Tosafot on Ketubot Daf 28a
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
ואם היה כהן לא תדור עמו במבוי - דכיון דפנויה היא קיל ליה אבל אם נישאת אין צריך להרחיק אלא כדי שכונה דהיינו ג' בתים כדאמרינן בסוף פרק קמא דע"ז (דף כא.) דכיון דנישאת חמירא ליה אפי' לכהן:
ואם היה כהן לא תדור עמו במבוי — And if he was a Kohain, she should not live in the same street with him
OVERVIEW The ברייתא teaches that if a ישראל divorces his wife they should not live in the same שכונה;¹ however if a כהן divorces his wife they should not live in the same street (even if it is a different שכונה).² Our תוספות qualifies this ruling. -------------------------–
דכיון³ דפנויה היא קיל ליה – For since she is (only) a פנויה (there is no איסור of אשת איש), he does not take seriously the prohibition of גרושה, and we are concerned that they will be intimate –
אבל אם נישאת אין צריך להרחיק אלא כדי שכונה – However if she remarried, the כהן must only distance himself from her from being in the same שכונה –
דהיינו ג׳ בתים כדאמרינן בסוף פרק קמא דעבודה זרה (דף כא,א) – Which is within three houses as the גמרא states in the end of the first פרק of מסכת ע״ז; the reason they may live in the same מבוי is –
דכיון דנישאת חמירא ליה⁴ אפילו⁵ לכהן: That since she remarried it is a severe prohibition even for the כהן.
SUMMARY A ישראל may live in the same שכונה as his former unmarried wife. If she remarried they may live in the same מבוי but not in the same שכונה, this applies to an אשת כהן as well. However by a כהן if she is still single he may not live even in the same מבוי as his former unmarried wife.
THINKING IT OVER How can we justify (according to תוספות) that the רישא of the ברייתא (regarding a ישראל [and (also) a כהן]), is discussing a remarried woman, while the סיפא of the same ברייתא (regarding a כהן) is discussing a single woman?
footnotes: ¹ See רש״י ד״ה לא that the prohibition is only if she remarried, however if she is still single they may both live (even) in the same שכונה (since she is still eligible to remarry him). ² This would apply by a פנויה for she is forbidden to the כהן since she is a גרושה. ³ תוספות may be responding to the following question; the prohibition of א״א (regarding the ישראל) is (a חיוב מיתת בי״ד which is) more severe than the prohibition of גרושה (which is ‘merely’ a לאו); why therefore are we more strict by the כהן (to forbid him even in the same מבוי) than by the ישראל (who is only prohibited in the same שכונה). תוספות replies that indeed the leniency is the cause for the strictness. ⁴ The ישראל may live in the same מבוי as his remarried former wife, since there is the איסור of א״א; it follows that by a כהן where in addition to the איסור of א״א there is also the איסור of גרושה, he may also live in the same מבוי as his former remarried wife (but not in the same שכונה). ⁵ The ׳אפילו׳, may mean that even though that regarding a פנויה we are very strict regarding a כהן (that they cannot live even in the same מבוי (while a ישראל may live even in the same שכונה), nevertheless if she is remarried even a כהן may live in the same מבוי. Alternately, one may think that since there are two איסורים by a כהן (א״א and גרושה) so perhaps we should be stricter by a כהן than for a ישראל, therefore תוס׳ writes that the איסור of א״א is so severe that there is no concern even for the כהן.
כפר קטן נידון כשכונה - וטעמא לפי שאין בני אדם מצוין שם ורגיל יותר לבא אצלה ודווקא כפר קטן אבל כפר בינוני לא:
כפר קטן נידון כשכונה¹ — A small village is treated as a Shchuna
OVERVIEW The ברייתא mentions that a small village is treated as a (שכונה or) [מבוי]; meaning that the restrictions that apply to a שכונה/מבוי, apply to a כפר קטן. Our תוספות explains why. ------------------------------–
וטעמא² לפי שאין בני אדם מצוין שם ורגיל יותר לבא אצלה – And the reason why a כפר קטן is נידון כשכונה/כמבוי, is because people do not frequent a כפר קטן, so it is very common that he will visit her since no one is watching –
ודווקא כפר קטן אבל כפר בינוני לא: And this stringency is only regarding a כפר קטן but not to an average size כפר, which is considered like a city**.**
SUMMARY A small village is like a מבוי (שכונה) (the lack of people make it easier for him to be with her), but an average village is like a city.
