1. **הבית והעליה של שנים שנפלו, שניהן חולקין בעצים ובאבנים ובעפר.**פיסקא ממשנתנו רפ"י, וכ"ה בחי' הרמב"ן והר"ן ברפ"י. ובכי"ע הפיסקא מקוצרת כדרך התוספתא.

2-3. **בד"א בזמן שהיו שניהן שוים, אבל אם היה אחד גדול ואחד קטן, זה נוטל לפי שלו וזה נוטל לפי שלו.**הרמב"ן והר"ן הנ"ל, וכן בחי' הרשב"א¹ גרסו ברש"י למשנתנו קט"ז ב': שניהם חולקים, אעפ"י שהאחד גבוה מחבירו, ועפרו ואבניו מרובה משל חבירו וכו'. ותמהו מן התוספתא כאן שמפורש בה: בזמן שהיו שניהן שוים וכו'. ברם לפנינו ברש"י בכל הדפוסים הישנים: שניהם חולקים. הכל לפי שהאחד גבוה מחבירו, ואבניו ועפרו מרובה משל חבירו, חולקים לפי שאין ניכר וכו'. וכן מעתיק כמעט מלה במלה באו"ז רפ"י, נ"ב ע"ד.² והמהרש"ל בח"ש הגיה ברש"י: הכל לפי הגובה, לפי שהאחד גבוה מחבירו וכו', ולא נתכוין הרב לשנות את הפשט, אלא שכן מצא בכת"י של פירש"י. וכן מעיד בב"ח סי' קס"ד, אות ד': "וז"ל (כלומר, של רש"י) בספרים מדוייקים, שניהם חולקים הכל לפי הגובה לפי מה שהאחד היה גבוה מחבירו וכו', ופי' מוטעה בט"ס נזדמן לפניהם". ובבא זו הובאה גם ע"י רב"ס בס' הנר 158 ע"ב, ובנ"י רפ"י, ועיי"ש בנ"י, ופירש ע"פ חי' הר"ן, ועיין גם בחי' הרמב"ן שטרח ליישב את גירסת רש"י המשובשת.

footnotes: ¹ מביאו במ"מ פ"ד מה' שכנים ה"ב ובמלא"ש למשנתנו רפ"י. ² והוא ע"פ רש"י, אעפ"י שלא הזכירו כאן בפירוש.

3. **ורואין את העליונות כאילו הן ראויות לישתבר.**בכי"ו בטעות: לישתכר, וכן בד להשתכר. ובכי"ע ובראשונים הנ"ל: להשתבר. ובמשנתנו פ"י מ"א: ורואים אילו אבנים ראויות להשתבר. ואמרו בירושלמי שם ברפ"י, י"ב ע"ג: תני נכמר כתנור, העליונות ראויות לישבר, נפל לחוץ, התחתונות ראויות לישבר. ומסתבר שצ"ל להפך, כמו שהגיהו המפרשים, והיינו כשנתמוטטו היסודות ונפל הבית תחתיו, התחתונות ראויות לישבר וכו', עיין בבלי קט"ז ב' שחילקו בין חבסא וחבטא, ואם נחבס הכותל, ונפל מחמת כובדו, נשברו התחתונים, ואם בחבטא, הוא להפך. ולסוף כתב הרמב"ן: ויש לפרש דסיפא דתוספתא לאו אשבורות [קאי], אלא ה"ק חולקין בין בשבורות בין בשלמות, בד"א בזמן ששוין, אבל בשאינן שוין נוטל בשלימות לפי שלו ובשבורות רואין הראויות לשבר וכו'. והתוספתא נקטה "עליונות" מפני "שרוב הכתלים נופלים בחבטה", עיין בחי' הר"ן ובנ"י הנ"ל.

4-5. **הבית והעליה של שנים, ורצו שניהם שלא לבנות, התחתון נותנין שני חלקין והעליון שליש.**כ"ה בד. ובכי"ו נכפל: התחתון נותנין שני חלקים. ובכי"ע: התחתון נותן (ונמחקה מלה זו ע"י שתי נקודות מלמעלה) נוטל שני חלקים וכו'. וברור שיש כאן תיקון ע"פ הבבלי קי"ז ב': תניא ר' נתן אומר תחתון נוטל שלשה חלקים והעליון שליש, וקשה להגיה שלש נוסחאות בתוספתא. ונראה שעיקר השאלה נשאלה בשעה שעמדו לבנות בית ועליה, כיצד משתתפין בקרקע וביסודות, וממילא אם נפלו הבית והעליה נתעוררה השאלה איזה חלק יש לו לבעל העלייה בקרקע. ובירושלמי פ"י ה"א, י"ב ע"ג: בנאי אמרין תרויהון אילין יסודייא. ונסיתי לפרש אותו בירושלמי כיר"ז [עיין ירושלמי נזיקין, עמ' 173, לשורה 7, ומה שציין שם]. וברור שהבנאים היו מוסמכים לפסוק ע"פ מנהגי המקום, עיין מש"ש. ויוליאנוס הבנאי³ בספרו על חוקי פלשתינה ומנהגיה פמ"ב מוסר: בזמן שדייר של הקומה הראשונה זקוק לתקן את הקומה שלו⁴ הרי בקיסרין מקובל המנהג שכל אחד מתקן את הקומה שלו על חשבונו, באשקלון מקובל המנהג שהתחתון והעליון משתתפין באופן שוה,⁵ והוא מכריע לתפוס במדה אמצעית, והיינו שהתחתון נותן שני חלקין והעליון שליש. ועיין מ"ש להלן סה"ד, שורה 14–15. ולפ"ז הפירוש כאן בתוספתא: התחתון נתן⁶ שני חלקים, והעליון שליש, וממילא נוטל התחתון עכשיו שני חלקים.

footnotes: ³ חי, כנראה, במאה הששית לספירה הרגילה, אבל מסר מנהגים שהיו קיימים בא"י לפני זמנו. ⁴ כלומר, בזמן שהכותל המשותף כולו טעון תיקון. ⁵ השוה שיטת הבנאיי בירושלמי לעיל שם שאמרו: תרויהון אילין יסודייא. ⁶ כגי' כי"ע שנמחקה, וצריך לנקד שם: נותן, כלומר, נתן כשבנו שניהם.

5-7. **הבית והעליה של שנים, והרי בעל עליה מבקש לעשות לו דיוט' אחרת, ואין בעל הבית מניחו, מקום שנהגו לעשות שני דיוטות עושה, שלש עושה שלש, ואין משנין ממנהג המדינה.**כבר ראינו לעיל בסמוך ע"פ עדותו של גוי שבא"י היו קיימים מנהגים שונים בערים שונות בחוקי הבנייה. והתוספתא שלנו הובאה בעיטור ח"א אות מ', מודעא, הוצ' רמא"י נ"ב סע"ב, בפי' הראב"ד,⁷ השלמה סוף ב"מ, או"ז פ"ז סי' מ"ט, ל"ט ע"ד, מהר"מ ב"ב הוצ' מק"נ סי' קצ"ח, עמ' 224, עליות דרבינו יונה ב"ב ז' ב',⁸ שו"ת הריטב"א סי' קע"ה,⁹ שו"ת הרשב"א ח"ב סי' רמ"ח וסי' ש"א, מאירי קי"ז ב', עמ' 436, רא"ש פ"י סי' ג', טחו"מ סוף סי' קס"ד, נ"י פ"י סי' תקצ"ב, וב"ב פ"א סי' תר"ו, חי' הר"ן ב"ב, עמ' 34. והנה באו"ז ובשו"ת הרשב"א ח"ב סי' רמ"ח הנ"ל מנו תוספתא זו בתוך שאר מנהגי המדינה שאספו שם, ברם שאלה זו היתה קיימת הלכה למעשה בקהלות חו"ל, עיין, לדוגמא, בשו"ת מהר"מ ב"ב ובשו"ת הריטב"א הנ"ל. ועיין במאירי הנ"ל שהביא את הדעות השונות, ובחו"מ סי' קס"ד סעיף ז' ובנו"כ שם. ועיין בבלי קט"ז ב'. ובפי' הראב"ד הנ"ל מסיק: הכל לפי המנהג, עד המנהג יכול לשנות, יותר מן המנהג, אינו יכול לעשות ולשנות. ודבר זה נתגלה לי בנרבונא וכו'. ועיין מ"ש הרמב"ן הנ"ל (בהערה 7), עמ' קל"ה. ועיין מ"ש להלן ב"ב פ"א סה"ד.

footnotes: ⁷ לפי חי' הרשב"א ב"ב ו' א' ושו"ת הרמב"ן, הוצ' שעוועל, סי' פ"ט, ועוד. ⁸ ועיין גם בשו"ת מבי"ט ח"ג סי' ל"ח, קי"ו ע"ד. ⁹ ונדפסה גם בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תתקל"א.

7-10. **הבית והעליה של שנים, נפחתה המעזיבה, ר' יוסי אומ' מנחם בני או' התחתון נותן את התקרה והעליון נותן את המעזיבה, כגון חנויות הפתוחות לסטיו, שהתחתון נותן את התקרה והעליון נותן את המעזיבה.**לא מצאתי תוספתא זו בשום מקום אלא שבמלא"ש למשנתנו פ"י מ"ב: בתוספתא דבבא מציעא רפי"א קתני ר' יוסי אומר מנחם בני אומר התחתון נותן וכו'. וכן ביוחסין השלם 72 ע"ב: וכן בתוספתא אמר ר' יוסי מנחם בני אומר. ולעצם העניין שנו במשנתנו פ"י מ"ב: הבית והעליה של שנים, נפחתה העליה וכו', ר' יוסי אומר התחתון נותן את התקרה והעליון את המעזיבה. ורש"י מחק את המלים של שנים,¹⁰ משום שמן הבבלי קט"ז ב' מוכח שבשוכר ומשכיר עסיקינן. ועיין בתוספות קט"ז ב', ד"ה הבית, בתיו"ט במקומו, ובמאירי, עמ' 434. ברם דברי ר' מנחם בר' יוסי סתומים מאד. והנה בבבלי קי"ז א' תפסו כדבר פשוט שאם המעזיבה משמשת לחיזוק תקרה גרידא, כולם מודים שהתחתון נותן את המעזיבה, אלא שר' יוסי סובר שהמעזיבה משמשת להשוות את הגומות, ולפיכך העליון נותן את המעזיבה, אלא שר' יוסי סובר שהמעזיבה משמשת להשוות את הגומות, ולפיכך העליון נותן את ואח"כ אמרו שם שר' חנינא הורה לאנשי ציפורין שגם בתקרה ובלווחין ישתתף העליון, מפני שהם מחזיקים את היינות ואת הפירות בעליות מגוריהם. ולפיכך אפשר לומר שמנחם בר' יוסי נותן דוגמא מחנויות הפתוחות לסטיו,¹¹ והאיסטוונית (στοιά) הוא מקום מוקף עמודים, וע"י צמצום היו שם חנויות בשתי דיוטות, ובהן כולם מודים שהעליון משתתף בחיזוק המעזיבה מפני הסחורות שמונחות שם, והוא סובר שבכל עליות שיש בהם דברים כבדים הדין כן. וצ"ע.¹²

footnotes: ¹⁰ ועל פיו, כנראה, תוקן בכמה נוסחאות. ¹¹ עיין לעיל ב"ק פ"ו הכ"ח, שבת פ"י סה"א, עמ' 41, מו"ק פ"ב הי"ג, עמ' 372, ומקבילות. ¹² ועיין להלן אהלות פ"ז ה"י, ואינו עניין לכאן, מפני שטומאת אהל אינה תלויה בבעלות. ועיין לעיל בתוספתא שם ובמקבילות במשנתנו שם. ועיין ירושלמי עירובין רפ"ז.

10-11. **היתה חורבתו בצד גינתו של חבירו, ועמד וגדרה, מגלגלין עליו יציאותיו של כותל, כדרך שהוא בונה.**כל הברייתא בירושלמי כאן פ"י ה"ג, י"ב ע"ג (אלא ששנו שם חורבה במקום "גינה"), ואמרו שם: היתה חורבתו סמוכה לחורבת חבירו, עמד הלה ובנאה שלא ברשותו, הרי זה מחשב יציאותיו בשער שבנה ויתן לו כל יציאותיו. ואף לפנינו הפירוש שעמד בעל הגינה וגדר את פירצת החורבה שבצד הגינה, מגלגלין על בעל החורבה שישלם לו את כל יציאותיו. ובירושלמי שם מסיים: הדא אמרה שאינו או' לו גופינו מן הצד. ומפרש הרא"ף שהירושלמי הביא ראייה מברייתא זו של שני חורבות שאין בעל החורבה שרוצה לגדור יכול לכוף את חבירו שיבנה את הכותל במקומו שהיה, ואם אינו רוצה, בונה ברשותו ומוציא ממנו את כל יציאותיו. ועיין בלשון הר"מ פ"ג מה' שכנים ה"ג, ובה"ד שם, ובהשגות הראב"ד שם. ועיין במשנת ב"ב פ"א מ"ג, בירושלמי שם, י"ב ע"ד, ובבבלי שם ד' ב', והר"מ פסק ע"פ הבבלי שם, עיין בכ"מ ובלח"מ שם. ודין התוספתא כדין משנתנו הנ"ל, אלא שבנידון דידן אין כאן אלא פירצה אחת.

11-13. **היתה סמוכה לחצירו של חבירו, אע"פ שלא נתן את הקורה לאותו הרוח, נותנין לו יציאותיו של כותל בשעה שהוא בונה.**וכ"ה בד ובכי"ע.¹³ וברור שאף כאן הכוונה שאם היתה החורבה בצד חצירו של חבירו ונפרצה לשם, וחבירו גדרה ברשותו, ואעפ"י שבעל החורבה לא נתן את הקורות (של החורבה) לאותה (כגי' כי"ע) הרוח של הגדר, כלומר, שיוכל לטעון את משא התקרה על הכותל שבנה חבירו, מ"מ נותנין לו לגדור את כל יציאותיו בשעה (אולי צ"ל: בשער) שגדר, שהרי מכל מקום סתם את הפירצה. וכן פירשו רבותינו הראשונים, אלא שדבריהם סתומים. וכן שנינו במשנתנו ב"ב פ"א מ"ד: כותל חצר שנפל מחייבין אותו לבנותו וכו' מארבע אמות ולמעלה אין מחייבין אותו לבנותו, סמך לו כותל אחר,¹⁴ אעפ"י שלא נתן עליו את התקרה, מגלגלין עליו את הכל. ועיין בפירוש ר"ג שם. ובחי' הרמב"ן, ועל פיו בחי' הר"ן ב"ב ו' א', וכן בנ"י ב"ב פ"א סי' תר"ה הקשו למה ישלם, שמא יתן את קורתו לרוח אחרת על כותל עצמו, ולא יסמוך עליו. ותירצו: מכל מקום הוא צריך לכותלו של חבירו, שאם תסלק כותלו נמצא פרוץ וכו'. והמשיך הרמב"ן: והכי תניא בתוספתא¹⁵ היתה סמוכה לחצרו (בנ"י בד"ק: לביתו), אע"פ שלא נתן את הקורה לאותו הרוח, נותנין לו יציאותיו של כותל בשעה שהיה בונה. ועיין גם בשו"ת הריב"ש סי' רנ"ח שכנראה הבין כן. ורבותינו השתמשו בברייתא זו לעניין פירושם במשנת ב"ב פ"א מ"ד. ובבבלי קי"ט ב': תנו רבנן המשכיר בית לחבירו, משכיר חייב וכו' לחזק לו תקרה, לסמוך לו קורה וכו'. ופירש"י: אם נשברה אחת מהן. ושמא יש לו עניין לנדון שלנו. ועיין להלן הכ"ב.

footnotes: ¹³ אלא שבכי"ע: והיתה וכו' ובשעה וכו'. ¹⁴ פירש"י ה' א': לאחר שבנאו האחד למעלה מד' אמות הרבה, ולא רצה האחד לסייעו בהגבהתו, סמד השני כותל אחר כנגד כותל זה, כדי לסכך ולתת עליו תקרה מכותל לכותל. ¹⁵ כ"ה בחי' הר"ן ובנ"י הנ"ל (בפנים). ובשו"ת הריב"ש סי' רנ"ח: כדתניא בתוספתא. ובחי' הרמב"ן שלפנינו בטעות: אבל בתוספתא מצאתי.בתס"ר הבאתי בשם מלא"ש ב"ב פ"א מ"ד שמביא כן בשם חי' הרשב"א לב"ב. עכשיו ראיתי שבכל מקום שבעל מלא"ש מביא בשם חי' הרשב"א ב"ב (ואינו מזכיר רשב"א כ"י) הם חי' הרמב"ן שבדפוס. עיין מ"ש לעיל פ"א, הערה 23.

