לא צריכא דמצי לאהדורה על ידי הדחק — It is applicable only where he can disgorge it with difficulty

OVERVIEW The גמרא is discussing the feasibility of קלב״מ when someone thrust תרומה down another’s throat. The גמרא asked; if it is מצי לאהדורי, then the eater’s obligation to pay (for the entire תרומה that he ate), which takes effect when the תרומה was placed in his mouth, precedes the חיוב מיתה (which is when he swallows it) and there is no קלב״מ. The גמרא answered it is מצי לאהדורי with difficulty. תוספות explains how this resolves the problem.¹ --------------------------–

והשתא ליכא למימר דניהדרה דאין מרויחין בעלים בכך דכבר נמאסו² – **So now (**that he can disgorge it only ע״י הדחק) we cannot say (as the גמרא asked previously when we assumed that it was מצי לאהדורי) that he should disgorge it, since the owners will not profit from it, for the food is already repulsive -

הלכך ליכא חיוב ממון³ אלא על ידי הנאת מעיו⁴ ואז באין כאחד – Therefore (since it is כבר נמאסו) there is no monetary obligation for not disgorging it, but rather there is a monetary obligation only for the הנאת מעיו, and at that time the מיתה and ממון are simultaneous, so he is פטור because of קלב״מ.

תוספות anticipates a difficulty: ואף על גב שחבירו גזלה⁵ – And even though that his friend stole it; so why should he pay (even) for הנאת מעיו?⁶

תוספות responds: הואיל ויכול להחזירה הויא כמו שהיא בעין והרי הוא בולעה ונהנה בה – Since the eater is still capable of returning the תרומה (albeit with difficulty), it is considered as if it is observable,⁷ and so he is swallowing (a tangible item) and benefiting from it therefore he is חייב for הנאת מעיו.

תוספות asks: ואם תאמר והא אמרינן בפרק בהמה המקשה (חולין דף עא,א) גבי טומאה בלועה [דלא מטמאה – And if you will say; but the גמרא states regarding a טומאה which is swallowed up inside a person that this טומאה בלועה [is not מטמא; and the reason it is not מטמא –

לא משום דלא חזיא⁸ דנהי דבפניו לא חזיא] שלא בפניו מיחזא חזיא – Is not because it is not fit (to be eaten by a גר), for granted it is not fit to be eaten if it was disgorged in his presence], however if it was disgorged not in his presence it is indeed fit to be eaten by a גר. This concludes the citation from the גמרא in חולין. תוספות concludes his question –

אם כן אי הוה מהדר לה הויא חזיא – If indeed this is so (that swallowed נבילה which is disgorged שלא בפניו, is fit to be eaten), so if he would disgorge the תרומה (שאפשר לאהדורה ע״י הדחק), it would (certainly) be fit to be eaten**;** it is not**** worthless, why therefore is he not חייב for the entire value of the תרומה at that point (before he swallowed it) and there should be no קלב״מ?!

תוספות answers:⁹

ויש לומר כגון דמעיקרא לא הוי בה כי אם שוה פרוטה או מעט יותר – And one can say that initially the תרומה was only worth a שוה פרוטה or slightly more than a שו״פ –

ועתה שנתקלקלה קצת אינה שוה פרוטה – But now that it became slightly ruined (because it is in his mouth in a place where מצי לאהדורי only ע״י הדחק), it is not worth even a פרוטה (even if the owner did not see him disgorge it).**** Therefore he is not liable to pay him for the actual value. However he is liable for the entire הנאת מעיו.¹⁰

תוספות responds to an anticipated difficulty:¹¹

ואפילו אי זה נהנה וזה לא חסר פטור¹² מכל מקום כיון דשוין כל שהוא אז מיחייב בכל¹³ – And even if the rule is, זנוזל״ח the נהנה is פטור, nevertheless since it is worth something (even פחות משו״פ), therefore he is liable to pay for everything –

תוספות proves that if there is a חסר, the נהנה is liable for the entire הנאה: כדאמרינן התם (בבא קמא דף כ,ב) משום דאמר ליה את גרמת לי היקפא יתירתא מיחייב בכל הנאה – As the גמרא states there,¹⁴ ‘because he (the מקיף) says to him, ‘you caused me extra fencing’’,¹⁵ therefore the ניקף is liable for his entire benefit¹⁶ –

או משום שחרוריתא דאשיתא¹⁷ מיחייב לכולי עלמא בכל¹⁸ – Or a similar ruling there; on account of blackening the walls, the squatter is liable for everything according to all opinions.

תוספות offers an alternate explanation why it is considered באין כאחד: ורבינו יצחק בן אברהם פירש דמיירי אפילו באוכלין דלא מאיסי¹⁹ – And the ריצב״א explained that we are even discussing a case where the food did not become repulsive

וכיון דתחב לו בבית הבליעה ובלע ונהנה מיד חשוב באין כאחת²⁰ – But since it was thrust down his throat and he swallowed the תרומה immediately and derived benefit it is considered באין כאחת –

אף על פי שאין כאחד ממש כדאשכחן בסוף פרק ד׳ אחין (יבמות דף לג,א ושם) – Even though technically it is not exactly באין כאחד; as we find in the end of פרק ד׳ אחין –

דמפרש בעל מום ששמש בטומאה דאתו בהדי הדדי²¹ כגון שחתך אצבעו בסכין טמאה²² – Where the גמרא explains that there can be a case where a בעל מום who was טמא served in the ביהמ״ק and he is חייב two חטאות, because the two איסורים of מום and טומאה happened simultaneously; for instance he cut his finger (which made him a בעל מום) with a knife which was טמא (which made him טמא). This concludes the citation from the גמרא.

אף על פי שאי אפשר שלא יגע בסכין קודם שיחתוך ²³: Even though it is impossible that he should not touch the knife (which makes him טמא) before he cut himself (which makes him a בעל מום); nevertheless since they are in such close proximity in time it is considered בב״א; similarly here since he swallowed it immediately after it was in his mouth it is considered באין כאחד.

