1. **הגוזל את הפרה ועיבירה אצלו, ושנת, ושלישה, אפי' ארבעה וכו'.**משנתנו פ"ט מ"א ולא הוסיפה הברייתא אלא ושנת ושלישה,¹ וכו', וההוספה אינה מעלה ואינה מורידה, ועיין להלן.

footnotes: ¹ כלומר, ושילישה (למי"ד צרויה), דוגמת "ועיבירה".

3. **עז וחלבה, אפי' ארבעה וחמשה פעמים, משלם כשעת הגזילה.**הדוגמא של עז וחלבה וכו', חסרה במשנתנו, וישנה כאן בכל הנוסחאות. וכן הוא גם בכי"ע לעיל פ"ז הי"ז (לעניין גניבה). ובמצפה שמואל הביא מכאן ראייה לשיטת הרמב"ן שאין בלידה ובגזיזה משום שינוי כדי לקנות את גוף הפרה,² שהרי אינו מסתבר שהגזלן יקנה את הבהמה בשינוי של חליבה. ובמלחמות להרמב"ן ברפ"ט כתב מסברא דנפשיה: "אטו אם גזל בהמה מלאה³ והטילה גללים, קנאה". אלא שרבינו לא הביא את התוספתא כאן אלא את הברייתא שלעיל פ"ז הי"ז,⁴ והוכיח ממנה שהשינוי הוא רק לגבי הוולדות והצמר, אבל לא לגבי הבהמה עצמה. ועיין מ"ש לעיל פ"ז הי"ז, שורה 78–79. ועיין בבאור הגר"א חו"מ סי' שנ"ד ס"ק א' ואילך. ורבו הפירושים במשנתנו, עיין בפירוש רבינו יהונתן, עמ' 274 ואילך, ובהערות ר"ש פרידמן שציין לשיטות הראשונים, ועיין בפיסקי הרי"ד, עמ' קע"ט ואילך, ובהערות שם. ורובם הן מפני הברייתא שבבבלי צ"ה א' (ב"מ מ"ג ב'), ומחלוקת רב זביד ורב פפא צ"ה ב' שם. אבל בתוספתא ובירושלמי לא נזכרה מחלוקת ר"מ ור' יהודה. ועיין בירושלמי פ"ט סה"א, ו' ע"ד, ומוכח משם שלא כשיטת הראב"ד בהשגות והרא"ש. ועיין במלחמות הנ"ל שהסתייע בדברי רב חסדא שבירושלמי הנ"ל. ועיין בבלי ע"ז מ"ז א'.⁵

footnotes: ² בהשגות הראב"ד בפ"ב מה' גזילה ה"ח, הרא"ש פ"ט סי' ג'. ועיין בתוספות צ"ה א', ד"ה משלם. ³ כלומר, בבטן מלאה, עיין במשנת יבמות פט"ז מ"א. ⁴ ושם חסרה לפניו "עז וחלבה", כשם שהיא חסרה שם בד ובכי"ו. ⁵ וציין לו בהגהות הב"ח במקומו.

3-4. **ר' שמעון אומ' רואין אותן כאילו הן שומות אצל אחרים.**בבבלי צ"ה א': רואין אותה כאילו היא שומא אצלו בכסף. ולהלן צ"ו ב' שם: כאילו היא שומא אצלו בכסף למחצה לשליש ולרביע. כלומר, אין השבח כולו לגזלן, אלא משלמין לו כמקבל בהמה לולדות שלוקח חלק בולדות. ובמ"ש הביא מכאן ראייה לדברי התוספות צ"ה ב', ד"ה מני, שאפילו בילדה סובר ר"ש ששמין. וכיוון לדעת הרמב"ן במלחמות ב"מ ספ"ג: ור' שמעון נמי אכולהו פליג, ואמר למחצה לשליש ולרביע הוא דשקיל גזלן, ואפילו בנטענה אצלו וגזזה, וכך שנויה בתוספתא בהדיא, והיינו נמי דמקשי התם בגמרא וכו' (כדברי התוספות הנ"ל), אלמא אפילו בילדה מיירי ר' שמעון.

4-5. **גזל צמר וליבנו, טוו וליבנו, פשתן ונקהו וכו'.**בד: טווי, ובכי"ע: טאוי. אבל גם להלן פי"א שורה 32: טוו (ותוקן ע"י הסופר: טוי). ובבבלי צ"ג ב' הקשו על הברייתא שם ממשנתנו רפ"ט, ששנו שם שדווקא בעצים שעשאן כלים, וצמר שעשאו בגדים הוי שינוי, והרי בברייתא שלנו מפורש שליבון הצמר גרידא הוא שינוי, וכן עצים ששיפן הוי שינוי (לגירסת הברייתא שבבבלי). ומתרץ רב אשי שמשנתנו מדברת אפילו אם עשה מן העצים בוכאני, כלומר, עליים לכתישה,⁶ שאינן צריכין שיפוי, ובגדי הצמר הם נמטי,⁷ שאינם צריכים ליבון. ועיי"ש עוד אוקימתות. ובירושלמי בריש פירקין, ו' רע"ד (לפי גירסת שרידים מן הגניזה): [תני גזל צמר וליבנו] שלח וליבנו, טביב⁸ וליב[נו פשתן וניקהו] משלם כשעת הגזילה.⁹ הכא את מר ליבון כשינוי, והכא את מר אין ליבון כשינוי, הן דתימר ליבון כשינוי בשעשאו צופים, והן דתימר אין ליבון כשינוי בשהניחו כמות שהוא. מצינו ליבון בלא צופים, שמא יש צופים בלא ליבון. אמר ר' יודן קל הוא שהקילו בגזלן שישלם כשעת הגזילה. גזל שלח וליבנו אית לך מימר בשעשאו צופים. עוד קל הוא שהקילו וכו'. וקושיית הירושלמי היא כקושיית הבבלי הנ"ל, כמו שפירשו המפרשים ששערו מעצמם שנשמטה שם ברייתא שממנה הקשה הירושלמי. ואף התירוץ הוא כעין תירוץ רב אשי בבבלי, שמשנתנו מדברת שהניח את הצמר כמו שהוא ולא עשאו צופים (כלומר, מוכין, עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 662), ובכגון דא אין הליבון שינוי, מפני שלא יתקיים, עיין מ"ש א"ש הרשברג, בספרו הארג ותעשיית הארג, עמ' ק"ז.¹⁰ ומקשה הירושלמי: שמא יש צופים בלא ליבון, שהרי תמיד הליבון קודם לניפוץ,¹¹ ולא היו טורחים לעשות ציפות בלי ליבון, וממילא אין הליבון שינוי אלא הניפוץ לציפיות, שלא יתקיים לפני כן. ואח"כ הקשה הירושלמי משלח שהרי ליבון השלח, פירושו ליבון הצמר שעל השלח שעודנו עליו,¹² אית לך מימר בשעשאו צופים, ומ"מ הוא שינוי. ותירצו כמו לעיל שהקלו בגזלן מפני תקנת השבים (עיין בבלי צ"ד א'־ב'), וכפי שמוכח מהמשך הירושלמי.

footnotes: ⁶ עיין רש"י ופיה"ג לטהרות, עמ' 81, הערה 18. ⁷ כלומר, בגדים עבים, כמו לבד, וכדומה, עיין בתוספות ערוך השלם, סוף עמ' ר"פ ערך נמטא. ⁸ בין השורות תלוי: וויי, כלומר קרי טוויי, במקום טביב. ⁹ עד כאן חסר בהוצאות שלנו. ¹⁰ עיי"ש הערה 4, מ"ש על התוספתא כאן, אבל, כנראה, שהיו לפעמים מלבנים גם אחר הטווייה, כפי שמוכח מן הירושלמי. ¹¹ עיין בספרו של הרשברג הנ"ל (בפנים), עמ' ק"ו, הערה 2. ¹² עיין מכשירין פ"ה מ"ו, ובפיה"מ להר"מ שם בדברי ר' יוסי.

5-6. **ר' שמעון בן לעזר אומ' כל דבר שהשביח הגזלן וכו'.**בבלי צ"ד א'. ופירש רב ששת דאם השביחה נוטל שבחו, ואם כיחשה אומר לו הרי שלך לפניך. ועיין במלחמות להרמב"ן ריש פירקין.

7. **גזל עבדים והזקינו.**במשנתנו פ"ט מ"ב: גזל בהמה והזקינה, עבדים והזקינו משלם כשעת הגזלה. ר' מאיר אומר בעבדים אומר לו הרי שלך לפניך. ובבבלי צ"ו ב': רב מתניתין נמי איפכא תני. ולפי זה התוספתא שלנו כסתם משנתנו הנ"ל. וביש"ש פ"ט סי' ח' כתב: "ונ"ל דהאי הזקינה לא בשיעור דיומי תלי, דשיעור ימי זיקנה לא מצינו לגבי בהמה, אלא בהרגשת חושים קאמר שהזקינה וניכר בה תשות כחה שנגרעת למלאכתה, דומיא דכחשה (עיין בבלי צ"ו ב'), וכה"ג נמי גבי עבדים". וברוב המקומות ששנו זקנה לגבי בהמה¹³ הוא בניגוד לעגל, או לפרה בת שלש. אבל מצאנו גם בסתמא "סוס זקן",¹⁴ ומכאן ראייה לפירוש הרש"ל, שהרי סתם סוס לרכיבה עומד, אבל סוס זקן מטחינו בריחים,¹⁵ ואינו ראוי כלל למלאכתו הראשונה, ואף עבדים זקנים הם שאינם ראויים למלאכתם הראשונה. ובר"מ פ"ב מה' תעניות ה"ה: זקנים ששבתו ממלאכה. כלומר, שהם רגילים בה. ועיין אוה"ג תענית, עמ' 30, סי' ס"ג. ועבדים זקנים הם שאינם עושים כדי טפילה, עיין מ"ש בבאורי לה' הירושלמי להר"מ, עמ' ס"ד, ד"ה ולהלן ובהערות שם. ובירושלמי פ"ט ה"ב, ו' ע"ד: רב הונא אמר בשגזל עגל ונעשה שור (כלומר, משלם כשעת הגזילה, מפני שיש כאן שינוי), אבל גזל שור והזקין אומר לו הרי שלך לפניך,¹⁶ ואם גזל עגל מבוגר, ואחרי חודש נעשה שור, יש כאן שינוי, ומשלם כשעת הגזילה. שמואל אמר אפילו גזל עגל ונעשה שור אומר לו הרי שלך לפניך, שאין כאן שינוי כלל, ואפילו גרע מכוחו משעה שהיה עגל. ועיין בבלי ס"ה ב', צ"ו ב'.

footnotes: ¹³ עיין, לדוגמא, במשנת פרה פ"א מ"א, עוקצין פ"ב מ"ח ועוד. ¹⁴ בבלי ע"ז ז' ב', ומקבילות. ¹⁵ שם ט"ז א', ומקבילות. ¹⁶ כלומר, אם יש בו כח, אעפ"י שעברו עליו שנים אחרי שנעשה עגל.

**אילנות והזקינו.**כלומר, ועדיין עושין קצת פירות, ואין השינוי ניכר. ועיין מ"ש בבאורי לה' הירושלמי הנ"ל ובהערות שם.

**פירות והרקיבו.**במשנתנו: פירות והרקיבו וכו', משלם כשעת הגזילה. ובירושלמי פ"ט ה"ג, ו' ע"ד: והן שהרקיבו מן הכנימה, אבל אם הרקיבו מתולעת כבריאין הן (כלומר, ואומר לו הרי שלך לפניך). ובבבלי צ"ח ב': מכאן אמרו גזל מטבע ונפסל, פירות והרקיבו וכו', אומר לו הרי שלך לפניך. ושאלו ממשנתנו הנ"ל, ותירצו. אמר רב פפא כאן שהרקיבו כולן, כאן שהרקיבו מקצתן. ועיין בבלי ב"מ ל"ח א'.

7-8. **בית ונתנגע.**לפי פשוטה הברייתא כר' אליעזר¹⁷ הסובר שקרקע נגזלת.¹⁸ ובבבלי ערכין כ' ב': המשכיר בית לחברו ונתנגע, אע"פ שחלטו כהן, אומר לו הרי שלך לפניך, נתצו חייב להעמיד לו בית.¹⁹ ובתוספות שם, ד"ה אעפ"י: אור"י דמהכא משמע דבית מנוגע מוחלט מותר בהנאה וכו'. ומכאן אין ראייה להפך, שאעפ"י שמותר בהנאה נפחת מדמיו, ומטמא. ועיי"ש בתוספות שלבסוף הסיקו שאסור בהנאה.

footnotes: ¹⁷ קי"ז ב', שבועות ל"ז ב'. ¹⁸ ועיין תוספות סוכה ל"א א', ד"ה אי. ¹⁹ עיין להלן ב"מ פ"ח הלכה ל'.

8. **מטבע ונפסל.**וכ"ה במשנתנו הנ"ל. ועיין בירושלמי ובבבלי בסוגיין.

**יין ונתגלה, יין ונתנסך.**והוא היזק שאינו ניכר. ובברייתא שבבבלי בהוצאות שלנו (צ"ח ב' הנ"ל) מונה "יין והחמיץ", והוא בניגוד למשנתנו, אבל בכי"מ וכת"י המבורג חסר "יין והחמיץ", ואף בסימן שבכי"מ הגירסא היא: "מפת"ח ב"ש", וחסר שם הסימן ליין, עיין דק"ס, עמ' 238, הערה כ', והערה ל'.

8-9. **תרומה ונטמאת, חמץ ועבר עליו הפסח וכו'.**ברייתא שבבבלי צ"ח ב' הנ"ל. ועיין במשנתנו הנ"ל. ועיין במל"מ פ"ג מה' גזילה ה"ד.

9. **ונעבדה בה עבירה וכו'.**בברייתא הנ"ל מוסיף: ושור עד שלא נגמר דינו. ועיין בבלי לעיל בסמוך שם, ולעיל שם מ"ה א'. ועיין מ"ש להלן בסמוך, ד"ה ונעבדה בה עבירה ונסקלה.

9-10. **עבדים והזקינו ומכרן וכו'.**וכן בבבלי ק"ה רע"ב: כיון דאי מיגנב בעי שלומי ליה. ועיין ר"מ פ"ג מה' גזילה ה"ה, תוספות רי"ד ס"ה א', ד"ה כי.

10-11. **מטבע ונישוף.**כלומר, "שייפא בשופינא", כבבלי צ"ח א'.