13-14. **היתה למעלה מחצירו של חבירו, לא יאמר לו הריני מייסד עמך מכנגד חצירי ולמעלה, אלא מייסד עמו מלמטה ועולה.**וכ"ה בד. ובכי"ע: הריני מייסד עמו. וברור מתוך הלשון שבחורבה עסיקינן. וכן מפורש בירושלמי פ"י ה"א, י"ב ע"ג: בנאי¹⁶ אמרין תרויהון אילין יסודייא, ודא מסייעה למאן (= למה) דאמ' בנאי, היתה חורבתו סמוכה לכותל חצר חבירו לא יאמר לו הריני מייסד עמך כותל חצירי ועולה, אלא מייסד עמו מלמטה ועולה. ובבבלי ב"ב ו' ב': איתמר שתי חצירות זו למעלה מזו, אמר רב הונא תחתון בונה מכנגדו ועולה ועליון בונה מכנגדו ועולה, ורב חסדא אמר עליון מסייע מלמטה ובונה, תניא כוותיה דרב חסדא שתי חצרות זו למעלה מזו לא יאמר העליון הריני בונה מכנגדי ועולה, אלא מסייע מלמטה ובונה.

footnotes: ¹⁶ עיין מ"ש לעיל ה"ב, שורה 4–5.

14-15. **היתה למעלה מגגו של חבירו, אין זקוק לו וכו'.**בבבלי הנ"ל: ואם היתה חצרו למעלה מגגו וכו'. ולפנינו הכוונה: אם היתה חורבתו למעלה מגגו של חבירו וכו'. ולעיל שם: מיתיבי אם היה חצרו למעלה מגגו של חבירו אין נזקקין לו. מאי לאו אין נזקקין לו כלל.¹⁷ לא. אין נזקקין לו לד' אמות, אבל נזקקין למחיצת עשרה. ועיין חו"מ סי' ק"ס סעיף ב' ובנו"כ שם. ובירושלמי הנ"ל: היתה (כלומר, החורבה) על גבי שיחין, או על גבי מערות, אינו נזקק לו כלום. ופירושו שאין בונין יסודות על גבי שיחין ומערות, וממילא אין העליון חייב להשתתף עם התחתון, אם רצה להניח יסודות. ובעניין חצר שהיא למעלה מגגו של חבירו, אמרו בירושלמי ב"ב פ"א ה"א, י"ב ע"ד: א"ר יוחנן כופין בחצירות ואין כופין בגגות. ר' נסה סבר מימר בחצר שהיא למעלה מן הגג, אבל גג שהוא למעלה מן החצר כופין וכו'. ועיין בפי' הרא"ף ובנתיבות ירושלים שם. ועיין מ"ש בפירושי לגירסת כיר"ז שם.

footnotes: ¹⁷ ופירש"י: דכיון דגג לא קביע תשמישיה נוח לו ליזהר משכיניו שלא יראוהו.

15-16. **מביא אדם אבניו ומפרקן על פתח ביתו ברשות הרבים להעלותן לראש הדימוס וכו'.**כל הברייתא בשם תוספת בבא מציעא דנזיקין אצל ר' ברוך ספרדי בס' הנר לר"ז אגמאתי 161 ע"ב. ובירושלמי פ"י ה"ו, י"ב ע"ג: פורק אדם אבניו בפתח חצירו ברשות הרבים לפנותן מיד, לשהותן אסור. ובמשנתנו פ"י מ"ה: הבונה ברשות הרבים, המביא אבנים מביא, והבונה בונה. ופירש"י (קי"ח ב'): מקבל מיד המביא ובונה. וכנראה שעל פתח ביתו התירו לפרוק, ואין צריך לקבל מיד המביא.

16-17. **ואם בא אחר והוזק בהן, הרי זה חייב.**וכ"ה בירושלמי הנ"ל. וכן במשנתנו הנ"ל: ואם הזיק משלם מה שהזיק. ועיין להלן ה"ח ובבבלי קי"ח ב'.

17. **מסרן חצב לגמל, הגמל חייב, גמל לסתת, הסתת חייב וכו'.**כלומר, כל מי שהיתה האבן בידו באחרונה חייב, אם הזיקה. ובירושלמי פ"י ה"ו הנ"ל, י"ב ע"ג, הסדר והגירסא כלפנינו. ובבבלי קי"ח ב' בשינויים עיי"ש.

18. **העלן לראש הדימוס ונפלו, כולן חייבין.**וכן בבבלי הנ"ל בכי"ר א': ל"א העלום על גבי דימוס ונפלה, כולן חייבין. וכע"ז בשאר כל הנוסחאות. ופירשוה בבבלי הנ"ל בקבלנות, והואיל והאבנים נפלו מאליהן, ואין כאן מזיק, כולם חייבים. ובירושלמי הנ"ל: העלה על גבי בימוס והיה מפקפק בה ונפלה, הארדכל חייב, והוא כלהלן בתוספתא, עיין מ"ש שם בפירושה.

18-19. **מסרן גמל לסתת, והוזק בין באבן בין בסיתות, הסתת חייב.**כלומר, בין שהוזק באבן עצמה, בין שהוזק בסיתות, והיינו בצרורות שנפלו על הקרקע בשעת הסיתות הסתת חייב, או משום אדם המזיק, או משום בורו. ובירושלמי הנ"ל בטעות: מסרה הסתת לסבל וכו', אבל בכיר"ז: מסרה החצב לסתת וכו'.

19-20. **סתת לזבל, והוזק בסתת, הסתת חייב, באבן, הסבל חייב.**בד ובכי"ע: סתת לסבל, ואף לפנינו לזבל = לסבל. ובכי"ע: והיזיק בסיתות וכו', ואף לפנינו בסתת אפשר לנקד בסתת, והוא הוא. ובירושלמי הנ"ל: הסתת לסבל, והוזק בסיתות (כגי' כי"ע כאן) וכו'. ובכיר"ז: והוזק בסתיתות, והוא סתת שלפנינו.

20-21. **יישבה על גבי דימוס, או שהיה מפקפק בה, ונפלה, אדרכיל חייב.**וכ"ה בד (אלא ששם: ישבה). וכן בכי"ע: ישבה וכו' ארדיכל חייב. וכ"ה לעיל בירושלמי ברישא. ובכי"ו בטעות: או שהיה מפקפף בה. ונראה שהארדיכל הוא הממונה על הדימוס העליון, ומומחה ליישב את האבנים שיחזיקו מעמד על הנדבך העליון עוד לפני שטח בטיח,¹⁸ והוא אחראי בעד שאר הפועלים, ולפיכך הוא חייב והם פטורים.¹⁹ ובירושלמי הנ"ל כאן: עלתה וישבה בדימוס, ונפלה פטור, כלומר, הסבל שהעלה אותה שלא כראוי פטור, אבל הארדיכל חייב, כמו שאמרו בירושלמי ברישא. ובבבלי קי"ח ב': והתניא אחרון חייב (ופירש"י: אדריכל שהניחה) וכולן פטורין. ותירצו: לא קשיא כאן בשכירות וכו'. ולפי פירושנו בתוספתא האדריכל חייב, אפילו אם הניחוה האחרים. ועיין בפי' הראב"ד בשטמ"ק קי"ח ב', ובמאירי שם, עמ' 440. וצע"ג.

footnotes: ¹⁸ עיין מ"ש לעיל ח"ב, שבת, עמ' 166 ואילך. ¹⁹ משום שמירה בבעלים, שהרי הוא משועבד ללמד אותם שיישבו את האבן כהוגן.

21-22. **מביא אדם עפר וצוברו על פתח ביתו ברשות הרבים לשרותו בטיט, ואם לשהותו, הרי זה אסור.**בירושלמי פ"י ה"ו, י"ב ע"ג: פורק אדם עפרו בפתח חצירו ברשות הרבים לשרותו (כ"ה בכיר"ז, ולפנינו בטעות: לשהותו) ולהעלותו על גבי דימוס מיד, לשהותו אסור. ובמשנתנו פ"י מ"ה: אין שורין טיט ברשות הרבים וכו', אבל גובלין טיט ברשות הרבים. ופירש"י (קי"ח ב'): אין שורין טיט. מקומות יש ששורין אותו ימים רבים צבור במקום אחד. ולפנינו הרי מפורש "ואם לשהותו הרי זה אסור", והשרייה היא על מנת לגובלו מיד, כפי שמוכח מן ההמשך להלן. ואף כאן לא התירו אלא על פתח ביתו.

22. **ואם בא אחר והוזק בו וכו'.**ירושלמי הנ"ל, ועיין במשנתנו הנ"ל.

22-23. **ולא יהא מגביל בצד זה ובונה בצד זה וכו'.**ירושלמי הנ"ל.

23-24. **נפל הכותל מחמת הזיעות, מחמת הרוח, מחמת הגשמים, אם בנאו כדרכו פטור, ואם ליו, חייב.**במשנתנו פ"י מ"ד: הכותל והאילן שנפלו לרשות הרבים והזיקו, פטור מלשלם. ומפרשת התוספתא שדווקא אם בנאן כדרכן, והביאה הרשב"א,²⁰ רבינו ירוחם, מישרים, נתיב ל"א ח"א, חי' הר"ן קי"ז ב', ד"ה מתניתין, נ"י שם סי' תקצ"ד. ועיין בבאור הגר"א חו"מ סי' תט"ז ס"ק ה' שציין גם לירושלמי ב"ק רפ"ו. ולעיל ב"ק פ"ב ה"ה: נפלו, ובא אחר והוזק בהן, הרי זה חייב, בנאן כדרכו פטור, עד שיתנו לו זמן וכו'. ומתוך העניין ברור שבנאו אחר שנפל. וכן בירושלמי ב"ק רפ"ו, ה' ע"ב, הנ"ל: נפל כותלו מקול הזועות, מקול הרעמים, אם עמד ובניו מדרכו (כ"ה בכיר"ז, וצ"ל: כדרכו) פטור, ואם לאו חייב. ולפנינו מדברים בכותל שהיה בנוי מזמן, ואפשר היה להוכיח שהיה בנוי כדרכו, כלומר, כראוי.

footnotes: ²⁰ לפי הרב המגיד פי"ג מה' נזקי ממון הי"ט.

25. **נתנו לו זמן, ונפל לתוך זמן, פטור וכו'.**תוספתא ב"ק ומשנתנו הנ"ל. ובבאור הגר"א הנ"ל: וקאי ארישא, כלומר, שבנאו כראוי.

25-26. **וכמה הוא זמן, אין פחות משלשים יום.**תוספתא ב"ק הנ"ל. ובירושלמי כאן סה"ד, י"ב ע"ג: ר' הושעיה אמ' שלשים יום. ובבבלי קי"ח א': אמר ר' יוחנן זמן בית דין שלשים יום. ועיין בתוספות שם, ד"ה זמן.

26-28. **מוציא אדם זיבלו וצוברו על פתח ביתו ברשות הרבים להוציאו לזבלים, ואם לשהותו, הרי זה אסור. ואם בא אחר והוזק בו, הרי ז ה חייב.**ובירושלמי פ"י ה"ז, י"ב ע"ג: תני פורק אדם זבלו בפתח חצירו בר"ה לפנותו מיד, אבל לשהותו אסור. בא אחר והוזק וכו'. ובמשנתנו פ"י מ"ה: המוציא זבל לרשות הרבים המוציא מוציא והמזבל מזבל וכו', ואם הזיק משלם מה שהזיק. ואף כאן (כמו לעיל ה"ה וה"ו) לא התירו אלא על פתח ביתו, או על פתח חצירו. ועיין במשנת ב"ק פ"ג מ"ג.

28-29. **ר' יהודה או' בשעת הוצאת זבלים מוציא אדם זבלו וצוברו על פתח ביתו ברשות הרבים, כדי שישוף ברגלי אדן וברגלי בהמה שלשים יום, שעל מנת וכו'.**בכי"ו: כדי שיטוף, וצ"ל "שישוף" כמו שהוא בד ובכי"ע. ובירושלמי כאן הנ"ל: בפתח חצירו ברשות הרבים כדי שיתפרק וכו'. ובבבלי כאן קי"ח ב', ב"ק ל' א', פ"א ב': מוציא זבלו לרשות הרבים וצוברו כל שלשים יום, כדי שיהא נישוף ברגלי אדם וכו'. ומשמע שמוציא אפילו לר"ה ממש, ולאו דווקא על פתח ביתו, או חצירו. והסיקו בבבלי כאן: מחוורתא מתניתין דלא כר' יהודה, ולר' יהודה פטור מלשלם. ועיין בתוספות שם, ד"ה מחוורתא. ועיין בפירש"י כאן, ד"ה וצוברו, והוא תמוה, עיין בהגהות הרש"ש שם, אבל בב"ק הנ"ל פירש"י: כל שלשים יום רשאי להניחן שם. ועיין בח"ד. ועל הכתיב "אדן" בכי"ו, עיין מ"ש לעיל ח"א, ברכות, עמ' 1.

30-31. **לזה חצר סמוכה לכן ולזה חצר סמוכה לכאן, [זה סמוך לחצירו וזה סמוך לחצירו].**בכי"ו נשמטה הסיפא "זה סמוך לחצירו" וכו' בטעות, והשלמתי ע"פ כי"ע. וגם בד: הסמוך²¹ לחצרו וזה סמוך לחצרו. ובפירושה נראה שכאן מתחילה התוספתא לפרש את משנת ב"ב, ונסמכה לפ"א מ"ו אין חולקין את החצר עד שיהא ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה,²² ואמרו כאן שאם לזה חצר משלו סמוכה לכאן, כלומר, לחצר השותפין, ולזה חצר משלו חולקין. ומסדר התוספתא היה לו במשנתו ברפ"א הלכה זו מפורשת, וכמו שדייקו בירושלמי ברפ"א, י"ב ע"ד. והכל הוא מדברי ר' יהודה במשנתו, כמפורש להלן עיין רמ"ה פ"א סי' קע"ג והביאו בטחו"מ ריש סי' קע"א.

footnotes: ²¹ צ"ל ]ז[ה סמוך. ²² ועיין מ"ש להלן שורה 33–35, ד"ה וכן היה.

31-32. **ר' יהודה או' לא הורשו אלא שלשים יום.**כלומר אם נפל הכותל²³ לא הורשו להחזיק את האבנים אלא ל' יום, כדין זמן בית דין.

footnotes: ²³ עיין במשנתנו פ"א מ"א ומ"ב.

32. **הוזק בתוך שלשים יום, פטור, לאחר שלשים יום, חייב.**בתוך שלשים יום פטור, כשיטתו לעיל, מפני שעושה ברשות, ולאחר שלשים חייב, כמו שאמרו בירושלמי מכות פ"ב ה"ד, ל"א ע"ג: השותפין קונין זה מזה בחצר, וממחין זה על ידי זה בחצר, וחייבין זה בנזקי זה.²⁴ ועיין לעיל ב"ק פ"א ה"ט ומקבילות.

footnotes: ²⁴ ועיין במקבילות בירושלמי ב"ק פ"ג ה"ח, ג' ע"ד, נדרים פ"ה ה"א, ל"ט ע"א.