SUMMARY The case of קלב״מ by תחב לו בבית הבליעה is (only) when the תרומה was initially worth a פרוטה and now it is worth less than a פרוטה, but since there was a חסר (of even less than a פרוטה) he must pay for the entire הנאה (of a פרוטה or more). According to the ריצב״א, since the act of swallowing followed immediately after the thrusting, it is considered באין כאחד and the פטור of קלב״מ applies.

THINKING IT OVER תוספות proves that by זה נהנה וזה חסר, the נהנה is obligated to pay (not only for the חסר, but) for the entire הנאה. However, the cases which תוספות cites are where the חסר was more than a שו״פ; however here the חסר was less than a שו״פ (for which there is no חיוב).²⁴ How can תוספות compare the cases?!²⁵ Additionally; by the house the squatter is paying the full rent which the owner could have received. However here, the eater is paying more that owner could have received for this partially swallowed morsel!²⁶

footnotes: ¹ Seemingly the original question remains he should have disgorged it, so the חיוב ממון precedes the חיוב מיתה. ² If it was thrust in his throat in such a manner that it is מצי לאהדורי only ע״י הדחק; the food is therefore repulsive and worthless, so the eater ate something worthless and no payment is required. ³ The eater did not steal it; the point where he can possibly be liable is when it is מצי לאהדורי ע״י הדחק, at which point it is worthless to the owner, so he does not owe the owner anything for destroying (by swallowing) something which is worthless. ⁴ He should pay the owner, for the benefit which he derived by swallowing the תרומה. ⁵ The one who thrust it down his throat in a place which made it worthless to the owner; he should be liable to pay. ⁶ This question follows the view of the ר״י in the previous תס׳ ד״ה ואי [TIE Footnote # 8] that if it is not בעולם, only the גזלן is liable but not the eater. Seemingly here too since now it is worthless for the בעלים it should be considered אינו בעולם. However, according to רש״י, who maintains that he is always חייב for הנאת מעיו [TIE footnote # 4 there], and the ריצב״א [TIE footnote # 19] who maintains that he is פטור only because of the אנן סהדי (which does not apply here since מצי לאהדורי ע״י הדחק); there is (seemingly) no question why the eater is חייב. ⁷ In this case of מצי לאהדורי ע״י הדחק it is not considered אינו בעולם (see footnote # 6). ⁸ If the נבילה would not be fit (for a גר תושב) it would be understood why it is not מטמא, for it is no longer considered an (edible) נבילה, and only an edible נבילה is מטמא. ⁹ תוספות answers that indeed in most cases he would be חייב for everything (since שלא בפניו חזיא), however he we are discussing a special case. ¹⁰ It seems that even though the food (in this ‘swallowed’ state) is not worth a פרוטה (if it would be sold in the open market), nevertheless the person who is swallowing this food (which was worth (more than) a פרוטה, is receiving הנאת מעיו worth a פרוטה (for if he would want to have this amount of הנאת מעיו it would cost him a פרוטה to buy the proper food). ¹¹ If we assume זה נהנה וזה לא חסר is פטור, the eater should be פטור here as well. See footnote # 12 ¹² זה נהנה וזה לא חסר literally means, this one is deriving benefit and this (other) one is not losing. The classical case of זנוזל״ח is where a squatter lived in someone’s property, where the owner left it vacant and has no intention of using it or renting it out. The squatter is נהנה for otherwise he would have to pay rent, and the owner is not losing anything, since he is not using it at all. There is a discussion whether the squatter needs to pay rent to the owner (after he lived there). Seemingly our case here is a זנוזל״ח situation. The eater is נהנה for a שוה פרוטה (the הנאת מעיו, see footnote # 10), while the owner is not losing anything by the eater swallowing it, since even before he swallowed it (once it was מצי לאהדורי only ע״י הדחק) it was not a שו״פ. ¹³ Since the swallower caused the owner a loss (even though it is פחות משו״פ), it is not considered לא חסר, and the נהנה must pay for the entire הנאה; not just for the חסר. See ‘Thinking it over’. ¹⁴ The case is where there is a landowner (ראובן) whose field is surrounded (without fencing) on all four sides by a surrounding landowner (שמעון). If שמעון build a fence around the outside perimeter of all his properties (thereby also enclosing and protecting the property of ראובן), the rule is that ראובן must pay שמעון his part in the expense of this field, since ראובן is deriving benefit from this fence. The גמרא asked, this proves that זנוזל״ח is חייב (for seemingly שמעון is building the fence for himself, why should it bother him that ראובן also derives some benefit from it). ¹⁵ It is not a case of לא חסר, for שמעון is losing on account of ראובן. Since ראובן is in the middle of his fields the amount of fencing increases. If not for ראובן the perimeter of שמעון would be smaller. ¹⁶ ראובן must pay the valued amount of the benefit he received for having his property protected, which can turn out to be much more than the extra fencing needed to cover the חסר of ראובן. We see that if there is even a relatively small חסר, the נהנה must pay for the entire הנאה received. ¹⁷ This is referring to the case of the squatter (see footnote # 12); if the squatter caused the walls to be blackened by having a fire burning in the house, etc., the squatter must pay the full rental value (the הנאה he received) and it is not sufficient to pay the landlord for the minimal damage he caused (the חסר). Again we see that by זה נהנה וזה חסר, the payment is for the נהנה and not just for the חסר. ¹⁸ Similarly here even though the חסר is miniscule (פחות משו״פ), nevertheless the נהנה (the eater) must pay for the entire הנאת מעיו (which is [more than] a שו״פ). See ‘Thinking it over’. ¹⁹ The question is why is it באין כאחת; since it is not מאיסי, the eater should have disgorged it, and since he did not, he is חייב ממון even before he swallowed it and became מחויב מיתה so there is no קלב״מ? ²⁰ If it would be in a case where מצי לאהדורה, then the בליעה is not מיד so it is not באין כאחד; however if it is מצי לאהדורה only ע״י הדחק; since the בליעה והנאה follows immediately, it is considered באין כאחד. See רש״ש. ²¹ Generally the rule is אין איסור חל על איסור so therefore if he was first a בעל מום who is אסור בעבודה, the איסור טומאה would not be חל on the איסור מום; however if both איסורים became effective בב״א then both איסורים take effect. ²² The כהן became a בעל מום and טמא when he cut his finger with the סכין טמא. Since it is בבת אחת, we say איסור חל על איסור and he is חייב two חטאות, if he did the עבודה בשוגג. ²³ See תוספות ישנים here who states: ורבינו תם פירש כיון שהוא במקום דלא מצי לאהדורי אלא על ידי הדחק כבר נהנה גרונו ובאין כאחד. ואם תאמר והיאך יתחייב ממון כיון שתחב לו באונס, ויש לומר כיון דמצי לאהדורה על ידי הדחק ולא הדרה ניחא ליה בהנאה זו. The ר״ת explained that since (the תרומה) is in a place where he cannot disgorge it only ע״י הדחק, his throat derived הנאה (for חיוב מיתה) and (the מיתה וממון) come simultaneously. And if you will say how can he be liable for payment since it was thrust into him against his will? And one can say; that since he can disgorge it ע״י הדחק and he did not disgorge it he is pleased with this benefit. ²⁴ See footnote # 13 18. ²⁵ See מהרש״א ומהר״ם שי״ף and סוכ״ד אות קא. ²⁶ See מחנה אפרים הלכות מכירה דיני אונאה סי׳ כו.