THINKING IT OVER If we are גורס (not מבוי but) שכונה. What will be the ruling by a כפר בינוני; is it like a מבוי or like an עיר?³
footnotes: ¹ The הגהות הב״ח amends this to read כמבוי (instead of כשכונה). This would prevent the כהן from living there with his former (single) wife. According to our גירסא of שכונה this would prevent both the כהן and the ישראל from living there with their former (remarried) wives. See previous תוס׳ ד״ה ואם. The ב״ח amends the גירסא for it is difficult to assume that a כפר קטן is smaller than a מבוי. See קיקיון דיונה and כסא שלמה. ² Presumably a כפר קטן is bigger than a מבוי (see footnote # 1), a reason is required why it is treated as a מבוי. ³ See ספר האגודה.
רב הונא אמר נגודי מנגדינן להו - נראה לר"ת דלרב הונא נמי משמתינן וגם מנגדין שכל אחד מחמיר מחבירו ואם הוא אומר דנגדינן ליה בלא שמתא הוה מיקל טפי כדאמרינן במועד קטן (דף יז.) ובפרק מקום שנהגו (פסחים נב.) במערבא כי מחייב צורבא מרבנן מימנו אנגידא ולא מימנו אשמתא:
רב הונא¹ אמר נגודי מנגדינן להו — said, we surely smite them רב הונא
OVERVIEW The ברייתא rules that a כהן cannot collect a debt from his divorced wife only through a third party. רב ששת said if they appear together in בי״ד, we do not pay attention to them. רב פפא said we excommunicate (שמתא) them. רב הונא בדר״י said we punish them with lashes. תוספות explains that according to רהבדר״י we give them lashes in addition to the שמתא. -------------------------–
נראה לרבינו תם דלרב הונא נמי משמתינן וגם מנגדין שכל אחד מחמיר מחבירו² – It is the view of the ר״ת that according to ר״ה as well, we place a שמתא on them (as רב פפא stated), and we also excommunicate them, for each of these three אמוראים are more stringent than the previous colleague –
ואם הוא אומר דנגדינן ליה בלא שמתא הוה מיקל טפי³ – For if ר״ה meant that we (only) smite them (but) without a שמתא, then he would be more lenient than ר״פ (who requires that a שמתא be placed on them), because a שמתא alone is more severe than lashes alone.
תוספות proves that שמתא is more severe than lashes: כדאמרינן במועד קטן (דף יז,א) ובפרק מקום שנהגו (פסחים נב,א) – As the גמרא states in מסכת מו״ק and in פרק מקום שנהגו –
במערבא כי מחייב צורבא מרבנן מימנו אנגידא ולא מימנו אשמתא: In Israel, when a student scholar is liable for a disciplinary action the בי״ד will form a quorum to smite him, but they will not assemble to place a שמתא on him; for that is too severe a punishment for a צורבא מרבנן.⁴
SUMMARY ר״ה requires מלקות besides the שמתא. A שמתא is more severe than מלקות.
THINKING IT OVER Why does the ב״ח omit the word נמי from our גמרא text?
footnotes: ¹ In our גמרות it reads רב הונא בריה דרב יהושע אמר. ² רב ששת said we do not pay them attention, and רב פפא added that we (also) place them in a שמתא (which is obviously more severe than not paying attention to them), and (presumably) ר״ה adds (an additional severity) that we smite them (however smiting alone is not more severe than שמתא [as תוספות points out shortly]), therefore we must say that ר״ה adds lashes to the שמתא (of ר״פ). ³ תוספות assumption is that each one is more strict that the previous one; ר״פ more than ר״ש and ר״ה more than ר״פ. ⁴ See מו״ק there that שמתא means either שם מיתה or שממה יהיה. See also רש״י ד״ה מימנו in פסחים that וחוששין לכבוד התורה.