32-33. **ר' שמעון אומ' לא הורשו אלא שלשה ימים, הוזק בתוך שלשה, פטור וכו'.**וכנראה שלא אמר ר' שמעון אלא בשותפין, ולא בר"ה, ולפיכך לא חלק לעיל. והוא פטר כאן בתוך שלשה ימים, כשיטתו בשכנים במשנת ב"ב פ"ב מ"ב. ועיין בבלי כאן קי"ח ב'.

33-35. **וכן היה ר' יהודה או' בבית תשעת חצאי קבין לזה ובבית תשעת חצאי קבין לזה, כדי שיהא איכר אומן חורש ושונה.**בד ובכי"ע: כבית וכו' וכבית וכו'. וכבר שערנו לעיל, שורה 30–31, ד"ה ובפירושה, שהברייתות שלנו נסמכו למשנתנו ב"ב פ"א מ"ו: אין חולקין את החצר עד שיהא ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה. ולפיכך אמרו כאן: וכן היה ר' יהודה אומר בבית תשעת חצאי קבין לזה²⁵ ובבית תשעת חצאי קבין לזה, כשיטתו במשנתנו הנ"ל. והתוספתא מוסיפה את הטעם כדי שיהא איכר אומן חורש ושונה, כלומר חורש מצד לצד, הופך, וחוזר לצד שהתחיל. וכבר אמרו בבבלי שם י"ב א', שאין כאן מחלוקת, ור' יהודה שנה את משנתו לפי מקומו בא"י, עיי"ש.

footnotes: ²⁵ כלומר, אין חולקין את השדה אלא בבית תשעה קבין לזה וכו'.

35-36. **כללו של דבר, כל ששם הראשון קרוי עליו אין רשיי לחלקו.**וכ"ה בד. ובכי"ע: כל שאין שם הראשון וכו', וכצ"ל לפנינו, ובמשנתנו ב"ב ספ"א (בהוצאות הרגילות): זה הכלל כל שיחלק ושמו עליו חולקין, ואם לאו, אין חולקין. וכ"ה בהוצאות שלנו בבבלי שם י"א א'. ובכ"י אוקספורד ורומי שם: ואם לאו מעלין אותו בדמים, כגירסת הברייתא שבבבלי י"ג ב'. אבל כבר העיר בדק"ס שם, עמ' 50, הערה א', שכל זה חסר בכי"י ובראשונים, והעיר גם על דברי הריטב"א שהסיק שכל מי שגורס כן במשנתנו משתבש, עיי"ש י"ג ב'. וכן מעיד ר"י אשכנזי (לפי מלא"ש): "לא מצאתי זה בכל הספרים", וליתא במשנה שבירושלמי ובמשניות מטיפוס א"י. והאריך בזה מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 962 ואילך, והסיק לנכון, שבהוצ' שלנו היא הוספה ע"פ הברייתא בבבלי י"ג ב' והתוספתא שלנו, והיא חולקת על משנתנו, ומצריכה שיהא שמו הראשון עליו, עיי"ש. ועיין מ"ש להלן.

36-37. **אין חולקין את האכולים עד שיהא בה כדי שיעור לזה וכדי שיעור לזה.**בד: את האבולים ובכי"ע: את איבולים. ובס' האגור לר"ש ג'מע (בס' היובל לכבוד גרץ), עמ' 17: אבולס. אד"ו בתוס' ב"מ פי' אין חולקין את האבולוס עד שיהא בה כדי שיעור לזה וכדי שיעור לזה. ופירש מהרי"ן הנ"ל שהכוונה לבגד עבה abolla, άβόλλα [שהיו חיילים ופילוסופים לובשים אותו]. והוא משער שם שע"פ התוספתא הוסיפו במשנתנו ב"ב ספ"א: "ולא את הטלית" שהיא חסרה בשני כי"י של הבבלי, והיא אבולוס היא טלית, ברם אין דבריו ז"ל מחוורים. ובח"ד פירש האיבולים בית אבל, ויש כאן פגם משפחה, דוגמת קבר. ובאמת פירוש המלה לא מעלה ולא מוריד. וכבר הבאנו לעיל בשם מהרי"ן אפשטין שברוב נוסחאות המשניות חסר במשנתנו "זה הכלל כל שיחלק ושמו עליו חולקין, ואם לאו אין חולקין", אבל בכל הראשונים (חוץ מן הריטב"א) לא מצאתי מי שיעמוד על כך.²⁶ ולפי הגירסא שלנו במשנתנו פירש הר"י מיגש י"ג א', וכ"ה כמעט מלה במלה בס' הנר לר"ז אגמאתי, 180 ע"ב, "ולא את הטריקלין וכו', עד שיהא בהן כדי זה ולזה", כשבאין לחלוק אם מגיע לכל אחד מהן ממנו עשר על עשר שנמצא עדיין שמו עליו חולקין, כדתנן בפרק המוכר פירות פ"ו מ"ד (טרקלין עשר על עשר). וכן בעליות דר' יונה (צ"ח סע"ב) כתב על משנתנו הנ"ל: ולעניין זו ששנינו ולא הטרקלין עד שיהא בהן כדי לזה וכדי לזה, זה הכלל כל שאילו יחלק ושמו עליו חולקין, משיעורא דמתני' גמרי' שם טרקלין. ברם בחי' הריטב"א ב"ב צ"ח ב', מהדורת ר"י מנת, עמ' רצ"ד, כתב:²⁷ "הא דתנן התם (פ"א מ"ו) שאין חולקין את הטרקלין עד שיהא בו כדי לזה ולזה אין מצריכין בו שיהא בו עשר על עשר כשיעורא דנקיט הכא" וכו'. והוא משום שהריטב"א לא גרס במשנה שם זה הכלל כל שאילו יחלק ושמו עליו וכו', כמו שכתבנו לעיל, וממילא יכול היה לפרש שאם טריקלין יכול להחלק, ויש בו שיעור לכל אחד, אעפ"י שבטל שם טריקלין ממנו חולקין.²⁸ נמצאנו למדים שלפי רוב נוסחאות המשנה שחסר בהן הכלל הנ"ל, חולקין את הטריקלין וחבריו אם יש בהן כדי שיעור, אעפ"י שבטל השם הראשון שעליהן, כשיטת הריטב"א, אבל התוספתא כאן חולקת במפורש, והיא כשיטת שאר כל הראשונים שגרסו במשנה זה הכלל וכו', שאין חולקין את הטריקלין אם בטל שמו הראשון. והתוספתא מוסיפה על משנתנו את האבולים שדינו כטריקלין, ואם יש בו שיעור לזה ולזה, כלומר, שיעור שלא בטל שמו מעליו, כמפורש ברישא חולקין, ואם לאו אין חולקין. ואעפ"י שלא נתברר בדיוק מה הוא האבולין, הרי גם לא נתברר מהו המורן שנשנה יחד עם טריקלין במשנתנו, ולא מהו מרגנין (או בורדנין) שנשנה יחד עם שאר הבניינים, בתוספתא אהלות פי"ח הי"ב, או מהו קנטינר להלן ב"ב פ"ו הכ"ד (ומקבילות). וקרוב לוודאי שהוא שם של בניין מפואר בדומה לטרקלין וקנטינר.

footnotes: ²⁶ ולא בחנם תמה במלא"ש למשנתנו למה מחק ר"י אשכנזי את הכלל הנ"ל במשנתנו. ²⁷ והביאו בנ"י ב"ב פ"ו סי' תתי"ז. ²⁸ מדברי הריטב"א שהובא בנ"י הנ"ל (לעיל הערה 27) כבר היה אפשר ללמוד שהוא לא גרס במשנתנו "זה הכלל כל שאילו יחלק" וכו', כלומר, לפני שפרסם בעל דק"ס את דברי הריטב"א מכ"י.

37. **אמ' אחד מהן לחבירו טול את הפחות ותן לי שיעור, שומעין לו.**וכ"ה בד. ובכי"ע: טול אתה הפחות תן לי שיעורי שומעין לו. והוא בוודאי שיבוש. ובבבלי ב"ב י"ג ב' גורס: טול אתה שיעור, ואני פחות וכו', וכן הגיהו המפרשים אף כאן. ונראה שהגירסא שלפנינו נכונה אלא שנשמטה שם אות אחת, וצ"ל: אמר אחד לחבירו [א]טול את הפחות, ותן לו שיעור שומעין לו, והכוונה שהיה שם איבולין בגודל שני איבולין חסר משהו, והסכים האחד שיתנו לו את הפחות משהו וחבירו יקח את השני שיש בו שעור, ולא בטל שם איבולין ממנו, שומעין לו.

38. **רבן שמעון בן גמליאל או' אין שומעין לו, מפני כבוד אבותיו.**בבבלי הנ"ל לא הובא טעמו של רשב"ג, ושם דברו על ההלכה של גוד, או אגוד, והעלאה בדמים,²⁹ והסיקו שם שלרשב"ג יכול לומר שונא מתנות יחיה, עיי"ש. אבל בתוספתא מפורש הטעם, ולרשב"ג משום כבוד אבותיו אין חולקין את האבולין של משנתנו עד שלא יבטל השם מירושתו של כל אחד מן הבנים. וכשם שראו פגם בדבר המסויים שרכש האב בגזילה,³⁰ כן ראו כבוד האב ברכוש שהניח, שנקרא על שמו, והרי במשנתנו שם שנו יחד עם טריקלין גם מרחץ, ומפורש במשנתנו ע"ז ספ"א שנקרא על שמו.³¹ ולפ"ז אין דינו של רשב"ג אלא ביורשין, ועיין בשו"ע חו"מ סי' קע"א סעיף ו' ואילך ובנו"כ שם בעיקר הדינים.

footnotes: ²⁹ "גוד, או אגוד" לא נזכר לא בתוספתא ולא בירושלמי, עיין מ"ש בגנזי קויפמן ח"א (בודפשט תש"ו), עמ' 61. ³⁰ עיין בבלי ב"מ ס"ב א', ב"ק צ"ד ב'. ³¹ וכן היה רגיל מאד בזמן העתיק לקרוא את המרחץ בשם בעליו, עיין במשנת ע"ז ספ"א, הוצ' Elmslie, עמ' 17, שציין למ"ע Hermes ח"ט, עמ' 417 ואילך (ושם מציין תשעה עשר מרחצאות שנקראו על שם בעליהם).

38-39. **ושאר כל הדברים ששם הראשון קרוי עליהן, הרשות בידו.**כלומר, דוקא באיבולין (ושמא גם בטריקלין) מצריך רשב"ג שהשם הראשון יהא קרוי על שני החלקים, אבל בשאר הדברים אם אחד מסכים לקבל הפחות והשני את החלק בשם הראשון, הרשות בידו. והוא נגד הטעם שנתנו בבבלי לרשב"ג משום שונא מתנות יחיה.

39-40. **פתחים שבחצר, גדולים של אחד וקטנים של אחד, גדולים אין להם אלא ארבע אמות וכו'.**בריייתא בבבלי י"א א', עיי"ש. ושם גם עיקר הדין: פתחים שבחצר יש להן ארבע אמות. ולעיל שם: תניא נמי הכי אין חולקין את החצר עד שיהא בה שמונה אמות לזה ושמונה אמות לזה. וכן שנו בירושלמי פ"א ה"ז, י"ג ע"א, בשם בר קפרא. ומשום זה אמר ר' יוחנן (בירושלמי ובבבלי שם): ארבע אמות שאמרו במשנתנו (פ"א מ"ו) חוץ משל פתחים. ועיין בראשונים שם בסוגיין ומ"ש להלן בעניין הקניין של ד' אמות לפני הפתחים. ובעניין מחלוקת רב הונא ורב חסדא, עיין בירושלמי שם, י"ג ע"א, מסורת אחרת.

40-41. **וקטנים נותנין להם ארבע אמות לכל אחד ואחד.**בבבלי י"א א' הנ"ל נוסף: והשאר חולקין בשוה. אבל בתוספתא כאן לא נכנסו כלל לעניין חלוקת שאר החצר, ומדברים בעיקר הדין של פתחים. ועיין בראשונים בבבלי ומ"ש להלן.

42. **זה שנוטל פתח הגדול אין לו [אלא] ארבע אמות.**כ"ה בד ובכי"ע. ובכי"ו נשמטה המלה "אלא" בטעות. ובבא זו משמיעה לנו שאין הבדל בין פתח גדול לקטן לעניין ארבע אמות, ואין מנכין לו לגדול מן השטח.

44. **נוטל ארבע אמות כנגדו וארבע אמות בחצר.**וכ"ה בכי"ע. ובד: נוטל ארבע אמות בחצר (והשאר חסר שם). וגירסת ד נכונה בעיקרה, ואף לפנינו צ"ל: נוטל כנגדו, וארבע אמות בחצר. ובבבלי הנ"ל: היה לזה פתח רחב שמנה אמות נוטל שמנה אמות כנגד הפתח וארבע אמות בחצר וכו' הכי קאמר נוטל שמנה אמות באורך החצר וארבע אמות ברוחב החצר.

44-45. **פחות מיכן, משלימין לו את המדה כנגדו.**כלומר, אם הפתח לא היה רחב ד' אמות, משלימין לו את האמות מן הצדדין. וכן ברא"ש פ"א סוף סי' ל"ח: ואם לא היה הפתח רחב כי אם שתי אמות מ"מ נוטל ארבע אמות על ארבע אמות. ועיין במאירי שם, עמ' 75.

45. **נותנין לו מכניס ומוציא ארבע אמות בחצר.**בבבלי י"א א' היא פתיחת הברייתא בעיקר הדין (עיין לעיל, שורה 39, ד"ה פתחים), וכאן היא נתינת טעם למה שאמרו למעלה. ובחי' הרמב"ן י"א א' הביא את דברי הירושלמי פ"א ה"ז, י"ג ע"א: ארבע אמות שאמרו לא שהן לו לקיניין, אלא שיהא מעמיד בהמתו לשעה, ופורק חבילתו. ומוסיף: וכן מצאתי בתוספתא ששנו בכל מקום³² נותנין לו מכניס ומוצי' ארבע אמו' בחצר. וכן הוא הלשון בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תתק"י: ושנו בתוספתא בכל מקום נותן לו מכניס ומוציא וכו', והעתיק מן הרמב"ן, והוא בעצמו חלק עליו והפנה לחידושיו בב"ב שם, שחלק על הרמב"ן, והסיק שהבבלי חולק על הירושלמי. וברא"ש ב"ב פ"א סי' ל"ח הביא את הירושלמי ואת התוספתא כאן, עיי"ש. ועיין בעליות דרבינו יונה ב"ב י"א א', בחי' הרשב"א, בר"ן ובריטב"א שם. ובתוספתא עצמה הפירוש ברור. ועיין במה"פ ב"ב פ"א ה"ה, ד"ה ארבע אמות, שהאריך ובאר את השיטות.

footnotes: ³² כלומר, בכל מקום בתוספתא, עיין להלן בסמוך שורה 48–49.

45-46. **זבל שבחצר מתחלק לפי פתחים.**ירושלמי ב"ב פ"א ה"ז, י"ג ע"א, בבלי י"א ב'.

46. **ואכסניא לכל אדם.**וכן בד: ואכסניס, וצ"ל: ואכסניא. ובכי"ע: ואכסדרא לכל אדם, וכן בירושלמי הנ"ל: באכסדרא לפי אדם, ובכיר"ז שם: באכסדייה, וצ"ל באכסדרה. כלומר אכסדרא מתחלקת לפי הדרים בבית, עיין בפירושי לכיר"ז. ובבבלי י"א ב' הנ"ל: אכסניא לפי בני אדם. ועיי"ש בפירש"י. והנכון כיש מפרשים שברי"ף פ"א סי' תרמ"ט שהכוונה לאכסנאים, לאורחים שלנו שם, ועיי"ש בהגהות הב"ח אות ג' ואות ד'. ובחי' הרמב"ן שם: ור"ח ז"ל כתב לכל בני אדם, ופירש שכל הקודם בהם זכה, ובתוספת' נמי כך מצינו לכל בני אדם. ועיין בהגהות ר"מ שטרשון י"א ב'. ובס' הנר לר"ז אגמאתי 177 ע"ב: דתניא נמי בתוס' בבא מציעא דנזיקין זבל שבחצר מתחלק לפי פתחים ואכסניה לפי בני אדם. והעתיק את לשונה שבבבלי וציין למקורה, כדרכו. ועיין מ"ש להלן הי"ט, שורה 69–70, ד"ה רצו בני הפנימית.

