1. **אין השואל רשיי להשאיל וכו'.**כל הברייתא בשם התוספתא הובאה בה"ג (עיין תס"ר), הוצ' ר"ע הילדסהיימר, עמ' 393, ובד"ו ה' ריבית, צ"ז רע"ד בלי הזכרת התוספתא. ועיין תס"ר. ובירושלמי כאן פ"ג ה"ג, ט' ע"א, כתובות פ"ט ה"ה, ל"ג ע"א, קידושין פ"א ה"ד, ס' ע"ב, בשם "תני ר' חייה". ועיין במשנתנו גיטין פ"ג מ"ה, בירושלמי שם במקומו, ובבלי שם כ"ט א'. ועיין במה שהארכנו לעיל ח"ח (גיטין), עמ' 817.

2. **ולא זה המפקידין וכו'.**וכ"ה בד ובה"ג הוצאה הנ"ל. אבל בכי"ע, בה"ג ד"ו הנ"ל, בקטעים מס' הפקדון לרב סעדיה (מספרות הגאונים ח"א, הוצ' ר"ש אסף, עמ' 34): המופקדין אצלו וכו'.

3-4. **השואל פרה מחבירו ונגנבה, וקדם השואל ושילם, ואחר כך נמצא הגנב, משלם תשלומי כפל (לשואל) ותשלומי ארבעה וחמשה לשיני.**וכ"ה ("לשואל") גם בד. וברור שיש כאן אשגרה מן הבבלי ל"ד א', שלא הובאה שם אלא הרישא. והקפתי את המלה "לשואל", שהרי הוא השואל הוא השני. ועיין להלן שורה 8, ד"ה תשלומי. ובכי"ע: השואל פרה מחבירו ונגנבה, ונמצא הגנב משלם תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה לראשון. שילם ואחר כך נמצא הגנב משלם תשל' כפל ותשל' ארב' וחמ' לשיני. ואף לגירסא זו משמע שמשלם לראשון, אעפ"י שהשואל הודה ולא הכחיש שנגנבה, והתחייב לשלם. ולפ"ז מפורש בברייתא החילוק בין רצה לשלם ובין שילם ממש בשואל. ומתוך הבבלי ל"ד א' הנ"ל מוכח שהגירסא בכי"ו ובד היא הנכונה, ועיין להלן. ולעצם ההלכה, עיין במשנתנו רפ"ג, בירושלמי שם ובמכילתא דרשב"י כ"ב, ו', עמ' 200.

4-5. **השוכר פרה מחבירו ונגנבה, או אבדה, ואמ' הריני משלם וכו'.**וכ"ה בד. ובכי"ע חסרה בבא זו, אבל היא היתה גם לפני הבבלי ל"ד א', ב"ק נ"ז ב', עיי"ש. ועל הגירסא "או אבדה", עיין בתוספות ל"ג ב', ד"ה המפקיד, ובתיו"ט רפ"ג. ועיין מ"ש להלן בסמוך.

5. **ואיני נשבע.**ופירש"י (ל"ד א') שהכוונה ואיני נשבע לשקר שנאנסה. והר"ח (שם) פירש ע"פ ב"ק נ"ז ב' שהברייתא כמ"ד ששוכר כש"ח הוא. ברם מסורת זו שיש מ"ד ששוכר כש"ח היא, כנראה, בבלית. וסתם משנתנו (כאן פ"ז מ"ח, שבועות רפ"ח), וכן בתוספתא להלן פ"ד ה"ב שורה 7 (משכיר וכו' הרי הוא כנושא שכר), וסוף שבועות, במכילתא משפטים פט"ז, עמ' 307, במכילתא דרשב"י, כ"ב, י"ד, עמ' 307, בירושלמי שבועות פ"ח ה"א, ל"ח ע"ב וע"ג, השיטה היא ששוכר כשומר שכר. ועיין מ"ש להלן פ"ח הי"ט, שו' 55, ד"ה והשואל.

5-6. **שילם, ואחר כך נמצא הגנב וכו'.**וכ"ה גם בד. אבל בבבלי הנ"ל חסרה המלה "שילם", ואף כאן היא, כנראה, מיותרת שאם שילם "דווקא", למה הזכירו ברישא "ואמ' הריני משלם", ולא הסיקו שבזה הכפל לבעלים, אם לא שילם. ובבבלי ל"ד א' הוכיחו ממה שאמרו לעיל גבי שואל "וקדם השואל ושלם", וכשבא אצל שוכר אמרו "ואמר הריני משלם", שמע מינה שבשואל הסכמה לשלם אינה מועילה כל זמן שלא שילם, ובשוכר אפילו לא שילם כל זמן שהסכים לשלם, הכפל הוא שלו. ומוסיף התלמוד ששאלו את התנאים של דבי ר' חייא ושל דבי ר' אושעיה, והשיבו ששתי הברייתות נשנו אחת אצל השנייה, ושינוי הלשון מוכיח שיש הבדל בין שואל ושוכר. ועיין בבבלי בסוגיין ברש"י, בפר"ח, בתוספות שם, ד"ה ללישנא קמא ובשטמ"ק במקומו.

6-7. **המפקיד פרה אצל חבירו ונגנבה, או אבדה, ואמ' הריני משלם לך וכו'.**וכ"ה בד ובכי"ע. והוא דין משנתנו רפ"ג, וכר' יוחנן בירושלמי רפ"ג וכבבלי ל"ד א'. ומתחילה שנו לנו את דין השואל, ואח"כ דין השוכר שדינו כשומר שכר (עיין מ"ש לעיל) וכאן שנו דין שומר חנם.

8. **תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה לשיני.**וכ"ה בכי"ע וכע"ז גם במשנתנו הנ"ל. ובד בטעות: תשלומי כפל לראשון ותשלומי ארבעה וחמשה לשיני, והמלה "לראשון" נשתרבבה כאן בטעות. ועיין לעיל, שורה 3–4, סד"ה השואל.

8-9. **המוכר פרה לחבירו ונגנבה וכו'.**בבא זו הובאה כאן מפני הסיפא שלהלן (לעניין כפל).

9. **וזה אומ' ברשותך נגנבה, יחלוקו.**וכגון שמכר את הפרה אגב קרקע, ואינו ידוע אם היתה הפרה ברשותו בשעה שמכרה. וכנראה שהלכה זו היא כסומכוס (לעיל ב"ק ספ"ה ומקבילות). אבל אפשר שהתוספתא סוברת שבמקום ספק קניין אין אומרים המוציא מחבירו עליו הראייה. וכן אמרו בירושלמי קידושין פ"א ה"ו, ס' ע"ד: שכל המוציא מחבירו עליו הראייה חוץ מן החליפין. ופירש בפ"מ משום ספק קניין. ועיין גם בירושלמי כאן פ"ד ה"א, ט' ע"ג, אלא שבירושלמי סובר האומר כן שהחפץ הוא בחזקת מרא קמא. ואפשר שהתוספתא סוברת שבמקום שאין אומרים המוציא מחבירו עליו הראייה כולם סוברים שיחלוקו. ועיין בח"ד. ובאמת שיטת התוספתא בכמה מקומות היא כסומכוס, ועיין ברשב"ם ב"ב ס"ג א', סד"ה תנו חלק.

9-10. **נמצא גנב, זה או' ברשותי נגנבה וכו'.**כלומר, והכפל שלי, יחלוקו את הכפל, וכותבין הרשאה זה לזה על הקרן. וכבר אמרו בירושלמי כאן רפ"ג, ט' ע"א: חיים שנים ישלם, למקום שהקרן מהלך שם הכפל מהלך. ועיין באו"ש סוף ה' שאלה ופקדון.

10-11. **האומ' מנה אני חייב, ואיני יודע אם לפלני (נותן) אם לפלני, נותן לזה מנה ולזה מנה, שהודה מפי עצמו.**במשנתנו פ"ג מ"ג וביבמות פט"ו מ"ז ולהלן כאן שנו מעין הלכה זו, וביודע ששנים אילו היו לפניו בשעת הפקדון, אלא ששכח מי משניהם הפקיד אצלו, ויש כאן קצת פשיעה, שלא נתן דעתו על המפקיד. אבל בנידון דידן שלוה מאדם אחד ושכח ממי לוה, סובר הרמב"ן שאפילו הודה מפי עצמו פטור גם מדיני שמים, עיין בס' התרומות שער ל"ט ח"ג סי' ב'. ועיין במ"מ פ"ה מה' שאלה ופקדון ובשו"ע חו"מ ריש סי' ע"ו ובנו"כ שם. וכבר העיר בח"ד שבתוספתא כאן מפורש ההפך מדברי הרמב"ן, עיי"ש שנדחק. ואעפ"י שלא נזכרו במשנתנו ובבבלי בעניינינו אלא דיני כתובה, פקדון, גזל ומקח וממכר, מ"מ השוו הפוסקים דיני מלוה לדיני פקדון. ובירושלמי כאן פ"ג ה"ה, ט' ע"א: היא גזילה, היא בעילה (כלומר, לעניין כתובה), היא מלוה. ובמה"פ במקומו, ד"ה היא גזילה, העיר על התוספתא כאן ועל שיטת הרמב"ן הנ"ל. ועיין מ"ש לעיל ח"ו (יבמות), עמ' 170. התיבה המוקפת ליתא בכי"ע וד, והיא מיותרת.

12. **אמ' לשנים גזלתי את אחד מכם מנה ואחד מכם מאתים וכו'.**במשנתנו הנ"ל: אמר לשנים גזלתי לאחד מכם מנה, ואיני יודע איזה מכם וכו', נותן לזה מנה ולזה מנה, שהודה מפי עצמו. ועיין בירושלמי פ"ג ה"ה, ט' ע"א, יבמות פט"ו ה"ט, ט"ו ע"ב, בבלי שם קי"ח ב', ב"ק ק"ג ב', כאן ל"ז א', תוספתא לעיל יבמות פי"ד ה"ב, עמ' 51. ומשנתנו כאן היא כר' טרפון, עיין בבבלי הנ"ל ומ"ש לעיל ח"ו, עמ' 170.

13. **ואם לאו, היה לו לשתוק.**כלומר, אם לא רצה לצאת ידי שמים ולשלם היה לו לשתוק ולחכות עד שיתבעו אותו. ובמשנתנו הנ"ל: שהודה מפי עצמו. והיא היא. ועיין בירושלמי יבמות וב"מ הנ"ל.

13-14. **זה אומ' מאתים שלי, וזה אומ' מאתים שלי וכו'.**כלומר, אם לא הודה מפי עצמו, אלא שתבעו אותו.

14. **והשאר לא יתן להם עד שיעשה ביניהן פשרה.**וכ"ה בד. ובכי"ע: עד שיעשו פשרה ביניהן. ובבבא שלהלן, שהיא פיסקא מן המשנה, נקטו את לשון משנתנו: והשאר יהא מונח עד שיבוא אליהו, והיא היא, עיין רש"י ל"ז ב', ד"ה אמר רב ספרא.

15. **שנים שהפקידו אצל אחד, זה מנה וזה מאתים וכו'.**משנתנו פ"ג מ"ד. ועיין בסוגיות הירושלמי והבבלי הנ"ל (ובגירסאות הראשונים שם).

15-16. **בשעת התביעה, זה אומ' מאתים שלי וכו'.**פי' בח"ד שהתוספתא הוסיפה על לשון משנתנו את המלים "בשעת התביעה", משום שמדברים בשנים שהפקידו בכרך אחד, ולא הקפידו להודיעו ולברר לו למי המאתים, אלא בשעת התביעה דווקא באים לברר, ונמצא שהם פשעו בעצמם שלא בררו לו מתחילה, ולפיכך פטור אפילו בדיני שמים. ובחי' הרשב"א ל"ז א': סיפא שהפקידו לו בכרך אחד וכו' ובשעת התביעה זה אומר וכו', ורחפה לפניו לשון התוספתא כאן.

17. **אמר ר' יוסה וכו'.**הכל לשון המשנה כאן פ"ג מ"ד.

18. **וכן שני כלים, אחד גדול ואחד קטן.**במשנתנו הנ"ל: אחד יפה מנה ואחד יפה אלף זוז וכו'. ובכי"ע: ואחד קטון. זה אומר יפה שלי וזה אומר יפה שלי, נותן את הקטון לאחד מהם וכו' (כל משנה ה' עד סופה).

18-19. **המפקיד פירות אצל חבירו, אפי' הן אובדין לא יגע בהן.**פיסקא ממשנתנו פ"ג מ"ו.¹ ופירשו בבבלי ל"ח א' ופסחים י"ג א' באובדין בכדי חסרונן, כלומר, כשיעורין שנאמרו להלן בפ"ג מ"ז, אבל אם אובדין יותר מכאן, אף החכמים מודים שמוכרן. ובטעם ההלכה אמרו בבבלי שם שלא יגע בהן, משום שאדם רוצה בקב שלו יותר מתשעה קבין של חבירו. ועיין מ"ש להלן בסמוך בדברי רשב"ג.

footnotes: ¹ הגירסא "אובדין" היא ברוב הנוסחאות ובראשונים ובירושלמי יבמות ספ"ד, ד' ע"ב. ובהוצאות שלנו: אבודין.