12. **ונעבדה בה עבירה ונסקלה.**ומכאן שאם לא נסקלה אפילו אם נגמר דינה אומר לו הרי שלך לפניך, וכמשנתנו פ"י סמ"ב, והיא כר' יעקב שאומרים באיסורי הנאה הרי שלך לפניך. עיין מ"ש לעיל פ"ה סה"ד, שורה 12–13, ד"ה ר' יעקב. ועיין מ"ש בפ"ה שם ה"ו, שורה 16–18, ד"ה הגוזל שור מחבירו.

13. **זה הכלל כל גזילה שהיא בעינה, ולא שינה אותה מברייתה וכו'.**בכי"ו בטעות: כל גזילה שאין מעתה, ולא שינה וכו'. ופירושה שדווקא גזילה שהיא בעינה ולא שינה אותה מברייתה, ואפילו איסורי הנאה שהן קיימין, או פירות שהרקיבו מקצתן (כלומר, שהתחילו להרקב, וראויין לאכילה, ודרכן בכך), אומר הרי שלך לפניך, אבל אם נשתנו מברייתן, כגון הדוגמאות שנשנו במשנתנו רפ"י, משלמין כשעת הגזילה, ועליהן הולך הכלל של משנתנו שם: זה הכלל כל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה, והכל הוא מדברי ר' יעקב שהזכרנו לעיל. ובירושלמי פ"ט ה"א, ו' ע"ד: מאן תניתה²⁰ ר' יעקב, דתני זה הכלל שהיה ר' יעקב אומר כל גזילה שהיא קיימת בעינה, ולא נשתנית מברייתה, אומר לו הרי שלך לפניך. ושמא עיקר הדברים בירושלמי עונים על מ"ב, על איסורי הנאה, כבבלי צ"ח ב', אלא שהירושלמי הביאם גם על משנתנו בריש פירקין שמצריכה שינוי בגופה, ולהלן בה"ג במקומם העיקרי נשמטו הדברים, כרגיל בירושלמי, עיין מ"ש לעיל ח"ב (חלה), עמ' 804, הערה 2. ועיין בנתיבות ירושלים במקומו שכבר הרגיש בזה, אלא שהגיה, והעביר את ההלכה למשנתנו שלהלן.

footnotes: ²⁰ כלומר, את משנתנו שמצריכה בגזילה שינוי מברייתה.

14-15. **והגנב משלם כשעת הגניבה.**בד ובכי"ע: והגנב לעולם משלם וכו'. וכ"ה בירושלמי הנ"ל. והדברים קשים מאד, והיכן מצינו הבדל בשינוי קונה בין גזלן לגנב. וכן כתב בפריטי הרמ"ה (לפי שטמ"ק צ"ו ב', סד"ה ונקיטינן): "ושמעינן מינה דכל שינוייא דקני גבי גזלה קני גבי גנבה, ודלא קני גבי גזלה לא קני גבי גנבה". ברם משם לא שמענו אלא שינוי ביחס לתשלומי כפל, או ד' וה', לטובת הגנב, אבל לא שמענו כלום ביחס לקרן לרעת הגנב. ובבבלי ס"ה א': אמר רב קרן כעין שגנב, תשלומי כפל ותשלומי ד' וה', כשעת העמדה בדין. מאי טעמא דרב, אמר קרא גניבה וחיים, אמאי קאמר רחמנא חיים בגניבה, אחייה לקרן כעין שגנב. ופירשו בתוספות (ד"ה גופא): דעיקר רב לא אתא לאשמועינן אלא תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' כשעת העמדה בדין, והא דקאמר מ"ט דרב אתשלומי כפל ותשלומי ד' וה' קא בעי וכו', אחייה לקרן כעין שגנב, ומשמע ליה דוקא לקרן ולא תשלומי ד' וה'. ואם מתחילה היתה שוה ד' זוזי, ובשעת טביחה ומכירה היתה שוה זוז, אינו משלם כפל וד' וה' אלא זוז, שהכתוב "אחייה לקרן" עונה על קרן גרידא ולא כפל וד' וה'. והכל הוא כשטבח ומכר. ברם בתוספות רי"ד במקומו שם הקשה: וכיון שנתברר דגם בגזילה אי ליתא בעין משלם כדמעיקרא, א"כ מאי איצטריך קרא בגניבה למימר אחייה לקרן כעין שגנב, והא כיון דטבח וליתא בעין אפילו בגזילה נמי כדמעיקרא בעי שלומי. וחידש רבינו שם שעיקר חידוש רב הוא בקרן, ואם הבהמה בעינה והוזלה הרי בגזילה יכול היה לומר הרי שלך לפניך, אבל רב למד מן הכתוב, שבגניבה אפילו אם הבהמה בעינה והוזלה, משלם את הקרן כשעת הגניבה, ואם טבח ומכר משלם כפל וד' וה' כשעת הזול, שבהם לא ריבה הכתוב, עיי"ש בסוף דבריו. ורב אמר שני דברים: קרן כעין שגנב, אם הוא בעין, ואפילו הוזלה הגניבה, מריבוי הכתוב. ואם אינו בעין כגון שטבח ומכר, משלם את הקרן כדינו (כעין שגנב), אבל על הכפל וד' וה' אין ריבוי. וכן בתוספות רי"ד להלן שם ס"ו א': שאם הוסיף בדמים לא אמר רב התם קרן כעין שגנב וכו', אלא שהגניבה חמורה מן הגזילה, משום דכתב גניבה וחיים דדרשי מיני' אחיי' לקרן כעין שגנב, אבל אם הוסיף בדמים בין קרן בין תשלומי כפל וד' וה' משלם כדהשתא וכו'. ועיין מ"ש לעיל פ"ז הי"ז, שורה 79–80, ד"ה וכן מביא, ובתס"ר שם, עמ' 95. ורבינו הסתייע מן הברייתא שבירושלמי כאן. ופירש והגנב לעולם משלם כשעת הגזילה, בניגוד לגזלן שאם הגזילה בעינה והוזלה יכול לומר לו הרי שלך לפניך, ובגנב אינו יכול לומר כן. ולפ"ז בבא זו המשך ישר מדברי ר' יעקב. ובפיסקי הרי"ד (הוצ' רא"י וורטהיימר, עמ' קט"ו), חזר על הדברים בקיצור, והביא את הברייתא שלנו מן הירושלמי. ונכדו הריא"ז בפסקיו²¹ הסכים לו בפירושו בדברי רב. ובנוע"י פירש ע"פ שיטת הירושלמי שהוא סובר שיאוש לבד קונה, וסתם גניבה הוי ייאוש בעלים,²² וממילא אינו יכול לומר הרי שלך לפניך, וכבר קנה אותה, עיין בנוע"י במקומו ולעיל שם פ"ז, י"ד ע"א. ולפי פירוש זה בבא זו מתפרשת לעצמה, ואינה דבוקה לבבא שלעיל, שהרי אף בגזלן אם נתייאשו הבעלים משלם כשעת הגזילה (אם ייאוש גרידא קונה), ואין הבדל בין גניבה לגזילה בעצם הדין. ונראה שאין לנו לזוז מפירוש הרי"ד. ועיין מ"ש להלן, שורה 78, ד"ה גנב שנטל.

footnotes: ²¹ הוצאת הנ"ל, עמ' ק"ה ואילך. ²² עיין כלים פכ"ו מ"ח ובבלי כאן ס"ו ב'.

15. **הגוזל את המריש ובנאו בבירה וכו'.**ירושלמי פ"ט ה"א, ו' ע"ד, גיטין פ"ה ה"ה, מ"ז ע"א, בבלי שם נ"ה א'. ואמרו בבבלי כאן ס"ז א': אמר רב יוסף מריש שמו עליו, כלומר, ואין כאן שינוי, ומן הדין היה צריך להחזירו בעינו. ואף בירושלמי גיטין הנ"ל: אמר ר' לעזר מה פליגין בשגזלו משופה, אבל אם גזלו ושיפהו, דמים הוא חייב לו, כלומר, וקנאו בשינוי, ואף ב"ש מודים בזה.

16-17. **מחשב כל מה שהיה שוה ונותן לבעלים, מפני תקנת שבין.**בירושלמי גיטין הנ"ל: נותן לו דמיו בשוויו וכו'. ואף שם הכוונה שנותן לו כל מה שהיה שווה לפני שנתנו בבירה. ובמשנת גיטין פ"ה מ"ה: העיד ר' יוחנן בן גודגדא וכו' ועל המריש הגזול שבנאו בבירה שיטול את דמיו, מפני תקנת השבים. ועיין עדיות ספ"ז.

17. **היורד לחורבתו של חבירו וכו'.**כל הברייתא לעיל כתובות ספ"ח, עיין מש"ש בח"ו, עמ' 322 ואילך.

21-22. **כיצד ידו על העליונה, אם השבח יתר על ההוצאה נותן לו את השבח ואם הוצאה יתירה על השבח נותן לו את הוצאה.**בירושלמי גיטין וב"ק הנ"ל, וכן בבבלי כתובות פ' א' וב"מ ק"א א', לא נתפרש כלל מהו ידו על התחתונה, ומהו ידו על העליונה. וכאן, וכן בכתובות ספ"ח בכי"ע ובקטעים מן הגניזה, לא נתבאר מהו ידו על התחתונה. אבל ברוב הנוסחאות ובראשונים (עיין מ"ש לעיל כתובות, עמ' 323) מבואר בכתובות: כיצד ידו על התחתונה אם השבח יתר על ההוצאה נותן לו את ההוצאה, ואם הוצאה יתירה על השבח נותן לו את השבח, ולא נזכר שם כיצד ידו על העליונה (עיין מש"ש). ובעל המאור בב"מ ספ"ח פירש ידו על התחתונה שמשלם לו כפחות שבשכירים, ועיי"ש שהביא גם את פירוש רב האיי בס' המקח והממכר ש"ז. אבל כל הראשונים שהבאנו לעיל כתובות, עמ' 323, מביאים את התוספתא בכתובות הנ"ל שמפורש בה כדעת רש"י בב"מ ק"א א'. ואשר לידו על העליונה, כתב הרמב"ן במלחמות ב"מ ספ"ח: "ומכלל אתה למד פירוש ידו על העליונה, כמנהג אריסי העיר". ולא הזכיר רבינו ושאר הראשונים שהבאנו שם את הבבא שבתוספתא כאן שמפורש בה מהו ידו על העליונה. וכאן פירושו שאם השבח יתר על ההוצאה נותן לו את השבח כאריס שהוא נוטל מחצה, או שליש, או רביע, כמנהג המקום, וכפירוש רש"י והרמב"ן הנ"ל. ואם הוצאה יתרה על השבח, נותן לו את ההוצאה, שהיא כוללת גם שכר טירחה שלו כפועל. ועיין ש"ך חו"מ סי' ש"ו ס"ק ה'. ועיין להלן, שורה 24, ד"ה יד הבעלים. ועיין סמ"ע חו"מ סי' שע"ה ס"ק ז' ומ"ש בכתובות, עמ' 323.

22-23. **נגר שקבע מסמר בשידה, בתיבה ובמגדל ונשבר, חייב לשלם.**כלומר בעד כל הכלי. ובמשנתנו פ"ט מ"ג: נתן לאומנין לתקן, וקלקלו חייבין לשלם. נתן לחרש שידה תיבה ומגדל לתקן, וקלקל חייב לשלם. ולפי פשוטה פירושה שאם נתן חומר לאומנין לתקן וקלקלו חייבין לשלם בעד החומר, כמפורש להלן שורה 27: חטין לטחון ולא לתתן וכו', קמח לנחתום וכו'. ואם נתן לחרש שידה תיבה ומגדל לתקן וקלקל חייב בעד כל הכלי. ובירושלמי פ"ט ה"ד, ו' ע"ד: רב הונא אמר והוא שקבע בו מסמר האחרון כדי לזכות לכליו. והוא מפרש שאימתי חייבה אותו המשנה לשלם בעד כל הכלי, בשעה שכבר קבע בו מסמר האחרון כדי לזכות (קרי: לזכות) [את בעה"ב] בכליו, ולפיכך משלם בעד כל הכלי. ובבבלי צ"ח ב' מפרש רב אסי שהסיפא של משנתנו מפרשת את הרישא: כיצד, כגון שנתן לחרש שידה וכו', והם כלים גמורים, ואם נעץ בהם מסמר משלם בעד כל הכלי, אבל אם בעה"ב נתן לו עצים וקלקל אח"כ, אינו משלם אלא דמי עצים, מפני שאומן קונה בשבח כלי. אבל רבא (בבלי צ"ט ב') חולק וסובר שאין אומן קונה בשבח כלי, בין אם נתן לו כלי שלם ושיברו ובין נתן לו עצים ועשה כלי ושברו אחרי שנגמר, חייב לשלם בעד כל הכלי, עיין ר"מ פ"י מה' שכירות ה"ד. ובהלכה שלנו כאן כולם מודים, ואין ממנה ראייה לא לרב אסי ולא לרבא.

23. **מפני שהוא כנושא שכר.**כלומר, אעפ"י שאינו מקבל שכר בעד השמירה, אלא שכר טירחו, דינו כשומר שכר, עיין בתוספות ב"מ פ' ב', ד"ה נימא. ובמשנת ב"מ פ"ו מ"ו: כל האומנין שומרי שכר הם. ולהלן שם מ"ז: הלוהו על המשכון שומר שכר, והיא היא, עיין מ"ש ע"ז להלן, שורה 28–29, ד"ה מפני, ושורה 31–32, ד"ה המראה. ובבא זו מפרשת את משנתנו שאומן חייב לשלם אם קלקל, מפני שהוא שומר שכר, כמפורש במשנת ב"מ הנ"ל, אבל שומר חנם היה פטור, ואין כאן אדם המזיק, עיין בתוספות צ"ט רע"ב, ומקבילות. ועיין בחי' הרמב"ן ב"מ פ"ב ב', ד"ה ואתא.

23-24. **נתן לחרש לעשות לו כסא וכו'.**בבלי ק"א א', ושם הקדימו דברי ר"מ לר' יהודה, כרגיל. וכן במשנתנו פ"ט מ"ד.

24. **יד הבעלים על העליונה.**בבבלי הנ"ל: ר' יהודה אומר אם השבח יותר על היציאה וכו'. וכ"ה במשנתנו הנ"ל. ועיין בירושלמי במקומו, ודנו בו הראשונים, עיין בתוספות ק' ב', ד"ה אם, בתוספות שנץ בשטמ"ק שם, באו"ז פ"ט סי' תי"א-תי"ב, ל"א ע"ב, רא"ש פ"ט סי' י"ז, מהרי"ח בהגהה שם, רא"ה שהביא בנ"י במקומו.