46-47. **הפתח פתוח למרפסת, אין לו אלא ארבע אמות, מרפסת עצמה וכו'.**וכ"ה בכי"ע. ובד חסרה המלה "אלא", ולפנינו הכוונה שאין לו אלא ד' אמות של המרפסת עצמה, וכמו שמפרש להלן. ובבבלי י"א ב': ת"ר בית שער אכסדרה ומרפסת יש להן ד' אמות. והוא כמו שמסיים כאן: מרפסת עצמה יש לה ארבע אמות. ואשר למרפסת, עיין בערוך ערך מרפסת ובפירוש רבינו יהונתן על הרי"ף עירובין פ"ח מ"ג, וברש"י כאן, וכולם פירשו שהכוונה לסולם של המרפסת שיש לו ד' אמות, ובוודאי שהדין דין אמת, אבל להלן בסמוך שנינו במיוחד על דין הסולם, עיין מש"ש. ומן המציאות הארץ ישראלית אנו יודעים שבנו לפעמים בית בצד גבעה, והמרפסת היתה סמוכה לקרקע החצר, וכמו שאמרו בירושלמי עירובין ספ"ח, כ"ה ע"ב: המרפסת הגג והחצר מצטרפין בארבע אמות וכו' בשוה, עיין מ"ש לעיל ח"ג (עירובין), עמ' 431.

47. **חמשה פתחים פתוחין למרפסת וכו'.**בבלי י"א ב' הנ"ל.

48-49. **מי שיש לו אכסדרה לפנים מחצירו, בזמן שמגופפת נותנין לו מכניס וכו'.**בד ובכי"ע לנכון: לפנים מביתו וכו'. וכן בס' האשכול ה' מזוזה הוצ' אלבק עמ' 195: ופורש בתוספתא מי שיש לו אכסדרא לפנים מביתו, בזמן שמגופפת נותנין לה ארבע אמות ומכניס³³ ומוציא. ועיין לעיל, שורה 45, ומ"ש בשם הרמב"ן והרשב"א שם. ובבבלי י"א ב': אמר רב הונא אכסדרה אין לה ד' אמות, טעמא משום פירוק משאו, הכא אפשר דעייל לגואי ומפרק. מתיב וכו' שערי אכסדראות יש להן ד' אמות וכו', באכסדרה רומייתא. ופירש"י: מוקפות דפנות נמוכות שאין מגיעות לתקרה. והיא ההלכה שלפנינו, ועיין שם בפירש"י. אבל שאר מפרשים פירשו שבאכסדרה שאין לה דפנות כלל (אינה מגופפת) אין דרך להשאיר שם כלים, והיא פנויה לפרוק משאו.

footnotes: ³³ צ"ל: מכניס, או שיש כאן וי"ו הפירוש.

50-51. **סולם הצורי יש לו ארבע אמות, ולמצרי אין לו ארבע אמות, ואם היה קבוע במסמר, יש לו ארבע אמות.**במשנתנו ב"ב פ"ג מ"ו: סולם המצרי אין לו חזקה, ולצורי יש לו חזקה. כלומר, אם אחד מן השותפין, או אחד מן השוק, טוען שמכר לו את מקומו, יש לו חזקה. והביאו תוספתא זו בחי' הרשב"א, בחי' הריטב"א, בחי' הר"ן ב"ב נ"ח ב', ובנ"י פ"ג סי' תשנ"ד ללמדנו שבקבוע במסמר, אף למצרי יש לו חזקה. ועיין מ"ש לעיל ח"ג (עירובין), עמ' 426 ואילך. ואשר לפירושו כאן, נראה שמדברים בסולם של עלייה,³⁴ ובסולם צורי דווקא, שיש לו חזקה, ודינו כפתח קבוע.³⁵ ואמרו להלן בסמוך שאין לעלייה ד' אמות, והוא בשיוצא דרך הבית, אבל אם היה לה סולם צורי, או מצרי קבוע במסמר, דינו כפתח, ויש לו ד' אמות. ועיין מ"ש לעיל, שורה 46–47, ד"ה ואשר למרפסת. ועיין בירושלמי עירובין פ"ז ה"א, כ"ד ע"ב. ועיין מ"ש לעיל עירובין עמ' 427 הנ"ל, בהגדרת הירושלמי והבבלי של סולם מצרי.

footnotes: ³⁴ עיין מ"ש לעיל ח"ה, יום טוב, עמ' 924. ³⁵ עיין ירושלמי עירובין ספ"ו, כ"ד ע"א, שם פ"ז ה"א, כ"ד סע"ב, בבלי שם נ"ט ב'.

51-52. **היציע, והדות, והעליה, אין להן ארבע אמות.**חי' הרמב"ן ב"ב נ"ט ב', ס' הצבא בתמים דעים סי' רכ"ו, מ"ו ע"ד, חי' הר"ן ב"ב ס' א', עמ' 227. ומסיים הרמב"ן: ופותחה לתוך ביתו, וכיון שהיא פתוחה לתוך ביתו אין לה ד' אמות בחצר, שיכול הוא לפרק משאו ולהכניסו בפתחו של בית. ובמשנתנו ב"ב פ"ג מ"ז: בנה עלייה על גבי ביתו, לא יפתחנה לחצר השותפין, אלא אם רצה בונה את החצר לפנים מביתו, ובונה עלייה על גבי ביתו, ופותחה לתוך ביתו. ופירש הרמב"ן הנ"ל את משנתנו ע"פ התוספתא באן. ועיין ברשב"א ובריטב"א שם. ועיין בברייתות שלהלן בסמוך. ועיין ר"מ פ"ה מה' שכנים ה"ח במ"מ ובכ"מ שם. ועל יציע עיין מ"ש לעיל ח"ג (עירובין), עמ' 466, וח"ד (פסחים), עמ' 474.

52. **חולית הבאר יש לה ארבע אמות.**ירושלמי ב"ב פ"א ה"ז, י"ג ע"א, ושם: אף חוליית הבור וכו'. והתוספתא כאן אינה מבדילה בין באר ובור, וכן להלן בסמוך. ואף מסביב לבור הוא מפרק את הדליים מעל כתפו, ומסדרם כדי להעבירם לתוך ביתו.

52-53. **באר הקרוב לאמה מתמלא ראשון, ואם קדם השיני ומילא, הרי זה זריז ונשכר.**לעיל יבמות פ"ד ה"ד, עמ' 11: בור הקרוב וכו', ועיין מ"ש לעיל בסמוך. ועיין במסורת התוספתא שם, ומ"ש לעיל שם ח"ו, עמ' 26.

53-54. **בנה בית לפנים מביתו, אין לו בחצר אלא ארבע אמות בלבד.**בד: בנה בית לפנים מגנתו וכו'. ובכי"ע: קנה בית לפנים מביתו וגינה לפנים מגינתו אין לו בחצר וכו'. וכן מעתיקים בשם התוספתא בחי' הרמב"ן ב"ב נ"ט סע"ב ובס' הצבא הנ"ל, בחי' הרשב"א ס' א', בחי' הריטב"א והר"ן שם, עמ' 228, ובנ"י שם פ"ג סי' תשנ"ז. ופי' הרמב"ן קנה בית בחצר אחרת, או גינה אחרת, לפנים משלו וכו'. ועיין להלן.

54-55. **חלק בית לפנים מביתו, וגינה לפנים מגינתו וכו'.**וכ"ה בחי' הרמב"ן והר"ן, הנ"ל, ושאר הראשונים הנ"ל קיצרו והשמיטו בבא זו. ובכי"ע בטעות: הלוקח³⁶ ביתו וכו'. ובד: חלק בית לפנים מביתו, וגינה לפנים מביתו, וגינה לפנים מגנתו וכו'. ויש כאן כפילות בטעות.

footnotes: ³⁶ וצ"ל: החולק.

55-56. **ולא יפתחם לחצר השותפין, אבל פותחין לתוך שלו.**בד בטעות: אבל פותחין לתוך שלוש. ובכי"ע ובשאר הראשונים הנ"ל: אבל פותחן (פותחם) לתוך שלו, והגירסא פותחין (במקום פותחן) אינה ט"ס, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, סוף עמ' 1244 ואילך. וביארו הראשונים הנ"ל את העניין ע"פ משנת ב"ב פ"ג מ"ז, עיין מ"ש לעיל שורה 51–52, ד"ה היציע. והראשונים הנ"ל ציינו גם לתוספתא להלן ב"ב פ"א סה"ד, עיין מש"ש.

56-57. **מי שיש לו פתח במבוי, אין בני מבוי כופין אותו לעשות הימנו דלת למבוי וכו'.**במשנתנו (ב"ב פ"א מ"ה): כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר. ולמשנה זו נסמכה הברייתא שלנו. וכל הברייתות שלנו³⁷ הובאו ברי"ף ב"ב פ"א סי' תרי"ט, בפי' הר"י מיגש שם ז' ב',³⁸ ביד רמה ז' ב' סעי' ע"ו, באו"ז ב"ב סי' י"ד, ב' ע"ד, ברא"ש ב"ב סי' כ"ג, נ"י שם סי' תרי"ט, וחלק מן הברייתות גם בעיטור ח"א, חלוקת קרקעות, הוצ' רמא"י, כ"ד ע"ד, חי' הרשב"א ב"ב ז' ב', שו"ת שלו ח"א סי' תתקי"ב, מאירי ז' ב', עמ' 48, רא"ש ב"ב פ"א סי' מ"ד, חי' הר"ן ז' ב', עמ' 40, ושו"ת הריב"ש סי' רנ"ג. וכן פסקה הר"מ בפ"ה מה' שכינים הי"ג ובטור חו"מ סי' קס"ב. והנה בכל הראשונים הנ"ל (חוץ מן האו"ז) הלשון הוא: אין בני מבוי כופין אותו לעשות דלת למבוי, והמלה "הימנו" חסרה שם. ברם אין עדות זו שוה הרבה, שהרי הרי"ף דרכו לנסח את ההלכה, ותכופות לא דייק במלים בודדות, וכל שאר הראשונים הנ"ל העתיקו מן הרי"ף, וכמה מהם הזכירו כן בפירוש, או שהעתיקו אחד מן השני, וממילא ברור שהגירסא לעשות הימנו דלת שהיא מקויימת גם ע"י ד וכי"ע היא הנכונה. תדע לך שהוא כן שהרי באו"ז הנ"ל, שהוא בוודאי ג"כ העתיק מן הרי"ף גורס: לעשות הימנו דלת. וכבר כתבנו במבוא לירושלמי כפשוטו, עמ' כ"ד: "ועל דבריו (כלומר, על דברי בעל או"ז) יש לסמוך כמו על כ"י ממש". ודרכו היה לבדוק במקור (ולפעמים בכמה נוסחות) כשהעתיק את הנוסח. ואמרנו בתחילת דברינו כאן שהתוספתא נסמכה למשנתנו ששנתה שבני חצר כופין את בן החצר לעשות דלת לחצר, ומוסיפה הברייתא שמי שיש לו פתח במבוי,³⁹ ובני המבוי רוצים שיעשה ממנו⁴⁰ דלת למבוי אין יכולין לכופו. והכוונה שלהם היא שאם בעל הפתח הוא בסוף המבוי, כשיעשה דלת בתוך פתחו, הרי כשיפתח אותה תסתום את פתח המבוי, ויהא מותר לטלטל בו, עיין בירושלמי עירובין פ"א ה"א, י"ח ע"ד (בברייתא של ר' הושעיא) ולהלן במה"פ שם, ד"ה ולא דא, ובבבלי שם ו' ב'. והסיק הר"י מיגש שם (וממנו ביד רמה ועוד) שהוא הדין שהוא יכול לכוף את האחרים שלא יעשו דלת למבוי, אלא יתירוהו בקורה. ועיין מ"ש להלן בסמוך.

footnotes: ³⁷ חוץ מן ההלכות י"ט-כ"ב. ³⁸ בהוצ' שלפנינו של הר"י מיגש חסרה הרישא, אבל בס' הנר לר"ז אגמאתי, 172 ע"ב, העתיק את כולה בשם הר"י מיגש. ורמז לו גם הרב המגיד בפ"ה מה' שכנים הי"ג. ³⁹ והוא גר לבדו בחצר, ואין מי שיכוף אותו לעשות דלת לחצר. ⁴⁰ כלומר שיוציא ממנו, מתוך הפתח שלו.

57. **שיכול לומר רצוני שאכנס בחבילתי על פתחי.**בכי"ו בטעות: רצוי, ונשמטה הנו"ן, אבל בד, בכי"ע ובראשונים: רצוני. ופירושו (לפי מה שכתבנו לעיל) שהוא יכול לטעון, אם דלת הפתח שלי תהיה פתוחה הרי תסתום את המבוי ואצטרך לפתוח אותה כשחבילתי על כתפי (או שאצטרך לפרוק אותה), ואם תהיה סגורה אצטרך לפתוח אותה כשחבילתי על כתפי, וברצוני להכנס ישר לתוך הפתח בחבילתי ולפרוק אותה שם. ועיין במאירי הנ"ל, עמ' 48, ששאל למה בחצר כופין אותו בני החצר לעשות דלת, עיי"ש מה שתירץ. ובאמת בחצר הרי הדלת יכולה להיות פתוחה לפנים החצר ביום, ובלילה סוגרים אותה. וגם כאן הגירסא בנוסחאות של התוספתא: על פתחי. וכ"ה באו"ז הנ"ל (עיין מ"ש לעיל). אבל ברי"ף, בר"י מיגש, ביד רמה, במאירי וברשב"א וברא"ש סי' כ"ג הנ"ל: עד פתחי. ובעיטור וברא"ש הנ"ל סי' מ"ד: על כתיפי. ובנ"י ובריב"ש הנ"ל: על כתיפי עד פתחי. ובשו"ת הרשב"א הנ"ל: רצוני שאכנס בחבילתי על כתפי עד הפתח. ואין כאן אלא פירוש, ולא גירסא אחרת.

58-59. **שלא להושיב ביניהן לא חייט, ולא בורסי, ולא אחד מכל בעלי אומניות וכו'.**רי"ף, ר"י מיגש (גם בהוצאות שלפנינו) יד רמה, או"ז, מאירי, מ"מ פ"ה מה' שכינים ה"ד, נ"י הנ"ל. וכל הברייתא בבבלי ב"ב כ"א ב'. ובהוצ' שלפנינו שם שנו גם "ולא מלמד תינוקות", וזו היא הוספה ע"פ התוספות, וחסר בכי"י ובראשונים. ובכי"י אוקספורד ורומי וביד רמה שנו שם "ולא ספר",⁴¹ וכן מעתיק באו"ז הנ"ל גם מן התוספתא כאן. ובטעם הדבר, עיין בר"י מיגש, ברש"י בבבלי שם, ברשב"א ובשאר ראשונים שם.

footnotes: ⁴¹ עיין דק"ס שם, עמ' 97, הערה נ'.

59-60. **לשכנו אין יכולין לכופו. רבן שמעון בן גמליאל או' אף לשכנו יכולין לכופו.**בבלי הנ"ל, ועיין להלן ב"ב פ"א ה"ד. ופירש הר"י מיגש הנ"ל שדווקא באחד מן החוץ מעכבין, אבל לא בזה שכבר דר במבוי, ובפירוש אחר שם פירש שאפילו במי שדר במבוי מעכבין, כמו בחצר (עיין בבלי כ"א א'), אלא שאם כבר יש במבוי בעל אומנות כזו, ולא מיחו בו, אף הוא כמוהו. ועיין במאירי ז' ב', עמ' 48, הנ"ל, ובמפרשים לבבלי כ"א ב' הנ"ל. ועיין הפירוש בעיטור, מודעא, נ"ג ע"ג, ועיי"ש בשער החדש אות תשנ"א ואות תשנ"ה. ועיין ר"מ פ"ו מה' שכינים ה"ח. ועיין מ"ש להלן ב"ב פ"א ה"ד הנ"ל, וכנראה שהן שתי ברייתות דומות אבל לא עניין אחד.

