1. **שנים אוחזין בטלית, זה נוטל עד מקום שתפוס וזה נוטל עד מקום שתפוס.**וכן מעתיק בשם התוספתא בס' הנר לר"ז אגמאתי, 62 ע"א, ומציין שהיא הרישא של הברייתא בבבלי ו' א'. ובמשנתנו ריש פ"א: שנים אוחזין בטלית וכו', זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וכו'. ובברייתא שלפנינו לא נזכרה שבועה. ושמא נשנית הרישא לפני שתיקנו כאן שבועה, עיין בירושלמי בריש מכילתין ובבבלי ג' א'. וסוברת ברייתא זו שהואיל ושניהם תפוסים בטלית "אנן סהדי דמאי דתפיס האי דידיה הוא, ומאי דתפיס האי דידיה הוא" (בבלי ג' א', ועיי"ש ד' א'). וכן בירושלמי בריש מכילתין: אמר רבי לא משנים אוחזין בטלית [למ]ד ר' חייה רובה, מכיון שתפוס בחצייה (א)לא כמביא עדים שחצייה שלו. וחולקין מדינא, הואיל וכל אחד מוחזק בחצייה, ועיין בבלי ב' ב'. ובבבלי ז' א': תני רב תחליפא בר מערבא קמיה דר' אבהו שנים אדוקים בטלית זה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת, והשאר חולקין בשוה. מחוי ליה ר' אבהו, ובשבועה.¹ ואין זו הברייתא שלפנינו, ושם מדברים שחלק מן הטלית הוא בידו ממש, וחלק זה נוטל ואינו חולק עם השני והשאר חולקין, ואף שם לא נזכרה בברייתא שבועה, אלא שר' אבהו הוסיף, לפי ההלכה של משנתנו. ופירשו בבבלי שם שמשנתנו מדברת ששניהם תפוסים בקצוות הטלית, ופשיטא שאנו רשאים להניח שהברייתות קיצרו וסמכו על משנתנו שמצריכה שבועה על התפוס מתקנת חכמים.

footnotes: ¹ עיין דק"ס ובתוספות שם, ד"ה מחוי.

2. **שהיו שניהם תפוסין בה.**בבלי ו' א'.

2-3. **בידו של אחד מהן וכו'.**כלומר, דווקא כשהיו שניהם תפוסין בטלית בשוה, ואם אחד ירצה להוציא מחבירו תיקרע הטלית, אבל אם היתה בידו של אחד מהם, והשני החזיק בקצה, התפוס הראשון הוא המוחזק. והוא כעין מה שהעמידוה בבבלי שם שאחד תפוס בה, והשני מסרך בה סרוכי.

3-4. **כולה שלי וזה אומ' שלשה שלי וכו'.**בד: שליש, ובכי"ע: שלישה, ובכי"ש: כולה, ונמחק, ובין השורות תלוי: שלישה. ובחי' הרשב"א ב' א' (ב' ע"א מן הספר), ד"ה זה ישבע: וכדאיתא בתוספתא ובירושלמי זה אומר כלה שלי וזה אומר שלישית שלי, זה ישבע וכו'. ועיין בירושלמי פ"א סה"א, ז' ע"ד. והפירוש הנכון הוא בפ"מ ובפי' הרא"ף ואין צורך להגיה.

4. **כולה שלי ישבע שאין לו בה פחות מחמשה חלקין.**בבא זו בוודאי עונה על משנתנו בריש פירקין ששנתה: זה אומר כולה שלי וזה אומר חצייה שלי, האומר כולה שלי ישבע שאין לו בה פחות משלשה חלקים וכו'. ולפנינו הואיל והטוען שיש לו בה שליש נוטל שתות (החצי ממה שטוען) הרי האומר כולה שלי נוטל חמשה חלקים בשבועה.

5. **כללו של דבר וכו'.**רשב"א הנ"ל (ולעיל שם א', ע"ב), מיוחס להריטב"א ב' א', מ"מ פ"ט מה' טוען ונטען ה"ח (בשם הרשב"א), הי' הר"ן ונ"י בריש מכלתין.

5-6. **אלא על חצי מה שטוען.**בד: על חצי טוענו, בכי"ע: חצי טענה. ובכי"ש: חצי טעון. וכ"ה ברשב"א, מ"מ ונ"י (בדפוס קושטא וויניציאה) הנ"ל. ובחי' הר"ן: טוען. והכתיב טעון (במקום: טענה) מצוי במקורות. עיין, לדוגמא, בפירוש התו"כ לרמא"ש עמ' 22 ואילך (כמה פעמים), ועיי"ש, עמ' 12. ובחי' הרמב"ן בריש מכילתין, ד"ה וזו אינה ראייה: שורת הדין כך הוא לעולם אינו נוטל אלא חצי טענתו בלבד, והוא ע"פ התוספתא. ועל פיו כנראה, ניסח גם במיוחס לריטב"א הנ"ל. ובירושלמי הנ"ל: כללו של דבר אינו נשבע אלא על חצי שהודה, כלומר, דהרי הודה שאין לו בה אלא שליש, והתנא קורא לתביעה שלו "הודאה". ושמא צ"ל בירושלמי: שלהודה (= שלא הודה). ועיין ר"מ פ"ט מה' טוען ונטען הנ"ל.

6-7. **שהיה אחד מושך ואחד מנהיג,כמדה הזאת.**בכי"ש: במדה וכו'. ובבבלי ט' רע"א גורס בברייתא זו: במדה זאת² קנו. ועיי"ש בבבלי מה שפירשו בה. ברם לפי הנוסחא שלפנינו בבא זו היא המשך של הבבא הנ"ל, ופירושה שגם בנידון שלנו אם אחד טוען חצי שלי, או שלישה שלי, כבבבא שלפניה, נשבע על חצי טענה, וכסיגנון התוספתא בשבת פט"ז הט"ו, עמ' 78: וכן עשרה בני אדם כמידה (בכי"ל: במדה) הזאת. ועיין במשנתנו פ"א מ"ב.

footnotes: ² בכי"פ: הזאת. וברוב הנוסחאות: זו, עיין דק"ס.

7-8. **המושך את הגמל והמנהיג את החמור הרי זה זכה.**בבבלי הנ"ל: לעולם לא קנה עד שתהא משיכה בגמל והנהגה בחמור. ולפי הגירסא שלהם ברישא חילקו מה שחילקו גם בדברי הת"ק, עיי"ש.

8-9. **יזכה לי ביתי במציאה שתפול לתוכה היום, לא אמ' כלום.**בבבלי ק"ב א': אם אמר כל מציאות שיבואו לתוכו היום תקנה לי חצירי לא אמר כלום. והעמידוה בחצר שאינה משתמרת. וברייתא זו סמוכה למשנתנו פ"א מ"ד: ראה אותן רצין אחר מציאה וכו' היה צבי רץ כדרכו, או שהיו גוזלות מפריחין, ואמר זכתה לי שדי, לא אמר כלום. ושדי לאו דווקא, והוא הדין בביתו, שאם הצבי יכול היה להכנס לבית, יכול גם לצאת אם לא ינעל את הבית.³ ואף כאן מדברים בראה שהם רצים אחר מציאה, ואמר יזכה לי ביתי, לא אמר כלום, מפני שמדברים בבית שאינו משתמר, שהרי המציאה נכנסת לתוכו. ונחלקו הפוסקים⁴ אם זכתה לי שדי הוא בדווקא. ועיין בבלי כאן י"א א' ומ"ש בתוספתא כפשוטה פאה, עמ' 160. ובירושלמי כאן פ"א ה"ד, ז' סע"ד: תני האומר יזכה לי ביתי במציאה שנפלה לתוכה, לא אמר כלום. והירושלמי הסמיך את הברייתא למשנתנו כאן, ופשיטא שאין הבדל בין אמר "שתפול לתוכה" כלומר, שאמר כן לפני שהצבי, או הגוזלות, הגיעו לחצר, או שאמר כן אחרי שהגיעו לחצר. והירושלמי ממשיך אח"כ: כהדא אריסיה דר' בא בר מינא סליק לדיקלא וכו', עיין מ"ש בפירושי לכ"י רוזינטל שם.

footnotes: ³ עיין במשנת שבת פי"ג מ"ו ובירושלמי שם, י"ד רע"א. ומשכון שאני, עיין בתוספות י"א א', ד"ה ה"מ. ⁴ עיין בתוספות י"א א', ד"ה זכתה, בשטמ"ק כאן ובחו"מ סי' רס"ח סעיף ג' ובנו"כ שם.

9. **יצא לו שם מציאה, דבריו קיימין.**בירושלמי הנ"ל: יצא שם למציאתו, דבריו קיימין. ובבבלי הנ"ל: יצא לו שם מציאה בעיר,⁵ דבריו קיימין. ופירשו שם: כיון דיצא לו שם מציאה בעיר מיבדל בדילי אינשי מינה, והויא לה כחצר המשתמרת. ובשטמ"ק שם הביא בשם הר"ח: בדלי אינשי מינה ומתיראין להכנס בתוכה, שמא יאמר להם השלטון אתם שנכנסתם בחצר לקחתם המציאה, לפיכך הויא ליה כחצר המשתמרת. וכנראה שפירש על פי הבבלי ברכות ס' א', כאן כ"ח ב'.

footnotes: ⁵ כסיגנון הבבלי בכ"מ, כגון כתובות ל"ו ב': יצא לה שם מזנה בעיר, ב"ק קי"ד א', קט"ו א': יצא לו שם גניבה בעיר.

9-10. **מצא שטרי חוב שאין בהן אחריות נכסים, בזמן שלוה מודה יחזיר וכו'.**כל הברייתא שלנו בבבלי י"ג ב', אלא ששם ברישא: מצא שטרי חוב ויש בהם אחריות נכסים, אעפ"י ששניהם מודים לא יחזיר לא לזה ולא לזה, אין בהם אחריות נכסים, בזמן שהלוה מודה וכו'. וכן יוצא גם מן הנוסחא שבתוספתא, אעפ"י שלא הזכירה כן בפירוש, עיין להלן. ובמשנתנו פ"א מ"ו: מצא שטרי חוב, אם יש בהן אחריות נכסים לא יחזיר, שבית דין נפרעין מהן, אין בהן אחריות נכסים יחזיר, שאין בית דין נפרעין מהן, דברי ר' מאיר. ולא נזכר במשנתנו בכל הפרק שלנו הודאת הלוה, ועיין מ"ש ע"ז להלן בסמוך, ד"ה וכבר.