רב אשי אמר בזר שאכל תרומה משלו וקרע שיראים כולי – רב אשי said; by a Zohr who ate his own תרומה and ripped silk, etc.

OVERVIEW רב אשי explained that there is קלב״מ by תרומה in a case where a זר ate תרומה (for which there is a חיוב מיתה), while at the same time he was ripping someone’s clothes (which is a חיוב ממון). He is exempt from paying for the clothes since he is מחויב מיתה for eating the תרומה. תוספות discusses the novelty in sרב אשי׳ solution. --------------------– **פירש הקונטרס¹ דסבירא ליה לרב אשי דמיתה לזה ותשלומין לזה² פטור –

רש״י explained that ר״א maintains that** when there is a חיוב מיתה for one party and a payment due to another party, he is exempt from paying even though the חיוב מיתה was to a different party than the חיוב ממון – ופליג³ אדרבא דאמר בפרק קמא דסנהדרין (דף י,א ושם) פלוני בא על בת פלוני⁴ והוזמו⁵ – And ר״א argues with רבא who ruled in the first פרק of מסכת סנהדרין; witnesses who testified; ‘that person had relations with the daughter of another person’, and the witnesses were impeached, the rule is that the witnesses that were impeached – נהרגין ומשלמין ממון לזה ונפשות לזה – Are killed and they pay; money to one party, and their life to the other party. This concludes the statement of רבא, which תוספות clarifies – פירוש ממון לבת שרצו להפסיד לה כתובתה⁶ ונפשות לזה שאומר שבא עליה⁷ – The explanation is that the עדים זוממין pay money to the daughter, since the עדים זוממין wanted to cause her to lose her כתובה, and they forfeit their lives to this man who they claimed that he was with her. In summation: According to רש״י this is a case of ממון לזה (the owner of the שיראים) ונפשות לזה (to הקב״ה for a זר eating תרומה), and nevertheless רב אשי maintains that קלב״מ is effective even in such a case and he argues with רבא who maintains that by ממון לזה ונפשות לזה there is no קלב״מ. תוספות disagrees with פירש״י:⁸ ואין נראה⁹ דאי חשיב אכילת תרומה וקריעת שיראין ממון לזה ונפשות לזה – And this is not תוספת view; for if you consider eating תרומה and ripping שיראים a case of **ממון לזה ונפשות לזה –

אם כן תקשי ליה לרבא הא דתנן בהמניח את הכד (בבא קמא דף לד,ב ושם) – If** this is indeed so (that מיתה לשמים is considered מיתה לזה וממון לזה), there will be a difficulty on רבא from that which we learnt in a משנה in פרק **המניח את הכד –

והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור מפני שנידון¹⁰ בנפשו – ‘And he who lit the stack** of grain on שבת is exempt from paying for the grain since he is liable with his life’ (he is חייב סקילה for חילול שבת) – והיינו מיתה לזה משום שבת ותשלומין לזה משום גדיש – And this is (according to רש״י) a case of מיתה to one (לשמים) because of חילול שבת, and payment to this person because he destroyed his heap of grain; why is there a ruling of קלב״מ (according to רבא) since (according to רש״י) it is ממון לזה ותשלומין לזה where רבא maintains we do not rule קלב״מ – אלא על כרחך חשיב מיתה ותשלומין לאחד – Rather perforce we must conclude that the case with the grain is considered מיתה ותשלומין to one; even though the מיתה is לשמים, nevertheless – הואיל ולא מתחייב מיתה בשביל אדם אלא לשמים – Since he is not liable for מיתה because of another person, but rather he is מחויב מיתה לשמים; that is not considered מיתה לזה ותשלומין לזה but rather מיתה ותשלומין לאחד – והכא נמי אכילת תרומה וקריעת שיראין הוי מיתה ותשלומין לאחד – So here too; (the חיוב מיתה לשמים for) eating תרומה and the חיוב ממון for ripping the שיראים is considered מיתה ותשלומין לאחד and there is no dispute between רב אשי and רבא. In summation; תוספות maintains that if there is a חיוב מיתה לשמים (for eating תרומה or being מחלל שבת) and a חיוב ממון to an individual, it is considered מיתה ותשלומין לאחד and he is פטור; only in a case where there is a חיוב מיתה to one person (like the עדים זוממים who attempted to be מחייב מיתה the alleged בועל) and a חיוב ממון to another person (the בת/אב), do we say מיתה לזה וממון לזה חייב. תוספות offers an alternate view: ורבינו יצחק רצה ליישב פירוש הקונטרס דחשיב הכא מיתה לזה ותשלומין לזה – And the ר״י wanted to validate sרש״י explanation that here (by אכילת תרומה וקריעת שיראין) it is considered מיתה לזה ותשלומין לזה (and it differs from the case of גדיש) – לפי שהן ב׳ מעשים אכילת תרומה וקריעת שיראין¹¹ – Because here there were to separate acts; eating of the תרומה (the מיתה) and the ripping of the שיראין (the money) – וכן פלוני בא על בתו של פלוני הם ב׳ עדיות – And similarly in the case of רבא where עדים testified that this person was with that person’s married daughter; there are two separate **testimonies –