25. **ומודה ר' מאיר לר' יהודה.**וכ"ה בבבלי הנ"ל. ובכי"ע: מודים חכמים לר' יהודה.

26. **לעשות לו כסא נאה, ועשה לו כעור וכו'.**במשנתנו פ"ט מ"ד: הנותן צמר לצבע וכו', צבעו כאור, אם השבח יותר על היציאה נותן לו את היציאה וכו', לצבוע לו אדום וצבעו שחור, שחור, וצבעו אדום, ר' מאיר אומר נותן לו דמי צמרו וכו', ר' יהודה אומר אם השבח יותר על היציאה וכו'. והוא כתוספתא כאן שאם שינה לגריעותא מודה ר' מאיר שיד הבעלים על העליונה, או אם שינה בצבע, וישנן בני אדם שמעדיפים שחור, וישנן להפך, קנה בשינוי. והוא הדין בספסל וכסא.

26-27. **שיד הבעלים על העליונה.**בבבלי הנ"ל: אם השבח יתר על היציאה וכו'. כלעיל, וכלשון משנתנו הנ"ל.

27. **חטין לטחון וכו'.**וכ"ה בבבלי צ"ט ב', ב"ב צ"ג ב'. ופירש"י אדם הממונה על כך. ובגיטין ס"א ב' (בד"י) ברש"י: לטחון, זה שם האומן בלשון המשנה. ועיין בפירוש רבינו יהונתן כאן, עמ' 308. ועיין מלא"ש דמאי פ"ג מ"ד. ואף במכשירין פ"ג מ"ה הפירוש כן.

28. **ועשאו פת ניפלין.**בכי"ו: נופלין, ותוקן "ניפלין". ובד: נפולי', ובכי"ע: ניפולין, וכ"ה בבבלי הנ"ל. ועיין מ"ש לעיל ח"ב (מע"ש), עמ' 729, ד"ה ניפילה הפת, ניקדח התבשיל.

**בשר לטבח, וניבלה, צמר לצבע, והקדיחו.**בד ובכי"ע חסרות המלים "וניבלה צמר לצבע". וברור שיש לפנינו ט"ס, שהרי אין מנבלים "בשר". וכנראה שהמלה "וניבלה", נכנסה בטעות מן השורה שלמטה והיא מיותרת, וצ"ל: בשר לטבח, צמר לצבע והקדיחו. ועיין במשנתנו פ"ט מ"ד. ובבבלי שם: בהמה לטבח וניבלה וכו', אבל הלכה זו נשנתה כאן מיד בסמוך.

28-29. **מפני שהוא כנושא שכר.**כלומר, שדינו כנושא שכר, אעפ"י שאינו מקבל שכר בעד השמירה. ובבבלי הנ"ל רצו לדייק מן "כנושא שכר" שיש כאן פשיעה, שאפילו בשומר חנם הדין כן, ואמרו: אימא מפני שהוא נושא שכר, ואין כאן הגהה, אלא פירוש, כרגיל בתלמוד,²³ ואמרו "כנושא שכר" מפני שאינו מקבל במפורש שכר בעד השמירה, עיין מ"ש לעיל, שורה 23, ד"ה מפני. ושיטת בני א"י לא נתבררה אצלי, עיין מ"ש להלן, שורה 31–32, ד"ה המראה דינר.

footnotes: ²³ עיין במבוא לנוה"מ למהרי"ן אפשטין, עמ' 509 ואילך.

29. **נותן לו דמי בושתו ובשת אורחיו.**וכ"ה בבבלי ב"ב צ"ג ב'. ופירש הרשב"ם שם: משום קנס. ועיין בחי' אגדות במהרש"א שם ומ"ש הרמב"ן בדינא דגרמי שלו, ומש"ש בשם רב האיי ור"ח. ועיין מ"ש לעיל ח"א (ברכות), עמ' 63.

30. **המוסר בהמתו לטבח וניבלה, אומן פטור, הדיוט חייב וכו'.**בבלי צ"ט ב', עיי"ש בדברי שמואל. ועיין ר"ח (באוה"ג), סוף עמ' 97.

31-32. **המראה דינר לשלחני, ונמצא רע חייב לשלם, מפני שהוא כנושא שכר.**בירושלמי כלאים פ"ז ה"ד, ל"א ע"א: מפני שהוא נושא שכר. ושאלו: ור' לעזר נושא שכר.²⁴ ותירצו: המחזיק בו, כנושא שכר. כלומר, שולחני שונה משאר האומניות, והוא מרויח ע"י כך ששואלים אותו על טיב המטבעות, ובאים להשליש אצלו, ולא עוד אלא שהוא מתלמד במטבעות שמראים לו (עיין בפי' הרא"ף ובס' ניר). ולפ"ז חייב אפילו אם הוא אינו לוקח שכר. והדיבור "כנושא שכר" הוא כמו שסברו בבבלי צ"ט ב' (ביחס לאומנין), ואינו נושא שכר ממש. ועיין היטב בבבלי גיטין נ"ב ב'. מ"מ ברור מן הירושלמי ששולחני שטעה בטיב הדינר חייב, אפילו אם לא נטל שכר. ואין התוספתא מחלקת כאן בין אומן להדיוט, כפי שחילקה בסמוך לעניין טבח. ואם נקבל פירוש הירושלמי הרי הדיבור כאן "כנושא", הוא בדווקא, ואפילו בחנם חייב. אבל קשה להניח שלפנינו הכוונה אחרת משאר המקומות לעיל. ובבבלי צ"ט ב': המראה דינר לשולחני ונמצא רע, תני חדא אומן פטור, הדיוט חייב, ותניא אידך בין אומן בין הדיוט חייב. ועיי"ש שחילקו בין אומן לאומן. ונחלקו הראשונים שם אם בשולחני יש הבדל בין מקבל שכר לשאינו מקבל שכר, או שאפילו אם אינו מקבל שכר חייב. עיין בתוספות צ"ט סע"ב ברא"ש שם סי' ט"ז, בפירוש רבינו יהונתן, עמ' 309, ובהערת ר"ש פרידמן, 806 שם. ועיין יש"ש סי' כ"ד. ועיין בדינא דגרמי של הרמב"ן, והוא מסיק שם שאם השולחני מכשיר את הדינר הוא כפוסק דין שאמר לו חייב אתה ליתן לו, והניח בצ"ע. ועיין במרדכי בסוגיין.

footnotes: ²⁴ כלומר, ולמה חייבו רשב"ל לשלם.

32. **הגוזל את חבירו שוה פרוטה וכו'.**משנתנו פ"ט מ"ה, ולא נשנית כאן אלא להסמיך לה את דברי ר' שמעון בן אלעזר.

33. **לא לבנו ולא לשלוחו וכו'.**לפי פשוטו פירושו שאין "לשלוחו" אלא בן ביתו של הנגזל, דומיא דבנו. וכן אמרו בבבלי ק"ד א': כדאמר רב חסדא²⁵ בשכירו ובלקיטו, הכא נמי בשכירו ולקיטו (ועיין ברש"י שם בלישנא אחרינא). והוא "בן הבית" שבמשנת שבועות ספ"ז. ופירשוה בתוספתא כתובות פ"ט ה"ג, עמ' 88: בן בית שאמרו, לא זה שנכנס ויוצא אלא מכניס פירות ומוציא פירות, שוכר פועלים ופוטר פועלים, עיין מ"ש לעיל שם ח"ו, עמ' 337. ובמשנתנו כאן ברור שמדברים בשלוחו של נגזל, דומיא דבנו. אבל כשהנגזל עשה שליח בעדים, או אמר לו בפניו בפירוש שישלח ביד פלוני שעשאו שליח, הרי שלוחו של אדם כמותו בכל מקום, ומיד רשאי להקריב את אשמו. וכן אמרו בספרי נשא פיס' ג', עמ' 6: לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו. אין לי אלא לו ושלוחו וכו'. ועיין תו"כ סוף ויקרא פרשה י"ג הי"ב, כ"ח ע"ג.²⁶

footnotes: ²⁵ כלומר, על משנת ב"מ פ"ח מ"ג: ושלחה לו ביד בנו, ביד עבדו, ביד שלוחו. ²⁶ בדפוסים נוספה בטעות המלה "יכול" לפני "יתננו לשלוחו", ואינה בשני כתה"י של הוותיקן, במדרש הגדול, בפסיקתא זוטרתי, בפי' הראב"ד, בפי' רבינו הלל ובספר הנר, 48 ע"א (בסופו).

**אבל נותן הוא לשליח בית דין שעשה.**המלה "שעשה" חסרה בד, בכי"ע ובמשנתנו. ולפי הגירסא שלנו ברור שהכוונה לשליח בית דין שעשה הגזלן. ור' שמעון בן אלעזר להלן חולק. וכן משמע מפשוטה של משנתנו וממדרשי ההלכה הנ"ל. וכן מוכח בבבלי ק"ד א' שרשב"א חולק על סתם משנתנו. אבל נראה שהמלה "שעשה" נשתרבבה מן השורה שלמטה. ובירושלמי ב"מ פ"ג ה"ד, ט' ע"א: ר' יוחנן סבר מימר שלוח בית דין שעשה גוזל. תניי חורן תני²⁷ שליח בית דין שעש' נגזל, ולא שליח בית דין שעשה גוזל. ובירושלמי יבמות פט"ו ה"י, ט"ו ע"ב: ר' יוחנן סבר מימר בית דין שעשאו גזול (גָזוֹל) לא בית דין שעשאו נגזל.²⁸ רב אמר בית דין שעשאו נגזל, ולא בית דין שעשאו גוזל. חייליה דרב מן הדא דמר ר' שמעון בן לעזר בית דין שעשאו נגזל, ולא בית דין שעשאו גוזל.²⁹ ונראה שרב סובר שר"ש בן אלעזר מפרש את משנתנו ואינו חולק, הואיל ובמשנתנו הלשון סתום. ועיין מ"ש להלן בסמוד ד"ה והנה, בבאור מהותה של השליחות של שליח ב"ד.

footnotes: ²⁷ הכוונה לר"ש בן אלעזר שבתוספתא להלן. ²⁸ כלומר, לאו דווקא בשעשאו נגזל, שהוא דבר פשוט. ²⁹ עיין מ"ש בתיקון הסוגייא לעיל שם במחברתי תלמודה של קיסרין, עמ' 49.

34. **ר' שמעון בן לעזר אומ' בשלוח בית דין שעשה ניגזל וכו'.**בבלי ק"ד א', ירושלמי הנ"ל, עיין מ"ש לעיל בסמוך. והנה בשליח ב"ד שעשאו גזלן יש לנו דין מיוחד, שאין בית דין שולחין לנגזל, כדי לחסוך הוצאות הדרך לגזלן, אלא מודיעין לנגזל, והוא בא ונוטל, שהרי אפילו באינו יודע למי גזל עושה כן, וכמו שאמר רב ספרא ב"מ ל"ז ב': ויניח, ופירשו התוספות (כאן ק"ג א', ד"ה אבל) שיניח בבית דין (שלא כפירש"י בב"מ שם). ובחי' הראב"ד בב"מ (לפי שטמ"ק): ויניח. פי' ביד בית דין, או לשליח בית דין. ופירושו שב"ד מזכין לנגזל בכל מקום שהוא והוא מונח בידיהן, והיא תקנה מיוחדת, כפירש"י במשנתנו כאן, ק"ג א'. ובירושלמי הנ"ל: אם בשנשבע היה לו לעשות שליח בית דין. ומלשון זו משמע כפירש"י בב"מ, ולשאר הראשונים היה צ"ל: אם בשנשבע יודה לר"ט, שהרי כשהוא מניח אף הוא נותן לשליח ב"ד. ובעל כרחינו אנו אומרים שלר"ט מניח, ומשאירה אח"כ בידו. אבל בכל אופן מוכח שאם הגזלן עושה שליח בית דין יוצא אפילו אינו ידוע מי הנגזל, והגזלן נפטר ע"פ תקנה מיוחדת. אבל לדברי ר"ש בן אלעזר אין כאן תקנה מיוחדת, ואם הנגזל מרשה לשליח בית דין לקבל, הרי הוא זוכה מיד, אלא שמשמיעים לנו ש"ונתן לו" שבכתוב הוא לאו דווקא אלא אפילו נתן לשלוחו של הנגזל, וכמפורש בספרי נשא הנ"ל, ועיין להלן בסמוך.

35. **לפיכך אם שלח הלה ונטלה הרי זה זכה.**כלומר, אם אנו אומרים ש"ונתן לו" לאו דווקא, ויכול לעשות שליח ב"ד, הרי אין הבדל אם הרשה לבית דין, או אם שלח הנגזל שליח, ונטלה השליח, זכה מיד, ואין צורך שיבוא לידו, כמפורש בספרי הנ"ל. ואין חולק על הלכה זו, אלא שיש כאן הסבר של ר"ש בן אלעזר לדבריו, ועצה טובה קמ"ל שאין הנגזל צריך לטרוח ולמצוא שליח נאמן, אלא עושה שליח ב"ד, וב"ד ישמור את הכסף בידיהם עד שיגיע לידו, ומכל שכן אם עשה הנגזל שליח להביא לו את הגזילה. ובבבלי גורס: או עשאו גזלן, ושלח הלה ונטל את שלו מידו, פטור. ולהלכה היא היא.

35-36. **אמ' ר' לעזר בי ר' צדוק במה דברים אמורים בזמן שהיתה הקרן מרובה על הוצאה וכו'.**וכ"ה בס' יראים סי' רנ"ז, השלם סי' ק"ע, עמ' 162, בשם התוספתא. ובבבלי ק"ג ב': ר' אלעזר בר' צדוק אומר תקנה גדולה התקינו, שאם היתה הוצאה יתירה וכו'. ור' אלעזר בר"צ חולק על משנתנו וסובר שדווקא בהוצאה יתירה על הקרן עושה שליח ב"ד ומשלם לב"ד, אבל בלאו הכי צריך להוליך את הגזילה אפילו למדי. ומדברי בעל ס' יראים הנ"ל משמע שפירש שדברי ר' אלעזר בר' צדוק עונים על הרישא של משנתנו, על "יוליכנו אחריו אפילו למדי", ועל כך מוסיף ר"א בר' צדוק את דבריו. והוא חולק גם על הסיפא, וסובר שדווקא אם הוצאה יתירה על הקרן עושה שליח, ואין שום הבדל בין התוספתא לבין הבבלי. ועיין בח"ד שהאריך.

