1. **השוכר את הפועל לשמור לו את הפרה, לשמור לו את התינוק וכו'.**כ"ה ("לשמור לו את הפרה") בד ובכי"ע ובמקבילות (עיין להלן), ובכי"ו נשמט ע"י הדומות. ובתס"ר (ירושלים תפרח"י) ציינתי למ"ש בתוספתא סוף שבת, וציינתי למקבילות ולראשונים שהביאוה, והארכתי בפירושה לעיל ח"ג, שבת, עמ' 298 ואילך, עיין מש"ש. ובחי' הרמב"ן, הרשב"א והר"ן כאן נ"ח א' הביאוה מכאן, והוכיחו ממנה שבחולין עסיקינן שהרי אנו בדיני שומרין עסיקינן, ולא בהקדשות, עיין מ"ש לעיל שבת הנ"ל.

2. **לפיכך אין אחריותו עליו בשבת.**וכ"ה לעיל שבת הנ"ל ובראשונים שהבאנו שם. וכע"ז גם בבבלי ב"מ נ"ח א'. אבל בבבלי נדרים: לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן וכו', ודווקא אם אבדו, אבל בפשיעה חייב, עיין בפי' הר"ן על הרי"ף בשבת ובנדרים במקומו, עיי"ש. ועיין מה שהארכתי בזה לעיל שבת, עמ' 299.

5. **אין הפועל רשיי לעשות מלאכתו בלילה וכו'.**כל הברייתות עד סוף ה"ו ברי"ף פ"ו סי' תצ"ח ואילך, ברא"ש פ"ז סי' ג' ובאו"ז סי' רפ"ב, מ' ע"ג. וברי"ף שם: תניא אין הפועל רשאי וכו', ובפי' רבינו יהונתן שם: והיא תוספתא וכו'. ושיטה זו להביא את התוספתא מבלי לציין את מקורה רגילה ברי"ף, עיין מ"ש במבואי לתס"ר ח"ב, עמ' 14, ואפשר מאד ששאב מן הר"ח, עיי"ש. והבבא שלנו גם בשו"ת מהר"מ ב"ב ד' פראג סי' תרס"ז, סמ"ג עשין צ"א, קע"ד ע"ג, שו"ת הרשב"א ח"ז סי' נ"ו עיי"ש, רבינו ירוחם במישרים נכ"ב ח"ב. ופסקה הר"מ בסוף ה' שכירות ובמ"מ שם הראה את מקורה בתוספתא כאן. ובס' הדינים כת"י במברגר את וואהרמן סי' קס"ד הביא את הבבא שלנו בתוספתא, וההמשך שם הוא לשון הירושלמי דמאי פ"ז ה"ד, כ"ו ע"ב. ועיין בטור ושו"ע חו"מ סוף סי' של"ז. ועיקר ההלכה היא במשנת דמאי פ"ז מ"ג: וחושך גרוגרת אחת. ר"ש בן גמליאל אומר לא יחשוך, מפי שממעט מלאכתו של בעל הבית. ובירושלמי שם הנ"ל מביא את התוספתא שלנו כאן בשינויים קלים. ועיין בפיה"מ להר"מ שם ובמלא"ש במקומו, אבל מן הברייתא שלנו משמע כפירוש שאר המפרשים.

7. **ומסגיף את עצמו וכו'.**הראשונים הנ"ל, ערוך ערך חסך, והובא במגן אבות להרשב"ץ פ"ב מ"ח, ד"ר כ"ה ע"א, ד' ליפסיא כ"ח ע"א, עיי"ש.

**ומאכיל מזונותיו לבניו וכו'.**וכ"ה ("לבניו") גם בכי"ע וברי"ף, רא"ש, או"ז ובפוסקים הנ"ל. ובד נשמטה מלה זו בטעות. ויפה פירשו המפרשים שהכוונה שלא יאכיל אותם משלו (אעפ"י שחייב במזונותיהם) וירעיב את עצמו, אבל משל בעה"ב הרי אסור משום כליך לא תתן, עיין המשא והמתן בבבלי צ"ב א' ואילך. אבל בפרה מותר להרעיבה לפני כן, כמפורש להלן, מפני שאינה נחלשת מכך, וכשהיא מתחילה לאכול מתחזקת מיד, עיין סמ"ע סוף סי' של"ז. ועיין בפירוש רבינו יהונתן (ובשטמ"ק פ"ט ב').

