1-2. **שור שהזיק, שהיה מועד בקרנו ותם בשנו, וחבל בזה ובזה, תם משלם חצי נזק מגופו וכו'.**כלומר, אם היה מועד לנגיחה ותם לנשיכה ונגח ונשך משלם על הנגיחה נזק שלם מן העלייה ועל הנשיכה משלם חצי נזק מגופו. ועיין בחסדי דוד שציין להר"מ רפ"ב מנזקי ממון ולהשגות שם. ואין ספק שאין פסק הר"מ עניין לכאן, כמו ששער הראב"ד בעצמו, וכמו שציין לבבלי מ"ה ב': מועד לקרן ימין אינו מועד לקרן שמאל, ומכל שכן מאב לתולדה שלו, עיין ר"מ פ"א שם ה"ה. אבל עיין מ"ש הראב"ד בחידושיו כאן מ"ה ב', עמ' קי"ז, ולבסוף פירש מועד לקרן ימין, שנוגח כל שור שעומד לימינו ואינו נוגח שוורים שעומדים לשמאלו, עיי"ש. ובמאירי ספ"ד, עמ' 137, כתב: והוא הדין שאינו מועד מאב לתולדה ומתולדה לאב ומתולדה לתולדה, ר"ל נגיחה לנגיפה ומנגיפה לנשיכה. ועיין מ"ש הגרמ"ש בספרו משך חכמה משפטים, מ"ח ע"ג, ד"ה וכי יגוף, ששער שר' אלעזר (במכילתא משפטים רפי"ב) חולק.

2-3. **אין שם עליה, תם משלם חצי נזק מגופו, מועד יוציא ויבקש לעליה.**ואפילו הזיק מתחילה בנגיחה ואח"כ בנשיכה קודם הניזק ע"י התם, עיין בבלי ל"ג סע"ב ואילך, בתוספות שם ל"ד א', ד"ה אילו, ובשטמ"ק שם. ואשר ללשון כאן "יוציא ויבקש לעליה" כבר העירו כמה חכמים שבא"י פירשו "משלם מן העלייה", מן המטלטלין, מן החטים שבעלייה, עיין מ"ש לעיל פ"א, שורה 12, ד"ה וכן יוצא ברור. ולפיכך מסיקה התוספתא שאם אין שם עליה, ילד הניזק ויחפשנה, שמא ימצא שם מטלטלין. אבל לא הפסיד את כספו, והחוב נשאר על המזיק, מה שאין כן בתם שאם מת התם אבד את כספו.

3. **כלל אמרו בנזקין, הרג את שורו וכו'.**כלומר, בניזקין, בניגוד לגנב ולגזלן. עיין להלן.

5-6. **אלא שמין אותן כמה הן יפין עד שלא הוזקו וכו'.**כלומר, והמזיק משלים מה שהפחיתו, והשאר לבעלים, והם מטפלים בו, כלעיל רפ"א, שורה 2. וכשם שאמרו לעיל שם, שורה 9–10: אחד נזקי אדם ואחד נזקי בהמה שמין להן מן העדית, כן אמרו כאן שגם בנזקי אדם, הניזק מטפל בנבלה, עיין בבלי י' ב'. ועיקר הדין בשם שמואל בירושלמי פ"א ה"א, ב' ע"ב, בבלי י"א א'.

6. **לפיכך הין משלמין.**כ"ה בד ובכי"ע ("הם"). ובכי"ו בטעות: אין משלמין, וצ"ל: הין משלמין. וכבר העיר בח"ד שלפיכך הוא "לפי כך" בשתי מלים. והביטוי "לפיכך הן משלמין", הוא גם להלן פ"ד ה"ז, שו' 42, ומכות פ"א סה"ו. ואף שם בכל הנוסחאות הגירסא לפיכך במלה אחת.¹

footnotes: ¹ צוקרמנדל שם הדפיס בטעות: לפי כך.

7. **ר' עקיבא אומ' אף התם וכו'.**פיסקא ממשנתנו פ"ג סמ"ח.