11. **גובה מנכסים משועבדין.**ולפיכך לא יחזיר אפילו אם חייב מודה, וחיישינן שמא נכתב ולא לוה, או שמא נפרע השטר, ולפיכך לא נזהרו בו, ונפל, והלוה עשה קנוניא עם המלוה שיטרוף מן המשועבדים, עיין ע"ז להלן.

12. **ושאין בו אחריות נכסים גובה מנכסים בני חורין.**ומכאן הביא הבבלי סתירה למאן שפירש את דברי ר"מ במשנתנו "שאין בית דין נפרעין מהן" שאין נפרעין מהן (כלומר, מן הנכסים) כלל, אפילו מבני חורין. ובירושלמי כאן פ"א ה"ו, ח' ע"א, הנוסח משובש מאד, ובנתיבות ירושלים כתב את הירושלמי מחדש. מ"מ גם מהנוסח המשובש משמע קצת שהיה מ"ד שאינו גובה לר"מ אפילו מבני חורין. ועיין בירושלמי כתובות פ"ד סה"ט, כ"ט ע"א, ושם אפשר לפרש שלר"מ שטר שאין בו אחריות גובה מבני חורין, ובכתובה גובה אפילו ממשועבדים. ועיין בבלי שם נ"א ב' ובתוספות שם, ד"ה וגט חוב. ועיין מ"ש בפירושי לירושלמי כ"י רוזינטל שם במקומו.

12-13. **וחכמים או' זה וזה לא יחזיר, מפני שזה וזה וכו'.**וכ"ה בד, בכי"ש ובבבלי הנ"ל. ובכי"ע נשמטה בבא זו ע"י הדומות. ובמשנתנו הנ"ל: מפני שבית דין נפרעין מהן, כלומר אפילו מנכסים משועבדין, מפני שאחריות טעות סופר הוא, וחיישינן לקנוניא אפילו אם הלוה מודה. וכבר העירונו לעיל שבמשנתנו לא נזכר בכל הפרק החילוק בין חייב מודה, או לא, וסתמה בהלכות אילו, ולא שנתה אלא: לא יחזיר... יחזיר. ובמ"ז סיימו במשנה: הרי זה לא יחזיר, שאני אומר כתובים היו ונמלך עליהם שלא ליתנם. ואפשר לפרש שטעם זה עונה גם על מ"ו. וכן אמר ר' אלעזר בירושלמי (פ"א ה"ו, ח' ע"א): שאני אומר כתב ללוות ולא לוה. וכע"ז בבבלי י"ב ב', ועיין בתוספות שם, ד"ה ולא לוה. ואמרו בירושלמי שם שלר' אלעזר אם הלוה מודה, או שכבר הוחזק השטר ביד המלוה (כלומר, שאנו יודעים שהשטר היה כבר ביד המלוה) יחזירו למלוה. וכן אמרו בבבלי (י"ג ב') בשמו שאם הלוה מודה יחזיר לכולי עלמא. והביאו שם את הברייתא שלנו כתיובתא לדברי ר' אלעזר. ור' אלעזר אינו חושש לא לפרעון ולא לקנוניא, ואף שמואל אינו חושש לכך, עיי"ש י"ג א', י"ד א'. נמצאנו למדים, שכמה מן האמוראים הראשונים אינם חוששים לקנוניא, ולפיהם אם החייב מודה מחזירין, וחולקין על הברייתא שלנו. וכן אנו מוצאים בבבלי כמה ברייתות שחולקות על התוספתא כאן ועל משנתנו. ובבבלי נדחקו ליישבן, והוציאו אותן מידי פשוטן, כדי שהכל יהיה משועבד להלכה. ובירושלמי לא נזכרה ברייתא זו לא כתיובתא לר' אלעזר, ולא כראייה לר' אבהו בשם ר' יוחנן. וכנראה שהברייתא שלנו בבלית היא. ועיין מ"ש להלן שורה 16–17, ד"ה דייתקאות.

13. **מצא גט אשה, בזמן שהאיש מודה וכו'.**במשנתנו פ"א מ"ז: מצא גטי נשים וכו' הרי זה לא יחזיר, שאני אומר כתובים היו ונמלך עליהם וכו'. ואף כאן לא הזכירה משנתנו בפירוש שאם הבעל מודה יחזיר. ועיין בבלי שם י"ח א'. ולהלן שם י"ח ב' הביאו את התוספתא שלנו (ושם: מצא גט אשה בשוק, עיי"ש במשא ומתן). ובירושלמי פ"א ה"ז, ח' ע"א: תני מצא גיטין וכתובות הרי זה יחזיר. וכתוב' לא היא חזקה. והגיה באו"ש פי"ח מה' גזילה ה"א: לא הוחזקה (במקום "לא היא חזקה"), ופירש שהכתובה כבר הוחזקה ביד הבעל, והגיה (ע"פ משנתנו): הרי זה לא יחזיר, ויש כאן קושיא על ר' אלעזר הסובר לעיל שם בה"ו שאם הוחזק השטר ביד המלוה יחזיר. והנה הגהתו נראית לי קרוב לוודאי, וכן בירושלמי כתובות פ"ט רה"ז, ל"ג ע"ב: כתובה הוחזקה בידה. ובירושלמי שבועות פ"ז ה"ו, ל"ח ע"א: וכתובת אשה לא הוחזקה בידה, כלומר בתמיה, ממש כסיגנון שלפנינו. אבל אין צורך להגיה לא יחזיר, אלא שהירושלמי מקשה למה אנו צריכים שהבעל יודה, והרי בכתובה, מכיוון שהוחזקה בידי האשה אפילו אם לא יודה הבעל מחזיר לאשה, לשיטת ר' אלעזר. וכן בבבלי ז' ב': והתניא מצא שטר כתובה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה, אין הבעל מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה וכו'. ועיין בחי' הרשב"א ונביא אותו להלן. ועכשיו ראיתי שבכ"י רוזינטל גורס: וכתובה לא הוחזקה ביד האשה. ובכי"ע מוסיף כאן: שובר, בזמן שהאשה מודה יחזיר לאיש, ואם לאו, לא יחזיר לא לזה ולא לזה. וכ"ה בכי"ש. ובמשנתנו פ"א מ"ז: ושוברים הרי זה לא יחזיר, ולא חילקה, כלעיל. ובבבלי י"ט ב': ת"ר מצא שובר, בזמן שהאשה מודה וכו', התוספתא שלפנינו. אבל גם בד חסרה בבא זו. ולהלן ב"ב פי"א ה"ה-ה"ז: כותבין גט... שובר... שיחרור... אונקלסיא... דייתיקאות הפותיקאות ומתנות... וכו', הכל כלפנינו.

14-15. **שחרור, בזמן שהרב מודה וכו'.**בד ובכי"ע: גט שחרור (בכי"ש מטושטש) בזמן וכו'. ובמשנתנו הנ"ל: ושחרורי עבדים וכו', הרי זה לא יחזיר וכו'. ובבבלי י"ט א': מצא שטר שחרור בשוק בזמן שהרב מודה וכו'. ועיי"ש בבבלי מה שהקשו ותירצו.

15-16. **אונקליסיא, בזמן שהלוה מודה וכו'.**בד: אונקילוסיא. ובס' האגור לר"ש ג'מע (בס' היובל לכבוד גרץ, עמ' 26) אונקליסיא בראש תוספתא ב"מ בזמן שהלוה מודה יחזיר למלוה, ואם לאו לא יחזיר לא לזה ולא לזה. ופי' שטר חוב. ובמילון ערבי כת"י למלים של התוספתא:⁶ אנוקליסיא. ולהלן ב"ב פי"א ה"ה: אונקלסיא, וכ"ה בד שם, ובקג"נ שם: אונקליסיא, ובאו"ז ב"ב סי' רל"ב, ל"ג ע"ד: אונקליסא, ובכי"ע שם: אנקלסיא. אבל בכי"ע כאן: אונקליטיא, וכ"ה ברשב"א ז' רע"ב: ועוד שמצאתי בתוספ' כן מפורש (עיין להלן) מצא אונקלטיא בזמן שלוה מודה וכו'. אבל בשטמ"ק מביא בשמו: אונקליסיא. ובכי"ש כאן: אונקלי (וסוף המילה מטושטשת). והנה ברור שהגירסא אונקליטיא, או אנקליסיא, היא בלי ספק הנכונה. והרבה השערות נאמרו בפירושה. ויסטרוב במלונו ערך אנקלסיא כותב: שיבוש מן המלה ένεχυρασία. אדרכתא. ונראה שהוא צודק בעיקרו, אלא שאין כאן שיבוש כלל, שהרי ביונית, וכן בשמית, במלים זרות האותיות χρ (כר) ניהגות תכופות κλ (קל),⁷ ובא"י הגו ἐνεχυρασία - אנקיליסיא. ברם שטרי אדרכתא לא נזכרו במקורות של א"י,⁸ ולפי הבבלי ט"ז ב' מחזירין שטרי אדרכתא למלוה. והשם היוני מוכיח שמדברים כאן במוסד משפטי שהכיר בו השלטון ובתי הדין שלנו. ועיין מ"ש על מונח זה טאובנשלג בספרו The Law of Greco-Roman Egypt וכו' (נויורק 1944), עמ' 402 ואילך. ורואים שנהגו בו לפני שנתנו שטר אחלטתא, לפני שהחליטו את הנכסים, עיי"ש, והוא מעין אדרכתא, אבל טיבו המדוייק במשפט העברי לא נתברר לי.

footnotes: ⁶ עיין במבוא לעיל ח"ו, עמ' ט"ו. ⁷ עיין קרויס מילון למלים שאולות וכו' ח"א, עמ' 100, סעיף 183, שם עמ' 99, סעיף 159. וכן הוא ביונית, עיין מ"ש Psaltes בספרו Grammatik d. Byzant. Chroniken, עמ' 66, עמ' 76, עמ' 98 ואילך. ⁸ עיין מ"ש ר"א גולאק בספרו תולדות המשפט בישראל ח"א, ירושלים תרצ"ט, עמ' 119 ואילך, והיא השערה יפה.

