Tosefta Kifshutah on Bava Batra Chapter 10
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
- **האומ' נתתי שדה פל' לפל' וכו'.**שתי הבבות כאן בבבלי גיטין מ' ב', בשינוי סדר, כלעיל בסמוך פ"ט, שורה 37.
1-2. **לא אמר כלום, שמא זכה לו על ידי אחר.**בבבלי הנ"ל: חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר. ובתוספות שם, ד"ה חיישינן: האי חיישינן הוי וודאי וכו'. ובגמרא להלן שם: הודאת בעל דין כמאה עדים דמי. מי אוכל פירות וכו'. וברשב"א התקשה מאד בסיגנון התלמוד, והיה צריך לומר: מי הוא בעל דין, וגם מאמר רבה אינו מובן, והרי הברייתא לא הזכירה כלל השלשת הפירות. ומשום כך כתב הרשב"א שהיה מסתבר לו לפרש שהשאלה היתה על הבבא שלנו שאמרו בה: חיישינן שמא זיכה וכו', ופירשו שיש כאן ספק שמא זיכה, או לא זיכה, ולפיכך שאלו אם "חיישינן", מי אוכל פירות. אבל בסוף הסיק הרשב"א: אלא שמצאתי בתוס' ב"ב פ[עשירי]¹ האומר נתתי שדה פלוני לפלוני והוא אומר לא נתן לי, לא אמר כלום שמא זכה לו ע"י אחר, מדקתני לא אמר כלום, משמע שהוא אוכל פירות כדברי הנותן, והודאתו של זה אין בה ממש. ולפי זה מודה רבינו לשאר כל המפרשים שאין בהכחשתו ממש, משום שכיצד יכול לומר לא נתן לי כלום, והרי אינו יכול לדעת.
footnotes: ¹ כן מעתיק בנ"י שם, עמ' ק"ב בשמו. וכ"ה במגיד משנה פ"ד מה' זכייה ומתנה הי"ב, אלא שלא הזכיר את שם הרשב"א.
- **ואם אמ' כתבתי שטר ונטלתי מעות וכו'.**בבבלי לא נזכר "ונטלתי מעות", ולכאורה בנותן מתנה גרידא עסיקינן. אבל להלן בבבלי שם בכמה נוסחאות:² מי אוכל פירות, רב חסדא אמר מוכר אוכל פירות. ובחי' הרשב"א הנ"ל שם: מוכר אוכל פירות, ואיכא נסחי דכתיב בהו מזכה, ולספרים נמי מוכר, לא דקדק בלשונו, לפי שהדין אחד בין במוכר בין בנותן. ועיין בתוספות שם, ד"ה הודאת.
footnotes: ² עיין בהוצאת רמא"ש פלדבלום.
- **האומר עשיתי פלני עבדי בן חורין וכו'.**בבא זו נשמטה בכי"ו ע"י הדומות, וישנה בד, בכי"ע ובבבלי הנ"ל.
- **שמא זיכה לו על ידי אחר.**ונחלקו הראשונים אם הוא צריך גט שחרור, עיין בהשגות הראב"ד על הרי"ף גיטין פ"ד סי' תס"ט ובר"ן שם ובטיו"ד סי' רס"ז.
- **האשה שהיתה משרת, והשביחה את הנכסים וכו'.**בד: האשה שהיתה יורשת ועמדה והשביחה את הנכסים. ובכי"ע: האשה שהיתה כשרת³ ועמדה והשביחה את הנכסים. ואין ספק שגירסת ד הוא תיקון על פי דברי ר' ירמיה בבבלי קמ"ד א'. וכן וודאי גמור הוא שגם לפנינו צ"ל: שהיתה כושרת.⁴ וכן בתשובת הר"ש משנץ (בשו"ת מהר"מ בר ברוך, ד' פראג סי' שי"ח): כדמוכח בתוספת במי שמת, דתניא האשה שהיתה כשרתה וכו'. וכן בתשובת הריצב"א (שם סי' שי"ט): אשה שהיתה מכשרת⁵ וכו'. וכן בשו"ת הרשב"א ח"ד סי' קנ"ב (ד' שאלוניקי, כ"ז ע"ב): האשה שהיתה כו', וצ"ל: כו[שרת]. ופירש הר"ש משנץ שם: אשה שהית' כשרתה, פי' מכשרת⁶ במלאכתה וכו', כלומר, אשת חיל. ובמשנתנו פ"ט מ"ג: האשה שהשביחה את הנכסים, השביחה לאמצע. ושאלו בבבלי שם (קמ"ד א'): אשה בנכסי יתמי מאי עבידתה. אמר ר' ירמיה באשה יורשת.⁷ והיה מקום לומר שבאשה שאינה יורשת ואין לה חלק כלל בנכסים, לא תטרח בעד אחרים, ואעפ"י שהיא בתוך הבית, לא מחלה ונוטלת בשבח. והוכיח הר"ש (בשו"ת מהר"ם ב"ב הנ"ל) מכאן שאפילו באינה יורשת אינה נוטלת בשבח, שהרי בבבא שלנו לא נזכר כלל עניין האמצע, כמו שנזכר להלן בתוספתא בסמוך, והוא משום שבאשה שאינה יורשת עסיקינן.
footnotes: ³ צוקרמנדל הוריד גירסא נכונה זו לשנו"ס, והעתיק בשיבוש: כשרה. ⁴ ונתחברה הוי"ו לכ"ף, ויצא: משרת. ⁵ בהוצ' בלוד בטה"ד: משכרת. ⁶ כלומר, זריזה וממולחת, מוכשרת, אשת חיל. וכן מתורגם אשת חיל (משלי י"ב ד', ל"א י') אתתא כשרתא. וכן בירושלמי ברכות פ"ב ה"ח, ה' ע"ג: והיה שם פועל אחד והיה משתכר במלאכתו וכו'. וכבר הגיהו בהוצ' לונץ ע"פ כי"ר ומקבילות במדרשים: והיה מתכשר במלאכתו וכו'. ועיין במלונו של בן יהודה ערך כשר, 2543 סע"א, ובסה"י לכבוד ר"ל גינצבורג (אנגלית), עמ' 313, בהערה, ועיין קה"ר פ"ה, י"א. ואני מאריך בכך מפני שהמפרשים נשתבשו בפירוש הדיבור. וכן בקה"ר פ"ג, ט': מה מהני אומנה באומנותיה וכשירא בכשרותיה. ופירשו במתנ"כ ובפי' מהרז"ו שהכוונה לאדם כשר, לבעל מעשים טובים. והדברים כמעט שלא ניתנו להאמר, והכוונה כמו כאן: לזריז בזריזותיה. ⁷ עיין רי"ף סי' תתשכ"א, ברשב"ם ובתוספות במקומם, בהגהת הב"ח ברשב"ם ובניסוח הריטב"א קמ"ד א' ד"ה ופרקינן.