7-8. **שנ' כמשפט הזה יעשה לו. יכול ישלם מן העליה וכו'.**במכילתא דרשב"י (כ"א, ל"א), עמ' 183: ור' עקיבה אומ' מנין לתם באדם שמשלם נזק שלם, ת"ל כמשפט הזה יעשה לו, כמשפט מועד כך משפט התם, יכול ישלם מן העליה, ת"ל יעשה לו מלמד שאינו משלם אלא מגופו. וכע"ז בברייתא שבבבלי ל"ג א'.

9. **שור שוה מנה שנגח שור שוה מאתים וכו'.**פיסקא ממשנתנו פ"ג מ"ט. והעמידוה בבבלי ל"ג א' כר' עקיבא שהשור מוחלט לניזק ("נוטל את השור"). אבל לר' ישמעאל שמין את הנזק בבית דין ונוטל חצי דמיו. ובכי"ו יש אח"כ השמטה ע"י הדומות, והשלמתיה ע"פ ד וכי"ע.

10. **מת, או הכחיש, אין לו אלא שור.**וכן הביא ר' ברוך הספרדי (ס' הנר לר"ז אגמתי 11 ע"ב). וכן בירושלמי פ"ג הי"א, ג' ע"ד: לפיכך אם מת השו', או שהכחיש, אין לו אלא אותו השור בלבד. ואף תוספת זו למשנתנו ר"ע היא, אבל לר' ישמעאל משלם לו מנה, כמו שהיה שוה בשעת הנזק, עיין בפירוש רבינו ברוך הנ"ל. ובבבלי ל"ד א': כחש (כלומר, המזיק), כשעת העמדה בדין. ובר"ח שם: אומר לו קח את השור כמות שהוא, כר' עקיבא דאמר הוחלט השור. ועיין בחי' הראב"ד עמ' פ' ואילך.

10-11. **שור שוה מאתים שנגח שור שווה מאתים והנבלה יפה חמשים זוז וכו'.**מכילתא דרשב"י (משפטים כ"א, ל"ה), עמ' 188, בבלי ל"ד א'. ועיין במשנתנו פ"ג מ"ט.

14. **יחצו דמי מתה ביניהן.**במכילתא דרשב"י הנ"ל (כגי' מדרש הגדול שם עמ' תצ"ב): אף את הפחת (בכ"י המכילתא: הפחות, והיא היא) יחצון. ובבבלי הנ"ל: פחת שפיחתו מיתה מחצין בחי. ועיין בפירוש ר"ח ורי"ף, וכע"ז גם ברש"י, והשוה לשון התרגומים שם. ובירושלמי פ"ג הי"א, ג' סע"ד: מאי טעמא דר' מאיר, אמר קרא ומכרו את השור החי וחצו את כספו. ומה מקיים ר' יהודה (אולי צ"ל: טעמיה דר' יהודה) וגם את המת יחצון. מיכן שזה מפסיד חצי נזק וזה מפסיד חצי נזק. אבל בכיר"ז חסר כל זה, עיין מש"ש בפירוש.

15. **יש חייב על נזקי עצמו ועל נזקי שורו וכו'.**ההלכות פשוטות, ולא נשנו אלא כפתיחה לבאות. והברייתא נסמכה למשנתנו פ"ג מ"י.

17. **הזיק ברשות היחיד, חייב.**כלומר, אפילו בכגון דא שברה"ר פטור, כמו במשנתנו פ"ג מ"ה ולעיל פ"ב, שורה 63 (שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך), וכדומה, וכלהלן, שורה 19–20.