16-17. **דייתקאות, הפתיקאות, ומתנות, בזמן שהנותן מודה וכו'.**וכן הוא בחי' הרשב"א ז' ב' הנ"ל, והוא מוכיח מכאן שתנא זה אינו חושש לקנוניא, בזמן שחייב מודה. וכבר שערנו לעיל, שורה 12–13, ד"ה נמצאנו, שהברייתא שם ברייתא בבלית היא. ומשנתנו פ"א מ"ז אף היא לא חילקה בדייתיקי ומתנה בין חייב מודה לבין אינו מודה, וסתמה: הרי זה לא יחזיר. ובברייתא בבבלי י"ט סע"א מפורש: מצא דייתקאות אפותיקאות ומתנות אעפ"י ששניהם מודין לא יחזיר לא לזה ולא לזה, ועיי"ש בבבלי. והתנא ההוא חושש לקנוניא.

18. **שטרי מקח וממכר, שטרי אריסיות, וקבלות בהמה, הרי זה לא יחזיר וכו'.**המפרשים פירשו שהטעם הוא משום קנוניא שמא בנתים מכר או מסר לאחר. אבל כבר ראינו לעיל שהתנא שלנו אינו חושש לקנוניא, כפי שהוכיח הרשב"א. ברם הפירוש פשוט הוא. בהלואה, או בדומה לה, אם הלוה מודה שהוא חייב, הרי הוא מחייב את עצמו ונשאר חייב, ולפיכך אין לחשוש שמא קבל קצת כסף מן המלוה, כדי שיחייב את עצמו ביותר. אבל בנידון שלפנינו אין כאן חייב מודה, ואף אחד אינו מחייב את עצמו. והואיל והשטר נפל יש כאן ריעותא, וחוששים שמא מעולם לא נמסר, ובנתיים מכר, או מסר בקבלה לאחר, ועכשיו הלוקח הראשון, או המקבל הראשון, מוסיפים על המקח, ושניהם מתרצים. ולפיכך, לא ימסור את השטר לא לזה ולא לזה, ואין כאן קנוניא כלל, אלא חזרה המצויה בין הסוחרים. ומטעם זה מתיר ר' יהודה לכתוב שטרי עריסיות וקבלות במועד (לעיל מו"ק פ"ב ה"ג, עמ' 369), משום חזרה מן ההבטחה, ושמא יקדמנו אחר. וכנראה שהוא הדין בשטרי מקח וממכר. ועיין בתוספות מו"ק י"ח ב', ד"ה אין כותבין, ור' יהודה יחלוק אף על שטרי מקח וממכר. ועיין לעיל שם פ"א ה"י, עמ' 367. וכל הברייתא שלנו הובאה בשו"ת הרשב"א ח"א סי' אלף ל"ה ובח"ב סי' מ'.⁹ וכתב שם (בח"א): והא דתניא בתוספתא שטרי מקח וממכר לא יחזיר לא לזה ולא לזה, דווקא בשאין בהם קניין שאני אומר כתובים היו ונמלך עליהם, אבל אם כתוב בהם קנין יחזיר וכו'. ולתשובה זו רמז במ"מ פט"ז מה' מלוה ולוה הי"א. ועיין מ"ש להלן שורה 20, ד"ה בין שמצאן. ועיין להלן ב"ב פי"א ה"ו שורה 31, ומש"ש.

footnotes: ⁹ והגירסא בח"א משובשת קצת, ויש לתקנה ע"פ ח"ב.

19. **גזרי בית דין, ופרוסבולין הרי זה יחזיר.**וכ"ה בשו"ת הרשב"א הנ"ל. אבל בכי"ע: גזרי דינין, וכן בכי"ש (אלא ששם נוספה המלה "גיזרי" בין השורות). וכ"ה בתשובת רבינו שמחה שבאו"ז סנהדרין פ"ג סי' נ"ט. ובמרדכי כאן פ"א סי' רנ"ב בשמו: המוצא גיזרין. ופירש רבינו שמחה גזרי דינין פסקי דין של בית דין, והוא מחזיר, מפני שהלוה נאמן לומר פרעתי, עיי"ש היטב ועיין בבלי ט"ז ב'. ופירוש זה לגזרי דינין, הוא בלי שום ספק הנכון,¹⁰ עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין בתרביץ ש"א ס"ג, עמ' 131–132. ואשר לפרוזבול, הרי אפילו אם לא יחזיר נאמן אדם לומר פרוזבול היה בידי ואבד ממני (בבלי גיטין ל"ז ב').

footnotes: ¹⁰ פירושי בתס"ר כאן, עמ' 105, הוא בטל ומבוטל.

19-20. **לפי שכתובין על שמו.**וכ"ה ("לפי") בד ובשו"ת הרשב"א הנ"ל (בח"ב, בח"א משובש). אבל בכי"ע, בכי"ש ובתשובת רבינו שמחה הנ"ל: למי שכתובין וכו', והיא בלי שום ספק הגירסא הנכונה, שהרי בשטרי אריסות וקבלה, פעמים הנותן כותב למקבל, ופעמים המקבל כותב לנותן, ולפיכך מחזירין למי שכתוב על שמו, והוא כולל גם את הלוקח ואת המלוה. ועיין במשנת ב"ב פ"י מ"ד (ובתוספתא שם משובש, עיין מש"ש).

20. **בין שמצאן בשוק ובין שמצאן בין שטרותיו של אביו.**הרשב"א הנ"ל בתשובתו נוטה לפסוק שדווקא כשנמצא שטר בשוק (ויש כאן ריעותא) אין מחזירין למלוה, או ללוקח, אבל כשיורש מוצא שטר בין שטרותיו של אביו ואינו יודע מה טיבו מחזירו למלוה, או למי שכתוב על שמו. וכן נראה משיטת הרמב"ן בתשובתו:¹¹ ואף על פי שאלו בא אותו שכתובין בשמו זוכה בהן, ומוציאין מידו. והסיק הרשב"א: "ולכאורה משמע דאכלהו קאי, ואפילו הכי קאמר, דבין שמצאן בשוק בין שמצאן בין שטרותיו של אביו שטרי מקח וממכר לא יחזיר לא לזה ולא לזה. ושמא נאמר דאגזרי בית דין ופרוזבולין דסליק מינייהו קאי. וצ"ע".

footnotes: ¹¹ ספרן של ראשונים, הוצ' אסף, עמ' 102, ס' התרומות שער ס"ז ח"ב סי' ו'.

20-21. **כללו של דבר, אם יש עמהם סמפונות, יעשה מה שבסימפונות.**משנתנו ספ"א. והמילה סימפון (σύμφωνον) הוא מונח משפטי שהיה רווח מאד במזרח הקרוב, והוא הסכם צדדי במשא ובמתן, או תנאים נוספים (ופעמים שהם שוברים את השטר), עיין מ"ש ר"א גולאק בתרביץ ש"ה ס"ב, עמ' 126 ואילך. ועיין בירושלמי בסוף פירקין ח' ע"א, ובמקבילה בשבועות פ"ז (עיין תלמודה של קיסרין, עמ' 45), ובבבלי כ' ב' ואילך. ומתוך הלשון "כללו של דבר" משמע שהכלל עונה על כל מה שאמרו במשנתנו הנ"ל, ועל מה שכתוב לעיל, וכפירוש הר"מ בפיה"מ (שלא כרש"י), עיין ש"ך חו"מ סי' ס"ה ס"ק כ"ה וס"ק ס"ג (וציין לו במ"ש).

21-22. **הודאת בעל דין כמאה עדים.**בבלי ג' ב', גיטין מ' ב', ס"ד א', קידושין ס"ה ב'. ופירש"י כאן: ברייתא היא בתוספתא דב"מ פרק ראשון. ובה"ג ה' שבועה, ד"ו קט"ז ע"ג: תני בתוספתא הודאת בעל דין כמאה עדים דמי¹² וכו', וכ"ה בשו"ת גאוני מזרח ומערב סי' קס"א וברי"ף שנביא להלן בסמוך. והובאה תוספתא זו בהרבה מן הראשונים, מפני ההמשך שלהלן, עיין מ"ש בסמוך.

footnotes: ¹² מלה זו איננה לפי סיגנון מקורות א"י, ואיננה בהוצ' ר"ע הילדיסהיימר, והמו"ל השלימה! ואיננה גם ברוב הראשונים, והיא ע"פ הבבלי הנ"ל.

