1. **המוכר את הספינה, מכר את האסקלה ואת בית המי' שבתוכה וכו'.**וכן בכי"ע: מכר את האיסכלא וכו'. וכן באגור לר"ש ג'מע,¹ עמ' 30, בשם תוספתא ב"ב בהמוכר את הספינה: מכר את האסקלה ואת בית המים וכו'. ובירושלמי רפ"ה, ט"ו ע"א: תני המוכר את הספינה מכר את האסכלה ובור המים שבתוכו וכו'. וכ"ה בבבלי ע"ג א': את האיסכלה ואת בור² המים וכו'. ואסקלה (או: אסכלה) הוא סולם (Scala) שעולים בו לספינה, עיין מ"ש לעיל ח"ג (שבת), עמ' 219. ולהלכה אין הבדל בין כבש (דוגמת כבש המזבח שאין בו מעלות) לאסכלה ובשניהם היו עולים לספינה³ (ἀποβάθρα), עיין מ"ש לעיל שבת הנ"ל, ואין מקום לקושיית בעל ח"ד, עיי"ש. ואשר ל"בית המים", הרי ברגיל פירושו מקום שאדם מטיל שם מי רגלים, אבל בקשר לספינה בוודאי הכוונה לבור המים (כגירסת הירושלמי) שמחזיקים בים מים מתוקים לשתייה, כמשנת כלים רפט"ו ומקבילות. והבור היה מיטלטל כשהוא ריקם, עיין במשנתנו הנ"ל.

footnotes: ¹ סה"י לכבוד צבי גרץ. ² אבל בכי"ה, ובראשונים: ואת בית המים, עיין דק"ס, עמ' 223, הערה ה'. ³ עיין בציור אצל רפאל פטאי, הספנות העברית, עמ' 111. ועיי"ש בהערות, עמ' 178, הערה 93.

1-2. **אבל לא מכר לא את היציעין ולא את הישוין ולא את האיזקפה.**בכי"ע: ולא את הישיוין. ובס' האגור הנ"ל: אבל לא מכר את היציעין ולא את השויין ולא את האסקופה. פי' יציעין מלשון מצעות כמו יצועי עלה (בראשית מ"ט, ד'), וגם כן פי' שיווין תרג' (לפסוק הנ"ל) לישווי ברי סלקת וכו'. ועיין ערוך ערך שו ובעה"ש שם, ומלה זו מתרגמת בכ"מ את היציע, המצע וכדומה. ועיין בפיה"ג לטהרות, הוצ' מהרי"ן אפשטיין, עמ' 57, הערה 25. וכן מסתבר שקראו לכלים שישבו, או ששכבו עליהם הנוסעים: יציעין, ישיוין, שיוין. וכל הברייתא שלנו בירושלמי הנ"ל (בשינויי כתיב), אלא שגרסו שם "והעובין" (במקום: והישיוין). אבל בירושלמי כיר"ז: ולא את השבויים, והמלה "עבין" שביחזקאל ספמ"א תורגמה בברייתא שבבבלי ב"ק ס"ז א': מרישות. ואפשר שהמריש, הקורה, מילא כמה תפקידים בספינה, גם מקום לשבת וגם לדחיפת הספינה וכדומה,⁴ ואין הכרח כלל שהן הן הישיווין הן הן העובין. ובבבלי לא נזכרה בבא זו כלל. ואיזקפה, איסקופה, היא עריבה, σκάφη, ספינה קטנה שהיא טפולה לספינה גדולה. ועיין מ"ש בס' מחקרים בקבלה ובתולדות הדתות, (סה"י לכבוד שלום), עמ' קע"ז.

footnotes: ⁴ עיין בספרו של פטאי הנ"ל, עמ' 180, הערה 101.

2. **ולא את הבצות.**בכי"ע ובירושלמי הנ"ל: הבוצית. ועיין מ"ש להלן בסמוך בשם הבבלי.

2-3. **סימכוס אומ' מכר את הדוגית.**בבבלי הנ"ל: ר' נתן אומר המוכר את הספינה מכר את הביצית. סומכוס אומר המוכר את הספינה מכר את הדוגית. אמר רבא ביצית היינו דוגית וכו', ר' נתן בבלאה הוה קארי לה בוצית, כדאמרי אינשי בוציאתא דמיאשן (שבת ק"א א'), סומכוס דבר א"י קארי לה דוגית כדכתיב (עמוס ד', ב') ואחריתכן בסירות דוגה. ומכאן שהברייתא שלפנינו לא היתה לפני הבבלי. ועיין רד"ק לעמוס שם, והכוונה לברייתא שבבבלי.

3. **מכר את העול מכר את הפרות, לא מכר את העול.**הנכון בכי"ע:⁵ מכר את הפרות, מכר את הפרות לא מכר וכו'. ובד השמטה ע"י הדומות. וכן פסק הר"מ בפכ"ז מה' מכירה ה"ג. ובהשגות שם: אע"פ שהוא כן בתוספתא אין סומכין עליה, שאין הטעם שלה ברור, והרב ז"ל לא הביא אותה.⁶ אבל במגדל עוז שם: ואני או' אנחנו מצאנוה בהלכות המדוייקות, ועליה סמכו רבותינו ז"ל. וכן הביא במאירי ע"ח ב', עמ' 378, בשם התוספתא, והוסיף: וכן כתבוה גדולי המחברים. ובספר המקח והממכר לרב האיי שער כ', מ"ה סע"ב: אבל אם הוי התוספת מרובה בכדי שאין הדעת טועה, דאין אדם בן דעת שיקנה זה החפץ לבדו בזה הדמים, התם ודאי ילמדו מן הדמים, ויכנס הכל במכר,⁷ וכגון ששוה דמי העול עשרה זוזים, שוה הבקר מאה זוזי' ונתן הוא ק' בודאי וברור מעולם לא טעה בדבר זה, ולא לקח כי אם הכל וכו', ותדע כי על זה הענין ועל זה התיקון ממנהג המקום, ובכדי שאין הדעת טועה באות' התוספת',⁸ דגרסי' מכר את העול מכר את הפרה, מכר את הפרה, ולא מכר את העול. ומסתבר שהעול הוא ע"ג הפרה, או לכל הפחות סמוך לה, שהוא יודע איזו פרה הוא קונה, ובמקום שקורין גם לפרה עול, עיין בבלי ע"ח ב', במפרשים שם ולעיל ע"ז ב', בשו"ע חו"מ סי' ר"כ סעיף ד' ובבאור הגר"א שם ס"ק ו', ובסמ"ע שם ס"ק י"א.

footnotes: ⁵ אצל צוקרמנדל בטעות כבדפוסים. ⁶ ברי"ף שלפנינו לא הביאה, ואף גם בהגהות שבתומת ישרים לא הוסיפה. ועיין בטחו"מ סי' ר"כ, בשלטי הגבורים שעל הרי"ף ובמ"מ ובכ"מ שם. ועיין שו"ע חו"מ סי' ר"כ סעיף ה' ובבאור הגר"א שם ס"ק ז'. ⁷ עיין בבלי ע"ח א', בדק"ס שם, עמ' 244, הערה ק'. ופירש רבינו שבמקום שאין הדעת טועה למדין מן הדמים. ובחי' הרשב"א שם: והגאון רב האיי ז"ל כתביה בכדי שאין הדעת טועה הדמים ראיה, ואיני יכול להלום שמועה זו לפי פירושו. ⁸ כלומר, באותה תוספת הדמים.