שהיו יכולין להעיד עליו בלא הבת ועל הבת בלא עליו – For the** witnesses could have testified only on the man without mentioning the daughter, or they could have testified on the daughter without mentioning the man; they could have either said – פלוני בא על נערה המאורסה פלונית זינתה¹² – That man was with a נערה המאורסה, without mentioning her name, or that נערה המאורסה committed adultery without mentioning the man. They are two acts. Therefore in these two cases it is indeed a situation of ממון לזה ונפשות לזה, since they were two separate acts (or testimonies), and in such a case there is a dispute between רב אשי ורבא whether קלב״מ applies – אבל מדליק גדיש הכל בא על מעשה אחד ולכך חשיב מיתה ותשלומין לאחד – However in the case of מדליק גדיש everything came through one action (by burning the גדיש he was מחויב מיתה and ממון), so therefore it is considered מיתה ותשלומין לאחד. In summation according to the ר״י (in פרש״י) if one act causes the חיוב מיתה וממון (like by גדיש) all agree that קלב״מ applies; however if the חיוב מיתה וממון are caused by two acts (like by תרומה ושיראין, or פלוני בא על בת פלוני), there is a dispute between רבא (who maintains there is no קלב״מ) and רב אשי (who maintains there is קלב״מ).¹³ תוספות presents an opposing view: ואין נראה לרבינו שמשון בן אברהם דהא אמר רב יוסף בפרק קמא דסנהדרין (דף ט,ב ושם) – And the רשב״א does not agree to this distinction (between one act or two acts), for רב יוסף stated in the first פרק of מסכת **סנהדרין –

הביא¹⁴ הבעל עדים שזינתה והביא האב עדים והזימום לעידי הבעל¹⁵ – The husband brought witnesses that** his wife committed adultery (while she was an ארוסה), and the father brought witnesses who impeached the witnesses of the husband; the rule is – עידי הבעל נהרגים ואין משלמין ממון¹⁶ – The עידי הבעל are killed but they do not pay money חזר והביא הבעל עדים והזימום לעידי האב¹⁷ עדי האב נהרגין ומשלמין ממון – The husband returned and brought other עדים who impeached the עדי האב; the rule is that the עדי האב are killed and required to pay; they pay – ממון לזה פירוש לבעל שרצו להפסידו כתובה ונפשות לעדים¹⁸ – Money to this one, meaning the husband since they wanted him to lose money by requiring him to pay the כתובה, and their life is forfeited because of what they wanted to do to the original עדי הבעל. והתם על הזמה אחת בא להם הכל – But there it was all caused through one הזמה, so why is it considered ממון לזה and נפשות לזה.**** Why is this different than מדליק גדיש, which is also one act and we do say קלב״מ.¹⁹**** Therefore the רשב״א rejects the idea that one act is considered ממון ומיתה לאחד and two acts are ממון לזה ונפשות לזה.²⁰ תוספות offers another view: **ונראה לרבינו תם²¹ דרבא דוקא גבי עדים זוממים אית ליה דממון לזה ונפשות לזה חייב – And it is the view of the ר״ת that רבא maintains ממון לזה ונפשות לזה חייב only by עדים זוממין –

משום דבעינן שתתקיים הזמה כלפי כל אחד²² – Because there is a requirement that the** punishment for הזמה should be fulfilled regarding each party who was affected by the testimony – ומיהו ממון ונפשות בחד גברא²³ פטור כיון דמתקיים בו קצת הזמה – However when there is a punishment of ממון and נפשות by one person, he is exempt from payment since regarding **this person, a partial הזמה is fulfilled –

אבל בעלמא מודה רבא דממון לזה ונפשות לזה פטור – However elsewhere** (not by עדים זוממין) רבא agrees that ממון לזה ונפשות לזה is פטור; and רבא will agree with רב אשי here. תוספות proves that רבא maintains קלב״מ by ממון לזה ונפשות לזה: דהא גדי סמוך לו ועבד כפות לו דתנן פטור – For in the case where the goat was close to it and the slave was tied to it, regarding which the משנה teaches²⁴ that he is פטור from paying for the goat **–

ומוקמינן בפרק כיצד הרגל (בבא קמא דף כב,ב ושם) בגדי דחד ועבדא דחד²⁵ – And we established** this משנה in פרק כיצד הרגל that it is discussing a case where the goat belonged to one person and the slave belonged to another person; proving that מיתה לזה ותשלומין לזה is פטור. תוספות offers an additional proof that רבא maintains קלב״מ by ממון לזה ונפשות לזה: ועוד דרבא גופיה אית ליה בפרק בן סורר ומורה (סנהדרין דף עד,א) דרודף²⁶ ששבר כלים – And additionally, it is רבא himself who maintains in פרק בן סורר ומורה that a רודף, who broke utensils while chasing his intended victim **–