38. **פרוטה בקרן מעכב, חצי פרוטה אין מעכב.**עצם ההלכה במשנתנו פ"ט מ"ו. וכל הברייתא בשם התוספתא בס' הנר 48 רע"ב. ועיין בתוספות ק"ד ב', ד"ה חוץ, בתיו"ט למשנתנו ובתוספות רעק"א שם. ועיין בח"ד ובירושלמי מע"ש פ"א ה"ב, נ"ב ע"ג, ובבלי כאן ק"ג א'.

**חומש כולו אין מעכב.**משנתנו הנ"ל, ס' הנר הנ"ל.

39. **משזקף החומש הרי הוא כקרן לכל דבר.**וכ"ה בס' הנר הנ"ל. ובד: מי שזקף החומש הרי הוא כחומש לכל דבר. ובכי"ע: משזקף הקרן הרי הוא כקרן לכל דבר. והנה גירסת ד וכי"ע קשה גם מצד הלשון, והדבור "משזקף"³⁰ מוכיח שבזקיפה נעשה איזה שינוי, אחרת היינו אומרים: זקף החומש הרי הוא כחומש לכל דבר. וכן לפי גירסת כי"ע: משזקף הקרן הרי הוא כקרן לכל דבר. ובפירוש בעל מ"א מגיה בדפוס כגירסא שלפנינו, וכגירסת בעל ס' הנר. ולכאורה דבריו קשים, וכמו שהקשה עליו אחד המחברים החדשים: הלא גם בלי זקיפת החומש במלוה דינו כקרן, ואם נשבע לו על החומש הרי זה משלם חומש על חומש (פ"ט מ"ז), ויוליכנו אפילו למדי, עיין בתוספות ק"ד ב', ד"ה נתן. ברם בס' הנר לעיל שם מפרש גם את משנתנו כן: נתן לו את הקרן ונשבע לו על החומש פיר' כגון שזקף עליו הקרן והחומש במלוה ונתן לו הקרן וכפרו בחומש ונשבע וכו'.³¹ ונראה בפירושו שתנא זה סובר כחכמים שלהלן שורה 53–54, ובזקיפת הקרן במלוה אינו נפטר, ועדיין חייב בו ומשזקף את הכל (גם את החומש) במלוה הרי החומש כקרן, והכל נעשה כחיוב אחד, ואם החזיר לו את הקרן אחרי הזקיפה אנו אומרים מי מיפס, ושמא החזיר החומש, ועדיין הקרן קיים. ולפי פשוטה של הברייתא להלן בסמוך, ד"ה מת הגוזל, (עיין מש"ש) שאין היורשין משלמין חומש אפילו אם אביהם נשבע והודה (בניגוד לשיטת הבבלי), בבא זו מתפרשת כפשוטה, והיא כר' יוסי הגלילי להלן, ופירושה שאם זקף את החומש במלוה ונתן לו שטר על הכל, הרי החומש כקרן, והיורשים חייבין לשלם ככל מלוה בשטר. ואפילו לשיטת הבבלי הרי אין חומש מעכב באביהם, ומכל שכן בהם, אבל אם זקף את החומש במלוה מעכב, כמו הקרן.

footnotes: ³⁰ כלומר, אחרי שזקף, וגם "מי שזקף" פירושו כן, עיין מבוא לנוה"מ למהרי"ן אפשטין ז"ל, עמ' 1218 ואילך. ³¹ ובירושלמי למשנתנו (פ"י ה"ז, ז' ע"א): אמר ר' יונתן בנתינת החומש נעשה חומש קרן. אלא שהפירוש שם לא נתברר לי (בלי הגהה), וצ"ע.

**הגוזל את חבירו ונשבע לו וכו'.**ויקרא ה', כ"ד־כ"ה.

40. **מת הנגזל משלם ליורשיו קרן וחומש ואשם.**במשנתנו פ"ט מ"ה: ואם מת יחזיר ליורשיו. ומוסיפה התוספתא שאף החומש נותן ליורשיו, עיין בתוספות ק"ג סע"א. ובתו"כ סוף ויקרא פרשה י"ג הי"ב, כ"ח ע"ג: וחמישיתיו וכו' לאשר הוא לו יתננו וכו' יכול לא יתן לשליח בית דין וליורש תלמוד לומר יתננו. ועיין ספרי נשא פיס' ג', עמ' 6.

41. **מת הגוזל, יורשי הגוזל משלמין לניגזל קרן, ופטורין מן החומש.**לפי פשוטה חולקת התוספתא על הברייתא בבבלי ק"ד ב' שמחייבת יורשי הגוזל בחומש, אם כבר נתחייב בו הגזלן, ואינם פטורים אלא דווקא אם כפרו ונשבעו על גזילת אביהם. ואין צורך להעמיס פירוש זה בתוספתא כאן שמדברת בגוזל את חבירו ונשבע לו. והיא גם פשוטה של הברייתא בתו"כ חובה, פרשה י"ג ה"ה, כ"ה רע"ג, שהביא הבבלי שם. ועיין גם להלן בסמוך.

41-42. **מת הגוזל והניגזל, יורשי הגוזל וכו'.**ודינו כלעיל, שאין יורשי הגזלן חייבין בחומש אפילו כבר נתחייב בו אביהם.

43-44. **ראה גזילתו של חבירו בתוך ביתו, ואבידתו של חבירו בתוך ביתו, ואמ' איני יודע, או שהיה יודע וכו'.**כלומר, ולא ידע הבן שהיא של חבירו, ואמ' איני יודע, או שהיה יודע וכו'. וכן שנינו להלן שבועות פ"ב ה"י: לא היה יודע שיש בידו פקדון, או שהיה יודע ונעלם ממנו בשעת שבועה ונשבע, פטור, שנ' ונשבע על שקר. ועיין מ"ש בתוספת ראשונים שם, עמ' 176, בשם הראשונים. ועיין במשנת שבועות פ"ה סמ"א ובמפרשים שם. ועיין ספרי נשא פיס' ג', עמ' 6, ובהערות שם, תו"כ חובה פרשה ט' ה"ט, כ"ג ע"ג, ירושלמי שבועות פ"ג ה"ו, ל"ד ע"ג, נזיר פ"ח ה"א, נ"ז א', בבלי שבועות כ"ו א', ובמעשה רב כהנא ורב אסי שם, ובמקבילות. ועיין בבלי ק"ה א' ובשטמ"ק שם, ד"ה רבא, וד"ה כגון (פעמיים), ובעיקר בדברי הרא"ש שהביא שם, ד"ה על כפירת.

45. **אמ' לבניו גזילה זו של פלני היא וכו'.**כלומר, פקד ואמר להם שיחזירו, ומת, ובאו הבעלים ותבעו אותם, ובגזילה קיימת עסיקינן, עיין להלן ובבלי ק"ד ב'.

45-46. **בזמן שנשבעין על דעת אביהן חייבין, על דעת עצמן פטורין.**וכ"ה בד. ובכי"ע גורס להפך: פטורין וכו' חייבין. והנכון כלפנינו, והכוונה אם אמרו "שבועה שלא פקדנו ולא אמר לנו אבא" (לשון המשנה בשבועות פ"ז מ"ז) חייבין, שהרי נשבעו לשקר, אבל אם הכחישו מעצמם, פטורין, שהרי אפשר להם לא להאמין לאביהם, או לחשוב שמא פיצה את התובע. ועיין בהערות הרח"ש הורוביץ לספרי נשא, עמ' 6, הערה 7.

46-47. **הגוזל את הרבים חייב להחזיר לרבים.**כלומר, ולא עשו בו תקנה, כגוזל את היחיד ואינו יודע היכן הוא שנותן לב"ד, עיין ירושלמי יבמות פט"ו ה"י, ט"ו ע"ב, ב"מ פ"ג ה"ד, ט' ע"א, בבלי כאן ק"ג ב'.

47-48. **שהגוזל את היחיד יכול לפייסו ולהחזיר לו גזילו וכו'.**כאן לא שנו את התקנה שיעשה בדמים צורכי הרבים, או צורכי ציבור, כמו ששנו להלן ב"מ פ"ח הכ"ו, ירושלמי שם פ"ו סה"ד, י"א ע"א, ובבבלי כאן צ"ד ב', ועיין גם לעיל ביצה פ"ג סה"ח ובמקבילות שהובאו לעיל ח"ה, עמ' 973. וכל עצמה של הברייתא כאן להשמיע לנו את הדין של "חמור", והרי אם אפילו יעשה צרכי הרבים, אינו יכול לקיים את דין הפיוס (כמשנתנו פ"ח מ"ז).

49. **הגוזל את הגוי, חייב להחזיר לגוי.**ברייתא זו לכאורה חולקת על התו"כ חובה, ריש פרק כ"ב, כ"ד ע"ג: עמיתו פרט לאחרים. אבל בפי' רבינו הלל שם, מ"ד ע"ד: פרט לאחרים. היינו גוים, דליכא דינייהו כדין ישראל. ואפשר שכיוון לומר, שפטור מן החומש ומן האשם. וכן בר"מ פ"ז מה' גזילה ה"ז: הנשבע לגוי משלם את הקרן ואינו חייב בחומש, שנאמר וכחש בעמיתו. ועיין בספרי זוטא, עמ' 230, ובהוצ' הרי"ז יאסקאוויטץ, מ"ח ע"א, ובהערה ב' שם. ובמגיד משנה על הר"מ שם: ברייתא. וכוונתו כנראה לברייתא שבתו"כ הנ"ל. ובמגדל עוז שם: בתו' פ"י. וכן הובאה בבא זו בשם התוספתא בראשונים שנציין להלן.

**חמור גזל הגוי וכו'.**וכן בס' חסידים סי' תתרי"ד, הוצ' מק"נ, עמ' 343, בסמ"ג לאווין קנ"ב, נ"ח ע"ב, בסמ"ק סוף סי' רע"ה, בהגה"מ פ"א מה' גזילה ה"ב אות א', ברבינו בחיי בהר (קרוב לסופו) כולם בשם התוספתא. ועיין בשו"ת בנימין זאב סוף סי' רע"ו. ועיין סדר אליהו רבה פט"ו, הוצ' רמא"ש פט"ז, עמ' 75, שם פכ"ח (פכ"ו), עמ' 140.

49-50. **הגוזל את הגוי ונשבע ומת, חייב להחזיר.**כל זה חסר בכי"ע ואצל הראשונים שצוינו לעיל. והגירסא שלנו קשה, שהרי עליה מסיים: מפני חילול השם, ולמה אין כאן חילול השם אם לא נשבע, ולא עוד אם הוא חייב להחזיר לגוי עצמו, למה לא יחזיר ליורשיו, אפילו לא נשבע, שהרי הגוי יורש את אביו דבר תורה (בבלי קידושין י"ז ב', י"ח א' ומקבילות). ובד כאן: הגוזל את הגוי ונשבע לו ומת אינו מתכפר מפני חילול השם. ולפ"ז הכוונה אפילו אם החזיר את הגזילה לבניו אינו מתכפר לו מפני חילול השם בשבועה (ויקרא י"ט, י"ב), עיין לעיל יומא פ"ד ה"ה וה"ח ומקבילות.

50-51. **דרש ר' יוסה הגלילי בגוזל את הגר והיה עולה לירושלם ומעותיו ואשמו בידו וכו'.**בבבלי ק"ט א': דתניא וכו' הרי שגזל הגר ונשבע לו, ושמע שמת הגר. והיה מעלה כספו ואשמו לירושלים ופגע באותו הגר (כלומר, שהשמועה היתה שקר) וזקפו במלוה וכו'. וכנראה שהברייתא בבבלי סוברת כר"ש בן אלעזר לעיל (שורה 34) שאין הגזלן עושה שליח, והלכה זו שעולה לירושלים ומעותיו בידו לא תתכן אלא כששמע שמת הגר, והשמועה היתה כוזבת, אבל בברייתא שלנו לא נזכר מזה כלום, ואפשר לפרשה שעלה לירושלים להקריב את האשם, ושם ימנה בית דין (כסתם משנתנו פ"ט מ"ה), ובירושלים פגע בגר עצמו וזקף עליו את הגזילה במלוה. ועיין בבלי הנ"ל, שרצו לחלקו בין מוחל לעצמו ובין מוחל לאחרים עיי"ש. ובירושלמי פ"ט הט"ו, ז' ע"א: חילפיי ור' יוסי בר' חנינא אמר דרבי יוסי הגלילי היא, דדרש רבי יוסי הגלילי.³² רב וריש לקיש אמר ר' עקיבה היא, דאמר תושב אשמה בכל מקום.

footnotes: ³² ואח"כ יש שם חסרון, או קיצור, ועיין בפי' הרא"ף, בנתיבות ירושלים ובפירוש מיכל המים במקומו.

53-54. **וחכמי' או' לא עשה כלום עד שיתנם לו ויחזור ויטלם ממנו.**בבבלי הנ"ל: ר' עקיבא אומר אין לו תקנה עד שיוציא גזילו מתחת ידו.

54-55. **דרש ר' עקיבא כשבא מזופרין בגוזל את הגר ונשבע לו וכו'.**והוא כסתם משנתנו פ"ט מי"א. ועיין ספרי נשא, פיס' ד', עמ' 7, ובס"ז שם, עמ' 232, ובמ"ר נשא פ"ח סי' ה' ומ"ש להלן. וכנראה, שהיה שם בימי ילדותו, וחכמים פעמים החזירוהו מדעתו. ובירושלמי עבודה זרה פ"ב ה"ד, מ"א ע"ב: אמר ר' בא כשהלך ר' עקיבה לזיפורין אתון שאלון ליה וכו' וכשבאתי אצל חבירי אמרו וכו'. ובר"ח ע"ז שם ל"ג ב': וכשבאתי אצל חכמים וכו'. אבל באו"ז ע"ז סי' קס"ו כ"ד רע"ב (אלא שההתחלה שם משובשת, עיי"ש) ובתורת הבית להרשב"א בית ה' שער ו', קנ"ג ע"ב, כלפנינו.³³

footnotes: ³³ ועיין בבלי ע"ז שם ל"ד א' ובמקבילה בתענית י"א ב' ובהערות מלטר שם, ועיין ע"ז ל"ט א' וב"ר פל"ג עמ' 310.