3-4. **מכר את הצמד לא מכר את הבקר, מכר את הבקר לא מכר את הצמד. רבי יהודה אומר הכל לפי הדמים.**לפי גירסא זו לפנינו פיסקא ממשנתנו פ"ה מ"א. ובמקום שקורין גם לבקר צמד, עיין בבלי ע"ז ב', ועיין ערכין פ"ו מ"ג. וצמד לחוד ועול לחוד, או בקר לחוד ופרה לחוד, עיין סמ"ע הנ"ל. אבל גירסא זו משובשת היא, והנכון הוא כמו שהיה בכי"ע וכ"ה שם: מכר את העגלה הצֶמֶד מכר את הבקר, מכר את הבקר לא מכר את העגלה הצמד. והניקוד מראה שיש כאן תיקון, ויש כאן עירבוב של שני נוסחאות. והמגיה מחק ע"י נקודות את "העגלה" בטעות, והנכון הוא: מכר את העגלה מכר את הבקר, מכר את הבקר לא מכר את העגלה. וכן מעתיק הר"מ בפכ"ז מה' מכירה ה"ג, וכבר העיד הראב"ד שם שכ"ה בתוספתא. וכן מביא במאירי, עמ' 378 הנ"ל, בשם התוספתא. ובס' המקח והממכר הנ"ל: מכר את העגלה מכר את הפרה, מכר את הפרה לא מכר את העגלה, והוא באשגרה מן הרישא, וצ"ל: הבקר, כמו שהוא בתוספתא ובר"מ הנ"ל. והר"מ אינו מחלק בין קשור לעגלה לשאינו קשור, ובכל מקום במכר את העגלה מכר את הבקר. ולעיל שם בה"ב פסק: המוכר את הקרון לא מכר את הפרדות בזמן שאין קשורות עמו, מכר את הפרדות לא מכר את הקרון. ופסק ע"פ פירושו של ר' אבהו בבבלי ע"ז ב'. אבל בפיה"מ שם פירש: ופרדות, העצים המתפרקים ממנה שהיא נמשכת בהן, ובתנאי שיהיו הפרדות מפורקים בשעת המכר. ויש מפרשים פרדות, בהמות המושכות את הקרון. ולפי פירוש הראשון של הר"מ (שכנראה תפס אותו לעיקר), אינו עניין לבבא שלפנינו. ושמא פירש הר"מ כן, כדי שלא תהא סתירה בין הבבות שבתוספתא. אבל בס' המקח והממכר שער כ' הנ"ל, מ"ה ע"ב: הדרך התשיעי מכירת הקרון בסתם. בדג' המוכר את הקרון לא מכר את הפרדות, מכר את הפרדות לא מכר את הקרון. אבל היכא ששניהם אדוקים ועומדים על המכר וחולקין עליו וכו' הדין עם הלוקח ונבנסו בכלל הממכר.

4-5. **כיצד, חמור וכליו אני מוכר לך וכו'.**בבא זו מפרשת את משנתנו פ"ה מ"ב: המוכר את החמור לא מכר את כליו וכו', ומפרטת הברייתא אילו מהן מכורין ואילו שאין מכורין. וכן פירש בשירי מנחה. ובכי"ע חסרה המלה "כיצד".

5-6. **מכר את המרדעת ואת האוכף ואת השליף ואת הקלקי ואת החביק.**בבלי ע"ח א'. ושליף הוא שק קטן, ולא נזכר בבבלי שם, ושמא דינו כשק לפי הבבלי. וקילקי (τὸ κιλίκιον) הוא בגד עבה שנקרא על שם עזי קיליקיאה, והשתמשו בו בין השאר גם למצע ברכיבה, וכן חבק, עיין ר"ח שבת ס"ד א', ועיין פיה"ג לטהרות הוצ' מהרי"ן אפשטין, עמ' 53, ובהערה 8 שם, שם עמ' 75, ובהערה 25 שם.

6. **אבל לא מכר לא את הזוג, ולא את הקרקש, ולא את פרומביא.**בכי"ע חסר "ולא את הקרקש". ובבבלי חסרה שורה זו של משמשי החמור. וקרקש הוא כלי ריק שנותנים בו אבנים, או אגוזים, כדי להשמיע קול, עיין מ"ש לעיל שבת סוף עמ' 220, ועמ' 221, ד"ה אין מקרקשין. ועיין בבלי ב"ק נ"ב א'. ופרומביא (φορβέα) היא מוסירה, אפסר, עיין מ"ש לעיל ח"ח (קידושין), עמ' 920. ומכאן ואילך מתחיל מחדש כי"ו, וממנו אני מעתיק.

6-7. **ולא את דוסיקה ולא את כומני ולא את השק.**בד: ולא את הסיקא וכו'. ובכי"ע: ולא את הדיסקיא וכו'. וכן בבבלי ע"ח א': אבל לא מכר שק ודיסקיא וכומני. ואף לפנינו הכוונה לדיסקיא (δισάκκιον) שק, או כיס, כפול. ו"כומני" פירשו בבבלי שם: מרכבתא דנשי. ומוצא המלה לא נתברר לי.⁹

footnotes: ⁹ השערות בעלי המלונות אינן מחוורות.

7. **ר' שמעון או' היה עליו שליף מלא, נופצו ונותנו לו.**כלומר, מנערו ומריקו¹⁰ ממה שבתוכו, ונותנו לו ללוקח כשהוא ריקם. וכס"ז לעיל שבת פי"ז ה"כ (סוף עמ' 84): ר' שמעון או' היה עליו שליף מלא, נכנס תחתיו ומפרקו.

footnotes: ¹⁰ השוה משנת בכורים פ"א מ"ח: נטמאו בעזרה נופץ. וכן בבבלי כתובות ע"ב א': שתהא ממלאה ומערה לאשפה (פיסקא ממשנתנו שם) וכו' שתמלא ונופצת, והרבה כאילו.

8. **ואם אמ' לו חמור וכל מה שעליו וכו'.**בבלי הנ"ל.

8-9. **המוכר שפחה לחבירו מכר כלים שעליה וכו'.**כל הברייתא בס' המקח והממכר לרב האיי שער כ', מ"ו ע"א, רי"ף פ"ה סוף סי' תשפ"א, או"ז סי' נ"ז, י' ע"ב, רא"ש פ"ה סי' ט', וחי' הרשב"א, הריטב"א, מאירי (עמ' 387), ר"ן (עמ' 286) ושיטה לא נודע למי ע"ח ב', טחו"מ סי' ר"כ, אגודה סי' קכ"ו, ל"ט ע"א. ופסקה הר"מ בפכ"ז מה' מכירה ה"ו, ובמ"מ שם: תוספתא כלשונה, והיא בהלכות.

11. **שיש עליה כלים שהן מאה מנה וכו'.**וכ"ה ("שהן") גם בד, בכי"ע וברי"ף הנ"ל (בד"י). אבל בס' המקח והממכר הנ"ל: שוה מאה מנה. וכן ברוב הראשונים הנ"ל: שוים (או: שוין) מאה מנה.

12-13. **שפחה מעוברת אני מוכר לך, פרה מעוברת אני מוכר לך, מכר את הולד.**וכ"ה בראשונים הנ"ל. וכבר תמה ברא"ש הנ"ל למה הצריכו שיפרש "מעוברת", והרי אפילו במוכר פרה סתם (והיא מעוברת), וכן בשפחה, מכר את הולד. ועיין בפלפולא חריפתא על הרא"ש במקומו, ובבאור הגר"א חו"מ סי' ר"כ ס"ק ט"ו. ועיין בהגהת הרמ"א שם סעיף י' ובסמ"ע שם ס"ק י"ט. ועיין בשו"ת הרדב"ז ח"א סי' קפ"ח שתירץ שלא נקטו "מעוברת" אלא ללמדנו שאף במעוברת אם אמר לו פרה מיניקה, לא מכר את הולד.

13-14. **שפחה מניקה אני מוכר לך, פרה מיניקה אני מוכר לך, לא מכר את הולד.**וכ"ה בד, ברי"ף, בר"מ, באו"ז, ברא"ש, בשיטה לא נודע למי, ובאגודה הנ"ל. אבל בכי"ע חסר "פרה מיניקה אני מוכר לך", וכן חסר אצל רב האיי, הרשב"א, הריטב"א, מאירי ור"ן הנ"ל. ואפשר שהראשונים קיצרו, מפני שכן מפורש בבבלי ע"ח ב'. ובבבלי ע"ח ב' אמרו שאם מכר פרה מיניקה לא מכר את בנה, אבל במכר חמור מיניקה מכר את בנה (כן העמידו שם את משנתנו פ"ה מ"ג), משום שאם אמר פרה מיניקה אני מוכר לך, לא כיון אלא לומר שהיא חולבת ויהיה לו חלב ללוקח, אבל בחמור שאסור בחלבה לא כיון אלא לולד, והוא מכור. ובריטב"א ע"ח ב' הנ"ל כתב: וי"א שכן הדין במוכר שפחה מניקה. אבל מצינו בתוספתא שאמרו שפחה מניקה אני מוכר לך לא מכר את בנה. ובאו"ז הנ"ל כתב: ואיני יודע מאי שנא שפחה מחמור מניקה, ובתוספתא אחרת עיינתי ואין כתוב בה זה שפחה כלל, ואיני יודע אם הוא טעות הסופר ודלוגו, ולעניין הלכה למעשה נסמוך [על התוספתא] כמו שהיא כתובה באלפס. וכבר תירץ הרשב"א שבשפחה שכיח למזבן שתניק בנה של אחר, מה שאין כן בחמור. וכ"ה בריטב"א ובחי' הר"ן הנ"ל. וכן בשיטה לא נודע למי, עמ' קכ"ד: שהרי יכול מוכר לטעון על הלוקח לא אמרתי לך שפחה מניקה, אלא שתניק את בנך וכו'.