17-18. **הזיק במתכוין חייב, שורו וחמורו חייבין.**במצפה שמואל מביא בשם ת"ב (תוספת בכורים) שהגיה: הזיק בלא מתכוין, וכ"ה באמת בכי"ע. וקרוב לוודאי שהוא "תיקון" של ת"ח, משום שאדם חייב בין שוגג בין מזיד (משנתנו ספ"ב). והנכון כלפנינו, ותפסו כאן דוגמאות מעין הרישא, ואדם חייב במתכוין בכל מקום (ולא דווקא ברשות היחיד, כרישא), ואפילו הזיק ברשות הרבים (במקום שלזה רשות להלך וכו'), כלעיל, או דוגמת ריש המניח, שהוא פטור. ואינו פטור אלא דווקא בהזיק שלא במתכוין, אבל במתכוין חייב, עיין במשנתנו פ"ג מ"ה הנ"ל (אם עמד וכו') ובירושלמי ובבבלי ריש פ"ג. וכן בבהמה חייבת בכל מקום אם התכוונה להזיק, ולא להנאתה, ולא דרך הילוכה, עיין להלן, ד"ה הזיק.

18. **הדליק גדישו של חבירו ביום הכפורים חייב וכו'.**עיין להלן פ"ז הי"ח, פ"ט הי"ח, לעיל מגילה פ"א ה"ז ובמסה"ת שם.

19-20. **הזיק ברשות הרבים כדרך הילוכו וכו'.**והוא במקום שיש לזה רשות להלך ולזה רשות, עיין מ"ש לעיל בסמוך, ד"ה הזיק במתכוין.

20. **המית בלא מתכוון פטור וכו'.**כ"ה בד ובכי"ע, ובכי"ו נשמטה בבא זו בטעות. וכאן מדברים בהמית אדם שלא בכוונה, ובזה אפילו בהמה פטורה, כמשנתנו פ"ד מ"ו ומקבילות. ועיין להלן פ"ד ה"ו.

21. **חבל בהקדש, בגר, ועבד משוחרר, פטור וכו'.**מלשון התוספתא מוכח שהוא פטור בהקדש מן הקרן אפילו מדרבנן. ועיין בבלי ב"מ צ"ט ב', בדק"ס שם, עמ' 291, הערה ט', בתוספות שם, ד"ה פרט, ובשאר הראשונים שם. והביאו תוספתא זו בחי' הרמב"ן גיטין מ"ט א' ובחי' הריטב"א שם ופירשוה במת ואין לו יורשים,² והרמב"ן הכניס את הפירוש בגוף התוספתא,³ והראשונים ציינו גם לתוספתא להלן פ"ד ה"ג, עיין מש"ש.

footnotes: ² במכילתא משפטים פי"ב, עמ' 290: רעהו, להוציא של נכרי, של כותי, של גר תושב. אבל המלה "תושב" חסרה ברוב כתה"י, והכוונה לגר שאין לו יורשים, כלפנינו כאן. ³ והבאתי אותם בתס"ר כאן, עמ' 90.

21-22. **ופטור על נזקי עבדו ואמתו.**כלומר, הוא ושורו וחמורו שהזיקו חייב, אבל עבדו ואמתו שהזיקו פטורין, כמשנת ידים פ"ד מ"ז. ועיין בתוספות כאן ד' א', ד"ה מידי (ע"פ מנ"ב).

