1. **כל שהוא לפנים מחבירו הוא קודם את חבירו.**והוא כמו שאמרו בירושלמי פ"ח ה"א, ט"ז ע"א (בכיר"ז): הקרוב קרוב קודם. וכן בבבלי ק"ח ב', ק"י ב'. ובס"ז, עמ' 318: הקרוב, הקרוב יורש ראשון. ברם בתשובה לר' צדקיה בר' אברהם הרופא¹ למד מתוספתא זו שאם מת אחד מן האחים בלי בנים, אחיו יורשים אותו כולו, אעפ"י שישנן בנים מאח אחר שמת לפניו, ואין בני אחים יורשים במקום אחים, משום שהאחים לפנים מהם. ואעפ"י שבתלמוד מפורש להפך (בבלי קי"ח ב') הרי משונה נחלה זו מכל נחלות שבתורה (שם קי"ז א'). ושלח תשובה זו למהר"מ מרוטנברג, והשיב לו שאין הדין כן, ואם מת אחד מן האחים בלי בנים אביו יורש אותו בקבר ואח"כ מנחיל לבניו וגם לבני בניו שמתו, בשוה. והשיב לו ר' צדקיהו והביא כמה ראיות לדבריו, והוא כותב ששלח למהר"מ שוב שתי פעמים את ראיותיו ולא השיב לו. ובאמת ראיותיו מיבום ומגאולת קרקע ומן התו"כ (שמיני רפ"א, מ"ז ע"א) הם דברים זרים ותמוהים. ובסוף דבריו כתב: אחרי כן שלחה לו החבר ר' שבתי בר' שלמה עם כל ראיותיו אשר היה גם הוא חולק עליו, והשיב לו, דבר פשוט הוא² דבן האח כאח בנכסי הזקן, שמע מינה שחזר מדבריו, דדווקא בנכסי הזקן בן האח כאח, אבל לא בנכסי האח. ואף כאן ברור, שלא הבין את דבריו, ומה לו להזכיר כאן את נכסי הזקן, שהרי על כך אין חולק, וכוונתו שבן האח כאח בנכסי הזקן, והזקן יורש את בנו בקבר, ומנחיל את בנו בקבר, ובן בנו יורש את אביו. ועיין בתוספות ק"ח א', ד"ה ואחין, ובחי' הרמב"ן שם. ומ"ש להלן בסמוך, ד"ה ברם. ועיין בדברי הריב"ם בתוספות קמ"ד א', ד"ה באשה. והדברים מפורשים גם בירושלמי יבמות פ"ד ה"ב, ה' ע"ד: מת אחד מן האחין (כלומר, אחד מאחי היבם שיש לו בן בספק), הרי יש בן (צ"ל: כן = כאן) בוודאי (כלומר, אח בוודאי, והוא היבם), ובן אח בספק (שהרי אפשר שהספק הוא בנו של יבם). ולשיטת ר' צדקיה הרי אין כאן שאלה כלל, ואפילו אם הספק הוא בנו של ראשון (ולא של יבם), הרי הוא בן אח שכבר מת, ואינו יורש במקום אח. ברם בב"י בטחו"מ סי' רנ"ג, ד"ה ש"מ שצוה לתת לבניו, משמע כדברי ר' צדקיה, אבל בדרישה שם אות ח' תמה עליו. ועיין במחנה אפרים ה' זכיה ומתנה סי' מ' ובשו"ת ר' עקיבא איגר סי' קל"ח.

footnotes: ¹ נתפרסמה כולה בראשונה בצופה לארץ הגר ח"א, תרע"א, עמ' 62 ואילך, ואח"כ בשבה"ל הוצ' רמ"ז חסידה (ירושלים תשכ"ט, שיכפול), עמ' רנ"ו, וחלקים ממנה בשבה"ל הוצ' ש"ק מירסקי, מבוא, עמ' 28. ² כ"ה אצל מירסקי הנ"ל, ובהצופה לארץ הגר הנ"ל משובש, וכן בהוצ' רמ"ז חסידה בטעות: אחרי כן שלחה לי החבר וכו' אשר גם הוא היה חולק עלי, והשיב לי דבר פשוט וכו'.

1-2. **ונחלה משמשת והולכת ועולה אפי' עד ראובן.**בכי"ו בטעות: תחילה משמשת וכו', וצ"ל: "ונחלה", כמו שהוא בד ובתשובת ר' צדקיה הנ"ל. ובכי"ע: נחלה ממשמשת וכו'. וכ"ה ("ממשמשת") בתשובה הנ"ל ובבבלי קט"ו ב'. ושאלו שם: ולימא עד יעקב. אמר אביי גמירי דלא כלה שבטא.

2. **בן האחין זה את זה וכו'.**המלה "בן" חסרה בד ובכי"ע. ושמא צ"ל בכי"ו: וכן האחין וכו'.

3. **ממזר מוריש את קרוביו.**מתוך הלשון מוריש (ולא "מנחיל") משמע שבבא זו באה ממקור אחר. ובמשנת יבמות פ"ב מ"ה: מי שיש לו בן מכל מקום וכו', ובנו לכל דבר חוץ ממי שיש לו מן השפחה ומן הנכרית. וכל המפרשים ציינו לבבלי שם כ"ב א'-ב': לאתויי ממזר וכו' וליורשו. ולא אמרו שם כן אלא על אח ולא על בן, עיין בתוספות שם, ד"ה בן.³ ועיין בערוך לנר שם. ואמרו בספרי כי תצא פי' רט"ו, עמ' 249: ריבה את העריות שחייבין עליהן כרת וכו' (כלומר, שהוא נוטל פי שנים) וכו', יכול אפילו שפחה, אפילו נכרית וכו', יצאו אילו שאין הולדות שלו, ונקטו כדבר פשוט שממזר יורשו. ומכאן תפסו לשון "מוריש" ולא "יורש", משום שאין דרך התנא להתחיל בפורענות (עיין בבלי ק"ח סע"א), ומוטב שימות הממזר בחיי האב, ואין ממזר חי (עיין ירושלמי יבמות פ"ח ה"ג, ט' ע"ג, ומקבילה, בבלי שם ע"ח ב').⁴ ועיין לעיל יבמות פ"ג, עמ' 9, ומקבילות ובתוכ"פ שם, עמ' 22. ובח"ד פירש שיש כאן רבותא שהייתי סבור לומר שאין חוטא נשכר, ואביו אינו יורש אותו. ובאמת, אפילו הרג את אביו יורש אותו, עיין ר"מ סוף ה' ממרים ומ"ש באו"ש שם.

footnotes: ³ וכן בירושלמי שם פ"ב ה"ו, ג' סע"ד, אמרו שבנו הוא לעניין פריה ורביה. ⁴ ובאמת במשנת יבמות פ"ב מ"ה אמרו: ואחיו הוא לכל דבר, ופירשו בבבלי שם כ"ב ב': ליורשו וליטמא לו, ופירושו שאחיו יורש את הממזר, כמו שפירש ר"א מן ההר, עמ' כ"ה (כלומר, שהממזר מוריש אותו) דומיא ד"ליטמא לו" שהכוונה לאח, שהרי הממזר אינו כהן (עיין בשו"ת הרשב"א ח"א סי' כז, והדברים ידועים). ולפ"ז אף במשנת יבמות דברו על מוריש.

3-4. **גוי ועבד הבאו על בת ישראל, אפי' חזר הגוי ונתגייר וכו'.**כלומר, מכיון שהיתה הורתו שלא בקדושה אינו יורשו, כמבואר בבבלי קמ"ט א'. ועיין בספרי שהעתקנו לעיל. ובירושלמי יבמות פ"ב ה"ו, ג' סע"ד: מי שיש לו בן מכל מקום וכו'. ר' אבין בעי⁵ ובנו לכל דבר, אפי' לפרייה ורבייה ולשנייה.⁶ בן גוי שבא וכו'. ברם בכי"ל תוקן: "ולא שנייה", וכן הדפיסו בד"ו. ולא זכיתי להתחוור בפי' הראשונים ז"ל⁷ שנראה דחוק מאד. ולא עוד אלא שהסיגנון "בן גוי", "בן ישראל" הוא מגומגם מאד, וכל המאמר זקוק להגהה גדולה. וזקן זקני בקרן אורה יבמות כ"ב א' סמך על גירסת ד"ו, והגיה את הירושלמי, ופירש לנכון, כדרכו. ובאמת אין כאן צורך בהגהה, "ולשנייה" פירושו: ולא שנייה, כרגיל מאד במקורות,⁸ ומלה זו דבוקה למטה, והפירוש הוא: ולא שנייה בן (= בין)⁹ גוי שבא על בת ישראל וילדה, בן (= בין) ישראל שבא על גויה וילדה. כלומר, אין הבדל בין גוי שבא על בת ישראל וילדה לבין ישראל שבא על גויה וילדה לעניין פרייה ורבייה, והירושלמי מפרש כאן את הסיפא של משנתנו שם: חוץ ממי שיש לו מן השפחה וכו', והיינו אם גוי בא על בת ישראל וילדה, ונתגייר אח"כ לא קיים מצות פרייה ורבייה, משום שהוולד מתייחס אחר ישראל, ואינו בנו,¹⁰ כשם שאם ישראל בא על גויה וילדה אינו מקיים מצוה זו. והוא דין הברייתא שלפנינו, אלא שכאן נשנית ההלכה לעניין ירושה, והרישא והסיפא כאן עיקרן סמוך למשנת יבמות הנ"ל. ואח"כ אומר הירושלמי ביבמות שם: משום בת (צ"ל משיבת, (= משבאת) [ל]ישראל, (כסיגנון משנת בכורות רפ"ח) וילדה, בכור לנחלה ואינו בכור לכהן, כלומר, הבן הנולד הוא בכור לנחלה, ואינו בכור לכהן, עיין בשו"ת הרשד"ם חו"מ סי' ש"ה.

footnotes: ⁵ כלומר, חקר ואמר, ואין כאן שאלה, כרגיל מאד בירושלמי, עיין במבוא הירושלמי לרז"פ, ט' ע"ב - י' ע"א (ויש להוסיף גם שביעית פ"ט רה"ז ל"ט ע"א). ועיין גם מ"ש ר"ש סיריליאו בפתיחתו לירושלמי, החלק הראשון, ד"ה בעי, שציין לתוספות מנחות ק"ו ב', ד"ה לא. ואין מקום לקושיות האחרונים על הרמ"א, עיין שי"ק, ד"ה אפילו, ועיין בציון ירושלים במקומו. ⁶ כ"ה בגוף כי"ל, ונקודה אחריה, ואח"כ ריוח בין מלה זו ול"בן". וכן מעתיק הרמב"ן שם כ"ב ב', ועל פיו הגיהו בד"ח. וכן מעתיקים בחי' הרשב"א, הריטב"א והמאירי שם (אלא ששם: ולשניות). וכנראה שהעתיקו ע"פ הרמב"ן, ותיקנו: לשניות. ⁷ שצויינו לעיל הערה 6. וכן כתב בס' ניר שם: "ולשניה, אין לה מובן. ולי נראה פירוש אחר". ולא כתב את פירושו. ⁸ דוגמת "ולהוזה" = ולא הוזה, עיין מ"ש לעיל ח"ה (חגיגה), עמ' 1328, ד"ה טבל, או "כפניות לאוכלין" = לא אוכלין, עיין מ"ש לעיל ח"ב (מע"ש), עמ' 726, שם ח"ב (שביעית) , עמ' 502: "שלהנץ" = שלא הנץ, ועיי"ש ח"ב (מע"ש), עמ' 728, הערה 78. וכן במשנתנו ריש נדרים "לחולין" = לא חולין. והוא רגיל מאד בירושלמי, כגון ב"ק פ"א רה"ב, ב' ע"ג: האש להכשר נזקיו וכו' ואין כיני האש להכשר נזקיו וכו', ועוד בכ"מ, ואין כאן שום דוחק. ⁹ כתיב זה רגיל מאד במקורות, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1239. ¹⁰ ודווקא בנו מן הגויה עולה לו, משום שיש לו יחס, עיין להלן שם בירושלמי ובבבלי שם ס"ב א'.