22-23. **אימתי בזמן שטענו והודה, אבל אם הודה מפי עצמו יכול לחזור בו, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר.**בה"ג הנ"ל. ובס' משפטי שבועות לרב האיי, ד"ו ז' ע"ב: כמו שאמרו הודאת בעל דין כמאה עדים. אימתי, בזמן שתבעוהו והודה, אבל אם הודה בעצמו יכול לומר משטה הייתי בך, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, וכן אם תלה הודאתו וכו'.¹³ וכנראה, שרבינו העתיק את התוכן גרידא, והנכון כלפנינו "בזמן שטענו". וכ"ה בד, בכי"ע ובכי"ש. וכ"ה בה"ג, בשו"ת גאוני מזרח ומערב וברי"ף הנ"ל, וכן היתה הגירסא לפני ר"מ הכהן מסרקסטה (לפי שטמ"ק כאן ג' ב'). וכנראה, שהגאון העתיק את תוכן התוספתא, וממנו ברוב הראשונים, וכן העתיק רבינו יונה בסנהדרין כ"ט א', ד"ה מתני', ותלמידיו (משמו) בשטמ"ק כאן ג' ב', ופירש שתבעו בב"ד. והוסיף תלמידו: "וכן נראה מלשון הרי"ף שכתב בזמן שטענו והודה, דמשמע כשטענו בבית דין, דאי לאו הכי הוה ליה למימר כשתבעו, כלומר, באיזה מקום שיהיה, מפי מורי נר"ו". והתוספתא שלנו נעתקה (נוסף על הראשונים הנ"ל): ברי"ף כאן פ"א סי' רל"ז,¹⁴ בעיטור הודאה, הוצ' רמא"י ע"א סע"ד, בעל המאור סנהדרין פ"ג, ד"ה עד שיאמר, השלמה שם סי' ו', או"ז ה' הודאת בעל דין (אחרי ב"ק), סי' תס"ט, ל"ג רע"ג (כל הברייתות), וסיכום ממנו בפי' ריקנטי סי' ש"ח, רבינו יונה בסנהדרין כ"ט א' הנ"ל (ואצל תלמידו בשמו הנ"ל), שו"ת מהר"מ ב"ב סי' תתכ"ד, הנ"ל, הוצ' רבינוביץ סוף סי' ק"ו, הרמ"ה ברא"ש ב"ק פ"ג סי' ט"ז,¹⁵ שו"ת המיוחסות סוף סי' קי"ז, מאירי סנהדרין, עמ' 21. ועיין מ"ש רבינו ירוחם, מישרים, נתיב ג' ח"ב וח"ח. ובבלי סנהדרין כ"ט א' (על משנתנו שם: עד שיאמרו בפנינו הודה לו): צריך שיאמר אתם עדיי וכו', מנה לי בידך אמר לו הן, למחר אמר לו תנהו לי, אמר לו משטה אני בך, פטור. ולפנינו בתוספתא לא נזכר שצריך שיאמר אתם עדיי. ורבו הפירושים בברייתא שלפנינו, ונתבארו החילוקים אימתי יכול לומר, משטה אני בך, או לא רציתי להשביע את עצמי (טענת השטאה, או השבעה) בעיקר באו"ז, בפירוש רבינו יונה ותלמידו הנ"ל ובס' ההשלמה הנ"ל. והאריך בזה הש"ך בחו"מ סי' פ"א ס"ק נ"ו, ובאריכות יותר גדולה בס' חמרא וחיי לסנהדרין כ"ה ע"א, ל' ע"ג (מן הספר).

footnotes: ¹³ לפנינו השמטה בדברי רב האיי, וכן השלים לנכון בש"ד חו"מ סי' פ"א ריש ס"ק נ"ו ע"פ המרדכי כאן רפ"א סי' רי"ז. ¹⁴ ושם: ת"ר, וממנו גם ברא"ש פ"א סי' ב'. וכתב על זה תלמידו של רבינו יונה הנ"ל (בפנים): וזאת הברית' אינה בכל התלמוד, אלא תוספת' היא, והריא"ף ז"ל דרכו שכותב תוספת', אלא משום הכי אומר בכאן ת"ר מפני שסוף הברית' היא בקידושין (ע"ג ב') שאמר שם נאמן בעל המקח וכו', ולכן כיון שסוף בריתא זו היא בתלמוד, לא חש לומ' הריא"ף ז"ל תוספת'. אבל עיין מ"ש במבוא לתס"ר ח"ב, עמ' 8, ועמ' 14. ¹⁵ וכן פירש הראב"ד בחידושיו לב"ק, עמ' צ'. ועיין גם בנ"י ב"ק ספ"ג.

23-24. **הודאת בעל דין כמאה עדים, והשליש נאמן משניהן.**רי"ף, או"ז הנ"ל סוף סי' תע"א, ל"ט ע"ד, שו"ת מהר"מ ב"ב סי' תתס"א (מס' הדינין), רא"ש ב"מ הנ"ל בהע' 14, שו"ת מהר"ח או"ז (בשם אביו) סי' ל"ז, ריב"ש סי' תנ"ב (בשם התוספתא), בבלי גיטין ס"ד א', ועיין מ"ש להלן בסמוך, והראשונים הביאוה בשם התוספתא משום ההמשך להלן, שאינו בבבלי. ובהגהות הב"ח על הרי"ף מחק כאן את המלים "הודאת בעל דין כמאה עדים", וטעמו, כנראה, משום שכבר שנינו כן ברישא. אבל כן היא הנוסחא גם בד, כי"ע וכי"ש ובכל הראשונים הנ"ל, וכ"ה בבבלי הנ"ל. וכבר כתב מהר"ח או"ז הנ"ל: ואני רציתי לדקדק מלשון ברייתא דתוס' דשליש נאמן אפילו אם עדים מכחישין אותו, דקתני הודאת בעל דין כמאה עדים, והשליש נאמן משניהם משמע דעדיף שליש מהודאה שיהא (צ"ל: שהיא) כק' עדים. וכנראה שרבינו דייק כן מן התוספתא גרידא, שהרי בבבלי אפשר לפרש שהיא הלכה בפני עצמה, אבל בתוספתא כבר שנינו לעיל הלכה זו, ולא חזרו עליה אלא כדי להסמיכה ל"והשליש נאמן משניהם". ועיין מ"ש להלן.

24. **זה אומ' כך וזה אומ' כך, והשליש אמ' כך, השליש נאמן.**וכ"ה בד ובכי"ש ובראשונים הנ"ל. ובכי"ע בטעות מלעיל: השליש נאמן משניהם. ובבבלי גיטין הנ"ל: וזה אומר כך, השליש נאמן. ובריב"ש הנ"ל: ממה ששנינו בתוספתא דפ"ק דמציעא, והובאה בגיטין פרק התקבל (הנ"ל): הודאת בעל דין וכו', וזה אומר כך שליש נאמן. והעתיק ע"פ הבבלי. וכן בראבי"ה כת"י סי' תתקכ"ו: בתוספתא שליש נאמן, זה אומר כך וזה אומר כך שליש נאמן, ופי' רבותינו אפילו אינו אומר לא כדברי זה ולא כדברי זה, ומסיים התם אימתי בזמן וכו'. ועיין מ"ש לעיל בשם מהר"ח או"ז ותשובת הרמב"ן בספרן של ראשונים, הוצ' אסף, עמ' 96, וס' התרומות שער נ"ב ח"ג אות ח', וחי' הרשב"א קידושין ע"ד א', וגידולי תרומה במקומו. והשליש נאמן, משום שהאמינו אותו וקבלו אותו, ולאו דווקא משום מיגו, ואף הר"מ סובר כן, עיין בדרישה ובפרישה ובש"ך סי' נ"ו. ועיין באו"ז סי' תע"ב הנ"ל.

24-25. **אימתי, בזמן שהשלישות יוצא מתחת ידו וכו'.**הראשונים הנ"ל, והביאו את הרישא שישנה גם בבבלי גיטין משום הסיפא כאן שאיננה בבבלי. ובס' השטרות להר"י ברצלוני, עמ' 117: גרסינן בקידושין בפר' עשרה יוחסין הודאת בעל דין כמאה עדים, והשליש נאמן משניהם זה אומ' כך וזה אומ' כך השליש נאמן, אימתי בזמן שהשלישות יוצא מתחת ידו וכו'. וכ"ה גם בעיטור, שלישות ממון, הוצ' רמא"י מ"ג ע"ב: כדתניא בפ' עשרה יוחסין הודאת בעל דין וכו', וכתב הרב המחבר (כלומר הר"י ברצלוני) וכו'. וברור שהעתיק מדברי הר"י ברצלוני. ובשער החדש שם תיקן: כדתניא בפרק האומר וכו'. ולהלן שם, שלישות גט, מ"ו ע"א: כדגרסינן בגמרא דילן השליש נאמן וכו', אימתי בזמן שהשלישות יוצא וכו'. ובס' התרומות שער נ"ב ריש ח"ג מעתיק כלשון שלפנינו בעיטור. וכן בשו"ת הרשב"א ח"ה סי' קצ"ד: דלא אמרו שליש נאמן אלא כשהשלישות יוצאת מתחת ידו, אבל אין השלישות יוצא מתחת ידו הרי הוא ככל אדם, וכדתניא בהדיא בברייתא בקידושין. ושמא היתה לפניהם בבא זו בקידושין ע"ג ב'. ועיין מ"ש לעיל בהערה 14, בשם תלמיד רבינו יונה. ולכאורה קשה למה תפס הנ"ל את הסיפא כאן "נאמן בעל המקח", והרי גם הרישא (זה אומר כך וכו') נמצאת בבבלי גיטין הנ"ל, אבל אם נניח שגם הברייתא שלפנינו היתה לפניו בקידושין מובן שנקט את הדוגמא בקידושין משום ששתי הבבות היו לפניו שם. ובב"י טחו"מ ריש סי' נ"ה: פרק התקבל ובתוספתא דפרק י' יוחסין וכו'. ועיין גם בפרישה שם. ועיין מ"ש להלן שורה 28–29, ד"ה אימתי בזמן שהדין, בשם או"ז סנהדרין, וצ"ע.

25-26. **הרי הוא כאחד מכל אדם.**בעיטור הנ"ל: כלומר, הרי הוא כעד אחד, והנתבע חייב שבועת התורה.

26. **נאמן בעל המקח לומ' וכו'.**רי"ף ורא"ש ריש פירקין הנ"ל, או"ז הנ"ל סי' תע"ב, מ' רע"א, ס' הנר לר"ז אגמאתי כאן 60 ע"ב (בשם התוספתא), בבלי קידושין ע"ג ב'. ועיין להלן.

27. **אין המקח יוצא מתחת ידו, הרי הוא כאחד מכל האדם.**בבבלי קידושין הנ"ל: אבל אין מקחו בידו אינו נאמן. ומלשון הבבלי משמע שאינו נאמן כלל, ולפיכך העמידוה בלקח מעות משניהם, מאחד מדעתו ומאחד בעל כרחו, וכשיצא המקח מידו שוכח ואינו מדייק לדעת ממי לקח מדעתו. וכן פירשו רוב המפרשים נגד הר"ח בקידושין שפירש שהאוקימתא עונה על הרישא על "מקחו בידו", עיין באו"ז הנ"ל ובמפרשים לקידושין שם, ועיין בחי' הרמב"ן, תוספות רי"ד, ובשטמ"ק כאן ב' ב'. וברי"ף הנ"ל פירש "וסיפא במקח וממכר" (ב' סע"א), בדאיתיה בידו דמוכר הוא, ושנים אוחזין בטלית לא קאי אלא אמציאה בלחוד, אבל במכירה כששניהם אוחזין בטלית, הרי כבר יצא מידי המוכר, ואינו נאמן, אפילו אם יודע ממי לקח את המעות. וכבר השיגו עליו וכתבו שאין צורך בדוחק הזה, ואפילו כששניהם אוחזין בטלית, ויצא המקח מתחת ידו, אם לא שכח המוכר יהא נאמן לכל הפחות כעד אחד, ואחד מן האוחזין שהוא מעיד כדבריו יהא פטור מן השבועה והשני ישבע שבועת התורה, וכמו שאמרו כאן: הרי הוא כאחד מכל האדם. ועיין ברא"ש בריש פירקין הנ"ל, בתוספות ב' ב', ד"ה וליחזי, וברשב"א שם בשם הרז"ה.