14. **המוכר שפחה לחבירו על מנת שיש בה מומין וכו'.**וכ"ה (שיש בה) גם בד ובכי"ע, ופירושו שהוא מודיע לו שיש בה מומין, שלא יבוא בטענות עליו, ובבבלי ב"מ פ' א': תניא נמי הכי המוכר שפחה לחבירו ואמר לו שפחה זו שוטה היא וכו'. ולא נזכר שם שום תנאי. ובפי' ר' זכריה אגמאתי שם, 126 ע"ב (בשם ר' ברוך הספרדי): תניא נמי הכי בתוספת ב"ב דנזיקים המוכר שפחה לחבירו על מנת שאין בה מומים. ס"א על מנת שיש בה. ס"א סתם. ואמ' לו חולה היא וכו'. ומכיון שדרכו של רבינו להעתיק את לשון הבבלי ולציין למקורו, הרי אפשר ששינויי הנוסחאות שהביא הם בבבלי, ולא בתוספתא. אבל מסוף דבריו שם (עיין להלן) מסתבר שהביא גם את נוסח התוספתא. ולמעשה אין שום הבדל בהלכה בין הנוסחאות, ובין בסתם ובין במפרש יש כאן מקח טעות, וכמפורש להלן. והברייתא שלנו נשנית כמעט מלה במלה (לעניין המקדש את בתו) לעיל כתובות פ"ז ה"י, עמ' 81. וכ"ה שם: האומר לחבירו קדש לי בתך זו על מנת שאין בה מומין, וכ"ה בכל הנוסחאות שם.

15. **שעממת [היא].**השלמתי ע"פ ד וכי"ע. ובד: שמעמי' היא, ובכי"ע: שעייא¹¹ היא. ובבבלי ב"מ הנ"ל: משועממת¹² היא. ולעיל כתובות הנ"ל (בכי"ו ובד): משוממת היא, אבל בכי"ע שם: שעמומית היא.

footnotes: ¹¹ בסורית שעיא פירושה כהות הראייה. ¹² בכי"י שם: שעממית, שעמומות, שמעממות (צ"ל: שמעממית). ופירש"י שם: משוגעת. ובפיה"מ להר"מ כתובות פ"ד מ"ד: שעמום. התמהון, תרגום ובתמהון לבב (דברים כ"ח, כ"ח) ובשעממות לבא. וכן פירש רש"י בסוטה כ"ד רע"ב: שעמום. לקוי בתמהון לב. והיא מחלת נפש.

15-16. **והיה בה מום אחר, וסנפו עם המומין, הרי זה מקח טעות.**וכ"ה בכי"ע ובד (אלא ששם: בין המומין, וכ"ה לעיל כתובות בכי"ו). ובבבלי הנ"ל: היה בו מום אחד¹³ וסנפו בין המומין. ופירשו הגאונים שהיה בו מום אחר שלא הזכירו כלל, ועינפו והחביאו בתוך שאר המומים שהזכיר, הרי זה מקח טעות, עיין מ"ש לעיל ח"ו (כתובות), עמ' 297 ואילך, ושם הבאתי גם את פירוש הרי"ף ורש"י, עיין מש"ש באריכות. ועיין בבאור הגר"א חו"מ סי' רל"ב ס"ק ט"ז (בליקוט).

footnotes: ¹³ בכי"י ובראשונים: אחר, עיין דק"ס, עמ' 225, הערה ח'. ואף את הגירסא שבהוצאות שלנו אפשר לפרש: "אחד" שלא הזכירו. אבל רש"י שם לא פירש כן, עיין להלן.

16-17. **אמ' לו אותו המום ומום אחר עמו אין זה מקח טעות.**כלומר, שהזכיר שיש בו מום אחר, אעפ"י שלא פירש את מהותו, אין זה מקח טעות. ועיין מ"ש לעיל כתובות פ"ז הנ"ל, עמ' 298 ואילך. ובבבלי ב"מ הנ"ל: מום זה ומום אחר אין זה מקח טעות. ובפי' ר"ז אגמאתי הנ"ל (לעיל שורה 14): אם אמ' לו אותו המום ומום אחר עמו אין זה מקח טעות. ס"א מום זה ומום אחר עמו אין זה מקח טעות. וכבר שערנו לעיל שהרב כנראה כיוון לנוסחאות שבתוספתא. ובכי"ע כאן: ואין מום אחר עמו וכו'. וכן בבבא השנייה: ואין אחר עמו וכו'. והיא ט"ס ברורה, ולעיל כתובות פ"ז הנ"ל גם בכי"ע כלפנינו.¹⁴ ונ"ל לשער שהיה כתוב בכי"ע: ומון¹⁵ אחר עמו וכו'. והרי כתיב זה נו"ן במקום מי"ם מצוי מאד בכ"י,¹⁶ וכמו שכתבו אימון, במקום אימום.¹⁷

footnotes: ¹⁴ אלא שיש שם שינוי בסדר הבבות, עיין מש"ש. ¹⁵ והמלה מום שלאחריה ברישא היא דיטוגרפיה, או פירוש. תדע לך שהוא כן, שבסיפא חסרה מלה זו, אלא: ואין אחר עמו. ¹⁶ עיין מ"ש לעיל ריש ברכות, ולעיל פ"א ה"ד, ד"ה ובצונן. ואפילו מלה כ"כ מצוייה ופשוטה כמו שם (= התם), פעמים וכתובה "שן", עיין גנזי שכטר ח"א, עמ' 46, כדי שישמע יעקב שהוא שן, וירד. ¹⁷ עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1231.

17. **המוכר פרה לחבירו על מנת שיש בה מומין וכו'.**בבבלי ב"מ פ' א' הנ"ל, היא מימרא של ר' יוחנן, והביאו ראייה לדבריו מן הרישא לעיל, ומשמע שברייתא זו לא היתה בידם.

18. **נגפנית היא וכו'.**בכי"ע חסר "נגפנית היא", "בעטנית היא", והנכון כלפנינו, ומונה כאן קרן וכל תולדותיה.

19. **אותו המום ומום אחר עמו וכו'.**בכי"ע: אותו המום ואין אחר עמו וכו'. וכבר שערנו לעיל ברישא שצ"ל: ומון אחר עמו וכו'.

20. **המוכר עבד לחבירו וכו'.**ירושלמי כאן פ"ז ה"ג, ט"ו ע"ד, בבלי כאן צ"ב ב'. ובשם התוספתא במגיד משנה ספט"ו מה' מכירה.

**ונמצא גנב או קוביוסטוס, הגיעו.**וכ"ה בירושלמי ובבבלי הנ"ל. ופירש ר"ח:¹⁸ משחק בקוביא, κύβιστής. ובמקורות שלנו גנב וקוביוסטוס נשנים יחד. ויפה העיר ר"א גולאק¹⁹ על הדיבור בחוק הרומי ביחס לעבד ,aleatorem non esse, furem non esse²⁰ כלומר, שאינו קוביוסטיס וגנב. וסתם עבד אינו מוצל מלהיות גנב, או קוביוסטוס, וסימפון בעבדים ליתא.²¹

footnotes: ¹⁸ תוספות כאן צ"ב ב', ד"ה קוביוסטוס, ומקבילות בכתובות נ"ח א', קידושין י"א א'. ¹⁹ בספרו Das Urkundenwesen im Talmud עמ' 104. ²⁰ המלונות הרומיים של ימי הבינים מתרגמים aleator ליונית: χυβευτής, χυβιστής, χοττιστής עיין בספר Corp. Gloss. Latin. של Goetz, ח"ו, עמ' 48. ועיין מ"ש על χοττιστής בתרביץ ש"כ (ירושלים תש"י), עמ' 115 ואילך. ²¹ עיין בבבלי שצויין לעיל, הערה 18.

20-21. **ליסטים, או שהיה מוכתב למלכות וכו'.**ונראה שמוכתב למלכות הוא עבד proscriptus (מוכתב) שהמלכות מחפשת אותו²² בעד פשעים חמורים, או בעד מרד.

footnotes: ²² דברי גולאק שם (לעיל הערה 19) אינם מחוורים. ועיין מש"ש, עמ' 103, הערה 27, בשם Fischer. ולפי פירושי אינו עניין לבבלי גיטין פ"ו א', עיין בתוספות כאן צ"ג רע"א.