19. **לפיכך בעל הבית עושה אותן תרומה ומעשרות וכו'.**בבלי ל"ח א', ועיי"ש מה שהסיקו מבבא זו.

20-21. **רבן שמעון בן גמליאל אומ' באובדין ימכור בפני בית דין, מפני שהוא כמשיב אבידה לבעלים.**פיסקא ממשנתנו הנ"ל. ועיין בח"ד במה שדייק מן המלה "באובדין" שהוסיפה התוספתא על לשון משנתנו. ואין בדבריו ז"ל הכרח. והקשו הראשונים² איזו השבת אבידה יש כאן, והרי אף אצל המפקיד היו חסרים בכדי חסרונן, ולמה ימכרם, עיי"ש מה שפירשו. ובירושלמי כאן פ"ג ה"ז, ט' סע"א, אמרו: אם אומר את אבודין הן אל יגע בהן, אף הוא ממציא להן. אבל בכיר"ז: לא יגע בהן, אף הוא ממציא להם תקלה. ופירשתי בפירושי שם, שצ"ל: אם [אין] את אומר וכו' אף הוא ממציא להם (כלומר לבעלים) תקלה, אם עשו אותם הבעלים תרומה ומעשר על מקום אחר, כרב נחמן בר יצחק בבבלי ל"ח א'. ור' אבהו מפרש את דברי הת"ק, ולא דברי רשב"ג, שהוא בעצמו נותן טעם לדבריו, עיין מש"ש.

footnotes: ² עיין בתוספות ל"ח א', ד"ה מחלוקת, פסחים י"ג ב', ד"ה בכדי, בריטב"א בסוגיין ועוד.

21. **המפקיד פירות אצל חבירו והרקיבו וכו'.**בבלי ל"ח א'. ופירשו בבבלי שם שלר"מ לא יגע בהן, שהרי כבר נגמר הפסדן ולא יפסידו יותר, אבל לחכמים, עושה להם תקנה (כן שנו שם במקום "עושה אותן דמים"), ומוכרן בב"ד משום הצלת הכלים, עיי"ש.

23. **דמים בבית דין, מוכרן לאחרים ואין מוכרן לעצמו.**בבבלי הנ"ל: ומוכרן בבית דין, וכשהוא מוכרן מוכרן לאחרים וכו'. ומלשון התוספתא ברור שאפילו אם מוכרן בבית דין לא ימכור לעצמו, עיין בתוספות ל"ב א', ד"ה ב"ד. ובירושלמי יבמות ספ"ב, ד' ע"ב, אמרו שאף לב"ד אסור ליקח. ועיין מ"ש לעיל יבמות, עמ' 33. והוא דווקא בפקדון, אבל באבידה נחלקו הראשונים אם שם בב"ד דווקא, אבל כולם מודים שאם נישומה בב"ד קונה בעצמו, שמחזיר אבידה אינו חשוד, עיין מ"ש לעיל פ"ב ה"כ, שורה 44–45. ובעיקר הדין עיין בח"ד שהאריך.

23-24. **כיוצא בו, גבאי צדקה שלא מצאו עניים וכו'.**בבלי ל"ח א' הנ"ל, פסחים י"ג א', ב"ב ח' ב'.

25. **פורטין לאחרים וכו'.**בבלי הנ"ל. ועיין מ"ש לעיל ח"א (פיאה), עמ' 188.

25-26. **הרי זה יוציא לו חסרונו.**פיסקא ממשנתנו פ"ג מ"ז.

26. **במה דברים אמורים בזמן שעירבן עם פירותיו וכו'.**בבלי מ' א'. ופירשוה אימתי קבעה משנתנו את השיעורין הללו בזמן שעירבן עם פירותיו וגם הסתפק מהן, ואינו יודע בכמה הסתפק, אבל אם לא הסתפק בהן כלל, הרי יכול לראות כמה חסרו פירותיו, ויוציא למפקיד כשיעור חסרון פירותיו.

27-28. **אחד מערב, ואחד קורא שם מעשר שיני.**כלומר, כשם שמערב בפירותיו מוציא חסרונות למפקיד, כך אם קורא שם מע"ש לפירותיו, ואמר אחד מעשרה שיש כאן בדרומו,³ כשמפריש אח"כ את המעשר שני, מוציא לו חסרונות. ועיין במשנת מע"ש פ"ב מ"ה, בירושלמי שם, ומ"ש לעיל ח"ב (מע"ש), עמ' 732 ואילך. ונקטו כאן מעשר שיני, מפני שתורמין את הגורן מיד, שאין הגורן נכנס אלא אם כן נתרם⁴ ואי אפשר לגורן שתיעקר אלא אם כן נתרמה,⁵ ומעשר ראשון ומעשר עני (בשעתו) אינם קודש, אבל מע"ש יש בו קדושה, והייתי סבור לומר שאין מוציא לו חסרונות ופודהו כשעת קריאת השם, ומלמדת הברייתא שדין מעשר שיני כדין פקדון חולין. ועיין גם להלן סהי"א, שורה 39, שדין מע"ש כדין חולין, ושלו קודם. ועיין גם להלן הי"ט, שורה 65.

footnotes: ³ עיין היטב מ"ש לעיל ח"א, עמ' 287, לשורה 33. ⁴ לעיל תרומות פ"א סה"ז, עמ' 109. ⁵ ירושלמי מעשרות פ"ג ה"ג, נ' ע"ג.

28. **במתיקה ושאר מיני קטניות לא נתנו להן חכמים שיעור.**כלומר, בצמחי תבלין⁶ ובשאר מיני קטניות וכו'. אבל בכי"ע: במגורה (ואח"כ ריוח כהפסק בין הלכה להלכה) ושאר מיני קטניות וכו'. ולפ"ז הכוונה שם: קורא שם מעשר שיני במגורה, ומלה זו שייכת להלכה שלפניה, כמו שהדפיס צוקרמנדל. ומתיקה לא נזכרה שם כלל. ובד: במתיקה מגירה ושאר מיני קטניות וכו', ונתערבבו שם שתי גירסאות.

footnotes: ⁶ עיין ירושלמי ערלה פ"ב רה"ו, ס"ב ע"ב, ובמלונו של בן יהודה ערך מתיקה.

28-29. **אמ' בן עזיי הוחזק כוחו של ר' עקיבא שנתן שיעור לאילו ולא נתן שיעור לאילו.**וכ"ה בד. ובכי"ע מחוזק כוחו וכו'. ונראה שיש כאן כינוי של כבוד כלפי ר"ע. והכוונה הורע כוחו של ר"ע שנתן כללים ופרטים,⁷ ונתן כלל במשנתנו (פ"ג מ"ז שהיא משנת ר"ע, עיין בבלי סנהדרין פ"ו א'): המפקיד פירות אצל חבירו הרי זה יוציא לו חסרונות, ואח"כ מנה את הפרטים: לחטין ולאורז וכו', אבל לא נתן את כל הפרטים, ולא נתן שיעור למתיקה ולקטניות. וכעין זה אמרו על ר"ע בבבלי (ב"ק ה' א', מ"ב ב'): "תבריה ר"ע לגזיזיה", או: שבקה ר"ע לחסידותיה (סנהדרין ק"י ב', פעמיים).

footnotes: ⁷ ירושלמי שקלים רפ"ה, מ"ח ע"ג, לפי "יש אומרים".

29-30. **אמ' ר' יוחנן בן נורי מה איכפת להן לעכברין וכו'.**פיסקא ממשנתנו פ"ג מ"ז.

31-32. **אמ' ר' יהודה במה דברים אמורים בזמן שמדד לו מתוך ביתו, אבל אם מדד לו מתוך גרנו אין יוצא לו חסרונו, מפני שהן מותירות.**במשנתנו פ"ג מ"ז: ר' יהודה אומר אם היתה מדה מרובה אינו מוציא לו חסרונות, מפני שמותירות. ובבבלי מ' א': תני תנא קמיה דרב נחמן בד"א שמדד לו מתוך גורנו והחזיר לו מתוך גורנו, אבל מדד לו מתוך גורנו והחזיר לו מתוך ביתו אינו יוצא לו חסרונות, מפני שמותירות. ופירשוה שם שהכוונה היא שאם מדד לו בשעת הגורן והחזירה בשעת הגורן מוציא לו חסרונות, אבל אם החזיר לו מביתו אחרי זמן הגרנות, והוא בימות הגשמים וכו'. ולפי זה צריך לפרש את הברייתא שלנו: בד"א שמדד לו מתוך ביתו והחזיר לו מתוך ביתו, אבל אם מדד לו מתוך גורנו והחזיר לו אח"כ מתוך ביתו אינו יוציא וכו', כפירוש הבבלי, וכמו שפירש בח"ד. ופירשו רש"י ור"ח שברייתא זו מפרשת את דברי ר' יהודה במשנתנו. ברם מתוך דברי הרי"ף (פ"ג סי' של"ט) והר"מ (בפיה"מ ובחיבורו פ"ה מה' שאלה ופקדון ה"ה) מוכח שפירשו שברייתא זו אין עניינה לדברי ר' יהודה שבמשנתנו. והיא גם דעת החכמים. וכן פירש במאירי, עמ' 146, וכן מוכח מפירוש הראב"ד שהביאו הרשב"א והריטב"א שצויינו להלן בסמוך, וכן פירש רבינו יהונתן. והנה בבבלי לא נזכר כאן השם "ר' יהודה", אבל בתוספתא נזכר ר' יהודה גם בד ובכי"ע. וכן העתיקוה הרשב"א והריטב"א בחידושיו מ' א', והסתייעו ממנה שר' יהודה הוא שמפרש את דבריו במשנתנו, כפירש"י והר"ח, והוסיף שכן נראה מן הבבלי שהביאו את הברייתא לאחר דברי ר' יהודה ולא הביאוה בפסקא דרבנן, ולפ"ז חולקים החכמים על ברייתא זו. והעירו על פסק הרי"ף הנ"ל, ובסוף דבריו הסיק הרשב"א: ועוד צריכה לי עיון. ודברי הרשב"א הובאו במ"מ פ"ה מה' שאלה ופקדון ה"ה.⁸ ובנ"י פ"ג סי' של"ט העתיק, כנראה, מחידושי הריטב"א הנ"ל. ופשיטא שהרשב"א היסס בראייתו, מפני שאפשר שדברי ר' יהודה הוא פירוש כללי למשנתנו שאין מוציאים חסרונות אלא בשעה שהמדידה והחזירה היו בזמן אחד.

footnotes: ⁸ והנכון הוא בד"ו רפ"ד. ובד"ק, וכן בד"ח בטעות רבי.

32-33. **אמרו, לא מפני שהן שתפו רוח, אלא מפני שהן אובדות.**בכי"ע חסרה כל בבא זו. ובד: אמרו לו, לא מפני שהן מתפזרות, אלא מפני שהן אובדות. ובחי' הרשב"א והריטב"א הנ"ל: אמרו לו מפני שהן מתפזרות מפני שהן אובדות. וכנראה שצ"ל בד: אמרו לו [א]לא מפני שהן מתפזרות וכו'. וכן צ"ל בכי"ו (והמלה "מתפזרות" נפרדה באמצע, ויצאה בשיבוש: שתפו רוח). והנה פעמים דרך התוספתא והירושלמי לפרש מתחילה את עיקר ההלכה. ואח"כ חוזרת לפרטים. וכאן חוזרת התוספתא לדברי ר' יוחנן בן נורי שאמרו לו שאין החסרון מחמת עכברים גרידא, אלא שהן מתפזרות ואובדות. וכן הביאו ברייתא זו בבבלי מ' א' על דברי ר' יוחנן בן נורי. ואפשר שהביאו ברייתא זו כאן מפני שר' יהודה במשנתנו הנ"ל סובר כר' יוחנן בן נורי, עיין ברש"י למשנתנו. ועיין בריטב"א הנ"ל ובמיוחס להריטב"א.

33-35. **וכן היה ר' יהודה אומ' לא אמרו שמרים ודבר אחר אלא בשמן בלבד, שפעמי' שאדם לוקח מחבירו שמן מזוקק בלא פקטין.**וכ"ה בד. והברייתא קשה, עיין במפרשים שנדחקו. והנה בכי"ע חסר "ודבר אחר", וקרוב לוודאי בעיני שצ"ל לפנינו ובד: בדבר אחר,⁹ כלומר, ר' יהודה אומר שלא אמרו במשנתו (פ"ג מ"ח) שהלוקח מקבל עליו לוג ומחצה שמרים למאה בדבר אחר, אלא בשמן בלבד. וטעמו שפעמים אדם רוצה בשמן זך שלא יהיו בו אפילו פקטים, ולפיכך יכול המוכר לטעון ללוקח, מכיוון שקבלת כל הזמן שמן מזוקק "ניחא לך בצילא", והריני מנכה לך לוג ומחצה בעד השמרים. והלכה זו נאמרה בשמן בלבד, אבל ביין מותר לו למוכר לערב את השמרים של אותו יין כמפורש להלן בהכ"ז, שו' 96, עיין מש"ש. ועיין בדברי אביי בבבלי מ' ב'. ובבבלי ס' א' נשנית הברייתא ההיא בשם ר' יהודה, ואף בתוספתא שם משמע שכל הברייתא ר' יהודה היא. ובשטמ"ק שם הביא בשם הראב"ד: אי נמי דשאני שמרים של יין משמרים של שמן, דשמן קא פגים טפי מיין. ועיין ברא"ש פ"ג סי' י"ז. ובוודאי שיש הבדל בין שמרי שמן לבין שמרי יין, שהרי שמרי יין ראויין לתמד, ולמה יוותר עליהם, ואם הוא רוצה ביין צלול, הרי משמרת לפניו, ורגילין לסנן את היין. אבל צלילות השמן תלוי בזמן, והלוקח צריך להמתין עד שהשמרים שוקעים והשמן מצטלל לגמרי, ושמא הוא רוצה להסתפק מיד בשמן זך. ועיין בהגהות הרש"ש מ' א'. ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטיין במבוא לנוה"מ, עמ' 1018, ולא נתחוורתי בדבריו כלל.

footnotes: ⁹ או: לדבר אחר, מפני שבכ"י למי"ד נראה תכופות כמו וי"ו.