5. **נאמנת חיה לומר זה יצא ראשון.**ירושלמי כאן פ"ג ה"א, י"ג ע"ד, קידושין פ"ד ה"ב, ס"ה ע"ד, ב"ר פפ"ה, י"ג, עמ' 1048, בבלי קידושין ע"ג ב'.

6. **אימתי, בזמן שאין שם ערער וכו'.**בבבלי קידושין הנ"ל: ת"ר נאמנת חיה לומר זה כהן וכו' וזה ממזר, במה דברים אמורים שלא קרא עליו¹¹ שם ערער וכו'. ופירשו הראשונים ערער על הולד. אבל הר"מ גרס "עליה", ופירש שלא ערערו על החיה ואמרו שהעידה שקר, עיין במאירי קידושין, עמ' 336, שכתב: וגדולי המחברים (ר"מ פט"ו מה' איסורי ביאה הל"ב) גורסים כאן שלא קרא עליה ערער, ר"ל על החיה וכו'. והעיר בח"ד כאן שמן התוספתא כאן משמע כשיטת הר"מ, שהרי על בכור אין הלשון "ערעור" נופל ברגיל. אבל במאירי קידושין, עמ' 336: כתבו רבותי שאף בעדות בכור שכתבנו שהחיה נאמנת עליו לאלתר, אם קרא עליו ערער אינה נאמנת. ועיין במצפה שמואל.

footnotes: ¹¹ כ"ה בכי"מ, בכ"י הווטיקן, בה"ג ד"ו סוף ה' בכורות ק"ח ע"ב, ד"ב, עמ' 601, ברי"ף ובשאר הראשונים. ובחנם הגיהו באו"ז ח"א סי' תרט"ז, פ"ד ע"ד. ואף "עליה" שבד"ח כוונתו "עליו", והוא בארמית.

6-7. **ר' לעזר או' אם הוחזקה על עמדה נאמנת וכו'.**וכן בד ("עומדה". ובד"ח בטעות: אומדה, אעפ"י שהיא היא, אבל אין לגירסא זו יסוד) ובכי"ע. וכ"ה בבבלי הנ"ל ע"ג ב'. ועיין בבבלי הנ"ל בדברי הת"ק, ועיין בירושלמי סוף יבמות ט"ז ע"א, ומ"ש לעיל ח"ו (יבמות), עמ' 184, הערה 71.

7-9. **היו מוחזקין בו שהוא בכור, ובשעת מתנה אמ' אינו בכור, אינו נאמן, היו מוחזקין בו שאינו בכור, ובשעת מתנה אמ' בכור הוא, נאמן.**וכ"ה גם בכי"ע. אבל בד גרס גם בסיפא "אינו נאמן". ובכל מקום שגירסת כי"ו (שהוא ממשפחת כ"י של הדפוסים) מתאימה לכי"ע, היא ע"פ רוב הנכונה. וקרוב לוודאי שגירסת הדפוסים תוקנה ע"פ הבבלי כאן קכ"ז ב'.¹² ואמרו שם שהברייתא תברא היא, והרישא היא כר' יהודה¹³ הסובר שנאמן אדם לומר זה בני בכור, והסיפא כחכמים החולקים עליו. ואין ספק שבירושלמי גרסו בברייתא שלנו כגירסת כי"ו וכי"ע, וכולה ר' יהודה, וכשהוא אומר אינו בכור, היינו שאומר שאינו בנו, אינו נאמן ליקח ממנו את הירושה, אבל אם היו מוחזקין בו שאינו בכור, והאב מעיד עליו שהוא בכור, כלומר, שהוא בנו בכור, נאמן משום גזירת הכתוב (דברים כ"א, י"ז): כי את בכור בן השנואה יכיר,¹⁴ כפי שפירש הגרמא"ש באו"ש פ"ב מה' נחלות הי"ד, עיין מ"ש על כ"ז להלן בסיפא שורה 11–12, ד"ה היו מוחזקין בו שהוא בנו. ועניין "מוחזקין" הוא בכל מקום לפי עניינו, עיין בבלי כאן קכ"ו ב', כתובות כ"ה ב', קידושין פ' א', להלן פ"ח ה"ה, ירושלמי קידושין פ"ד ה"ח, ס"ו ע"א¹⁵ (בדפוס קרוטושין ס"ו ע"ב). ואשר למוחזקין שאינו בכור הוא משום שנראה קטן בקומתו ובאיבריו משאר הבנים,¹⁶ או שהיו מוחזקין על בן אחר שהוא בכור. ואשר לגירסא "ובשעת מתנה" הרי כ"ה גם בכי"ע, ובד גורס ברישא "בשעת מתנה" ובסיפא "בשעת מיתה", ולהלן (לעניין בנו) גורס בכל הנוסחאות "בשעת מיתתו". והיא היא, ואף כאן הכוונה בשעה שהנחיל את בניו. ועיין מ"ש להלן שורה 13–14, ד"ה ולמדנו מכאן.

footnotes: ¹² על הסדר בברייתא זו ועל גירסתה, עיין דק"ס, עמ' 354, הערה כ'. ¹³ עיין דק"ס הנ"ל. ולעניינינו אין שום הבדל. ¹⁴ יבמות מ"ז א', קידושין ע"ד א', ע"ח ב'. ¹⁵ עיין או"ז ח"א, סי' תרע"ב, ד"ה סע"א. ¹⁶ עיין תוספות רי"ד כאן קכ"ח ב' סי' ל"ו, ס' המכריע סי' ס"ד, ד' ליוורנו, נ"ב סע"ב.

9-11. **היו מוחזקין בו שהוא בכור, ובשעת מיתה אמ' בכור הוא, נאמן. היו מוחזקין בו שהוא בנו, ובשעת מיתתו אמר בני הוא, נאמן.**כ"ז חסר בכי"ע, והוא באמת נראה מיותר, עיין בבלי קכ"ז ב', וברשב"ם שם, ד"ה למאי הלכתא.¹⁷ ובתו"כ בהר, פ"ז פרשה ו', ק"י ע"א: ומניין לכל המוחזק אחריו בנו שהוא בנו, ת"ל והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם.¹⁸

footnotes: ¹⁷ ועיין בקצות החושן סי' רע"ז ס"ק ב'. ¹⁸ כלומר, שאין העבד מוחזק בעצמו, אעפ"י שאין לו יורשים אחרים (שהיה גר, או משוחרר) חוץ מבניו. ודורש "בניכם אחריכם".

11-12. **היו מוחזקין בו שהוא בנו, ובשעת מיתתו אמ' אינו בני, אינו נאמן. שאין בנו, ובשעת מיתתו אמ' בנו הוא, נאמן.**והמפרשים הגיהו גם בסיפא: אינו נאמן, וכרבנן שחולקין על ר' יהודה. ברם הנוסחא שלנו מקויימת גם ע"י ד וכי"ע. וכן מפורש בירושלמי כאן פ"ח ה"ח, ט"ז ע"ב, בכ"י רוזינטל, עיין מש"ש. וכ"ה בירושלמי קידושין פ"ד ה"ז, ס"ו ע"א (ד' קרוטושין ס"ו ע"ב). ומוכח שם שהברייתא כר' יהודה, ודווקא אם אומר שבנו ממזר מאחת מן העריות, והוא בנו נאמן (משום "יכיר"), אבל אם אומר שהוא ממזר ואינו בנו אינו נאמן גם לר' יהודה. עיין מ"ש באו"ש פ"ג מה' יבום וחליצה ה"א, ד"ה והנה בירושלמי, ומ"ש לעיל שם, ומ"ש בפ"ב מה' נחלות הי"ד ובאחרונים שציין בנת"י לירושלמי כאן פ"ח ה"ח. ועיין באו"ז ב"ב סי' צ"ד, ט"ו ע"ד. אבל עיין בקצות החושן שצויין לעיל הערה 17.

12-13. **היו מוחזקין בו שהוא בנו, ובשעת מיתתו אמ' אחי הוא, אינו נאמן.**במשנת קידושין פ"ג מ"ח: יש לי אחים אינו נאמן. ומכ"ש כאן, שהיה מוחזק בבנים ובלי אחים שאינו נאמן לאוסרה ולהוציאה מחזקת היתר. ואף כאן בעניין יבום עסיקינן.¹⁹

footnotes: ¹⁹ עיין להלן פ"ח ה"ו (לעניין ירושה).

13. **שהוא אחיו, ובשעת מיתתו אמ' בני הוא, נאמן.**בבא זו חסרה בד. אבל, כנראה, שהיתה גם בכי"ע, אלא שנשמטה ע"י הדומות, וכ"ה שם: היו מוחזקין שהוא אחיו ובשעת מיתתו א' עבדי הוא אינו נאמן. וקרוב לוודאי שצ"ל שם: ובשעת מיתתו א' [בני הוא נאמן. היו מוחזקין בו שהוא בנו ובשעת מיתתו א'] עבדי הוא וכו', כבכל הנוסחאות, עיין להלן, ואף בד נשמטה בבא זו ע"י הדומות. והנה כאן מפורש שהיו מוחזקין שיש לו אחין, והוא אומר אין לי אחין, והוא בני, נאמן. והטעם הוא מפני שנאמן לומר "הוא בני", ומשמע שאם הוא אומר אין לי אחין, אינו נאמן, אעפ"י שבידו לגרשה, ובבבלי קל"ה א' משמע שהוא נאמן, עיי"ש ברשב"ם, ד"ה ועוד האמר. ועיין מ"ש להלן הערה 26. ובבבלי קידושין ס"ד א'-ב' משמע שמחלוקת בדבר. ובשו"ע אה"ע סי' קנ"ז סעיף ז': היה מוחזק באחים ואמר בשעת מיתתו אין לי אחים אינו נאמן, וכן אם אמר על מי שהוחזק אחיו, אין זה אחי אינו נאמן, ועיין בביאור הגר"א שם ס"ק י"ח וס"ק י"ט. ועיין במלחמות קידושין פ"ג סי' תרנ"ו. ומה שאמרו בבבלי כאן (על משנתנו פ"ח מ"ו: האומר זה בני, נאמן) קל"ד ב': לפטור את אשתו מן היבום וכו', אע"ג דמוחזק לן באחי, הרי אינו מכחיש את החזקה, אבל בנידון שלפנינו הרי הוא מכחיש את החזקה. ושיטת הירושלמי בזה נשתבשה מאד בספרים שלנו, וגם בשרידי הירושלמי שפרסם ר"ל גינצבורג, עמ' 230. וכ"ה בירושלמי קידושין פ"ג ה"י, ס"ד ע"ב: יש לי אחים אינו נאמן [אין לי אחים].²⁰ רב אמר מאחר שבידו לגרש נאמן. מלתיה דשמואל אמרה כן. חד פרסאה מי דמך²¹ אמרן²² ליה²³ יבון לאתתה דההוא גברה גטה. אמר לון למא, בג[י]ן ההוא אח[ו]י [עליבא], כבר דמך. [אתא עובדא קו]מי (ר') שמואל אמר מאחר שיש בידו לגרש נאמן. ופירושו ששאלו את החולה, אם יתנו גט לאשתו, והוא אמר להם, למה ? משום אחי העלוב ? כבר מת. והיינו שאמר שאין לו אחים במקום שהיה מוחזק באחים, והאמינו לו משום שבידו לגרש. וממשיך הירושלמי: ר' יוחנן אמר אינו נאמן. נחת עולא לתמן ואמר בשם ר' יוחנן וחברון עלוי. הגע עצמך שהיה כהן. התיב רב ששת והא מתניתא פליגא וכו' ופירושו כפירוש בעל פ"מ ש"הגע עצמך" היא תשובת עולא,²⁴ ורב ששת הקשה על רב ושמואל²⁵ וכו'. ונראה שיש כאן מחלוקת בין א"י ובבל, ורב ושמואל התירו משום "מיגו", כבבלי כאן קל"ד ב' וקידושין ס"ד ב', אבל בא"י לא התחשבו במיגו זה.²⁶