22. **כיצד משלם במותר חצי נזק, שור שוה מנה שנגח שור שוה מאתים וכו'.**וכן בירושלמי פ"ג הי"א, ג' ע"ד.⁴ והביאה הרי"ף בפ"ג סי' ס"ז והעתיקה בנ"י שם, וכן הוא אצל ר' ברוך הספרדי.⁵ ופירשוה הראשונים הנ"ל שהברייתא עונה על שני תמין שנגחו זה את זה,⁶ והחידוש הוא שאם נאבד אחד מהם (עיין בנ"י שם בשם הרא"ה) מנכים את הנזק מיד ולא הפסיד הניזק. וכן לרב נחמן שסובר בשני שטרות שזה גובה וזה גובה,⁷ כאן, כיון דזכי להו רחמנא למיגבי ממיטב, זהו מיטב שלהם שיעמוד כל אחד בשלו. ועיין בשי"ק בירושלמי כתובות פי"ג ה"ט, ד"ה יליף, שהעיר עליו במ"ש כאן, אות ט'. ועיין עיטור, עסקא, הוצ' רמא"י, י"ג ע"ב. ברם לפי כ"ז העיקר חסר מן הספר, ולפנינו חושבנא בעלמא, ואף על המשנה גופא שאלו בתוספות ל"ג א', ד"ה שני, שהיא משנה שאינה צריכה. ולפי פשוטו נראה שהברייתא שלנו מפרשת את הסיפא של משנתנו: "תם במועד משלם במותר חצי נזק", כיצד? שור שוה מנה (כלומר תם) שנגח שור שוה מאתים (כלומר, מועד) הכחישו חמשים זוז (כלומר, ונתחייב כ"ה זוז) חזר האחרון והכחישו שלשה של זהב (כלומר ע"ה זוז) האחרון (כלומר, המועד) משלם לראשון חצי דינר זהב. נמצא לפי זה שמנכים נזק כנגד נזק, ועל מותר הנזק משלם חצי נזק. והוא כשיטת הרא"ש בפ"ג סי' י"ג, ודייק שם מלשון רש"י שאף הוא סובר כן. וכן היא שיטת הריא"ז בפסקיו במקומו (הוצ' הרא"י וורטהיימר, עמ' מ"ח) והוכיח כן בקונטרס הראיות שלו ראייה ד' (ולא זכינו לאורו). וכנראה שמשום כך הביאה הרי"ף. אבל רוב הראשונים שהבאנו לעיל, ד"ה כיצד, חולקים וסוברים שאין מנכים נזק כנגד נזק.⁸ וכן משמע מן הירושלמי כתובות הנ"ל, שהרי לפי פירוש הרא"ש "משום שהתחילו באחת אין כאן חבלה אלא המותר", אין כאן עניין כלל לשני שטרות.⁹

footnotes: ⁴ אלא ששם בטעות "הראשון משלם לשני", וצ"ל להפך, כהגהת המפרשים. ⁵ הובא בס' הנר לר"ז אגמאתי 11 ע"א. ⁶ וכן פירש גם רבינו יהונתן, עמ' 88, עיין בהערות ר"ש פרידמן שם. ⁷ בבלי כתובות ק"י א', עיי"ש. ⁸ וכן פוסק הר"מ בספ"ט מהלכות נזקי ממון, ר' ישעיה הזקן, הוצ' רא"י וורטהיימר, עמ' ט"ו, ועיין גם בשטמ"ק במקומו. ⁹ והירושלמי מפרש שאפילו תם במועד ומועד בתם שאחד משלם מגופו והשני מן העלייה, ואבד התם מנכים לו משום שמיד יש חיוב כנגד חיוב, ואחד מבטל את השני

24. **שור שוה מאתים וכו'.**ירושלמי פ"ג הי"א, ג' ע"ד, בבלי ל"ד א'.

24-25. **(חזר האחרון והכחישו).**וכ"ה בד, אבל בכי"ע חסר, וכן נכון, ולפנינו אשגרה מלעיל.

25-26. **שאילמלא לא הזיקו היה יפה שמנה מאות זוז.**בבבלי מסיים כאן: נותן כשעת הנזק. אבל בתוספתא ובירושלמי ממשיך ומתנה: עד שלא עמד בבית דין והשביח אין לו אלא כשעת נזקו. וברור מן הסיום שהניזק תבע את המזיק שישלם לו החצי ממה שהיה ראוי להשביח אלמלי הזיקו, והוא כפירש"י בלשון שני, שרש"י ותוספות דחאוהו. וכבר העיר בח"ד שמלשון התוספתא מוכח כלשון שני שברש"י. ולא סיימו כאן מה דינו אם השביח אחר שעמד בדין, שהרי דבר פשוט הוא שאין לו לניזק אח"כ על המזיק כלום. ועיין להלן.

