמץ the other two are משניות. ²⁸ A marginal note amends this to read והקדש (instead of וקונמות). The משנה is actually in נדרים פה,א. ²⁹ See footnote # 5. When a שור תם damages, the payment is made from the שור תם itself (מגופו), but not from the other assets of the owner (the מזיק). The שור is thus indentured משועבד to the ניזק. The ברייתא (nevertheless) teaches us that if the מזיק was מקדיש this שור, it is הקדש despite the שעבוד of the ניזק. The גמרא explained that the meaning of הקדשו קדוש is only to the extent that it needs to be redeemed (as per ר' אבהו) but not that it is actually הקדש. The question is that if he was מקדיש it קדושת הגוף, it should be a proper הקדש despite the שעבוד, since הקדש is מפקיע מידי שעבוד. Perhaps the גמרא is only discussing קדושת דמים, which is not מפקיע מידי שעבוד. However, תוספות rejects this. ³⁰ This means the קדושה is not חל (except minimally as per ר' אבהו). ³¹ In ב"ק there on לג,א there is a dispute regarding the payment of a תם שהזיק, between ר' ישמעאל who maintains יושם השור (we assess the value of the ox) and ר' עקיבא who maintains יוחלט השור (the ox belongs to the ניזק, up to half the amount of the damage). Obviously the ox is considered more in the רשות of the ניזק according to ר"ע than according to ר"י, nevertheless even according to ר"י the ניזק has a right to claim the actual ox as payment and refuse to take money instead, and the מזיק cannot prevent him from doing so.. ³² The גמרא there discusses the difference להלכה between ר"י ור"ע; however the גמרא does not say that according to ר"י (that יושם השור) the מזיק has the right to pay and remove him from the ox, and according to ר"ע (that יוחלט השור) the מזיק has no right to pay him but the ניזק may claim the שור as payment. This indicates that both ר"ע and ר"י agree that the ניזק can claim the ox a payment against the wishes of the מזיק. ³³ See footnote # 11. תוספות previously explained the reason הקדש is מפקיע מידי שעבוד is because רבא maintains מכאן ולהבא הוא גובה. However that is by a regular שיעבוד where the לוה always has the option of paying off the loan so the מלוה will not be able to collect from the נכסים המשועבדים, therefore the נכסים are deemed to still be ברשות הלוה and he can be מקדיש it. However by a תם המזיק, the מזיק has no option of paying for the damage, if the ניזק wants the ox, therefore the ox is considered ברשות הניזק as soon as the damage was done (and assessed by בי"ד). At this point the שור is considered ברשות הניזק (it is למפרע הוא גובה), therefore the מזיק cannot be מקדיש it (even for קדושת הגוף). ³⁴ See footnote # 6. This is true regarding the שיעבוד of מעשה ידיה of a woman to her husband that she can be מפקיע it with a קונם. ³⁵ He will say קונם נכסי עליך (or something similar), so just as if he is מקדיש anything קדושת הגוף the מלוה loses his שיעבוד, similarly he can make all his נכסים אסור בהנאה on the מלוה through קונם which is the equivalent of הקדש! ³⁶ The גמרא there (כתובות נט,ב) explains that the איסור of קונמות is effective on the husband only after he divorces her (see footnote # 6), however while they are married, the רבנן strengthened the שיעבוד of the husband that he can benefit from her מעשה ידיה and the הקדש is not חל then. The same applies to the קונמות of the לוה against the מלוה that they are ineffective as long as he owes money to the מלוה. ³⁷ The משנה there stated what the rules are if a husband made a vow that his wife should not benefit from him. [This is the exact opposite of the case of קונם מה שאני עושה לפיך, where the wife is אוסר the husband.] The גמרא asks how can he make such a vow (regarding paying for her sustenance) since he is משעובד to her to pay for her sustenance. The גמרא does not answer that קונמות are like הקדש and are מפקיע the שיעבוד. ³⁸ See footnote # 14. ³⁹ Why is it that regarding קונמות we say that since the בע"ח is owed the money, the רבנן were אלמוה לשיעבודיה דבע"ח and the קונמות do not take effect; the same should apply here, since the woman is owed her garment, the action of the יתומים (of using the garment as a shroud) should be ineffective and she should be able to retain it. See ‘Thinking it over’ # 2. ⁴⁰ See footnote # 11. ⁴¹ What does the משנה mean by שחררו (who was משחרר), and what does אין העבד חייב כלום mean? ⁴² Others amend this to read כדרב (instead of כדרבא); it is רב who gives the first answer ⁴³ See footnote #11 that the reason רבא maintains הקדש וכו' מפקיעין מידי שיעבוד is only because רבא maintains בע"ח מכאן ולהבא הוא גובה, so now it is still ברשות הלוה, however since אביי maintains למפרע הוא גובה, so it is no longer ברשות הלוה (retroactively), why therefore can his הקדש/שחרור be מפקיע מידי שיעבוד?! ⁴⁴ עולא (on מא,א) explains the משנה that the בע"ח freed the עבד, but the עבד remains an עבד and is not חייב in (all) the מצות, since the בע"ח has no ownership over the עבד, so his שחרור is meaningless. ⁴⁵ According to אביי that למפרע הוא גובה we consider as if the עבד (which is taken as payment later) is already now in the possession of the מלוה, so his שחרור should be valid! ⁴⁶ למפרע הוא גובה is only when eventually the מלוה collects his loan from the שיעבוד, but if the לוה pays him with money there obviously is no concept at all of למפרע הוא גובה. In our case the לוה intends to pay him with money, therefore the מלוה has no rights at all over the עבד and his שחרור is meaningless. ⁴⁷ See חתם סופר that when the time of payment came, the לוה wanted to pay him money and at that time the מלוה was משחרר the עבד. ⁴⁸ See footnote # 14. ⁴⁹ The rule is that if at the time of divorce the woman wants to take back her dowry (even נכסי צאן ברזל), etc. and the husband says leave it by me and I’ll pay for it, we listen to her, and she takes what she wants. ⁵⁰ This implies where one cannot be מסלק the claimant with זוזי, even רבא will agree that למפרע הוא גובה (it is considered as if it was always in the possession of the claimant from the time the שיעבוד began), so since in the case of the איצטלא, the woman can insist that she wants the איצטלא instead of being compensated by money, the rule is that למפרע היא גובה, and in such a case we do not say that הקדש וכו' are מפקיעין מידי שיעובד! See (text by) footnote # 11 and # 33. ⁵¹ The איצטלא is considered נכסי צאן ברזל where the husband is responsible to pay the woman the value of the איצטלא (which was determined at the time of marriage) in case of a divorce or his death. The איצטלא may be used by the husband and his family. The woman merely has the right to demand the איצטלא if it still exists, but in a certain sense she only has a monetary interest in it, not an intrinsic interest (as with נכסי מלוג). ⁵² This is different from the שור תם המזיק where even if it is sold, the ניזק can take it away from the לוקח, therefore there רבא agrees that למפרע הוא גובה, but not here by the איצטלא. ⁵³ See footnote # 23. ⁵⁴ See נחלת משה. ⁵⁵ See footnote # 39. ⁵⁶ See מהר"ם שי"ף and נחלת משה.