21. **הרי זה מקח טעות.**וכ"ה במגיד משנה הנ"ל ובמגדל עוז שם בשם התוספתא. ובירושלמי הנ"ל: לא הגיעו. אבל בבבלי צ"ב ב' הנ"ל: אומר לו הרי שלך לפניך. ופירשו כל המפרשים שהלוקח אומר לו הרי שלך שלפניך. וכן בתוספות שם (סע"ב): דבהדיא אמר הכא דהוה מקח טעות. אבל בהשגות הראב"ד ספט"ו מה' מכירה הנ"ל: ומה שאמרה התוספתא²³ פ' המוכר פירות וכו' הרי שלך לפניך, לא שיאמר לוקח אל המוכר, אלא המוכר אומר ללוקח וכו' הרי שלך לפניך שאתה היית יודע וכו'. וכבר תפשו עליו במגיד משנה ובמגדל עוז, מן התוספתא שמפורש בה כפירוש הרמב"ם. ובס' "כתוב שם" להראב"ד ב"ב פ"ז²⁴ כותב על הלשון "הגיעו" שבמשנתנו (פ"ז מ"ג) "שאינו אלא לשון מחילה,²⁵ ושאין עליו שום תביעה. וכן אמרו בעבד נמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו". וכוונתו כנראה לבבלי. אבל בשטמ"ק ק"ו א' מביא בשם הראב"ד כלשון שב"כתוב שם" הנ"ל (בשינויים קלים), אלא שהוא מעתיק בשמו: ובירושל' מביא עליה נמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו וכו'. ומסתייע מן הירושלמי, משום שברייתא זו נשנית שם על משנתנו (פ"ז מ"ג) שהוא דן בה.²⁶ ולפיכך תמוה מאד שרבינו לא השגיח בירושלמי שהוא בעצמו הביא אותו, ותפס על הרמב"ם.

footnotes: ²³ כבר העירותי בתשלום תוספתא סוף עמ' 7, שרבינו כיוון לברייתא שבבבלי, כמצוי אצלו ואצל שאר הראשונים, וקצת ראייה לכך, שאמר בפרק המוכר פירות, ובתוספתא הוא בפרק המוכר את הספינה. ²⁴ הסגלה של רמ"ז חסידה ש"א חי"ז, עמ' 51. ²⁵ עיין בראשונים שם ובמלחמות להרמב"ן בסוגיין שם. ²⁶ ובאמת קשה להבין מה עניין התוספתא שלנו למשנתנו שם, וכנראה שפירש שהובאה שם מפני הלשון "הגיעו", וכן הבין בנתיבות ירושלים במקומו.

21-22. **ספר של צבאים, ונמצא גויל, או שיש בו טעות בין דף לדף הרי זה אין מכור.**המפרשים העירו על מס' סופרים פ"ב [הט"ז, הוצ' היגר, עמ' 119]: לא יעשה חציו גויל וחציו קלפים, אבל עושה חציו גויל וחציו צבאים, אעפ"י שאינו מן המובחר, ופירשו שגם כאן מדברים בכגון דא, והוא דוחק דוחקין. ובמס' סופרים פ"ג הי"ז: חייב אדם וכו', ולכתוב לו ספר תורה נאה וכו' ובקלפים נאים ועורות צבועין וכו'. ובכ"י אדלר חסר "ובקלפים נאים",²⁷ ובהגהות הגר"א שם הגיה: ועורות צבאים. ובאמת בגנזי מצרים²⁸ מביא ברייתא: בלבלר אומן על גבי עורות צבאיין²⁹ וכו'. ומכאן שמצוה מן המובחר לכתוב ע"ג עורות צבאים,³⁰ ומכיון שקנה בפירוש ספר של צבאים, אעפ"י שאין כאן אלא מצוה מן המובחר, הרי אין הוא מכור. ואשר לטעות שבין דף לדף פירש בח"ד שתלה את הטעיות בין דף לדף וכו'. עיי"ש, ותמה למה יש כאן מקח טעות, והרי אפשר בתיקון, ועיין במה שהאריך באו"ש פי"ז מה' מכירה ה"ט שהביא את התוספתא כאן ונדחק בפירושה, ועיי"ש שציין לתשובת הר"י מיגש סי' נ"א שפסק שאם המום הוא בגוף המקח, הוא מקח טעות, אעפ"י שאפשר לתקן אותו. ובמנחת יהודה פירש שהטעות בין דף לדף היא שלא הניח ריוח של שתי אצבעות ביניהן (עיין בבלי מנחות ל' א' ומס' סופרים פ"ב ה"ד), והוא כשר בדיעבד, עיי"ש. ושמא פירושו שהחליף את סדר הדפים.

footnotes: ²⁷ וכן בקרית ספר למאירי, מאמר ד' ח"א, י"ג ע"ב, נמצא "ובקלפים נאים" לעיל שם (כלומר, נדידה ממקום למקום, סימן להוספה). ²⁸ בהשקפה האנגלית, סידרא ישנה ח"ט (1897), עמ' 692, הוצאה מיוחדת, עמ' 24. ²⁹ ועיין גם ירושלמי מגילה פ"ד ה"א, ע"ז ע"ד, ובבלי כתובות ק"ג ב', ומשם, כמובן, אין ראייה, שהרי רצה לומר שהכל יעלה לו בזול, וצבאים יכול לצוד מן ההפקר. ³⁰ ואפשר שגם במס' סופרים הנ"ל "צבועין" הוא כתיב אחר במקום "צבאין", עיין מ"ש לעיל ח"ו (יבמות), עמ' 6, ד"ה אלא מעיד אני.

22-23. **מכר את שובך מכר את יוניו, מכר את יונין מכר את שובך, מכר כוורת, מכר דבורים, מכר דבורים מכר כוורת.**ובמשנתנו פ"ה מ"ג: מכר כורת מכר דבורים, מכר שובך מכר יונים. וברשב"ם שם ע"ח ב' מוכח שפירש שמשנתנו היא בדווקא, אבל אם מכר יונים לא מכר את השובך, ואם מכר את הדבורים לא מכר את הכוורת. וכן מפורש במאירי שם, עמ' 377: אבל מכר את הדבורים, לא מכר את הכוורת, יונים לא מכר את השובך. ותמהו המפרשים על הרשב"ם שדבריו הם נגד התוספתא. אבל ברשב"ם שם, ד' פיזרו מוסיף: בתוספתא גרסינן נמי מכר יונים מכר שובך, מכר דבורים מכר כוורת, והיינו טעמא דאין רגילין למכור כל היונים וכל הדבורים בלא השובך והכוורת, ואם אמת כדברי הברייתא, מאי דשייר במתני' קתני התם, שכן הוא דרך בכל מקום, שהמשנה מקצרת, וברייתא מפרשת יותר (דק"ס, ריש עמ' 247). וכן מביא במלא"ש למשנתנו בשם "ובקצת ספרים כתוב עוד". וכן מעתיק בשם הרשב"ם באו"ז כאן סי' נ"ח, י' ע"ב, וכ"ה ברש"י שברי"ף למשנתנו. ומהם גם ברא"ש פ"ה סי' ט' ובטחו"מ סי' ר"כ, ועיין בשו"ע שם ובבאור הגר"א ס"ק כ'. ועיין בב"ח טחו"מ סי' רי"ג.

24. **חלות דבש, אין רשיי לסרס את כולן כאחד, אלא מניח שתי חלות החיצונות.**במשנתנו פ"ה מ"ג: חלות דבש, מניח שתי חלות. ומנסחת התוספתא שאינו רשאי לעקור³¹ את כולן כאחד, אלא מניח את שתי החלות החיצוניות, כלומר סמוך לפתח הכוורת שיראו אותן הדבורים ויתפרנסו מהן. והתוספתא מלמדת שההלכה היא בדווקא, ומסיימת שאם אין שם אלא הן אינו רשאי ליגע בה. ובר"ח³² לא הביא אלא את סוף הבבא שלנו כאן, והיינו שהן שתי חלות החיצונות.

footnotes: ³¹ בכי"ע: לשרש, והיא היא. וחלות דבש, שהן יערת דבש (עיין ש"א י"ד, כ"ז, שה"ש ה' א', בתרגומים ומפרשים שם) והן מעורות, מותר לו לסרס, כלומר, לעקור, כלשון המכילתא (משפטים פ"כ, ריש עמ' 331): שלא תסתרס שבת בראשית ממקומה. וכן להלן שם, ריש עמ' 334: שלא יסתרסו שלשה רגלים ממקומן. ועיין גם בבלי סנהדרין צ"ג ב'.ולא בחנם חייב ר' אליעזר חטאת ברודה חלות דבש מן הכוורת ממקום גידולן (משנתנו סוף עוקצין, לעיל שבת פ"ט הי"ג, עמ' 39). והטעם שבבבלי (שבת צ"ה א' ומקבילות): מה יער התולש ממנו בשבת וכו', אינו היקש מילולי גרידא, אלא שברדיית דבש יש כאן עקירה, וכוורת כמחוברת לקרקע דמיא. ³² לפי הרשב"ם פ' סע"א ור"ז אגמאתי 248 ע"ב.