27. **[משעמד בדין] הכחיש, אין לו אלא כשעת עמידתו בבית דין.**הוספתי ע"פ כי"ע. אבל גם בד ובירושלמי חסר. ובירושלמי מסיים: אלא כשעת עמדתו בבית דין בלבד. ומלשון זו משמע שהניזק מקבל פחות ממה שהוא תובע. ולפיכך נראה שבירושלמי קיצרו והכוונה להיכחיש אחרי שעמד בדין, ולפיכך אמרו שאחרי העמדה בדין אין להם זה על זה כלום, ואין הניזק יכול לטעון שמחמת המכה הכחיש. אבל בבבלי גורס: כחש, כשעת העמדה בדין, כלומר, ולא כשעת הנזק, שהיה כחוש פחות, מפני שהניזק טוען "קרנא דתורך קבירא ביה", ומחמת המכה כיחש, ומשלם כשעת העמדה בדין.

27-28. **[השביח המזיק אם עד שלא עמד בבית דין השביח אין לו אלא כשעת נזקו].**הוספתי ע"פ ד וכי"ע. ובכי"ע גורס: השביח את המזיק, ומלשון זו משמע קצת (עיין מ"ש בתוכ"פ ח"ג, שבת, עמ' 212, הערה 40) שבעליו השביחוהו ופיטמוהו (בד חסרה המלה "את"), ולפיכך השבח הוא של המזיק. ובבבלי ל"ד א' הנ"ל: שבח מזיק נותן לו כשעת הנזק וכו', ר"ע היא, והכא במאי עסיקינן כשפטמו. ופירש הראב"ד בחידושיו, עמ' פ"ד, שאין הניזק נותן לו כלום, ואין דינו כשותף מפני שכל זמן שלא עמדו בדין עדיין אין דעתו של ניזק על השור, ולאו שותפות גמורה היא, ואייאושי מייאש ניזק מההיא פטמא, ומזיק נמי לאו אדעתא דשותפותא קא מפטים.

28-29. **[הכחיש אין לו אלא כשעת עמידתו בבית דין].**כ"ה בד. וכן בירושלמי הנ"ל: אמר ר' לא כיני מתנית'¹⁰ השביח המזיק, אם עד שלא עמד בדין השביח, אין לו אלא כשעת נזקו. הכחיש, אין לו אלא כשעת עמדתו בדין. וכן בבבלי הנ"ל: שבח מזיק, נותן לו כשעת הנזק. כחש, כשעת העמדה בדין. והדין פשוט שאם הכחיש המזיק אין לו אלא כשעת העמדה בדין, שהרי אינו משתלם אלא מגופו. ועיין בבלי הנ"ל. וגם בכי"ע חסרה בבא זו.

footnotes: ¹⁰ נ"ל שצ"ל: תני מתנית' (= מתניתך), כסיגנון הירושלמי ביבמות פ"ט ה"ד, י' ע"א, כתובות פי"ב ה"ז, ל"ד ע"ג. ועיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 162.

29-30. **אם משעמד בבית דין והשביח, אין לו אלא משעת עמידתו בבית דין.**והוא כמו שאמרו לעיל שעד העמדה בדין כל השבח של המזיק, אבל אם השביח אחרי שעמדו בדין אין לו לניזק אלא משעת עמידתו בדין, ובכגון דא דין הניזק כשותף ויש לו לניזק בשבח אחרי עמידה בדין כדין שותף. והלשון "אין לו אלא" (במקום "יש לו") הוא באשגרה מן הבבות לעיל.

30. **הרג שורו של חבירו, הוקרה בהמה וכו'.**עיין בח"ד מה שתמה על בעל מחנה אפרים בה' נזקי ממון סי' א'. ובאמת לאו מעצמו אמר כן, והוא כותב שם: מצאתי בחי' מכ"י המכונים לה"ר יונה זלה"ה שנסתפק בזה, אי דינו של מזיק כגזלן לענין יוקרא וזולא וכו'. עוד ראיתי בתשובה למהר"ם ז"ל שכתב דמזיק דינו כגזלן.¹¹ ועיין בבלי י"א א'.

footnotes: ¹¹ כלומר, המזיק משלם כשעת הנזק, כשם שגזלן משלם, כמשנת ב"ק רפ"ט, ועיי"ש במלא"ש.