35. **שאל ר' יוסה לחכמים וכו'.**בכי"ע: אמ' ר' יוסי שאל אריוס לחכמים וכו'. ובספרי דברים פיס' י"ג, עמ' 22 (לעניין אחר): זו שאל אריוס את ר' יוסי וכו'.

35-36. **הרי שהפריש עשר כורין למאה, ומדד את המעשר ופחת מהן וכו'.**כלומר, הפריש עשר כורים וייחד אותם במיוחד, כדי שיוכל להפריש מהם תרומת מעשר בטהרה, והתנה שבכל זמן שישתמש בשאר הפירות יהיו מעשרותיו קבועים באותה קופה שהפריש בה את העשר כורין, וקבע בה מקום שהמעשרות יחולו בסדר קבוע. ואחר כך כשנתן את המעשרות ללוי מדד ומצא שהמעשר פחות מעשר כורים, וחשש שמא פחתו המעשרות ולא פחתו החולין, ונמצא שפיחת במעשרות, ופירותיו היו מקולקלין. ובר"ש תרומות פ"ד מ"ב: ועוד יש לפרש, כגון שנתן סאה ללוי ולעני והלכו הלוי והעני ומדדום ונמצאו חסרין, דר"מ סבר מהימנינן ליה לבעה"ב שהפריש ב' סאין שלימין ונאבד מה שחסר, או שאכלוהו עכברים. ועיין בריבמ"ץ וברא"ש שם.

36. **כשם שפחת מעשר, כך פחתו חולין.**כלומר, ואין לו מה לחשוש. וכל הברייתא הובאה לכאן מפני דמיונה לה"ט, לעיל, שורה 26, ועיין מש"ש, שורה 27, ד"ה אחד מערב.

36-37. **ואע"פ שלא פחתו חולין, מותר.**ור' יוסי לשיטתו שתנאי ב"ד הוא שעד מקום שהדעת טועה מעשרותיו מעשרות, עיין מ"ש לעיל ח"א (דמאי), עמ' 287, ד"ה ר' יוסי.

37. **מדד את החולין והותירו.**כלומר, נהג כלעיל, אלא שאכל את החולין קמעא קמעא, ולבסוף ראה ע"פ חשבון המדות שאכל, שהיו שם חולין יותר מתשעים כור, ואף כאן חשש שמא מיעט במעשרות, ופירותיו מקולקלים.

**כשם שהותירו וכו'.**והכל כלעיל, בפחתו.

38-39. **יש לו חולין ומעשר שני, ומבקש למוכרן וכו'.**כבר פירשתי בתס"ר שהכוונה היא שכששניהם התחילו להפסיד מציל את שלו תחלה, ואח"כ מוכר מע"ש (שיתחלל על המעות), ואינו חושש משום קדושתו, שהרי אינו חייב באחריותו. ועיין לעיל מע"ש פ"ג ה"ו ובמשנתנו שם פ"ד מ"ב. ועיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 732, ואילך, ולעיל ה"ט, שורה 27, ד"ה אחד מערב. ועיין לעיל מע"ש פ"ד סהי"ב, עמ' 266, ואינו עניין לכאן, עיין מש"ש ח"ב, עמ' 773.

40. **השולח יד בפקדון, בית שמיי או' ילקה בחסר וביתר.**פיס' ממשנתנו פ"ג מי"ג.

41. **כיצד, הפקיד לו משתים ועמדו מארבע, מארבע ועמדו משתים, נותן לו משתים.**בר"ח מ"ג א':¹⁰ ילקה בחסר וביתר, תנא¹¹ כיצד, הפקיד לו משתי סאין בסלע, ועמדו מארבע, משלם בשתי סאין בסלע, הפקיד לו מארבע, ועמדו משתים, נותן לו משתים. ורבינו הכניס את פירושו לתוך ההבאה מן התוספתא. ולפי התוספתא כאן חולקים ב"ש וב"ה ביוקרא וזולא, ולב"ש משלם בשתיהם כשעת היוקר. וכן העמידוה בבבלי מ"ג ב' למ"ד ששליחות יד צריכה חסרון, ולפיכך משלם בהוזל הפקדון כשער הזול לשיטת ב"ה, משום שכל זמן שלא חיסר הוזלה ברשות המפקיד. אבל בבבלי פסקו ששליחות יד אינה צריכה חסרון, ולפ"ז אף ב"ה סוברים בזה כב"ש, והעמידוה בשבח גזילה, עיי"ש. ברם בירושלמי שבועות משמע ששליחות יד צריכה חסרון, עיין בהגהות יפה עינים, מ"א א', וכן כנראה, סוברת גם התוספתא, והיא מתבארת כפשוטה, וב"ש סוברים שלוקה בחסר וביתר גם ביוקרא וזולא, וב"ה סוברים שכל זמן שלא שלח בו יד ממש, ברשותו של המפקיד הוזל, ואינו משלם אלא כשעת הזול.

footnotes: ¹⁰ והובא גם בס' הנר לר"ז אגמאתי 92 ע"ב. ¹¹ עיין מ"ש לעיל ח"ד (כיפורים), עמ' 834, על דרכו של הר"ח להביא את התוספתא ולפתוח ב"תנא".

42. **הזהב קונה את הכסף.**וכ"ה במשנתנו רפ"ד ובכמה נוסחאות מטיפוס משנת הבבלי. והעידו בירושלמי ובבבלי בסוגיין שזו היתה משנת רבי בזקנותו, אבל בילדותו שנה הכסף קונה את הזהב, ועיין מ"ש לעיל מע"ש, עמ' 734. וכ"ה בנוסחאות מטיפוס א"י.¹² וחכם אחד פירש שבילדותו של רבי היו כמה מן הסוחרים (בשעה שהיו צריכים לצבור סכומים גדולים) מעדיפים מטבעות של זהב על הללו של כסף, מחמת צמצום מקום, ומטבע של זהב היה חריף יותר משל כסף, וממילא היה כסף כסחורה כלפי מטבע של זהב. אבל בזקנותו של רבי התחיל המטבע של כסף להזדייף יותר ויותר, אלא שהמלכות, וגם האזרחים, קבלו אותו בשוויו, והזהב הלך ונתייקר, וממילא נעשה סחורה כלפי מטבע של כסף, ואין לכך יסוד מכריע, עיין להלן. ועיין מה שהאריך בזה בטוב טעם מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 19–22. ועיי"ש שהעיר על הירושלמי והבבלי בסוגיין שמוכח מתוכן שעדיין בזמן האמוראים הראשונים החזיקו כמה מהם בהלכה הקדומה שהכסף קונה את הזהב. ובתלמודים תלו הלכה זו במחלוקת של ב"ש וב"ה, עיין מ"ש לעיל ח"ב (מע"ש), עמ' 734.

footnotes: ¹² משנה שבירושלמי, לו, קויפמן, פרמה. וכן מעיד בעיטור מאמר ב', קניין, ד"ו ו' ע"א, הוצ' רמא"י, י"א ע"ג (והביאו בחי' הרשב"א בסוגיין) בשם משניות מדוייקות שלהם: הכסף קונה את הזהב, הזהב אינו קונה את הכסף.

**כיצד, נתן לו דינר זהב בעשרים וחמשה כסף וכו'.**ברייתא זו בשינוי לשון ("מכר" במקום "נתן", ועוד) בבבלי מ"ה ב'. וברי"ף (וממנו ברא"ש) רפ"ד הביא את התוספתא כאן מבלי להזכיר את שמה, כרגיל אצל הראשונים הקדמונים.¹³ ועל היחס בין דינר כסף לדינר זהב, עיין בתוספות מ"ד ב', ד"ה אחד, כתובות צ"ט א', ד"ה נתן, מלא"ש מעילה פ"ו מ"ה ועוד. ועיין מ"ש להלן בסמוך.

footnotes: ¹³ עיין מ"ש במבוא לתס"ר ח"ב, עמ' 9 ואילך, ומ"ש על הרי"ף שם, עמ' 14.

43. **קנה כל מקום שהוא.**מפשוטה של לשון משמע שקנה את הכסף בכל מקום שהוא, וכמ"ד שמטבע נקנה בחליפין, וכן דייקו בבבלי מ"ה ב'. ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 542.

44-45. **כיצד, נתן לו שלשים איסר בדינר כסף וכו'.**וכ"ה גם בד¹⁴ ובכי"ע וברי"ף וברא"ש הנ"ל, וברא"ש פ"ד סי' כ' (בשם התוספתא), וכ"ה בס' הנר לר"ז אגמאתי, 94 ע"א (בלי הזכרת שם התוספתא). ועיין בח"ד שתמה שלא מצאנו בשום מקום שלשים איסר בדינר אלא כ"ד איסרים, או ל"ב איסרים, עיין להלן ב"ב פ"ה הי"א, ירושלמי קידושין פ"א ה"א, נ"ח ע"ד, בבלי שם י"ב א', כאן מ"ד ב'. ושער בח"ד שרבותא קמ"ל. אבל הדוגמא הקודמת ביחס של דינר זהב מוכיחה שנקטו את השער הרגיל. ברם ברור שהשערים לא נקבעו ע"י ההלכה אלא ע"י השוק, וחז"ל נקטו בשני הקצוות של שער האיסר ופעמים שש נשים מתקדשות באיסר ופעמים שמונה, והשער של נחושת נדד בין עשרים וארבעה לדינר לבין שלשים ושנים. ותכופות נקט התנא את השער של זמנו, ובזמנו נתנו שלשים איסר לדינר. ועיין בבבלי ס' ב' בתוספות, ד"ה איזהו.

footnotes: ¹⁴ אלא שבד"ח בטעות: שלשים דינר.

45. **כל מקום שהוא.**וכן בבבלי מ"ד ב', ולעיל שורה 43, ובבבלי שם: ומאי בכל מקום שהוא, כמות שהוא וכו'. ועיין גם להלן שורה 47, סד"ה רבי שמעון.

46. **הסימון קונה את המטבע.**וכ"ה בד. ובכי"ע: אסימון קונה וכו'. והיא פיסקא מקוצרת ממשנתנו פ"ד מ"א. ועיין מ"ש על אסימון לעיל ח"ב (מע"ש), עמ' 715.

46-47. **כללו של דבר, כל שנקנה קונה וכו'.**ס' הנר לר"ז אגמאתי, 94 ע"א, רמב"ן במלחמות ובחידושיו רפ"ד, רשב"א מ"ה א' (צ"ח ע"ג מן הספר), ריטב"א רפ"ד, מאירי שם, עמ' 163, חי' הר"ן מ"ה א', ד"ה ב"ש. והנה הרמב"ן וסייעתו הביאו מכאן ראיה שכלפי מטלטלין זהב נחשב למטבע, והמטלטלין הן הן שנקנין וקונין את הזהב, ואין הזהב קונה אותן. וברור שאין מכלל זה ראייה גמורה, אלא הכוונה היא בעיקר לסיפא שמפרשת את הרישא, לשיטת הרמב"ן.

47. **טלית קונה דינרי זהב, רבי שמעון אומ' וכו'.**לפי פשוטה דבוקה הלכה זו לרישא והיא מפרשת את הכלל שלעיל, והיא כשיטת רוב הראשונים שדינר זהב שהוא כמטלטלין כלפי דינר כסף, הרי הוא כסף כלפי מטלטלין. אבל הרשב"א הנ"ל מפקפק בראייה זו, ולשיטתו אפשר לומר שהלכה זו היא כשיטת ר' בילדותו שהכסף קונה את הזהב, וזהב הוא הוא המטבע החריף, ושכן סובר ר' שמעון להלן, כמו שפירשו בשיטת רב האיי גאון הסובר שזהב הוא כמטלטלין אפילו כלפי פירות,¹⁵ עיין ר"ח מ"ה ב', רי"ף כאן סי' שנ"ה ובבעל המאור שם. אבל הרמב"ן נסמך על שיטת התוספתא ששנתה ברישא (לעיל, שורה 42): הזהב קונה את הכסף, ולא נזכרה כאן כלל שיטת רבי בילדותו. ברם לפ"ז קשה למה תפס ר' שמעון דינרי זהב ולא את המטבע הרגיל (כסף), והרי כל עיקרו הוא להשמיע דין מי שפרע.

footnotes: ¹⁵ עיין בס' המקח והממכר שער מ"א קרוב לתחילתו.