**והביאוה לבית דין וכו'.**בד: והביאונים לידי הריבוי. ובכי"ע: והבאתם לבית הריבוי. וגם לפנינו צ"ל: לבית הריבוי.⁸
footnotes: ⁸ וכן העתיקו הראשונים שנביא להלן. וכ"ה להלן בסיפא בכל הנוסחאות, והוא כמו "בית הפסול" (משנת זבחים פ"ח מ"ג), "בית הספק" (כריתות פ"ו מ"ג, לפי שטמ"ק ומלא"ש במקומו, וכ"ה בתוספתא פ"ד ה"ד, בבלי שם י"ח א') "בית החשבון" (רגיל בתוספתא). ובתוספות כאן קמ"ג ב': בתוספתא גרסינן אם אמרו יתומים ]בפני ב"ד[ ראו וכו'. ובהגהת הב"ח שם: בתוספות ר"ח גרסינן אם אמרו בפני ב"ד. ועיין גם בחכמת שלמה שם. ברם אף בחי' הריטב"א שם: אבל בתוספתא ובירושלמי פירשו וכו', יש מפרשים דתוספתא וירושלמי לאו דווקא וכו'. ועיין במה"פ פ"ט ה"ג, ד"ה אם אמרו ואין ספק שהריטב"א שאב כאן מבעלי התוספות (והחילוף בין ירושלמי ותוספתא רגיל אצל הראשונים). ובכל אופן אין לו עניין לגירסת כי"ו בתוספתא כאן. ועיין בירוש' פ"ט רה"ד, ט"ז ע"ד, ומ"ש בפירושי לכרי"ז.
7-8. **ולא עוד אלא אם יש שם נכסים שיש להן אחריות גובה כתובתה וכו'.**בתשובת הריצב"א (בשו"ת מהר"ם ב"ב סי' שי"ט הנ"ל): וכן משמע ולא עוד כו', דלא מבעיא בשבח שאין לה, אלא אפילו כתובה אינה גובה מהן, אעפ"י שהשביח, אם הם נכסים שאין להן אחריות.⁹ ובשו"ת הרשב"א ח"ד סי' קנ"ב (כ"ז ע"ב): "ולא עוד אלא אם יש להם אחריות נכסי' גובה כתובתה, ואם לאו, אינ' גוב' כתובת' עכ"ל התוספתא, הרי דפי' לא תטול כתובתה אף על השבח שהשביחה עצמה וכו', וא"כ נתבטלו דברי הרשב"ם דפי' דתטול על השבח, דע"פ מה שהוא אומר בתוספתא דלא תטו' השבח בכתובתה ר"ל אפי' בשבח של נכסים שיש להם אחריות, דאי במטלטלי מאי אירייא שבח אפילו מן הקרן". ולהלן שם (כ"ז רע"ד): "מה שפירש מורינו רבינו שיחיה דמה שאין האשה נוטלת כתובתה מן השבח,¹⁰ היינו מן השבח שהשביחו היורשים מן הנכסים, אבל בשבח שהשביחה היא עצמה מן הנכסים שבידה ודאי נוטלת כתובתה מן השבח, נפלאתי איך פה קדוש יאמר כזה, שאפי' יבא אליהו ויאמר לי לא הייתי שומע לו, חדא דבתוספתא איתא בהדיא והשביחתה והביאתה לבית הריבוי שאינה גובה כתובתה" וכו'. ודין משנתנו (בכורות פ"ח מ"ט): "ולא האשה בכתובתה" היא אפילו השביחה האשה.
footnotes: ⁹ רבינו סובר שבנכסים שיש להם אחריות גובה את כתובתה מן השבח, כשיטת הרשב"ם, עיין להלן. ¹⁰ בכורות פ"ח מ"ט.
- **ואם לאו, אין גובה אלא לפי חשבון.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע חסר כל זה, וכן חסר כ"ז לפני הראשונים הנ"ל. ולכאורה היה אפשר לפרש את הגירסא שלנו, שהכוונה לפי חשבון טרחתה, כיורד ברשות, או כיורד שלא ברשות, עיין במאירי, שם עמ' 600, וסוף עמ' 601 ואילך. והראשונים הנ"ל שלא גרסו כן בתוספתא, יפרשו שהוא פשוט, ואינו שייך לעניין שלנו דווקא. ובתשובת הריצב"א הנ"ל: ומיהו היה נראה דאינה מוחלת שכר טורחה כלל, אפילו אצל בניה, דלא מצינו מחילה אלא אצל אחין וכו', כגון מעות לעיסקא אינו כ"א שכר מועט, כיון שלא קבלה עליה אחריות, ובהא משמע דאיירי בתוספ'.¹¹ אבל הלשון "לפי חשבון" מגומגם קצת, והיה צ"ל: גובה כאריס. ואפשר הואיל ובנידון שלנו יש חילוקים אם גובה כיורד ברשות, או שלא ברשות, נקטו "לפי חשבון". וצ"ע.
footnotes: ¹¹ כלומר, שאין שם שכר טירחא. ועיין ברא"ש פ"ט סי' י'.
8-9. **האחין שהניח להן אביהן נכסים וכו'.**כל הברייתא בתשובת הר"ש משנץ (בשו"ת מהר"מ בר ברוך סי' שי"ח) הנ"ל, בשו"ת הרשב"א ח"ד סי' קנ"ב, כ"ז ע"ג הנ"ל, עיטור, סוף חלוקת קרקעות, הוצ' רמא"י, כ"ז ע"ג, חי' הרשב"א כאן קמ"ד ב', והובא במ"מ פ"י מה' נחלות ה"ג. ובתמים דעים להראב"ד סי' נ"ח קיצר בה קצת, עיין להלן.
- **ולאחד מהן יש לו בנים.**כ"ה בד, בכי"ע ובכל הראשונים הנ"ל. וכן בחי' הרמב"ן קמ"ד ב': ובתוספתא משמע שאפילו היו לאחד בנים וכו', והביאו במפרש לא נודע (לפי שטמ"ק שם). ובכי"ו בטעות: ולאחר זמן יש לו בנים.