25. **והשאר עולות.**כלומר, עולות ללוקח, והיינו שהמוכר מעלה אותן מתוך הכוורת ונותנן ללוקח.

**אין רשיי ליגע בהן.**והוא מקח טעות.

25-26. **זתים לקוץ, אין רשיי לשרש את כולן, אלא מניח שתי גרופות בעיקרן, ונוטל את השאר.**בכי"ע: לשרש את כולן כאחד, אלא וכו'. וכן בערוך ערך גרפית: כדתניא זתים לקוץ אינו רשאי לשרש כולן כאחד אלא מניח ב' גרופיות בעיקרן, ונוטל את השאר, והוא מפרש בפירוש אחד שגרופיות "קשרי זיתים והן כגון אמירין". ועיין בפיה"ג לטהרות הוצ' מהרי"ן אפשטין, עמ' 26, ובהערות שם. ורבו הפירושים במהות הגרופית ובמוצאה בין בראשונים ובין באחרונים. והמומחה במקצוע ד"ר הראובני אסף את המקורות שנזכרה בהם גרופית ואת כל הפירושים שנאמרו בה, והכריע³³ כעין פירוש הערוך שהעתקנו לעיל, והיינו שהגרופיות הן ענפים היוצאים מן הבליטות שבעיקרי הזיתים, והיו מקצצים את הגרופיות מעיקר הזיתים עם הכפתור, הקישור אשר בבסיסה, יחד עם העיקר אשר מסביב לקשר ושותלים אותה, עיי"ש באריכות ובפרוטרוט.

footnotes: ³³ לשוננו ח"ו (סיון תרצ"ד), עמ' 28 ואילך.

26-27. **בארזים, ובדקלים משרש ונוטל.**בבבלי פ' ב': בדקלים ובארזים חופר ומשרש לפי שאין גזען מחליף, ואין שום תועלת למוכר אם יניח ממנו סמוך לקרקע, שבין כך ובין כך לא יצמח מחדש.

27. **בזמורות ובקנים נוטל את ההגין.**וכ"ה בכי"ע. ובד: נוטל את ההצין, והוא הוא, והכוונה שאם מכר לו זמורות וקנים, נוטל את הקוצין³⁴ שבין הקנים, עיין מ"ש לעיל ב"מ פ"ט הלכה ל"א, שורה 76, ד"ה לפיכך הזמורות והקנים. והגין וזמורות באין יחד גם לעיל סוף ב"ק. ואינו עניין לבבלי כאן פ' ב'.

footnotes: ³⁴ עיין מ"ש לעיל ח"ב (כלאים), עמ' 634 ואילך על קנים וחגין.

27-28. **המוכר את הראש בבהמה דקה, לא מכר את הלחי.**וכ"ה ("בבהמה דקה") גם בד. אבל בכי"ע חסר "בבהמה דקה", וכגירסת כי"ע מעתיקים בשם התוספתא ר' ברוך הספרדי (בס' הנר לר"ז אגמאתי 250 סע"ב) ובאו"ז סי' ס"א, י' ע"ד, ובשם האו"ז בהגהות אשרי פ"ה סי' י"ב. ובמשנתנו פ"ה מ"ה: בדקה, מכר את הראש, מכר את הרגלים, ומלמדת התוספתא שהרגלים מכורות, אבל הלחי שהוא חלק מן הראש עצמו אינו מכור, מפני שהוא ממתנות כהונה, ושייך לכהן, ופשיטא שאין הבדל בין דקה לגסה וק"ו הוא. ולהלן חולין פ"ט ה"ח: מכר לו יד כמות שהיא, וראש כמות שהוא וכו' נותנו לכהן, ואין מנכה מן הטבח את הדמים לקח הימנו במשקל וכו'. והוא כתוספתא שלפנינו כאן. ועיין במשנתנו שם פ"י מ"ג. ובירושלמי כאן פ"ה ה"ז, ט"ו ע"א, הביא את התוספתא בחולין לעניין שאלת ר' יצחק במכר חצי הראש אם מכר חצי הרגלים (כלומר, בבהמה דקה) ולא נתבארה מה פשט ממנה. ובחי' הרשב"א פ"ג ב' הביא את הירושלמי ולא פירש בו כלום. ובנת"י ציין לשו"ת הרדב"ז ח"ה סי' שני אלפים ר"א שהביא את הירושלמי ופירשו. ולפי פשוטו פירושו שאם מכר לו חצי הראש דינו כמו מכר לו בשר הראש, ואינו נמכר במדה אלא במשקל, ופושט מן הברייתא שם שאם לקח ממנו במשקל נותן את המתנות לכהן ומנכה לו מן הדמים, כדין משנתנו הנ"ל, ופשיטא שבמוכר בשר הראש אינו עניין לרגלים, כמו שפירש הרדב"ז. ועיין בנת"י הנ"ל שבאר למה הביא הירושלמי מן התוספתא, ולא ממשנתנו, כמו שהקשה במה"פ שם, ד"ה ר"י. ובירושלמי כיר"ז גירסא אחרת בירושלמי, עיי"ש מ"ש בפירושו.

28. **ואם היה טבח כהן, הרי זה מכור.**שהרי המתנות שלו. ואפילו אם נניח שבזמן התנא שלנו כבר קנסו את הטבח³⁵ הכהן שיתן את המתנות לכהן אחר, הרי אין זה עניין ללוקח, שהרי משלו מכר לו, והטבח ישלם את דמיהן לכהן אחר. ואף בבא זו הובאה בס' הנר, באו"ז ובהג"א הנ"ל.

footnotes: ³⁵ עיין ירושלמי פיאה ספ"א, ט"ז ע"ג, בבלי חולין קל"ב ב'.

28-29. **המוכר את הראש בבהמה גסה, לא מכר את הרגלים.**פיסקא ממשנתנו פ"ה מ"ה. ס' הנר הנ"ל.

29. **מקום שנהגו למכור, הרי אילו מכורות.**לכאורה היה אפשר לפרש שהכוונה לרגלים גרידא, כלומר, מקום שנהגו למכור את הרגלים עם הראש. וכן משמע מדברי ר' ברוך שבס' הנר הנ"ל שהביא את הפיסקא מן המשנה שבתוספתא יחד עם הלכה זו. אבל בס' המקח והממכר לרב האיי שער כ' מ"ו ע"ב: ולעולם צריך שילך אחר מנהג המדינה, ובכל מקום ומקום, ועל אותן דרכים שפי' וכדגר' בתוספת' מקום שנהגו למכור הרי אילו מכורים. וברש"י שברי"ף וברשב"ם פ"ג ב' ד"ה מתני': ובתוספתא תני בד"א במקום שלא נהגו, אבל במקום שנהגו הכל כמנהג המדינה. ונראה שכל הראשונים שלאחריו ניסחו על פיו. וכן בחי' הרשב"א פ"ג ב': ושנו בתוספת' הני מילי³⁶ במקום שלא נהגו, אבל במקום שנהגו הכל כמנהג המדינה. ובמאירי שם, עמ' 392: ופירשו בתוספתא שדברים אלו כלן במקום שאין שם מנהג, אבל מקומות שיש להם מנהגות ידועים בעניינים אלו הולכין אחר המנהג, וכן בכלן. ועיין גם ברא"ש פ"ה סוף סי' י"ב, הגהות מימוניות ומגיד משנה ספכ"ו מה' מכירה, רבינו ירוחם מישרים נתיב י' סח"ד,³⁷ נ"י פ"ה סי' תשפ"ה. ובריטב"א פ"ג ב': וכן מתניתין דהמוכר את הראש וכו' פירשו בתוספתא ובירושלמי בעיר חדשה שאין שם מנהג, אבל במקום שיש שם מנהג, הכל לפי המנהג. וניסח את ההלכה לפי תוכנה, כרגיל אצלו. ועיין ר"מ ספכ"ו מה' מכירה הנ"ל, ובשו"ע חו"מ סי' ר"כ סעיף ט"ו.

footnotes: ³⁶ לשון בבלי מובהק. ³⁷ ושם: ובתוספתא ובמקום שיש מנהג הכל כמנהג המדינה.