47-48. **רבי שמעון אומ' אף כשאמרו טלית קונה דינרי זהב בכל מקום כך הלכה, אבל מי שפרע מאנשי דור המבול וכו'.**וכ"ה ("בכל מקום") בד. אבל בכי"ע וברמב"ן הנ"ל: מכל מקום, וכ"ה בבבלי, עיין להלן. ומסיק הרמב"ן: ומכלל אתה שומע שאין דינר זהב קונה טלית,¹⁶ וכן מפורש בבבלי מ"ח א', מ"ט א', ע"ד ב': ר' שמעון אומר אף על פי שאמרו טלית קונה דינר זהב, ואין דינר זהב קונה טלית מכל מקום כך הלכה, אבל אמרו מי שפרע וכו'. ופירשו בבבלי (ע"ד ב'): מאי מכל מקום, לאו דלא שנא לוקח ולא שנא מוכר מקבל עליה מי שפרע.¹⁷ ומתוך הבבלי (ע"ד ב') מוכח שהמשיכו את המלים "מכל מקום" למטה, והיינו מכל מקום כך הלכה עיי"ש, כלומר ההלכה שאין דינר זהב קונה טלית היא בין ביחס למוכר בין ביחס ללוקח, אבל אמרו חכמים מי שפרע.¹⁸ ובחי' הרמב"ן מעתיק גם בשם התוספתא: ואין דינר זהב קונה טלית. ואף שהוספה זו חסרה כאן בכל הנוסחאות, וכן איננה בהבאה במלחמות הנ"ל, אבל בעל כרחנו "כך הלכה" מתייחס לדיוק שאין דינר זהב קונה טלית, שהרי בקנה אינו שייך מי שפרע. ברם במשנתנו פ"ד מ"ב, ולהלן בתוספתא סהט"ז, שורה 58, מפורש שאין הלוקח יכול לחזור בו לר"ש, ובירושלמי פ"ד רה"ב, ט' ע"ג: "הלכה כר"ש, ולא אמרין לה לכל אפין", מוכח שלר"ש אין חילוק בין שער אחד לשנים, כמו שפירש בנת"י. לבסוף עלי להעיר שוב שקשה לקבל את ההשערה הנ"ל שלעת זקנותו של רבי, נתחדשה ההלכה מפני זיוף המטבע, ונאמנת עלינו מסורת התלמודים. וכן אמרו בירושלמי (לפי משנת ר' בילדותו): זהו כללו של דבר, כל הירוד מחבירו קונה את חבירו, וכן בבבלי מ"ד א': כספא דלא חשיב (כלומר, לעומת זהב) הוה פירי, ואינו עניין כלל לירידת המטבע בזמנם דווקא. ולעת זקנותו שינה רבי את שיטתו, כמו בע"ז פ"ד מ"ד, עיין בירושלמי שם מ"ג סע"ד, ובבבלי שם נ"ב ב', וכבר דשו בה רבים. וכנראה שבעניין שלנו החליף רבי את שיטתו בסוף ימיו, כשהיה זקן ממש, אחרת אין להבין את דברי ר' שמעון ברבי בירושלמי כאן: לינא חזר בי דעד דהוה חילך עלך¹⁹ אתניתני הכסף וכו'. והוא תמוה, והרי רבי לא הכחיש את דעתו הקודמת, אלא שחזר בו, ולמה התעקש ר"ש ברבי ואמר "לינא חזר בי". ובירושלמי ע"ז הנ"ל אינו מוכח כלל שר"ש ברבי לא קבל את חזרת רבי בזקנותו. ושמא הטעם הוא מפני שר"ש ברבי ידע שחכמים רבים חולקים על חזרת רבי. וצ"ע.

footnotes: ¹⁶ כלומר, טלית קונה דינר זהב, לא משום חליפי מטלטלין, אלא משום שמטלטלין קונין את הכסף. ¹⁷ ועיין בפירש"י מ"ח א'. וכבר השיג עליו הריטב"א במקומו. ¹⁸ עיין מ"ש על סיגנון מעין זה לעיל כתובות, עמ' 277, הערה 31. ¹⁹ כלומר, בילדותך, בבחרותך, עיין וי"ר רפי"ח.

49-50. **והנושא והנותן בדברים אין לו עליו אונאה.**בבבלי הנ"ל: והנושא ונותן בדברים לא קנה. ובמשנתנו פ"ד מ"י: אונאה בדברים, לא יאמר לו בכמה חפץ זה והוא אינו רוצה ליקח. אבל בנידון דידן בשעה שנשא ונתן היה בלבו של זה ליקח ובלבו של זה למכור, אלא שאח"כ שינו את דעתם. ועיין בבלי מ"ט א'.

50. **כל המבטל את דבריו אין רוח חכמים וכו'.**עיין בבלי מ"ח א' הנ"ל, ירושלמי פ"ד סה"ב, ט' ע"ד. ועיי"ש סה"ג וירושלמי שביעית פ"י ה"ט, ל"ט ע"ד.

51. **ההונאה ארבעה כסף מעשרים וארבעה וכו'.**משנתנו פ"ד מ"ד, תו"כ בהר פ"ג פרש' ג' ה"ה, ק"ז ע"ג.

52. **לתגר, או לבקי.**וכ"ה בד ובתו"כ הנ"ל. ובכי"ע: לתגר, או לקרובו, או לבקי, והיא הרכבה של שתי נוסחאות. ובמשנתנו הנ"ל: לתגר או לקרובו. וכ"ה בכל נוסחאות המשנה ובפוסקים. ואמרו "לתגר" מפני שהוא בקי (ברייתא בבבלי נ"א א'), ומפני שלא ירע אומנותו ויסמוך עליו, ואף קרובו אם הוא בקי, אעפ"י שאינו תגר, והוא סומך עליו שלא יטענו. ועיין ר"ח נ' רע"ב, נ"א רע"א, ולא היתה לפניו גירסא אחרת במשנתנו שמעתיקה כלשונה כמה פעמים בסוגיין.

52-53. **הורה ר' טרפון וגו' עד אחד הלוקח ואחד המוכר וגו'.**וכ"ה בד, והכוונה היא לכל משנה ג' ולחלק ממ"ד בפירקין. ובכי"ע חסר כ"ז.

53. **מי שהוטל עליו, ידו על העליונה.**משנתנו פ"ד מ"ה, תו"כ בהר הנ"ל ה"ו. ופירושו מי שהוטען והוטל עליו משא ההונאה. ועיין בלשון התוספתא להלן, שורה 65, ד"ה ובלבד. ועיין איכה ג', כ"ח, ובמשנת אבות פ"ג מ"ג, ופירשו הראשונים (רבינו יונה, ספר המוסר ועוד) נטל עליו עול תורה.

53-54. **כיצד, מכר לו חלוק שוה חמש בשש וכו'.**בבלי מ"ט סע"ב. והנה בהונאת הלוקח נקטו כאן "חמש בשש" ובאונאת מוכר נקטו בסיפא "שש בחמש", והיינו ברישא שתות מעות ובסיפא שתות מקח, ומכאן הביאו בבבלי ראייה לשמואל נגד רב. ברם בבבלי הנ"ל, בכ"י, בגאונים ובראשונים²⁰ הגירסא היא: רב כהנא (במקום רב), והוא הוא שחולק עם שמואל וסובר שתות מקח שנינו. ובירושלמי פ"ד רה"ג, ט' ע"ד: האונאה ארבעה כסף וכו', רב אמר שיעור הוא, ר' יוחנן אמר לית היא שיעורה. ומפרש בפ"מ שזו היא המחלוקת הנ"ל בין רב (לפי גירסת ההוצאות שלנו) ובין שמואל בבבלי הנ"ל. אבל כבר ציינתי לעיל ח"ג (עירובין), עמ' 313, הערה 61, שדיבור זה ("והוא שיעורה", "שיעור הוא") הוא מונח קבוע בירושלמי, והבאתי את ירושלמי ב"מ הנ"ל, והכרעתי כפירוש בעל נת"י שהכוונה בירושלמי היא שלרב השיעור שנזכר במשנה ארבעה כסף לסלע (כלומר, מעה כסף לדינר) הוא בדווקא, ואין אונאה בפחות ממעה כסף (כשיטת הרי"ף), עיי"ש בנת"י. עכשיו ראיתי שכן פירש גם בהגהות יפה עינים מ"ט ב', והוכיח כן מסוגיית הירושלמי להלן שם. ואשר לסוגיית הבבלי בקשר עם הברייתא שלנו, הרי שאלה זו גם בירושלמי להלן שם: כהנא בעא קומי רב בשעה שהמוכר מתאנה וכו'. ועיין הפירוש בהגהות יפה עינים הנ"ל, ומ"ש לעיל בסמוך, ד"ה ברם. ועיין גם בפירוש מיכל המים בירושלמי במקומו. ובסוף ההלכה הדברים משובשים, ויש שם גירסאות שונות, עיין באו"ז ב"ב פ"ה סי' ס"ג, י"א ע"ב, ועדיין לא נתבררו לי הדברים.

footnotes: ²⁰ עיין דק"ס, עמ' 140, הערות פ'-צ'. ויש להוסיף על דבריו גם ספר והזהיר, בהר, עמ' 212, או"ז ב"מ פ"ד סי' ק"נ.

56-57. **ור' אומ' לעולם יד המוכר על העליונה.**בבבלי נ' ב': שתות קנה ומחזיר אונאה דברי רבי נתן. ר' יהודה הנשיא אומר יד מוכר על העליונה, רוצה אומר לו תן לי מקחי, או תן לי מה שאניתני. וכ"ה בד. ובכי"ע: ר' (כלומר, בלי וי"ו). ומגירסתנו משמע שדברי רבי דבוקים למעלה, והוא חולק על הרישא ("מי שהוטל עליו ידו על העליונה"), וסובר שדווקא בנתאנה מוכר ידו על העליונה (משום דאמרי אינשי זבין אביד, בבלי נ"א א'), אבל נתאנה לוקח מחזיר לו מוכר את האונאה, ואינו יכול לחזור בו, ומשנתנו (שהיא גם הרישא של התוספתא) הנ"ל, היא כר' נתן, ולא כרבי, כשיטת רבה בבבלי נ"א א', וכמו שפירש בח"ד. ובירושלמי פ"ד ה"ג, ט' ע"ד: תני נקנה המקח חוזר לו הונייתו דברי ר' יהודה הנשיא, ר' יוחנן²¹ אמר בטל מקחו, כלומר המוכר יכול לבטל את מקחו, ובירושלמי קיצר. והיא הברייתא שבבבלי בחילוף השמות, כרגיל בין התלמודים.

footnotes: ²¹ נראה שצ"ל: ר' יונתן, והוא ר' נתן, חילוף רגיל בשם זה במקורות. עיין תולדות תנאים ואמוראים לר"א היימן, ערך ר' יונתן בר יוסף, בבלי כתובות נ"ה א', ובהערות שם בהוצאת מכון התלמוד הישראלי השלם, עמ' ו' ואילך, במכילתא משפטים פ"ג, הוצ' רח"ש הורוביץ, עמ' 259, שורה 13, ובשנו"ס שם ועוד בכ"מ. והוא ר' יונתן, הוא ר' נתן שבבבלי.

57. **וכשם שהמוכר יכול לחזור בו וכו'.**ופירשו בח"ד ובמנ"ב שהכוונה היא לנתן כסף, ולא משך, כלומר משנתנו פ"ד מ"ב: נתן לו מעות ולא משך הימנו פירות יכול לחזור בו, ואין ספק שכן הוא הפירוש הנכון. והובאה בבא זו לכאן, מפני דמיון המחלוקת של הת"ק ור' יהודה הנשיא לעיל בסמוך, ולמחלוקת התנא קמא כאן ור' שמעון להלן בסמוך.

58-59. **ר' שמעון אומ' המוכר יכול לחזור בו, הלוקח אין יכול לחזור בו, שכבר קבל הלה את מעותיו.**והוא כשיטתו במשנתנו הנ"ל. ועיין בלשון הברייתא בבבלי מ"ט ב'. וכבר צויין לעיל, שורה 47–48, ד"ה ברם במשנתנו, שלשיטת בני א"י אין הבדל לר' שמעון בין שער אחד לשני שערים, ובכל מקום אין הלוקח יכול לחזור בו.