28. **נאמן הדיין לומ' לזה זכיתי וכו'.**או"ז סי' תע"ד, מ' ע"ב הנ"ל (בשם "תניא בסיפא דההיא"), בבלי קידושין ע"ד א'.

28-29. **אימתי בזמן שהדין לפניו, אבל אין הדין לפניו הרי הוא כאחד מכל האדם.**בכי"ו "שהדיין" ונקוד על היו"ד השניה. או"ז הנ"ל. ובבבלי הנ"ל: אבל אין בעלי דינין עומדים לפניו אינו נאמן. ובאו"ז סנהדרין סי' נ"ט, ח' ע"ד: דגרסינן שילהי מסכתא קידושין נאמן הדיין וכו', אבל אין בעלי דינין עומדין לפניו אינו נאמן, ודווקא דיין אחד אינו נאמן, אבל ב' וג' דיינין נאמנים כעדים דעלמא ובתוספתא דקידושין,¹⁶ אבל אין בעלי דינין עומדין לפניו הרי הוא כאחד [מ]כל אדם, פי' כעד בעלמא. ועיין מ"ש באו"ז ב"מ סי' תע"ד הנ"ל.

footnotes: ¹⁶ עיין מ"ש לעיל שורה 24–25, ד"ה אימתי וד"ה ושמא.

29-30. **סמפון שיש עליו עדים מתקיים בחותמיו.**וכ"ה (מתקיים) גם בד. ובכי"ע ובבבלי כ' ב': יתקיים. ופירשו בבבלי שם שיתקיים בחותמיו פירושו יתקיים מחותמיו, כלומר ששואלים אותם אם ראו את הפרעון,¹⁷ אבל אחרת המלוה נאמן. ומן הלשון שלפנינו ("מתקיים" במקום "יתקיים"), שאינה רגילה, משמע קצת כפירושו המוכרח של הבבלי. ועיין בתשובה לגאון ב"מספרות הגאונים" ח"א, הוצ' ר"ש אסף, עמ' 26 ואילך.

footnotes: ¹⁷ שהרי כותבים שובר למלוה, אע"פ שאין לוה אתו, כמשנת ב"ב פ"י מ"ג.

30. **אחר חיתום שטרות.**כלומר, או אחר חיתום שטרות כמפורש בבבלי הנ"ל.

31. **אי זהו אחר חיתום שטרות וכו'.**עיין בבבלי הנ"ל. והתוספתא מפרשת שאחר חיתום שטרות כאן אין פירושו אחר חתימת העדים (כמשנת ב"ב ספ"י) שהרי המלוה יכול לגזוז את הסימפון אלא שהכניס את הסימפון אחר אני פלני בן פלני וכו', וחיתום שטרות פירושו גמר השטר (עיין תוספות גיטין ג' ב' ד"ה דתנן). ואמרו בירושלמי גיטין פ"ח הי"ב, מ"ט ע"ד: סבר רב נחמן למימר לעולם אין העדים חותמין בו מלמטן עד שיקראו בו מלמעלן אני פלוני בן פלוני מקבל עלי כל מה שכתוב בו מלמעלן וכו' והא תני טופס שטרות כן הוא. א"ר מנא טופס שטרות מקושרין כך הוא. א"ר אבין אפי' תימר הוא פשוט הוא מקושר (כלומר, שאף בפשוט כותבין כן), מקושר הוא מעכב פשוט אינו מעכב. ועיין במקבילה בב"ב פ"י ה"א, י"ז ע"ג, ובחי' הרמב"ן שם קס"ב א'. ועיין בנת"י ב"ב שם מ"ב ע"ב.

**איך אני פל' בן פלני וכו'.**וכ"ה ("איך") גם בד. אבל בכי"ע ובכי"ש חסרה המלה "איך". והנכון כלפנינו, וכן הנוסח בשטרות עתיקים, עיין בבלי יבמות ל"ט ב', גיטין ל"ה א', פ"ה ב'. ועיין מ"ש יחזקאל קוטשר על לשון זו בספרו Hebrew and Aramaic Studies (Jerusalem 1977), עמ' 140.

32. **והעדים למטה, כשר.**וכ"ה (כשר) גם בד, כי"ע וכי"ש. ומן הסיגנון ברור שאין הכוונה כאן שהסמפון כשר (שהרי כבר אמרו כן לעיל), אלא שהשטר כשר. ומסתבר שיש כאן ציטטה ממקור קדום אחר, והוא כדברי ר' אבין שהבאנו לעיל מן הירושלמי גיטין שאם כתוב כן בשטר פשוט השטר כשר, אעפ"י שנוסחא זו היא בעיקרה טופס של שטר מקושר, עיין מ"ש לעיל. והתוספתא הביאה את כל ההלכה כדי לבאר מהו חיתום שטרות בנדון שלפנינו. ועיין להלן ב"ב פי"א סה"א וה"ד. ועיין מ"ש ר"א גולאק בספרו Urkundenwesen עמ' 14, ובהערה 55 שם.

32-33. **אי זהו אגודה של שטר, שלשה קשורין זה בזה. אי זהו תכריך של שטר וכו'.**וכ"ה ("שטר") גם בד. ובכי"ע ובכי"ש: שטרות. ובס' הנר לר"ז אגמאתי 74 ע"א, (בשם ר' ברוך הספרדי) מעתיק בשם התוספתא: אי זו היא אגודה של שטרות שלשה כרוכין זה בזה. ובבבלי כ' ב' הסדר הפוך: וכמה הוא תכריך וכו', וכמה היא אגודה וכו'. כסדר משנתנו ספ"א: [מצא] תכריך של שטרות, או אגודה של שטרות וכו', וכמה אגודה של שטרות, שלשה קשורין זה בזה. ובבבלי שם הביאו ברייתא של ר' חייא ששנתה בשניהם כרוכים, עיי"ש. ועיין הגירסא בס' הנר הנ"ל, ועיין במיוחס להריטב"א שם שכתב שלפי תני ר"ח לא שמעת מיניה דקשר הוי סימן, ועיין בשטמ"ק בשם הרא"ש.

33-34. **כל שחוט, או משיחה, או דבר אחר, כרוך עליו מבחוץ.**וכן מעתיק ר' ברוך הנ"ל. ובבבלי הנ"ל: כמה הוא תכריך של שטרות שלשה כרוכין זה בזה (כלומר, כדין אגודה), והביאו את הברייתא של ר' חייא הנ"ל ששנתה בשניהם "שלשה כרוכין זה בזה", ופירשו: תכריך כל חד וחד בראשה דחבריה, אגודה דרמו אהדדי וכרוכות. ומכאן שפירשו שתכריך הן שטרות הדבוקים אחד לשני מראשיהם, ואח"כ נכרכים כמגילה, ואגודה הן שטרות מונחים אחד על השני ואח"כ נכרכים, עיין מ"ש ע"ז בספרי יוונית ויוונות בא"י, עמ' 303, הערה 30. אבל לפי התוספתא הפירוש הוא להפך, שתכריך הן שטרות מונחים אחד על גבי השני, ואח"כ נכרכים מבחוץ ע"י חוט, או משיחה. ועיין מ"ש לעיל שורה 32–33, סד"ה אי זהו, בשם הראשונים.

34. **אי זהו חפיסה וכו'.**ר' ברוך הנ"ל. ובבבלי כ' ב' ובגיטין כ"ח א' בשם רבה בר בר חנה.

**שנים שהיו תפוסין בשטר וכו'.**ירוש' פ"א ה"א, ז' ע"ד, גיטין פ"א סה"א, מ"ג ע"ב, בבלי ז' א', ב"ב ק"ע א'.

35. **בידי הוא ופרעתי לך יתקיים וכו'.**ורבי סובר שכל זמן שלא נתקיים השטר אינו אלא פיסת נייר, אעפ"י שהלוה אינו טוען מזוייף (שהרי הוא טוען פרעתיו ומודה בשטר שכתבו) ורשב"ג סובר שאינו זקוק לקיום אלא בשטוען מזוייף, וכאן הואיל ושניהם מוחזקים בו, יחלוקו, כפירוש הבבלי הנ"ל.

36-37. **שנים שנתעצמו זה בזה, ואמ' אחד מהן לחבירו אם לא באתי וכו'.**כלומר, שנים שנתעקשו, והתובע רוצה לדון עכשיו, והנתבע רוצה לדחות, ואמר אם לא באתי וכו'. וכעין שאמרו בבבלי סנהדרין ל"א ב' (וציינו לו המפרשים): שנים שנתעצמו בדין, אחד אומר נדון כאן, ואחד אומר נלך למקום הועד. ועיין מ"ש על "עיצומין" בספרי יוונית ויוונות בא"י, עמ' 3, ובהערות שם. וכל הברייתא הובאה בחי' הרמב"ן מ"ח ב', ד"ה ר"י, ובשטמ"ק שם בשמו.

37. **הילך בידי.**בד, כי"ע, כי"ש וחי' הרמב"ן הנ"ל: יהא לך בידי, והיא היא.