footnotes: ²⁰ כן צריך להשלים בפער שבכ"י הגניזה, וכן מוכח מן ההמשך, ע"פ הקטע מן הגניזה. ²¹ מכאן ואילך אני מעתיק מצילום הקטע מן הגניזה, ומשלים את הפערים שם ע"פ גירסת הדפוס. ²² בגוף הכ"י "אמר", ותוקן אמרן (= אמרין). ²³ כן הושלם בין השורות שם. ²⁴ עיין בתוספות כאן קל"ד ב', ד"ה הואיל. ²⁵ כסיגנון שלפנינו ממש הוא בירושלמי דמאי ספ"א, כ"ב ע"ב, אלא ששם הכוונה "והא מתניתא פליגא", פליגא על ר' יוחנן. ועיין מ"ש על "וחברון" לעיל ח"ד (פסחים), עמ' 566, ד"ה חברו. ²⁶ ואף המיגו לעניין ירושה (בבלי כאן קכ"ז ב') לא נזכר בירושלמי.

13-14. **היו מוחזקין בו שהוא בנו, ובשעת מיתתו אמ' עבדו הוא, אין נאמן.**גם בבא זו נשמטה בד. ולעיל בסמוך שערנו שבכי"ע נשמטה בבא זו ע"י ט"ס. וכן במאירי קכ"ז ב', עמ' 524: בתוספתא אמרו היו מוחזקים בו שהוא בנו, ובשעת מיתתו אמר עבדי הוא, אינו נאמן. היו מוחזקים בו וכו'. יש מי שאומר שתוספתא זו שלא כהלכה היא שנויה שהרי פסקנו שנאמן אדם לומר זה בני ממזר, ולמה לא יהא נאמן לומר שהוא עבד,²⁷ ומכל מקום יש פוסקים אותה וכו'. וזה שתפש בתוספתא בשעת מיתתו הוא הדין בבוריו, אלא שבשעת מיתה רצה ללמדנו שאינו נאמן לפטור את אשתו מן החליצה ומן היבום, ואעפ"י שיכול לפטרה בגט, הואיל וסותר החזקה שמוחזקין בו, והוא הדין לעניין ירושה, וכן כתבוה חכמי ההר. ולמדנו מכאן שהתוספתא שלפנינו (בגירסת כי"ו) הובאה בכמה מן הראשונים, ויש שדחוה מן ההלכה, ויש שפסקוה. ברם דבריו האחרונים כאן: "ללמדנו שאינו נאמן לפטור את אשתו מן החליצה" אינם מובנים כלל, שהרי אינו נאמן לומר שהוא עבדו ואשתו פטורה משום שיש לו בן, ואדרבה הרי הוא מחייב אותה בחליצה אם הוא אומר שאינו בנו.

footnotes: ²⁷ הדברים תמוהים אפילו לשיטת הראשונים שחולקים על רש"י ותוספ' רי"ד (עיין מ"ש לעיל שורה 7–9) וסוברים שנאמן לומר על בנו שהוא ממזר משום זנות אשתו. וכיצד יעלה על הדעת שאדם נאמן לומר על בנו (שהיו מוחזקים בו שהוא בנו) שהוא עבדו.

15. **היה עומד בין המוכסין ואמ' בני וכו'.**ירושלמי פ"ח ה"ח, ט"ז ע"ב, קידושין פ"ד ה"ז, ס"א ע"א, בבלי קכ"ז ב' הנ"ל. ועיין מ"ש להלן בסמוך.

16. **עבדי הוא, וחזר ואמ' בני הוא אין נאמן.**וכ"ה בירושלמי ובבבלי הנ"ל. ברם בירושלמי שם מוסיף: אית תניי תני נאמן, כגון אילין נפתאי²⁸ דמשעבדין בבניהון יתיר. כלומר, כגון יהודים נפתאים (נבטאים, נותאים) שהיו משתמשים בבניהם יותר מדאי (כעבדים). והדברים תמוהים מאד, וכיצד אפשר להאמין לו, ולמה היה לו לשקר ולהפסיד את המכס. ונראה שהירושלמי פירש את הבבא הקודמת (עומד בין המוכסין) כמאמר המוסגר, וכאן הוא חוזר לרישא, ודווקא אם היו מוחזקין בו כעבד משום שהאב השתמש בו כעבד, והאב לא אמר כלום, נאמן אח"כ לומר בני הוא, אבל אם אמר בפירוש מתחילה שהוא עבד אינו נאמן לחזור בו (ואין מדברים כאן כלל בעומד לפני מוכסין), והיא כברייתא השנייה בבבלי קכ"ז סע"ב. ותנא אחר לא חילק בזה ושנה שגם אם חזר בו נאמן, ויש כאן מחלוקת של תנאים. אבל בבבלי שם השלימו בין הברייתות עיי"ש.

footnotes: ²⁸ בקידושין: כותאי, וצ"ל: נותאי, נפתאי, כמו שהגהתי בתלמודה של קיסרין, עמ' 72.

16-17. **אין הבכור נוטל פי שנים בשבח שהשביחו נכסים לאחר מיתת אביהן וכו'.**להלן בכורות פ"ו הט"ו, בבלי כאן קכ"ד א'.²⁹ וברייתא זו עונה על משנתנו כאן פ"ח מ"ד, ובבכורות היא עונה על משנתנו שם פ"ח מ"ט: הבכור נוטל פי שנים בנכסי האב. ובבבלי כאן קכ"ד ב': תני רמי בר חמא בשאר ספרי דבי רב בכל אשר ימצא לו (דברים כ"א, י"ז) פרט לשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם וכו', ומני רבנן היא (כלומר הת"ק שלנו). והסבירו בבבלי שם (קכ"ד א'): מתנה קרייה רחמנא וכו', עד דמטא לידיה. ולפי זה אינו עניין לראוי כבמוחזק שאין עליו חולק, עיין להלן. וכן במה"ג דברים שם, הוצ' ר"ש פיש, עמ' תע"ג: בכל אשר ימצא לו, מלמד שאין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק (והוא מספרי שם פי' רי"ז, עמ' 250). בכל אשר ימצא לו, מלמד שאינו נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביו. ומכאן שהם שני עניינים. ובבבלי קכ"ד א' (בכי"ר, לפי דק"ס, עמ' 346, הערה פ'): דתניא אין הבכור נוטל פי שנים בראוי כבמוחזק ובשבח שהשביחו וכו'. ועיין בחי' הר"י מיגאש קכ"ג א', ד"ה הא קמ"ל. וכן במאירי, עמ' 501: שהשבח והראוי, כמו שבארנו, שני ענינים הם. וכן יוצא מפורש מלשון משנתנו בבכורות פ"ח מ"ט.

footnotes: ²⁹ במסורת הש"ס שם צויין לתוספתא בכורות הנ"ל, וכ"ה במצפה שמואל כאן.

17-19. **ר' או' אומ' אני הבכור נוטל פי שנים בשבח שהשביחו נכסים לאחר מיתת אביהן, שאף שלו השביח בשלהן.**וכ"ה (בשלהן) גם בכי"ע. ובד: כשלהן. ובבבלי קכ"ד ב': תני רב נחמן בשאר ספרי דבי רב וכו' אבל שבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם שקיל, ומני רבי היא.

19-20. **כיצד, היתה לו בהמה מוחכרת ומושכרת אצל אחרים, ופרה רועה באפר, הבכור נוטל פי שנים.**בבבלי קכ"ג ב': תנו רבנן וכו'³⁰ הניח להן אביהן פרה מוחכרת³¹ ומושכרת ביד אחרים, או שהיתה רועה באפר וילדה, בכור נוטל פי שנים וכו', מני רבי היא. ואף כאן הטעם הוא לחכמים שחולקין על רבי, משום שעדיין לא באו לידו,³² לפני שחלקו, עיין בבבלי שם. ברם בכ"י ה' בבבלי שם גורס: ומני רבי הוא וכו', ופירש הרב המגיד³³ שהוא לפי הסלקא דעתך שבבבלי שם, אבל לפי המסקנא אינה כרבי, וכן פירש הב"ח (חו"מ סי' רע"ה) שהיא קושיא ("ומני", בלשון אתמה), וכן מוכרח לפי דעת הר"מ פ"ג מה' נחלות ה"ב, שפסק הלכה זו, אעפ"י שפסק שלא כרבי, ועיין בקצות החושן ריש סי' רע"ח. ובמרכבת המשנה במקומו הוסיף ראייה מן הירושלמי ביבמות פ"ז ה"א, ח' ע"א: על דעתך דאת אמר משל אשה הן (כלומר, הולדות), מעתה לא יטול הבכור פי שנים כלומר, אתמה. ולפלא שלא השגיחו בתוספתא שמוכח מתוכה שהברייתא כרבי. ועיין בח"ד שנדחק לפרש שהדיבור "כיצד" הוא לת"ק, ואין משמע כן מן הלשון. ואשר לגירסת הבבלי רועה באפר וילדה, הרי גם בלי "וילדה" (כגי' התוספתא) העניין מתבאר, עיין בר"מ הנ"ל ובטחו"מ סי' רע"ה הנ"ל, ומ"ש במאירי, עמ' 501. ועיין בקצות החושן סי' רע"ח הנ"ל ס"ק ב'.

footnotes: ³⁰ בבבלי שם בהוצ' שלפנינו: "בשבח שהשביחו נכסים לאחר מיתת אביהם כיצד" וכ"ז אינו בכ"י המבורג המשובח, ואינו גם בה"ג ה' נחלות ק"ו ע"ב, ובהוצ' ר"ע הילדסהיימר סוף ה' נחלות, עמ' 437, ועוד. עיין דק"ס, עמ' 345, הערה ט'. ³¹ עיין מפרשים ובפי' קדמון לב"ב, עמ' ק"ז, ועוד. ³² עיין ר"מ רפ"ג מה' נחלות, בהשגות שם ובנו"כ שם. ³³ פ"ג מה' נחלות ה"ב. וכ"ה בפי' קדמון לב"ב הנ"ל, עמ' ק"ז.