59. **סלע כמה תהא חסירה ולא יהא בה אונאה.**וכ"ה ("ולא יהא") בד, בתו"כ בהר פ"ג ה"ז, ק"ז רע"ד. וכ"ה במשנתנו פ"ד מ"ה בכל הנוסחאות, וכ"ה בירוש' קידושין פ"א ה"א, נ"ח ע"ד. וכן יוצא ברור מסוגיית הבבלי שם. וברייתא זו ממש נשנית לעיל מע"ש פ"ג ה"ו (לעניין מע"ש): סלע כמה תהא חסירה ולא יהו מחוללין עליה מעשר שיני. ולעיל שם ח"ב, עמ' 753, העירותי על התוספתא כאן, וכתבתי: "אבל בכי"ע שם סלע כמה תהא חסירה, ויהא בה אונאה וכו'. וכן גרס רב האיי בס' המקח והממכר סוף שער מ"א בתוספתא, וכן היתה הגירסא לפני הבבלי ב"מ נ"ב א', והקשו ממנה על משנתנו (ששנו שם: ולא יהא בה אונאה), ותירצו: תנא דידן קא חשיב מלמטה למעלה (כלומר, עד ארבע איסרין ולא עד בכלל), תנא ברא קא חשיב מלמעלה למטה (כלומר, מארבע איסרין ולמעלה היא אונאה. ועיין בתוספות שם, ד"ה ותנא)". וכן בס' הנר לר' זכריה אגמאתי 100 סע"ב: ורמינן עלה הא דתניא בתוספת בבא מציעא דנזיקין עד כמה תהא הסלע חסרה ויש בה אונאה וכו'. ברם אין כאן וודאי כלל, שהרי כבר ציינתי כמה פעמים שכי"ע הוא כתב יד "מתוקן" ע"פ הבבלי, ואף כאן "תוקן" ע"י מגיהים ע"פ הברייתא שבבבלי. תדע לך שהוא כן, שגם בתוספתא מע"ש הגירסא בכי"ע היא: סלע כמה תהא חסירה יהו מחללין עליה וכו'. והסיגנון מגומגם, וקרוב מאד שאף שם היתה הגירסא במקום "ולא יהו", אלא שתוקן ונמחק "ולא", ושכחו להוסיף וי"ו (כלומר, ויהו). ואשר לדברי רב האיי שכתב וגרסינן בתוספתא כמה תהא הסלע חסרה ויהא בה אונאה ר' מאיר אומר וכו', הרי מסתבר מלשונו שהעתיק את הברייתא בבבלי (עיין דק"ס עמ' 144, הערה ט'), וקרא לה "תוספתא", כמו שנהגו לפעמים הגאונים והראשונים, ורב האיי עצמו, עיין מ"ש בתשלום תוספתא, עמ' 7 ואילך. ואף בס' הנר הנ"ל דרכו להעתיק את לשון הברייתות שבבבלי בציון המקור בתוספתא, כמו שהעירותי בכ"מ.

60. **סלע ארבעה איסרות, ודינר איסר וכו'.**וכ"ה בד. וכ"ה בכי"ו ובד להלן בסמוך: ודינר פונדיון וכו', ודינר שני פונדיונין, כלומר, ודינר שלא יהא בו חסרון איסר. ובכי"ע: לדינר איסר, לדינר פונדיון, לדינר שני פונדיונין, כלשון משנתנו ותו"כ הנ"ל, והברייתא בבבלי נ"ב א' הנ"ל והיא היא, ועיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 754, לשורה 17, ובהערה 14 שם. ולר"מ במטבע האונאה היא אחד מעשרים וארבע בו, משום שבמטבע כיון שאינו יוצא מקפידים עליו, וכפירוש אביי בבבלי נ"ב א'.

61. **סלע שמנה פנדיונות.**כלומר שני פונדיונות, מעה, לדינר, והיינו שתות, כאונאה בכל מטלטלין. ועיין בבלי הנ"ל.

62. **יתר על כן, היה מוציאה בשויהה.**וכ"ה (בשויהה) גם להלן הכ"ג, שורה 73, ולעיל מע"ש הנ"ל: בשויהא. ובירושלמי פ"ד רה"ד, ט' ע"ד: מוציאה בשוה, ובבבלי נ"ב א' הנ"ל: מוכרה בשויה, ופירושה שאם פיחתה יותר מן השעורים הללו, מוציאה בשויה של עכשיו, לפי דמיה, וכר' אמי בבבלי נ"ב א'. ורש"י פירש ע"פ הבבלי (נ"ב רע"ב): יתר על כן, שלא פחתה כדי הונאה מוציאה בשוויה, כסלע יפה. וקשה לפרש כן בתוספתא ובירושלמי.

**הסלע עד שקל.**וכ"ה בירושלמי ובבבלי הנ"ל ובתוספתא מע"ש הנ"ל. ופירושה, שאף לפי דמיה אינו מוציאה אלא אם כן לא פיחתה יותר משקל, אבל אם פחתה יותר משקל אסור להוציאה אפילו לפי דמיה, ואינו מחלל עליה מעשר מפני שאסור לקיימה, והוא מטבע שאינו יוצא. ופירש"י שעד שקל מותר לקיימה, מפני שפחתה ניכר, ואי אפשר לרמות בו ולהוציאו בשקל, אבל אם פחת יותר מכאן יש לחשוש שמא ירמה בו אחרים ויוציאו בשקל, מפני שתחילתו בא מסלע העבה, והעין טועה ומעריכו בשקל, אעפ"י שהוא פחות משקל. ועיין בשטמ"ק שמביא מחלוקת הראשונים אם הכוונה עד שקל ואונאתו, או עד שקל ממש, מפני שכאן יש לחשוש יותר, עיי"ש. ועיין במשנת כלים פי"ב מ"ז ובפיה"מ שם, ובספרי כי תצא פיס' רצ"ד, עמ' 312.

**והדינר עד רובע.**וכ"ה במקורות הנ"ל. ופירשו בבבלי עד רובע שקל, כלומר, חצי דינר. וכן בספרי הנ"ל: שאין עושים וכו', דינר פחות מטרפעיקא (τροπαϊκά ,Victoriatus) כלומר, חצי דינר.

62-63. **פחות מיכן, אפי' איסר אין רשיי להוציאה.**בירושלמי הנ"ל: פחות מיכן אפילו הוא כאיסר אין יכול להוציאה. ופירושו שאפילו אם נפחת ועמד על כאיסר אינו רשאי לקיימה.²² וכנראה שהחשש הוא שמא יוציאה במעה.²³ ועיין במשנת מע"ש פ"ד מ"ה. ובבבלי הנ"ל: פחות מכן, אסור להוציאה. ויש שפירשוה שאם פחת המטבע כשיעור אונאה במטבע (והיינו איסר לדינר, כר"מ), אסור להוציאה, אבל פחות מאיסר מותר להוציאה אפילו לכתחילה, עיין ר"מ פ"ז מה' גניבה ואבידה ה"ד, רא"ש פ"ד סי' כ' ועוד. ועיין בבלי נ"ב א' בתוספות שם, ד"ה אמר, ובשטמ"ק במקומו.

footnotes: ²² ע"פ פירוש הנצי"ב, עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 754. וכן פירש בהגהות יפה עינים נ"ב א'. ²³ בערוך ערך פונדיון פירש שהיו פונדיונות מכסף, ועיין גם רש"י כתובות ק"י ב', ולפ"ז יש לחשוש שמא יוציאו בפונדיון. אבל לא מצאתי בתלמוד פונדיונות של כסף, וסתם כסף הוא מעה, וכמו שאמרו בירושלמי קידושין פ"א ה"א, נ"ח ע"ג, שבועות פ"ו ה"א, ל"ו ע"ד. סוף מטבע כסף מעה. ועיין מ"ש לעיל ח"ב (מע"ש), עמ' 765, ד"ה על הטריסית. ועיין מה שהאריך בזה רח"י שעפטיל בערך מלין, ערך פונדיון. ועיין במלא"ש פ"ד מ"ז.

63-64. **לא ימכרנה לא לתגר, ולא לחרג, ולא לחרם, מפני שמרמא בה את אחרים.**כלומר, אפילו על מנת לקוץ, כפירש"י. ובד, בכי"ע, בבבלי נ"ב א', ובירושלמי פ"ד ה"ד, ט' ע"ד, הגירסא היא "להרג" במקום "לחרג" שלפנינו. ובירושלמי הנ"ל לא נזכר "תגר" ואף הרי"ף במקומו והר"מ פ"ז מה' גניבה ואבידה ה"ו השמיטוהו. והנה ביחס לגירסא "חרג" (במקום "הרג") כבר הוכח לעיל ח"ז (נדרים), עמ' 419, שזו היא הגירסא הנכונה, וחרג וחרם שניהם בעלי תפקידים דומים הם, עיין מ"ש שם. ואף הגירסא תגר שלפנינו קשה, והיכן מצינו שתגר רמאי הוא,²⁴ ושערתי בנדרים שם בדרך שמא ואולי שלפנינו צ"ל: לחגר (במקום: לתגר), ואף חגר מעין חרג הוא, עיין מש"ש. וכולם אימתנים הן ומפחדים לסרב להם.

footnotes: ²⁴ ומה שיוצא ממשנתנו כאן פ"ד סמי"א שתגר חשוד הוא, היינו משום שהוא לוקח הרבה יין בבת אחת על מנת למכור, ודינו כמערב בתחילה מים ביין על מנת למכור ולהודיע, שאסור לעשות כן, עיין מ"ש לעיל נדרים, עמ' 419, הערה 46.

64. **אבל נוקבה ותולה בצואר בנו.**וכ"ה בכי"ע ובירושלמי הנ"ל, ובד חסרה המלה "בנו" בטעות. ובבבלי הנ"ל: בצואר בנו, או בצואר בתו.

64-65. **וכשם שאתה אומ' בחולין, כך אתה אומ' במעשר שני.**וכן מעתיק הרמב"ן נ"ב רע"א בשם התוספתא. ובמשנתנו פ"ד מ"ט ובתו"כ הנ"ל: ונותנה למעשר שני ואינו חושש, שאינו אלא נפש רעה (כלומר, המסרב לקבלה). והרמב"ן הנ"ל מביא ראייה מלשון התוספתא ("כשם שאתה אומר בחולין") שדווקא בלא חסרה כדי אונאה, כפירוש הריב"ם (בתוספות נ"ב ב', ד"ה ונותנה) ועוד. ועיין בשטמ"ק במקומו. ובתוספתא מע"ש פ"ג ה"ו: פחות מכן אפי' איסר אין רשיי לחלל עליה. ועיין מ"ש שם ח"ב, עמ' 754, בשם שו"ת משיב דבר ועוד, ולהלן שם שורה 20. ובירושלמי פ"ד סה"ד, ט' ע"ד: כשם שמוציאין לחולין כך מוציאין למעשר שני, כלומר, כשם שמוציא את המטבע כשהוא קונה חולין (שהמוכר מקבלה כמטבע יפה) כך דינו במעשר שני שמוציא אותו על פירות מע"ש, והיינו כשמחלל עליו פירות. ועיין מ"ש לעיל ח"ב (מע"ש), עמ' 765, ד"ה אם רצה לדקדק.

65-66. **ובלבד שלא יתכוין (לה) להטיל סלע על השני.**המוקף ליתא בד ובכי"ע ובחי' הרמב"ן הנ"ל.²⁵ ובכי"ע וברמב"ן הנ"ל חסרה המלה "סלע" (וברמב"ן נשמטו בטעות גם המלים "על השני"). ופירש הרמב"ן: ובלבד שלא יתכוין נמי ליתן סלעיו הפגומין למעשר. וכע"ז פירש בח"ד. ובירושלמי הנ"ל בכיר"ז: ובלבד שלא יתכוין להוציאו למעשר שני, כלומר את הרעות למע"ש, כבתוספתא כאן. ועל הלשון "להטיל", עיין מ"ש לעיל הט"ז, שורה 53, ד"ה מי שהוטל. ועיין בירושלמי פ"ד רה"ה, ט' ע"ד, ובמה"פ שם, ד"ה חזקיה, ובבבלי נ"ב ב'.

footnotes: ²⁵ וכנראה שלפני הסופר היתה המלה "לה" בסוף שורה כהתחלה למלה "להטיל", כדרך הסופרים.

66. **ההונאה שמנה כסף.**בכי"ע חסרה בבא זו, ואף בח"ד מחקה, וכן נכון וזו היא שיטת ר' טרפון במשנתנו פ"ד מ"ג, לעניין מטלטלין.

66-67. **במה דברים אמורים בדינרין, ובסלעין, אבל בדינרי זהב, ובמטבעות של נחשת, היה מוציאן בשויהן.**בירושלמי הנ"ל: ותולה בצואר בנו, במה דברים אמורים בדינרים וסלעים, אבל בדינר זהב ובמטביעות כסף מוציאין בשוייהן. כשם שמוציאין לחולין וכו'. ומתוך הסדר בירושלמי משמע שבבא זו דבוקה לדין איסור מכירה לחרג ולחרם. ובח"ד פירש גם את התוספתא כאן שהיא חוזרת לבבא שלא ימכרנה לתגר וכו'. ולפ"ז קשה לפרש עניין של מטבעות נחושת, ומי ירמה במטבע נחושת שהוקה ששוויה מעט. וכנראה שהגירסא "מטבעות כסף" שבירושלמי נכונה,²⁶ והכוונה למטבעות של כסף, חוץ מדינרים וסלעים, ולא למטבעות גדולים של כסף, שלא היו רווחיים בא"י, ולא לקחו אותם ע"פ צורתם, אלא ע"פ משקלם בשוויהם, ולפיכך אין לחשוש לרמאות. וכן פירש הרא"ף במקומו. ולפ"ז צריך להגיה גם בתוספתא "ובמטבעות של כסף".²⁷ ובאמת הלכה זו שייכת גם לאונאה במטבע, ואונאה שאמרו במטבעות אינה אלא כשהמתכת יוצאת ע"ג צורתה, אבל אם היתה יוצאת במשקל, אם אינה שוה כפי דמיה אפילו בכל שהוא, מחזיר (עיין בתוספות נ"א ב', ד"ה איסר). וכן בס' מישרים לרבינו ירוחם (נתיב ט' ח"ג): ונר' שכל דינר של כסף, או של זהב, ששוקלין אותו ולקחו סתם שחוזר, הן שחסר ממנו מעט, או הרבה, והוא דבר שבמשקל (ועיין ר"מ פי"ב מה' מכירה ה"י ובלח"מ שם) וג"כ מותר לקיימו הן שחסר מעט, או רב, שכל מי שקנה ישקלנו. והוא ע"פ הירושלמי, כמו שציין הגר"א בבאוריו לחו"מ סי' רכ"ז ס"ק כ"ז.²⁸

footnotes: ²⁶ וכ"ה גם בכיר"ז, וכן מעתיק גם בס' הנר לר"ז אגמאתי 102 סע"א בשם פיסקי הונאה לרב"ס, ואין להגיה. ²⁷ וכנראה שהגיהו בתוספתא "נחושת", משום שהיה קשה להם, והרי דינרים וסלעים של כסף הם. ומשום כך הגיה בעל פ"מ גם בירושלמי ע"פ התוספתא. ²⁸ ומש"ש לעיין במפרש במקומו, כיוון לר' אליהו פערקאן (הרא"ף) הנ"ל בפנים.