30. **הקונה אילן אחד בתוך של חבירו, הרי זה לא קנה קרקע.**ירוש' בכורים פ"א רה"ח, ס"ד סע"א, ובחי' הר"ן ספ"ד, עמ' 268, בשם התוספתא. ודין קונה אילן אחד הוא כמו שקנאו לפירותיו גרידא, ולכשיזקין וייבש יעקרנו וילך. ובזה כולם מודים, עיין במשנתנו פ"ה מ"ד, ובמשנת בכורים פ"א מ"ו ומי"א, תוספתא שם פ"א ה"ב ובבלי כאן פ"א א'. ועיין מ"ש לעיל ח"ב (בכורים), עמ' 823, ד"ה מפני.

30-31. **כל שתחתיו וחוצה לו כמלוא העורה וסלו, זה וזה אין רשאין לזורעה.**בד, כי"ע ומקבילות: האורה וסלו. ובכי"ו בקביעות כאן: העורה, עיין מ"ש בהערה 38. ופירושו, אעפ"י שלא קנה קרקע, הרי שעבד לו המוכר את רשותו לארות³⁸ את הפירות, ואין המוכר רשאי לזרוע תחת האילן, משום שהזרעים ע"פ רוב רטובים ומלוכלכים הם, ואם יפלו שם פירות מן האילן ימאסו ויתקלקלו, כמו שאמרו בבבלי פ"ב ב', והלוקח אינו רשאי מפני שאין הקרקע שלו. ושיעור אורה וסלו הן שתי אמות (דוגמת "בוצר וסלו", בירושלמי כלאים פ"ו ה"א, ל' ע"ב), כמו שהסיק הריבמ"ץ בשביעית פ"א מ"ב. ומכאן ברור שאפילו במקום שלא קנה קרקע אין המוכר רשאי לזרוע כמלוא אורה וסלו, ולשיטת החכמים במשנתנו כאן, דין זה קיים גם בקנה שתי אילנות, והיא כשיטת רבינו יונה בטחו"מ סי' רט"ז (מצפה שמואל), וכ"ה בריטב"א פ"ב ב'.

footnotes: ³⁸ נקטו האורה מפני שהדיבור לקוח ממשנת שביעית פ"א מ"ב, ושם בתאנים עסיקינן ולוקט בתאנים הוא אורה, עיין מ"ש לעיל ח"ג (שבת), עמ' 146, ד"ה והעודר, ולעיל שם ח"ב (שביעית), עמ' 583, ד"ה עודרין, ובהערה 7 שם. והכתיב שלנו כאן "העורה" במקום "האורה", גרם, כנראה, לשיבוש הרגיל מאד "העודר" במקום "האורה", עיין מש"ש. ועיין מלא"ש שביעית פ"א מ"ב, ד"ה אורה.

31. **קנה שנים, קנה קרקע.**כשיטת ר' מאיר במקורות הנ"ל, לעיל שורה 30, ד"ה הקונה.

31-32. **קנה אילן שביניהן.**וכ"ה להלן. ובבבלי פ"ג א': תניא כוותיה דרבא כמה יהו מקורבין ארבע אמות וכו' הרי זה קנה קרקע ואת האילנות שביניהן. ופירש הרשב"ם: ואת האילנות קטנים. וכן לעיל, שם ע"ב א': הקדיש שלשה אילנות וכו', הקדיש את הקרקע ואת האילנות שביניהם. ופירש הרשב"ם: ואת האילנות קטנות שביניהם. וכן פירש"י בערכין י"ד א'. ועיין בתוספות ע"ב א', ד"ה ואת האילנות, וברשב"ם פ"ג ב', ד"ה קנה וקנה. ושמא ואולי צריך להמשיך: כל שמחליפין והכוונה לאילנות שמחליפין, והיינו שיחין וסנאים שיוצאים משרשיהם ומחליפים בכל שנה, ועל כן אין נחשבים בכלל מספר האילנות³⁹ הקנויים. ולהלן סמכו על מה שנאמר כאן. אבל המחוור הוא כמו שכתבנו להלן.

footnotes: ³⁹ עיין ירושלמי כלאים ספ"ה, ל' ע"א, ולעיל ח"ב (כלאים), עמ' 635, ומש"ש.

32. **כל שמחליפין חוץ ממלוא העורה וסלו.**כלומר, וכל שמוציא חליפין⁴⁰ מן האילן, שיוצאין ומתפשטין חוץ ממלוא האורה וסלו, אף הן של בעל האילן. ובמשנתנו פ"ה מ"ד: הגדילו ישפה, כלומר, יש לו רשות למוכר לגדוע, אבל הוא שייך ללוקח, ועיין להלן בסמוך.

footnotes: ⁴⁰ כלשון משנתנו בשביעית ספ"א. ובעל המאור ספ"ד פירש: ואת האילנות שביניהם, כגון העולים מן השרשים.

**ובעל השדה רשיי לגדע.**כלומר, דינן כנוף שנוטה לשדה חבירו שבמשנתנו פ"ב מי"ג. והרי אמרו לעיל ספ"א שבית האילן [רשאי לגדוע] כנגד המשקולת, וכאן הרי בבית האילן עסיקינן, עיין הלשון ברשב"ם פ"ב ב', ד"ה מתקיף לה ר"א. והוכיחו האחרונים מכאן שלא כשיטת רבינו יונה (בשטמ"ק פ"א א', טחו"מ סי' רט"ז) הסובר שאפילו אם התפשטו בתוך מלוא אורה וסלו רשאי לגדוע, ומעמידו על הצד שהיו בשעת מכירה, משום שיש לחשוש שהלוקח יחזיק אח"כ כמלוא אורה וסלו מחוץ לתוספת הענפים. ועיין מאירי שם, עמ' 386. אבל לפי פירושי אין מכאן ראיה, ואין בבא זו דבוקה לרישא, אלא יש כאן הלכה של משנתנו: הגדילו ישפה, ואפשר לפרשה כמו שפירש הרשב"ם במשנתנו.

33. **נקצץ האילן, או שיבש, הקרקע של בעל האילן, דברי ר' מאיר וכו'.**כשיטתו במשנתנו פ"ה מ"ד ומקבילות, ועיין לעיל שורה 30, ד"ה הקונה. ועיין בבלי פ"ג א'.

34. **ולא את האילן.**כלומר, האילן שביניהן, עיין לעיל בסמוך.

34-35. **קנה שלשה קנה קרקע, קנה אילן שביניהן וכו'.**עליות דרבינו יונה ל"ו ב', עמ' קס"ט, מלחמות להרמב"ן ספ"ד, חי' הר"ן שם, עמ' 268. והוא כשיטת החכמים במשנתנו הנ"ל ומקבילות.