20. **ואין נוטל פי שנים בזרוע ובלחיים ובקיבה.**כ"ה בכל הנוסחאות כאן. אבל להלן בכורות: ונוטל פי שנים בזרוע וכו'.³⁴ וכן בבבלי כאן הנ"ל: הבכור נוטל פי שנים בזרוע וכו'.³⁵ והעמידוה בבבלי שם שמדברים במכירי כהונה שנוהגים לתת את המתנות לאביהם, והבהמה נשחטה בחיי אביהם, וסובר התנא כאן שמתנות שלא הורמו כהורמו, וזכה בהן אביהם מחיים, ולפיכך נוטל פי שנים. והדברים קשים, שלפי זה משמע שאם הורמו המתנות כ"ע מודים שהבכור נוטל פי שנים במכירי כהונה, ודינן כאילו זכה אביהם בחייו, וכל החידוש במתנות שלא הורמו וא"כ למה הזכירו זרוע ולחיים, הרי הלכה זו נוהגת בכל מתנות כהונה. ועוד קשה מה שייך מתנות שלא הורמו בזרוע לחיים וקיבה, הרי הם מורמים מאליהן, וכבר הקשו הראשונים כן, עיין בתוספות רי"ד³⁶ ובריטב"א בסוגיין. ולפיכך נראה כפירוש הריטב"א בסוגיין שאין כאן אלא "לשון מושאל", "דנקט לישנא דעלמא", "והכי קאמר דקסבר דמתנות שלא הורמו מגוף הבהמה כאילו הורמו, וניתנו לכהן בידו הוא, דכיון דמכירי כהונה הוא, כיון שנשחטה הבהמה זכה הכהן במתנותיה בכל מקום שהם, ולהכי חשיב מוחזק". ומסתבר שמטעם זה לא נקטו כאן שאר מתנות כהונה שטעונות הפרשה, או קריאת שם, ובהן כל זמן שלא הופרשו עדיין לא זכו בהן הכהן, או הלוי לכולי עלמא, ובהפרשה דינו כאילו זיכו אותן לבעליהן, ובמכירי כהונה כולם מודים שעשו שאינו זוכה כזוכה (עיין בתוספות קכ"ג ב' ד"ה הכא), אבל עיין בקצה"ח סי' רע"ח ס"ק ט"ו. ואין כאן שום רבותא, וכבר זכה בהן אביהן בחייו. אבל בזרוע ולחיים וקיבה שאין צורך בהפרשה, וכשמת אביהם, עדיין לא הופרשו מגוף הבהמה יש לחקור אם כבר זכה בהן אביהם (אם עדיין לא הופרשו), או לא. נמצאנו למדים ששתי הגירסאות מובנות. ואם נגרוס "אין הבכור נוטל פי שנים" פירושו שאף רבי מודה בכך, משום שעדיין לא זכה בהם אביהם והוא ראוי ממש,³⁷ ולפי הגירסא "נוטל פי שנים", דינו כמלוה לשיטת רבי (עיין בתוספות הנ"ל), אבל נראה יותר שהטעם הוא מפני שכבר זכה בהן אביהם בחייו, ואינו עניין לנכסים שהשביחו מאליהן, ולפיכך חילקה אותן התוספתא, ולא עירבה את כולם יחד.

footnotes: ³⁴ בד שם: רועה באפר נוטל פי שנים בזרוע ובלחיים וכו'. ואפשר שגם שם צ"ל: רועה באפר נוטל פי שנים ]ונוטל פי שנים[ בזרוע וכו'. ³⁵ בבבלי מונה גם מוקדשין, עיי"ש הפירוש. ועיין בבלי נזיר ל' ב', ובפי' הרא"ש שם. ³⁶ בתוספות רי"ד כתב שעניין מתנות שלא הורמו חסר בספרים מדוייקים. אבל קשה להגיה את כל הנוסחאות שלפנינו. ועיין גם בתוספות קכ"ג ב', ד"ה וקסבר. ³⁷ עיין בחי' הר"י מיגש, סד"ה האי זרוע, ובחי' הרשב"א שם שפירשו את גירסת הספרים.

20-21. **ר' או' כל דבר שלא פילפלו בו יתומין לאחר מיתת אביהן וכו'.**רבי נותן כאן כלל וטעם לדבריו, ואף הרישא רבי היא, כפי שמשמע מפשוטו של לשון, וכמו שכתבנו לעיל, ואומר שכל דבר שלא גלגלו והיפכו³⁸ בו היתומים לאחר מיתת אביהם הוא שבח דאתא ממילא, והבכור נוטל בו פי שנים. ועיין בבלי קכ"ד סע"א.

footnotes: ³⁸ עיין מ"ש בפירוש מלה זו ר"ח ילון בספרו "פרקי לשון" עמ' 89–91.

22-23. **אבל בנה בניין, נטע נטיעות הכל שוין שנוטל פי שנים.**וכן להלן בכורות פ"ו הנ"ל: אבל בנו בתים, ונטעו נטיעות הכל שוין שנוטל פי שנים. ובח"ד, מצפה שמואל ותו"ב הגיהו ע"פ הבבלי כאן קכ"ג ב' הנ"ל: אין בכור נוטל פי שנים. ובתס"ר (ירושלים תפרח"י), עמ' 144, הבאתי את גירסת הבה"ג ה' נחלות, ד"ו ק"ו ע"ד: אבל בנה האב ונטע, הבכור נוטל פי שנים. וקיימתי את הגירסא שלפנינו. עכשיו אני חוזר בי, ו"אב" מאן דכר שמיה, והרי צריך להכניס כאן את הפירוש שהבתים והנטיעות שבחו כהגבלות שנתן הבבלי קכ"ד סע"א,³⁹ והעיקר חסר מן הספר, ולא עוד שבבכורות כתוב מפורש "בנו בתים ונטעו נטיעות" וכו', ובבה"ג הוצ' ר"ע הילדיסהיימר, עמ' 437, גורס כגירסתנו בבבלי. וגירסתינו קשה שאם הבכור השביח את חלקו מה שייך כאן פי שנים, ואם בנה בניינים מן האמצע, הרי יש כאן ראוי. מאידך גיסא קשה מאד להגיה את כל נוסחאות התוספתא המקויימות גם ע"י המקבילה בבכורות. ונ"ל לשער בדרך שמא ואולי שנשרד לנו כתיב עתיק של מזוג מלים. עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1212, שנתן כמה דוגמאות. וכן במשנת נדרים ספ"ח: קונם לביתך שאיני נכנס וכו'. אבל בכ"י קויפמן שם: לביתך שניכנס. ובגליון שם: שיני נכנס. וכן להלן שם פ"ט מ"ב: קונם לבית הזה שנכנס. ובגליון שם: שאיני. וכן בספרי זוטא, עמ' 327: אמרה קונם שניסת⁴⁰ משאצא וכו'. ולפ"ז גם לפנינו "שנוטל" הוא מיזוג מן המלה שנו נוטל, שאינו נוטל, ואין סתירה בין המקורות.

footnotes: ³⁹ אחרת אין לומר "הכל שוין". ⁴⁰ אעפ"י שהעיקר שם "שניסת" = שאני ניסת, עיין מ"ש בתוכ"פ ח"ז (נדרים), עמ' 400, הערה 39, וכן הכוונה גם במשניות הנ"ל, אבל לעניין שלנו אין הבדל וכתבו "שני" בין על "שאני" ובין על "שאיני", כרגיל.

23-24. **כיצד נוטל פי שנים, ירשו שטרי חוב הבכור נוטל פי שנים וכו'.**וכ"ה בד ובמקבילה בבכורות. ובכי"ע בטעות: כיצד אין נוטל וכו'. והכל הוא מדברי רבי, וכ"ה בבבלי קכ"ד א', כל הברייתא. ועיי"ש קכ"ד ב'. ובירושלמי (כתובות פ"י ה"ד, ל"ג ע"ד) לא הובאה אלא דעתו של רבי גרידא. ועיין מ"ש בפירושי לה' הירושלמי להר"מ, עמ' נ"א, אותיות ת-א.⁴¹ וברייתא זו כבר שייכת לעניין ראוי בבכור, ולא לעניין שבח הבא מאיליו ובאה לכאן כדי לסמוך דברי רבי לדברי רבי.

footnotes: ⁴¹ ומה שתמהתי שם למה הביא את הירושלמי והרי הוא פסק שלא כרבי, נ"ל שבילדותו סמך על רב סעדיה בס' הירושות, עמ' 18, שפסק שהבכור נוטל פי שנים בחובות, וכשיטה שהביא הרי"ף בפ"ח סי' תתל"ט, עיין בהערה בס' הירושות שם, ועיין בה' פסוקות עמ' נ"ט, שפסק כרבי במלוה בשטר, וכן בה' ראו, עמ' 47.

25. **כיצד אין נוטל בראוי כבמוחזק וכו'.**כ"ה בכל הנוסחאות כאן ובכורות פ"ו הי"ח. וכן מעתיקים הראשונים שנביא להלן. אבל בירושלמי פ"ח ה"ד, ט"ז סע"א: כיצד יורש בראוי כבמוחזק וכו'. והגירסא שם בטוחה, ונדבר על כך להלן, וכאן מפרש כיצד אין הבכור נוטל בראוי למוריש בשעת מיתתו. והראשונים יש מהם שהביאו תוספתא זו מבכורות (הרשב"ם קט"ז ב',⁴² או"ז שם סי' ע"ז, י"ג ע"ג, המאירי קט"ז ב', עמ' 495, הריטב"א קט"ז ב'), ויש שהביאו אותה בשם תוספתא ב"ב ובכורות (הראבי"ה במרדכי פ"ח סוף סי' תקע"ו, הרמב"ן קט"ז ב'), ויש שהביאו אותה סתם, "בתוספתא" (הרשב"א, הריטב"א וחי' הר"ן בסוגיין, סוף עמ' 386), ויש שהביאוה מבלי להזכיר את המקור (בה"ג ה' נחלות ד"ו ק"ו ע"ב, הוצ' ר"ע הילדיסהיימר, עמ' 434, ה' פסוקות, עמ' נ"ח, ה' ראו, עמ' 47).

footnotes: ⁴² הרשב"ם שאב מן הר"ח, עיי"ש ועיין באו"ז. אבל הר"ח שהביא הרשב"א ביבמות כ"ד ב' הביאה מן התוספתא ב"ב.