57-58. **יצא זה שאין צריך כפרה.**כלומר, אפילו נתן כבר את הכסף פטור מאשם, וכסתם משנתנו פ"ט מי"ב. אבל מתחילה, כשהיה בזיפרין סבר שפטור מאשם דווקא עד שלא נתן את הכסף, אבל משנתן את הכסף אפשר להקריב את האשם. עיין בספרי וס"ז הנ"ל ובהערות שם, ובהערות הרד"ל למ"ר הנ"ל. ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטיין במבואות לספרות התנאים, עמ' 175 ואילך. ועיין מ"ש להלן בסמוך.

58. **נתן את הכסף לאנשי משמר ומת, אין היורשין יכולין וכו'.**משנתנו הנ"ל ומקבילות שצוינו לעיל. ומכאן שאפילו אם כבר נתן את הכסף אין מקריבין את האשם, וכדעתו אחרי שבא מזיפרין. ובס"ז הנ"ל, עמ' 232: אמר ר' אלעזר בי ר' שמעון זו היתה משנת ר' עקיבא עד שלא בא מזפרין, משבא מזפרין אמר מה לי בין יהויריב נוטל את הכסף וכו', עיין בפירושו של מהרי"ן אפשטיין הנ"ל.

59-60. **נתן הכסף ליהויריב ואשם לידעיה יצא.**משנתנו הנ"ל. כלומר, שמן הראוי היה לתת את הכסף ואת האשם למשמר אחד, מכל מקום יצא, שהרי ידעיה מקריב את האשם אחרי ששלם גזילו.

60. **אשם ליהויריב וכסף לידעיה יחזור הכסף אחר אשם, דברי ר' יהודה.**וכ"ה בכי"ע ובבבלי קי"א א'. ובד יש כאן השמטה בטעות. ופירש רבא שהברייתא מדברת בשנתן את שניהם במשמרתו של יהויריב, ולפיכך יחזיר את הכסף למשמרתו הראויה. ומשנתנו בסוף פירקין מדברת בשנתן את האשם במשמרתו של יהויריב ליהויריב ואח"כ נתן את הכסף לידעיה במשמרתו של ידעיה, ואף היא קבלה את הכסף במשמרתה הראויה, ואף ר' יהודה מודה בה שאם קיים האשם יקריבוהו בני ידעיה, ואם לאו יביא אשם אחר, ויקריבוהו בני ידעיה, שהרי בני ידעיה קבלו את הכסף במשמרתם. ועיין בשטמ"ק בשם גאון, ובפיה"מ להר"מ שפירשו את משנתנו באופן אחר. ועיין מ"ש להלן.

61. **וחכמים אומ' אחר כסף.**כלומר, אשם אחר כסף, וכן מפורש בד ובכי"ע. וכע"ז גם בבבלי הנ"ל. וטעמם, שהרי אם מקריב את האשם לפני הכסף לא יצא, אסור היה למשמרת יהויריב לקבל את האשם לפני שקבלו את הכסף, ולפיכד יחזור אשם אחר הכסף. ובירושלמי בסוף פירקין: ר' חזקיה אמר בשתי שבתות פליגין. ר' יוסי אמר בשבת אחת, מאן דמר בשתי שבתות נתן את הכסף ליהויריב במשמר ידעיה ואשם לידעיה במשמר יהויריב יצא וכו', עיי"ש, וקרוב לוודאי שהדברים עונים על התוספתא שלנו. אלא שהגירסא שם משובשת מאד, ויש לתקנה באופנים שונים, ואין בידי להחליט, וה' יאיר עינינו.

61-62. **אמ' ר' אם כדברי ר' יהודה, וקריבו בני יהויריב את האשם לא נתכפר לו וכו'.**בד: ויקריבו וכו'. ובכי"ע: יקריבו וכו' ולא נתכפר לו וכו'. ופירושו בתמיה, וכי יקריבו בני יהויריב את האשם שאינו מתכפר בו. ובירושלמי הנ"ל: אם כדברי ר' יודן אם הקריבו בני יהויריב את האשם לא נתכפר להן וכו'. ועיין גירסת הבבלי להלן. אם כדברי, בכי"ו בטעות: אנו כדברי.

62-63. **אלא אם כן קיים אשם, יחזור הכסף מבני ידעיה אצל בני יהויריב ויקריבו בני יהויריב את האשם וכו'.**כלומר, מוציאים את הכסף מבני ידעיה בעל כרחם כדי שבני יהויריב יוכלו להקריב את האשם. וכן בירושלמי הנ"ל: אלא יוליך את הכסף מבני ידעיה אל בני יהויריב ויקריבו בני יהויריב את האשם ויתכפר להן. ומדייק מכאן הירושלמי: זאת אומרת אנשי משמר שזכו במשמר שלא בשבתן מוציאין אותן מידן. ובבבלי הנ"ל: תניא אמר רבי לדברי ר' יהודה אם קדמו בני יהויריב והקריבו את האשם יחזור ויביא אשם אחר ויקריבוהו בני ידעיה, וזכו הללו במה שבידן, עיי"ש בבבלי. ועיין בספרי נשא פיס' ד', עמ' 8, ובהערות שם. ועיין בתוספות קי"א א', ד"ה אמר רבא, ובחי' הראב"ד, עמ' ש'. ועיי"ש בבבלי עוד שתי ברייתות בשם רבי אליבא דר' יהודה. ומדברי הבבלי ברור שאם הקריבו בני יהויריב את האשם, ימתין הגזלן עד משמרת ידעיה ויקריבו את האשם.

63-64. **עבר משמרו של יהויריב, יחזור האשם מבני יהויריב וכו'.**כלומר, אם בני יהויריב נתרשלו ולא תבעו מבני ידעיה את הכסף, כדי שיוכלו להקריב את האשם, בטלה זכותם, ומחלו לבני ידעיה על האשם. וכן העמידו בבבלי ברייתא אחרת בשם רבי אליבא דר' יהודה. ובירושלמי הנ"ל: ואם עיבר משמר בני יהויריב. כיני מתני' ואם היה שעיבר, לאחר ימים זכו בני יהויריב את האשם, לא נתכפר להן, אלא יוליך את הכסף מבני ידעיה אצל בני יהויריב ויקריבו בני ידעיה (צ"ל: יהויריב) את האשם ויתכפר להן וכו'. וכנראה שהכוונה היא שאם עיבר גם משמרתו של ידעיה, הרי חזרו הדברים כמו שהיו, ויחזור הכסף לבני יהויריב, והם יקריבו את האשם. וכן בבבלי הנ"ל: תניא אידך אמר ר' לדברי ר' יהודה אם קיים אשם יחזור כסף אצל אשם וכו', כגון דנפיק משמרתם דהני ודהני ולא תבעי וכו', להדרו ברישא.

65. **המביא אשמו ולא הביא גזילו, לא יהא ממרס וכו'.**כבר ציינתי בתס"ר כאן למקבילה בתוספתא פסחים פ"ד, והביאוה כמה מן הראשונים בשם התוספתא בפסחים, עיין מ"ש לעיל פסחים, עמ' 545 ואילך, ואינה הלכה, משום שהברייתא שלנו סוברת שיש מחוסר זמן בבעלים לאותו יום, וכאן חזר בח"ד ממה שכתב בפסחים שם.

66. **תעבר צורתו וכו'.**כלומר מחכים לו עד שיפסל בלינה, שהרי אין כאן פסול גוף. ועיין מ"ש לעיל שם, עמ' 545, הערה 2.

**הביא אשמו ולא הביא מעילתו וכו'.**תוספתא הנ"ל, ועיין בבלי כאן קי"א סע"א, ומ"ש לעיל פסחים הנ"ל, עמ' 545–546. ובכי"ע כאן נשמטה בבא זו, אבל היא ישנה שם לעיל בפסחים.

67-68. **מצורע שהביא חטאתו קודם לאשמו לא יהא ממרס וכו'.**ברייתא זו הלכה היא, והביאוה בבבלי מנחות ה' א' ופסקה הר"מ בפ"ה מה' מחוסרי כפרה ה"ג, והלכה זו היא במחוסרי כפרה גרידא, עיין מ"ש לעיל פסחים, עמ' 546.

69. **גזל והחליף, גזלו הקדיש וכו'.**כל שורת ההלכות כאן נשנו לעיל פ"ז הי"ד, עיי"ש. ומדברים כשנתייאשו הבעלים, וקנה לוקח בייאוש ושינוי רשות, ולפיכך הגזלן חייב והלוקח פטור. ועיין ח"ד. וכן מפורש בס' הנר לר"ז אגמאתי 50 ע"א: דמלוקח לאחר יאוש לא מצי לאפוקי, דתניא בתוספת ב"ק דנזיקין גזל והחליף, גזל והקדיש וכו' (כל הברייתא כלשונה כאן).

70-71. **הרי זה חייב.**כלומר, בחומש ואשם, אם נשבע.

71-73. **הגוזל ומאכיל לבנו ובתו הקטנים, לעבדו ושפחתו הכנעניים, פטורין מלשלם. הניח להן אביהן דבר שיש בו אחריות חייבין לשלם.**וכן העתיק הרשב"א קי"א ב' בשם התוספתא. ובמשנתנו רפ"י: הגוזל ומאכיל את בניו והניח לפניהם, פטורין מלשלם. ואם היה דבר שיש בו אחריות חייבין לשלם, והארכתי בפירושה להלן ב"מ ספ"ה. אבל הברייתא שלנו סוברת כר' ינאי (בירושלמי רפ"י) וכרב חסדא (בבבלי קי"א ב') שמוציאין אף מן השני, וכמפורש להלן בסמוך. ובבבלי קי"ב א': ת"ר הגוזל ומאכיל את בניו, פטורין מלשלם, הניח לפניהם, גדולים חייבין לשלם, קטנים פטורין וכו'. תניא אידך הגוזל וכו'. ובס' הנר לר"ז אגמאתי 50 ע"ב: תנו רבנן בתוספת בבא קמא דנזקין הגוזל ומאכיל את בניו פטורין מלשלם, והמניח הגזילה לפניהם וכו'. והעתיק את לשון הברייתא בבבלי. ובירושלמי פ"י סה"א, ז' ע"ב: תני הגוזל ומאכיל בניו בין גדולים בין קטנים פטורין מלשלם, הניח לפניהן בין גדולים בין קטנים חייבין לשלם, סומכוס אומר גדולים חייבין, קטנים פטורין. וכ"ה בבבלי קי"ב סע"א. וכל המקורות סוברים שאם לא הניח לפניהם, אפילו גדולים פטורין. אחריות, בכי"ו בטעות: אחרים. ועיין במשנת תרומות פ"ו מ"ג, ומ"ש לעיל ח"א, עמ' 758 ואילך, ואינה עניין לכאן, שהרי בתרומה שתשלומיה כפרה עסיקינן. ולהלן בירושלמי שם פ"ז ה"ג (על משנתנו שם מ"ג), מ"ד ע"ד: לא הספיק לשלם (כלומר, העבד) עד שנשתחרר, נותן. היו לו נכסים שאין לרבו רשות בהן, נותן. האיך עבידא. ראובן שגזל משמעון והאכילה ללוי וכו'. ועיין מ"ש להלן בסמוך, סד"ה לבנו. וכתב הרשב"א הנ"ל: ועבדו ושפחתו דקתני דפטורין, לאו משום דחייב במזונותיהן, דהא עבדו ושפחתו העברים דמזונותיהן עליו וחייבים, אלא טעמא משום דאכילת קטן פטורין, ועבד ושפחה נמי הכנענים הם שהזיקו פטורין, אבל בנו ובתו הגדולים ועבד עברי אפילו מזונותיהן עליו חייבין, ושפחתו העברית נ"ל דלאו בדווקא נקט לה, דאי קטנה פטורה ואי גדולה מאי בעית גביה.

73. **לבנו ובתו הגדולים, לעבדו ושפחתו העבריים, חייבין לשלם.**וכ"ה גם בכי"ע, ואצל צוקרמנדל נשמט. ובבבלי קי"א ב' אמר רב חסדא שאם גזל ולא נתייאשו הבעלים, ובא אחר ואכל, רצה מזה גובה, רצה מזה גובה. והקשו עליו: תנן הגוזל ומאכיל את בניו והניח לפניהם פטורין מלשלם. ופירשו הר"ח, הרז"ה, הרא"ה (לפי נ"י במקומו) ועוד, שהקושיא היא מן הסיפא (מן "והניח לפניהם"), אבל ברישא במאכיל את בניו כולם מודין שהם פטורין מלשלם. והביא הרשב"א ראייה מן התוספתא כאן שמפורש בה שבמאכיל את הגדולים חייבין לשלם, ואין הבדל בין חייב במזונותיהן ובין אם אינו חייב, עיין מ"ש לעיל. ועיין בלשון הברייתות שבבבלי שם. ועיין מ"ש לעיל, ד"ה ועיין במשנת תרומות, בשם הירושלמי פ"ז, ומשמע משם שאף בתרומה, המאכיל תרומה דינו כמאכיל חולין שאינן שלו. ועיין בפירוש ר"ש סיריליאו שם.

74. **אמרו גדולים אין אנו יודעין וכו'.**ירושלמי פ"י סה"א, ז' ע"ב, בבלי קי"ב א'. ופירשו בירושלמי שהגדולים טוענים שהם יודעים שאביהם היה לו עסק עם הנגזל בעניין זה, אבל אינם יודעים כיצד יצא הדין, פטורין. ובבבלי קי"ב א' פירשה רבא שהם טוענים שהם [אינם יודעים בדיוק את החשבונות, אבל] יודעים שלא נשאר כלום אצל אביהם.

75. **אין פורטין לא מתיבת המוכסין וכו'.**פיסקא ממשנתנו פ"י מ"א.

76. **אבל פורט לו דינר, ומחזיר לו את השאר.**בבבלי קי"ג א': תנא אבל נותן לו דינר ומחזיר (כגירסת כל כה"י וראשונים) לו את השאר. ובס' יחוסי תנאים ואמוראים, ערך ר' חייא בריה דרב נחמן, עמ' רפ"ז, מביא את כל הברייתא שלנו בשם התוספתא, ומוסיף: ובגמ' דידן בהגוזל בתרא תנא אבל נותן לו דינר וכו'. ובס' הנר לר"ז אגמאתי, 52 ע"א: תנא בתוספת בבא קמא דנזיקים אבל אם יש עליו פרוטות וכו', והכניס את פירושו לגוף ההבאה. והרי"ף והרמב"ם השמיטו הלכה זו.³⁴ ושמא חסרה ברייתא זו לפני הרי"ף והר"מ בתלמוד, ונכנסה לתלמוד ע"פ הר"ח, כרגיל בספרים בברייתות שפותחים ב"תנא", עיין מ"ש לעיל סוף יומא, 834, ד"ה ר' לעזר בר"ש. וסברו שמשנתנו חולקת, שהרי התלמוד לא הביאה, ולא נשנית בדבי ר' חייא ור' אושעיא. וצ"ע בדבר.

footnotes: ³⁴ ועיין בחי' הראב"ד, עמ' ש"י, שהביא פירוש משונה לברייתא זו. ועיין בהערה ל"ב שם, ועיין בחי' הרשב"א שם.