10-11. **לא יאמר לו תנו לי מה שהשביחו בני את הנכסים, וכן הן לא יאמרו לו תנו לנו מה שאכלו בניך וכו'.**הראשונים הנ"ל, ובתשה"ג הקצרות סי' ס"ז (ד"ח סי' ס"ד): ואם היו לאחד בנים ולאחד אין לו, מה שאכלו ומה שנזונו אין מחשבין אותו וכו'. ובתמים דעים סי' נ"ח הנ"ל: ומה שראינו בירושלמי (פ"ט ה"ג) וכו' סתם אחים שותפין עד ג' דורות. כך מצינו ענינו בתוספת' האחים שהניח להם אביהם נכסי' והביאו' לבית הרבוי, לא יאמר להם תנו לי מה שהשביחו בני את הנכסים, וכן הם לא יאמרו לו תן לנו מה שאכלו בניך, אלא מה שאכלו אכלו מן האמצע, ומה שהשביחו השביחו לאמצע. ועל זה העניין אמר ר' חייא כי זה השותף אינו אלא עד ג' דורות, ובחיי אבי אביהם קא מיירי כי הכא, שאם השביחו הבנים, או בני בנים, לא יאמרו תנו לי מה שהשביחו בני, או בני בני, אלא מה שהשביחו השביחו לאמצע, ומה שאכלו אכלו מן האמצע, לפי שהם נטפלים בתפיסת הבית אחר אבי אביהם, אבל יותר מכאן כאחרים דמי וכו', והא דאמרי' בתוספתא וכן הם לא יאמרו לו תן לנו מה שאכלו בניך דוקא מה שאכלו, דכיון דאכלו ולא מיחה בהם, שוב אין מחשבין עמהן מזונותיהם וכו', אבל לכתחלה אם באו האחים לעכב עליו שלא יאכלו בניו של זה מן האמצע, יכולים הם לעכב, שהרי אף באחים עצמן שנינו וכו', כך נראה לי באמת ובברור. ובחי' הרמב"ן קמ"ד ב' הנ"ל: אבל חלה ולא נתרפא יכולי' לומ' לו חלוק וכו', ובתוספתא משמע שאפילו היו לאחד בנים, וזן אותם מתפיסת הבית אין מחשבין לו, אלא מה שאכלו [אכלו] מן האמצע. ויש לרב רבי אברהם בר' דוד ז"ל דברים אחרים בכל זה, ומה שנראה יותר נכון כתבתי. ובמפרש לא נודע שמו (לפי שטמ"ק שם) מביא את דברי הרמב"ן ומוסיף עליו: ומשמע לי דוקא דכבר זן, אבל לכתחילה שלא יזון מצו אחים לעכב, וכן הדין נותן. ועיין ריטב"א קמ"ד ב', סד"ה מתניתין.
12-13. **האחין שהניח להן אביהן נכסים ועמדו והשביחום, השביחו לאמצע.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע חסרה בבא זו, וכן הסיפא שלהלן. ובמשנתנו פ"ט מ"ג: הניח בנים גדולים וקטנים, השביחו גדולים את הנכסים, השביחו לאמצע. ומן הלשון בתוספתא מוכח שאין הבדל בין גדולים וגדולים לבין גדולים וקטנים. והראב"ד בתמים דעים סי' נ"ח הנ"ל דייק כן גם מן הרישא, והסיק שאין הבדל בכך. אבל מדבריו ב"כתוב שם"¹² לב"מ חילק בין גדולים לקטנים, וכתב שדווקא באחים גדולים וקטנים השביחו לאמצע, אבל לא בגדולים וגדולים. וכן בחי' הרשב"א ב"מ מ' ב': ומדברי הראב"ד ז"ל שכתב בפ' מי שמת נראה דמתני' דוקא נקט גדולים וקטנים, וטעמא דהשביחו לאמצע, משום דקטנים נינהו, ומצוה קא עבדי, הא בגדולים לעולם השביחו לעצמן, ואינן צריכין להתנות בפני ב"ד. ועיי"ש ברשב"א שכתב שהרי"ף חולק. ועיין או"ז ב"ק פ"א סי' נ'-נ"ב.
footnotes: ¹² "הסגלה" של רמ"ז חסידה, חי"א עמ' 31.
13-14. **ולא עוד אלא אפי' הניח להן אביהן פסל, או קרדום, והשביחו, השביחו לאמצע.**וכע"ז בד, אלא ששם "ספל" (במקום "פסל"). ובכי"ע חסרה גם כל בבא זו. ובירושלמי פ"ט ה"ג, ט"ז ע"ד: רב אמר אפילו סל אפילו קורדום. תני ר' חייה אפילו מחט, אפילו מוקף צמיד פתיל.¹³ ולפי פשוטו פירושו שאפילו הניח להם אביהם דבר מועט,¹⁴ והאחים גלגלו בו והפכו אותו לדבר של ממש השביחו לאמצע. והחילוק בין שבחו נכסים מחמת עצמן לבין ששבחו נכסים מחמת נכסים¹⁵ (בבלי קמ"ג ב') לא נזכר בירושלמי. ברם כל הפיסקא חשודה בעיני, ואפשר מאד שהנכון הוא בכי"ע, שחסרה שם גם הרישא, ואין כאן השמטה ע"י הדומות, אלא הוספה ע"פ הירושלמי, כלעיל פ"ט סה"ה שורה 16. וכל הראשונים שדנו על הבדל בין גדולים וקטנים לבין גדולים וגדולים לא הביאו את התוספתא כאן.¹⁶ ובכל אופן בבא זו הובאה בירושלמי בשם רב. והנה המלה "פסל" נראית מקורית, ובירושלמי: "סל", ובכיר"ז שם: "של", ובד כאן: ספל, וכיר"ז מוכיח שהיתה כאן מלה שלא הבינו אותה. ונראה שהגי' שלפנינו נכונה, ובירושלמי צ"ל: [פ]סל, או [פ]של, והכוונה היא למלה היונית: πάσσαλος, קולב, והרי הקולב היה משמש אצלם כדוגמא לדבר מועט. ולוקיאנוס הלץ (בן סוריא, ובן זמנם של התנאים האחרונים) כותב:¹⁷ כמו שאומר הפתגם: πάσσαλόν μοι καταλιπεῖν, כלומר מבלי להניח לי קולב. ועיין במלונות היווניים ערך πάσσαλος. והירושלמי תפס מתחילה "עירניה", והיינו שומירה הקבועה בקרקע, ואח"כ קולב וקורדום, ואח"כ "מוקף צמיד פתיל". ושמא אף דוגמא זו לקוחה מפי ההמון שהיה רגיל להשתמש (ועוד בימינו נהג כן במזרח אירופה) במונחי הלכה שהיו ידועים להם. וצ"ע.
footnotes: ¹³ מליצה במקום כלי חרס, כפירוש בעל ח"ד. ועיין מ"ש להלן בפנים. ¹⁴ עיין ב"ר פע"ד, י', עמ' 867, וברש"י ע"ז ג' א', ד"ה שלא. אבל בבבלי קמ"ד א' אין לפרש כן, עיי"ש. ¹⁵ עיין חו"מ ריש סי' רפ"ז (ע"פ הרמב"ם) ובבאור הגר"א שם ס"ק ב'. אבל שאר המפרשים חולקים על פירוש הר"מ, ואף הר"מ בפיה"מ למשנתנו פירש כשאר המפרשים. ¹⁶ ומן הרישא כאן אין כל כך ראייה מפני שהיא נסמכה למשנתנו, ועיקר החידוש שם שהוא הדין באחים בני בנים, ולא נכנסו כלל לחילוק בין גדולים וקטנים לבין גדולים וגדולים. אבל כאן הרי הברייתא שלנו היא לשון משנתנו ממש, ולא הזכירה "קטנים", ואף הראב"ד שהזכיר את הרישא כאן לא הזכיר את הבבא שלנו שהיא מפורשת יותר. ¹⁷ Judicium Vocalium 9.
14-15. **האחין שנטל אחד מהן מאתים זוז, והלך ללמוד תורה וכו'.**בבלי קמ"ד ב', עיי"ש במפרשים. ובס' הנר שם, 308 ע"ב: תנו רבנן בתוספתא וכו', והעתיק את לשון התוספתא.