אלו נאמנין להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן - משמע דבקוטנן לא מהימן אפילו בדרבנן דהא מוקי לה בגמרא בתרומה דרבנן וקשה לריב"א דאמר בפ"ק דפסחים (דף ד: ושם) דנאמנים על בדיקת חמץ אפי' נשים ועבדים וקטנים ופריך מידי מששא אית בהו ומשני הואיל ובדיקת חמץ דרבנן הימנוהו רבנן בדרבנן וי"ל דהתם היינו טעמא משום דבדיקת חמץ הוא בידו לכן נאמן אפילו קטן בדרבנן אבל קשה דהיכא דבידו אפי' בדאורייתא אשה מהימנא דבפרק המדיר (לקמן כתובות דף עב. ושם) תנן וקוצה לה חלה ובניקור מעשים בכל יום שאנו סומכין עליהן וי"ל דבירושלמי מפרש דבדיקת חמץ הוא טורח ונשים עצלניות הן ולהכי אי לאו דבדיקת חמץ דרבנן לא הוו מהימני:
אלו נאמנין להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן — These are believed to testify as adults what they saw in their childhood
OVERVIEW The משנה mentions various cases where an adult is believed to testify regarding something that he saw while he was still a child (before בר מצוה). תוספות discusses whether he can be believed (even) if he gives this testimony as a קטן. --------------------------–
משמע דבקוטנן לא מהימן אפילו בדרבנן דהא מוקי לה בגמרא¹ בתרומה דרבנן² – It appears from the גמרא that as children they are not believed even regarding a רבנן issue, for the גמרא establishes the testimony (in the משנה) regarding תרומה that it means he is believed, as an adult, (only) regarding תרומה דרבנן; proving that even by a דרבנן they are believed only later when they become גדולים, but not when they are still קטנים.
תוספות asks: וקשה לרבינו יצחק בן אשר דאמר בפרק קמא דפסחים (דף ד,ב³ ושם) – And the ריב״א has a difficulty; for the ברייתא in the first פרק of מסכת פסחים states –
דנאמנים על בדיקת חמץ אפילו נשים ועבדים וקטנים – That even women, slaves or children are believed regarding searching for חמץ –
ופריך מידי מששא אית בהו⁴ ומשני הואיל ובדיקת חמץ דרבנן הימנוהו רבנן בדרבנן – And the גמרא asks; is there any substance to what the נשים ועבדים וקטנים say; and the גמרא answers that since בדיקת חמץ is only מדרבנן, so the רבנן believed them regarding a רבנן issue, i.e. בדיקת חמץ. It is evident from that גמרא that when it comes to a דרבנן we do believe קטנים, why does our משנה imply that even by a דרבנן we do not believe קטנים?!
תוספות answers: ויש לומר דהתם היינו טעמא משום דבדיקת חמץ הוא בידו לכן נאמן אפילו קטן בדרבנן – And one can say that there (by בדיקת חמץ) the reason why we believe even a קטן if it is a דרבנן, because בדיקת חמץ is in his ‘hand’ [power]; he is capable to be בודק חמץ on his own, therefore if he testifies that he was בודק he is believed.⁵ However here by תרומה it is not בידו to make him a כהן, therefore a קטן is not believed.
תוספות asks: אבל קשה דהיכא דבידו אפילו בדאורייתא אשה מהימנא⁶ – However there is a difficulty (with this distinction); for whenever it is בידו, a woman is believed even if it is a דאורייתא issue –
דבפרק המדיר (לקמן דף עב,א ושם) תנן וקוצה⁷ לה חלה – For in פרק המדיר the משנה teaches regarding the status of a woman who is [not] separating חלה (that the husband can divorce her without paying her כתובה); indicating that otherwise the man trusts his wife that she is separating חלה (which is a דאורייתא) so he can eat from her baking –
ובניקור⁸ מעשים בכל יום שאנו סומכין עליהן⁹ – And similarly regarding ניקור it is a daily occurrence that we trust the women to do it properly even though it is a דאורייתא; why by בדיקת חמץ (which is also בידו) the גמרא finds it necessary to say that they are believed (only) because it is a דרבנן!
תוספות answers: ויש לומר דבירושלמי¹⁰ מפרש דבדיקת חמץ הוא טורח ונשים¹¹ עצלניות הן¹² – And one can say; that in תלמוד ירושלמי he explains that there is a bother to perform בדיקת חמץ, and women are too lazy to do this chore –
ולהכי אי לאו דבדיקת חמץ דרבנן לא הוו מהימני: So therefore where it not for the fact that בדיקת חמץ is a רבנן obligation (but it would be a דאורייתא) the women would not be believed even though that by other דאורייתא they are believed when it is בידו; here it is different since there is a טרחא and נשים are עצלניות. However since it is only a דרבנן (and also בידו) therefore נשים ועבדים וקטנים are believed.
SUMMARY בדיקת חמץ is somewhat בידו, therefore נשים עבדים וקטנים are believed only because it is a דרבנן; by a complete בידו like ניקור וחלה, a woman is believed even by a דאורייתא; where it is not בידו at all, only גדולים can testify what they saw בקוטנן (and only by a דרבנן).