8. **רשאין פועלין לאכול פיתן בציר וכו'.**ירושלמי מעשרות פ"ב ה"ז, נ' ע"א (כסדר שלפנינו). בבלי כאן פ"ט סע"א בשינוי סדר, וכ"ה גם ברי"ף הנ"ל והבאים אחריו.

10. **להרעיב ולסגיף את פרתו וכו'.**ירושלמי מעשרות הנ"ל, בבלי כאן צ' ב'. והראשונים הנ"ל העתיקו כלשון התוספתא. ועיין מ"ש לעיל סד"ה ומאכיל.

11-12. **חמור וגמל אוכלין ממשוי שעל גבן וכו'.**במשנתנו פ"ז סמ"ד: ובחמור כשהיא פורקת. והקשו בבבלי צ"ב רע"א: כשהיא פורקת, מהיכן אכלה? ותירצו: עד שתהא פורקת. והביאו את הברייתא שלנו שהיא מפרשת את משנתנו. ועיין בפירוש הראב"ד שהביא בשטמ"ק צ"ב רע"א בשם הרשב"א, ובפי' הראב"ד עצמו שהביא בשטמ"ק שם. ועיין בחי' הר"ן והריטב"א.

12. **ובלבד שלא יטול בידו ויאכילם.**ופירש רבינו יהונתן במשנתנו: לפי שתאכל יותר מדאי, ואינו מוטל חובה על השוכר אותה להשביעה אלא שלא לחסום אותה. וכמו כן בעוד שטוענין אותה אם אוכלת ממה שלפניה. ועיין סמ"ע סי' של"ח ס"ק ג'.

13. **משמר ארבעה וחמשה מקשאות לא יהא ממלא כריסו מאחת מהן וכו'.**בבלי צ"ג א'. ופירש"י: מקשאות של חמשה אנשים. ובאו"ז סי' רפ"ב הנ"ל: מקשאות ומדלעות וכו'. והמלה "מדלעות" חסרה בכל נוסחאות התוספתא ובבבלי הנ"ל, אבל מקשאות ומדלעות רגילות לבוא יחד, עיין משנת שביעית פ"ב מ"א ומ"ב, להלן אהילות פי"ז סה"י. ועיין בתוספתא שבת, עמ' 85, שורה 61, ומש"ש בתוכ"פ ח"ג, ריש עמ' 298, ובח"ב שם מעשרות, ריש עמ' 705 ועוד. ובבבלי שם העמידוה בשיטת שמואל (שפסקו שם הלכה כמותו) ששומרי גינות ופרדסים אינם אוכלים לא מן התורה ולא מה' מדינה, ומשמר מקשאות היינו קישואין עקורין. ועיין רש"י שנתקשה בכך. ולפי פשוטו מדברים בקישואים עקורים שבתוך המקשאות, ולא הוציאו את המלה מפירושה בלשון המקרא, ועיין בתוספות אנשי שם שביעית פ"ב מ"א, ד"ה במקשאות, ועיין רש"י פסחים ו' ב' (שציינו לו בתוספות חדשים שם). ולעצם העניין הרי אמרו בירושלמי פ"ז ה"ט, י"א ע"ג, שלרב הונא שומרי גנות ופרדסים אוכלין מן התורה, ולשמואל מה' מדינה. והסיקו שם: תני ר' חייה ומסייע על רב הונא וטמא הכהן עד הערב (במדבר י"ט, ז') לרבות את השומרין שיהו מטמין בגדיו. כלומר, השומר כעושה מעשה. וכן בירושלמי יומא ספ"ו, מ"ד ע"א: תמן אמר חזקיה וטמא עד הערב לרבות השורף,¹ אוף הכא כן. ולפ"ז לפי הירושלמי שומר כעושה מעשה, ואוכלין כאן במקשאות מן התורה, ואפילו לפי שמואל אוכלין לכל הפחות מה' מדינה.

footnotes: ¹ צ"ל: השומר, עיין מ"ש בתלמודה של קיסרין, עמ' 58, בשם הרב מטווריג.