60-61. **מי שיש לו בית בחצר אחרת, בני חצר אחרת משעבדין אותו לעשות עמהן דלת נגר ומנעול לחצר.**רי"ף, יד רמה, עיטור, או"ז, חי' הרשב"א, מאירי הנ"ל, פיסקי רי"ד במעט דבש של ששון, עמ' ל"ח, שו"ת מהר"מ ב"ב, הוצ' מק"נ סי' כ"ח, עמ' 277 (= מרדכי ב"ב סוף סי' תע"ה) רא"ש ב"ב פ"א סי' כ"ג הנ"ל, מ"מ פ"ה מה' שכינים ה"ב, חי' הר"ן ב"ב ז' ב', עמ' 44, אגודה ב"ב סי' ט"ו, כ"ח ע"ד. ופירש במאירי הנ"ל: שמי שיש לו בית בחצר ואינו דר בה, לא הוא ולא אחר במקומו, בשאלה או בשכירות, בני חצר משעבדין אותו לעשות עמהם דלת ונגר ומנעול. ומכל מקום פרשו קצת מפרשים שאין כופין את זה במפתח, שאף הוא אומר אין רצוני להתעכב על הדלת, הא בשאר מינין שיהא הדלת סגור כופין אותו, אעפ"י שאינו דר שם. וכוונתו לעיטור הנ"ל, עיין בשער החדש שם אות מ"ח. ועיין ר"מ פ"ה מה' שכנים ה"ב.

61-62. **ושאר כל הדברים אין יכולין לכופו. אם היה שרוי עמהן באותה חצר, משעבדין אותו על הכל.**הראשונים הנ"ל, ועיין בר"מ הנ"ל, ולעיל שם בה"א. וצ"ע אם הכוונה גם לבית שער שנשנה במשנתנו, או לדברים שנהגו בני המדינה לעשותם, עיי"ש בר"מ בה"א.

62-64. **מי שיש לו חצר בעיר אחרת, בני העיר משעבדין אותו לחפור עמהן בורות שיחין ומערות, ולתקן את המקוואות ואמת המים.**בכי"ו נכפל בטעות "משעבדין אותו".⁴² ובד נשמטו ע"י הדומות המלים "מי שיש לו חצר בעיר אחרת בני העיר משעבדין אותו", והשאר כלפנינו. ובכי"ע: מי שיש לו חצר בעיר אחרת, בני העיר משעבדין אותו לחפור להם בורות שיחין ומערות ואמת המים וכו', "ולתקן את המקוואות" חסר שם. וצוקרמנדל השמיט כל בבא זו בטעות. ובחי' הרשב"א ז' ב' הנ"ל גורס כגי' ד וכי"ו ("ולתקן את המקוואות"), אבל כנראה שיש כאן אשגרה מלעיל שקלים פ"א ה"ב, עמ' 200, והנכון הוא כגי' כי"ע, וכ"ה ברי"ף, יד רמה, או"ז, פיסקי רי"ד, סמ"ג עשין פ"ב, קס"ד ע"א, רא"ש פ"א סי' כ"ג, מאירי, שו"ת הריב"ש סי' רי"ד הנ"ל ונ"י ב"ב פ"א סי' תרי"ח. וכ"ה בר"מ פ"ו מה' שכינים ה"ג, ובכולם חסר "ולתקן את המקוואות". וכן הובאה ברייתא זו בשו"ת מהר"מ ב"ב, הוצ' מק"נ סי' נ"ח, סוף עמ' 276 (= מרדכי הנ"ל), תשובת ר' אביגדור כ"ץ במרדכי ב"ב פ"ב סי' תקי"ח, אגודה ב"ב סי' ט"ו הנ"ל, חי' הר"ן ז' ב', עמ' 44, ושו"ת הריב"ש סי' קל"ב (בשאלה), וכולם קיצרו והשמיטו גם "אמת המים". ואשר לפירוש הברייתא פירש הר"י מיגש (לפי ס' הנר הנ"ל): שאלמלא אותן שיחין ומערות לא היה אדם יכול לדור באותה העיר, ונמצאת אותה העיר חרבה וכו'. ובחי' הר"ן הנ"ל כתב על משנתנו ב"ב פ"א מ"ה :⁴³ פי' דווקא שקנה שם בית, ודר שם, הא קנה ולא דר אינו כאנשי העיר, אלא לדבר שהוא תועלת לדירתו, אבל לא לדברים אחרים, והכי איתא בתוספת' דגרסי התם מי שיש לו חצר בעיר אחרת כופין אותו לבנות עמהם בורות שיחין ומערות, ושאר הדברים אין מחייבין אותו, כלומר שאין מחייבין אותו אלא בדברים שהן תועלת דירתו, דמתוך שיש בורות שיחין ומערות באין לדור שם ושוכרין אותה, ואם רצה למוכרה מוכרה ביותר, ואם היה שרוי עמהם וכו', ומהכא משמע דלאו דוקא קנה אלא הוא הדין מי שיש לו חצר בעיר אחרת. וכוונתו שהוא הדין אם עכשיו דר בשכירות, או בשאלה, דינו כאנשי העיר, ולא דברה התוספתא,⁴⁴ אלא בשאינו דר שם.

footnotes: ⁴² כלומר, משעבדין אותו, בני העיר משעבדין אותו לחפור. ⁴³ כלומר, קנה בה בית דירה הרי הוא כאנשי העיר מיד. ⁴⁴ כלומר, שבשאר דברים אין מחייבין אותו.

64. **ושאר כל הדברים אין משעבדין אותו.**כלומר, שאר הדברים שנשנו במשנתנו ב"ב פ"א מ"ה ולהלן הכ"ג. ועיין בשו"ת מהר"מ ב"ב הנ"ל.

64-65. **ואם היה שרוי עמהן באותה העיר, משעבדין אותו על הכל.**כלומר הרי הוא כאנשי העיר מיד אע"פ שלא קנה שם בית אלא דר שם בשכירות, או בשאלה, עיין בחי' הר"ן שהעתקנו לעיל בסמוך. ועיין בהגהות הרמ"א חו"מ סי' קס"ג סעיף ב' ובבאור הגר"א שם.

65-66. **כופין בני חצר זה את זה לעשות לחי וקורה למבוי.**וכ"ה ("בני חצר") גם בד ובכי"ע. אבל ברי"ף, ר"י מיגש,⁴⁵ ראב"ד⁴⁶ ושטמ"ק ב"ב ד' ב', יד רמה, או"ז, פיס' רי"ד הנ"ל, שו"ת מהר"מ בר ברוך, הוצ' מק"נ סי' תתס"ה,⁴⁷ עמ' 320, רא"ש הנ"ל, טור חו"מ סי' קס"ג, שו"ת מהר"ח או"ז סי' קנ"ג, מאירי ד' ב', סוף עמ' 22, שם ז' ב', עמ' 49: כופין בני מבוי זה את זה, וכ"ה בר"מ פ"ה מה' שכנים הי"ב. וכ"ה בירושלמי ב"ב פ"א ה"ז, י"ג ע"א, ועירובין פ"ז הי"א, כ"ד ע"ד. ועיין גם בבבלי עירובין פ' סע"א. ולעצם העניין עיין בשו"ת מהר"ח או"ז ומהר"מ בר ברוך הנ"ל. ובנ"י ב"ב פ"א סי' תרי"ח הנ"ל (בד' קושטא): כופין בני העיר זה את זה וכו'.

footnotes: ⁴⁵ לפי ס' הנר לר"ז אגמאתי, 173 ע"א. ⁴⁶ בכתוב שם ב"הסגלה" חי"ד, עמ' 42. ⁴⁷ והובא בשו"ת מהר"י מינץ סי' ז'.

66-67. **כופין בני בקעה זה את זה לעשות ביניהן חריץ ובן חריץ.**רי"ף, ראב"ד, יד רמה, ס' הנר (לר"ז אגמאתי 173 ע"א), או"ז, פיסקי רי"ד, מהר"ח או"ז הנ"ל, עליות דר' יונה ב"ב ד' ב', עמ' כ"ג, חי' הרשב"א שם (י"ט ע"א מן הספר), מאירי (בשם הראב"ד), עמ' 22, ושם עמ' 49, רמב"ן ד' ב', ד"ה מתני', ומלחמות שם, רא"ש ונ"י הנ"ל, ופסקה הר"מ בפ"ו מה' שכנים ה"ב. ובחי' הראב"ד שבשטמ"ק הנ"ל הביא ברייתא זו והתקשה בה מאד, ושאל אם הדין הוא שיכול לכופו לעשות ביניהן חריץ ובן חריץ למה להם ההיקף שבחוץ (עיי"ש בבבלי ד' ב'), והרי ברייתא זו נשנית גבי הלכתא דדינא שאינן תלויות במנהג,⁴⁸ דומיא דכפייה בלחי וקורה, או בקניית ס"ת, עיי"ש שנדחק מאד. והנה הגירסא "ביניהן" היא בכל נוסחאות התוספתא ובכל הראשונים הנ"ל,⁴⁹ ומתוך המשא והמתן שם נראה שפירשו בין שדה של אחד לחבירו. ובמאירי הנ"ל, עמ' 22 (בשם הראב"ד): כופין בני בקעה זה את זה לעשות חריץ ובן חריץ, ר"ל בינו לבינו. וקשה להניח שחסרה לפניו המלה "ביניהן" שישנה בכל הנוסחאות, ואף בנוסח הראב"ד, אלא שפירשו כאן "ביניהן" בינו לבין חבירו, ואף שגם להלן שם, עמ' 49, העתיק בלי המלה "ביניהן". ובחי' הרמב"ן ובחי' הרשב"א תירצו שאין חריץ ובן חריץ מועילים אלא לגבי חיה, ובמקום שיש גדר אין צורך בהן, ומה שאמרו במשנת ב"ב ספ"ז: מקום הגדר, חריץ ובן חריץ (ועיין בבבלי שם ק"ז סע"ב ואילך), הוא במקום שנהגו לגדור בבקעה. ובס' הנר לר"ז אגמאתי, 173 ע"א: כופין בני בקעה זה את זה לעשות ביניהן חריץ ובן חריץ וכו', ר' יוסף הלוי ז"ל וכו' כופין בני בקעה לעשות להן חריץ ובן חריץ, פיר' כדי שלא תקפוץ החיה ותכנס לבקעה, כי ההיא דתנן (משנתנו הנ"ל) ומקבל עליו מקום גדר, חריץ ובן חריץ. ומדבריו מוכח שפירש שהכוונה היא שכופין בני בקעה לעשות להן גדר מסביב לבקעה, "כדי שלא תקפוץ החיה ותכנס לבקעה". וכן בעליות דרבינו יונה ד' ב', עמ' כ"ג: ואע"פ שאין השותפין כופין זה את זה לגדור, לא בין זה לזה ולא בינם לבין רשה"ר, אבל כופין זה את זה לעשות חריץ ובן חריץ סביבות הבקעה לשמור את הבקעה מן החיות, דתניא בתוספ' כופין בני בקעה זה את זה לעשות ביניהם חריץ ובן חריץ, פי' ביניהם בשותפות, ולעשות חריץ ובן חריץ כופין זה את זה, ולא לעשות גדר. וכן במאירי, עמ' 23, הנ"ל: ולא עוד אלא שלדעתי חריץ ובן חריץ לא בין אדם לחברו הוא, אלא חריץ לשפת כל הבקעה, בין כל הבקעה לבין רשות הרבים.

footnotes: ⁴⁸ כלומר, אם נהגו לגדור בבקעה, או שלא נהגו. ⁴⁹ חוץ משנים שנביא להלן.

67-68. **חמש חצרות הפתוחות למבוי אחר ונתקלקלו.. כולן משמשות עם החיצונה, והחיצונה משמשת לעצמה וכו'.**ובד: למבוי אחד ונתקלקלו וכו'. אבל בכי"ע חסר "ונתקלקלו", וחסר גם בשו"ת הרא"ש כלל ק' סי' ב' שהביא את כל הברייתא בשם התוספתא כאן. וכן חסר "ונתקלקלו" גם בברייתא שבבבלי ב"ב י"א ב'. ולפנינו אשגרה מלמטה בסמוך, כמו ששער בח"ד. ולשון הברייתא כשהיא לעצמה היא פשוטה, והמדובר הוא במבוי הרגיל שצדו אחד סתום, וצדו השני פתוח לר"ה, וחמש חצרות זו על יד זו פתוחות למבוי. ומלמדת הברייתא שהחיצונה (כלומר, החצר שהיא לצד רה"ר) משמשת לעצמה, וכולן משמשות עמה. ולשיטת רש"י וסייעתו שנתנו ד' אמות גם לפתחים הפתוחים למבוי, הרי הפירוש פשוט שהחיצונה משמשת לעצמה, שלה לבדה יש זכות של ד' אמות לפרוק המשא, אבל גם לשאר החצרות יש זכות מעבר לרה"ר, והן משמשות עם החיצונה. וכן הדין גם בשניה והלאה, אבל הפנימית (כלומר, הקרובה ביותר לצד הסתום) משמשת עם כולן, ומשמשת לעצמה, ואין אחרים משמשין אתה. ולשיטת הראשונים שחולקים על רש"י,⁵⁰ וסוברים שלא נתנו ד' אמות לפתחים שבמבוי, פירושו שהחיצונה משמשת לעצמה, כלומר, כנגד חצרה בלבד, אבל השאר משמשין עמה, ובפנימית הוא להפך, שהיא משמשת לעצמה, כלומר, כנגד חצרה, וגם עם השאר, אבל החיצונות אינן משמשות עמה, כמו שפירש הרא"ש בשו"ת הנ"ל, ואין צורך בדוחק שבתוספות י"א ב', ד"ה והפנימית. ועיין הסיגנון להלן, שורה 74 ואילך. ברם בברייתא עצמה לא נתבארו זכויות השימוש ותוצאותיהן המעשיות. ובבבלי י"א ב': אמר רב הונא אחד מבני מבוי שבקש לסתום כנגד פתחו, בני מבוי מעכבין עליו. מיתיבי חמש חצרות פתוחות למבוי וכו'. ומכאן שפירשו שהזכות של "לעצמה" היא לעניין סתימת המבוי, והפנימית שהיא משתמשת לעצמה ועם החיצוניות (אבל החיצוניות אינן משתמשות עמה) יש לה זכות לסתום את המבוי שכנגדה, וקשה לרב הונא שאמר שכל אחד שבקש לסתום (ואפילו הפנימי), החיצוניים מעכבין עליו. והנה בעיניין סתימת המבוי נחלקו הראשונים, ורש"י פירש שהכוונה להיקף מחיצות מסביב הארבע אמות, ור"ח פירש שהכוונה שהפנימית רוצה לסתום את רוחב המבוי כנגד פתחו,⁵¹ והר"מ (פ"ה מה' שכינים הט"ז) פירש שהכוונה לאחד שבנה איצטבא כנגד פתחו, וע"י כך צריכים העוברים להקיפה. ויש שפירשו שהכוונה היא אם יש רשות לפנימי לפתוח עוד פתח לצד פנים, עיין בר"מ הנ"ל, במאירי עמ' 80, ובשו"ת הרא"ש הנ"ל. והסיקו בבבלי שם שרב הונא סובר כר' שמעון בן אלעזר להלן בסמוך.

footnotes: ⁵⁰ עיין בתוספות ב"ב י"א ב', ד"ה אחד, ובשאר הראשונים במקומו. ⁵¹ עיין בתוספות הנ"ל (הערה 50) ובחי' הרמב"ן שם.