**כך וכך תבע.**וכ"ה בד.¹⁸ ובחי' הרמב"ן הנ"ל: יהא לך כך וכך תבע פירש (בשטמ"ק: פי'), וצ"ל: בידי. ובכי"ע ובכי"ש חסרה המלה "תבע". ופירושו שהנתבע אומר שאם לא יבא לב"ד ביום פלוני יהא לו לתובע כך וכך מעות מן התביעה שלו, בלי שיצטרך להביא ראיות בבית דין. ובנידון דידן גזר הנתבע על עצמו לתת "עיצומין", ובזה כל הפוסקים מודים שיש כאן אסמכתא, וחולקים בזה ר' יוסה ור' יהודה. והרמב"ן העתיק את כל הברייתות כאן והביא את הרישא אגב הסיפא. ושאר הראשונים שהסתייעו מן התוספתא להלן נגד שיטת הרמב"ם בדין אסמכתא (עיין להלן) לא הביאו כלל ברייתא זו, משום שאינה עניין למחלוקת רש"י והר"מ.

footnotes: ¹⁸ בד' סביוניטה ואילך השמיטו את המלה "תבע". ובכי"ש גם כאן בטעות: יתנינו. וכן בעיטור הנ"ל (בפנים): יתננו, אבל בעיטור כ"י ביה"מ כאן: ינתחנו.

39. **אלא ינתחנו.**כלומר, אם אין הנתבע רוצה לקיים את דברו אין התובע יכול לזכות בדבר שלא בא לתוך ידו, אלא ינתחנו ע"פ בית דין. "ולישנא בעלמא הוא, כדאמרינן (בבלי כאן קי"ג א') בשליח ב"ד מנתח נתוחי" (רנב"י, עיין להלן). והגירסא "ינתחנו" היא גם בד ובכי"ע. ובכי"ש בטעות: יתנו, ועיין להלן שורה 41–42. ונראה שדיבור זה נתייחד לתפיסה ע"י שליח ב"ד גרידא, ולפנינו מונח משפטי בארמית (כרגיל במונחים משפטיים עתיקים). ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 545. ומתוך התוספתא כאן מוכח שלא כדבריו ז"ל, ומסורת היתה בידי שמואל. ושמא יש כאן תרגום מלולי של κρίνειν ביוונית, להאשים בב"ד, (וגם לחתוך).

**משכן לו בית, משכן לו שדה וכו'.**חי' הרמב"ן הנ"ל, עיטור ח"א, תנאי, הוצ' רמא"י ל"ט ע"ב, רמב"ן נדרים כ"ז א' (אשי ה', ד' ע"א), תלמידו הרנב"י שם כ"ז-ב' (לפי שטמ"ק שם), חי' הרשב"א ומאירי שם, שו"ת הרשב"א ח"א סי' תתקי"ז וסי' אלף קס"א.

41-42. **היאך זוכה זה בדבר שאינו שלו, אלא ינתחנו.**וכ"ה ("ינתחנו") בד בכי"ע ובכמה מן הראשונים הנ"ל, וכ"ה לעיל שורה 39. וכצ"ל ברשב"א ובמאירי הנ"ל. ופירש הרנב"י הנ"ל: אלא ינתחנו, כלו' יוציאנו מן הקרקע ע"כ (= על כרחו) כשיפרענו. ולישנא בעלמא היא כדאמרינן בשליח ב"ד מנתח נתוחי. ועיין גם בריטב"א נדרים שם (אשי ה' כ"ז ע"ג, ד"ה גמרא). והנה כאן "ינתחנו" עונה על הנתבע, ולעיל, שורה 39, עונה על התובע, והפירושים דחוקים. עיין מ"ש לעיל שורה 39. וצע"ג בדבר. והנה כאן מפורש שהלוה התנה שאם לא ישלם את החוב עד יום פלוני ימחול לו את כל המשכון (שהוא שוה יותר מן החוב), ואף בכך חולק ר' יהודה ואומר "ינתחנו", הרי לך שאף במחילה נוהג דין אסמכתא, ושלא כשיטת הר"מ בפי"א מה' מכירה ה"ד. וכן מוכח מן הברייתא שלהלן בסמוך, והביאו אותה הראשונים. ועיין במשנת ב"מ פ"ה מ"ג ובמשנת ב"ב פ"י מ"ה ועוד, עיין בראשונים הנ"ל ובכ"מ על הר"מ הנ"ל ובב"י טחו"מ סי' ר"ז. וכבר האריכו בזה האחרונים, והדברים ידועים. ועיין בשו"ת לבעל ח"ד חו"מ סי' ל"ד.

42. **מודה ר' יוסה.**וכ"ה בד, בכי"ע, בכי"ש ובחי' הרמב"ן נדרים הנ"ל, וצ"ל: מודה ר' יהודה. וכ"ה בעיטור, ברשב"א נדרים ובשו"ת שלו הנ"ל. וכן במאירי וריטב"א נדרים הנ"ל.

**שהיו עוררין וכו'.**וכ"ה בד ובראשונים הנ"ל. ובכי"ע חסרה המלה "עוררין" (ובמקומה פער), ובכי"ש: עוברין, ובריטב"א נדרים הנ"ל: שהיו עומדין על הבית ועל השדה פי' לפני ב"ד וכו'. וכן פירש רנב"י (בשטמ"ק שם), והוא על פי הבבלי בנדרים שם כ"ז ב'. וברשב"א שם: שאבד את זכותו, וזה כעניין פירוקא דפריקו הכא, שאני הכא דאמ' ליבטלן זכותיה. ולפי פשוטו הכוונה בתוספתא שאבד את זכותו, משום שיש כאן הודאה (עיין בתוספות ובשאר הראשונים בנדרים שם), והיא עדיפה ממחילה שיש בה דין אסמכתא, לשיטת התוספתא.

43-44. **באמת שאיבד את זכותו.**וכ"ה בראשונים הנ"ל, ונכון. ובד: באמת אמרו. ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1263. ובכי"ע: בידוע. וכן בכי"ש: בי... ולא מצאתי בשום מקום אחר "בידוע" ביחס להלכה, אלא בעניין מציאות, כלומר ידוע מן המציאות. ובספרי במדבר פיס' ס"ט, עמ' 65: הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב, והיינו הלכה ומציאות. ולפי גירסת כי"ע וכי"ש הכוונה שהוא בעצמו איבד את זכותו בידים (שאמר "אין לי בידך", והודה), ואם לא בא, בידוע הוא שאין לו בידו.

44. **הנותן ערבון על חבירו על הבית, ועל השדה, ואמ' לו וכו'.**צ"ל: לחבירו, כמו שהוא בד, כי"ע ובראשונים (עיין להלן). ובבבלי כאן מ"ח ב', ע"ז ב': הנותן ערבון לחבירו ואמר לו אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך וכו', וכל הברייתא בחי' הרמב"ן מ"ח ב' הנ"ל, רשב"א שם, נ"י פ"ד סי' שס"ה. ועיין בשו"ת הריטב"א סי' כ"ב, עמ' כ'. ועיין להלן.

45. **והלה כותב לו אם אחזור בך וכו'.**בבבלי הנ"ל: והלה אמר לו וכו'. ובחי' הרמב"ן לעיל שם, ד"ה נתקיימו, כתב על גירסת הבבלי ("והלה אמר"): ונראה שלא אמרו כן, אלא בשקנו מידו, ובתוספתא קתני והלה כותב וכו', ועוד יש לפרש שאכפול לך ערבון שתקנה בקרקע שלי כפלים במעותיך, והיינו ערבון. ועיין בחי' הר"ן שם, ד"ה ערבוני. ובשו"ת הריטב"א הנ"ל השמיט בבא זו, מפני שאינה צריכה לעניינו.

47. **היאך זוכה זה בדבר שאינו שלו, אלא נותן לו עירבון שלו.**בבבלי הנ"ל: דיו שיקנה כנגד ערבונו, ופירש"י: לא זה ימחול, ולא זה יכפול, וכנגד הערבון קנה וחוזרים על השאר. אבל הר"מ בפי"א מה' מכירה ה"ד הנ"ל (לעיל, שורה 41–42, ד"ה והנה) הרי פסק שבמחילה אין דין אסמכתא, ומפרש דיו שיקנה כנגד ערבונו, אם המוכר חזר אינו צריך לכפול, ודיו שיקנה כנגד ערבונו, אבל אם הלוקח חזר אף ר' יהודה מודה שהערבון אינו חוזר. ועיין בתוספות מ"ח ב', ד"ה אכפול. והרמב"ן דייק מלשונות התוספתא כאן "הגיע זמן ולא נתן", "אלא נותן לו עירבון שלו", "היאך זה זוכה בדבר שאינו שלו", שהלוקח הוא שחזר בו, שאילו למוכר שחזר בו הוי ליה למימר היאך זה זוכה בדבר שלא בא לתוך ידו, כדקתני רישא (לעיל, שורה 39), אלא שמע מינה שלא זה ימחול ולא זה יכפול, ועיין בחי' הר"ן הנ"ל, וכן פירש בשו"ת הריטב"א הנ"ל, ולפיכך השיג מכאן על הר"מ הנ"ל. והוסיף הרמב"ן: וזו הברייתא (כלומר שבבבלי) היא השנויה בכאן, אלא ששינו את לשונה במקצת שכן דרך בעלי הגמרא לשנות לשון הברייתות כדי להוסיף בהן פירוש, או לקצר, ואפילו במשניות זרעים וטהרות תמצא כן, וכמדומה לי ששמע השומע חילוק אחר בין מטלטלין לקרקעות¹⁹ וזהו ששנו בתוספתא (להלן, שורה 56–57) המלוה את חברו על המשכון וכו', ולא חלק בה ר' יהודה וכו'. וכוונת רבינו היא שמשום כך הוסיפו בתוספתא כאן "על הבית ועל השדה", מה שחסר בברייתא שבבבלי הנ"ל.²⁰ ועיין להלן בדברי רשב"ג ובבבלי שם מ"ח ב'.

footnotes: ¹⁹ עיין מ"ש להלן סהי"ט, שורה 58 ד"ה הגיעו, בשם הרמב"ן. ²⁰ ועיין מ"ש בס' מהררי נמרים ל"ה ע"א בפירוש דברי הרמב"ן, ועיין עכשיו בהוצאת ר"ד בויארין, סוף עמ' 38 (בתדפיס) ואילך, בס' מחקרים ומקורות בעריכת הר"ז דימיטרובסקי ס"א, עמ' 482 ואילך. ועיין להלן בדברי רשב"ג ובבבלי מ"ח בו.