THINKING IT OVER
- תוספות writes that it is משמע that קטנים are not believed, etc.¹³ Why is it just משמע, it is seemingly מוכח (evident)?!¹⁴
- תוספות infers that a קטן is not believed even by a דרבנן since the גמרא establishes that the נאמנות by תרומה is only by תרומה דרבנן.¹⁵ The גמרא establishes the other cases also by a דרבנן (for instance קיום שטרות, בית הפרס, etc.) Why does תוספות only mention תרומה?!¹⁶
- Can a קטן be believed if it is completely בידו in a דאורייתא situation?¹⁷
footnotes: ¹ כח,ב. See ‘Thinking it over’ # 1. ² See ‘Thinking it over’ # 2. ³ The ברייתא is on ד,א; the concluding גמרא is on ד,ב. ⁴ נשים ועבדים וקטנים are not acceptable witnesses. ⁵ The same would be if he testifies that the master was בודק חמץ he is believed because it is בידו. ⁶ Why does the גמרא in פסחים answer that נשים וכו׳ are believed because בדיקת חמץ is מדרבנן, if it is בידו (as תוספות argues) even if it were דאורייתא the נשים would be believed. See ‘Thinking it over’ # 3. ⁷ The הגהות הב״ח amends this to read, ואינה קוצה לה. ⁸ ניקור refers to the process of removing (from a slaughtered animal) all the sinews and veins that are forbidden (either because of גיד הנשה, דם or חלב). ⁹ The reason why we trust them for חלה and ניקור is because it is בידם to do it properly. ¹⁰ פסחים פ״א ה״א (in the popular editions of the ירושלמי it is on ב,ב). ¹¹ Presumably this refers (certainly) to עבדים [וקטנים]. See ‘Thinking it over’ # 3. ¹² This makes it like a partial בידו (not a complete בידו); a partial בידו is believed only בדרבנן (like בדיקת חמץ); however a complete בידו (like by חלה וניקור) is believed even by a דאורייתא. ¹³ See footnote # 1. ¹⁴ See חי׳ בתרא (מ״ת) אות שפו. ¹⁵ See footnote # 2. ¹⁶ See מהרש״א (הארוך). ¹⁷ See footnote # 6 11.
והוא שיש גדול עמו - לא קאי אתרומה דבתרומה סגי בא' כיון דאין מעלין מתרומה דרבנן ליוחסין דלהכי מוקי לה בתרומה דרבנן דבתרומה דאורייתא כיון דסבר תנא דידן דמעלין ממנה ליוחסין כדאמרינן לקמן אינו נאמן אפי' יש גדול עמו הלכך בתרומה סגי באיהו לחודיה וכל היכא דבעינן תרי מדרבנן סגי בהוא ואחר:
והוא שיש גדול עמו — Provided that there is an adult with him
OVERVIEW רב הונא qualified the ruling of the משנה that in various cases an adult may testify what he saw as a child; that it is limited to where another adult, who saw it as an adult, testifies together with him. תוספות limits the statement of רב הונא. ---------------------------–
לא קאי אתרומה¹ דבתרומה סגי בא׳² כיון דאין מעלין מתרומה דרבנן ליוחסין³ –
רב הונא is not referring to the ruling regarding תרומה in our משנה, for by תרומה, one (current) adult is sufficient, since we do not elevate from תרומה דרבנן to יוחסין — דלהכי⁴ מוקי לה בתרומה דרבנן⁵ – For that (since we maintain that אין מעלין מתרומה דרבנן ליוחסין) is the reason that the גמרא established the case of תרומה in the משנה, by תרומה דרבנן –
דבתרומה דאורייתא כיון דסבר תנא דידן דמעלין ממנה ליוחסין כדאמרינן לקמן⁶ – For (we cannot establish our משנה) by תרומה דאורייתא, since the תנא of our משנה maintains that we are מעלה from תרומה דאורייתא to יוחסין as the גמרא states later, therefore this גדול who is testifying what he saw בקטנותו –
אינו נאמן אפילו יש גדול עמו⁷ – Will not be believed (by תרומה דאורייתא) even if there is a גדול with him; however by תרומה דרבנן he will be believed (with the גדול עמו) –
הלכך בתרומה סגי באיהו לחודיה⁸ – Therefore by תרומה דרבנן where there is no concern of מעלין ליוחסין, it is sufficient that he alone testify what he saw בקטנותו –
תוספות explains the difference between תרומה and the other cases of the משנה: וכל היכא דבעינן תרי מדרבנן⁹ סגי בהוא ואחר: But whenever two are required for a דרבנן issue, it is sufficient for him (the one that is testifying מה שראה בקטנותו) and another proper עד to testify for this רבנן issue; however by תרומה דרבנן there is no need for two עדים even מדרבנן.