14-15. **ר' יוסה בר' יהודה אומ' מה שור מיוחד דבר שעושה בידיו וברגליו ובגופו.**וכ"ה בספרי כי תצא פ' רפ"ז, עמ' 305, ובירושלמי כאן פ"ז ה"ב, י"א ע"ב, ומעשרות פ"ב ה"ו, נ' ע"א. אבל בבבלי צ"א ב': שעושה בידיו וברגליו (וחסרה שם המלה "בגופו"), וכן להלן שם בסמוך. ובמשנתנו פ"ז מ"ג: היה עושה בידיו אבל לא ברגליו, ברגליו אבל לא בידיו, אפילו בכתפו הרי זה אוכל. ר' יוסי בר יהודה אומר עד שיעשה בידיו וברגליו, ולא נזכר שם "בגופו". ופירשו בירושלמי כאן הנ"ל: תני בידיו, אוגד.² ברגליו, מקמץ. אפילו על כתיפו, טוען. וכ"ה בירושלמי מעשרות הנ"ל, אלא ששם "מסמיך", במקום "מקמץ". והיא היא, ופירוש "מקמץ" הוא כשחובט בכח ברגליו,³ כדי להעבות ולעשות את הפירות עיגול אחד, לסמך אותן,⁴ ואין בין מקמץ לבין מסמך ולא כלום. והכוונה שאפילו אם יושב ואוגד, או יושב וחובט, הרי הוא אוכל. ואשר ל"אפילו בכתיפו" פירשו בירושלמי: טוען. ורש"י במשנתנו פירש: ואפילו בכתיפו, דאינו מזיז ידיו ורגליו. אבל רבינו יהונתן למשנתנו פירש: שמוצא הענבים מזומנים בכלים בכרם והוא מוליכן בכתיפיו לגת וכו'. ובמלא"ש למשנתנו: כגון טוען על החמור שאינו מזיז ידיו ורגליו. ועיין בבלי פ"ט ב'. ולהלן ה"ט, שורה 27–28, משמע שטוען בכתיפיו, הוא עושה בגופו (עיין להלן בסמוך), כפירוש ר' יהונתן. ולפ"ז חולק ר' יוסי בר' יהודה וסובר שאם יושב ואוגד, או יושב וחובט ומסמך, אינו אוכל אלא אם כן משתף את כובד גופו, דומיא דדישת השור, או שעבודתו בכרם מצריכה עבודת ידיו ורגליו וגם טענה ממקום למקום ("עושה בגופו"), ור' יוסי בר' יהודה אינו מצריך שיעשה את כל העבודות בשעה אחת.

footnotes: ² כ"ה בכיר"ז (אלא ששם בטעות: אומר), וכ"ה במעשרות פ"ב, וכן, כנראה, היתה הגירסא בירושלמי כאן לפני בעל מלא"ש למשנתנו. ולפנינו בטעות: או. ³ עיין מה שהארכנו בזה לעיל ח"ו, כתובות, עמ' 303. ⁴ בבבלי פסחים קט"ז א': וצריך לסמוכיה, ועיין ברש"י וברשב"ם שם. ובבבלי רגיל דיבור זה במשמעות להעבות. וכן גם בתרגומים של א"י, דוגמת: סומכיה (כלומר עוביו) תלת אצבעתא (ת"י בראשית א', ז') ועוד בכ"מ.

15-16. **ברגליו אבל לא בגופו.**עיין מ"ש לעיל בסמוך.

16. **מה דייש מיוחד דבר שלא נגמרה מלאכתו וכו'.**בירושלמי כאן הנ"ל מוכח שאף ברייתא זו מדברי ר' יוסי בר' יהודה היא, אבל מירושלמי מעשרות הנ"ל ומן הבבלי פ"ט א' ומן הספרי כי תצא פיס' רפ"ז, עמ' 305, מוכח שכולם מודים בה. ועיין בבלי פ"ז ב' ובמשנתנו פ"ז מ"ב.