48. **במה דברים אמורים בזמן שאמ' לו עירבוני יקון וכו'.**וכ"ה בבבלי הנ"ל. ורבו הפירושים בדבריו, עיין ברש"י, בתוספות ובשטמ"ק במקומו. ולפי גירסת הבבלי (בדברי ר' יהודה) "דיו שיקנה כנגד ערבונו" מסתבר שרשב"ג חולק וסובר אימתי קונה כנגד ערבונו אלא אם כן אמר בפירוש "ערבוני יקון", אבל אם נתן לו את הערבון בתורת בטחון וקנס שלא יחזרו בהם,²¹ ולא בתורת דמי קדימה וקניין, לא קנה כלל, כפי' הריב"ש (בשטמ"ק). ואף שבתוספתא לא נזכר בפירוש שלר' יהודה קנה כנגד הערבון, הרי אפשר שהדברים היו ידועים לרשב"ג.

footnotes: ²¹ עיין ברש"י שם, ד"ה הנותן ערבון. לא דמי לההיא דלעיל.

49. **אפי' לא נתן לו מהן אלא שלשה מנה וכו'.**כלומר, אם נתן מקצת הדמים כדמי קדימה בפרעון קנה את הכל. ובבבלי שם (מ"ח ב') מקשה מכאן לרב הסובר שערבון (בתורת דמי קדימה ופרעון) אינו קונה אלא כנגד ערבונו. ועיין גם להלן שם מ"ט א'. ועיין בירושלמי פ"ד ה"ב, ט' סע"ג, וקידושין פ"ב סה"א, ס"ב ע"ג. ועיין ירושלמי שביעית פ"י ה"ט, ל"ט ע"ד, ובאהצו"י שם, עמ' 112.

**הרי השדה קנויה לו וכו'.**כלומר, הרי כל השדה קנויה לו במקצת הפרעון והשאר אינו אלא חוב, ואם לא תבע ממנו את החוב בנתים, או שלא הספיק לגבות בב"ד, מסלקו במעות, כדין כל חוב.

50-51. **הנותן עירבון לחבירו על הבית וכו'.**הכל הוא מדברי רשב"ג, והוא חוזר לרישא, ומדברים בשלא התחייבו בקנסות, אלא שהלוקח הבטיח שיפרע מיד בעד כל השדה, ועכשיו רוצה אחד מהם לחזור מכל המקח, וכעין שאמרו בבבלי (ע"ז ב') שהמוכר עייל ונפיק אזוזי, הדין הוא כלהלן. ועיין בריטב"א בשטמ"ק שם, ד"ה בזמן.

51. **כל המשנה, וכל החוזר בו ידו על התחתונה.**כלומר, משנתנו כאן פ"ו מ"ב. ובבבלי שם ע"ז ב' מביא את הברייתא שלנו לפרש את משנתנו הנ"ל.

**חזר בו המוכר וכו'.**כלומר, שאמר שהוא מבטל את כל המקח, ואינו רוצה לתת לו גם את החלק ששלם בעדו.

51-52. **יד הלוקח על העליונה, רצה ליטול רביע בקרקע נוטל, רביע במעות נוטל.**הלשון היא באשגרה מלעיל גיטין פ"ג (כי"ע פ"ה) ה"י ומקבילות, עיין לעיל שם, עמ' 258 ובמסה"ת שם. ושמא צ"ל כאן ולהלן בסמוך: ערב' (= ערבונו) וכו'. ובבבלי ע"ז ב' הנ"ל: רצה אומר תן לי מעותי, או תן לי קרקע כנגד מעותי.

52-53. **והשאר גובה מן העידית.**וכ"ה בד. ובכי"ע חסר כל זה (כנראה בט"ס, עיין להלן, שורה 53). ובבבלי הנ"ל: מהיכן מגביהו, מן העדית. ואף לפנינו פירושו שאינו קונה את כל השדה, ואם רוצה הלוקח לקבל את מעותיו כנגד השאר שקנה ואין לו כסף למוכר, או שהמוכר רוצה לתת לו מעות דווקא, גובה מן העידית, כדין ניזק, עיין רש"י ע"ז ב', ד"ה סתם מאן, ועיין בחי' הרמב"ן, בחי' הריטב"א הוצ' האלפרין, קע"ב ע"א, בחי' הר"ן ובשטמ"ק שם, ועיי"ש מש"ש בשם הראב"ד. ועיין במאירי עמ' 299.

53. **חזר בו לוקח וכו'.**וכ"ה בכי"ע, ואצל צוקרמנדל נשמטה כאן שורה.

54. **רביע במעות נותן.**המלה "נותן" חסרה בכי"ו בטעות, וישנה בד ובכי"ע. ועיין מ"ש לעיל בסמוך, שורה 51–52, ד"ה יד הלוקח.

**והשאר גובה מן הזיבורית.**וכ"ה בד ובכי"ע. ואף כאן הפירוש שלא קנה את כל השדה, ואם המוכר אינו רוצה להחזיר לו מעותיו, נותן לו קרקע כנגד מעותיו מזיבורית. ועיין בבלי שם (ע"ז ב'), בתוספות, ד"ה לא יהא, ברא"ש שם פ"ו סי' ז', ובנ"י במקומו סי' קי"ב, ד"ה או תן לי קרקע. ועיין בביאור הגר"א חו"מ סי' ק"צ ס"ק ט"ו. ובבבלי הנ"ל מסיים כאן: רשב"ג אומר מלמדין אותן שלא יחזרו, כיצד, כותב לו אני פלוני בן פלוני מכרתי שדה פלונית לפלוני באלף זוז ונתן לי מהם מאתים זוז, והריני נושה בו ח' מאה זוז, קנה, ומחזיר לו את השאר, אפי' לאחר כמה שנים. והיו לפניהם שתי ברייתות והקשו ממנה על הרישא כאן. אבל בתוספתא נראה שכולה ברייתא אחת, והיא הסיפא של הברייתא הראשונה בבבלי, והיא הסיפא של הרישא לעיל. ועיין בראשונים שהאריכו בסוגייא זו, בשטמ"ק במקומו ובבעל המאור ובמלחמות שם.

**הפקיד שטרות אצל חבירו וכו'.**ר"ח מ"ב סע"ב. וכן בשו"ת הרמב"ן (ספרן של ראשונים, הוצ' אסף), עמ' 102: בתוספתא המפקיד שטרות אצל חבירו, אעפ"י שאינן כתובין על שמו הרי זה יחזיר את שלו, מת, ינתן ליורשיו, ואע"פ שאלו²² בא אותו שכתובין בשמו זוכה בהם, ומוציאן מידו, מ"מ אין לנפקד, אלא למקום שנטל יחזיר. והובאה תשובה זו בס' התרומות שער ס"ז ח"ב, סי' ו', עיי"ש בתשובה. ועיין בח"ד שציין לנכון לתוספתא לעיל ב"ק פי"א ה"א וה"ב, עיין מש"ש.

footnotes: ²² כ"ה בס' התרומות שנביא להלן בפנים. ולפנינו בט"ס: שלא.

55. **הרי זה יחזיר את שלו.**וכ"ה בד ובשו"ת הרמב"ן הנ"ל. ובכי"ע ובכי"ש: הרי זה מחזיר לו את שלו. וכ"ה בר"ח הנ"ל.

56. **יעשה מפורש כפירושו.**וכ"ה בד, בכי"ע ובכי"ש. ועיין מה שהארכתי בזה לעיל ב"ק פי"א הנ"ל, שורה 4, ד"ה בפירוש, ולהלן שם.

56-57. **המלוה את חבירו על המשכון וכו'.**עיטור ח"א, תנאי, הוצ' רמא"י ל"ט ע"ב, שם ח"ב הלכות בעור חמץ, קכ"ו ע"א, רמב"ן מ"ח ב', ד"ה ר"י, רשב"א שם, תלמידי הרשב"א בב"י טוח"מ סי' ר"ז, תוספות ישנים נדרים כ"ז ב', הוצ' האלפרין סי' רפ"ו, עמ' קי"ט, שו"ת הרא"ש כלל ק"ח סי' כ"ז, מ"מ פי"א מה' מכירה סה"ב, סמ"ג עשין פ"ב, קנ"ט ע"א, ר"ן פסחים פ"ב סי' תשכ"ג, ד"ה מתני', נ"י כאן פ"ד סי' שס"ה, תיקון סופרים להרשב"ש ביבין שמועה, ס"ו ע"ד.

58. **הגיעו משכון בין רע בין יפה.**ור' יהודה אינו חולק כאן. והוכיח מכאן הרמב"ן הנ"ל שבמשכון מטלטלין קונה מעכשיו (כדר' יצחק), והוא תנאי ככל התנאים, ואין כאן אסמכתא. ולכך כיוון הריטב"א (כפי שמביא בשמו במיוחס להריטב"א) פסחים ל' ב', ד"ה מתני' שכתב: וכן מפורש בתוספתא שאין אסמכתא בשום דבר הניתן מיד ליד הזוכה וכו'. ועיין בראשונים הנ"ל ובמלא"ש ב"ב פ"י מ"ה. ועיין מ"ש לעיל הי"ז שורה 47, ד"ה והוסיף. אבל עיין בשו"ת הרא"ש הנ"ל ובש"ך חו"מ סי' ע"ג סעיף י"ז ס"ק נ', ובשו"ת חסדי דוד חו"מ סי' ל"ד.

**לוה הימנו אלף דינר בשטר וכו'.**זו היא ההלכה של משנת ב"ב פ"י מ"ב.

60. **דברי ר' מאיר, וחכמים אומ' וכו'.**במשנתנו הנ"ל: ר' יהודה אומר יחליף. ר' יוסי אומר יכתוב שובר.