67-68. **עד מתי מותר להחזיר, בכרכין וכו'.**פיסקא ממשנתנו פ"ד מ"ו, תו"כ בהר פ"ג פרש' ג' ה"ח, ק"ז ע"ד.

68-69. **שכן דרך השוק להיות עומד וכו'.**תו"כ הנ"ל. וכן מעתיק בשם התוספתא בתשה"ג הרכבי סי' ע"ז, עמ' 45. ועיין במשנתנו הנ"ל.

69. **ואם היה מכירה וכו'.**פיסקא מקוצרת ממשנתנו הנ"ל, ואינה בד ובכי"ע.

70. **ההונאה ארבעה כסף, והטענה שתי כסף.**פיסקא ממשנתנו פ"ד מ"ז. ועיין במשנת שבועות רפ"ו ובתוספתא שם רפ"ה. וכאן אין צורך בפיסקא "והטענה שתי כסף", אלא שלפעמים מושך לשון משנתנו כולה.

70-71. **בזמן שמכר לו סתם, אבל אם קצץ עמו אין כלום אחר הקצה.**בתס"ר (ירושלים תפרח"י), עמ' 110, ציינתי לתוספתא כתובות פ"ד. ולעיל ח"ו (כתובות), עמ' 245, פירשתי שלפנינו דיבור תכני, ופירושו חוזה (pactum), כלומר, שעשו חוזה ביניהם שיספק לו פירות בכך וכך, והתנו בפירוש בין אם יוזלו ובין אם יוקרו (ובמקום שאין חשש משום רבית) אין אחר חוזה כלום. ואינו עניין לתנאי שלהלן בסמוך. ועיין בבלי נ"א ב', והברייתא שהביאו שם אינה הברייתא שלנו כאן.

71. **הנושא ונותן באמונה וכו'.**בבלי נ"א ב'. ופירש"י כאן ובסיפא שאומר לחבירו מכור בשבילי סחורה זו במה שתוכל, ואני משלם לך שכר טירחתך, ופשיטא שהוא הדין להפך, שאמר לו קנה לי סחורה זו במה שתוכל וכו'. עיין מ"ש בסיפא להלן בסמוך. ורוב הראשונים (עיין מ"ש בסיפא בסמוך) הכריעו כפירוש ר"ח (להלן בסיפא) שהכוונה היא במוכר שהלוקח מאמינו במחיר ששלם בעד הסחורה, והוא נותן לו קצת ריוח, ובזה אין אונאה. וכן פירש גם הר"מ בפי"ג מה' מכירה ה"ה. והרב המגיד העיר שם שכן פירש גם הר"ח. ועיין גם בתוספות שאנץ (לפי שטמ"ק) ובחי' הרמב"ן נ"א ב'.

72. **והאומ' לחבירו על מנת שאין לך עלי אונאה, אין לו עליו אונאה.**כ"ה בד, בכי"ע ובברייתא שבבבלי הנ"ל, ובכי"ו נשמטו המלים "אין לו עליו אונאה" ע"י הדומות. ולפי פשוטה ברייתא זו היא כר' יהודה שמתנה על מה שכתוב בתורה בדבר של ממון תנאו קיים, כדברי אביי בבבלי שם, וכמו שהכריעו הראשונים. ועיין לעיל קידושין פ"ג ה"ח, ירושלמי כאן ספ"ז, י"א ע"ג, ובמסה"ת לעיל קידושין פ"ג ה"ח, עמ' 288, לשורה 40 ושורה 41.

72-73. **ולא יהא מוכר לא את היפה בשויהה וכו'.**בכי"ו ולה היה מוכר וכו'. ובד: לא יהא מוכר וכו', ובכי"ע: לא יהא מוכר, לא ימכור לא את היפה וכו', ויש כאן הרכבה של שתי נוסחאות, והניקוד מורה שיש כאן תיקון. ובבבלי נ"א ב': הרי זה לא יחשב את הרע באמנה, ואת היפה בשוה. ופירש"י שמדברים כאן בהמתנת מעות ולעניין רבית. אבל בתוספות ובתוספות הרא"ש, בחי' הרמב"ן, הרשב"א והריטב"א ובאו"ז סי' קנ"ו, כ"ב ע"ד, השיגו על רש"י מן התוספתא כאן שעוסקת בפירוש באונאה. ועוד השיגו עליו בתוספות נ"א ב', ד"ה לא, הנ"ל: דפרק איזהו נשך הוי ליה לאתויי ולא הכא, וכ"ה בתוספות הרא"ש. וקושיא זו אינה מכרעת במוחלט, שכן לא נמנעו המקורות להביא בעניין מקח וממכר הלכות שנוגעות ברבית, עיין מ"ש לעיל ח"ז (נדרים), עמ' 489. ואף הלשון שלהלן שמחשב עמו שכר וכו' רגילה אצל חשש רבית, עיין להלן פ"ד הט"ו, שו' 48, פ"ה ה"ו, שורה 15, ומקבילות. ברם רוב הראשונים הכריעו כפירוש ר"ח שמדברים כאן במוכר שקנה הרבה פירות בבת אחת יפים ורעים ושילם מחיר אחד בעד שני המינים, ועשה כן משום שכדאי היה לו לשלם ביוקר בעד הרעים משום שקנה בזול את היפים, ויצא לו מחיר רגיל בממוצע. ולפיכך אסרו לו למכור את היפה בשווייה, ואת הרעה באמונה, שהרי לא היה קונה את הרעה לבדה במחיר ששלם אלמלא קנה את היפה במחיר מוזל. למה הדבר דומה, לחבר שקנה מע"ה לולב ואתרוג בשביעית והיה מוכר אח"כ את הלולב באמונה במחיר ששילם בשבילו. עיין במשנת סוכה פ"ג מי"א, בבבלי שם ל"ט א' וברש"י שם, ד"ה מבליע.

74. **מחשב עמו שכר חמור וכו'.**כלומר, מי שמכר באמונה, ואמר ללוקח כמה שילם מותר לו להוסיף על הריוח את שכר החמור ושכר החמר ושכר הפונדק וכו'. ועיין דק"ס, עמ' 144, הערה ד'.

74-75. **ולא יהא מחשב עמו שכרו, מפני שנוטל שכרו.**בבבלי שם: שכר עצמו אינו נוטל, שכבר נתן לו שכרו משלם. ובתוספות שם, סד"ה לא: שכבר נתן לו שכרו, פי' המוכר הראשון שקנאם תחלה ממנו. וכן פירש בתוספות הרא"ש שם. אבל מלשון התוספתא, ובפרט לגירסת ד (שכרו ממנו) וכי"ע (שכרו הימנו) הרי ברור שהכוונה ללוקח, שאינו מחשבם עם הלוקח שכר עצמו, מפני שנוטל שכרו (והיינו הריווח) ממנו, מן הלוקח. וכן פירש בח"ד, ולפלא שלא הזכיר כלל את דברי בעלי התוספות. ברם התוספתא מוכיחה גם על הפירוש בבבלי, ושאלת התלמוד: "מהיכא קא יהיב ליה" הכוונה ללוקח, ללוקח באמנה, היכן נותן לו שכרו, וכן יוצא ברור מפירש"י שם, ד"ה אלא או זה וזה. וכן נראה מדברי הר"מ פי"ג מה' מכירה ה"ו, ועיי"ש בלח"מ, וכן מפורש בסמ"ע סי' רכ"ז ס"ק מ"ח.

75. **ר' יהודה אומ' ספר תורה וכו'.**פיסקא ממשנתנו פ"ד מ"ט, כגירסת המשניות מטיפוס א"י (שאין שם המלה "המוכר"). ובברייתא שבבבלי כ"ח ב':²⁹ תניא ר' יהודה אומר ספר תורה וכו'. ובס' הנר לר"ז אגמאתי 103 ע"ב, מציין לתוספתא כאן, ומעתיק מן הבבלי, כדרכו. אבל לפנינו במשנה: אף המוכר ספר תורה וכו'. וכ"ה בברייתא שבבבלי הנ"ל. ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1018. ובירושלמי פ"ד רה"ח, ט' ע"ד: תני ר' יודה אומר אף ספר תורה וכו'. ולא הוסיפו הברייתות על משנתנו אלא את טעמי התנאים. וברור מן הטעמים שדווקא ללוקח אין לו אונאה, אבל אם נתאנה המוכר יש לו אונאה, כרמ"ך לפי שטמ"ק נ"ח ב' (והעיר עליו בח"ד, עיי"ש).

footnotes: ²⁹ בכ"י ה' ובכי"פ, עיין דק"ס, עמ' 159, הערה ה'.

76. **ספר תורה, מפני שאין לו דמים.**בירושלמי הנ"ל: ספר תורה אין קץ לדמיו, וכע"ז גם בבבלי הנ"ל. ואף לפנינו פירושו שאין לו מחיר, וכמו שאמרו בירושלמי ברכות פ"ט ה"א, י"ב ע"ד: למרגלית דלית לה טימי, כל שמשבח בה פגמה.

77-78. **ר' יהודה בן בתירה או' הסוס והסיטום וכו'.**בד: והטיטוס. ובכי"ע: וַחְטִיטוּב, וכ"ה בכמה כי"י בבבלי הנ"ל (עיין דק"ס, עמ' 160, הערה ו'). והניקוד שבכי"ע מראה שיש כאן תיקון (כנראה ע"פ הבבלי כרגיל בכ"י זה), ובהוצ' שלנו בבבלי: וחטיטום, והוא הוא. ובירושלמי הנ"ל: וסוס ותריס (ועיין דק"ס הנ"ל). וכל הפירושים שנאמרו במוצא מלה זו אינם מניחים את הדעת כלל. ובדרך השערה קרובה נ"ל שאין "סיטוס", או "טיטוס", אלא ἴτυς תריס עגול, ובמקום "איטוס" אמרו "סיטוס", או "טיטוס", כמו שמצוי בדיאלקטים, עיין לעהנווארטר של קראוס ח"א, סוף עמ' 140 ואילך. ובאמת בס' הנר לר"ז אגמאתי 103 ע"ב, מעתיק מן הבבלי: וחסיטוס, ומביא את הירושלמי הנ"ל, ומסיק. דאלמא סיטוס תריס הוא. ואשר לסוס הכוונה כאן לסוסה, לסוס נקבה, אבל סוס זכר אין קונין למלחמה לדעת ר"י בן בתירה, עיין ירושלמי פסחים פ"ד ה"ג, ל"א ע"א, ומקבילה בע"ז (עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 437), וכפי שפירשתיו במבוא להלכות הירושלמי להר"מ עמ' י"א, הערה 77.

78-79. **כשם שאונאה במקח וממכר, כך אונאה בדברים.**פיסקא ממשנתנו פ"ד מ"י.

79. **ועוד מרובה אונאת דברים מאונאת ממון וכו'.**בבלי נ"ח ב'.³⁰ ועיין לעיל ב"ק פ"ז רה"ח ומשנת ערכין ספ"ג.

footnotes: ³⁰ בשם רשב"י, ועיין דק"ס שם, עמ' 161, הערה צ'. ובס' מקור חיים לר' שמואל צרצה פרש' בהר, פ"ה ע"ד, בשם רשב"ג.

81-82. **היו חמרין מבקשין יין, ושמן וכו'.**תו"כ בהר פ"ד פרש' ג' ה"ב, ק"ז ע"ד, ובבלי נ"ח ב', כל הברייתא בשינוי סדר הבבות.

83. **וייסורין באין עליו.**בכי"ע: ואיסורין באין עליו. וכן הכתיב (איסורין במקום: יסורין) בוי"ר הוצ' ר"מ מרגליות פי"ח, ג', עמ' ת"ו, ובפ"ה א', עמ' ק"א שורה 5 (בכי"ל). ועיין ברשימה הארוכה של ר"ש אברמסון במס' ע"ז שהוציא לאור, פ' ע"ד ואילך. ועיין דק"ס סנהדרין, עמ' 245, הערה ל'.