17-18. **מה דייש מיוחד דבר שגדוליו מן הארץ, יצא החולב, והמחביץ, והמגבין וכו'.**ירושלמי ובבלי הנ"ל. ועיין מ"ש בפירושו לעיל ח"ג שבת, עמ' 139.

18-19. **דבר התלוש מן הקרקע, יצא המנכש בשום וכו'.**וכ"ה בירושלמי בכיר"ז כאן, ומעשרות פ"ב הנ"ל. ובבבלי כאן פ"ט א': אף כל שהוא בשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו יצא המנכש בשומים וכו'. ואף כאן הכוונה שאוכל בתלוש (עד שלא נגמרה מלאכתו) בשעה שהפעולה היא בתלוש, אבל אם מנכש בשומים וכו', הרי הפעולה היא במחובר, ואינו אוכל בשעה שלא נגמרה מלאכתו. ועיין במשנתנו פ"ז מ"ב.

20. **דבר שלא נגמרה מלאכתו למעשרות, יצא הבודל בתמרים וכו'.**ירושלמי כאן פ"ז ה"ב, י"א ע"ב, ומעשרות פ"ב ה"ו, נ' ע"א הנ"ל, בבלי פ"ט א'.

21-22. **כל שאינו כיוצא בו בא לעונת המעשרות, איסור אחר גרם לו, שכרו סתם, פודה ומאכיל, מעשיר ומאכיל.**וכ"ה בירושלמי פ"ז רה"ח, י"א סע"ב, אלא שצ"ל שם: כל שכיוצא בו [לא] בא לזיקת המעשרות וכו'. והדברים עונים על משנתנו פ"ז מ"ז: השוכר את הפועלים לעשות בנטע רבעי שלו הרי אלו לא יאכלו וכו', נתפתחו חביותיו, הרי אילו לא יאכלו (כלומר, שהרי כבר נגמרו למעשרות), אם לא הודיען, מעשר ומאכילן. והברייתא שלנו מבארת את משנתנו, שאם נתפרסו עיגוליו, או נתפתחו חביותיו, ושכר פועלים, הרי הם רואים דבילה שעדיין לא נעשו עיגולים וחביות פתוחות, וכיוצא בהם עדיין לא באו לעונת המעשרות, ומותר להם לאכול מן התורה, או שבאמת לא באו לעונת המעשרות, אלא שהם נטע רבעי, ואסור לאכול בלי פדיון, אף שלא באו לעונת המעשרות, מ"מ כיון שהבעלים לא הודיעו להם לא על גמר מלאכתן למעשרות ולא שהם נטע רבעי, חייב לפדות ולעשר ולהאכילן.

22-23. **ואם קצץ עמו, הרי זה אינו אוכל.**כלומר, אם קצץ עמהם שלא לאכול אינו אוכל, ואינו מחוייב להודיע להם את טעמו. ובירושלמי הנ"ל בטעות: הרי זה אוכל.

23-24. **כל שהוא כיוצא בו אינו בא לעונת המעשרות, התר אחר גרם לו, שכרו סתם, הרי זה אינו אוכל.**וכ"ה ("אינו בא") גם בד. והוא באשגרה מן הרישא, והנכון הוא בכי"ע: כל שהוא כיוצא בו בא לעונת וכו'. ופירושו שהפועל ראה שכבר בא לעונת המעשרות ואסור לו לאכול מן הפירות, אלא שהם היו מן ההפקר וכדומה, שאין בהם חיוב מעשרות, והוא לא ידע על כך, שכרו סתם ולא הודיע לו שהם פטורים, הרי נשכר לו על מנת שלא יאכל. ובירושלמי הנ"ל: וכל שאין כיוצא בו בא לזיקת המעשרות ואיסור אחר גרם לו, שכרו סתם אינו אוכל. והגירסא משובשת.