בין של נרדף בין של כל אדם פטור²⁷ אף על גב דהוי מיתה לנרדף ותשלומין לבעל הכלים – Whether** the utensils belonged to the נרדף or to any other person, the רודף is פטור from paying for the broken utensils since it is קלב״מ. The קלב״מ is effective there even though the מיתה is on account of the נרדף and the payment is to the owner of the utensils, who are two different people. It is a classic case of מיתה לזה וממון לזה and nevertheless we rule קלב״מ. תוספות however, rejects this last proof:** ומיהו התם גבי רודף רבה גרס כדמוכח בהגוזל בתרא²⁸ (בבא קמא דף קיז,ב) – However, there regarding a רודף the text reads רבה,** not רבא, as is evident in פרק הגוזל בתרא, therefore there is no proof from there as to the view of רבא – ובפרק קמא דסנהדרין²⁹ (דף י,א) הוי רבא – For in the first פרק of מסכת סנהדרין the גירסא is רבא. In summation; the ר״ת maintains that in all cases we say קלב״מ, regardless to whom the חיוב מיתה וממון were and regardless whether it was done in one act or different acts. The only exception is by הזמה, where we require that כאשר זמם should be fulfilled to each potential victim, so therefore the rule by הזמה is נהרגין ומשלמין. תוספות continues to espouse the view that מיתה לזה וממון לזה is פטור: **ועוד אומר רבינו תם דעל כרחך לכולי עלמא מיתה לזה ותשלומין לזה פטור – And furthermore says the ר״ת that perforce you must say that everyone maintains מיתה לזה ותשלומין לזה is פטור –

דהא קים ליה בדרבה מיניה דפטור נפקא לן מלא³⁰ יהיה אסון וגומר – For we derive** the rule that קלב״מ is פטור, from the verse **לא יהיה אסון, etc. –

והתם הוי מיתה לאשה ותשלומין לבעל שהולדות שלו – And there the מיתה is for** killing the woman and the payment is to the husband the ‘owner’ of the fetuses; proving the קלב״מ applies even when it is מיתה לזה וממון לזה. תוספות rejects this proof: ואומר רבינו יצחק דאינה ראיה דהתם כיון שהולדות הן בגוף האשה – And the ר״י argues that it is not a valid proof, for there (by the aborted pregnancy) **since the fetuses are inside the woman’s body –

חשיב מיתה ותשלומין לאחד³¹ – It is considered מיתה ותשלומין לאחד** (even though the actual payment is made to the husband – The ר״י proves that since it is בגוף האשה it is considered מיתה וממון לא׳: תדע דבפרק בן סורר ומורה (שם דף עד,א) בעי לחייב כשאין אסון באשה³² – You should know that this case is to be considered as מיתה ותשלומין לאחד, because in פרק בן סורר, the גמרא wanted to hold the attacker **liable when there was no אסון to the woman –

אף על גב דניתן להצילו בנפשו דבמצות שבמיתה³³ הכתוב מדבר – Even though** that the victim is permitted to be saved at the expense of the attacker’s life (he is a רודף); we know that he is a רודף**, for the פסוק is discussing a capital crime.** The reason (the גמרא initially assumed that) he is חייב (if לא יהיה אסון by the woman) is **–

משום דהוי מיתה לזה שרצה להורגו ותשלומין לבעל – Because** the רודף is חייב מיתה to the person he wished to kill, and the payment is to the husband this proves that the גמרא there maintains that מיתה לזה וממון לזה חייב – ואפילו הכי כשיש אסון פטור³⁴ – And nevertheless if there is an אסון (if the woman was killed), the רודף is פטור from paying דמי ולדות to the husband because of קלב״מ, but seemingly it is מיתה לזה (to the woman) and ממון לזה (to the father) why is there קלב״מ – והיינו משום דחשיב מיתה ותשלומין לאחד לפי שהן בגוף האשה כדפרישית – So the reason must be because it is considered מיתה ותשלומין לאחד since the fetus is in the woman’s body, as I explained previously. In summation: There is a dispute between the ר״י and the ר״ת what we derive from the פסוק of ולא יהיה אסון (by ונגפו אשה הרה), the source of קלב״מ. The ר״ת maintains that it is a case of מיתה לזה ותשלומין לזה; therefore we say קלב״מ in all cases. The ר״י maintains that the קלב״מ there is in a case where it was in one body, and therefore the rule of קלב״מ is limited to where the חיוב מיתה וממון were done in one act (according to רבא). תוספות offers a novel view: **ורבינו יצחק בן אשר אומר דבכל מקום מיתה לזה ותשלומין לזה חייב³⁵ – And the ריב״א says that מיתה לזה ותשלומין לזה is חייב in all instances –

ועבד כפות לו³⁶ ורודף³⁷ שאני דניתן להציל לכל אדם וחייב מיתה לכל העולם – And the** cases of ‘a slave tied to it’ and the case of רודף are different, and we rule there that he is פטור, even though it is (seemingly) מיתה לזה וממון לזה, because the רודף can be killed by anyone and he is חייב מיתה to the whole world not only to the עבד and נרדף respectively; he is חייב מיתה – [אף לבעל העבד³⁸ ולבעל הכלים] ולהכי חשיב מיתה ותשלומין לאחד – [Even to the owner of the (עבד) [goat] and the owner of the utensils (for they may kill him since he is a רודף)], so therefore it is considered מיתה ותשלומין לאחד and therefore he is פטור. However if it would be a case of מיתה לזה וממון לזה, he would be חייב. תוספות anticipates a difficulty with the idea that a רודף is חייב מיתה לכל העולם: ואף על גב דמעיקרא³⁹ בפרק בן סורר (גם זה שם) חשיב רודף מיתה לזה ותשלומין לזה – And even though that initially the גמרא in פרק בן סורר considered a רודף (who accidently aborted fetuses) to be a case of מיתה לזה ותשלומין לזה (and that is why the רודף is חייב דמי ולדות if there was no אסון to the אשה); this however contradicts the ריב״א who maintains that by a רודף it is always מיתה ותשלומין לאחד since the רודף is חייב מיתה לכל העולם –