- **אילו הייתי כאן הייתי וכו'.**וכ"ה בד' ובס' הנר הנ"ל. ובכי"ע בטעות: אילו הייתי בן חורין וכו' בן חורין הייתה ניזון וכו'.
16-17. **מטיל לעצמך.**צ"ל: משל עצמך, כבד, בכי"ע ובס' הנר. ובס' הנר הנ"ל מוסיף: ס"א יכולין האחין לומר לו אם את אצלינו יש לך מזונות וכו', כלשון הברייתא שבבבלי. ודרך הרב הזה כשהוא פותח "ת"ר בתוספתא" הוא מעתיק את לשון הברייתא שבבבלי (אלא שמציין את מקורה שהוא בתוספתא). וקרוב מאד בעיני שגם כאן היה בבבלי כלשון התוספתא, ובסוף העתיק את הלשון שבספרים אחרים שבבבלי.
- **האחין שנעשה אחד מהן גבאי או אפומלוטוס וכו'.**בד: אפולמוטוס. ובכי"ע: אפימליטיס. ועיין בבלי קמ"ד ב' ומ"ש להלן בסמוך. ואף כאן באחין השותפין עסיקינן, כמשנתנו, וסתם אחין שותפין הן עד ג' דורות, כמו שכתבנו לעיל.
17-18. **אם מחמת נכסים, נפל לאמצע, אם מחמת עצמו נפל, נפל לעצמו.**בד ובכי"ע: אם מחמת נכסים נפל, נפל לאמצע וכו'. ובמשנתנו פ"ט מ"ד: האחין השותפין שנפל אחד מהם לאומנות, נפל לאמצע. וכבר הבינו רבותינו הראשונים ש"נפל לאומנות" הוא דיבור טכני, שכוונתו שנתפס לעבודת המלך, ליטורגיא ואנגריא (עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 267, ד"ה ופול תחתיי לאומנות) שהטילו על העשירים שיגבו את המסים, והם היו אחראים לסכום ידוע, ואם לא הספיקו לגבות את הסכומים הגדולים שהטילו עליהם היו מפסידים מכספם. וכבר ציין הרמב"ן בחידושיו (קמ"ד ב') לב"ר (פע"ו, ו', עמ' 904): מלכות הרשעה שמכנסת עין רעה בממונו של אדם, פלן עתיר נעבדיניה ארכונטס, פלן עתיר נעבדיניה בוליוטיס. ורמז לכך גם הראב"ד בחידושיו (לפי שטמ"ק קמ"ד א'), וכתב: כי כן דבר המלכות, שנותן עיניו בבעלי ממון, וממנים אותם על מלאכתם כדי להוציא עליהם, וליטול מהם פעמים ירויח ופעמים יפסיד. ורבותינו אעפ"י שלא עסקו בהיסטוריה ראו את המצב כמו שהוא מתוך המקורות שלנו.¹⁸ וע"פ זה נבין את הסוגיות בירושלמי ובבבלי. ואמרו בבבלי קמ"ד ב' הנ"ל: ת"ר אחד מן האחין שמינוהו גבאי, או פולמוסטוס, אם מחמת האחין לאחין, אם מחמת עצמו לעצמו. וכבר ראו בעלי המלונות לנכון שאפימליטיס (כגי' כי"ע) הוא ἐπιμελητής, משגיח, מנהל. וכנראה שהכוונה כאן ל־ἐπιμελητὴς ἀννώνης, והיינו curator annonae שהיה ממונה על הארנוניות. ובמקום "אם מחמת האחין לאחין" שנו כאן "אם מחמת נכסים לאמצע" והיא היא. ובחי' הרמב"ן קמ"ד ב': ובתוספתא תניא אם מחמת נכסים לאחין, והוא ניסוח רבינו ע"פ לשון הבבלי. וממנו, כנראה, העתיק גם בחי' הר"ן שם, עמ' 469. ובירושלמי פ"ט ה"ו, י"ז ע"א: תני האחין השותפין שנפל אחד מהן לאומנות המלך, בזמן שבאין מכח האחין¹⁹ נוטלין מכח האחין,¹⁹ מכח בעל הבית נוטלין מכח בעל הבית.²⁰ והיא כברייתא שלפנינו. ולהלן שם בירושלמי: כהדא²¹ דרב נחמן בר שמואל בר נחמן, נתפש לבולי, אתא עובדא קומי ר' אמי אמר אין אית בניכסוי דנחמן שנתפש לו, ינתן לו מנכסיו, ואם לאו, ינתן לו מן האמצע.²²
footnotes: ¹⁸ עיין מ"ש על כל העניין בצופה האנגלי (JQR) סדרא חדשה חל"ו-ל"ז (1946), עמ' 347–348. ¹⁹ כן מעתיקים הראב"ד (לפי שטמ"ק קמ"ד א') והרשב"א בחי' קמ"ד ב', סד"ה גמרא. ולפנינו בטעות. האריס, והוא באשגרה מן הירושלמי ב"מ פ"ט סה"א, י"ב ע"א. ¹⁹ כן מעתיקים הראב"ד (לפי שטמ"ק קמ"ד א') והרשב"א בחי' קמ"ד ב', סד"ה גמרא. ולפנינו בטעות. האריס, והוא באשגרה מן הירושלמי ב"מ פ"ט סה"א, י"ב ע"א. ²⁰ וכן מעתיקים גם הראב"ד ורשב"א הנ"ל, ואף הוא באשגרה מירושלמי ב"מ הנ"ל, והכוונה "לעצמו", והיא היא. ²¹ ובחנם מחק בעל נת"י את המלה "כהדא", והוא מפני שלא עמד על טיב העניין. ועיין בשו"ת הרשב"א המיוחסות להרמב"ן שציין להן במה"פ, ד"ה כהדא. ²² וכאן הפסיד הבוליוטיס, ולפיכך פסק ר' אמי שאם נתפס מכח נכסיו, מפסיד, אבל לעיל בירושלמי בסה"ד הרויח השליח (πρεσβευτής, legatus) והאחים תבעו את חלקם.
18-19. **חלה ונתרפא, נתרפא משל עצמו.**פיסקא ממשנתנו פ"ט מ"ד.