SUMMARY By תרומה, one person is sufficient to testify what he saw בקטנותו.
THINKING IT OVER תוספות proves that our תנא maintains אין מעלין מתרומה דרבנן ליוחסין, for otherwise why cannot we establish the משנה by תרומה דאורייתא.¹⁰ Seemingly תוספות could have brought a simpler proof, that the משנה cannot maintain מעלין וכו׳, for by יוחסין we require two עדים כשרים and not הוא וגדול עמו!¹¹
footnotes: ¹ The משנה stated that an adult may testify the he remembers as a קטן, that a certain person ate תרומה. He is believed even if there is no other adult to substantiate his claim. ² There is a dispute whether we require one עד or two עדים to be מאכיל בתרומה. The גמרא previously explained (כד,ב) that this depends on whether מעלין מתרומה ליוחסין (two עדים are required) or אין מעלין מתרומה ליוחסין (one עד is sufficient). If our משנה maintains אין מעלין [מתרומה דרבנן ליוחסין] and one עד is sufficient, there is no need to have him and the גדול עמו, for the גדול alone is sufficient. ³ See the גמרא on כה,א which states; וכי מסקין מתרומה ליוחסין בתרומה דאורייתא בתרומה דרבנן לא מסקינן. ⁴ תוספות intends to prove that our גמרא maintains אין מעלין מתרומה דרבנן ליוחסין. ⁵ If our תנא will maintain מעלין מתרומה דרבנן ליוחסין, why do we need to establish our משנה by תרומה דרבנן, we can establish it even by תרומה דאורייתא since our תנא (in any event) will need to maintain that he and a גדול עמו are sufficient (if he maintains מעלין מתרומה דרבנן ליוחסין) and is not concerned that through their testimony we will be מעלה ליוחסין (for the תנא will contend that הוא וגדול עמו are sufficient even for יוחסין). See ‘Thinking it over’. ⁶ See the גמרא on the עמוד ב׳. ⁷ By יוחסין we require two proper עדים (not עדים that are מעיד מה שראו בקטנותן), therefore since we are מעלה מתרומה דאורייתא ליוחסין, we also require the same level of עדות by תרומה דאורייתא. ⁸ We cannot say that we need them both, because since אין מעלין וכו׳, the proper גדול alone will be enough! See footnote # 2. ⁹ This refers to the other issues in the משנה, for instance קיום שטרות, etc. See תוספות in עירובין נט,א ד״ה אפילו that (also) by תחומין two עדים are not required (according to the second answer there). ¹⁰ See footnote # 5. ¹¹ See חי׳ רע״א and אור החמה.
קיום שטרות דרבנן - תימה כיון דמדאורייתא אפילו אין עדים שיכירו חתימת העדים השטר כשר א"כ כל אדם שירצה יזייף ויכתוב ויחתום מה שירצה ויגבה ממנו והכא אור"י דאיכא למימר כגון שלוה מודה שכתבו וטוען שהוא פרוע וקסבר האי תנא דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו והאי קיום הוי ודאי מדרבנן אי נמי כגון שנתקיים משדה אחת או משתי שדות ויוצא מתחת ידי עצמו דאמר לעיל (כתובות דף כ.) דחיישינן שמא זייף ומיהו בריש גיטין (דף ג. ושם) מוכח דאפילו היכא דאין מכירין החתימה כלל הוי מדאורייתא כמי שנחקרה עדותן בב"ד:
קיום שטרות דרבנן — Verification of notes is a Derabonon
OVERVIEW The גמרא states here that קיום שטרות is only מדרבנן; (seemingly) meaning that מן התורה if a מלוה presents a שטר he is entitled to collect with it and does not require any קיום (even if the לוה claims it is a forged document). תוספות is puzzled by this ruling. ------------------------–
תוספות asks: תימה כיון דמדאורייתא אפילו אין עדים שיכירו חתימת העדים השטר כשר¹ – It is astounding! Since מדאורייתא a שטר is כשר even if there are no witnesses who recognize the signatures of the witnesses –
אם כן כל אדם שירצה יזייף ויכתוב ויחתום מה שירצה ויגבה ממנו² – If indeed this is true, anyone who so desires will forge a document and write whatever he desires and sign (fake signatures) and will be able to collect with this document!!