תוספות replies: לפי המסקנא דקאמר אלא לא שנא חזר בו מאותה סברא⁴⁰ – According to the conclusion however, when the גמרא said ‘rather there is no difference’, at that point the גמרא retracted from that logic that רודף is considered מיתה לזה וממון לזה – והכי פירושו אלא לא שנא משום דהוי מיתה ותשלומין לאחד – And this is the explanation of the answer, ‘but rather there is no difference’; he always is פטור since it is מיתה ותשלומין לאחד. תוספות responds to an anticipated difficulty:⁴¹

[And here by אוכל תרומה וקרע שיראין, it is considered מיתה ותשלומין לאחד, just like מדליק גדש on שבת].

SUMMARY A chart summarizing some of the different cases and differing views.

THINKING IT OVER

1. תוספות asks on פרש״י (who considered the case of זר שאכל וכו׳ וקרע וכו׳ a case of מיתה לזה וממון לזה [since the מיתה is לשמים]),⁴³ from the case of המדליק את הגדיש where it is מיתה לזה (לשמים) ותשלומין לזה and nevertheless he is פטור; proving that מיתה לשמים and ממון לאדם is considered מיתה וממון לאחד.⁴⁴ However רש״י never mentioned מיתה לשמים, rather רש״י stated: ואע״ג דמיתה לאו משום ממונא דניזק אתיא ליה מיפטר, וסב״ל לרב אשי מיתה לזה ותשלומין לזה פטור, meaning that if the חיוב ממון was not caused by the חיוב מיתה (as in the case of זר וכו׳ וקרע [where the חיוב ממון is because of וקרע and the חיוב מיתה is because the אכל]) there is no קלב״מ. Therefore there is no question from המדליק את הגדיש, since there the חיוב ממון stems from the very same act which causes the חיוב מיתה?!
2. The ר״י maintains in פרש״י that if the חיוב ממון וחיוב מיתה are caused by two acts, like פלוני בא על בת פלוני (the עדים are מחייב מיתה to him and ממון to her) the rule is נהרגין ומשלמין, since they could have testified separately either פלוני בא or בת פלוני נבעלה.⁴⁵ However if they would testify בת פלוני נבעלה it would be a חיוב מיתה (since she is a נערה המאורסה) and a חיוב ממון (loss of כתובה) with one מעשה; how can תוספות write that it is two acts?!⁴⁶
3. The ר״י maintains (in פרש״י) that if the חיוב מיתה וחיוב ממון are caused by one act (like מדליק גדיש) we say קלב״מ.⁴⁷ The רשב״א rejects this, for by the זוממי זוממין the חיוב מיתה וממון are caused by one act and nevertheless rule is נהרגין ומשלמין and there is no קלב״מ.⁴⁸ Seemingly the cases are different. By מדליק גדיש the חיוב מיתה is for burning the גדיש of the בעל הגדיש for whom there is a חיוב ממון therefore there is קלב״מ.⁴⁹ However by זוממי זוממין the חיוב מיתה is to the עדים and the חיוב ממון is to the בעל! How can the רשב״א compare the cases?!