76-78. **נתחלפו לו כלים בבית האומן, אינו רשיי לשתמש בהם, וילך הלה [ויבקש את כליו, בבית האבל ובבית המשת', רשאי להשתמש בהם, וילך הלה] מיד ויבקש כליו.**השלמתי ע"פ ד' וכי"ע, אלא שבכי"ע: וילך הוא מיד וכו'. וכן מעיד לנו בעל יחוסי תנו"א הנ"ל: ומסיק בתוספת' נתחלפו לו כלים בבית האומן אינו רשאי להשתמש ילך ויבקש את כליו, בבית האבל או בבית המשתה, רשאי להשתמש בהן, ויבא הלה ויבקש את כליו. כך מצאתי בשלש' ספרי', כי מפני שהשיטה מוחלפת מגמ' דידן כמו שכתבתיה (כלומר, לעיל), לא רציתי לסמוך עד שבדקתי בכל אותן שבאו לידי, ושוין בגרסתן. אבל בהגוזל בתר' בירושלמי (ה"א, ז' ע"ב) בתחלתו מייתי להא ונשנת כמו בגמ' דידן (ב"ב מ"ו א'), אבל שנשנת בלשון נתחלפו לו בבית האומן ישתמש בהן ויוצא ויבקש את שלו, בבית האבל, או בבית המשתה, אל ישתמש אלא יצא ויבקש את שלו. ולא ברור לי אם דוקא הוא הירושלמ' לפי שבכל מקום התוספת' והירושלמי שוין, ובכאן (כלומר, בירושלמי) נותן טעם אחד לרישא וסיפא (כלומר, בשתיהן אומר: יצא, או יוצא, ויבקש את שלו), ובגמ' דידן נמי מסיק ברישא עד שיבוא הלה ויטול את שלו.³⁵ והעיד לנו רבינו שבבבלי ב"ב הגירסא בברייתא זו מוחלפת (וכ"ה בכל הנוסחאות, וכן יוצא מתוך הסוגיא עצמה) והירושלמי אינו מתאים כאן לתוספתא, שלא כרגיל. ואשר לתוספתא הרי רבינו הדייקן נאמן עלינו שהעתיק בדיוק, ויש לנו לכל הפחות חמשה עדים (אינני מונה כי"ו מפני ההשמטה) על עיקר ההלכה, ושלשה עדים על הסיומים, כלומר, ברישא גורס: ילך ויבקש את כליו, ובסיפא גורס: ויבא הלה ויבקש את כליו. ושיטת התוספתא היא שבאומן שהוא שומר שכר ואחראי בעד הכלים, הרי אין דרך בני אדם לבוא בעצמם וליטול את כליהם, והאומן הוא שנותן להם, ואם החליף דינו כגזלן שנותן דבר שאינו שלו, ולפיכך אסור להשתמש בהם, אלא ילך (כלומר, האומן) ויבקש את כליו ויחזיר לו. אבל בסיפא בבית האבל, או בבית המשתה, שהרבים מבקרים שם, אין אחריות הבגדים על בעל הבית, ומצוי שמחליפים שם את הבגדים, ואם יהיה אסור לו להשתמש בהם יצטרך לצאת בלי הבגד שלבש כשנכנס, ובכגון דא אין דרך בני אדם להקפיד על כך, שהרי חילופו בידו, ורשאי להשתמש בהן, ויבוא הלה (שכנגדו יותר טוב) ויבקש את שלו. ואשר לירושלמי ששנה: נתחלפו כליו בבית האומן ישתמש בהן ויצא ויבקש את שלו, הרי העמידה ר' חייה הגדול: אלא כגון הדין בר קורא שכל הנוטל מאצלו נוטל ברשות, וכל המניח אצלו מניח ברשות. ופירושו, במקום שאין גנבים וכל אחד מאמין לחבירו, ואצל אומן זה היו מניחים כלים לתקן ברשותו, וכל אחד כשתוקנו כליו היה נוטלן ברשותו, והוא מעין ההלכה שבתוספתא ביחס לבית האבל ולבית המשתה. אבל בסיפא בוודאי חולק הירושלמי על התוספתא. וברייתא זו נשנית אגב "אין פורטין" שלעיל (עיין חי' הרשב"א קי"ג א') ואגב "גנב שנטל" שלהלן. ובבבלי ב"ב מ"ו א' הנ"ל: מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא ? אמר רב יתיבנא קמיה דחביבי³⁶ ואמר לי וכי אין אדם עשוי לומר לאומן חכור לי טליתי וכו'. ויש כאן מסורת דומה, אבל אחרת, ואין להכניס את פירוש הבבלי לתוך הירושלמי.

footnotes: ³⁵ בסיפא חסר היה לפניו בבבלי "עד שיבא הלה ויטול את שלו", עיין בהעתקתו לעיל שם. ואינו גם בה"ג ב"ב, ד"ו ק"ב ע"א. אבל ישנו בה"ג הוצ' ר"ע הילדיסהיימר, עמ' 415. וברוב רובן של הראשונים. ³⁶ והוא ר' חייא הגדול שבירושלמי, אלא ששם: אמר ר' בא בר חנא לא הוה ר' חייה חביבי פתר לה, אלא כגון הדין בר קורא וכו', כלעיל.

78. **גנב שנטל מזה ונתן לזה וכו'.**לעיל כתובות פ"ח ה"ד, עמ' 84, ובמסה"ת שם. ובכי"ע כאן נוסף: גזלן שנטל מזה ונתן לזה מה שנתן נתן ומה שנטל נטל. ובד יש כאן חסרון, ונשמטה שם בבא זו וגם הבבא שלהלן (ירדן שנטל וכו'). ועיין מ"ש לעיל ח"ו, עמ' 317, על הגירסאות כאן ובבלי ב"מ כ"א סע"ב, עיי"ש. ובמשנתנו פ"י מ"ב: נטלו מוכסים את חמורו וכו', גזלו ליסטים את כסותו וכו'.

79-80. **ירדן שנטל מזה ונתן לזה, מה שנטל נטל ומה שנתן נתן.**וכ"ה לעיל כתובות הנ"ל בד ובכי"ע. ועיין מ"ש לעיל ח"ו הנ"ל, עמ' 317. ורש"י בב"מ פירש: ותנא זה על יד הירדן היה יושב. והראשונים בב"מ העירו על הירושלמי חלה פ"ד ה"ח, ס' ע"א, ואמרו שהירושלמי מפרש בבא זו לעניין קדושת הארץ, "שאלו נטל הירדן מארץ העמים והרחיב גבול הארץ הרי מה שנתן והרחיב לא"י בקדושת הארץ, ואם נמשך אצל הארץ ונתן לארץ העמים, על חוץ לארץ יחשב" וכו'.³⁷ ולא זכיתי להתחוור בדברי רבותינו ז"ל, שהרי הירושלמי מפרש את דבריו אחרת, וכ"ה שם: ומאן דאמר הירדן גבול בפני עצמו. והוא שיהיה במקום אחד עש[רה].³⁸ ירדן שנטל מזה ונתן לזה, מה שנטל נטל ומה שנתן נתן. וע"ז שואל הירושלמי: ומה נן קיימי' אם במקום שהיה ארץ ישראל ונעשה בסוריא, חזקתו למעשר ולשביעית.³⁹ ותירצו בשם ר' יוחנן, או בשם ר' יהושע בן לוי: לחזקות (משנת ב"ב פ"ג מ"ב), ולביעורין (משנת שביעית פ"ט מ"ב) ולמעשר בהמה (משנת בכורות פ"ט מ"ב הנ"ל). כלומר, הלכה זו אינה עניין לקדושת הארץ, אלא היא שאלה של מציאות בהפסק, ופשיטא שאם הירדן ישנה את מהלכו, הרי כל מי שנמצא מצד השני דינו לחזקות כעבר הירדן, וכן לעניין ביעור שתלוי במזונות החיה, וכן לעניין מעשר בהמה. ואח"כ מוסיף הירושלמי: ר' הילא בשם ר' שמעון בן לקיש והוא שמשך עפר. ונ"ל בפירושו, שרשב"ל תירץ אחרת את קושיית הירושלמי הנ"ל, ופירש: הירדן שנטל מזה ונתן לזה, היינו שהירדן משך עפר מחו"ל לארץ, או להפך (וחזר לגדותיו) הרי העפר קדושתו כמקומו שנמצא עכשיו, עיין חלה פ"ב מ"ב. נמצאנו למדים שמעולם לא אמר הירושלמי שאם הירדן שינה את מהלכו ונתן מא"י לחו"ל בטלה קדושת הארץ במקום ששינה. וצ"ע. ועיין מ"ש לעיל ח"ו הנ"ל בשם המיוחס להריטב"א שכתב: "ואית דגרסי (כלומר, בברייתא זו) ירדן (צ"ל רדן, או הרדן), כלומר, אנס שהוא רודה". ולפי גירסא זו נשנו כאן, גנב, גזלן, אנס, כלעיל תרומות פ"א ה"ו, וכסדר שבדפוסים שם והבבלי. אבל ברור שלפנינו גירסא "מתוקנת", וחז"ל לא השתמשו במלה "רודן".⁴⁰ ובכי"ע כאן: יַרדֵן (מנוקד), והניקוד הוא ברגיל סימן לתיקון.

footnotes: ³⁷ הראשונים שבשטמ"ק ב"מ כ"ב א', תוספות הרא"ש, חי' הר"ן, תשב"ץ ח"ג סי' קצ"ח, עיין לעיל ח"ו, עמ' 317, הערה 70. ³⁸ כן הגיה לנכון הגר"מ מארים בס' ניר. והכוונה שאחרת אינן מצטרפין למעשר בהמה, כר"מ במשנת בכורות פ"ט מ"ב. ³⁹ כלומר, אם הירדן שינה את מהלכו, ונתן מא"י לסוריא, הרי לא מצאנו בשום מקום שתתחלל קדושתו ע"י שינוי מהלך המים. ונקטו לדוגמא את הקצה הצפוני של הירדן, על גבול סוריא. ⁴⁰ פשיטא שהפירוש בב"ר רפל"ז, עמ' 344, ל"רודנים" שבדה"א א' ז', אינו אלא דרש.

80. **שטף נהר עצים ואבנים וכו'.**עיין מ"ש לעיל ח"ו, עמ' 317 ואילך. ועיין במשנתנו פ"י מ"ב. ועיין תס"ר, עמ' 102.

**אם נתיאשו הבעלים וכו'.**לעיל ח"ו עמ' 318, העירותי שהראשונים⁴¹ גרסו בתוספתא כאן: אם הרגישו הבעלים, עיין מש"ש.

footnotes: ⁴¹ רמב"ן ב"מ כ"ב א', ד"ה וראיתי, רשב"א וחי' הר"ן שם, ריטב"א בשטמ"ק שם.

81. **אם היו בעלים מרדפין וכו'.**עיין מש"ש, עמ' 318.

82. **שפך זה יינו וכו'.**פיסקא ממשנתנו פ"י מ"ד.

82-83. **נותן לו שכרו דמי השב אבידה.**במשנתנו הנ"ל: אין לו אלא שכרו. ומפרשת התוספתא ששכרו כאן פירושו שכר משיב אבדה, והוא כפועל בטל. ובח"ד מגיה:⁴² שכרו ודמי השב אבדה. ואין להגיה, שכן הוא בכל הנוסחאות. וכן במאה שערים לבעל העיטור סי' ט': תנא דברייתא אית ליה דינא דמתני' ואין לו שכרו אלא כפועל בטל, וכדקתני בתוספתא אין לו [אלא] דמי השב אבדה. ועיין בראשונים ב"מ ל"א ב', ס"ח א', בכורות כ"ט ב', ומ"ש להלן ב"מ פ"ד הי"א בעניין פועל בטל. ופירשוה בבבלי כאן שהמדובר הוא ביכולים הבעלים להציל ע"י הדחק, שאם לא כן הרי זוכה מן ההפקר,⁴³ ובוודאי אם היו להם לבעלים כדים של יין לא היו נכנסים למספק, והיו שופכים את היין כדי להציל את הדבש. והראשונים⁴⁴ טרחו ליישב למה אינו נוטל יותר, והרי פועל בטל נוטל שכר בטילה מאותה מלאכה דבטל מינה, עיי"ש בחי' הרמב"ן. ובנ"י בסוגיין הביא בשם הרמב"ן שלא אמרו שם כן אלא במתבטל ממלאכתו, דהיא מילתא דשכיחא, אבל הכא לא שכיחא מילתא ושבקוה אדיניה, כיוון שיכול להתנות ולא התנה.

footnotes: ⁴² ע"פ רש"י במשנתנו ועוד. ⁴³ עיי"ש קט"ו ב', ועיין בתוספות ב"מ ל"א ב', ד"ה לעולם. ⁴⁴ עיין בחי' הרמב"ן והריטב"א ב"מ ל"א ב' ועוד.

83. **ואם אמ' לו על מנת שאטול דמי שלי וכו'.**במשנתנו פ"י מ"ד הנ"ל: ואם אמר לו אני אציל את שלך ואתה נותן לי וכו'. ועיין בבלי קט"ז א'.

85-86. **ר' יוחנן בן ברוקה אומ' תניי בית דין הוא שיהא זה שופך את יינו וכו'.**בבבלי פ"א ב', קי"ד ב', בשם ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה, וסיימו שם: שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ. וכ"ה להלן בסמוך שורה 92. ופירשו הראשונים (עיין תוספות פ"ב רע"א ובשטמ"ק שם) שהתקנה היתה לטובת בעל הדבש שיכול לדרוש מבעל היין שישפוך את יינו, אבל לא היה צורך לדאוג לבעל היין שלא יפסיד, שהרי היה בידו להתנות. ובתוספות פ"א ב', ד"ה ונוטל, כתבו: ומצינו למימר דהך דר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן פליג,⁴⁵ כדאמר בסמוך ביחידאה לא קאמר, וכן משמע בתוספתא, דבתר (נ"ל שצ"ל: ובתר) הך דלא יקוץ קתני הך. והכוונה למשנתנו פ"י סמ"ב כפירושם של הרש"ל והרש"א. ולפנינו שתי ראייות: אחת מן התוספתא, שמפורש בה שר"י בן ברוקא חולק על חבית של דבש, והשנייה מן המשנה שהוא חולק על קציצת הענף, ושתי ההלכות דומות.

footnotes: ⁴⁵ כלומר על משנתנו פ"י מ"ד ששנתה: אין לו אלא שכרו.