תוספות attempts to modify the meaning of קיום שטרות דרבנן:³
והכא⁴ אומר רבינו יצחק דאיכא למימר כגון שלוה מודה שכתבו וטוען שהוא פרוע – And the ר״י explains that when the גמרא states here קיום שטרות דרבנן, that can be explained to mean in a specific case, for instance where the לוה admits that the שטר was written with his consent (he borrowed the money) but the לוה claims that the loan was paid up –
וקסבר האי תנא דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו⁵ והאי קיום הוי ודאי מדרבנן⁶ – And we will assume that the תנא of this משנה maintains that מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו, and this קיום (for a מודה בשטר שכתבו) is certainly a רבנן requirement, for מן התורה no קיום would be required and the מלוה would collect his debt.
תוספות offers another example where קיום שטרות could be מדרבנן (only): אי נמי כגון שנתקיים משדה אחת⁷ או משתי שדות ויוצא מתחת ידי עצמו⁸ – Or you may also say where for instance the שטר was מקויים from only one field, or from two fields but the מלוה is holding those שטרות –
דאמר לעיל (דף כ,א) דחיישינן שמא זייף – Where the גמרא previously said that it is not a sufficient קיום, because we are concerned perhaps he forged the signature; in such a case we can also understand that the requirement to be מקיים that שטר is מדרבנן.⁹ However where the לוה claims מזוייף then (seemingly) קיום שטרות should be מן התורה. This is how we could have explained it based on our גמרא.
תוספות has a difficulty: ומיהו בריש גיטין (דף ג,א. ושם) מוכח דאפילו היכא דאין מכירין החתימה כלל¹⁰ – However in the beginning of מסכת גיטין it is evident that even when we do not recognize the signatures at all –
הוי מדאורייתא כמי שנחקרה עדותן בבית דין: It is considered מדאורייתא as if their testimony has been verified by בי״ד; תוספות finds it very difficult to justify this concept.
SUMMARY It is understandable that קיום is מדרבנן in the case of מודה בשטר שכתבו or if it was an inferior קיום, but not that קיום in general is מדרבנן.
THINKING IT OVER תוספות explains that here we can understand that קיום is מדרבנן in a case where it is מודה בשטר שכתבו. Seemingly the reason why מודה בשטר requires a קיום is because he has a מגו דמזוייף.¹¹ In our משנה if there is a גדול שעמו who is מקיים the שטר, the מגו of מזוייף is thwarted since he will be required to swear. He is considered a מחויב שבועה ואינו יכול לישבע where we rule that he has to pay,¹² so the גדול שעמו alone makes him pay there is no need for the קטן שנתגדל!¹³
footnotes: ¹ We are discussing a case where the לוה claims the note is forged (otherwise if he admits that it is a proper note, there is no need (generally) for קיום [see later in this תוספות]), and nevertheless מן התורה the מלוה can collect without קיום. ² תוס׳ cannot understand how is it possible that מן התורה even if the לוה (or מוכר) claims that the note (of sale) is forged, he will have have no recourse at all, and the holder of the note will collect with it. We can imagine the chaos that will result from such a ruling! ³ The ר״י attempts to answer that [obviously] if the לוה (or מוכר) claims that the שטר is מזויף, it will require קיום even מדאורייתא, and when the גמרא states here that קיום שטרות דרבנן it is referring to a specific case. ⁴ This refers to the משנה which states that a קטן שנעשה גדול and a גדול שעמו can be מקיים the שטר. See ‘Thinking it over’. ⁵ מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו means that if the לוה admits that the שטר was written on his say so (i.e. he admits to borrowing the money) however he claims that the debt was paid, the rule is (according to this מ״ד) that the מלוה cannot collect unless he is first מקיים the שטר; otherwise the לוה has a מיגו of מזוייף. This requirement (according to the מ״ד צריך לקיימו) is only מדרבנן. Another מ״ד maintains that no קיום is required even מדרבנן. ⁶ We know for sure that the שטר is valid, since the לוה admits to borrowing; the purpose of the קיום is to remove the מגו of the לוה to claim מזויף. This קיום can be understood to be only מדרבנן, since the מלוה is holding a valid שטר. ⁷ A קיום משדה אחת is not a valid קיום מדרבנן (we require two שדות [and אינו יוצא מתח״י]). ⁸ The מלוה of the שטר in question has other שטרות which he is holding that the same עדים signed on them as well. ⁹ In this case too we have a קיום already, except that the רבנן were not satisfied and wanted a better קיום. ¹⁰ The גמרא there asked how is one שליח believed to testify that the גט was signed properly, and answered that since קיום שטרות מדרבנן therefore by גט where there is the concern of עגונה, the חכמים were lenient allowed one עד to be believed. It is evident that in general קיום is only מדרבנן. ¹¹ See footnote # 5. ¹² See ב״ב לד,א. ¹³ See אילת אהובים and משכנות הרועים אות תתקמה.