19-20. **אמ' רבן שמעון בן גמליאל במי דברים אמורים ברפואה שיש לה קיצבה, אבל רפואה שאין לה קיצבה נתרפא מן האמצע.**וכ"ה ("נתרפא") גם בד ובס' ההשלמה פ"ט סי' ה'. וכ"ה במשנתנו הנ"ל, וברישא כאן ובבבלי קמ"ד ב'. אבל בכי"ע: מתרפא מן האמצע. וכ"ה בראשונים שנציין להלן. ובתוספות קמ"ד ב', ד"ה חלה: ויתרפא מן האמצע. וכן מעתיק בשו"ת יכין ובועז ח"א סי' י"א, ו' ע"ג. ובאו"ז ב"ק פ"א סי' ס"ג, ד' ע"א: תתרפא מן האמצע, וצ"ל: מתרפא, כבשאר הראשונים. ואפשר שבראשונים שגרסו: מתרפא, צ"ל: ניתרפא.²³ ולפי הגירסא "נתרפא" משמע שכבר נתרפא, אבל בוודאי שאם עדיין לא נתרפא יכולים האחים למחות ולומר לו נחלוק בנכסים, ואינו מתרפא מן האמצע. והרמב"ן קמ"ד ב', ד"ה והא דקתני, שגרס בתוספתא כאן "מתרפא" נזהר מזה וכתב: דוקא בשלא רצו לחלוק, או שכבר נתרפא וכו'. והברייתא שלנו הובאה כגירסתנו מחוץ לראשונים הנ"ל גם ברא"ש פ"ט סי' י"ב, בשו"ת שלו כלל פ"ט סי', ד',²⁴ בחי' הרשב"א כאן קמ"ד ב', בחי' הר"ן שם, עמ' 469, בנ"י פ"ט סי' תתצ"ג. והנה במשנתנו ובתוספתא ובירושלמי כאן, לא נזכר אם חלה בפשיעה, או באונס, ובבבלי קמ"ד ב' אמרו אימתי מתרפא משל עצמו בזמן שחלה בפשיעה, כגון שלא נזהר מן הקור ומן החום, אבל אם חלה מאונס נתרפא מן האמצע. ולא נתבאר אם מדברים ברפואה שאין לה קיצבה, או אפילו ביש לה קיצבה. ובתוספות קמ"ד ב' הנ"ל מפורש שבאונס אין חילוק בין אין לה קצבה לבין יש לה קיצבה.²⁵ ובחי' הריטב"א קמ"ד ב': אבל באונס נתרפא מן האמצע. פירשו רבותי דדוקא ברפואה שאין לה קצבה, שהוא דומיא דמזונות, אבל רפואה שיש לה קצבה מתרפא משל עצמו (כלומר, אפילו באונס), וכעניין שאמרו בכתובות גבי רפואת אלמנה,²⁶ וכדכתיבנא התם בסייעתא דשמיא. וכן מפורש בתוס' במה דברים אמורים ברפואה שאין לה קצבה, אבל ברפואה שיש לה קצבה מתרפא משל עצמו. וגירסא זו אין להעמידה אלא אם שנו לפני כן: אם חלה באונס מתרפא מן האמצע. וכן במאירי שם סוף עמ' 604: ופירשו בתוספתא דוקא ברפואה שאין לה קצבה, הא יש לה קצבה לעצמו, ואפילו באונס. והוא מוסיף: ויש מהפכין התוספתא לומר שביש לה קצבה לעצמו, בפשיעה, אבל אין לה קצבה, אף בפשיעה מן האמצע, ואין נראה כן. והביא הרב את הגירסא שלפנינו בשם "יש מהפכין את התוספתא". ועיין בהגהת הרמ"א חו"מ סי' קע"ז סעיף ב' ובש"ך שם ס"ק ג'. וכבר אמרנו לעיל שחילוק זה בין פשיעה לאונס לא נזכר במקורות א"י, שאף קור וחום אינה פשיעה גמורה, ואין אדם רוצה להיות חולה. אבל אם עבר על דברי הרופא פשיטא שהיא פשיעה גמורה, והכל משל עצמו. וראינו שהראשונים הנ"ל הסמיכו את התוספתא שלנו לדברי רשב"ג²⁷ שבברייתא שבבבלי כתובות נ"ב ב', ופסקו כמותו. וכתב בחי' הרמב"ן: ואע"ג דאיכא לאיפלוגי בהו בטעמא²⁸ אנן לא פלגינן וכו'. ובאמת בירושלמי כאן פ"ט ה"ו, י"ז ע"א, מביא את הברייתא של כתובות על משנתנו, אבל כבר כתב הראב"ד (לפי שטמ"ק קמ"ד א'): ואין ללמוד מסמוכין דגמרא דבני מערבא, ועיין נת"י ל"ט ע"א (מן הספר) דברים של טעם.²⁹ ואשר לפירוש "יש לה קצבה" כתב בשטמ"ק שם בשם גאון: כל מכה דקיצי עליה לרופא דמי, ומקבל אנפשיה לרפאותה. ועיין באוה"ג כתובות, הפירושים, עמ' 29, ובהערה י"ד שם.³⁰ והכתיב "במי דברים אמורים" רגיל בכ"י שלנו בעיקר בסדר זרעים, עיין מ"ש לעיל ח"א (דמאי), עמ' 227, הערה 14.
footnotes: ²³ שיבוש רגיל מאד. כשהנו"ן והיו"ד מתחברים, ויוצא מי"ם. ²⁴ והובא בשו"ת יכין ובועז הנ"ל, ו' ע"ד. ²⁵ עיין בהגהות הב"ח, והיא הגהה מסברא. ²⁶ כתובות נ"ב ב'. ²⁷ בחי' הרמב"ן, הרשב"א ונ"י בטעות: ר"ג (במקום רשב"ג), והיא טעות מצויה. ²⁸ לשיטת הסוברים שרשב"ג מדבר באלמנה גרידא שאין היורשים יכולים לסלק אותה מן המזונות בוודאי יש חילוק, אלא אפי' לשיטת העיטור שגם בבעל הדין כן, כפי שמוכח מן הירושלמי שם, יש חילוקים גדולים בין אשה לנידון שלנו, עיין במאירי כתובות שם, עמ' 195, ומ"ש הרשב"א שם בשם הראב"ד. ²⁹ וכתב שם בשם העיטור, סוף חלוקת קרקעות, הוצ' רמא"י, כ"ז ע"ג: "ירושלמי וכן האשה. רשב"ג אומר מכה שיש לה קצבה" וכו', וחשב שהמלים "וכן האשה" הן מן הירושלמי, ושהירושלמי הביא את דברי רשב"ג על האחין, והוסיף: וכן האשה, והביא את הברייתא בעניין רפואת האשה. ואין כאן וודאי, ואפשר שכיוון לציון ההלכה שבירושלמי, והיתה לפניו כל הסוגיא על הפיסקא "וכן האשה" שבמשנתנו פ"ט מ"ג. ³⁰ וצ"ע אם סממני רפואות בכלל, אלא שבזמן העתיק הרופא הוא שסיפק את סממני הרפואות. ועיין במאירי כתובות, סוף עמ' 195 הנ"ל, ובהערות י"א-י"ב שם. ופשוט שגם "בעין ותרנוגלין" בכלל מזונות הן. ועיין שטמ"ק קמ"ד ב', ד"ה אבל חלה (בשם הראב"ד).
20-21. **נשאו נשים והכניסו להן שדות וכו'.**כל הברייתא בעיטור סוף חלוקת קרקעות, הוצ' רמא"י, כ"ז ע"ג, ובקיצור קצת בחי' הרשב"א קמ"ד ב'. ועיין בתשה"ג הקצרות סי' ס"ז הנ"ל.