32. **והפך הנרדף וחבל בו וכו'.**והוא פטור, ק"ו מדין בעטה מהלכת ברבוצה שהיא פטורה לר"ל (בבלי כ"ד ב' ומקבילות). ובכגון דא פטורה לכולי עלמא, עיין בתוספות כ"ז ב', סד"ה אמאי. ועיין רא"ש פ"ג סי' י"ג.

33. **או שחבלו בו אחרים, הרי אילו פטורין.**כנראה, שהכוונה לשוורים אחרים שנבהלו מחמת הרדיפה. ויותר נראה שלפנינו אשגרה מלהלן פ"ט הט"ז, שורה 50. ובכי"ע גורס: שחבלו (והמלה "או" חסרה) בו אחרים הרי אילו חייבין. ושמא יש שם השמטה קטנה.

**הוזקה רודף בנרדף, פטור.**לאו דווקא הוזק, אלא אפילו הזיקו פטור, כמפורש לעיל, ולא אמרו כן אלא אגב סיגנון הסיפא.

33-34. **נרדף ברודף, חייב.**כלומר, הוזק בו ע"י הסחיפה, אבל אם הרודף נפל ונתקל בו, פטור. עיין בבלי ל"ב א'.

34. **שור שעלה על גבי חבירו וכו'.**ירושלמי פ"ג ה"א, ג' ע"ב, ג' ע"ג, בבלי כ"ח א'.

35. **דחאו ונפל ומת, חייב.**כלומר, אם בעל התחתון דחייו, בשעה שיכול היה להצילו ע"י שמיטה, חייב, עיין בבלי כ"ח א' הנ"ל ועיין חו"מ סי' שפ"ג ס"ב (בהגהת הרמ"א) ובבאר היטב שם סי' ת"י, אות י"ט.

**שור שהיה רועה, ויצא שור אחר וכו'.**בבבלי ב"ב צ"ג א': שור שהיה רועה על גב הנהר ונמצא שור הרוג וכו'. ובהוצאות שלפנינו השמיטו את המלים "על גב הנהר" על פי פירוש הרשב"ם שכתב: ושור שהיה רועה, ולא גרסי' על גב הנהר, ובתוספתא לא גרסי' ליה, דמה לנו בנהר, ופירוש תינוקות היה. וממנו בסמ"ג עשין ס"ז, קמ"ה ע"ב, ועיין הערות ר"י שטיין שם, ש' ע"ג. ברם בכל כתה"י ובראשונים הגירסא היא "על גב הנהר", עיין דק"ס שם, עמ' 288, הערה כ'. וכ"ה גם ברי"ף כאן רפ"ה ובאו"ז כאן סי' רכ"ב ועוד. ונראה שנקטו "על גב הנהר" כדי להחזיק את האומדנא, משום שאם היה רועה באגם הרי יתכן שהיה שם עוד שור מועד לנגיחה, או לנשיכה, וברח. ולפיכך נקטו על גב הנהר, שלא היתה שם אפשרות לברוח מן המנוגח והלאה, והעדים שבאו ממול לא ראו שור בורח, מכל מקום אין כאן יותר מאומדנא גרידא. ועיין מ"ש בח"ד.