69-70. **רצו בני הפנימית לפתוח להן פתח ממקום אחר, יכולין לעכב על ידן.**בבבלי י"א ב': בעא מיניה רב הונא מרב אמי, אחד מבני מבוי שבקש להחזיר פתחו למבוי אחר בני מבוי מעכבין עליו, או אין מעכבין עליו. א"ל בני מבוי מעכבין עליו. אכסניא לפי בני אדם מתחלקת וכו'. והיא הגירסא שלפנינו וגירסת הגאונים, עיין בחי' הרמב"ן שם. אבל בכמה כי"י וראשונים חסר "א"ל בני מבוי מעכבין עליו" ופירשו שאין כאן אלא שאלה אחת, והיינו ששאל אם העיכוב הוא משום הספק, שמא אכסניא⁵² לפי הפתחים, ולפיכך יכולים בני המבוי לעכב שאם יחזיר את פתחו למקום אחר לא ישתתף עמהם, עיי"ש בחי' הרמב"ן, הרשב"א ור"מ פ"ה מה' שכינים הט"ו ובכ"מ שם. ועיין בדק"ס, עמ' 52, הערה ס'. והסתייע הרמב"ן גם מן התוספתא כאן שאין כאן עניין של מס, אלא ריבוי הדרך, כפי שמוכח מן העניין כאן, ובבבלי הנ"ל הן שתי בעיות. והתוספתא היא גם בשו"ת הרא"ש הנ"ל ובשו"ת הרשב"א ח"ב הנ"ל ובח"ג סי' קע"ה (בשם הרמב"ן). ועיין לעיל הי"ב ומש"ש שורה 46. ולפי פשוטו הכוונה כאן שבני המבוי שפותח בתוכו את הפתח יכולין לעכב עליו, מפני שמרבה עוברים ושבים שיבואו מרשות אחרת דרך המבוי החדש, כמו שפירשו הרמב"ן, הרשב"א ועוד. ובוודאי שבני המבוי שפתח מתוכו יכולים לעכב עליו, עיי"ש בחי' הרמב"ן.

footnotes: ⁵² ופירש אכסניא, אכסניא של מלך, ξένια, כלומר, מס בשביל החיילות המאוכסנים אם היא לפי הפתחים. ועיין ירושלמי ב"ק פ"ג ה"א, ג' ע"ג (בעניין אכסניי פרכא, ובפי' ר"י לוי שם, עמ' 67).

70-71. **היה סתום, ונמלך לפותחו, מעכב על ידן.**בבבלי הנ"ל: אין בני מבוי מעכבין על ידן. וכבר אמרו להלן שם שאם פרץ את פצימיו מעכבין על ידו.

71-72. **דברי ר', ר' שמעון בן לעזר או' חמש חצירות הפתוחות למבוי כולן משתמשות למבוי.**וכ"ה בבבלי הנ"ל. אבל בד ובכי"ע בטעות: דברי ר' שמעון בן אלעזר. חמש וכו'.⁵³ ובבבלי שם עניין פתיחת הפתח, ועניין אם היה סתום, היא ברייתא אחרת, ואינה המשך של חמש חצרות הנ"ל, ולפיכך שאלו חצרות מאן דכר שמיה, והחסירוה ושנו אותה כמו שהיא לפנינו, עיי"ש. ור"ש בן אלעזר סובר שגם החיצונות יכולות להשתמש במבוי כנגד הפנימיות, ואם יסתמו שם יצטרכו העוברים והשבים להדחק במקום יותר מצומצם וירבו אשפה וזבל. ותירצו בבבלי שרב הונא הסובר שכל בני המבוי יכולים לעכב הוא בשיטת ר' שמעון בן אלעזר.

footnotes: ⁵³ בד: הפתוחות לחנו', וצ"ל: למבו'.

72-73. **חמש דיוטאות משתמשות בביב אחד, ונתקלקל, כולן משתמשות עם הראשונה, והראשונה משמשת לעצמה.**בירושלמי ספ"א, י"ג ע"א: חמשה דיוטות שהיו משתמשות בביב (כ"ה בכיר"ז, ובדפוסים בטעות: בבית) ונתקלקל, כולהם מתקנות עם התחתונה, והתחתונה מתקנת כנגדה. ובד: חמש דיוטאת משתמשות בבת אחת וכו'. ובכי"ע: חמש חצירות משתמשות בביב אחד ונתקלקל הביב וכו'. ועיין בבלי ב"מ ק"ח א'. ולעיל בהי"ט דברו בזכויות החמש, וכאן מדברים בחובותיהן, והוא דין אחד, אם יש לו זכות שימוש, יש לו כנגדו חובת תיקון. ואם נתקלקל ונסתם הביב בראשונה (כלומר, בראשונה מן הקרקע, בתחתונה), הרי יצאו המים המזוהמים והשופכים לתוך כל הדיוטאות, והם כולם משתמשים בביב, לפיכך חלה על כולם חובת התיקון ביחד עם התחתונה.

74. **והשאר משמשות עם השנייה, והשנייה משמשת לעצמה.**וכאן אם נתקלקל הביב בשנייה יצאו המים לעליונות בלבד, אבל התחתונה לא איכפת לה בכך, ואין לה שום זכות שימוש במה שלמעלה ממנה, שאם יסתם שם הביב יכנסו המים לעליונות ולא לתחתונה. ובירושלמי הנ"ל: והשאר עם (כלומר, מתקנות) השנייה, והשנייה מתקנת כנגדה, והיא היא.

74-75. **שלישית שבכולן משתמש' לעצמה, ומשמשת עם כולן.**וכ"ה ("שלישית") גם בד ובכי"ע. ובירושלמי הנ"ל: והעליונה מתקנת כנגד' ומתקנת עם כולם. ואף לפנינו הכוונה השלישית שבכולן (חוץ מן השתים שמנו כבר, והיא החמישית), והיא העליונה.

75-76. **העשוי לכביסה אין ממחין בידו לגשמים, [לגשמי'] אין ממחין בידו לכביסה.**בכי"ו נכפל בטעות "לכביסה אין ממחין בידו". ובכי"ו ובכי"ע נשמטה המלה לגשמים שהסגרתי, אבל כ"ה בד, בחי' הרמב"ן ב"ב ו' א', בחי' הרשב"א שם (כ"ד ע"א מן הספר, אלא שיש שם כפילות מוטעה), בחי' הר"ן שם, עמ' 35, ובנ"י שם פ"א סי' תר"ו. ובירושלמי ב"ב ספ"א, י"ג ע"א: היו עשוין לגשמים, יכולין למחות בידן לכביסה, לכביסה, אין יכולין למחות בידן לגשמים. ופירש בפ"מ שאם היו בורות בחצר לקבל מי גשמים יכולים למחות זה על זה מלהשתמש שם לכביסה, אבל לא להפך. אבל כבר ראה בח"ד כאן שגם בירושלמי הכוונה לביבין, כמו שהוא בתוספתא לפנינו. והירושלמי חולק על התוספתא. ובבבלי ב"ב ו' א': אחזיק לנטפי אחזיק לשפכי, אחזיק לשפכי לא אחזיק לנטפי, ורב יוסף אמר אפילו אחזיק לשפכי אחזיק לנטפי. ופירש רש"י: היתה לו חזקה בחצר חבירו שיטפטף גגו מי גשמים לתוכו על פני כל אורך גגו בלא מרזב. אחזיק לשפכי. אם רצה עושה מרזב ויקלח כל מימי הגג במקום אחד, דהא עדיפא ליה לבעל החצר. ועיין ביד רמה במקומו, ובר"מ פ"ח מה' שכינים ה"ו. ובחי' הריטב"א שם: דנראין הדברים דאי כשהחזיק שירדו מגגו על חצר חברו בהא ליכא מאן דאמר דהחזיק לגשמים להוי חזקה למימי תשמיש, ואם שהחזיק בהם בביב של חברו שפתח לביתו, או למבוי, החזיק בכולן. וכן אמרו בתוספתא החזיק למי גשמים החזיק למי תשמיש. ורבינו שינה את לשון התוספתא וניסחה לפי פירושו, שהכוונה היא שאם החזיק לתשמיש (לכביסה) אין ממחין בידו לגשמים, וכן להפך, ופירושו דחוק מאד, ולפי העניין בתוספתא ובירושלמי אין מדברים כאן בחזקה. ובתוספת ראשונים (ירושלים תפרח"י) עמ' 131, העתקתי את לשון הרמב"ן הנ"ל שגרס כלפנינו בתוספתא בדפוסים ופירשה לעניין צינורות המקלחות מים מן הדיוטאות, והיינו שהביב נשתעבד לכל הדיוטאות ואין ממחין לא לגשמים ולא לכביסה. וההלכה הובאה לכאן מפני שבבבא שלפניה יש הבדל בשימוש הדיוטאות, והוא שבמי שופכין לא איכפת להם לתחתונות אם ישפכו בעליונות, ולא יגיעו אליהן, אבל במי גשמים לשתייה, או לכביסה, אין הבדל בין התחתונים לעליונים וכולם רוצים בביב מתוקן שיגיעו המים אליהם. והתוספתא אינה מחלקת בין מי גשמים (לשתייה) לבין מים לכביסה, ושניהם חיי נפש, כר' יוסי להלן הלכה ל"ה, שורה 114. ועיין לעיל שביעית פ"ו הכ"ה, עמ' 194, ומקבילות במסה"ת שם. ועיין מ"ש לעיל שם ח"ב, עמ' 569, והירושלמי כאן ספ"א הנ"ל מחלק ביניהן.

76-77. **חמש גנות משתמשות באמה אחת, ונתקלקלה, כולן מתוקנות עם העליונה וכו'.**וכן בירושלמי ב"ב ספ"א י"ג ע"א:⁵⁴ חמש גנות שהיו משתמשו' באמה וכו'. וכן בבבלי ב"מ ק"ח א': חמש גנות המסתפקות מים ממעין אחד וכו'. ועיין לעיל הט"ו, ושם מדברים באמה של הפקר, עיין מש"ש, שורה 52–53, ד"ה באר. והנה צרכי הגינות הם הפוכים מצרכי הדיוטאות בעניין ביב של שופכין, ובנידון דידן לא איכפת כלל לעליונות אם המים לא יגיעו לתחתונות, אבל התחתונות מעוניינות שהמים יגיעו להם, ואם לא יגיעו לעליונות אף להם לא יהיו מים, ולפיכך גם ההלכות כאן הפוכות מהלכות ביב של שופכין.

footnotes: ⁵⁴ בכיר"ז. ובהוצאות שלפנינו משובש.

79-80. **כופין בני חצר זה את זה לעשות לחצר גב גבוה עשרה טפחים.**וכ"ה ("גב") גם בד. ובכי"ע: גג וכו'. והנכון כלפנינו, וכ"ה גם להלן ב"ב פ"ב הי"ג: עשה להן גב⁵⁵ עשרה טפחים וכו', והוא מלשון המקרא,⁵⁶ ובלשון חכמים, גובה,⁵⁷ גבשושית, וכדומה. וגובה עשרה טפחים מספיק שלא יתפס עליו כגנב, ובמקום שאין היזק ראייה, ואין צורך בד' אמות (כמשנתנו ב"ב פ"א מ"ד). ועל עצם היזק ראייה, עיין בהגהות ר' מתתיהו שטרשון ב"ב ב' ב'.⁵⁸ ואפשר שהתנא סובר שהיזק ראייה לאו שמיה היזק, ועיין מ"ש להלן בסמוך ד"ה ר' יוסי.

footnotes: ⁵⁵ כ"ה שם בכי"ו ובכי"ע, אבל בד: גג. ⁵⁶ יחזקאל ט"ז כמה פעמים, ועיי"ש ברד"ק ט"ז, ל"ט. ⁵⁷ בבבלי ב"ק נ' ב': דעבד גובה ברה"ר. ⁵⁸ על מאמר רב: אסור לאדם לעמוד בשדה חבירו בשעה שהיא עומדת בקמותיה.

80. **בחזקת שנתן. שומעין לו שלא לסמוך את הקורה.**וכ"ה בד ובכי"ע. וכנראה שהברייתא סמוכה למשנתנו ב"ב פ"א מ"ד הנ"ל, בכותל חצר שנפל, שאמרו שם: בחזקת שנתן, ולפנינו פיסקא ממשנתנו. ופירש בח"ד שצריך למחוק את המלה "שלא", ופירושה ששומעין לשני אם רוצה לסמוך את הקורה על החצי שלו.

80-81. **לפיכך בחזקת שלא נתן. אין שומעין לו לסמוך את הקורה.**וכ"ה (לפיכך) גם בד, ובכי"ע חסרה המלה לפיכך. והכוונה כאן כאילו היה כתוב: בחזקת שלא נתן, לפיכך אין שומעין לו לשני אם רוצה לסמוך לו את הקורה, עיין במשנתנו הנ"ל, ולפנינו פיסקא ממשנתנו הנ"ל: בחזקת שלא נתן, כלומר ביותר מן השיעור שחייבו אותו חכמים.

81-82. **ר' יוסי או' אם היה שם אחד מעכב, הופך את החזית וכו'.**ר' יוסי סובר שאין כופין את השותפין לעשות מחיצה בחצר ודווקא "אם רצו" (כמשנתנו בב"ב רפ"א, ועיין בבלי שם, ב' ב') בונין באמצע אבל אם אחד מן השותפין מעכב אין כופין אותו, ומשום כך מי שרוצה לבנות בונה ועושה חזית לצידו, ולפיכך אם נפל הכותל העצים והאבנים שלו, כמשנתנו בב"ב פ"א מ"א ומ"ב.

82-83. **כופין בני העיר זה את זה לבנות להן בית הכנסת וכו'.**בה"ג ה' צרכי ציבור, ד"ו מ"ו ע"ג, הוצ' ר"ע הילדיסהיימר, עמ' 228. וברי"ף הנ"ל לעיל שורה 56–57, ד"ה מי שיש לו, דלג על הלכות י"ט-כ"ב, והמשיך אחרי "חריץ ובן חריץ" בהלכה שלנו. וכ"ה ביד רמה ז' ב' סי' ע"ו ואו"ז ב"ב סי' ט"ז ברא"ש ב"ב פ"א סי' כ"ד ובנ"י שם סי' תרי"ט, שצוינו לעיל שם, וכולם שאבו מן הרי"ף. וכן כתב הראב"ד שצויין לעיל שורה 65–66, ד"ה כופין בני חצר: דהא תוספתא⁵⁹ גבי הלכתא דדינא קתני לה, לפי שאין תלויות במנהג, דקתני התם כופין בני מבוי זה את זה לעשות להם לחי או קורה, כופין בני בית הכנסת זה את זה לקנות להם ס"ת. וכ"ה בשמו גם במאירי שם, סוף עמ' 22, ורבינו קיצר, אבל ברור שהעתיק מן הרי"ף ודלג על הלכות י"ט-כ"ב שהן בוודאי הלכות פסוקות, ואין תלויות במנהג. והברייתא שלנו הובאה גם בס' חסידים הוצ' מק"נ סי' תקכ"ו, עמ' 149, פיסקי רי"ד בס' מעט דבש הוצ' ששון, עמ' ל"ח, שו"ת מהר"מ ב"ב סי' תתקי"ח,⁶⁰ שם סי' תתרי"ו,⁶¹ הנ"ל, הוצ' מק"נ סי' תתס"ה,⁶² עמ' 320, סמ"ג עשין פ"ב, קס"ד ע"ב, שו"ת מהר"ח או"ז סי' קנ"ג, מאירי ב"ב, עמ' 49 (ושם בטעות: בני בקעה), חי' הר"ן ז' ב', עמ' 44, טור חו"מ ריש סי' קס"ג, רבינו ירוחם ס' אדם, נתיב ג' ח"ח,⁶³ מ"מ פ"ו מה' שכינים ה"א, אגודה ב"ב סי' ט"ו, כ"ה סע"ד, תשב"ץ ח"ג סי' ה', רשב"ש ריש תיקון סופרים (ביבין שמועה נ"ד ע"ד). ופסק הר"מ בפ"ו מה' שכנים ה"א. והנה הגירסא שלפנינו בתוספתא בכל הנוסחאות היא: לבנות בית הכנסת, וכן מעתיק בה"ג, ברי"ף ובראשונים הנ"ל (חוץ מאלה שנפרוט להלן). אבל ברא"ש ורבינו ירוחם הנ"ל: לקנות בית הכנסת. וכן בשו"ת מהר"מ ב"ב הוצ' מק"נ הנ"ל: לקנות להם בית הכנסת.⁶⁴ ובתשב"ץ ח"ג סי' ה' הנ"ל: שכתב (הרמב"ם הנ"ל) שיכולין בני העיר לכוף זה את זה לבנות בית הכנסת, וברייתא היא שנויה בתוספתא בפ' בתרא דמציעא והביאה הרי"ף ז"ל בפרק קמא דב"ב. ולשון התוספתא היא לקנות בית הכנסת, והוא ז"ל כתב לבנות. וכנראה, שמי שהוא קיצר וכתב לקנות בית הכנסת וספר תורה. ואעפ"י שאין שום הבדל למעשה בין הגירסאות עמדתי על כך באריכות, כדי להוכיח שאסור לנו להחליט בוודאות שיש כאן טעות סופר פשוטה בראשונים (קו"ף במקום בי"ת).