61. **מפני שמיריע כוחו בשני דברים, שאינו כופה את לבו לפורען וכו'.**במשנתנו הנ"ל: אמר לו ר' יוסי כך יפה לו ולא ירע כוחו של זה. ופירש הרשב"ם כך יפה לו למלוה, שיהא הלוה בדאגת שימור שוברו, ולא המלוה וכו' ולא ירע כחו של מלוה להחליף שטרו. ובבבלי שם (קע"א א'): ומפני שני דברים אמרו כותבים שובר, אחת כדי שיכוף לפורעו וכו'. ופי' הרשב"ם: כדי שיכוף לפורעו. המלוה יכוף ללוה לפרעו שדואג פן יפסיד שוברו וכו'. ועיין בדק"ס, סוף עמ' 452, בשם כ"י המבורג וכן היה לפני הרמב"ן, עיין להלן. ומלשון התוספתא מוכח שהכוונה ללוה, ואף בבבלי "יכוף" הוא פועל עומד, כלומר יהא כפוף ומשועבד, עיין מיכה ו', ו', בת"י וברש"י שם. אבל בחי' הרמב"ן ב"ב ק"ע ב', ד"ה הא, פירש: כן יפה לו ללוה עצמו שלא ירע כוחו של מלוה להחליף לו את השטר לזמן שני, שאם היה עושה כן לא היה מלוה רוצה לקבל ממנו פרעון לחצאין, שלא יפסיד שעבודו מזמן ראשון, ותקנה גדולה היא ללוה לקבל ממנו חצאין וכו'.²³ וכן מפרש בחי' הר"ן, עמ' 513. ולהלן שם (קע"א א') הוא כותב: הא דאמרינן כדי שיכוף הלווה²⁴ לפורעו. תמהני למה חונקין אותו לפורעו. ונראה שמתחלה כשהיה החוב גדול והיה עליו קול של חוב גדול היה חנוק לפורעו דזילי נכסיה, אבל עכשיו שהחוב קטן אינו מרגיש בו ולא יפרענו לעולם, ונמצאת מריע כחו של מלוה, וזהו ששנינו ואל ירע כחו של זה שאפילו אתה כות' מזמן ראשון ריעות' כח על מלוה הוא. ובירושלמי (פ"י הי"ג, י"ז רע"ד) מפ' על משנתנו כן, אינו דומה אימתו של שטר גדול לאימתו של שטר קטן. וכוונתו שברייתא זו הובאה לתרץ את קושייתו של ר' יוחנן שם: אם צריך להזכיר זמן ראשון בשני, על הדא אמר ר' יוסי וכן יפה לו ואל ירע כח זה, תני לא דומה אימת שטר גדול²⁵ וכו'. וכן הוא גם בחי' הר"ן הנ"ל. ובהגהות יפה עינים פירש כן מדעתו. ובנתיבות ירושלים פירש כן ע"פ הרמב"ן והר"ן הנ"ל. ברם בחי' הר"ן שם מסיים: ומהאי טעמא גופיה הוא דאמרי' בגמרא כדי שיכוף הלוה (כגי' כי"ה והרמב"ן) לפרעו, כלומר, כדי שיכוף אותו כמו שהיה כופהו מתחילה, ולא יגרע כוחו. ובחי' הרמב"ן אין סיום זה, ומלשון "אימתו של שטר גדול" מוכח שהכוונה היא ללווה, ויכוף הלוה שבבבלי כוונתו שיהא הלוה כפוף לפורעו, כמו שיוצא מלשון התוספתא, וכמו שכתבנו לעיל, סד"ה מפני.

footnotes: ²³ במלא"ש למשנתנו שם מביא פירוש זה בשם חידושי הרשב"א, ואין זה ברשב"א אלא בחי' הרמב"ן. אח"כ ראיתי שבכל מקום שמביא הרב בעל מלא"ש את חי' הרשב"א לב"ב אינו ברשב"א אלא בחי' הרמב"ן, וכנראה שהיה חסר לפניו השער שבחי' הרמב"ן בד"ו, והכרך התחיל לפניו בחי' הרשב"א ברכות. ועיין להלן פי"א, הערה 15. ²⁴ היתה לפניו גירסת כ"י ה', עיין מ"ש לעיל בסמוך (בפנים), ד"ה מפני. ²⁵ לפנינו בדפוסים נכנסה כאן בטעות פיסקא מן המשנה שלאחריה.

62. **ושאין יכול לגבות מנכסים משועבדים.**כלומר, מזמן ראשון. ובבבלי הנ"ל: כדי שיגבה מזמן ראשון. ובבבלי ב"ב ק"ע סע"א אמרו שרב שמע ברייתא זו וחלק עליה, וכן אמרו בירושלמי שם פ"י, י"ז רע"ד הנ"ל: רב אמר צריך להזכיר זמן ראשון בשני. אבל שמואל ותני ר' חייה חולקים. ובבבלי שם קע"א א' אמרו שר' יוסי היה מסופק בדעת ר' יהודה אם הוא סובר שכותבין מזמן ראשון, או מזמן שני. ועיין בתוספות כתובות נ"ו א', ד"ה ר' יוסי. ומחלוקת גדולה היא בין הראשונים, עיין בס' ההשלמה ב"ב פ"י אות ח' ובסיכומו של המאירי, עמ' 698 ואילך, ובראשונים שצויינו בהערות שם. ועיין מ"ש הגר"י שור במשנת ר' יעקב, עמ' 39, סי' מ"ג, שהביא שם שו"ת הרדב"ז (ד"ו ח"א סי' שנ"ו) שפסק כדבר פשוט בשטר שנפרע מקצתו שגובה את השאר מנכסים משועבדים, ותמה הרב על השואל ששאל על כך. והגר"י שור תמה מן הברייתא כאן ומן המקבילה שבבבלי הנ"ל. ובמח"כ אין הברייתא שלנו עניין לשאלה הנ"ל, וכאן הכוונה שאין יכול לגבות ממשועבדים מזמן ראשון, אחרי שיחליפו לו את השטר ויכתבו בו זמן שני, ואין מכאן ראייה מה דינו של השטר הראשון לפני שהחליפו אותו, ומתוך השאלה ברדב"ז שם ברור שהשואל השווה את העניין לשטר שיש בו ריבית שחוששים בו שמא יגבה את כולו, שהרי כתב במפורש: "ולא כתבו שובר", והטעם הוא שאם כתב שובר אין חשש, ולפיכך גובה את השאר מנכסים משועבדים. וכנראה, ידע על פירוש הרא"ש בנדרים כ"ז ב', ובחנם תמה על הש"ך ועל כמה מגדולי האחרונים שנעלמה מהם התוספתא והבבלי בב"ב קע"א א', ואשר לבבלי ב"ב קכ"ח א' הרי הביאו הש"ך בעצמו בחו"מ סי' נ"ה ס"ק ה' (וציין לו הרב שור שם).

62-63. **שנים שלוו בשטר אחד, ופרע אחד מהן את שלו, השטר במקומו, והלה כותב לו התקבלתי ממך את שלך.**כלומר, כאן כולם מודים שאין ב"ד מחליפים את השטר.²⁶ ובירושלמי:²⁷ הדא אמרה שנים שלוו מאחד, אף על גב דלא כתבין אחראין וערבאין זה לזה, אחראין וערבאין זה לזה. והביאו את הירושלמי הגאונים²⁸ והרי"ף (שבועות ספ"ה) וכמה מן הראשונים, עיין להלן. ובחי' הרמב"ן שבועות ספ"ח, ל"ח ב' כתב: ואיכא דקשיא ליה דתניא בפ"ק דמציעא בתוספתא שנים שלוו בשטר אחד ופרע אחד מהם את שלו, השטר במקומו, והלה כותב לו התקבלתי את שלך, משמע דלא מיחייב ליה בחלק חבירו, ולאו קושיא היא דהתם בשפירשו, פ' לוה מנה ופ' לוה מנה. וכך משמע [הלשון]. וכן מעתיק תלמידו בפירושו על הרי"ף לשבועות, הוצ' הר"א הורביץ, עמ' 109. ובמאירי שם, עמ' 123, מביא את התוספתא, ומפרש: אפשר בשאף המלוה רוצה ליפרע מכל אחד חלקו. ועיין בס' התרומות שער מ"ד ח"א סי' ב', ועיי"ש בסי' א'. אבל הר"ן שבועות פ"ה סי' אלף קמ"ד, בחידושיו שם ל"ז א', ובנ"י שם ל"ז ב' (ד"ר קכ"ו ע"ג) נוטים לפרש את התוספתא כאן שפטור משום בעל חוב, אבל חייב משום ערב, ואם אין נכסים לחבירו משלם משום ערב. וכן משמע מלשון הירושלמי והתוספתא. ועיין בבאור הגר"א חו"מ סי' ע"ז ס"ק ז'. והנה בירושלמי נוסף אח"כ: ולא עבדין כן, ופירש הרמב"ן הנ"ל: ולא נהגו כן, אלא כולן כותבין ערבאין ואחראין זה לזה, על דרך שופרא דשיטרי. אבל בגליון הרי"ף הנ"ל בחידושי אנשי שם (בשם מהר"מ טיקטין): וכל שכן לתנא דלא עבדין כן, שכל אחד מתחייב בחלקו. הרי לך שפירש שהירושלמי מסיק שלמעשה נהגו שכל אחד חייב בשלו גרידא, כפשטות התוספתא כאן. ועיין מ"ש על הלשון "ולא עבדין כן" שבירושלמי בספרי הירושלמי כפשוטו, עמ' 47. ובפירוש בעל מגן אברהם כתב על התוספתא כאן: השטר במקומו אתאן לחכמים. וכוונתו לתוספתא שביעית פ"ח ה"ח, סוף עמ' 201 ואילך, שנחלקו בהלכה זו החכמים ורבן שמעון גמליאל, כמו שפירשו הראשונים, עיין מש"ש בח"ב, עמ' 590. ושם הבאתי גם את תשובת הרדב"ז ח"ג (פיורדא) סי' תקט"ז שכתב: ואע"ג דהאי ירושלמי הוי פלוגתא דתנאי, ותניא בתוספתא דשביעית חמשה שלוו בשטר אחד וכו' מ"מ הלכה כר' יוסי וכו'. ועיין מ"ש בח"ד בסוף פירקין.

footnotes: ²⁶ אפילו אם הפורע רוצה לשלם שכר הסופר, ובפרט לפירוש הר"ן בשבועות שנביא להלן בפנים. וכן במאירי שם, עמ' 128: שאפי' רצה לחדש שטר על הנשאר, אינו מקבל ממנו, אלא ישמור את שוברו. ²⁷ שבועות פ"ה ה"א, ל"ו ע"א. ²⁸ עיין בס' מתיבות הוצ' רב"מ לוין, עמ' 102 ועמ' 131.