37. **ר' אחא או' גמל שהיה אוחר בין הגמלים וכו'.**וכ"ה ("אוחר") גם בבבלי הנ"ל, סנהדרין ל"ז ב' ושבועות ל"ד א' (בכל הנוסחאות). וכ"ה בירושלמי כתובות רפ"ב, כ"ו ע"א, כאן רפ"ה, ד' ע"ד. וכן גרס בירושלמי שם וכאן באו"ז ב"ק סי' רי"ז, וכן במאירי כתובות פ"ב, עמ' 72. ואשר לפירושו של "אחר" כבר האריך בזה בטוב טעם ר"ח ילון במכתב חדשי חע"ט (1935), עמ' 238 ואילך. והוא גם העיר על מלונו של פיין סמית ערך "אהיר" שפירושו תאוותני, מלא תאווה לנקבה, והשתמשו בו ביחס לגמל מיוזן, עיי"ש הרבה דוגמאות של "אחר" במשמעות של זנות מכוערת ולכיעור בכלל, עיי"ש. ועיין מה שכתבתי בקונטריסים של ילון ש"א קונטרס ב', עמ' 48. אבל בירושלמי כתובות כי"ל הגירסא היא: גמל החורר (ותוקן: האוחר). וכן בירושלמי כאן פ"ה הנ"ל בגליון בכ"י הסופר: "נ"א החורר", ונמחק הגליון. ועיין מ"ש ילון הנ"ל, עמ' 239, הערה 11 (בשם מבואי לירושלמי כפשוטו, עמ' 21, ופירושו שם). ושמא אין "חורר" אלא מלכלך, עיין מ"ש בלשוננו חל"ב (ירושלים תשכ"ח), סוף עמ' 98. ובירושלמי כיר"ז פ"ה, שורה 7: שהיה חודד, וצ"ל: חורר. ולעצם ההלכה עיין מ"ש בח"ד כאן שהפוסקים פסקו כת"ק, עיי"ש. אבל בירושלמי הנ"ל אמרו מפורש שבמקום אחד הלכו בממון אחר הרוב, והוא כר' אחא כאן, ודברי הת"ק לא הובאו כלל בירושלמי. ואפשר שבא"י פירשו שבגמל האוחר אף הת"ק מודה, ולא נחלקו בזה, משום שהיא אומדנא מוכחת, עיין בח"ד כאן. ועל רתחנות הגמל בשעה שהוא מזדווג לנקבה, ראה אריסטו, תולדות בעלי החיים ס"ו פי"ח, 571b, שם ס"ה פ"ב 540a, ועיי"ש גם כן על אופן הזדווגותם.

38. **יצאו שני שורים אחרים, ספק וכו'.**וכ"ה ("אחרים") גם בד. ובכי"ע: אחריהם, וצ"ל: אחרי' (=אחריו), כמו שהגיה בח"ד. וכל הברייתות נסמכו למשנתנו פ"ג מי"א. ומדברים בשוורים של בעלים אחד שיצאו.

38-39. **ספק ממקום אחר מת, הרי אלו פטורין. אם בידוע שהן המיתוהו.**כ"ז נשמט בכי"ו ע"י הדומות, וישנו בד ובכי"ע.

40. **שני שוורין שהיו רועין וכו'.**כלומר, ובין הניזוקין ובין המזיקין, כל זוג מהם היו של בעלים יחידים. והחידוש הוא משום הסיפא.

41. **ספק שהן המיתום.**כ"ז נשמט בכי"ו בטעות, וישנו בד ובכי"ע.

42. **ואם בידוע שהן המיתום הרי אילו משלמין וכו'.**כלומר, אם לא היו שם שוורים אחרים כלל, ויש כאן אומדנא דמוכח¹² שהם המיתום,¹³ אבל אם אינו ידוע אם שניהם המיתו את השנים, או אחד מהם המית את השנים, אנו מחייבים את המזיק את הממועט, ואם היה אחד מן הניזוקין גדול ואחד קטן, ומן המזיקין אחד תם קטן ואחד מועד, חייב לשלם מתם הקטן בעד שניהם, ומניחין שהוא נגח את שניהם.

footnotes: ¹² עיין מ"ש לעיל שורה 37, ד"ה ולעצם. ¹³ ומדברים בשעה שאין להסתפק בכך שמא נגחו הניזקין אחד את השני, כגון שהיו גדועי קרנים, וכדומה.