25-26. **מת אביו בחיי אביו נוטל פי שנים מנכסי אביו, ואין נוטל פי שנים מנכסי אבי אביו.**כלומר, אם מת אביו בחיי אביו שלו. ובכמה מן הראשונים הנ"ל מעתיקים בפירוש: בחיי אבי אביו. וכ"ה בירושלמי, והיא היא. וכאן אין שום שאלה שהרי אבי הבכור היה פשוט, ואינו יורש פי שנים, ואפילו היה קיים לא היה נוטל פי שנים. ובחלק פשיטות של אביו אינו נוטל פי שנים, משום שיש כאן ראוי ממש, שהרי בשעה שמת אביו היה אבי אביו קיים, ולא ירש ממנו כלום, ואח"כ כשמת אבי אביו הרי הירושה לגבי נכדו "ראוי", ואין הבכור יורש בראוי כבמוחזק, וכמו שאמרו בבכורות נ"ב ב': ולא בראוי כבמוחזק. לאיתויי נכסי דאבי אבא.

27. **ואם היה אביו בכור אף הוא נוטל פי שנים מנכסי אבי אביו.**וכ"ה ("אף הוא"), בה' ראו, עמ' 47 הנ"ל, ברשב"ם ובאו"ז הנ"ל. ובד: אף נוטל פי שנים וכו'. וכ"ה בה"ג בשתי המהדורות ובהלכות פסוקות, עמ' נ"ח הנ"ל. ובבכורות הנ"ל, ובד: נוטל פי שנים אף מנכסי אבי אביו. וכן במאירי, עמ' 495 הנ"ל: נוטל פי שנים אף בנכסי זקנו. אבל בכי"ע כאן ובכי"ו בבכורות חסרה המלה "אף", ואיננה גם בחי' הרמב"ן ברשב"א בריטב"א ובחי' הנ"ל. והנה לפי הגירסא "אף בנכסי אבי אביו" משמע לפי פשוטה שמדברים על הנכד שנוטל פי שנים בין בנכסי האב ובין בנכסי הזקן. ועיין במאירי שמיישב גירסא זו לפי שיטתו. ומי שאינו גורס "אף בנכסי" בוודאי שאין כאן ראייה שמדברים על הנכד. וגם הגירסא "אף הוא נוטל" (או: אף נוטל) אין ראייה שמדברים על הנכד. אך לפי פשוטה של התוספתא משמע שמדברים כאן על הנכד הבכור שנוטל לבדו פי שנים בכל, וגם בנכסי הזקן. וכן הבין רב יהודאי גאון,⁴³ בה"ג בשתי מהדורות הנ"ל, הלכות פסוקות וה' ראו הנ"ל, רב סעדיה בס' הירושות, עמ' 22, הר"ח, הרשב"ם שם ובעל או"ז. ועיין בס' המעשים שנביא להלן, אבל הוא העתיק מן הירושלמי. וההלכה היא תמוהה, ולמה יקח הנכד הבכור פי שנים בנכסי הזקן, והרי הם ראויים, וכפי שתמהו הרמב"ן, הרשב"א, הריטב"א, המאירי והר"ן הנ"ל.⁴⁴ ולפיכך פירשו שאם היה בן הזקן בכור, הוא נוטל פי שנים מאחיו בנכסי הזקן, ואח"כ מוריש לבניו בשוה, בין לבכורו ובין לפשוטו,⁴⁵ שאפילו פשוט דינו כן, ואין הבדל בנחלה זו בין אם היה הנכד בכור, או פשוט.⁴⁶ וכנראה שהגאונים בעצמם הרגישו בקושי זה. וכתבו בהלכות פסוקות עמ' נ"ח הנ"ל: מיגו דשקלי חילק בכורה דאבוהון מניכסי אבא דאבוהין שקיל האיי בכור בר בכור חלק בכורה דידיה בהדי אחי מניכסי אבא דאבוהון, דהא אשכחנן בבנת צלפחד דשקלן האכי, ותניא אם היה בכור אף נוטיל פי שניים בניכסי אבי אביו. ועיין גם בה' ראו, עמ' 47 הנ"ל. ובשו"ת הרדב"ז ח"ה סי' שני אלפים ס"ב הכריע כדעת הגאונים "דבכור בן בכור נוטל בראוי כבמוחזק", עיי"ש באריכות. ובירושלמי פ"ח ה"ד, ט"ז סע"א: כיצד יורש בראוי כבמוחזק.⁴⁷ מת אביו⁴⁸ בחיי אבי אביו נוטל פי שנים מניכסי אביו, ואין נוטל פי שנים מניכסי אבי אביו. ואם היה אביו בכור כשם שנטל בנכסי אביו כך נוטל בניכסי אבי אביו. ריש לקיש וכו'. וכן בס' המעשים לבני א"י:⁴⁹ אם היה אביו בכור כשם שהוא נוטל פי שנים⁵⁰ מנכ' אביו כך הוא נוטל שנים מנכסי אבי אביו. והנה בירושלמי לכאורה הדברים ברורים שמדברים בבכור בן בכור, שמוריש את כל בכורתו לבנו, כשם שהוא יורש מאביו. והוא כשיטת הגאונים, אבל גם בחי' הרשב"א מעתיק את כל דברי הירושלמי הנ"ל, ואינו מעיר כלל שהירושלמי מתנגד לפירושו בתוספתא. וכן בחי' הרמב"ן מעתיק את דברי ריש לקיש שבאים מיד אחרי הברייתא, ולא השגיח כלל בברייתא. וברור שהם מפרשים את הירושלמי כשם שהם מפרשים את התוספתא. ולפיכך הם מעתיקים את המשך הירושלמי, והוא: ריש לקיש בשם אבא בר דלייה, נאמר משפט לעניין כפילה, ונאמר משפט לעניין פשוטה, מה לעניין פשוטה את רואה את הבן ליטל פשיטות אביו, אף לעניין כפילה את רואה את הבן כילו קיים ליטול כפילת אביו. ותופסים הראשונים הנ"ל שריש לקיש מפרש את הברייתא, והיינו למה יורש הבכור בן הזקן פי שנים בנכסי הזקן כנגד אחיו בני הזקן, אעפ"י שהוא מת לפני הזקן, משום שרואים אותו כאילו הוא קיים ויורש בקבר, כשם שפשוט יורש בקבר, אבל אינם מדברים כלל על בניו של הבכור, והם כולם שוים בנחלה (לרבות גם בכורו), שהרי כשהוא מוריש לבניו, נכסי הזקן הם ראויים (שמת לפני הזקן) ובראוי למוריש אין הבכור נוטל פי שנים. וכן מפורש בחי' הרמב"ן הנ"ל: לומר לך שנוטל אדם בכורתו בקבר, ובירושלמי הכי איתא ריש לקיש וכו'. והגאונים וסייעתם מפרשים את דברי ריש לקיש שכוונתו לבכור בן בכור שנוטל פי שנים בכל הנחלה, לרבות נכסי הזקן שירש אביו אחרי מותו, ורואים את אביו כאילו קיים כל הזמן, וכאילו נפלו לו נכסי הזקן בחייו ומוריש לבניו, ובנו הבכור נוטל פי שנים בכל הירושה.⁵¹ ברם לפי גירסת הירושלמי: כיצד יורש בראוי כבמוחזק מוכח כפירוש הגאונים, והיינו בכור בן בכור, יורש בנכסי הזקן אפילו כשמת אביו בחיי הזקן, ואעפ"י שלא היו אלא ראויין לאביו כשמת, כאן נוטל בכורו פי שנים בנכסים שהיו ראויין למורישו. אבל לפי שיטת הר"י מיגאש וסייעתו אין כאן ראוי כלל. ובהכרח עלינו לומר שגרסו (או הגיהו) בירושלמי: כיצד אין יורש וכו', כגירסת התוספתא.

footnotes: ⁴³ לפי ספר חפץ, עיין בס' המתיבות וס' חפץ הוצ' רב"מ לוין, עמ' 129, ובהערה ג' שם. ⁴⁴ וממנו בנ"י פ"ח ריש סי' תתל"ה. ⁴⁵ ועיקר הפירוש הוא של הר"י מיגאש, כפי שהביאו הראשונים בשמו. ⁴⁶ ועיין רשב"א יבמות כ"ד ב', מאירי שם, עמ' 48, שו"ת מהר"מ ב"ב הוצ' רנ"נ רבינוביץ (ד' למברג) סי' שפ"ד, יש"ש יבמות פ"ב סי' י"ד ובראשונים שציין שם. ⁴⁷ גירסא זו בטוחה היא, שכ"ה גם בכ"י רוזינטל, ובס' הנר, 281 ע"ב: ירושלמי כיצד יורש בראוי כבמוחזק וכול', והוא כותב שם שמכיוון שראה את הירושלמי שונה מן הנוסח שעמדנו עליו קבע אותו מהעתק מדוייק עתיק ("מן נסכה צחיחה עתיקה"), והביא את פירוש הר"ח: כתיב בכל אשר ימצא לו, כיצד בכור נוטל פי שנים בראוי כבמוחזק, מת אביו בחיי אבי אביו, ואחר כד מת אבי אביו נוטל פי שנים בנכסי אביו, ואינו נוטל פי שנים בנכסי אבי אביו, ואם היה אביו בכור, כשם שנוטל מנכסי אביו כך נוטל מנכסי אבי אביו, ריש לקיש בשם רב אבה כהן ברדלה וכו'. וכן ברי"ף פ"ח סי' תתל"ה: כיצד יורש במוחזק, וכ"ה בפי' קדמון לב"ב, עמ' קפ"ז, ברא"ש פ"ח סי' ח', במדרש הגדול דברים כ"א, י"ז, הוצ' הר"ש פיש, עמ' תע"ג (מדרש תנאים הוצ' הר"ד הופמן, עמ' 129). וכולם, כנראה העתיקו מן הרי"ף בשם הירושלמי. ובחי' הרשב"א קט"ז ב': וגרסי בירושלמי כת]י[ב בכל אשר ]ימצא[ לו. בכור אינו יורש בראוי כבמוחזק, כיצד מת אביו וכו'. וקרוב לוודאי שהעתיק ע"פ העניין ולא לשונו ממש. וכן בנ"י פ"ח סי' של"ה: וכן שנינו בתוספתא ובירושלמי כיצד אין נוטל בראוי וכו', והעתיק את לשון הר"ן, סוף עמ' 386. ושם: וזו היא ששנינו בתוספתא כיצד אינו נוטל וכו'. אבל בכ"י ב' שם (עיין סוף הערה י"ט שם): ששנינו בתוספתא ובירושלמי, והעתיק את לשון התוספתא ולא את לשון הירושלמי. ⁴⁸ כ"ה בכ"י רוזינטל ובראשונים הנ"ל. ובהוצ' שלנו בטעות: כיצד, מת אביו וכו'. ⁴⁹ תרביץ ש"א ס"ב (ירושלים, טבת תר"ץ), עמ' 41 (הוצ' מיוחדת, עמ' 9). ⁵⁰ כגירסת הירושלמי כ"י רוזינטל. ⁵¹ מפירש"י להרי"ף משמע שריש לקיש מבאר את משנתנו למה נטלו בנות צלפחד שלשה חלקים, וכן, כנראה, פירש הרי"ף עצמו, ועיין בפיסקי בכורה לרב"ס (ס' הנר 285 ע"ב). ועיין בס' הנר 281 ע"ב, ובמרדכי פ"ח סוף סי' תקע"ו וביש"ש יבמות פ"ב סי' י"ד שצויין לעיל הערה 46.