21-22. **ואם היתה הוצאה [מן האמצע] מביאין לאמצע וחולקין.**וכ"ה ("הוצאה מן האמצע") בד, בכי"ע ובעיטור הנ"ל. ופירושו שאם הוציאו מן האמצע יציאות על השדות, חולקין גם את הפירות לאמצע. וכן פירש הריטב"א קמ"ד ב': בתוספתא וכו', ואפילו נשאו נשים והכניסו להם קרקעות בנדוניא, או בנכסי מלוג, הפירות לאמצע. וממנו בנ"י פ"ט סי' תתצ"ג. והסיגנון "מביאין לאמצע וחולקין" חוזר כאן כמה פעמים. וכ"ה לעיל פ"ח ה"ו וכתובות פ"י ה"ד, ואין פירושו "שאם באו לחלוק את הנכסים".
23-24. **עשו כלים לנשיהם ולבניהם, הרי אילו של עצמן.**הראשונים הנ"ל, ועיין במעשים לבני א"י שפרסם רב"מ לוין בתרביץ ש"א ס"א, עמ' 92 (הוצ' מיוחדת, עמ' 14) ואילך. והראשונים הנ"ל הביאו את הירושלמי קידושין פ"א סה"ד, ס' ע"ג, ובבלי ב"ק י"א ב'.
24-25. **שלח האב שושבינות, כשהוא חוזרת, חוזרת בעיניה.**בבבלי קמ"ד ב': ורמינהו שלח לו אביו שושבינות, כשהיא חוזרת חוזרת לו, כלומר לבן. ובמשנתנו אמרו: האחים שעשו מקצתן שושבינות בחיי האב, חזרה שושבינות חזרה לאמצע וכו', כאן בסתם, כאן במפרש, כדתניא וכו' שלח לו אביו שושבינות סתם, כשהיא חוזרת, חוזרת לאמצע. ופירשו המפרשים את התוספתא כאן ע"פ הבבלי הנ"ל, ו"בעיניה" פירושו לבן עצמו גרידא, לבן ששלח על ידו. וקשה להכניס תוכן זה ל"בעיניה". ולפי פשוטו פירושו, שהשושבינות חוזרת כמות שהיא, ולא פחות, ואם שלח לו מאה זוז מחזיר לו מאה זוז, ואינו עניין להלכה שבבבלי, ושם נחלקו הראשונים בפירושה. עיין מאירי, עמ' 607–608.
26-27. **חמשה דברים נאמרו בשושבינות וכו'.**בבלי קמ"ה סע"א.
- **וחוזרת בעיניה.**בבלי הנ"ל: וחוזרת בעונתה. כלומר, בזמנה, בזמן שבן חברו ישא אשה, ולא קודם. וכן הגיהו המפרשים את הבבא שלנו כאן. אבל לפי פירושנו הנ"ל אין צורך בהגהה, והכוונה כמו לעיל, ולפיכך אין בה משום רבית, שאין כאן לא התחייבות ולא מנהג לתת יותר, ודינם כבני חבורה שאין מקפידים זה על זה (עיין בבלי ב"מ ע"ה א'). ולא עוד אלא שכאן כבוד הוא למשלח שהוא שולח יותר, ועושה כן מפני כבוד עצמו, כפי' הראב"ד (בשטמ"ק). אבל אפשר שצ"ל כאן: וחוזרת בעינתה, ויש כאן כתיב עממי במקום בעונתה, עיין מ"ש לעיל ח"ה (מוע"ק), עמ' 1229.³¹
footnotes: ³¹ וכן באו"ז ח"ב ה' עירובין סוף סי' ק"מ, ל"ח ע"ד: אי בעינא, והוא: אית בה עינא, אית בה ענה, עונה, עיין מ"ש בתרביץ ש"ה (תרצ"ד), עמ' 106 ואילך. וכן בבבלי מנחות ס"ד ב': וחדא אמרה לעינתי וכו', לעינתי, לעונתה ממש, (כ"ה "לעינתי" בערוך ערך זה בד"ר ובד"ו המשובח. וכן יוצא מן המקבילה בירושלמי שקלים פ"ה, מ"ח ע"ד, אעפ"י ששם פירשו אחרת).
28-29. **עשה עמו שושבינות בפומבי וכו'.**כל הברייתא בבבלי קמ"ה ב'.
- **עשה עמו בפומבי בבתולה וכו'.**המלה "בפומבי" היא באשגרה מלעיל, והיא חסרה בד ובכי"ע.
31-33. **עשה עמו שושבינות באשה אחת, ומבקש שיעשה עמו בשתי נשים, יכול לומר לכשתשא אשה אחרת אביא לך בשנייה.**וכ"ה בד. ובבבלי הנ"ל: עשה עמו באחת ובקש לעשות עמו בשתים, יכול לומר לו באחת אעשה עמך, כדרך שעשית עמי. ופירש הר"ג: שיפרע לו כשהוא נושא שתים כאחת. ועיין הפירוש בתוספות שם, ד"ה עשה. אבל בכי"ע: עשה עמו שושבינות בשתי נשים, ומבקש שיעשה עמו באשה אחת יכול לומר לו לכשתינשא באשה אחרת אביא בשנייה. ובתוספות שם, ד"ה עשה, הביאו שכן הגיה הריב"ם בבבלי, ולא העירו על מקורו. אבל באו"ז פ"ט סי' קע"ג, כ"ו ע"ג, כתב: "רבינו יצחק בר מרדכי כתב ה"ג בתוספתא עשה עמו שושבינות בשתי נשים, ומבקש שיעשה עמו באשה אחת, יכול לומר לו לכשתשא אשה אחרת אבא לך בשניה. וה"פ אם עשה עמו בשתי נשים, יכול לעכב זה בראשונה שלא יביא כלום, עד שיעשה עמו בשניה עכ"ל". ובבבלי בכ"י המשובח, בכ"י ה', חסרה כל בבא זו, ואינה גם בה"ג³² ואינה גם בחי' הר"י מיגש. ואפשר מאד שכל בבא זו נוספה בבבלי ע"פ אחד הקדמונים שהביא את התוספתא בגירסת ד וכי"ו.
footnotes: ³² בשתי המהדורות, עיין דק"ס, עמ' 397, הערה ט'.
33-34. **השולח סבלונות לבית חמיו, ואכל שם שבועי בנים, או דברים אחרים וכו'.**במשנתנו פ"ט מ"ה: השולח סבלונות לבית חמיו, שלח שם מאה מנה, ואכל שם סעודת חתן, אפילו בדינר, אינן נגבין. לא אכל שם סעודת חתן, הרי אלו נגבין. ומלמדת התוספתא ש"סעודת חתן" היא בדווקא, אבל אם אכל שם סעודת שבוע הבן, או שבוע הבת, או פדיון הבן, אין דינן כסעודת חתן, ולא הפסיד את הסבלונות, כמו שפירש בח"ד. ועיין גם באו"ש פ"ו מה' זכיה ומתנה הכ"א. ובמנ"ב כתב: "שבועי בנים הוא בנות שבע, תאנים טובות". וכנראה שאיזה תלמיד שוטה הכניס זה לתוך פירושו של בעל מנ"ב, וחס ליה להגאון בעל מנ"ב ז"ל לומר דברי ליצנות.