43. **ואם בידוע שהשחורין המיתו את הלבנים וכו'.**כלומר, שהעדים ראו שהשחורים המיתו את הלבנים,¹⁴ אלא שלא הבחינו מי הזיק את מי, כלומר, איזה לבן הזיק שחור זה, או את השני, אבל כאן ברור ששנים הזיקו שנים (ולא אחד את השנים), הרי דינו כלעיל, והמזיק משלם את הממועט.

footnotes: ¹⁴ עיין במצפה שמואל שהעיר לברכות נ"ג א'.

45. **היו הניזוקין של שנים והמזיקי' של אחד וכו'.**דינן כלעיל, ולא נשנו אלא משום הסיפא שלהלן. ובכי"ע נראה שהיה כתוב מתחילה: המזיקין של שנים והניזוקין של אחד, ותוקן כלפנינו.

50. **והניזוקין משמנין ביניהן.**פירש בעל מ"א: נוטלין לפי הערך, כגון שור של ראובן שוה מאתים ושל שמעון שוה מאה, והמזיקין הגדול שוה מאה והקטן שוה עשרים, נמצא שמשלם את הקטן כולו, דהיינו עשרים, ומהגדול משלם חמשים, נמצא משלם שבעים, נוטל ראובן שני חלקים ושמעון חלק אחד. ועיין בבלי ב"מ פ"ז א' ובהגהות הגר"א שם. והארכנו בזה להלן ב"מ פ"ו הכ"ז, ד"ה משמנין. והפירוש של "משמנין" בבבלי בכורות אינה אלא מליצה, אבל אף שם התוכן הוא כמו כאן. ופשיטא שאין הניזוקין יכולים לגבות כלום אלא אם כן נותנין הרשאה לאחד.

**זה נוטל לפי שלו וכו'.**כלומר כל אחד נוטל לפי הערך של שורו וניזקו, והוא פירוש למשמנין.

50-51. **היו הניזוקין של אחד והמזיקין של שנים וכו'.**בכי"ו: הניזוקין של שנים ונמחק "שנים" (ע"י נקודות) ובגליון: אחד. וכ"ה בד ובכי"ע, אלא שהסדר שם: היו המזיקין של שנים והניזוקין של אחד.

51. **ספק שהן המיתום, ספק ממקום אחר מתו.**כלומר, אם העדים ראו ששני שוורים המיתו שור אחד, אבל לא ידעו אם המזיקין הם של שני הבעלים, או ממקום אחר באו. ובכי"ע: היו המזיקין של שנים והניזקין של אחד אף על פי שבידוע שהשחורים המיתו את הלבנים הרי אילו פטורין שזה אומר לו שלך המית וזה אומר לו שלך המית. ובכי"ו בטעות: שהן המתים.

52. **ואם בידוע שהן המיתום.**כלומר שלא היו שם שוורים אחרים, והם ראו ששני השוורים המיתו שור אחד (ולא ראו מי המית את השור השני, וכל אחד מהם יכול לטעון: של חברי המית) הרי אילו משלמין בקטן וכו'. ובכי"ו בטעות: שהן המתים.

53. **ואם בידוע שהשנים המיתו את השנים וכו'.**בניגוד לרישא שלא ידעו בוודאי אלא על שנים שהמיתו אחד מהם.

55. **והמזיקין משמנין ביניהן.**כלעיל, שורה 50, ד"ה והניזוקין.

58. **בזמן שכולם באין לבית דין וכו'.**כלומר, ששני הניזוקין והמזיקין באין כולן לדון, כל אחד יכול לומר שלך המית לזה.

59. **אין כולן באין לבית דין, חייבין.**כלומר שרק תובע אחד בא לבית דין ע"י הרשאה של שני הניזוקין, ודינו כשני מזיקין וניזק אחד כשידוע ששניהם הזיקו (מנ"ב).

**שנים שזרקו שתי אבנים וכו'.**כל הברייתות עד סוף הפרק בירושלמי ספ"ג, ג' ע"ד.