36-37. **וכמה יהו קרובין זה לזה, כדי שיהא בקר עובר בכליו, וכמה יהו רחוקין זה מזה, ממטע עשרה לבית סאה, פחות מיכן, או יתר על כן וכו'.**הרישא בירושלמי שביעית פ"א רה"ב, ל"ג ע"ב. ובבבלי כאן פ"ג א': תניא כוותיה דרבא, כמה יהו מקורבין, ארבע אמות.⁴¹ וכמה יהו מרוחקין שש עשרה, הרי זה קנה קרקע וכו', פחות מכאן, או יתר על כאן וכו'. ולפי פשוטו משמע שהפחות מכאן ויותר על כאן כוונתו לאמות שנשנו כאן. ולעיל שם ע"ב א' אמרו: תניא המקדיש שלשה אילנות ממטע עשרה לבית סאה הרי הקדיש את הקרקע וכו', פחות מכאן, או יותר על כן וכו'. וכאן משמע שפחות ויותר כוונתו למטע בית סאה, ואין שום סיבה לחלק בין מוכר להקדש בעניין שלנו. ומטעם זה כתב הרשב"ם פ"ג א': כמה יהו מקורבין כו'. נראה בעיני דהוא הדין למקדיש אילנות דאיכא נמי האי שיעורא, והך ברייתא דקתני גבי הקדש ממטע עשרה לבית סאה בשילהי המוכר את הבית פליגא אהך ברייתא, דלא שנא מוכר ממקדיש, וראיה לדברי מתוספתא דבבא בתרא דקתני בתרוייהו ממטע עשרה לבית סאה. ועיין בתוספות ערכין י"ד א', ד"ה פחות. והרמב"ן במלחמות הנ"ל הרבה להקשות על פירוש הרשב"ם, והעיר גם על הבבלי פ"ב ב' שנראה משם שההלכה היא משמונה ועד שש עשרה, ועיין גם בעליות דר' יונה הנ"ל, ועיי"ש שהביאו את פירוש הר"ת שעד שש עשרה, עד ולא עד בכלל, וכן מוכרח, עיי"ש. וחישב הרמב"ן שמטע בית סאה ושש עשרה אמה חד שיעורא הוא,⁴² עיי"ש, שאם לא כן כיצד יעלה על הדעת שבני אדם פשוטים יעשו חשבונות כאלה במשא ובמתן. והסיקו רבינו יונה והרמב"ן, וממנו כנראה בחי' הר"ן הנ"ל, שהבבלי קיצר ולא הביא את הרישא שלנו, וכוונתו לתוספתא כאן, ופחות מכאן פירושו פחות מד' אמות (בקר עובר וכליו) ויותר מכאן היינו ט"ז אמה (מטע עשרה לבית סאה), וגם להלן בסיפא (לעניין הקדש) כיוונו בפחות מכאן לרישא כאן. וכתב הרמב"ן שם: "ומסתברא דהך ברייתא דאיתא בגמרא בפרק הספינה תניא כוותיה דרבא היא השנויה בתוספתא שכתבנו, אלא שהוסיפו בה פי' בגמרא, וכן דרכן, אף במשניות שבסדר זרעים וטהרות ובתוספתות בכל מקום". וכע"ז כתב בכ"מ, עיין מ"ש בתס"ר, עמ' 140.

footnotes: ⁴¹ בבבלי לעיל שם: ש"מ כמלא בקר וכליו, ד' אמות. ⁴² עיין בפירוש ר"ש סיריליאו שביעית פ"א, ה' ע"ב.

37-38. **או שקנאן זה אחר זה, או שקנאן שלשתן כאחד וכו'.**הדברים תמוהים מאד, שאם קנאן זה אחר זה, וכן אם קנה שלשתן כאחד, לא קנה קרקע וכו', אימתי קנה ? ובח"ד ובמ"ש מחקו "או שקנאן שלשתן כאחד" ע"פ הבבלי שלא נזכר שם "קנה שלשתן כאחד". ובאמת גם בעליות דרבינו יונה הנ"ל חסר כאן "או שקנאן שלשתן כאחד", אבל ברור שהשמיטו ע"פ הבבלי. והרי גירסא זו ישנה גם בד ובכי"ע וגם להלן לעניין הקדש. וכן מעתיקים בשם התוספתא גם בחי' הרמב"ן והר"ן הנ"ל. וכתב הרמב"ן במלחמות שם ספ"ד: וזה ששנו בה או שקנאן שלשתן כאחת, או שהקדיש שלשתן כאחת, נראה שפירושו שקנאן על דעת אילן אחד, והם שלשה, כגון שלשה בדין בשורש אחד וכו'. ולא זכיתי להבין את דבריו, כיצד אפשר להכניס כוונה זו בתוספתא. ובהסתייגות נ"ל לפרש שהכל כאן בבא אחת, והיינו פחות מכאן, או יתר על כאן, בין שקנאן זה אחר זה ובין שקנאן שלשתן כאחד, לא קנה קרקע וכו'. ובלשון המקרא אם מעט ואם הרבה (קהלת ה', י"א) פירושו בין מעט ובין הרבה. ובלשון חכמים במשנתנו כאן פ"ז מ"ב ומ"ג.⁴³ אם חסר, אם יתר, כלומר, בין חסר בין יתר. וכן בתוספתא שבת פי"ח ה"ז, עמ' 82 (בכי"ע "המתוקן").. אם חסר, אם יתר. אבל בדפוסים בכי"ו ובכי"ל, בשלשתן: או חסר, או יתר, כלומר, בין חסר ובין יתר. וכן בירושלמי ביצה פ"ג רה"ט, ס"ב ע"ב: רב הונא אמר או חסר או יתר. ואף לפנינו הכוונה: בין שקנאן בזה אחר זה בהפסק פחות מן השיעור,⁴⁴ ובין שקנה שלשתן בבת אחת בעניין זה לא קנה לא את הקרקע וכו'. ושמא פירושו של "או" כפשוטו, והכוונה: או שקנאן זה אחר זה, ואפילו היו כשיעור ביניהן, או שקנאן בבת אחת והיה שם פחות מיכן או יתר על כן, וההלכה "או שקנה שלשתן כאחד" דבוקה לרישא ל"פחות מיכן, או יתר על כן". וצ"ע.

footnotes: ⁴³ כגירסת ד' נפולי, הוצ' לו, קויפמן, משנה שבירושלמי, משנה עם פיה"מ להר"מ (ובפירושו שם), הוצ' קאפח ועוד. ובהוצאות שלנו: הן חסר, הן יתר. ⁴⁴ והוא הדין אם היה ביניהן כשיעור, אלא שלא נחתו כאן להלכה של קניין בזה אחר זה.

39. **המקדיש שלשה אילנות וכו'.**בבלי ע"ב א', ערכין י"ד א', והובאה במלחמות ובחי' הר"ן הנ"ל, ופשוטה היא.

39-40. **ואת האילן שביניהן.**וכ"ה בד, במלחמות, בחי' הר"ן ובבבלי הנ"ל. ובכי"ע בטעות: ולא את האילן שביניהם.

42. **ולא עוד.**עד כאן העתיק במלחמות הנ"ל. והכל מפורש בבבלי.

44-45. **שנים שנטעו את הכרם, זה מרחיק שתי אמות ונוטע, וזה מרחיק שתי אמות ונוטע.**וכ"ה בד ובכי"ע ובראשונים שנביא להלן. ובמשנתנו פ"ב מי"ב: לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות. אחד גפנים ואחד כל אילן. ואמרו בבבלי שם כ"ו א': תנא ארבע אמות שאמרו כדי עבודת הכרם. ופירש"י (י"ח א'): כדי עבודת הכרם, שהיו חורשים הכרם במחרישה, וכן בשעת הבציר בוצרין אותן בעגלות, וצריך להם מקום פנוי ארבע אמות, שלא תיכנס עגלת מחרישתו בקרקע חבירו. ולא נתבאר מה דינן כששניהן באין ליטע כאחד.⁴⁵ ובחי' הרשב"א כ"ו א': ומורי הרב ז"ל⁴⁶ כתב דאפי' באו בבת אחת זה מרחיק ד', וזה מרחיק ד', שהרי כל אחד יכול לזרוע אותן ד' אמות שהוא מניח, והילכך אם לא יניח זה אלא שתי אמות, נמצא מכניס בקרו וכליו על גבי תבואתו. אבל הר"י מיגש פסק שכל אחד מרחיק שתי אמות, והביא ראייה מן התוספתא כאן:⁴⁷ דתניא בתוספתא דהאי מסכת' פ' המוכר את הספינה שהוא פ"ד, שנים שנטעו את הכרם זה מרחיק שתי אמות ונוטע, וזה מרחיק שתי אמות ונוטע. וכן מביא בחי' הרמב"ן כ"ו א', ואח"כ מעתיק את כל דברי הר"י מיגאש להלן שם. אבל הריטב"א כ"ו א', עמ' 84, ובחי' הר"ן ובנ"י ספ"ב, פירשו את התוספתא שאין כאן אלא עצה טובה, שלא יפסידו בין שניהם אלא ב' אמות כל אחד, אבל אם בא כל אחד מהם לכוף את חבירו מרחיק כל אחד מהם ד' אמות. ועיין תוספות כאן ו' ב', ד"ה מהו.

footnotes: ⁴⁵ ועיין במגיד משנה פ"י מה' שכנים ה"ח. ⁴⁶ וכן מביא בחי' הר"ן ספ"ד בשם רבינו יונה. ⁴⁷ לפי שטמ"ק י"ח א', ד"ה תא שמע.