34-36. **השולח סבלונות לבית חמיו, דברים שדרכן לישתמש להן בבית חמיה אין צריכה להחזיר בידה, ושאין דרכן לישתמש בהן בבית חמיה, צריכה להחזיר בידה.**קרוב לוודאי שצ"ל: בבית חמי' וכו', בבית חמי' וכו', כלומר, בבית חמיו, במקום ששלחו לשם (שמעתי). והמלה "בידה" היא משמשת כאן להדגשה שאם אין דרכה להשתמש בכלים מחזירתן בידה, ומביאה אותן לבית בעלה כשנישאת, ואינה יכולה לעזוב אותן בבית אביה. ובמשנתנו הנ"ל: שלח סבלונות מרובין שיחזרו עמה לבית בעלה, הרי אלו נגבים, סבלונות מועטין שמשתמש בהן בבית אביה, אינן נגבין. ופירש הרשב"ם³³ שאין הבדל בין מרובין למועטין, אלא שבמרובים דרכו לפרש שיחזרו לבית בעלה, ובמועטין שתשתמש בהן בבית אביה. וכבר תפסו עליו מן התוספתא כאן, עיין בתורת חיים שציין לו במצפ"ש. ומן התוספתא משמע שאם דרכה להשתמש בכלים בבית אביה (בבית חמיו) אינה צריכה להחזיר, אפילו אם עדיין הכלים קיימין, ולא בלו. ועיין בבבלי קמ"ו א', בשו"ע אה"ע סי' נ' סעיף ג' ובנו"כ שם.
footnotes: ³³ קמ"ו א' (במשנתנו), קמ"ו ב', ד"ה סבלונות הדרי.
36-37. **מיתה, דברים שדרכן לישתמש וכו'.**כלומר, אם מתה לפני שנישאה, חייב האב להחזיר את הדברים שאין דרכה לישתמש בהן בבית אביה. ועיין בבלי קמ"ו ב'.
38-39. **ברי שכתב נכסיו מתנה, אע"פ שלא שייר קרקע וכו'.**הלכה פשוטה היא שאדם יכול לתת את כל נכסיו במתנה. וכנראה שאין כאן אלא הקדמה לסיפא, ולפיכך נקטו את הלשון "אע"פ שלא שייר קרקע", עיין במשנתנו פ"ט מ"ו, ובירושלמי ובבבלי שם. ובח"ד פירש שמדברים כאן בשכ"מ שנהג כבריא, עיין ירושלמי פיאה ספ"ג, י"ז ע"ד, ובהגהת הרמ"א בחו"מ סי' ק"נ סעיף ט'.
- **שכיב מרע, [מי] מוציא מיד מי, הוא מוציא מידן וכו'.**כ"ה בכי"ע ובבבלי כאן קנ"ג ב', קידושין ע"ט ב'. ובבבלי שם: הוא מוציא מידיהן בלי ראיה וכו'. והמילים "בלא ראיה", "אלא בראיה" הן פירוש התלמוד, ובכ"י פ' בבבלי כאן הגירסא היא כמו בתוספתא, עיין דק"ס כאן, עמ' 416, הערה ו'.³⁴ ומדברים בצוואה שאינו כתוב בה לא "כד הוה קציר ורמי בערסיה", ולא "כד הוה מהלך ברגלוהי בשוקא". ועיין במשנתנו פ"ט מ"ו.
footnotes: ³⁴ ועיין בתוספות קנ"ג ב', ד"ה והן.
- **ר' נתן או' אם היה שכיב מרע הן צריכין וכו'.**בכי"ו נשמטו המלים "אם היה", בט"ס, אבל ישנן בד, בכי"ע ובבבלי הנ"ל. ועיין בבלי שם קנ"ג ב'.
- **המסכין שחלק נכסיו על פיו, בין בחול בין בשבת, דברי המת יעשו וכו'.**כל הברייתא בתוספות קנ"ו ב' בשם התוספתא. והלכה זו, כבר נשנית לעיל, אלא שכאן מוסיף "בין בחול בין בשבת" מפני המחלוקת שלהלן.
43-44. **ר' אליעזר או' נכסים שיש להן אחריות נקנין בכסף ובשטר וכו'.**כלומר, דינו כבריא, וכמשנת קידושין פ"א מ"ה. ועיין לעיל ב"מ פ"ט ה"ט ובציונים שם. ובמשנתנו פ"ט מ"ז: ר' אליעזר אומר אחד בריא ואחד מסכן, נכסים שיש להן אחריות נקנין בכסף וכו', כלפנינו כאן. והגירסא "ר' אליעזר" מקויימת ע"י כל כתה"י (וכ"ה גם בבבלי גיטין י"ד ב' בכתה"י. עיין בשנו"ס שם, בהוצ' רמ"ש פלדבלום) ומתוך הסוגיא שבתלמוד, כמו שהוכיח מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ,³⁵ עמ' 134. אבל ר"ת הגיה במשנתנו נגד כל הנוסחאות "ר' אלעזר" (במקום: ר' אליעזר). ואף התוספתא מקיימת את הגירסא ר' אליעזר, ועיין בתוספות הנ"ל ובתוספות גיטין י"ד ב', ד"ה ר"א, ומ"ש להלן. ובירושלמי פ"ט ה"ז, י"ז ע"א, פיאה פ"ג ה"ח, י"ז ע"ד, קידושין פ"א ה"ה, ס' ע"ג: שכיב מרע דר' אליעזר, כבריא דרבנן.
footnotes: ³⁵ אבל מ"ש שם (על הבבלי קנ"ו ב' "ולא לחוש לדברי ר' אליעזר"): "נתפרשו יפה בריטב"א" וכו', גם פירוש הריטב"א דחוק. ברם הדברים מתפרשים ע"י הרמב"ם בפ"ח מה' זכיה ומתנה ה"ג, שלר' אליעזר המצריך קניין אסור לעשות כן בשבת, אלא שאין חוששין לדבריו, ושכ"מ קונה גם בלי קניין, וקניין שאינו צריך הוא, ולפיכך מותר. והדברים נתבארו ביתר באור בפירוש הראב"ד שהובא בשטמ"ק שם קנ"ו ב'. ובטחו"מ סי' רנ"ד ובנו"כ שם לא הזכירו את דברי הראב"ד, עיי"ש שכמה מן הראשונים חולקים על כך, ועיין גם בתוספות עירובין ע"א א', ד"ה ומקני.