88-89. **מאימתי זוכה אדם בנחיל של דבורים, משתכנס לקפיפו.**ואמרו בירושלמי פ"י ה"ב, ז' ע"ב: שגזילו מן ההלכה.⁴⁶ ובכתובות שם ספ"ב, כ"ז ע"א: שאין גזילו דבר תורה. וכן אמרו בבבלי כאן קי"ד ב': דקניין דרבנן הוא. וסתם קרפיף אצל דבורים אינו משתמר, עיין שטמ"ק קי"ד ב' בשם תוספות שנץ. ועיין על קרפיף במשנת ביצה פ"ד מ"ב ולעיל עירובין עמ' 325 ואילך. ובירושלמי כתובות הנ"ל: תני רב אושעיה ובלבד במפריח, אבל בשכן⁴⁷ לא. וכן בירושלמי כאן הנ"ל: ובפורח.⁴⁸ ולפי זה נראה שאם הנחיל נקבע בחצירו גזילו דבר תורה לשיטת הירושלמי. ועיין בתוספות קי"ד ב', ד"ה דתקנה.

footnotes: ⁴⁶ כגירסת בעל או"ז כאן סי' תנ"א ובעל ההשלמה בסוגיין. ⁴⁷ כגירסת בעל העיטור, קבלת עדות, הוצ' רמא"י, נ"ח ע"א. ⁴⁸ כלומר, דווקא כשהנחיל פורח, ופירוש הרשב"א כאן קי"ד ב' קשה.

89. **הרי שירד נחילו לתוך גינתו של חבירו וכו'.**כהלכה שבמשנתנו פ"י מ"ב.

91. **ר' ישמעאל בר' יוחנן בן ברוקה אומ' תניי בית דין וכו'.**משנתנו הנ"ל, אלא שכאן, וכן בירושלמי פ"י ה"ב, ז' סע"ב, ובבלי פ"א ב', קי"ד ב', סיימו בה: שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ. ועיין ירושלמי כתובות פי"ג ה"ז, ל"ו ע"ב.

93. **שנים שהיו באין במדבר וכו'.**ירושלמי פ"י ה"ד, ז' ע"ג.

94-95. **תניי בית דין הוא שיהא זה שופך את דבשו ומציל מימיו של חבירו, וכשיגיע ליישוב נותן לו דמי דבשו וכו'.**לכאורה משמע שתנאי ב"ד הוא שנותן לו דמי דבשו, שהרי מן הדין מחוייב להציל את חבירו במקום סכנת נפשות, אלא שהייתי סבור שאם לא התנה עמו אין לו שכר כליו ופועל כלעיל.⁴⁹ ופשוט שבעל המים רשאי לעשות כן בעל כרחו של בעל הדבש. ועיין מ"ש לעיל, שורה 85–86, ד"ה ר' יוחנן, בשם הראשונים. אבל בירושלמי הנ"ל חסרה הסיפא "וכשיגיע לישוב נותן לו דמי דבשו", ולפי זה התנאי הוא שעליו לשפוך את דבשו. ומה שאמרו "וכשיגיע ליישוב" פירושו שמותר לו לבעל הדבש לסרב לקבל את הכסף במדבר, שהואיל והטילה עליו התורה להציל אותו ולחייב את בעל המים בדמים דינו כאילו לוה ממנו ביישוב. אבל לא נתבאר כאן אם משלם לו דמי הדבש כשוויין במדבר שהוא פעמים ביוקר,⁵⁰ ופעמים בזול, באין קונים.

footnotes: ⁴⁹ ועיין בתוספות ס' ב', ד"ה מהו, ברא"ש שם סי' י"ד ובשטמ"ק קי"ז ב'. ⁵⁰ וכמו שאמרו בב"ר פמ"ט, ד', עמ' 503: מן יהיב לך חמר במדברא, מן יהב לך קופד במדברא.

96. **פועל ועני שעלו באילן וכו'.**ירושלמי הנ"ל. ועיין במשנ' פיאה רפ"ד ובירוש' שם.

97-98. **הגוזל את השדה ונטלה אנס וכו'.**משנתנו פ"י מ"ה, וסיימו שם: ואם מחמת הגזלן, חייב להעמיד לו שדה אחרת.

98-99. **הגוזל את חבירו, או שלוה הימנו, או שהפקיד לו ביישוב וכו'.**פיסקא ממשנתנו פ"י מ"ו.

99. **אבל מחזיר לו בשיירה.**כלומר, ודינו כמחזיר ביישוב. וכל הברייתא שלנו הובאה במלחמות להרמב"ן פ"י, ד"ה אמר הכותב ח"ו, ובתשובתו לר' שמואל הסרדי בס' התרומות שער ל' סוף ח"א, וברמז בתשובת הרמב"ן לר' שמואל הנ"ל ב"ספרן של ראשונים" הוצ' אסף (ירושלים תרצ"ה) סי' ל"ד, עמ' 80. ובחו"מ סי' ע"ד, סוף סעיף א': ושיירא חשובה מקום ישוב. ובמלחמות הביא הרמב"ן את התוספתא והסתייע בה נגד הפירוש שהביא בעל המאור שם בכוונת "לא יחזיר לו במדבר". והוא פירש שם שאינו צריך לחזור עליו במדבר, ואינו צריך להוליך את הגזילה למדי, ומספיק אם הוא מחזירו ביישוב בכל מקום שהוא. ועיי"ש במלחמות שהפריך פירוש זה בתשובות מסלקות. ומן התוספתא כאן ברור שהפירוש הוא שהנגזל, המפקיד והמלוה רשאים לסרב לקבל במדבר, אבל שיירא דינה כיישוב. ועיין להלן.

99-100. **והאבידה חוזרת לבעלים בכל מקום.**בבבלי (קי"ח א') שאלו: ורמינהי מלוה משתלמת בכל מקום, אבידה ופקדון אין משתלמין אלא במקומן. וסבר המקשה שפירושו שבמלוה יכול הלוה לשלם בכל מקום, ואפילו במדבר, מה שאין כן בפקדון ובאבדה. ואמר אביי: הכי קאמר מלוה ניתנה ליתבע בכל מקום, אבידה ופקדון לא ניתנו ליתבע אלא במקומן, כלומר משנתנו (והבבא שלנו לעיל) מדברת בזכות המלוה לסרב לקבל, והברייתא בבבלי מדברת בזכותו לתבוע, אם יש להלווה כסף במדבר, ועיין לעיל ח"ו, כתובות, עמ' 388, ובהערות שם. ועיין סמ"ע ריש סי' ע"ד. והרי"ף בסוגיין סי' רכ"ה הביא את דברי אביי הנ"ל, והסיק: והני מילי מלוה, אבל אבדה דאשכחה ביישוב, אי נמי פקדון דאיתפקיד גביה ביישוב, לית ליה למרי אבדה, או למרי פקדונא, רשותא למתבעיה בגויה (כלומר, במדבר) וכו', הכי נמי אי איתנייהו ולא בעי מרייהו לקבלינהו בדברא לית ליה רשותא להאיך לאותבינהו גביה ולמיזל, אלא מיחייב באחריות עד דמהדר ליה ליישוב, כדאפקדינהו ניהליה ביישוב. ועיי"ש ברי"ף בהגהות מא"י. ולפי פשוטן של דברים משמע שהרי"ף סובר שאם מצא אבדה ביישוב לא יחזיר לו במדבר. והרמב"ן במלחמות הנ"ל הביא את התוספתא כאן (ומביאה גם בתשובתו הנ"ל), ומתנצל ואומר: לא כתבתיה כאן להשיב עליו (כלומר, על פירוש בעל המאור הנ"ל) שאין צורך, אלא ללמוד ממנה שהאבידה חוזרת לבעלים בכל מקום שהרי רבתה בו התורה השבות הרבה (בבלי נ"ז א', ב"מ ל"א א'), אע"פ שנראה ממה שכתב רבינו הגדול בהא, דאפילו באבידה צריך שיחזירנה ביישוב. ולמאי דקא סלקא דעתך מעיקרא נמי אבידה כפקדון. ולא יחזירם אלא במקומן. ועיין מ"ש הראבי"ה⁵¹ על דברי הרי"ף הנ"ל. ועיין גם ביש"ש פ"י סי' נ"ג. ובח"ד העיר שהש"ך חו"מ סי' רצ"ג הביא את התוספתא שלנו להלכה. ולפלא שרבינו הש"ך התעלם מן הקדמונים שהבאנו.

footnotes: ⁵¹ הובא באו"ז סי' תס"ד, ל"ח ע"ב.

100. **מי שבא בדרך, והיה בידו מעות, וראה אנס בא וכו'.**הרמב"ן במקורות הנ"ל, ובחידושיו לב"מ מ"ט סע"ב, בחי' הר"ן שם מ"ט א', סד"ה לא, נ"י שם פ"ד סי' שמ"ו, ובר"ן גיטין פ"ז סוף סי' תקל"ה הביאו את התוספתא (וציינתי לכולם בתס"ר, עמ' 102) להוכיח גם ממנה שנתינה בעל כרחה (בפריעת חוב) שמה נתינה, שהרי דווקא באנס בא כנגדו יכול לסרב, אבל בלא כך אינו יכול לסרב. ועיין בבלי גיטין ע"ה א', ובאוה"ג שם, עמ' 168, ובהערה ב' שם. ועיין בבאורי הגר"א חו"מ סי' ק"כ ס"ק ה' בליקוט. ועיין בבלי כאן קט"ו ב' ומ"ש לעיל ח"ב (מע"ש), עמ' 718. ועיין במכילתא דרשב"י סוף עמ' 205, ובתורה שלמה משפטים כ"ב סי' רנ"ז, עמ' 73.

102. **משכן לו בית, משכן לו שדה, וראה דליקה וכו'.**ודינו כאילו מחזיר לו חוב באנס בא כנגדו. ועיין בפתחי שערים לר' יששכר ברי"ל, ב"מ כ"ג ע"א (מן הספר).

103. **אם קיבל עליו פטור.**כלומר, אם קיבל עליו בפירוש, עיין ח"ד.

104-105. **הגונב טלה מן הדיר והחזירו לדיר, ואחר כך נגנב כל הדיר כולו, אם הודיע בו לבעלים, או שמנאום, פטור, ואם לאו, חייב.**וכ"ה גם בכי"ע. אבל בד חסר "או שמנאום", וכן חסרו מלים אילו גם לפני הרמב"ן, עיין להלן. ובמשנתנו פ"י מ"ח: הגונב טלה מן העדר והחזירו, ומת, או נגנב, חייב באחריותו. לא ידעו הבעלים לא בגנבתו ולא בחזירתו, ומנו (או: מנו) את הצאן ושלמה היא, פטור. ובירושלמי בסוף פירקין, ז' ע"ג: א"ר יוחנן אם ידעו הבעלים בגניבה צריכים לידע בחזירה, לא ידעו בגניבה, אין צריכין לידע בחזירה. ריש לקיש אמר אעפ"י שלא ידעו בגנבה, צריכין לידע בחזירה. ור' יוחנן פירש "ומנו" שבמשנתנו - או מנו, כלומר, אם לא ידעו בגניבתו, או ידעו ומנו, פטור, והוא כדעתו בבבלי קי"ח א'. וריש לקיש סובר שאף על פי שלא ידעו בגניבה צריך לידע בחזרה, ומניין פוטר בין בידעו ובין בלא ידעו, ונקטו "לא ידעו הבעלים" לרבותא שלא נתן את דעתו בייחוד למניין, ומכל שכן אם ידע בגניבה, ומנה ומצא את העדר שלם, נתן את דעתו לכך, והיא השבה גמורה, והסיפא "מנו את הצאן", עונה על כל המשנה ואף על הרישא מק"ו, והוא כדעת שמואל. ובבבלי שם הובאו עוד שני פירושים, אחד של רב והשני של רב חסדא, שהוציא את המשנה מפשוטה, וכמה מן הראשונים פסקו הלכה כמותו. והתוספתא כאן שלא הזכירה כלל את דעת בעלים אין להוכיח ממנה כדעת אחד מן האמוראים. ובמלחמות בסוף ב"ק: והוי יודע שזו ששנויה בתוספתא הגונב טלה מן הדיר ואח"כ נגנב כל הדיר כולו, פטור, וכולה כדאיתא, בשומר שגנב ברשותו מתוקמא (עיין בבלי קי"ח ב'), ומדלא מייתי לה בגמרא שמע מינה דלא הויא תיובתא דחד מהני. ואעפ"י שרבינו קיצר בהבאה מן התוספתא, מ"מ ברור שגרס כאן כגירסת הדפוסים, ולא היה לפניו "או שמנאום", שהרי לפי גירסא זו אי אפשר להעמידה בשומר שגנב מרשותו. ועיין מ"ש להלן, שורה 107–109, ד"ה ואנו רואים. ברם לפי גירסת כי"ו וכי"ע ברור שמדברים בגנב (ולא בשומר ששלח יד) כמשנתנו כאן. ועיין מ"ש להלן בסמוך.

105. **הגונב חבית מן המרתף וכו'.**ופירש בח"ד שנקטו בבא זו ללמדנו שאפילו במטלטלי דלא ניידי, שלא שייך בהם "אנקטא נגרי ברייתא", צריך דעת בעלים, עיין בבלי קי"ח רע"ב. ופירש במנ"ב: מיירי בשומר שגנב מרשות עצמו וכדלעיל. אבל בירושלמי ב"מ פ"ג ה"י, ט' ע"ב: למה הדבר דומה לגונב חבית ממרתף חבירו, אע"פ שלא ידעו הבעלים בגניבה, צריכים לדעת בחזרה, עיי"ש.