27-28. **בנות צלפחד נטלו שלשה חלקין בנחלה, חלק אביהן, שהיה מיוצאי מצרים.**פיסקא ממשנתנו פ"ח מ"ג. והמשנה להלן מבארת ששני החלקים האחרים הם ירושתו בחלק אביו (חפר) שנטל שני חלקים כבכור.

28-29. **ר' ליעזר בן יעקב או' אף חלק אחי אביהן.**וכ"ה בספרי פיס' קל"ד, עמ' 178, ובבבלי קי"ח ב'. ועיין רשב"ם קט"ז ב' (במשנה), ולפי זה סובר ר' אליעזר בן יעקב שלקחו ארבעה חלקים בארץ, ועיין להלן. ועיין גם בס"ז, עמ' 318, ובת"י במדבר כ"ב, ד'. ובכי"ע בטעות: ר' אליע' או' אף חלק אבי אביהן.

29-31. **לפי שלא ניתנה הארץ אלא ליוצאי מצרים, ולא נתחלקה אלא לעומדים בערבות מואב, ירש השבט את שבטו, וחזר השבט וירש את הראוי לו.**כלומר, חזר והוריש את הראוי לו. ובספרי ריש פנחס פיס' קל"ב, עמ' 174: ר' יאשיה אומר ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ וכו', ר' יונתן אומר לבאי הארץ נתחלקה הארץ וכו'. וכ"ה הלשון בירושלמי פ"ח ה"ב, ט"ז ע"א, ובבבלי קי"ז א'. ולפיכך אמרו בבבלי שם שמשנתנו ששנתה "חלק אביהן שהיה עם יוצאי מצרים" היא כר' יאשיה. ברם לשון התוספתא הוא אחר לגמרי, והיינו שהארץ אמנם לא ניתנה אלא ליוצאי מצרים, אבל החלוקה היתה לעומדים בערבות מואב, והיינו לבאי הארץ, והם החזירו את ירושתם לשבט. הארץ ניתנה, איפוא, ליוצאי מצרים אלא "שבירור החלוקה היה ע"י הבנים, וחזרה הנחלה לאבותיהן יוצאי מצרים". ולפי זה ניתנה הארץ גם לצלפחד שהיה מיוצאי מצרים, אלא שאחר כך נתחלקה לבאי הארץ ונטלו בני אחיו של צלפחד חלק בארץ, והחזירו חלקן לאביהם, וצלפחד חלק עם אחיו והוריש לבנותיו (ע"פ גור אריה למהר"ל מפראג לרש"י בפנחס במקומו). ועיין במצפה שמואל. ועיין מ"ש להלן בשם הרמב"ן. ועיין בהערות הורוביץ לספרי, עמ' 174, ושלכת קודמין היא.

31. **כיצד, שני אחין וכו'.**רשב"ם קי"ז א', תוספות שם, יד רמה שם סי' מ"ח, חי' הרמב"ן. וציינו לתוספתא גם בחי' הרשב"א והריטב"א שם.⁵² ובירושלמי פ"ח ה"ב, ט"ז ע"א, הובאו שני משלים (בשם שני תנאים), אחד בקרקעות ואחד במטלטלים. ובבבלי משל אחד במטלטלין. ולפנינו המשל הוא בקרקעות. ובספרי ריש פנחס פיס' קל"ב, עמ' 174: יצאו לגורן זה נטל סאה וכו', כיוצא בו אתה אומר בבאי הארץ וכו', ונתנו גם את הנמשל בפירוש.

footnotes: ⁵² מדבריהם משמע שגם הר"ח הביאה וגרס בה כגי' הרשב"ם, עיי"ש.

32. **תשעה נטלו בית לתך לתך.**וכן בכי"ע: תשעה בית לתך לתך. וכן בד: נטלו בית לתך. וברשב"ם וביד רמה הנ"ל: נטלו לתך לתך. והנכון כלפנינו, שהרי בקרקעות עסיקינן.

33-34. **החזירום לאבתיהם, חזרו אבות והורישו את הבנים, תשעה נטלו מחצה ואחד נטל מחצה.**וכ"ה ("לאבותיהם") בכל הנוסחאות כאן ובהעתקת הראשונים הנ"ל. ברם בבבלי הנ"ל בכ"י המבורג ובכ"י מינכן ועוד הגירסא היא: ומחזירין אצל אבי אביהן.⁵³ אבל הרשב"ם הנ"ל גרס: אצל אביהן, והסתייע בתוספתא כאן, וכן מעיד הריטב"א על גירסא זו: וכן הוא בנוסחי דוקני. ובעליות דרבינו יונה (לפי שטמ"ק): וכן הגירסא בספרי ספרד. ובתוספות שם (קי"ז א', ד"ה ומחזירין) וכמה מן הראשונים הנ"ל הסתערו על גירסא זו ותמהו שאם היו מחזירין לאביהן, הרי אבותיהן ינחילו אח"כ לבניהן כל מה שקיבלו, וכיצד ינחלו בשוה. ולא עוד אלא שבתוספתא לא נזכר "שני אחין ואביהן". ואשר לקושיא הראשונה כתב הריב"א: דגזירת הכתוב הוא כשמחזירין אצל אביהן שחולקין אותו שני אחין בשוה, אע"ג דבעלמא אין הדין כך וכו'. ועיין בשטמ"ק בשם עליות דר' יונה שפירש שידע בעל הגורן שהאחים נוטלים בשביל אביהן, ולא שלחו את הבנים אלא להקל עליהן.⁵⁴ ובריטב"א שם: שיש לומר דכי קתני ומחזירין אצל אביהן לא על בני הבנים אמר, אלא על הכהנים האחים עצמן שמחזירין לאביהן, כי האחים הכהנים הלכו גם כן לגורן, והם עיקר, ואין בניהם אלא כעני שמוליך בניו על הפתחים עמו כדי שיתנו לו הרבה, ועולות שתי הגירסאות לעניין אחד וכו'. ועיי"ש שדחה פירוש זה. ברם הפירוש הנכון הוא של מהר"ל מפראג (גור אריה על רש"י הנ"ל) שכתב: ואין הטעם משום גזירת הכתוב, דאין זה גזירה, רק הטעם כי ליוצאי מצרים נתנה הארץ, כדכתיב ונתתי אותה לכם מורשה, אבל חלוקת הארץ לא נתן להם, דהא הם לא זכו בה, וחלוקת הארץ ניתנה לבאי הארץ, ולפיכך לא חלקו יוצאי מצרים ביניהם הארץ רק הבנים שהם באי הארץ... וחזרה הנחלה לאבותיהן יוצאי מצרים, ושני אחים יוצאי מצרים חלקו בשוה, כיון שלא היתה ביוצאי מצרים חלוקה לכל אחד אחד, אם כן היו שני האחים ביחד זוכים בחלק בניהן, ולא כל אח ואח וכו'. ופירוש זה מתאים מאד לגירסת התוספתא לעיל, שו' 29: לפי שלא ניתנה הארץ אלא ליוצאי מצרים וכו', עיין מש"ש. אבל בבבלי משמע שלא פירשו כן. וכנראה, שכבר הרגיש הרמב"ן בכך שהסתייע בחידושיו מן הירושלמי הנ"ל שגרסו שם: לשני אחים שותפים (משותפים)⁵⁵ וכו'. ומסיק: ולפי זה ליוצאי מצרים לאחר שירשו בניהן נתחלקה הארץ בחלוקה.

footnotes: ⁵³ עיין דק"ס, עמ' 329, הערה א'. וכ"ה גם ביד רמה. ובחי' הר"ן שם, עמ' 368: אבל בקצת הספרים וכו', ומחזירין אצל אבי אביהן וזו היא גירסתו של הרב הלוי (הר"י מיגאש) ז"ל, וכך כתבה רש"י ז"ל בפירוש התורה בפר' פנחס (כ"ו, נ"ה) והכי אית' בסיפרי (לפנינו הגירסא שם: אצל אבותיהם). ⁵⁴ וכע"ז בחי' הרמב"ן הריטב"א והר"ן. ⁵⁵ ועיין גם בחי' הרשב"א והריטב"א שנסתייעו בגירסת הירושלמי. אבל בחי' הר"ן שם עמ' 388, כתב על פירוש זה שהוא דוחק, ולא הזכיר את הגירסא שבירושלמי, ובאמת בלי גירסת הירושלמי כאן, הרי אמרו שם (פ"ט ה"ד, י"ז רע"א): ר' חייה רובה אמר סתם אחין שותפין עד ג' דורות.

34-35. **ר' שמעון בן לעזר אומ' אף נתחלקה הארץ ליוצאי מצרים וכו'.**וכן בבבלי קי"ז א'-ב'. ובירושלמי פ"ח ה"ב, ט"ז ע"א, בשם ר' יהושע בן קרחה. ובתוספות קי"ז ב', ד"ה מכאן: כדמוכח בתוספתא וכו', דקתני ר"ש אומר אף נתחלקה ליוצא מצרים וכו'. ועיין הלשון בספרי שנביא להלן.

35-36. **היה מן היוצאין ממצרים ומן העומדין בערבות מואב נוטל שני חלקין.**וכן בירושלמי הנ"ל: מי שהיה מיוצאי מצרים ומעומדים בערבות מואב נטל שני חלקים. ובבבלי הנ"ל: מכאן ומכאן, נוטל חלקו מכאן ומכאן.⁵⁶ ופירש הר"י מיגאש שאין מדברים באדם אחד שהיה מיוצאי מצרים ומן העומדין בערבות מואב,⁵⁷ שאין אדם נוחל שני חלקים מחמת עצמו. אלא שהכוונה היא לאדם שיצא ממצרים והוליד בן במדבר, והאב מת במדבר, ובנו נכנס לארץ, הרי בנו נוטל שני חלקים, אחד בשביל אביו שהיה מיוצאי מצרים ואחד בשביל עצמו שהיה מבאי הארץ. והביא ראייה מן הספרי פיס' קל"ב, עמ' 174: ר' שמעון בן אלעזר אומר זה נוטל חלקו וחלק אביו וזה נוטל חלקו וחלק אביו, ונמצאת מקיים שני מקראות הללו לאלה תחלק הארץ בנחלה, ולשמות מטות אבותם ינחלו,⁵⁸ ופירוש שפירשנו במכאן ומכאן יש לנו ראיה מזה. ופירש את הספרי שהללו שאביהם מת במדבר (והם נולדו במדבר או שהיו פחות מעשרים כשיצאו ממצרים), והם באו לארץ, זה נוטל וכו' וזה נוטל. וכן הביא הרשב"ם בפירוש ראשון. ולפי פירוש הר"י מיגש אפשר לפרש גם את התוספתא כפירושו, והיינו הללו שהיו מיוצאי מצרים, כלומר שאביהם היה מיוצאי מצרים, והם בעצמם היו מן העומדין בערבות מואב (ולא היו מיוצאי מצרים) נוטלין שני חלקים, ואין הבדל בין "נוטל חלקו מכאן ומכאן" לבין "נוטל שני חלקין".⁵⁹ ומשום זה לא אישתמט שום חכם להביא ראייה מבבא זו לפירוש השני של הרשב"ם שאדם אחד נוטל שני חלקים בשביל עצמו, ונזקקו לבבא שלהלן ולירושלמי, ועיין גם בתוספות קי"ז ב', ד"ה מכאן.

footnotes: ⁵⁶ בתוספות קי"ז ב', ד"ה מכאן, נקטו את לשון הבבלי בהבאתן מן התוספתא, מפני שלא ראו בכך שום הבדל. ⁵⁷ שיצא ממצרים יותר מבן ששים ובא לארץ כשהיה יותר מבן מאה. ⁵⁸ בהוצאות שלפנינו בספרי השמטה קטנה, ויש להשלימה ע"פ הר"י מיגאש. ⁵⁹ עיין לעיל הערה 56.