84-85. **זכר אתה אין כת' כאן, אלא זכר נא וגו'.**בד: זכור אתה אין כתוב כאן, אלא זכר נא וגומ'. הדברים סתומים, ובכי"ע, בתו"כ ובבבלי הנ"ל חסר כל זה. ואשר לעצם הגירסא כאן היא בכלל אינה מובנת. גירסת ד זכור אתה (כלומר, זָכוּר אתה) אינה לשון מקרא אלא לשון חכמים, וגירסת כי"ו זכר (כלומר בציווי, כבמקרא) אתה היא מגומגמת. ונראית הגהת בעל מ"ב, שצ"ל: זכר עתה (וגם בד "זכור" הוא ציווי) אין כתיב כאן (כלומר, כמו בתרגום שם: אדכר כדון), אלא זכר נא, כלומר, בבקשה. ושמא צ"ל לעיל: לא יאמר לו [אפי'] כדרך שאמרו לאיוב וכו'. וכבר אמרו במדרשות (תנחומא הוצ' בובר וישלח סי' ח', ומשם באגדת בראשית פנ"ו) שאליפז הוכיח אותו בדברי נחמות, ואמר לו הרי אתה בעצמך ניחמת בעלי מומין (הנה יסרת רבים, איוב שם ד', ג') ואמרת להם סופכם שהקב"ה משתבח בכם, ואף אתה סופך כך, זכר נא מי הוא נקי אובד, ודייקו מלשון "נא" שדבר אליו רכות (עיין בבלי סנהדרין פ"ט ב'), ונחם אותו, שלא יתייאש, וסוף דבר שאין נקי אובד, אברהם נמלט מן הכבשן, עיי"ש במדרשות, ולפ"ז אף בלשון תנחומין לא יאמר לו כן, ולא יזכיר לו עוונותיו.³¹

footnotes: ³¹ ועיין בדברי בלדד פ"ח שם ובאגדת בראשית פס"א, עמ' 121, ובהערות שם. והשווה מעיין גנים על איוב, עמ' 20.

85-86. **ר' יהודה או' אף לא יתלה את עיניו ויאמר לו בכמה חפץ זה, והוא אין רוצה ליקח.**וכ"ה בד ובתו"כ הנ"ל. וכע"ז בבבלי הנ"ל, אלא ששם הסיום הוא: בשעה שאין לו דמים. וכן בבבלי פסחים קי"ב ב': צוה ר' ישמעאל בר' יוסי את רבי וכו', ואל תעמוד על המקח, בשעה שאין לך דמים. ופירש ר"ח שם: שנמצאת מפחית המקח בעיני בעליו (כלומר, אם אינך קונה). וברשב"ם שם פירש שאתה נמצא מפסידו חנם שלא יקחנו אחר, מאחר שאתה מהפך בו. ובמשנתנו כאן (פ"ד מ"י) בסתם: לא יאמר לו בכמה חפץ זה, והוא אינו רוצה ליקח. ובכי"ע כאן חסרה כל בבא זו, וכנראה שנשמטה בטעות.³² ובפי' הראב"ד לתו"כ הנ"ל: מפני שגונב דעת וכו', והרי הוא כסך שמן מפך ריקם, מפני שהוא גונב דעת חבירו, שזה סבור שמכבדו ואינו אלא מתלוצץ בו. ובתוספ' מפרש, מפני שמשביח דעתו של מוכר וכו'. וכן במיוחס להר"ש שם, ק"ד ע"ב: בתוספתא מפרש מפני שמשביח דעתו של מוכר, פי' שסבור שזה רוצה לקנות, ואינו אלא שהוא מתלוצץ בו. וברור שהמיוחס להר"ש לקח מפירוש הראב"ד, ובתוספתא אין זכר לכל זה. ברם וודאי גמור הוא שרבינו לא כיון לתוספתא אלא לברייתא שבד"א רבה ספ"ח, הוצ' היגר, עמ' 228. ורבינו נותן דוגמא לעיל: והרי הוא כסך (צ"ל: כסוך) שמן מפך ריקם, והוא לעיל בדא"ר שם (הוצ' היגר, עמ' 226, עיי"ש בשנו"ס), ובבלי חולין צ"ד א'. והלשון בדא"ר הנ"ל הוא: היה עובר בשוק אצל מוכרי תבואה, אל יאמר בכמה חפץ זה, והוא אינו רוצה ליקח, מפני שמשביח דעתו של מוכר. ואמרו בירושלמי קידושין פ"ג ה"א, ס"ג ע"ג: ר' זעירא מיקל להין דחמי לחבריה זבין זבינא ומעלה ליה עלוי, א"ר אבין בשם ר' זעירא אף לעושה עלוי חבילה. וכבר פירשתי (תרביץ ש"ד ס"ד, עמ' 379) את הדברים ע"פ הירושלמי ע"ז פ"ד ה"ד, ל"ט ע"ד: אמר ר' אבהו אסור לעשות חבילה ביריד. ופירש הריטב"א ע"ז י"א ב', ד"ה ויש (ועיין גם רמב"ן שם י"ב ב'), שאסור לילך ליריד אפילו אינו רוצה לקנות, מפני שעושה חבילה, כלומר, עם רב, והוא כבוד לע"ז (ופשיטא שאף הסחורה מתייקרת כשרואים שיש הרבה קונים). וכן הפירוש גם בירושלמי קידושין, כלומר, שאסור לעמוד על יד המוכר, אעפ"י שאינו אומר כלום ואינו מעלה את המחיר, אלא שעושה חבילה, וממילא מחזיק את דעת המוכר, והוא לא יוריד מן המחיר. וכן הפירוש גם בדא"ר שלנו, שהוא משביח את דעת המוכר, שהוא עומד על דעתו, ולא ימכור בפחות, והוא גונב את דעתו בחנם.

footnotes: ³² ועיין שאילתות וזאת הברכה, שאילתא קס"ז, הוצ' הנצי"ב (ירושלים תשי"ג), עמ' ש"ד, ובהערה ט"ז שם.

86. **ראה גר שבא ללמוד תורה וכו'.**בבלי הנ"ל, מכילתא משפטים פי"ח, עמ' 311, תנחומא וירא סי' י"ד, הוצ' בובר סי' ל"ב, מס' גרים רפ"ד.

86-87. **ראו מי שבא ללמוד תורה, שאכל טריפות וכו'.**צ"ל: [פה] שאכל, כמו שהוא בד ובבבלי הנ"ל. ובמכילתא (בכי"י, עיי"ש בשנו"ס) הנ"ל: והרי חזירין נוצר (צ"ל: נוצר' = נוצרין) מבין שינך וכו', כלומר, כשהנך מדבר עדיין אני שומע את קול החזירים שאכלת שקמו לתחייה והם נוהקים, עיין מ"ש על כל זה ברבעון "לשוננו" כרך ל"ב, תשכ"ח, עמ' 95 ואילך.

88. **ויאמר ומי אביהם, וכי יש אב לתורה.**בתשה"ג ליק סי' מ"ה, עמ' 19: ואמר (כלומר, רב יהודאי) דתני בשעה שאמר העם מה זה היה לבן קיש וכו' ויען איש משם ויאמר ומי אביהם (ש"א י', י"ב) מאי ומי אביהם וכי יש אב לדברי תורה, והלא כבר נאמר מה שמו ומה שם בנו כי תדע (משלי ל', ד'), אלמא תורה לאו ירושה. ועיין בח"ד שציין לנדרים פ"א א'. וכע"ז דרשו במדרש במ"ר נשא פ"ח, ב' על צדיקים, ואמרו שאין בן ישראל יכול להיות כהן, אם הוא רוצה, וכן לוי, מפני שהם בית אב, אבל אפילו גוי אם רוצה להיות צדיק יכול הוא "שאינו בית אב" וכו', "יראי ה' אינו בית אב".

88-89. **והלא כבר נאמ' מה שמו ומה שם בנו כי תדע.**הדברים סתומים, ואין להבין מה שייך פסוק זה במשלי לדברי תורה. אבל הדברים מתבארים ממדרש שאינו לפנינו, ומביאו בתשה"ג הנ"ל. וכן אמרו בפסוק שם (משלי ל', ד'): מי עלה לשמים וכו', מי אסף רוח בחפניו מי צרר מים וכו', ודרשוהו במדרשות (פסיקתא דר"כ פסי' א', הוצ' מנדלבוים עמ' 8 ואילך ומקבילות שצוינו שם): על משה ואהרן ואליהו. ובתשה"ג הנ"ל מונה גם את המשיח ומסיים שם: מי הוו להו בני דהוו נפישין כוותהון ויכלין למעבד כוותהון. מה שמו ומה שם בנו כי תדע. מהכין תדע דתורה לאו ירושה. וסיום זה לא מצאתי בשום מדרש, וברור ששאב ממקור שאין בידינו. ועיין בהערות בובר למדרש משלי ל', ד' הנ"ל (שציין לתשה"ג, אבל לא הרגיש בעיקר). ובשאר המדרשות דרשו "שם בנו" על ישראל, ולפ"ז "כי תדע" אינה שאלה, אלא ציווי: שתדע. ואף לפי תשה"ג הפירוש כן שאנו יודעים את שמותיהם, ומהם אף שמות בניהם, ולא היו כאבותיהם, ומכ"ש הללו שאין אנו יודעים את שמות בניהם.

89-90. **ואו' בית והון נחלת אבות ומה' אשה משכלת.**בתשה"ג הנ"ל: וכתיב (משלי י"ט, י"ד) בהדין עניינא (כלומר, בעניין דברי תורה) בית והון נחלת אבות ומה' אשה משכלת, בתורה קאמר קרא, עיין בבלי קידושין ל' ב'.

90. **אין מערבין פירות בפירות, ואפי' חדשים בחדשים וכו'.**פיסקא ממשנתנו פ"ד מי"א, ספרי כי תצא פיס' רצ"ה, עמ' 314, כגירסת כל הנוסחאות (חוץ מן הדפוסים). ופירש"י (נ"ט סע"ב): פירות משדה זו בפירות משדה אחרת. והכל בבעה"ב שמוכר פירותיו עסיקינן, שיתן לו מה שאומר לו, עיין מ"ש להלן, ד"ה אין מערבין יין. ועיין מ"ש להלן, ד"ה אפילו סאה.

90-91. **וישנים בישנים.**ליתא במשנתנו ובספרי הנ"ל. ופשוט שאין הבדל בין תערובת חדשים בחדשים וישנים בישנים, שהרי בשתי שדות עסיקינן.

91. **וישנים בחדשים.**כלומר, כל שכן שאסור לערב אותם אם הם משתי שדות. וההלכה שלנו אינה עניין לשיטת רש"י במשנתנו (ס' א', סד"ה מפני, שרבים חולקים עליו) שפוסק שמותר לערב ישנים בחדשים, שהרי כאן במערב משתי שדות עסיקינן, והיא מפרשת את משנתנו: אין מערבין פירות בפירות וכו', וכן מוכח מן הספרי הנ"ל.³³ ועיין מ"ש להלן, ד"ה ובבבלי. וברור שמדברים כאן בפירות חדשים וישנים שכבר עשר אותם, או מאותה שנה ומודיע לו שהן טבל. ועיין בס' פתחי שערים להגאון ר' יששכר מקאליש להלן ע"ב ב'.

footnotes: ³³ וכגירסת כתה"י המעולים: ואפילו חדשים בחדשים.

91-92. **אפילו סאה בדינר וסאה בדינר וטריסית.**ספרי הנ"ל, ועיין מ"ש על טריסית לעיל ח"ב (מע"ש), עמ' 765, ד"ה על הטריסית. ועיין מ"ש להלן פ"ח ה"ח, שורה 26. והכל במערב פירות משדה זו בפירות משדה אחרת, כפי שמוכח מן הספרי הנ"ל. וכל הבבות כאן ממשיכים את העניין של גניבת דעת, ואפילו במקום שאין גזל גמור, גניבת דעת יש כאן. והוא כסדר ששנו לעיל ב"ק פ"ז ה"ח, שורה 36 ואילך, בתחילה: והמסרב וכו' ואח"כ והמעויל במדות וכו', והמערב וכו', עיין מש"ש. ובבבלי ס' א': ת"ר אין צריך לומר חדשות מארבע וישנות משלש דאין מערבין, אלא אפילו חדשות משלש וישנות מארבע אין מערבין, מפני שאדם רוצה ליישנן. ופירש"י: שהכוונה היא שפעמים חדשות יותר יקרות מן הישנות, מפני שאדם רוצה ליישנן, אבל לוקח זה אינו מעוניין בכך, ולפיכך אסור לערב חדשות בישנות. ולגירסת רש"י (וכ"ה בכל כתה"י) ולפירושו אינו עניין לתוספתא כאן שמדברת בפירוש על ישנות בחדשות. ועיין בהגהות הגר"א במקומו ובדק"ס, עמ' 165, הערה א'. וכבר אמרנו שלפי הספרי הנ"ל הכוונה כאן אפילו חדשות בחדשות, ואפילו אם פירות שדה זו יקרים משל חברתה אסור לערב, מפני שהן משתי שדות. כן נראה לפרש בשיטת רש"י.