ודלמא עבד כהן הוא - פי' ועכשיו נשתחרר ונוטל שלא כדין וקשה לרבינו יצחק דבפ' נושאין על האנוסה (יבמות דף צט: ושם) מפרש הש"ס הא דאין חולקין תרומה לעבד משום דלמא אתי לאסוקיה ליוחסין מה צריך להאי טעמא הוה ליה למימר דאין חולקין אפי' אין מעלין שמא ישאל גם אחר שישתחרר כדפריך הכא הש"ס וכן מפרש התם הש"ס דאין חולקין לאשה בלא בעלה משום גרושה ומאי טעמא נמי דמאן דאמר חולקין וי"ל דלא שכיחא כולי האי שישאל תרומה אחר שישתחרר לא בתורת עבד ולא בתורת כהן כי ירא פן יבדקוהו ויתברר שהוא עבד ויוציאו עליו קול עבדות ולא חיישינן נמי פן ימכרנו רבו לישראל וישאל תרומה שהרי מזונותיו על רבו ואין אדם חוטא ולא לו וכולי האי לא חיישינן שמא יאמר לו רבו ישראל צאי מעשה ידיך במזונותיך:
ודלמא עבד כהן הוא — But perhaps he is the slave of a Kohain
OVERVIEW The גמרא asks how can we give תרומה to a person based on the testimony that this individual ate תרומה in the past; perhaps he was the slave of a כהן. Our תוספות examines this issue. -------------------------–
פירוש¹ ועכשיו נשתחרר ונוטל שלא כדין – The explanation of this concern is that perhaps now he is freed and will be receiving תרומה illegally.
תוספות asks:²
וקשה לרבינו יצחק דבפרק נושאין על האנוסה (יבמות דף צט,ב ושם) מפרש הש״ס – And the ר״י has a difficulty, for in פרק נושאין על האנוסה the גמרא explains –
הא דאין חולקין תרומה לעבד משום דלמא אתי לאסוקיה ליוחסין³ – That which the ברייתא there⁴ rules that we do not distribute תרומה to an עבד; it is because of the concern that perhaps we will elevate him to יוחסין; תוספות asks –
מה צריך להאי טעמא הוה ליה למימר דאין חולקין אפילו אין מעלין – Why is this reason of שמא יעלו וכו׳ necessary, the גמרא should have said that we do not distribute תרומה to an עבד even if we maintain אין מעלין מתרומה ליוחסין; the reason is for we are concerned that –
שמא ישאל גם אחר שישתחרר כדפריך הכא הש״ס – Perhaps he will request תרומה even after he was freed, as the גמרא asks here!
תוספות bolsters his point that this is a valid concern: וכן מפרש התם⁵ הש״ס דאין חולקין לאשה בלא בעלה⁶ משום גרושה⁷ – And indeed the גמרא explains there that the reason we do not distribute תרומה to a woman without her husband is because she may become divorced –
תוספות has an additional question: ומאי טעמא נמי דמאן דאמר חולקין – And also what is the reason of the one who maintains that we distribute תרומה to an עבד; there is the concern of שחרור (even though there may not be the concern of יוחסין)!