footnotes: ¹ רש״י בד״ה וקרע (לא,א) writes: ואע״ג דמיתה לאו משום ממונא דניזק אתיא ליה מיפטור, וסב״ל לרב אשי מיתה לזה ותשלומין לזה פטור. See ‘Thinking it over’ # 1. ² The חיוב מיתה is - so to speak – to Hashem, while the חיוב ממון is to the owner of the clothes. ר׳ אשי maintains that even under these circumstances (where he is not killed on account of the person to whom he owes money, but for something else, nevertheless) קלב״מ applies. [רש״י, however, does not mention the concept of מיתה לזה וממון לזה regarding זר שאכל תרומה (in the case of תחב לו וכו׳), because there the חיוב ממון to the כהן can only be caused by eating his תרומה, which in turn causes the חיוב מיתה so it is מיתה ותשלומין לאחד (רע״א).] ³ רש״י does not say this, rather תוספות infers this from רש״י. Since רש״י states that ר״א maintains מיתה לזה ותשלומין לזה פטור, this indicates that he disagrees with רבא who maintains מיתה לזה ותשלומין לזה חייב. ⁴ The woman was a נערה המאורסה. ⁵ The process of הזמה is that another set of witnesses testified that the original set could not have seen this act of זנות, for at that exact time they were with us (עמנו הייתם) in another place. The rule is that the last עדות are believed and we punish the initial group by visiting upon them that which they attempted to do to the alleged ones. ⁶ See רש״י there ד״ה ומשלמין that the payment is to the father of the נערה המאורסה for the potential loss of the כתובה, which would go to him, since she is still a נערה ברשות אביה. This explains why it is not ממון ותשלומין לאחד (since seemingly they wanted to be מחייב her מיתה as well, so they are paying her ממון for the כתובה, and מיתה for their testimony that she was מזנה), since the תשלומין is to her father (see מהרש״א). ⁷ Their testimony would have instructed בי״ד to stone this man (and the woman) for living with a נערה המאורסה. ⁸ תוספות will maintain that ממון לזה ונפשות לזה is only if the מיתה וממון are to two people, but not if they are to a person and לשמים. ⁹ תוספות ישנים (אות ה׳) writes: ועוד דאכתי מאי איכא בין רבא לאביי דאפילו אי הוי סבר רבא דיליף מאסון אסון הוי מיחייב כיון דהוי ממון לזה ונפשות לזה. According to (תוס׳ understanding of) רש״י, even if רבא would derive קלב״מ from אסון (which is מיתה בידי שמים) he would still maintain by זר שאכל תרומה (according to רב אשי) that he is חייב since it is מיתה לזה ותשלומין לזה. See מהרש״א that there will be a difference if he ate the תרומה של חבירו, for then it is considered מיתה וממון לא׳, since the חיוב מיתה is on account of תרומה של חבירו and the חיוב ממון is also מצד חבירו (see מהר״ם שי״ף who asks on the מהרש״א; why is there a question from גדיש, since there too it should be considered מיתה וממון לא׳; see רש״ש). The reason רב אשי states אכל תרומה שלו is for novelty of אביי that even in this case of מיתה לזה וממון לזה we say קלב״מ. ¹⁰ Our משנה reads מפני שמתחייב בנפשו. The case there is where someone burnt his friend’s grain on שבת. The משנה rules that he is פטור from paying for the grain on account of קלב״מ. See ‘Thinking it over’ # 1. ¹¹ According to the ר״י that it depends whether it was one act (where it is considered ממון ומיתה לא׳) or if it was two acts (where it is considered ממון לזה ומיתה לזה [and רב אשי maintains that we still say קלב״מ]), the case could have been that he ate the תרומה of the בעל השיראין and nevertheless it would still be considered ממון לזה ומיתה לזה (even though the ממון ומיתה is to one person [the בעל השיראין]), since it required two acts. רב אשי chose not to use this case because then he would (still) be liable to pay for the תרומה since מדאגביה קניה, so therefore רב אשי chose a case where there is no חיוב ממון at all. ¹² See ‘Thinking it over’ # 2. ¹³ See ‘Thinking it over’ # 3. ¹⁴ This is the case of a מוציא שם רע (see דברים [תצא] כב,יג-כא), where the husband claims that she was not a בתולה by the בעילת מצוה, since she was מזנה while she was an ארוסה. If he verifies his claim through עדים, the woman is killed and loses her כתובה. If his claim is falsified (through עדים זוממין) he pays מאה כסף (to her father) and must remain married to her. ¹⁵ The עידי האב said that the עידי הבעל could not have seen this זנות since they were with us elsewhere (עמנו הייתם). ¹⁶ The testimony of the עידי הבעל would have caused her to be killed and to lose her כתובה. On account of כאשר זמם the עדי הבעל should be killed and required to pay her the כתובה, nevertheless the עידי הבעל are killed, but they do not pay her the כתובה since קלב״מ. ¹⁷ These last set of עדים are referred to as זוממי זוממין. ¹⁸ There are three sets of עדים; 1 עדי הבעל (who testify that she was מזנה), 2 עדי האב (who are מזים the עדי הבעל), 3. זוממי זוממין (who are מזים the עדי האב). The עדי הבעל could cause that the woman be killed (מיתה) and that she loses her כתובה (ממון). When the עדי האב are מזים the עדי הבעל they could cause that the עדי הבעל should be killed (and that the עדי הבעל pay ממון to the אשה for attempting to make her lose the כתובה, which in actuality they will not pay because of קלב״מ) and that the בעל should now pay the מאה כסף (for מוצש״ר) and her כתובה. When the זוממי זוממין testify they cause that the עדי האב be killed (for attempting to kill the עדי הבעל) and pay money to the בעל (for attempting to make him pay the מאה כסף and the כתובה). ¹⁹ See ‘Thinking it over’ # 3. ²⁰ It is not clear how the רשב״א differentiates between the two cases of זוממי זוממין and פלוני בא (where there is no קלב״מ), and the two cases of תרומה and גדיש (where we say קלב״מ). Perhaps he agrees to שיטת התוס׳ who distinguishes between מיתה לשמים (by גדיש ותרומה) where we say קלב״מ, and מיתה for a person (by פלוני בא and זוממי זוממין) where there is no קלב״מ. ²¹ The ר״ת does not differentiate whether it is one act or two acts or whether it is מיתה לאחר or מיתה לשמים; in all cases we say קלב״מ. The only exception is in certain instances of הזמה as תוספות clarifies. ²² The עדים who testified that פלוני בא על בת פלוני wanted to hurt two people; the man (by sentencing him to death) and the woman (by making her lose her כתובה [see footnote # 6]). Each of these potential two victims is entitled that the כאשר זמם be fulfilled regarding the attempt on him. Therefor the עדים need to be killed for the attempt on the man and also need to pay for the attempt on the woman. [See שיטת הקדמונים ב״ק עמוד קיג that the ר״ת derives this from the פסוק of ועשיתם לו כאשר זמם [לעשות לאחיו], that there must be punishment for each one.] ²³ This would be in the case of a מוצש״ר (see footnote # 15) where the עדי האב were מזים the עדי הבעל, and we rule that the עדי הבעל are נהרגים ואינם משלמים (even though it is by הזמה [where we require that שתתקיים הזמה כלפי כל אחד] and the עדי הבעל wanted to cause her to be killed and lose her כתובה), nevertheless