92. **אין מערבין יין חדש בחדש וכו'.**כלומר, משתי חביות, או משני גיתות. ואמרו במשנתנו פי"ד מי"ב: התגר נוטל מה' גרנות ונותן לתוך מגורה אחת, מה' גיתות ונותן לתוך פיטס אחד, ובלבד שלא יתכוין לערב. ומכאן שלבע"ב אסור לעשות כן. ועיין שטמ"ק נ"ט ב', ד"ה מתני'.

93-94. **ור' יהודה מתיר קשה ברך, מפני שהוא משביחו.**במשנתנו פ"ד מי"א (בסתם) באמת ביין התירו וכו', והיא כר' יהודה כאן. ולפי העניין משמע שאפילו משני גיתות מותר. ור' יהודה היה תמיד מעדיף את היפה אף שהוא ממעיטו, וכמו שאמרו במשנת תרומות פי"א מ"א: ור' יהודה מתיר (כלומר, לבשל יין של תרומה) מפני שהוא משביחו, ועיין גם לעיל שם פ"ב מ"ה. וכלשון משנתנו (לעניין אחר): באמת ביין התירו וכו', ואעפ"י שממעיטו אינו אלא משביחו.³⁴ והמפרשים פירשו כאן שהשבח הוא בזה שהיין מתקיים יותר. ובס' המקח והממכר לרב האיי שער נ"ט, צ"א ע"ב: ואף על פי שאין כונתו אלא להחזיק את הרך בקשה כדג' (כלומר, בתוספתא כאן) ר' יהודה מתיר את הקשה ברך, מפני שהוא משביחו.

footnotes: ³⁴ תוספתא ב"ב פ"א ה"ד, ירושלמי שם פ"ב ה"ג, י"ג ע"ב, בבלי שם כ' ב'.

94. **וכן היה ר' יהודה או' וכו'.**ס' המקח והממכר הנ"ל.

95. **שני מינין המשביחין את אחד אסור.**וכ"ה בד ובכי"ע. ובס' המקח והממכר הנ"ל: שני מינין המשביחין זה את זה, אסור. וכן הגיה בעל מ"א. ובאמת אין הבדל בין הגירסאות, והכוונה היא שלא התיר ר' יהודה לערב את המשביח אלא במערב מין במינו, אבל אם עירב שני מינין (כגון דבש דבורים בדבש תאנים) אעפ"י שהם משביחים את האחד, אסור, שהרי הלוקח קנה רק מין אחד מהם, ואעפ"י שהשני משובח ממנו (עיין ירושלמי פיאה פ"ז סה"ד, כ' ע"ב) אסור ליתן לו מין אחר שלא מדעתו.

95-96. **אין מערבין שמרי יין ביין, אבל נותנין לו שמריו.**פיסקא ממשנתנו פ"ד מי"א. ופירש הר"מ פי"ח מה' מכירה ה"ח: אבל אם עירה היין מכלי אל כלי נותן שמריו לתוכו. והוא הפירוש הפשוט. ובבבלי ס' א': שאלו על משנתנו: אבל נותן לו את שמריו וכו' והא אמרת רישא אין מערבין כלל. ומכאן שהמקשה סבר שהרישא והסיפא אחת היא "ואין מערבין שמרי יין ביין" פירושו שאסור לערבב ולקלקל את היין כדי שיצאו השמרים עם היין במדה (כפירש"י לעיל מ' ב' בעניין שמן, אבל התוספות שם, ד"ה לחודיה, וד"ה לדברי חכמים, חלקו על רש"י ופירשו כפשוטו), וא"כ כיצד יכול לתת לו את שמריו, שבתוד היין. ועיין בשטמ"ק שם בשם הראב"ד. ופירשו את המשנה שם ע"פ התוספתא כאן שאין מערבין שמרים של אמש ביין של יום, עיי"ש. ועיין בפירושים שהביא ר"ז אגמאתי בס' הנר, 104 ע"ב (בשם ר' ברוך הספרדי), ולפיהם הכוונה בקושיית התלמוד היא אחרת, ולפ"ז מעולם לא עלה על הדעת שאין מערבין פירושו אין מבלבלין.

96. **כיצד, היה שופה יין לחמרין נותן לו שמרי אותו יין וכו'.**וכ"ה (לחמרין) גם בד ובכי"ע. והברייתא תמוהה, ומה שייך כאן "כיצד", ומה עניין החמרין לעצם ההלכה. ובבבלי ס' א' אין בברייתא זו לא "כיצד" ולא "לחמרים", אלא השופה יין לחבירו.³⁵ ברם כבר אמרנו לעיל שהברייתות כאן מדברות גם בגניבת דעת, ואפילו במקום שאין כאן גזל. ובכל הראשונים שנביא להלן הגירסא היא: לחמריו, והיא היא, ואף "לחמרין" פירושו לחמרין, לפועלין שלו (עיין להלן פ"ד ה"ט). וכן שנינו להלן ב"ב פ"ו הי"ב: לא ישקה מהן (כלומר, מן המדות של יין שירדו גשמים לתוכו) לחמריו,³⁶ לפועליו, ולא כל (בכי"ע: לכל) מי שיש לו עליו טענת מזונות, אלא אם כן הודיעו, ואף כאן הכוונה שמותר לו לשפות יין לחמריו בשמרים של אותו יין, אבל לא יתן להם יין שעירב בהם שמרים של יין אחר, שהוא יותר בזול, מפני שהוא גונב את דעתם. וכל הברייתא שלנו הובאה בס' הנר לר"ז אגמאתי (בשם ר' ברוך הספרדי) 104 ע"ב, בפי' הריצב"ש (בשטמ"ק ספ"ד), והרישא גם בפירוש הראב"ד (בשטמ"ק שם), עיין במה שדייק מלשונה, עיי"ש. וצ"ע אם אין שם שיבוש קצת.

footnotes: ³⁵ בכי"י ובראשונים: לחמרים, עיין דק"ס, עמ' 169, הערה ז'. ועיין מ"ש להלן הערה 36. ³⁶ כ"ה בד. ובכי"ו בטעות: לחביריו, עיין לעיל הערה 35. ועיין לעיל דמאי, עמ' 89, שו' 59, ובשנו"ס שם.

97. **אף כשאמרו נותן לו שמריו, נותן לו של היום היום.**אף ברייתא זו מדברי ר' יהודה שלעיל. וכ"ה בבבלי הנ"ל: ר' יהודה אומר השופה יין לחבירו וכו'. ומכאן הביא הריצב"ש הנ"ל ראייה שאף באותה חבית ובאותו יין אסור לערב שמרים של יום אחר, שהוא מקלקל את היין, ולא כמו שמשמע מפירש"י שעיקר האיסור הוא שלא יתן לו יין מעורב בשמרים של חביות שונות, ולא הזכיר את השינוי בזמן. ועיין בריטב"א במקומו שכתב: וכן פירש בתוס', וכנראה שכוונתו לתוספתא כאן (ולא לתוספות).

98-99. **לא יערבם חנוני וימכרם בחנותו, אלא אם הודיע.**במשנתנו פ"ד מי"א: מי שנתערב מים ביינו לא ימכרנו בחנות אלא אם כן הודיעו. ודווקא מי שנתערבו מים ביינו התירו לו כשמודיע, אבל לכתחילה אסרו לו לערב מים ביין, שהרי מים מצויים, ואם הלוקח רצונו ביין מזוג יכול לתת לתוכו מים, כפי טעמו, ולפיכך כשהחנווני עושה כן, אין כאן אלא תרמית. אבל בנידון דידן התירו לו לחנווני, שפרנסתו בכך לערב לכתחילה שמרים בתוך היין, שמא ימצאו קונים, שרוצים יין בשמרים (לעשות מן השמרים תמד), ולא איכפת להם שהשמרים של יין אחר הן, ולפיכך התירו לו אם הוא מודיע. ושמא בבעה"ב שמוכר יין מכרמים שונים לא התירו לו לערב לכתחילה שמרים מיינות שונים אעפ"י שכוונתו להודיע. וגם מכאן אנו רואים שעדיין בגניבת הדעת עסיקינן, כמו שכתבנו לעיל.

99-100. **לא ירביץ חנוני לתוך חנותו יין ושמן, מפני שגונב דעת הבריות.**במשנתנו פ"ד מי"ב: ר' יהודה אומר לא יחלק החנוני קליות ואגוזין לתינוקות מפני שהוא מרגילן לבא אצלו. וכנראה שגם ברייתא זו ר' יהודה היא (עיין מ"ש לעיל, ד"ה אף כשאמרו). ואסר להרביץ, מפני שהבריות סבורין שמפני כבודם עושה כן, עיין מ"ש לעיל שבת, עמ' 99–100, ומרגילן לבוא אצלו. ובח"ד פירש שיש כאן גניבת דעת, מפני שהבריות סבורים שמוכר בזול, שהרי יש לו כל כך הרבה יין ושמן, עד כדי כך שמרביץ את חנותו בהם.

100-101. **מקום שנהגו להטיל מים למחצה, לשליש, ולרביע יטילו, ואין משנין ממנהג המדינה.**במשנתנו פ"ד סמי"א: מקום שנהגו להטיל מים ביין יטילו. ובבבלי שם ס' א': תנא למחצה לשליש ולרביע. ופירש"י: הכל כמנהג המדינה יטילו, אם מחצה מחצה וכו'. ובאו"ז כאן סי' רע"ט, ל"ט ע"ד, מנה את המקורות שנזכרו בהם מנהג המדינה שאנו הולכים אחריו, והביא את התוספתא שלנו. ואמרו בבבלי שם: אמר רב ובין הגיתות שנו. ובס' הנר שם 105 רע"א: הכין תניא בתוספת בבא מציעא דנזיקים מקום שנהגו להטיל מים (כלפנינו בתוספתא) וכו' אמר רב ובין הגיתות שנו וכו', בשהמנהג להטיל מים ביין בין הגיתות יטיל נמי הוא בין הגיתות, אבל אחר שיתחזק היין לא יטיל בו מים מפני שמפסידו. ועיין לעיל בבבלי שם בשם רב נחמן. ולהלן ב"ב פ"ו הי"א: גשמים היורדין בין הגיתות אם מכת מדינה היא אין צריך להודיעו, אם אין מכת מדינה צריך להודיעו. ואף שם הכוונה שאם ירדו גשמים בין הגיתות ונתמזג היין יותר ממה שנהגו להטיל מים שם, אם אין כאן מכת מדינה, צריך להודיע.

101. **חומטון בתבואה, קב בכור, ואינו חושש.**בד ובכי"ע: מערבין חומטין וכו'. בבבלי שבת ל"א א': דתנא³⁷ דבי ר' ישמעאל מערב אדם קב חומטין בכור של תבואה, ואינו חושש. ופירש"י: חומטין ארץ מלחה ומשמרת את הפירות מלהתליע, ואינו חושש למוכרה בדמי חטין, דלאו אונאה היא שהרי שמירתן בכך. ועיין ב"ר פ"צ, ה', עמ' 1105 ובהערות שם, ובציונים של לעף, פלורה ח"א, עמ' 790.

footnotes: ³⁷ כצ"ל. וכ"ה באו"ז ח"א, אלפא ביתא, ה' סע"ד.

101-102. **ובעלי בתים מטילין כל צרכן.**כלומר, בעלי בתים שמחזיקין את התבואה לעצמם ולא למכירה, מטילין יותר.

102. **חנוני צורר ומניח על פי המגורה.**וכ"ה (צורר) גם בד ובכי"ע. ועיין באו"ש פי"ח מה' מכירה שהגיה: בורר, עיין מש"ש. והנכון כלפנינו בכל הנוסחאות, ופירושו שאם חנוני רוצה לנהוג כבעלי בתים ולהיות בטוח שפירותיו ישתמרו, יכול לנהוג כמותם, אלא שצורר את החומטין ומניח על פי המגורה שלא יתערבו בחטים.

102-103. **אין מסרטין את הבהמה, ואין נופחין בקרבים, ואין מטילין בשר לתוך המים.**בד: אין משרבטין ואין מסרטין את הבהמה, ובכי"ע חסר "ואין מסרטין", וכן חסר בבבלי ס' ב', עיין שם הפירושים לברייתא זו. ובספרי יוונית ויוונות בא"י, עמ' 287 ואילך, הראיתי שבא"י (בירושלמי) לא פירשו כפירוש הבבלי. הסופרים הקדמונים מספרים שהיו מסרטים (עושים חתך) בעור הבהמה ונופחין אויר לתוך הקרביים של הבהמה כשהיא חיה, והאכרים האמינו שמתוך כך תבלע הבהמה יותר מים ותשמין. אבל אין כאן אלא אחיזת עינים. מן הצורך היה להאכיל את הבהמה לאחר מכאן, כדי להרבות את שמנה באמת. ולפיכך דנו בירושלמי ביצה פ"ג ה"ח, ס"ב ע"ב, אם מותר למיחבוט ולמנפוח את הבהמה בחוה"מ, עיין מש"ש בספרי הנ"ל. והאיסור שלפנינו הוא בפעולה העושה את הבהמה שמינה למראית עין, מבלי להאכילה.