107-109. **הטה את החבית ונטל ממנה רביעית ונשברה, אינו משלם אלא רביעית, הגביהה, ונטל ממנה רביעית ונשברה, או שהחמיצה, משלם את הכל.**לפי פשוטה הכל בגזלן אנן קיימין. ואם לא מטלטל את החבית ואין כאן קניין, אינו חייב אלא על מה שנטל, אבל אם הגביהה שיש כאן קניין, או אפילו לא הגביהה אלא שנטל ממנה רביעית והחמיצה הרי הוא מזיק, מפני שהיא ממהרת להחמיץ כשהיא חסירה, וכדברי רבה בבבלי ב"מ מ"ד א', וכמו שפירש בח"ד. והנה במשנת ב"מ ספ"ג נשנית ההלכה שלפנינו כלשונה כאן, ולא נוסף כאן אלא "או החמיצה", ושם בעניין שליחות יד של שומר עסיקינן. ורבה בבבלי הנ"ל הוסיף את ההלכה של "החמיצה". ובירושלמי שם ספ"ג:⁵² מה את אמרת ליטול, נטל? כלומר, אם במשנת ב"מ "נטל" הוא בדווקא, ושליחות יד צריכה חסרון, או אם אפילו לא נטל ממש, אלא כיוון ליטול אח"כ (כבבלי שם מ"ד א'). ועל כך אומר הירושלמי: והתני ר' אושעיא נשברה, או החמיצה, נותן לו דמי כלה.⁵³ כלום החמיצה אלא מחמת טילטול (בשבועות: לא מחמת קילקול). ועיין ר"ח ב"מ מ"ד א'. וכנראה שהירושלמי סובר שלעניין חימוץ טילטול מספיק. ועיין בתוספות ב"ב צ"ו ב', ד"ה ושמואל, בפירוש ר"ת. ואנו רואים שהירושלמי פירש ברייתא זו לעניין פקדון, שאם לא כן אין עניינה כלל לחסרון בשליחות יד,⁵⁴ והוא כפירוש הרמב"ן, עיין מ"ש לעיל, ד"ה והתוספתא. ושמא נשנית מעין ברייתא זו גם לעניין פקדון. ולפנינו בתוספתא ב"מ פ"ג אין הוספות למשנתנו שם.

footnotes: ⁵² בהשלמה של החיד"א ע"פ הר"מ לונזאנו. וכע"ז גם בירושלמי שבועות פ"ח, עיין במחברתי "תלמודה של קיסרין", עמ' 50 ואילך. ועיין עכשיו בירושלמי כיר"ז. ⁵³ והיא הברייתא שלפנינו, כמו שציין לנכון בשערי תורת א"י בשבועות. ⁵⁴ עיין בבלי ב"מ מ"א א' ובתוספות שם, ד"ה שנטלה.

109. **הגונב סלע מן הכיס והחזירה לכיס וכו'.**בבבלי קי"ח ב': הגונב טלה מן העדר, וסלע מן הכיס, למקום שגנב יחזיר דברי ר' ישמעאל, ר' עקיבא אומר צריך דעת בעלים. ועיין בבבלי ב"מ מ' סע"ב ואילך ובאוקימתא של הבבלי כאן קי"ח ב'. ולפי פשוטה משמע שלדעת הת"ק כאן אם הודיע לבעלים אין צורך שיחזיר למקומו ממש, שלא כדעת ר' יהודה להלן. עיין בתוספות ירושלים חו"מ סי' שנ"ה סעיף א'. ומן הלשון "ואח"כ נגנב כולו" משמע שהיה לו עוד כסף בכיס, ואפשר שלא ידע כמה היה לו, עיין בבלי קי"ח ב'.

111. **שהחזירה לצרירתה, אבל נטלה מן הכיס והחזירה לצרור וכו'.**כנראה שר' יהודה חולק וסובר שאפילו הודיע לבעלים אינו נפטר עד שיחזירה למקומה, עיין בתוספות ירושלים הנ"ל. ובמנ"ב מפרש אחרת משום שהוא לשיטתו וסובר שכל הברייתא בשומר מדברת, עיי"ש.

112-113. **הגונב כיסו של חבירו והחזירו לו כשהוא ישן, וניעור, והרי הכיס בידו, אם מכיר את שלו פטור וכו'.**עיין מ"ש בתוספות ירושלים הנ"ל סי' שנ"ה סעיף ב'. ויש לחלק בין מניין המעות, שאינו צריך להכיר אם סלע זו שלו היא (והרי במעות אין הבדל) אבל בכיס אם אינו מכירו, אין כאן השבה מועילה.

113-114. **הגונב סלע מחבירו בלא יודע, והבליעה לו בחשבון, יצא.**בבבלי ב"מ ס"ד א': דתניא הגוזל את חבירו והבליע לו בחשבון, יצא. ובבבלי כאן קי"ח ב': הגוזל וכו', תני חדא יצא, ותני חדא לא יצא וכו', מאי לאו בהא קמיפלגי דמ"ד יצא סבר מניין פוטר, ומאן דאמר לא יצא סבר מניין אינו פוטר וכו', עיי"ש. ובריטב"א ב"מ שם: דכל שנתן בידו, אעפ"י שנתן שלא לדעתו, השבת גזלה גמורה היא.

114. **לא תגנבו על מנת למקט וכו'.**תו"כ קדושים ריש פרש' ב', פ"ח ע"ג, ירושלמי סנהדרין פ"ח ה"ג, כ"ו ע"ב, פי"א ה"ב, ל' ע"א, בבלי ב"מ ס"א ב'. ופירש בשאילתות פ' נח שאילתא ד': היכא דקא בעי למיתן ליה מתנה לההוא נגזל ולא קא מקבל מיניה, ואמר אישקל מידי מיניה כי היכי דאיחייב ליה תשלומי כפל וכו', אי נמי, חזי ליה דלא מיזדהר בממוניה, ואמר אגנביה מיניה והדר אהדרי ניהליה כי היכי דלא ליפשע בממוניה וכו', ת"ש דתניא לא תגנובו, לא תגנוב על מנת למקט וכו'. ובשטמ"ק ב"מ שם: יש מפרשים דמיירי שהוא אינו רוצה לעכב הגנבה בידו, אלא הוא גונב כדי לצערו. ולא נראה, דהא מעשים בכל יום שעושים כך, לכך י"מ דודאי בדעתו לעכב את הגנבה בידו, אבל אינו גונב בשביל שום הנאה, אלא לצערו. וכבר העיר הנצי"ב שם שבשאילתות שם מפורש שלא כדבריו, וכ"ה שיטת הר"מ בסה"מ ל"ת רמ"ד, ועיין בהערות הר"ח הילר שם, עמ' ק"ס הערה 14. ובתוספות רי"ד קידושין ס"ט א', כתב:⁵⁵ והאי דמשיאו עצה לגנוב, אין איסור בדבר, כיון שבדעתו לשלם ומתכוין להכשיר זרעו. ואף הוא פירש שאינו אלא מדרבנן, ובמקום הכשר הזרע לא גזרו. אבל בריטב"א קידושין ט"ו א': דהתם מילתא בעלמא קאמר ולאו דוקא, וכי תעלה על דעתך שיאמר לו ר' שמלאי שיגנוב ויעבור על לאו של תורה, שהרי אפי' בגונב על מנת למנקט, או לשלם תשלומי כפל יש לאו וכו'.

footnotes: ⁵⁵ על עצת ר' שמלאי שם: זיל גנוב וכו'.

115-116. **בן בג בג אומ' אל יטול אדם את שלו מבית אחרים וכו'.**בירושלמי הנ"ל חסרה בבא זו, ואינה גם ברוב הנוסחאות של התו"כ הנ"ל, וחסרה שם גם בשאילתות הנ"ל. אבל בילקוט קדושים רמז תר"ה: בן בג בג אומר אל תגנוב את שלך מבית אחרים, שמא תראה כגנב, אלא שבור את שיניו ואמור לו, שלי נטלתי. וכע"ז מעתיק בס' יראים השלם סי' קכ"ד בשם התו"כ. וכן, כנראה, היתה הגירסא בפירוש לתו"כ המיוחס להר"ש משנץ, עיי"ש ע"ז ע"ג. ועיין מ"ש להלן בסמוך, ד"ה וכן היה בן בג בג. ובבבלי כאן כ"ז סע"ב: בן בג בג אומר אל תיכנס לחצר חברך ליטול את שלך שלא ברשות, שמא תראה עליו כגנב, אלא שבור את שיניו ואמור לו, שלי אני נוטל. ועיין מ"ש הגר"י פערלא במנה"מ לר"ס גאון ל"ת צ"א, קי"ב ע"ד ואילך.

116-117. **וכן היה בן בג בג או' אל יגנוב אדם את שלו מבית הגנב שמא אף הוא יראה כגנב וכו'.**וכע"ז בתו"כ (ברוב הנוסחאות) ובירושלמי הנ"ל. ומתוך התוספתא מוכח שאין כאן בבא כפולה, אלא הלכה חדשה שאפילו מבית הגנב אסור להוציא בגניבה. אבל בתו"כ הנ"ל היתה חסרה בבא זו בנוסחאות שהיתה שם הבבא הראשונה. ולפיכך הוסיף במיוחס להר"ש הנ"ל: ובתוספתא דב"ק קתני אל יגנב את שלו מבית הגנב. ומייתי לה להא דבן בג בג (כלומר, שבתו"כ הנ"ל לפי גירסתו) בבבא קמא על דעביד אינש דינא לנפשיה. וציינתי לו בתס"ר, עמ' 102.

117-118. **אלא משבר את שיניו ומוציא את שלו מידו.**בתו"כ (ברוב הנוסחאות) ובירושלמי הנ"ל חסר כל זה. ובמקצת נוסחאות התו"כ (עיין לעיל) ובבבלי הנ"ל שנו בבא זו ברישא, עיי"ש בבבלי. ובה"ג ב"ק, ד"ו פ"ז ע"ד, הוצ' הר"ע הילדיסהיימר, עמ' 347: אלא שבור את שניו בדין ואמור לו שלי אני נוטל. והוא ע"פ הבבלי שם כ"ח רע"א. וע"פ בה"ג, כנראה, בפירוש רבינו הלל לתו"כ הנ"ל, מ"א ע"ד. ולעצם הדין, עיין חו"מ ריש סי' ד' ובאחרונים.

118. **גנבים שנכנסו במחתרת ועשו תשובה, כולן חייבין להחזיר.**ירושלמי פ"י ה"א, ז' ע"ב (ושם חסרה המלה "כולן"). ופירש בח"ד אעפ"י שאי אפשר להוציא מהן ע"פ ב"ד (קי"ד סע"ב ומקבילה בסנהדרין ע"ב א'), מ"מ אם עשו תשובה, כולם חייבים להחזיר, כדי לצאת ידי שמים, עיין ב"מ צ"א א' ובתוספות שם ד"ה בבא, ובדק"ס שם עמ' 270, הערה ה'.

119. **עשה אחד מהן תשובה אין חייב לשלם אלא על חלקו בלבד.**בפירוש בעל מגן אברהם כתב: צ"ע דאמרינן במדרש סוף פרשה מקץ עשרה שנמצאו בגניבה אחד מהם נתפס ע"י כולן. ובס' משנת ר' יעקב להגר"י שור, י"ט ע"ד, סי' מ"ב, תמה על כמה מן המחברים שנעלמה מהם תוספתא זו דמפורש דבחבורה שגנבו אין כל אחד חייב אלא על חלקו בלבד, ואף אם אי אפשר לו להשתלם מהאחרים וכו'. ואין מכאן ראייה מוכרחת, שהרי האחרים אינם חייבים אלא לצאת ידי שמים (שנתחייבו בנפשם), ובזה אין אחריות וערבות בעד אחרים. ושוב תמה על פירוש בעל מ"א הנ"ל, וכתב: וליתא כן במדרש כי אם עשרה שנמצא גניבה ביד אחד מהם כולם נתפסים וכו'. ואין הדבר כן, ובב"ר פ"ה, ב', עמ' 1033: עשרה בני אדם שנמצאו בגניבה אין אחד נתפס על ידי כולם (כלומר, בתמיה), ובמיוחס לרש"י שם: כיון שכולכם בעצה אחת כולכם חייבים. ובפי' הרמב"ן על התורה שם מ"ד, י': כי אין חיוב בעשרה שגנבו בלתי אם נועדו בה בהוסדם יחד ללכת לגנוב, ולקח אחד מהם את הגניבה לדעת כולם, אז יתחייבו כולם. ואף במיוחס לרש"י שם הביא פירוש מעין זה. ועיין בב"ר פצ"ב, ח', עמ' 1147. מ"מ לעניין דינא יוצא מן המפרשים שם שאם היו בעצה אחת, כולם חייבין, וכן דעת רש"י בב"מ ח' א', ד"ה ואילו. ברם כפי שאמרנו אין ראייה ממחתרת שמתחייבים בנפשם. ועיין מ"ש לעיל פ"ז הי"ג, שורה 63, ד"ה על זה נאמר חולק.

119-120. **אם היה מוציא ונותן לפניהם חייב לשלם על הכל.**וכע"ז בירושלמי הנ"ל. והוא מפני שעיקר הגניבה היתה על ידו, עיין בשו"ת הריב"ש סי' רס"ו. ובנתיבות המשפט סי' ל"ד סוף ס"ק ה' הסביר את דבריו שהגנב השני לא הוסיף שום קניין על הגנב הראשון, ונתחייב הראשון. ואף כאן חייב המוציא לבדו, ואף במחתרת חייב לצאת ידי שמים ולשלם את הכל. ועיין במשנת ר' יעקב הנ"ל שהעיר על שו"ת חות יאיר סי' רי"ב בעניין חבר גנבים שאחד עלה בסולם ונכנס לבית והשני עמד ברחוב, וזה זרק הגניבה לתוך חיקו וברחו. ושם ברור שהיו כולם בעצה אחת, ועיין מש"ש.

120-121. **טול דמי פרתך, טול דמי טליתך, אין שומעין לו.**בח"ד ממשיך הלכה זו למעלה ומפרש שאם רצה לצאת ידי שמים בתשלומין אין שומעין לו אם הגניבה קיימת, כרבא בבבלי סנהדרין ע"ב א'. ושמא היא הלכה כללית, עיין בבלי כאן ס"ז א' ובתו"כ חובה פרשה י"ג ה"ג, כ"ה ע"ב, ובפי' הראב"ד שם. ועיין לעיל ספ"ז ומש"ש.

121. **באמת נגנבו, או אבדו, נותן לו דמיהן.**אם רוצה לצאת ידי שמים, ואינו מחייב לטרוח ולקנות מה שגנב (ח"ד). ועיין מ"ש לעיל.