36. **מיוצאי מצרים ולא מן העומדין בערבות מואב, ולא מיוצאי מצרים וכו'.**בד: כיוצאי (צ"ל: מיוצאי) מצרי', ולא מן העומדי' בערבו' מואב, מהעומדי' בערבו' מואב, ולא מיוצאי מצרים וכו'. ולפנינו קיצור לשון.⁶⁰

footnotes: ⁶⁰ וכע"ז במשנת זבחים פי"א מ"ג, עיין דק"ס שם, עמ' 179, הערה ו'.

37. **המתלוננים, והמרגלים, ועדתו של קרח, לא נטלו חלק בארץ וכו'.**וכ"ה בד (אלא ששם: המתאוננים) ובכי"ע, וכן מעתיק בעליות דר' יונה (בשטמ"ק קי"ט א') בשם התוספתא. ועיין בירושלמי שנביא להלן בסיפא. והמפרשים הגיהו "המרגלים והמתלוננים" ע"פ הבבלי קי"ז ב' קי"ח ב' .⁶¹ ואף הרשב"ם קי"ז ב', ד"ה מתלוננים מפרש ברייתא זו ע"פ דברי אביי שם. ולא זכיתי להתחוור בדבריו, שהרי רב פפא הקשה שם למ"ד שיהושע וכלב נטלו את חלק המתלוננים, והיה קשה לו שלמ"ד זה נטלו יהושע וכלב את רוב הארץ, ולפיכך אמר לו אביי אנן מתלוננים שבעדת קרח אמרינן. אבל בברייתא שלנו הרי מפורש שהם לא נטלו חלק בארץ, אבל בניהם נטלו, ואין כאן מקום כלל לקושיית רב פפא. ברם עלינו לברר מי הם המתלוננים לדעת רב פפא. והנה הרשב"ם פירש⁶² שהכוונה היא למי מרה שאמרו שם (שמות ט"ו, כ"ד): וילנו העם על משה. וכבר תמה עליו הרש"ל בחכמת שלמה במקומו, והוא הסיק שלרב פפא הכוונה היא למתלוננים אחרי דיבת המרגלים, ככתוב: וילנו על משה ועל אהרן (שלח י"ד, ב'), עיי"ש שהאריך. ובאמת להלן שם (י"ד, כ"ז): עד מתי לעדה הרעה הזאת אשר המה מלינים עלי, את תלנות בני ישראל אשר המה מלינים עלי, והם היו המתלוננים העיקריים, ומיד נגזר עליהם שלא יכנסו לארץ. וכן משמע בפירוש ר"ג במקומו שכתב: "דהא כל ישראל שמתו במדבר מתלוננים היו". ואין ספק שהוא הפירוש האמיתי, שהרי על התלונות האלה בלבד נגזר עליהם שלא יכנסו לארץ.⁶³ ולהלן בבבלי שם והוא לא היה בתוך העדה, זה עדת מרגלים, הנועדים על ה', אלו מתלוננים בעדת קרח כמשמעו. ופירש הרשב"ם: כמשמעו מסקנא דמילתיה היא, וכוונתו, מתלוננים שבעדת קרח. וכן לעיל שם קי"ז ב' כתב: ועדת קרח לקמן מפרש מתלוננים שבעדת קרח,⁶⁴ דהיינו חמשים ומאתים איש. וכבר תמהו עליו הרשב"א והריטב"א במקומו ואמרו שלא מצאנו שנקראו מתלוננים בשום מקום. ובספרי פנחס פיס' קל"ג, עמ' 177, אמרו: בתוך העדה זו עדת מלינים, הנועדים על ה', זו עדת מרגלים,⁶⁵ בעדת קרח, זו עדה של קרח. ובנות צלפחד טענו שאביהן לא היה שייך לאחת משלש העדות שלא נטלו חלק בארץ. ומכאן ברור שעדת מלינים לחוד, ועדת קרח לחוד, והפירוש בברייתא שבבבלי: "ועדת קרח כמשמעו", הוא כמשמעו, כלומר עדת קרח ממש, וכמו שאמרו (קרח י"ז, ה'): כקרח וכעדתו, והיינו המאתים וחמשים איש. ופירוש אביי בבבלי הוא רק למ"ד שיהושע וכלב נטלו גם חלק המתלוננים, שהיה קשה לו שלפ"ז נטלו חלק ברוב הארץ, אבל לפי מסורת א"י (התוספתא כאן והירושלמי בפ"ח ה"ב, ט"ז ע"א והספרי הנ"ל) לא נאמר מעולם שיהושע וכלב נטלו חלק המתלוננים. ובירוש' מפורש שחלק מתלוננים ועדת קרח נפל לאמצע. ואשר לפירוש דברי אביי בבבלי הנ"ל, הרי הפירוש הפשוט ביותר הוא בחי' הריטב"א במקומו: "והנכון דהכי קאמר המתלוננים בעניין המרגלים [הם] אותם שחזרו והיו בעדת קרח, שחזרו ושנו בחטא,⁶⁶ וכן פירש הרא"ה נר"ו". ולפי פירוש זה לא חלק אדם מעולם על הכוונה במתלוננים, אלא שבבבלי פירשו למ"ד שיהושע וכלב נטלו את חלק המתלוננים שאין הכוונה לכל המתלוננים, אלא המתלוננים שבעדת⁶⁷ קרח, כלומר, המתלוננים בעדת המרגלים שלקחו חלק גם במחלוקת קרח, וחלקם הם נטלו יהושע וכלב, שאין מסתבר כלל שנטלו את חלקם של כל המתלוננים. והארכתי בזה מפני ההגהות והבלבול בכמה מפרשים.

footnotes: ⁶¹ ואף שם בכי"מ: מתלוננים ומרגלים. ⁶² קי"ח ב', ד"ה לכולה ארעא. ⁶³ ועיין בהגהות הרש"ל שם שבאר את הדברים. ⁶⁴ וכן העתיק בפסיקתא זוטרתי במקומו (עם באור הרא"ם, עמ' 266): בתוך העדה, אלו מרגלים. הנועדים על ה', זו עדתו של קרח. והוא ע"פ דברי אביי בבבלי שם, וכפירוש הרשב"ם הנ"ל. ⁶⁵ והכוונה לשלח י"ד, ל"ה: לכל העדה הרעה הזאת הנועדים עלי. ⁶⁶ אפשר שהיתה להם מסורת אגדה, שכן אמרו בתנחומא (שנדפס מכבר) שלח סי' י"ב: וילונו על משה וגו', ויאמרו עליהם כל העדה אלו סנהדראות. ולהלן בריש קרח (בשתי המהדורות של התנחומא): שמשך כל גדולי ישראל והסנהדראות אחריו. ובמנחת יהודה (בבאור בעלי התוספות על התורה) כתב ]בשם הר"מ מקוצי, בעל הסמ"ג[ שהמאתים והחמשים איש היו הסנהדריות של הי"א שבטים, עיי"ש החשבון, ונוספו עליהם דתן ואבירם ואון בן פלת שהשלימו את החשבון, ועיין בתוספות הרא"ש שם (בהדר זקנים) שכתב שלפי פשוטו גם דתן ואבירם ואון בן פלת היו בתוכם, עיין מש"ש. ולפ"ז הם הם הסנהדראות שבמתלוננים שהיו גם בעדת קרח, ולפי ששנו בחטא, נטלו יהושע וכלב את חלקם. ⁶⁷ עיין בריטב"א הנ"ל מה שדייק מלשון זו, עיי"ש.

37-38. **אבל הבנים ירשו בזכות אבות אבותיהן ובזכות אמות אמותיהן.**וכ"ה גם בכי"ע. ובד: בזכות אבות אבותיהם ובזכות אבות. וצ"ל: בזכות אבות אמותיהן. וכן מעתיק בעליות דרבינו יונה (בשטמ"ק) הנ"ל. וכע"ז גם בירושלמי (פ"ח ה"ב, ט"ז ע"א) ובבלי קי"ז ב'. והכוונה היא כמו להלן בסיפא שראו את המרגלים והמתאוננים כאילו לא היו ונחלו בני ישראל את כל הארץ, ובניהם של המתלוננים נחלו בזכות אבות אבותיהם, או בזכות אבות אמותיהן (אם לא היו לאמותיהן אחים), ונתמעט חלקם ע"י כך שחלק אביהם נפל לכל ישראל, ונתרבה חלקם של ישראל, וע"י כך נתמעט חלק הבנים פורתא. ומסתבר שאף בבא זו היא מדברי רשב"א (כמו שאמרו כמה מן הראשונים), והעיקר כאן שהעדות האלה לא נטלו חלק בארץ, ורשב"א מפרש את דבריו בסיפא.

38-39. **וכן היה ר' שמעון בן לעזר או' יהושע וכלב נטלו שלשה חלקים בנחלה וכו'.**בבא זו מביאים הרשב"ם, בעלי התוספות, הרשב"א והריטב"א (קי"ז ב') כראייה נגד שיטת הר"י מיגאש, משום שכאן מפורש שאותו אדם שהיה מיוצאי מצרים ומבאי ערבות מואב נטל שני חלקים בשביל עצמו, עיין מ"ש לעיל, שורה 35–36, ד"ה היה מן היוצאין.

40. **ושנטלו חלקן של מרגלים.**בעליות דרבינו יונה הנ"ל: ונראה דתרוויהו קאמר להו רשב"א, וכן משמע נמי מדקתני בתוספת' וכן היה רשב"א אומר, אלמא רישא נמי רשב"א קתני לה, והא דהוו בני עשרים, הא דלא הוו בני עשרים (כבבלי קי"ט א'), והא דקתני ברישא במרגלים שלא נטלו חלק בארץ, היינו מאי דמפרש ותני בתר הכי, דיהושע וכלב נטלו חלקן.

40-41. **וחלק של מרגלים נטלו יהושע וכלב וכו'.**בד נשמטו המלים "וחלק של מרגלים", וכן אינן בהבאה שבעליות דרבינו יונה. ובכי"ע חסרות המלים "וחלק של", והנכון כלפנינו ובד קיצור לשון.⁶⁸

footnotes: ⁶⁸ עיין לעיל הערה 60.

41. **חלק המלוננים וכו'.**בד: חלק המתאוננים וכו'. ובכי"ע ובעליות דר' יונה: המתלוננים.