24. **ואם קיצץ עמו, הרי זה אוכל.**כלומר, ואינו חייב להודיעו, ואין כאן משום גניבת דעת, שהרי היה יכול שלא לקצוץ ולשתוק, והפועל לא היה אוכל.

24-26. **אוכל פועל עד שלא יתחיל במלאכה אשכל אפי' בדינר, וקישות אפי' בדינר, וכותבת אפי' בטריסית.**הסיפא בר"ח מ"ו א' ובערוך ערך טריסית. ועיין מ"ש לעיל פ"ד ה"ט, שורה 28. ולעצם העניין הרי הלכה זו מפורשת במשנתנו פ"ז מ"ה.⁵ ובספרי כי תצא פיס' רס"ו, עמ' 286: וחכמים אומרים שבעך. מלמד שאוכל פועל יותר על שכרו. ועיין בבלי צ"ב א'. והוסיפה כאן התוספתא: עד שלא יתחיל במלאכה. וכן בירושלמי מעשרות פ"ב ה"ז, נ' ע"א: תני ר' חייה אוכל פועל אשכול ראשון. ועיין גם כאן פ"ז ה"ו, י"א ע"ב. וברייתא זו חולקת על הדעה שהובאה בבבלי צ"ב א' שבמקום דאיכא למיתב בכליו של בעל הבית ליתוב ברישא והדר ליכול. (ח"ד ונת"י).

footnotes: ⁵ ושם: וכותבת אפילו בדינר. ועיין במלא"ש שם.

26-27. **משם ר' לעזר חסמא אמרו לא יאכל פועל יתר על שכרו, וחכמים מתירין.**משנתנו הנ"ל, ועיין בבלי וספרי הנ"ל, ירושלמי מעשרות פ"ב. ובכל שאר המקורות המסורת היא ישרה: ר' לעזר חסמא אומר.

27. **האוכל מן התורה וכו'.**כלומר, אעפ"י שהתורה זיכתה אותו, והוא כאילו אוכל משלו לא יקלף וכו', אבל אם בעה"ב קצץ לו פשיטא שאסור לו לשנות ממנהג הפועלים, אע"פ שלא התנה עמו על מנת שאין לך עלי אלא פת וקטנית בלבד.

**לא יקלף בתאנים ולא ימצמץ בענבים.**וכ"ה בירושלמי פ"ז ה"ב, י"א ע"ב, מעשרות פ"ב ה"ז, נ' ע"א. ובספרי כי תצא פיס' רס"ו, עמ' 286: ואכלת. ולא ממצץ (ועיין בשנו"ס שם). וכ"ה בבבלי פ"ז סע"ב. ועיין בשטמ"ק שם בשם ר' יהונתן.