45. **נקצץ הכרם, או שיבש, קרקע של בעל הכרם.**וכ"ה בד. והנכון הוא בכי"ע: של שניהם, כלומר הקרקע שהיה בין שני הכרמים, שתי אמות לזה ושתי אמות לזה. והר"י מיגש והרמב"ן קיצרו ודלגו על בבא זו, מפני שלא היתה צריכה לעניינם. וכנראה שבכי"ו ובד נכנסה לכאן הבבא שלמטה שהקפנו אותה, עיין מש"ש.

45-50. **שנים שנטעו את השדה, ועמד אחד מהן וקצץ את שלו, מרחיק ארבע אמות (ונוטע. נקצץ הכרם או שיבש, קרקע של בעל הכרם. ועמד אחד מהן וקצץ את שלו, מרחיק ארבע אמות) וזורע. נקצץ הכרם, או שיבש, קרקע של בעל (הכרם. ועמד אחד מהן וקצץ את שלו, מרחיק ארבע אמות וזורע. נקצץ הכרם, או שיבש, קרקע של בעל השדה, של בעל) השדה.**המוקף הראשון נמצא גם בד, ומוכח מתוכו שיש כפילות ועירבוביא והמוקף השני אינו גם בד. ובכי"ע: שנים שחלקו את השדה, ועמד אחד מהם ונטע⁴⁸ את שלו, מרחיק ארבע אמות ונוטע. נקצץ הכרם, או שיבש, הקרקע של בעל הכרם. שנים שנטעו את הכרם, ועמד אחד מהם וקצץ את שלו מרחיק ארבע אמות וזורע.⁴⁹ וכן מעתיקים בשם התוספתא הר"י מיגאש והרמב"ן הנ"ל. וברור שהסיפא שבכי"ע נשתבשה בבבא השנייה שבכי"ו שהקפנוה. ואין ספק שגירסת כי"ע המקויימת גם ע"י הר"י מיגאש והרמב"ן⁵⁰ היא הנכונה. והרישא שבתוספתא פשוטה, והנוטע מרחיק ד' אמות כדין נוטע אילן סמוך לשדה חבירו שבמשנתנו הנ"ל, ואם נקצץ הכרם וכו', הקרקע, כלומר ארבעת האמות הסמוכות לכרם הם שלו, שהרי הרחיק ארבע אמות מתוך שלו כשנטע את הכרם. אבל הסיפא בשנים שנטעו את הכרם, ועמד אחד מהם וקצץ את שלו, ורוצה לזרוע במקומו, צריך להרחיק ד' אמות מכרמו של חבירו כדי לזרוע, קשה. והרי כבר אמרנו ברישא שאם שנים נטעו שני כרמים בבת אחת, זה מרחיק ב' אמות וזה מרחיק ב' אמות, וממילא כשנטעו את הכרם הרחיקו ד' אמות אחד מחבירו, וכל אחד נתן שתי אמות, א"כ למה ירחיק עכשיו עוד ד' אמות ? ופירש הר"י מיגש שהכוונה באמת לאותן ד' אמות שהניחו מתחילה, ושלא יאמר הזורע הרי שתי אמות שלי הן ואזרע אותן. ועיין מ"ש להלן בסמוך, ד"ה נקצץ הכרם. והרמב"ן שם פירש שמדברים בשנטעו את הכרם כאילו הוא כרם אחד, ולא הפסיקו כלל בין חלק לחלק, ונתחכמו לחרוש באופן שהמחרישה היתה עוברת בין גפן לגפן ולא היה אחד מהן ניזוק, ועכשיו שאחד מהם זרע את שלו לא יוכל חבירו להכנס לשם, והרי כבר החזיק בעל הכרם לעבור בשל חבירו וכגון זה חזקה מועלת בלא טענה, דשעבוד בעלמא הוא וכו'. והביא שם את פירוש הר"י מיגאש, והסיק: והחכם יבור לעצמו. ובכי"ע מסיים: נקצץ הכרם, או שיבש, הקרקע של בעל השדה. ולפי זה כל הסיפא שבכי"ע היא הברייתא שבד ובכי"ו,⁵¹ וכפי התיקונים שלנו. ברם לפי פירוש הר"י מיגאש שהבאנו, הרי הבבא שלנו לא תתכן, משום שהכל הוא כמו שהיה, ומעולם לא היתה קרקע מיוחדת לא לבעל הכרם, ולא לבעל השדה, וזה נתן שתי אמות, וכן השני. וברור שבבא זו לא היתה בספרו של הר"י מיגאש.⁵² והרמב"ן לא השיג עליו, משום שכתב במפורש: "וזו היא הנוסחא שכתב בה הוא ז"ל", ושמא חסרה גם לפני הרמב"ן. ובאו"ש פכ"ד מה' מכירה ה"י פירש שהרחקת ד' אמות כאן הוא משום כלאים, והן משל בעל השדה, ולפיכך אם נקצץ הכרם הוא של בעל השדה, ואין מדברים כאן בהרחקת נזיקין "ואיירי דמהלו הנזיקין זה לזה, וקנו זה מזה". ולפלא שלא העיר שהר"י מיגאש בעצמו (לפי שטמ"ק הנ"ל) הביא פירוש זה, עיי"ש. ועיין בתוספות כ"ו א', ד"ה אחד גפנים, שהעיר עליהם הגרמ"ש בעצמו לעיל שם.

footnotes: ⁴⁸ הר"י מיגאש והרמב"ן מעתיקים: ליטע. ⁴⁹ עד כאן מעתיקים הראשונים הנ"ל. ⁵⁰ מלשונו של הרמב"ן: "וזו היא הנוסחא שכתב בה הוא ז"ל" משמע קצת שלפניו לא היתה הנוסחא כן. ואפשר שהיתה לפניו הנוסחא המבולבלת שבכי"ו והדפוסים. ועיין מ"ש להלן בפנים. ⁵¹ והרי אין שום הבדל בין "שנים שנטעו את הכרם" לבין "שנים שנטעו את השדה". ⁵² עיין לעיל הערה 49.

50-52. **שנים שחלקו, אחד נוטל הכרם, ואחד נוטל שדה לבן, נותנין לו ארבע אמות בצד השדה לבן, שעל מנת כן קבל עליו בעל הכרם.**וכע"ז בבבלי ז' א': שני אחים שחלקו וכו', שעל מנת כן חלקו. והדברים פשוטים, שהרי בכרם ובשדה בוודאי שאין כאן צימצום במדה, ומעלים אחד לשני בדמים (בבבלי שם: דעלו להדדי), שיהא כל אחד נוטל בשוה, וכשם שהנוטע בצד שדה לבן, מרחיק ד' אמות משלו, אף כאן כשחלקו שילם בעל הכרם בעד ארבע האמות שבצד השדה הלבן הסמוכות לכרמו, ושלו הן, ועל מנת כן חלקו.

52. **נקצץ הכרם, או שיבש, קרקע של בעל הכרם.**בבבלי חסרה בבא, מפני שפשוטה היא, שהרי כבר אמרו שבעל הכרם העלה בדמים.

52-54. **המוכר כרם לחבירו בצד שדה לבן, וכל המקבל מחבירו חצי שדה ליטע, נותנין לו ארבע אמות בצד שדה לבן, שעל מנת כן קבל עליו בעל הכרם.**במוכר כרם, הרי בסתם לא מכר לו ארבע אמות בצד הכרם, אלא נותן לו רשות להכנס לשם בבקרו ובמחרשתו,⁵³ ובשעה שאין עבודה בכרם בעל השדה שוטח שם פירותיו. ואשר למקבל חצי שדה ליטע, בחכירות עסיקינן,⁵⁴ ומקבל לזמן קבוע שיתן לו חיכורו כך וכך. אף הוא משעבד לו את שדהו להכנס בבקרו ובמחרשתו, שעל מנת כן קבל עליו בעל הכרם לשעבד לו ארבע אמות משלו.

footnotes: ⁵³ אין כאן עניין לבבלי פ"ב ב'. ⁵⁴ כרגיל במשניות. עיין ב"מ פ"ט, מ"ד, מ"ו, מ"ט מ"י ועוד. ועיין בבלי שם ק"ד רע"א.

54-55. **נקצץ הכרם, או שיבש, הקרקע של בעל הכרם.**ואף המקבל אינו יכול להשתמש בארבע אמות אילו עד סוף זמן חיכורו. ולעיל שנו דין זה באחין שחלקו, והכא קמ"ל שבמוכר וחוכר הדין להפך, וברישא הקרקע הוא של הלוקח, וכאן הוא של המוכר.