תוספות answers: ויש לומר דלא שכיחא כולי האי שישאל תרומה אחר שישתחרר – And one can say; that it is not that common that the עבד should ask to receive תרומה after he was freed; he will not ask for it –
לא בתורת עבד⁸ ולא בתורת כהן – Neither as an עבד (who is currently a slave to a כהן), nor as a כהן (he will not masquerade himself as a כהן). The reason (why he will not claim it as a כהן) is –
כי ירא פן יבדקוהו⁹ ויתברר שהוא¹⁰ עבד¹¹ ויוציאו עליו קול עבדות¹² – Because the עבד is afraid lest they should investigate him and it will become apparent that he was an עבד and people will publicize that he is still an עבד. Therefore the concern of the asking for תרומה after he is freed is negligible.¹³
תוספות rejects an additional concern why אין חולקין לעבד בלא רבו (and therefore avoid the concern of יוחסין): ולא חיישינן נמי פן ימכרנו רבו לישראל וישאל תרומה¹⁴ – And we are also not concerned that perhaps his master (who is a כהן) will sell him to a ישראל and the עבד will continue to request תרומה; there is no concern –
שהרי מזונותיו על רבו ואין אדם חוטא ולא לו – Because his master is obligated to feed him, and person does not sin unless he gains from it; in this case the עבד has no concern for food since his master feeds him. Why would he trouble himself to collect תרומה illegally –
תוספות rejects an (even) more extreme possibility: וכולי האי לא חיישינן שמא יאמר לו רבו ישראל צאי¹⁵ מעשה ידיך במזונותיך¹⁶ : And we are definitely nor concerned for this outside possibility that perhaps the master will tell him, ‘feed yourself with your handiwork’ and therefore he may go and request תרומה. This concern is too farfetched.¹⁷****
SUMMARY We are not concerned that an עבד שנשתחרר will request תרומה.
THINKING IT OVER There seems to be two interdependent issues; a. whether we are מעלה מתרומה ליוחסין and b. whether חולקין לעבד תרומה בלא רבו. Is מעלין מתרומה ליוחסין the cause why אין חולקין לעבד וכו׳ (and vice versa), or is אין חולקין לעבד וכו׳ the cause why מעלין וכו׳ (and vice versa)?¹⁸
footnotes: ¹ תוספות is responding to the anticipated question; what is the problem if he is an עבד כהן; an עבד כהן is entitled to eat תרומה! [The משנה is only discussing תרומה (not להעלותו ליוחסין).] ² We have just established that wherever there is a concern that the עבד may be freed, we cannot distribute תרומה to that עבד. This is seemingly a valid reason why אין חולקין לעבד תרומה בלא רבו because perhaps he was freed already. ³ We will mistakenly allow him to marry מיוחסין under the impression that he is a כהן. ⁴ The ברייתא states עשרה אין חולקין להם תרומה בבית הגרנות וכו׳ והעבד והאשה. The גמרא is on ק,א. (See מהרש״א ופנ״י.) ⁵ ק,א according to one opinion. ⁶ We are discussing a בת ישראל who married a כהן and eats תרומה as long as she is married. ⁷ We see that the concern of גרושה is sufficient not to give her תרומה by herself; the same should apply to the concern of שחרור by an עבד. There is no need for the חשש of יוחסין. ⁸ He certainly will not claim it as an עבד (כהן), since he is free now and does not want to be considered an עבד. ⁹ Generally one who was an עבד will not ask for תרומה after he is freed, because of this concern (since everyone knows he was an עבד); however in our משנה where the person in question was not known to be an עבד, so he will not be afraid to ask for תרומה (people will presume he is a כהן), therefore the גמרא asks perhaps he is a [freed] עבד (see מהרש״א [הארוך]). Alternately; by a known עבד כהן we will distribute תרומה to him alone since he is eligible to eat תרומה and we assume he will not ask for it when he is freed, however in our משנה where we want to give him תרומה initially; the concern that perhaps he was an עבד ונשתחרר is sufficient to prevent him from receiving תרומה (see תוספות הרא״ש). ¹⁰ Others amend this to read שהיה. ¹¹ However by a woman there is the concern that she will ask for תרומה after her divorce from the כהן. She is not concerned that people will find out and say that she is a divorcee, for indeed she is one ¹² People will say he is still an עבד of the כהן (and therefore he is claiming the תרומה). The freed עבד certainly does not want to be considered an עבד (and אסור בבת ישראל, etc.). ¹³ We must therefore say that the reason why אין חולקין לעבד בלא רבו (according to that מ״ד) is (only) because of the concern that we may be מעלה him to יוחסין. ¹⁴ In this concern (he is similar to a גרושה) there is no fear that people will proclaim him an עבד; for he is indeed an עבד. ¹⁵ Others amend this to read צא (in the masculine) instead of צאי (in the feminine). ¹⁶ If the master were to tell him צא מעשה ידיך למזונותיך then the עבד would have proper cause to collect תרומה. However it is highly unlikely that (the כהן will sell him to a ישראל and) the ישראל tells this to his slave, since the master may lose much of the benefits of the slave’s handiwork. ¹⁷ The only reason why אין חולקין וכו׳ is because we are concerned that if we give him תרומה בלא רבו we will be מעלה the עבד to יוחסין as well. ¹⁸ See מהרש״א [הארוך].