footnotes: ⁵⁹ כלומר, שכופין בני בקעה זה את זה לעשות ביניהן חריץ. ⁶⁰ = ד' קרימונא סי' י', תשובות מיימוניות השייכות לס' קניין סי' כ"ט, פיסקי ריקנטי סי' תפ"ד. ועיין מרדכי ב"ב פ"א ריש סי' תע"ח. ⁶¹ מרדכי הנ"ל, הגה"מ רפי"א מה' תפילה, שו"ת מהרי"ל סי' ל"ו, עיי"ש. ⁶² = שו"ת מיימוניות השייכות לס' קניין סי' כ"ז, שו"ת מהר"י מינץ סי' ז'. ⁶³ ושם: כד פשוט בתוספת דבתרא. ונראה שאין הכוונה לתוספתא פרק בתרא דב"מ, אלא לרא"ש ב"ב שממנו שאב. ועיין גם לעיל שם נתיב ב' ח"א. ועיין להלן הערה 65. ⁶⁴ אמנם באותה תשובה במיימוניות הנ"ל (לעיל הערה 62), וכן בשאר התשובות שציינתי לעיל, הגירסא היא "לבנות", אבל גם בשו"ת מהר"י מינץ הנ"ל (לעיל הערה 62): לבנות, אבל אח"כ הוא ממשיך: עוד איתא במרדכי פ"ק דב"ב אהא דכופין בני העיר זא"ז לקנות להם בית הכנסת וכו', מההיא דכופין בני העיר זא"ז לקנות בית הכנסת.

83. **ולקנות להן ספר תורה ונביאים.**וכ"ה בד ובכי"ע ובס' חסידים עמ' 228 הנ"ל, ולא נזכרו שם "כתובים". אבל בה"ג, ברי"ף ובראשונים הנ"ל: תורה ונביאים וכתובים. וכן פסק הר"מ הנ"ל.

83-84. **ורשאין בני העיר להתנות על השערים, ועל המדות, ועל שכר פועלין וכו'.**כל הברייתות בחי' הרשב"א ב"ב ט' א' (כ"ח ע"ב מן הספר), בשו"ת שלו ח"ד סי' קפ"ה ושו"ת מהרי"ק סי' קפ"א, ד' קרימונא, קנ"ט ע"א.⁶⁵ ובבא זו גם בבבלי ב"ב ח' ב'. ופירש ביד רמה שם סי' צ"א (וכנראה שהוא מפי' הר"ח, עיין בס' הנר לר"ז אגמאתי, 175 רע"ב): "רשאין להתנות על השערים שלא ימכרו סאה של חטים ביתר מכך וכך מעות, וכן שאר הדברים, ועל המדות שיהו גדושות, או להוסיף עליהן, ועל שכירות הפועלים שלא יהא רשות לפועל להשכר ליומו ביתר מכך וכך, ולא יהא רשות לבעל הבית לשכרו ביתר מיכן". וכן פירש במיוחס לרבינו גרשום שם. ונראה שהוא הדין להפך, שלא יישכר ליומו בפחות, ולא יהא רשות לבעל הבית לשכרו בפחות, אלא שרבותינו פירשו על התנאים והמצב שבזמנם.

footnotes: ⁶⁵ ושם: כך היא שנויה בתוספת' דפרק קמא דבבא בתרא.

84-85. **רשאין לעשות קיצתן.**וכ"ה בד ובכי"ע. וכ"ה ברשב"א הנ"ל, ברשב"ש סי' תט"ז, רד"ה ואומר, שם סי' תקע"ג. ועיין סמ"ק סוף סי' פ"ב. ובבבלי הנ"ל: ולהסיע על קיצתן. ובכי"פ שם: ולהסיע את קיצתן. ופירש בח"ד "לעשות" מלשון גט מעושה (גיטין פ"ט מ"ח), כלומר, לכפות ולהכריח שיצייתו לקיצתן. ואף בבבלי "להסיע" פירושו להעשיא, כלומר, לכפות ולהכריח, עיין בשנו"ס לעיל פסחים, עמ' 184, לשורות 17, 19, ועמ' 185 לשורה 21.

85. **רשאין בני העיר לומר כל מי שיראה אצל פל' יהא נותן כך וכך.**וכ"ה בחי' הרשב"א ב"ב מ' א' הנ"ל, וכ"ה בשו"ת שלו ח"ב סי' רס"ח. ובשו"ת המיוחסות סי' ס"ה (בד"ו): ובתו' תני' רשאין בני העיר לומר כל מי שיראה אצל פלוני ופלו' יתן כך וכך וכו'. וכן מעתיקה במהרי"ק סי' קפ"א הנ"ל. ובכפו"פ פמ"ד, הוצ' לונץ, עמ' תקצ"ד (ד"ו, עמ' ת"ו): וכדאיתא בתוספות שם רשאין בני העיר לומר כל מי שירצה (!) אצל פלוני יהא נותן כך וכך (ודבריו לקוחים משו"ת המיוחסות הנ"ל). ועיין בשו"ת הריב"ש סוף סי' קל"ב, שם ריש סי' שצ"ט, תשב"ץ ח"ב סוף סי' ט"ז, ועיי"ש ח"ג סי' כ"ד, מהרי"ק הנ"ל, שו"ת מהר"מ אלשקר סי' מ"ח וסי' מ"ט. וכנראה שפלוני זה היה מרוחק מטעם בני העיר, ועל כן גזרו קנס על כל מי שייראה אצלו.

85-86. **וכל מי שיראה אצל מלכות יהא נותן כך וכך.**בכי"ו בטעות: אצל פלנית,⁶⁶ ותקנתי ע"פ ד וכי"ע. וכן בספר מתיבות,⁶⁷ הוצ' רב"מ לוין, עמ' 80: ורשאין בני העיר להתנות כל מה שיראה אצל מלכות יהא נותן כך וכך. וכ"ה (כל מ י) בחי' הרשב"א הנ"ל, בשו"ת שלו ח"ב סי' רס"ח ובמיוחסות הנ"ל, בכפו"פ הנ"ל⁶⁸ ושאר ראשונים. ובתשובת ר"ת (מרדכי ב"ק סי' קע"ט): וכן מפורש בתוספתא על מי שיראה לשולטן, או להגמון, יתן כך וכך. ומלשונו משמע שפירש יראה, יראה, יחוי (בבבלי) ולהראות סתם למלכות פירושו למסור, דוגמת φαίνειν ביוונית. אבל בכי"ע: וכל מי שייראה אצל מלכות, אינו יכול להתפרש כן. ובשו"ת הרשב"א ח"ד סי' קפ"ה: רשאין בני העיר לומר כל מי שילך אצל מלכות וכו'. וקנסו את כל מי שיראו אותו אצל מלכות, שהרי אי אפשר להוכיח שלא גרם נזק, וליתר תוקף קנסו את כל מי שייראה שם. ועיין בראשונים הנ"ל (לעיל שורה 85, ד"ה רשאין).

footnotes: ⁶⁶ אמנם גירסא זו אפשרית, והכוונה לאשה שאינה הגונה, אבל גירסת ד וכי"ע מקויימת ע"י כל הראשונים, וגירסת כי"ו היא באשגרה מלעיל (אצל פלני). ⁶⁷ לפי ספר האשכול, הוצ' ר"ח אלבק, עמ' 164. ⁶⁸ בד"ו. אבל אצל לונץ בטעות: ירצה, כברישא, שהעתקנו לעיל בפנים.

86-87. **כל מי שתרצה או מ' שתרעה פרתו בין הכרמים יהא נותן וכו'.**בד: כל מי שרצה, או שתרעה פרתו בין הזרעים וכו'. ובכי"ע: וכל מי שתרעה פרתו בין הזרעים וכו'. ובחי' הרשב"א הנ"ל: כל מי שתרצה, או תרעה פרתו, בין הזרעים וכו' ובשו"ת שלו ח"ד סי' קפ"ה הנ"ל: וכל מי שתרעה בהמתו, או תרעה פרתו בין הזרעים וכו'. ובשו"ת הריב"ש ריש סי' שצ"ט הנ"ל: כל מי שתראה (כ"ה בד"ר) פרתו בין הזרעים וכו'. ובשו"ת מהר"מ אלשקר סי' מ"ט הנ"ל: וכל מי שתרעה פרתו אצל הזרעים וכו'. וכנראה שהגירסא הנכונה היא: כל מי שתרעה, או שתראה בין הזרעים וכו', כלומר קונסים אפילו את אלה שראו את בהמתם בין הזרעים, אפילו לא ראו אותה רועה שם. ושמא "מי שתרצה" היא גירסא ממוזגת, כלומר, מי שתי (= שתהי) רצה וכו'. השוה גי' ד.

87. **וכל מי שתראה בהמת פלנית יהא נותן כך וכך.**בד: וכל מי שתרעה בהמה פלוני יהא וכו'. ובחי' הרשב"א הנ"ל: וכל מי שירעה בהמת פלוני יהא נותן כך וכך. וכנראה שזו היא הגירסא הנכונה, וכאן קנסו את הרועה, ולא את בעל הבהמה.

87-88. **רשאין לעשות קיצתן.**וכ"ה בכל הנוסחאות וברשב"א הנ"ל, והברייתא חוזרת על מה שאמרה לעיל, ומלמדת שהם רשאין לכפות על קיצתן, על כל קנסות שקצצו.

88-89. **ורשאין הצמרין והצבעין לומר כל מקח שיבוא לעיר נהא כולנו שותפין בו.**בס' מתיבות, עמ' 80, הנ"ל: ורשאין בני העיר להתנות וכו', וכל מקח שיבא לעיר נהיה כולנו שותפין בו. ורבינו קיצר, ולא בבני העיר אנן קיימין אלא בבני אומנות, עיין להלן. והברייתא שלפנינו בחי' הרשב"א ב"ב ט' א', שו"ת שלו ח"ב סי' רס"ח, ח"ד סי' קפ"ה הנ"ל, מיוחסות סי' ס"ה הנ"ל, ח"ג סוף סי' קל"ה, כפו"פ פמ"ד, ריב"ש סי' שצ"ט הנ"ל, תשב"ץ ח"ג סי' מ"ה, רשב"ש סי' רי"א ומהרי"ק ומהר"מ אלשקר הנ"ל. ובשו"ת הרשב"א ח"ג סי' קל"ד: ובתוספתא בבא קמא אמרו יכולין הצבעין להתנות ביניהן כל מלאכה שתבא לידיהן שתהא לאמצע. ואין כאן אלא ניסוח ההלכה בלשון רבינו עצמו. ובשו"ת שלו ח"א סי' תרס"ד: ועניין התוספתא דהעמרים והצבעים שאמרת, דרך אחרת יש לה, דאינו מעניין זה⁶⁹ כלל, ואין מפרשין להכי.⁷⁰ ובבבלי ב"ב ט' א' אמרו שאם יש אדם חשוב בעיר אין בני האומנות יכולים להתנות. וכתב הרמב"ן שם שאפילו אם אין שם אדם חשוב, אין יכולים להתנות אלא אם כל בני האומנות מסכימים, שהם כעיר לעצמם, אבל חלק מהם שהתנו במה קנו, וכתב: ומצינו בתוספ' ורשאין הצמרין והצבעין לומר כל מקח שיבא לעיר נהא כולנו שותפין וכו', וכל זה בתנאי כל האומנין הוא, אבל שותפין שאמרו כל מקח שיבוא לידינו יהא הריוח בינינו במאי קנו וכו', וכ"ה בחי' הרשב"א בשמו ט' א'. ועיין בחי' הר"ן שם, עמ' 49, ובשו"ע חו"מ סי' רל"א סעיף כ"ח, ובבאור הגר"א שם ס"ק י"ג. ועיין בש"ך שם ס"ק ד'. ועיין מה שהאריך בזה בחקרי לב חו"מ ח"א סי' קכ"ה (לחו"מ סי' קע"ו), ר"א ע"ד ואילך, ועיין להלן בסמוך.

footnotes: ⁶⁹ כלומר, לעניין השאלה אם רשאין בני העיר להטיל מס על אדם שאינו דר שם, אלא שיש לו עסקים בה. ⁷⁰ צ"ל: לחכם, ע"פ תו"כ מצורע, זבים, פ"א הי"א, ע"ז ע"ג. וכ"ה בשו"ת שלו ח"ג סי' תמ"א.

89. **רשאין נחתומין לעשות רגיעה ביניהן.**וכ"ה בחי' הרשב"א ט' א' הנ"ל. ועיין גם בשו"ת שלו ח"ב סי' רס"ח הנ"ל, בריב"ש, רשב"ש ומהר"מ אלשקר הנ"ל. ובחי' הרמב"ן ט' רע"א (ובחי' הרשב"א שם משמו) הנ"ל: ופי' רגיעה חילוק רגעים לא תמכור ברגעי ולא אמכור ברגעך. והלשון הזה מצוי בין הגאונים בספר השטרו' לרב הברצלוני ז"ל. וכ"ה לפנינו בס' השטרות עמ' 89: והוא דאמר עליה בתוספתא ורשאין הנחתומין לעשות רגיעה ביניהם וכו'. ושם בעמ' 90: אי נמי כל הנחתומין והצבעין, או כל בעלי האומנויות ההוא, הושוו בו והתנו ביניהן בין בקנין בין שלא בקנין התנאי שלהם קיים, ועל כגון זה אמור בתוספתא ורשאין הנחתומין לעשות רגיעה ביניהם. וזהו נוסח שטר רגיעה יודעים אנו עדים חתומי מטה עדות ברורה שאמרו לנו פלוני ופלוני הנחתומים שבמקום פלוני וכו', ועבידנא רגיעה ביננא, דכל אחד ואחד מיננא אית ליה יומא בשוקא יום פלוני לפלוני וכו', ולית רשותא לכל חד מיננא למיעבד ביומא דחבריה מידי עיבידתא מאומנותא דילנא, ומאן דעביד ביה אית עליה כך וכך קנס וכו'. ולשון רגיעה מלשון רגעים ורגע. וכנראה שע"פ דבריו ניסח הר"מ בפי"ד מה' מכירה ה"י. ובמ"מ שם הביא את פירושו של הר"י ברצלוני, וכתב: ולי נראה פירושה מלשון מרגוע, שהוא ענין מנוחה לומר היה אתה נח יום פלוני ואני יום פלוני, ומ"מ הכל עולה לדבר אחד. וברור שהכל הוא על דרך הדרש. ושמא יש כאן קיצור מן המלה ἐργασία, דבור טכני רישמי, התאחדות (guild), והכוונה שאף נחתומין, שעסקם בצרכי נפש, רשאין הן לעשות (= ליעשות) רגיעה בינם לבין עצמם, ולהתנות תנאים, כמו בכל התאחדות. וצ"ע במוצא המלה.