- **ר' אליעזר מעשה במרוני אחד שהיה בירושלם וכו'.**וכן בבבלי כאן קנ"ו ב': אמר להן ר' אליעזר לחכמים וכו'. ור' אליעזר מביא מעשה זה לראייה שאף בשכ"מ צריך קניין. אבל בירושלמי הנ"ל (כאן, פיאה וקידושין) הובא מעשה זה כראייה שבקניין אגב אין צורך בצבורין. וכ"ה גם בבבלי קידושין כ"ו ב'. ועיין בבבלי קידושין שם מעשה דומה לשלנו. ובבבלי כאן קנ"ו ב' דחו ראייה זו, ואמרו שהמרוני היה בריא, ולא שכ"מ. ובמעשה השני שבקידושין שם: מעשה באדם אחד שחלה בירושלים, כר' אליעזר, ואמרי לה ברי היה, כרבנן, שהיו לו מטלטלין הרבה וכו'.
46-47. **עמד וקנה סלע אחד סמוך לירושלם.**בכי"ע: עמד וקנה סלע אחד בירושלם, עמד וקנה סלע אחד סמוך לירושלם. וכנראה שגירסא זו היא תיקון ל"סלע אחד בירושלים".
47-48. **דרומו של זה לפל' ועמו מאה צאן ומאה חביות.**בכי"ע מוסיף: מזרחו של זה ועמו מאה צאן ומאה חביות של יין נתונות לפלוני. והוספה זו איננה גם בד ובמקבילות.
48-49. **בד"א בחול, אבל בשבת לא יעשה, ואם עשה עשוי.**עיין בבלי קנ"ו סע"ב. ולפי פשוטו הכל הוא מדברי ר' אליעזר, והדברים אינם מובנים לכאורה, שהרי מן הרישא משמע שבין בחול ובין בשבת אין אמירתו מועילה. ומשום זה נדחק הר"י בתוספות קנ"ו ב' הנ"ל לפרש שבבא זו אינה מדברי ר' אליעזר, אלא סמוכה לדברי חכמים שבמשנתנו, עיי"ש. ולולי דברי רבינו היה נראה שהפירוש הוא: במה דברים אמורים שעל שכיב מרע להקנות בקניין, בחול, אבל בשבת לא יעשה כן, משום איסור קניין בשבת, אבל בדיעבד, אם עשה כן מה שעשה עשוי, כמפורש לעיל ביצה פ"ד סה"ד, עמ' 301. ועיין רי"ף ביצה פ"ה סי' תתקכ"ו, ומש"ש לעיל ה"ה, עמ' 1003, ובהערה 14 שם. ובבא זו היא שיטת ר"מ בדברי ר' אליעזר, כמפורש להלן. ועיין מ"ש בסמוך.
50-51. **ר' יהודה או' ר' אליעזר או' בד"א בחול, אבל בשבת לא יעשה, ואם עשה עשוי וכו'.**וכע"ז בד. ובכי"ע יש כאן השמטה ע"י הדומות. וטעות ברורה היא, והנכון הוא כמו שמעתיקים בתוספות קנ"ו ב' בשם התוספתא: בד"א בשבת, אבל בחול לא יעשה וכו'.³⁶ ובבבלי קנ"ז א': ר' יהודה אומר ר' אליעזר אומר בשבת דבריו קיימין, מפני שאינו יכול לכתוב, אבל לא בחול וכו'. ובגמרא למגילת תענית (י"ד אייר): שר' אליעזר אומר מעשה המת עושין בשבת עד (כלומר, לפני) שיכתוב וכו' וכע"ז במשנתנו פ"ט מ"ז, לפי הגירסא בבבלי (קנ"ו ב') בכי"מ, כ"י המבורג ועוד.³⁷ ואמרו בבבלי שם: מתני' מני ר' יהודה היא דתניא וכו' (כלומר התוספתא כאן). ובירושלמי שם (ספ"ט, י"ז רע"ב): אית תניי תני ומחליף וכו', כלומר, תנא אחר מחליף את המחלוקת בין ר' אליעזר ור' יהושע, והיינו ר' מאיר שבתוספתא כאן, כמו שפירשו המפרשים. ברם ברוב נוסחאות המשנה:³⁸ וחכמים אומרים בשבת דבריו קיימין וכו'. ופירש לנכון מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ הנ"ל, עמ' 135, שר' יהודה הוא ששנה כאן את דברי ר' אליעזר בלשון "חכמים אומרים", כדי לפסוק כמותו, כדרכו של ר' יהודה, עיי"ש.
footnotes: ³⁶ ומ"ש בתס"ר, עמ' 149 (בשם התוספות) אינו נכון. ³⁷ עיין במבוא לנוה"מ הנ"ל, עמ' 134. ³⁸ במשניות שלפנינו, הוצ' לו, קויפמן, משנה שבירושלמי ועוד, עיין במבוא לנוה"מ הנ"ל.
51-53. **נפל הבית עליו ועל אמו, הואיל ואילו ואילו באין מכח ירושה אילו ואילו מודים שיחלוקו.**פיסקא ממשנתנו פ"ט מ"י. ולא הוסיפה התוספתא אלא הטעם: הואיל ואילו באין מכח ירושה. וכן בפירוש ר"ג שם: מודים שיחלוקו, הואיל דהללו באין בכח ירושה, והללו באין בכח ירושה, אבל התם (כלומר, במשניות ח'-ט' שם) הללו באין לירש, והללו, בעל חוב וכתובת אשה באין בתורת חוב פליגי בה, דנכסים בחזקתן. ועיין בפירוש הרשב"ם למשנתנו שם.
- **אמ' ר' עקיבא מודה אני בזה כדברי בית הלל שהנכסים בחזקתן.**במשנתנו הנ"ל חסרות המלים "כדברי בית הלל". ופירש"י (ב"מ ל"ז ב'): מודה אני בזה. אעפ"י שאני משל בית שמאי ואומר בשאר הנפילות יחלוקו אני מודה לב"ה שהנכסים בחזקתן. ובתוספות כאן קנ"ח ב', ד"ה אמר, דחו את פירש"י ונדחקו מאד בלשון. ובספר תורת חיים כאן הביא ראייה לפירש"י מן התוספתא כאן. ופירוש הראב"ן (ד' פראג ק"ט סע"ד) הוא סתום, וכנראה שפירש כפירש"י, כמו שהבין בתורת חיים הנ"ל. אבל קשה לפרש שר"ע מתלמידי ב"ש הוא, כמו שכבר השיגו בתוספות הנ"ל על פירש"י. ובחי' הריטב"א קנ"ח ב': פירוש לאו דוקא מודה, דהא מסתמא בההיא דלעיל נמי כב"ה סבירא ליה, וה"ק אפילו הייתי אומר למעלה יחלוקו, הייתי מודה בזה שהנכסים בחזקתן. ומדבריו משמע שכאן מסתבר יותר לומר נכסים בחזקתן מאשר במשניות הקודמות. ובפירוש ר"ג שם: מודה אני בזה שהנכסים בחזקתן, שאין כאן אלא ממון אחד בלבד, ולא בעלי חוב (כלומר, שאין כאן מקום לדון מי עדיף. וכן אין כאן שאלה מי מוחזק יותר). ומסתבר כפירוש הרשב"ם שלשון זו היא אגב לשון הת"ק ברישא: אילו ואילו מודין שיחלוקו. ועיין בגמרא שם מחלוקת נכסים בחזקת מי.