since it is all regarding the same woman we say קלב״מ since a partial כאשר זמם was fulfilled regarding the woman. However by פלוני בא וכו׳ (or זוממי זוממין) the rule is נהרגין ומשלמין since the עדים wanted to kill the בועל and make the woman lose money (and the עדי האב wanted to kill the עדי הבעל and make the בעל pay); the עדים זוממין wanted to hurt two separate people, therefore the rule is נהרגין ומשלמין. ²⁴ The actual משנה is in ב״ק סא,ב, where it states that if someone sets fire to a pile of grain and the goat was near the pile and the slave was tied to the pile, the arsonist is פטור from paying for the goat. ²⁵ The גמרא there said that (according to ריש לקיש) the משנה is discussing where the goat belonged to one person and the slave belonged to another person and he lit the fire directly on the slave (for which there is a חיוב מיתה); he is exempt from paying even for the goat, which belonged to another person. This is a case of מיתה לזה וממון לזה. ²⁶ רודף – literally a chaser – refers to a person who is chasing after another person to kill him (or to commit an illicit act of cohabitation). The rule is that anyone (including the נרדף; the one being chased) may kill the רודף if there is no other way to prevent the רודף from committing the crime. [See footnote # 40.] ²⁷ The רודף is חייב מיתה (by anyone) because of his act of רדיפה see footnote # 26. ²⁸ The גמרא there cites this ruling of רבה (regarding רודף) in connection with an episode in which רבה ruled accordingly. ²⁹ This is referring to the first case תוספות cited regarding פלוני בא על בת פלונית, which indicates that רבא maintains מיתה לזה וממון לזה חייב (see footnote # 6). ³⁰ The פסוק in שמות (משפטים) כא,כב reads; וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה ונתן בפלילים. We derive form this פסוק (see the משנה on לו,ב) that the aggressor (who inadvertently hit the woman) must pay (to the husband) for aborting the children, provided there was no אסון for the woman (she was not killed); however if there was an אסון (the woman was killed), the aggressor does not pay the דמי ולדות since it is קלב״מ for killing the woman. ³¹ The ר״י here is following generally the reason which was mentioned previously (see ‘In summation’ by footnote # 13) that if it is one act it is considered מיתה ותשלומין לאחד and that is why it is קלב״מ, so certainly here where the fetus is part of the woman’s body, so regardless that the payment is made to the husband, the loss of the fetus can be ascribed to the woman and it is מיתה וממון לאחד. ³² The גמרא there is discussing the same case as in footnote # 30 where the attacker wanted to kill someone and instead caused a woman’s baby to abort. In a case where the woman was not killed, the attacker must pay דמי ולדות. The גמרא there asks if the rule is that a רודף may be killed under all circumstances (even if the attack can be avoided by wounding the רודף, nevertheless the רודף may be killed), why should the רודף pay the דמי ולדות, since he was under a death sentence (for he is a רודף to the other person).[See footnote # 40.] ³³ See רש״י there who writes: במצות שבמיתה. שהוא מתכוין להרוג את חבירו והכה את האשה הכתוב מדבר. The attacker was planning on killing another person and accidently hit the woman. He is therefore a רודף who is חייב מיתה. ³⁴ Why is there a difference between the case where he did not kill the woman [and he has to pay even though he is מתויב מיתה since he is a רודף, and nevertheless he is חייב for we consider it מיתה לזה וממון לזה], and the case where he killed the woman; the same rule should apply since it is still מיתה לזה וממון לזה. Therefore we must conclude that if he killed the woman, the fetus is in the same body and therefore he is פטור for it is מיתה וממון לא׳. However if the woman was not killed, it is a case of ממון לזה ומיתה לזה; the act of רדיפה to the man for which he is חייב מיתה and the act of hitting the woman for which he is חייב ממון. ³⁵ This is the opposite of שיטות ר״ת who maintains that ממון לזה ומיתה לזה is always פטור; however the ריב״א maintains that (according to רבא) ממון לזה ומיתה לזה is always חייב. ³⁶ See footnote # 25, where he set fire to grain and someone’s עבד was tied and there was a goat nearby; the arsonist is exempt from paying for the goat since it is קלב״מ for the עבד. ³⁷ See footnote # 27 that the רודף is פטור from paying for the כלים (of others) which he broke since קלב״מ. ³⁸ The רש״ש amends this to read; לבעל ¬הגדי. It is to the בעל הגדי that there is a חיוב ממון. ³⁹ See footnote # 34. ⁴⁰ ר׳ יונתן בן שאול ruled there that if one can stop the רודף by merely wounding him (and not killing him), and in fact he killed the רודף the killer is חייב מיתה. The גמרא proved that this is so from the fact that one has to pay the דמי ולדות if the mother was not killed. If the rule is that one may kill the רודף under all circumstances (even if he can be restrained by wounding him), why does the רודף need to pay for the ולדות; he is מחויב מיתה, and קלב״מ. Therefore we need to say that the חיוב ממון is when he could be restrained by wounding him (and one is forbidden to kill the רודף), therefore since there is no חיוב מיתה, there is a חיוב ממון. The גמרא wanted to reject this proof (and one may always kill the רודף), and the reason there is a חיוב ממון is because it is מיתה לזה (to the potential killer of the רודף) and ממון לזה (to the בעל האשה) therefore there is no קלב״מ (see תוספות previously footnote # 34). The גמרא did not accept this argument but insisted that by רודף it is always considered מיתה וממון לא׳ as רבה ruled. Therefore one will be חייב ממון for the ולדות only if the רודף can be restrained by wounding the רודף; so only then is there no קלב״מ. This supports the view of the ריב״א that by every רודף (who cannot be restrained except by killing him), it is considered מיתה וממון לא׳ and קלב״מ is effective. ⁴¹ According to the ריב״א that מיתה לזה וממון לזה is always חייב (except for רודף), why does רב אשי maintain here that he is פטור and similarly why is he פטור by גדיש it is מיתה לזה וממון לזה. ⁴² In these two cases it is מיתה לשמים; therefore it is considered מיתה וממון לאחד. See ‘In summation’ on page 3 of this תוספות. ⁴³ See footnote # 1. ⁴⁴ See footnote # 10. ⁴⁵ See footnote # 12 ⁴⁶ See רע״א and סוכ״ד אות י. ⁴⁷ See footnote # 13. ⁴⁸ See footnote # 19. ⁴⁹ The ר״י (presumably) merely meant to say that even when the חיוב מיתה is לשמים (like in all three cases of תרומה, פלוני בא וכו׳ and גדיש), nevertheless we can distinguish between one act (גדיש) and two acts (תרומה ופלוני בא וכו׳), and not like תוספות who compared all חיובי מיתה לשמים (that it is considered מיתה וממון לא׳); however the ר״י (perhaps) never meant to say that there is no difference to whom the חיוב מיתה is!