89-90. **רשאין החמרין לומר כל מי שתמות חמורו נעמיד לו חמור אחר וכו'.**חי' הרשב"א ט' א', שו"ת שלו ח"ב הנ"ל. ועיין במיוחסות סי' ס"ה הנ"ל, שו"ת מהרי"ק סי' פ"א, קנ"ט ע"א הנ"ל. והראשונים הביאו ברייתא זו ושלאחריה אגב הרישא, אבל עצם הברייתא היא גם בבבלי ב"ק קט"ז ב'. ובכי"ע כאן: כל מי שתמות את חמורו וכו'. ואין כאן שיבוש, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1265.

90. **מתה בבוסיא אין צריכין וכו'.**וכ"ה (בבוסיא) גם בכי"ע. ובד: בכוסיא וכו' דלא בכוסיא, וכ"ה (בכוסיא) גם בחי' הרשב"א הנ"ל ובבבלי הנ"ל בהוצאות שלנו. אבל בכי"י הבבלי שם ובראשונים: בבוסיא, וכן נכון, עיין תוספות ערוך השלם, עמ' 92, ערך בסיא, ומ"ש לעיל פ"ה ה"י והי"א.

91-92. **ואם אמ' תנו לי ואני לוקח לעצמי, אין שומעין לו, אלא לוקחין ונותנין לו.**וכ"ה גם בבבלי בכי"י, וכן היתה גירסת רש"י, אלא שלפנינו הוגה ע"פ חכמת שלמה, ועיין מ"ש ביש"ש שם סי' מ"ג. ועיין בהמשך הבבלי שם ובר"מ פי"ב מה' גזילה ואבידה הי"ג. ועיין חו"מ סי' ער"ב סעיף ט"ז ובש"ך שם ס"ק ז'.

92. **רשאין הספנין לומר וכו'.**הראשונים הנ"ל, בבלי ב"ק קט"ז ב' הנ"ל. ואף בבבא שלנו קיימים החילופים בין בוסיא לכוסיא.

94. **ואם פרש למקום שאין בני אדם פורשין וכו'.**בבבלי הנ"ל: ואם פירש למקום שאין הספינות הולכין וכו', פשיטא וכו'. ובר"מ ספי"ב מה' גזילה ואבידה: או שפירש למקום שאין הספינות הולכות בו באותו הזמן, אין חייבין להעמיד לו.

95. **מה שהיה בלן לרבים, ספר לרבים וכו'.**בכי"ו: מה שהיה כלן וכו', ותיקנתי ע"פ ד כי"ע וראשונים. והובאה התוספתא בחי' הרשב"א ט' א' הנ"ל, בשו"ת מהר"מ ב"ב סי' תתרי"ו,⁷¹ שו"ת הרשב"א ח"א סי' ש', שו"ת הרדב"ז ח"א סוף סי' ס"ה. ועיין מ"ש להלן בסמוך.

footnotes: ⁷¹ עיין לעיל הערה 61.

95-96. **נחתום לרבים, שולחן לרבים, ואין שם אחר אלא הוא וכו'.**וכ"ה (שולחן לרבים) גם בד, בחי' הרשב"א ובשו"ת שלו הנ"ל וברדב"ז הנ"ל. אבל בכי"ע חסר "שולחן לרבים", וכן חסר גם בשו"ת מהר"מ ב"ב הנ"ל. ובמכילתא משפטים, נזיקין פ"א, עמ' 248: באומנות שהיא משמשת לרבים, כגון חייט בלן ספר טבח נחתום. ובמכילתא דרשב"י שם, עמ' 160, מנו גם שלחני.

96-97. **יכולין לעכב על ידיו, עד שיעמיד אחר תחתיו וכו'.**עיין בראשונים הנ"ל מה שלמדו מכאן.

97-98. **או שעברו עליו את הדרך, הרשות בידו.**בד: או שעיברו עליו את הדרך וכו'. ובחי' הרשב"א הנ"ל: או שיעבירו עליו וכו', ובשו"ת שלו הנ"ל: או שיעברו עליו וכו', ובשו"ת הרדב"ז הנ"ל: או שיעבור עליו את הדרך וכו'. ובספרי ואתחנן פי' כ"ט, הוצ' רא"א פינקלשטין, עמ' 46: כאדם שאמר לחבירו עיבר פלוני דרך על פלוני. ובבבלי סנהדרין ל"א ב': ירמיה אחי העביר עלי את הדרך. ופירש"י (בשם י"א): העביר עלי את הדרך, לא נהג עמי כשורה, ועל עסקי ממון היה צועק. ועיין ביד רמה שם. והדברים מתבארים גם מתוך המדרשות. וכן מביא בס' תנחומות אל ריש פרשת שופטים בשם התנחומא:⁷² ועוז מלך משפט (תהלים צ"ט, ד') וכו', אתה מוצא מי שהוא בעל זרוע אינו אוהב משפט אלא מעביר את הדרך, ולמה לפי שהוא בוטח בזרועו. וכ"ה בילקוט איוב לפכ"ב, רמז תתק"ח בשם מדרש. אבל בתנחומא ריש משפטים (בשתי המהדורות): מי שהוא בעל זרוע אינו עושה דבריו במשפט, אבל מעבר על המשפט, וכ"ה בילקוט משפטים בשם תנחומא. ובשמו"ר שם (פ"ל, א') כשם שאני יכול לעבור את הדין על עכו"ם, ואין אני מעביר, אלא תופס בדין. ועיין בלשון התנחומא משפטים סי' ה' ובמשנת מדות פ"ב מ"ב. ועיין מ"ש בקרית ספר שי"ד, עמ' 329 ואילך.⁷³

footnotes: ⁷² כנראה, אחת מן המהדורות של התנחומא לפרשת שופטים. ⁷³ אני מבטל את השערתי שם שמעביר עליו ביא כוונתו ל-Via ברומית, כלומר, מעביר עליו את הדרך, משום שאין להכניס רומית ללשון המדרש אלא במקום שיש סיבה לכך (דיבור צבאי, משפטי, מסחרי, וכדומה, ואף מונחים הללו נכנסו ע"פ רוב גם לשפה היונית והסורית).

98. **הנוטע אילן לרבים, מלקט ואוכל וכו'.**מכאן ואילך עד הלכה ל"ג לא מצאתי זכרן לא בש"ס ולא בפוסקים. ועיין מ"ש להלן שורה 110, ד"ה שעל מנת. ועניין נטיעה לרבים אינו מבואר כאן אם נטע בתוך שלו לרבים, או ברשות הרבים, או בדרכים בתוך העיר, עיין רש"י פסחים כ"ג רע"א ובתוספות שם, ופשיטא שאינה עניין לכאן.

99. **ומכניס לתוך ביתו.**בכי"ו נשמטה המלה "ביתו" בטעות, וישנה בד ובכי"ע.

102. **ולא יהא ממלא ומשקה, ממלא ומוכר בשוק.**וכ"ה בד. ובכי"ע: ממלא ומשקה בשוק, ממלא וכו'. ובאמת הגירסא שלנו קשה, ואין להבין למה אסור לו להשקות לאחרים בחנם, ואינו דומה למה שאמרו להלן בסמוך סוף ה"ל, שאין משקה לפועליו, שהרי שם אף לביתו אסור להכניס, ובמשקה לפועלין שבצידו נראה כמשקה בשכר שמרויח בזה שחוסך להם זמן ללכת ולשתות, עיי"ש. ולפ"ז נראה שהגירסא בכי"ע נכונה, ואם משקה בשוק, נראה כאילו מוכר את המים. אבל אפשר שבכי"ע השגירו הסופרים מלהלן ב"ב פ"ב סהט"ז, ושם אינו עניין לכאן, עיי"ש.

103. **ואין ממלין לסחורה.**וכ"ה בד. ובכי"ע מוסיף: הנחתומין והקפילאות אין ממלאין לסחורה. וקפילאות הם מוכרי צרכי אוכל ושתייה בקמעונות, κάπηλοι.

103-104. **הבייר, והבלן, והספר, ממלין לשתות ואין ממלין לישתמש.**קבוצה זו רגילה לבוא ביחד, וכ"ה לעיל פ"ט הי"ד, שורה 37, וכן לעיל בסמוך הכ"ז: מי שהיה בלן לרבים ספר לרבים. ובמכילתא משפטים נזיקין פ"א, הוצ' הרח"ש האראוויטץ,⁷⁴ עמ' 248: באומנות שהיא משמשת לרבים, כגון בייר בלן ספר וכו'. אבל ברוב הנוסחאות שם לא נזכר בייר. וכן בתו"כ בהר פרק ז', פ"ה, ק"ט ע"ד. ומכאן שאין לדעת בברור אם הספר בא כאן אגב גררא, או שגם הוא מלאכתו במים לשטוף את הלכלוך מן השערות, דומייא דבייר ובלן שמלאכתם במים. ומלמדת התוספתא שאף הם שפרנסתם בכך אסורים להשתמש במים חוץ מן השתייה, ולא עוד אלא שיש כאן צורך הרבים.

footnotes: ⁷⁴ בכ"י המשובח ביותר, בכי"א. וכ"ה גם בכי"מ שם.

104. **אבל כובשין בהן את הכבשין, מדיחין בהן את הירק.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע: אבל כובשין בחנות את הכבשים, ומדיחין בחנות הירק. וכנראה שנשתבשה שם המלה "בהן" ל"בחנ'", והגירסא שלפנינו נכונה.

105-106. **היו פועלין עושין בצדו, לא יהא ממלא ומשקה וכו'.**עיין מ"ש ע"ז לעיל שורה 102, ד"ה ולא יהא ממלא.

106-107. **העושה מערות לרבים וכו'.**דרכם היה לטבול במערות,⁷⁵ מפני שהיו רחבות ומקורות, מה שאין כן בבורות (אע"פ שגם בבור טבלו ע"פ הדחק, אם לא היתה שם מערה) ושיחין. ועיין בבלי ב"ק נ' ב'. ולעצם המנהג, עיין שקלים פ"ה מ"א, בירושלמי שם, מ"ח ע"ד (ומקבילה בדמאי פ"א), בבלי ב"ק נ' א' (ומקבילות), וקה"ר ספ"ד. ועיין דרך ארץ רבה ספ"י.

footnotes: ⁷⁵ עיין משנת נזיר פ"ט מ"ב, בבלי זבחים כ' ב', כ"א א' ועוד בכ"מ.

108. **ובבור ובשיח, בין כך ובין כך אסור.**פירוש מפני שלא היו רגילים לטבול בבורות ובשיחים, ועיקרם היו למי שתייה, ולפיכך אסור לרחוץ בהן פניו ידיו ורגליו, עיין מ"ש לעיל בסמוך.

108-109. **הנכנס למרחץ, מחים לו את הצונן, ומצנן לו את החמין וכו'.**נראה שהמלה "הנכנס" היא באשגרה מכמה מקומות אחרים,⁷⁶ וצ"ל: למרחץ, מחים לו וכו'. והכוונה העושה בורות שיחין ומערות למרחץ, וכמו שאמרו לעיל "לעוברי דרכים" מבלי לפרש מה עשה לעוברי דרכים, וסומך על מ"ש למעלה. והסופרים שלא הבינו את העניין הכניסו "הנכנס", ע"פ השיגרא הרגילה. והברייתא מלמדת שמותר לשנות את המים מחמין לצונן ומצונן לחמין, ורוחץ כדרך שרגילין לרחוץ, עיין מ"ש לעיל שבת, עמ' 45, בבלי שם מ"א א', דא"ר ספ"י, מס' כלה פ"י ובגמרא שם, ר"מ פ"ד מה' דעות הט"ז ובעבודת המלך שם.

footnotes: ⁷⁶ לעיל ברכות פ"ב ה"כ, עמ' 10 (כגי' כי"ע), ירושלמי ברכות פ"ט ה"ו, י"ד ע"ב, ב"ק פ"ג ה"ה, ג' ע"ד (וכמה פעמים בדא"ר פ"י), בבלי ברכות ס' א', שבת י' א' ועוד בכ"מ.

109-110. **אע"פ שעושה תקלה להבאין אחריו.**כלומר, שהמים שעל גבי הקרקע מחליקין, ובני אדם נופלין ומתלכלכין בנתר ובמימי רגלים. ובמרחץ השתמשו במי רגלים להוציא את הלכלוך והזוהמא (ולאו דווקא כתמים), עיין בבלי ר"ה ל"ג א'. ונראה שבצורך הרבים לא גזרו על תקלה זו. וכן במשנת פרה פי"ב מ"ד (תוספתא שם פי"ב הי"ב): מחליקין היו לפני חלון של רבים. ובפיה"מ שם: והיו בני אדם מחליקין באותן המים ונרטבין בגדיהם וכו'.

110. **שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ.**נראה שנימוק זה עולה על כל מה ששנינו לעיל. והואיל והירושלמי והבבלי לא כללו תקנות אילו בין תקנות יהושע הסיקו הפוסקים שאין הלכה כברייתות שנשנו כאן והשמיטו אותן.

110-111. **מעין של בני העיר, הן ואחרים, [הן] קודמין לאחרים.**השלמתי "הן" ע"פ ד, כי"ע וס' המתיבות שנציין להלן. וכל הברייתא שלנו בירושלמי שביעית פ"ח ה"ה, ל"ח ע"ב, נדרים פי"א ה"א, מ"ב ע"ג, בבלי שם פ' ב'. ובקטעים מס' המתיבות שנתפרסמו בגנזי קויפמן כרך א', בודפשט תש"ט, עמ' 58: וגרסי תניא מעין בני העיר הן ואחירים וכו'. ולעצם העניין פירשו הראשונים בנדרים שמדברים במעיין שיוצא מן ההר, בני העיר העליונה יכולים לסתום ולעכב את המים עד שיעשו הם צרכיהם. ברם מתוך סיום התוספתא כאן מוכח בפירוש שמדברים במעיין ששייך לעיר מיוחדת שיצא מתוכה ונבלע בתחומה, ואינו עניין גם לתוספתא ב"ק פ"ו הט"ו. והמדובר כאן בערים שמסביב לה שאין להם מים, "ונעו שתים שלש ערים אל עיר אחת לשתות מים" (עמוס ד', ח'). וצרכי העיר שהמים בתוכה קודמים, וכמו שאמרו בירושלמי הנ"ל: תהיינה הערים האלה, עיר עיר ומגרשיה סביבותיה (יהושע כ"א, מ'), תחיינה עיר עיר ואח"כ מגרשיה סביבותיה, כלומר גם בענייני צרכי העיר שהמים בתוכה צרכיה קודמין, ולאו דווקא באנשים בודדים שחייך קודמין.

112. **ר' יוסי או' בהמתן קודמת לחיי אחרים.**וכ"ה בד, בכי"ע ובס' מתיבות הנ"ל. ובבא זו חסרה בירושלמי ובבבלי הנ"ל. ופשיטא שאין מדברים כאן בסכנת נפשות ממש, וכמו שאמרו בירושלמי הנ"ל: מאן תנא כביסה חיי נפש (ועיין בבלי נדרים פ"א א'). וסובר ר' יוסי שאף בהמה חיי נפש של העיר היא.

115-116. **בהמת אחרים וכביסתן, בהמת אחרים קודמת לכביסתן.**וכ"ה בס' מתיבות הנ"ל. והלכה זו חסרה בירושלמי ובבלי. ופשיטא שר' יוסי יחלוק על בבא זו מק"ו.

116-117. **בית השלחין שלהן ובהמת אחרים, בית השלחין שלהן קודמת וכו'.**וכ"ה בס' מתיבות הנ"ל, ואף הלכה זו איננה בירושלמי ובבבלי.

117. **וכולן עולין לחשבון באחרונה.**וכ"ה בס' מתיבות הנ"ל. והכוונה שאעפ"י שעיר המים חייבת לספק צרכי הערים האחרות במים, אבל האחרות חייבות לשלם בעד המים. ובמ"ש הביא הת"ב: "ואחר שנשתמשו עושין חשבון ומשלמים, ולא קודם, דהוי חיי נפש". ומכאן ברור שמדברים כאן במעיין ששייך לבני העיר ואין לאחרים חלק בו. ועיין ב"ק ס' ב', תוד"ה מהו, ובנידון דידן בוודאי חייבים לשלם, שהרי אין כאן סכנת נפשות ממש.