41-42. **נפל לאמצע, והבנים נחלו לעצמן.**וכ"ה ("נחלו") גם בד ובכי"ע. ובעליות דרבינו יונה הנ"ל: נטלו לעצמן.⁶⁹ והעיר רבינו יונה הנ"ל שבירושלמי (פ"ח ה"ב, ט"ז ע"א) אמרו בבבא זו "והבנים נטלו בזכות אבות אבותיהן", כלומר כמו ששנו כאן ברישא. וכבר הבאנו את דברי רבינו יונה שאין הבדל בין הלשונות, והעניין תלוי אם הבנים היו בני עשרים כשבאו לארץ, וכבבלי קי"ט א'.

footnotes: ⁶⁹ רבינו יונה מביא ברייתא זו פעמיים, עיי"ש בתחילת דבריו ובסופם.

42. **וכשם שהבן קודם את הבת וכו'.**ירושלמי פ"ח ה"א, ט"ז ע"א, בבלי קי"א א'.

43. **ר' אלעזר בר' יוסי או' משם ר' זכריה בן הקצב וכו'.**בירושלמי הנ"ל: ר' שמעון בן לעזר אומר משום ר' זכריה בן הקצב וכו'. ובבבלי הנ"ל: ר' יוסי בר יהודה ור' אלעזר בר' יוסי אמרו וכו'. ולעיל מגילה פ"א ה"ו, עמ' 345: ר' לעזר בי ר' יוסה או' משם ר' זכריה בן הקצב (לעניין קריאת המגילה).

43-44. **וכן היה ר' שמעון בן יהודה איש כפר איבוס או' משום ר' שמעון וכו'.**בד: איש כפר איכוס וכו', ובכי"ע: איש כפר עכו. וכ"ה בירושלמי הנ"ל בכיר"ז (בהוצ' שלנו חסר). ושם הכפר בא בשינויים בכמה מקומות, עיין מ"ש לעיל ח"ח (סוטה), עמ' 711, ד"ה ר' שמעון בן יהודה. וסתם ר' שמעון בן יהודה שמוסר בשם ר' שמעון הוא מכפר הנ"ל, ובבבלי הנ"ל חסר כל זה. ולפי גירסת התוספתא והירושלמי היו כמה תנאים שסברו כר' זכריה בן הקצב, ומשום כך פסקו כמה מן האמוראים כמותו. אבל לפי המסקנה בין בירושלמי ובין בבבלי אין הלכה כמותו.

45. **האו' יחלקו בני נכסיי, והיה שם בכור, אם זכו בנכסים בחיי האב וכו'.**כלומר, שכיב מרע האומר, כלהלן בסיפא. ועיין במצפה שמואל ובבבלי קמ"ח סע"ב, ומ"ש בחסדי דוד. ובאמת ביד רמה שם סי' צ"ד מפורש שאף "יחלוק" לשון מתנה הוא (אפילו אם לא אמר "תנו חלק"), וכן מוכח גם להלן בתוספתא ספ"ט. ולפי זה קשה ממשנתנו כאן מ"ח. וכן מפורש גם להלן בסוף פירקין. אבל נראים דברי בעל מצפה שמואל שם שדווקא אם אמר כן על "פלוני", אבל אם אמר כן על בניו אפשר לפרשו גם בלשון ירושה, ולפיכך אם זכו בחייו ברור שנתכוון למתנה, אבל אם זכו לאחר מיתה דינו כירושה, והכל הוא ממשמעות העניין, וכן ממשמעות כל שטר דנין מלשונו הסתומה על כוונת הנותן, כפי שמבינים אותה השומעים,⁷⁰ וכאן דנין מתוך המעשה שלאח"כ.

footnotes: ⁷⁰ עיין בש"ת חות יאיר סי' פ', ד"ר פ' ע"ב.

46. **האומ' תנו מאתים דינר לפלני בני בכור וכו'.**כל הברייתות בבבלי קל"ח א'. ושם מפורש: שכיב מרע שאמר וכו'. ואף כאן בשכיב מרע עסיקינן, וכן ברישא, עיין מש"ש.

47. **כראוי לו, נוטל, ונוטל פי שנים.**בכי"ע, נוטלן, ונוטל פי שנים וכו'. ופירשו בבבלי קל"ח ב' שר"ע היא דדייק לישנא יתירא, ומכיון שאמר "כראוי לו", והרי בלי כך היה נוטל פי שנים, שמע מינה שכוונתו היתה לתת לו מאתים דינר נוסף על חלק בכורתו. וכל הברייתות נתפרשו במפרשי הבבלי שם, ופשוטות הן.

51. **בחובו, אין לו אלא חובו.**כלומר, אם החוב היה פחות ממאתים דינר, אין לו יותר מחובו. ופירשו המפרשים שהטעם הוא משום רבית מאוחרת, מה שאין כן אם אמר "בראוי לו" שמוכח מתוכו שהוא נותן לו בעד טובה שקבל ממנו, ושאינה שייכת לחוב. ובבבלי בהוצ' שלנו (קל"ח ב'): בחובו, נוטלן בחובו. ובכ"י המבורג: בחובו אין לו אלא חובו, וכ"ה אצל כמה מן הראשונים.⁷¹ ובחי' הרמב"ן שם מביא ראייה מן התוספתא כאן לגירסא זו. אבל בבבלי בכי"מ ועוד⁷² גרסו גם כאן: בחובו ידו על העליונה, רצה מאתים זוז נוטל, רצה חובו נוטל. ועיין כתובות צ"ו ב', בתוספות שם, ובשאר הראשונים כאן ושם שיישבו את הסתירה באופנים שונים.

footnotes: ⁷¹ עיין דק"ס, עמ' 377, הערה ש', ומ"ש בתחילת הערה שכ"ה בכ"י ה' הוא, כנראה, טעות הדפוס. ⁷² עיין דק"ס הנ"ל. וכן מביא בעל ההשלמה כאן פ"ח סי' כ"ג בשם הרי"ף.

51-52. **היתה לו שדה עשויה הפותיקי וכו'.**כלומר, הפותיקי סתם (שלא אמר לא יהא לכם פרעון אלא מזו) שאם רצה המשעבד למוכרה, מוכרה, והם גובים משאר נכסים,⁷³ והוא הדין ליורשיו. אבל מצד שני אם נשטפה השדה גובים משאר נכסים, מה שאין כן באפותיקי מפורשת.⁷⁴

footnotes: ⁷³ כבבלי גיטין מ"א א'. ועיין גם ירושלמי שביעית רפ"י, ל"ט ב', יבמות פ"ז ה"א, ח' ע"א. ⁷⁴ לעיל כתובות פי"א ובבלי הנ"ל. עיין מש"ש בתוכ"פ, עמ' 369, ולהלן שם, עמ' 373.

53. **נתקבלו, וידן על העליונה.**כלומר, מכיון שאמר תנו, אין היורשים יכולים למוכרה, כדין אפותיקי מפורשת, ואם נשטפה השדה, גובין משאר נכסים כאפותיקי סתם. (ח"ד).

53-54. **האומ' תנו חלק לפל' בנכסי, יירש עם הבנים.**וכ"ה בכי"ע ובד (אלא ששם נשמט בטעות "חלק לפלוני"), ועיין בח"ד שמגיה "וירש", עיי"ש בפירושו. אבל כגירסתינו מעתיקים בשם התוספתא ברש"י על הרי"ף בפ"ד ריש סי' תשס"ג, ברשב"ם ס"ג א', ד"ה תנו, ובמאירי שם, עמ' 331. וברא"ש פ"ד סי' ו', בריטב"א שם ובנ"י על הרי"ף הנ"ל: יטול כאחד מן הבנים. וכנראה, שאין כאן אלא ניסוח רבותינו מעצמם. והנכון כלפנינו, והתוספתא עונה על משנתנו פ"ח מ"ה: המחלק נכסיו לבניו על פיו, ריבה לאחד וכו', והשוה להן את הבכור דבריו קיימין, ואם אמר משום ירושה לא אמר כלום, כתב בין בתחילה וכו' משום מתנה דבריו קיימין. ומוסיפה התוספתא שהוא הדין אם אמר כן על אחר, הואיל ואמר תנו. ועיין בראשונים במקומו שדנו בפירוש הרישא של משנתנו אם היא כרבנן, או כר' יוחנן בן ברוקה, ואינו עניין לפירוש התוספתא כאן. ובבבלי ס"ג א': תנו חלק לפלוני בנכסי מאי. ועיי"ש בפירוש הרשב"ם. ורוב הראשונים פירשו ששאלת הבבלי היא בבריא, ובתוספתא הרי מדברים בשכיב מרע.

54. **בבכורה, אין נוטל פי שנים.**המפרשים נדחקו מאד בפירושה, ופירשו באופנים שונים. ונראה שאף בבא זו עונה על משנתנו הנ"ל, ששנתה: והשוה להם את הבכור דבריו קיימין, והתוספתא מנסחת: האומר תנו חלק לפלוני בבכורה, אינו נוטל פי שנים, וכוונתו שהוא נותן לו מתנה בחלק הבכורה. ועיין בלשון הברייתא לעיל הי"ב, שורה 47, ועיין להלן בסמוך.

54-55. **האומ' יירשני פל' לא אמ' כלום וכו'.**כמשנתנו הנ"ל.

55. **כתב ירושה מלמטה וכו'.**משנתנו הנ"ל, ופירשו בירושלמי פ"ח ה"ד, ט"ז ע"ב: יינתן לאיש פלוני מתנה שהורשתיו, יירש פלוני ירושה שנתתי לו. אבל בבבלי קכ"ט א': תנתן שדה פלונית לפלוני ויירשה וכו' יירשה ותנתן לו וכו' יירשה ותנתן לו ויירשה. וכתב הר"ן בחידושיו שם (עמ' 421) בשם הרא"ה:⁷⁵ דדווקא בוא"ו כגון תנתן לו שדה פלוני לפלוני ויירשנה א"נ יירשנה ותנתן לו, דהוי מוסיף על עניין ראשון אבל יירשנה תנתן לו, תנתן לו יירשנה בלי וא"ו הוה ליה בפלוגתא אי אמרי' תפוס לשון ראשון, או לשון אחרון.⁷⁶

footnotes: ⁷⁵ עיין בהערה שם שהעיר שכן מביא בנ"י במקומו בשם הרשב"א, ולא נמצא ברשב"א שלפנינו. ⁷⁶ עיין ברשב"ם קכ"ט סע"ב.

57. **הואיל והזכיר שום מתנה דבריו קיימין.**מלשון כללית זו משמע שלא כדברי הרא"ה הנ"ל.

**ר' יוחנן בן ברוקה אומ' וכו'.**משנתנו הנ"ל. ובס' חפץ (לפי או"ז סי' קי"ב, י"ח רע"ב): ת"ר ר' יוחנן בן ברוקה אומר וכו', והעתיק את כל הברייתא כאן עד סוף הפרק.⁷⁷

footnotes: ⁷⁷ כבר העירותי במבוא לתס"ר ח"ב, עמ' 8, שכן דרכם של הגאונים להביא את התוספתא בלי הזכרת שמה ולפתוח ב"תנו רבנן".

59. **על בת הבן בין הבנים ועל בן הבת בין הבנות דבריו קיימין.**ס' חפץ הנ"ל. ובעיטור (מתנת שכ"מ, הוצ' רמא"י, נ"ח ע"ג) העיר שתוספתא זו היא הברייתא שבבבלי ק"ל א', וק"ו הוא אם אמר כן על בן בין הבנים ועל בת בין הבנות שדבריו קיימין.