27-28. **העושה בכל גופו, אוכל בכל שעה שירצה.**חי' הרמב"ן והריטב"א פ"ז ב' בשם התוספתא. ובמשנתנו פ"ז מ"ד: וכולן לא אמרו אלא בשעת מלאכה,⁶ אבל משום השב אבדה לבעלים אמרו⁷ פועלין אוכלין בהליכתן מאומן לאומן ובחזירתן מן הגת וכו'. ופירש הרמב"ן שהכוונה היא שאעפ"י שבהליכתן מאומן לאומן ובחזירתן מן הגת אינה שעת מלאכה התירו להם חכמים לאכול בשעה זו, מפני שאם יאכלו בשעה זו לא יאכלו בשעת מלאכתן, ויש כאן השבת אבדה לבעלים, אבל מעולם לא אסרו להם לאכול בשעת מלאכה, וזו היא שיטת החכמים כאן. ובר"מ פי"ב מה' שכירות ה"ג: המבטל ממלאכתו ואכל, או שאכל שלא בשעת גמר מלאכה, הרי זה עובר בל"ת שנאמר וחרמש לא תניף (דברים כ"ג, כ"ו) וגו'. מפי השמועה למדו שכל זמן שהוא עוסק בקצירה לא יניף חרמש לאכילתו, וכן כל כיוצא בזה. ועיין בהשגות הראב"ד שם. וכן בחי' הרמב"ן והריטב"א הנ"ל הבינו שהר"מ פסק ע"פ הספרי כי תצא פיס' רס"ז, עמ' 287, שאמרו שם: וחרמש לא תניף. בשעה שאתה מניף חרמש על קמת בעל הבית וכו', וחרמש לא תניף. בשעה שאתה מניף חרמש על קמת בעל הבית. ופירש הר"מ את הדרש הראשון שלא יאכל פועל במחובר אלא בגמר מלאכה, והדרש השני שלא יאכל בשעת מלאכה. ולא הסכימו לו הראשונים הנ"ל, והסיקו שאין שום ראייה מן הדרשות הנ"ל, ובסיפא חוזר על הרישא, כרגיל במדרשי ההלכה, ועיי"ש בחי' הרמב"ן שפירש את הבבלי פ"ז ב'. והרמב"ן והריטב"א הביאו את התוספתא כאן שמפורש בה שאוכל בכל שעה שירצה, ור' יהודה יחידאה הוא, ואין הלכה כמותו, ואף הוא אינו אוסר אלא מדרבנן. ברם הלשון בתוספתא "בכל גופו" מגומגם קצת, והיה צ"ל: העושה מלאכה אוכל בכל שעה שירצה. והרי הנוסחא "בכל גופו" היא בכל נוסחאות התוספתא ומקויימת גם ע"י הרמב"ן והריטב"א הנ"ל. ובמצפה שמואל כתב: כר"י בר' יהודה לעיל, ולא נתחוורתי בדבריו ז"ל, וכי מה עניינו של ר"י בר' יהודה להלכה שלנו. ושמא הכוונה שעושה בידיו, ברגליו ובגופו (בכל גופו), והיינו בוצר את האשכול בידיו, בגופו (טוען את הענבים על כתיפו לגת) וברגליו (דורך אותם בגת), ובכגון דא אוכל בכל שעה שירצה, בבוצר (מחובר בשעת גמר מלאכה) ובטוען על כתיפו ובדורך בגת (תלוש שלא נגמרה מלאכתו). ועיין מ"ש לעיל, שורה 14–15, ד"ה ואשר. וצ"ע.

footnotes: ⁶ בנוסחאות מטיפוס א"י: בשעת גמר מלאכה. ועיין בחי' הרמב"ן הנ"ל. ⁷ כלומר, תיקנו, כפירוש הראשונים.

28. **ר' יהודה או' אינו אוכל וכו'.**חי' הרמב"ן והריטב"א הנ"ל, עיין מ"ש לעיל.

29-30. **המרכיס בתבואה, אינו עובר משום בל תחסם.**בירושלמי תרומות פ"ט ה"ד, מ"ו ע"ג: המרכין בקטניות, ובתלתן, אינו עובר משום וכו'. ובבבלי פ"ט סע"ב: ת"ר פרות המרכסות בתבואה והדשות וכו'. ופירש"י: ששורין שעורין במים ומייבשין וכו' ודשין אותן בפרות להסיר קליפתן. ורש"י אינו מפרש את המלה "מרכיס" שפירושה הדורך, אלא את המטרה של דריכה זו, ואין כאן בל תחסום, משום שכבר נגמרה מלאכתו, עיין בתוספות שם ד"ה המרכסות, וכן פירש הראב"ד עיין להלן. וברי"ף פ"ז ריש סי' ת"ק (בד' קושטא): ת"ר המרכס בתבואה וכו'. ובחי' הרמב"ן פ"ט סע"א: ובנוסח ההלכות כתוב המרכס בתבואה, וכן הוא בתוספתא, והוא נראה כלשון הזה. ברם הר"מ בפי"ג מה' שכירות ה"ד: ופרות המהלכות על התבואה לפי שירט להן הדרך, אינו עובר עליהן משום בל תחסום. ופירש מרכס מלשון רכס, כלומר, שנמנעו מלעבור על הרכסים, ודרך אגב דשו, עיין במל"מ. וברמב"ן ובריטב"א פ"ט סע"ב, העירו שכדברי הר"מ משמע בירושלמי תרומות פ"ט ה"ד, מ"ו ע"ד: בדישו ולא בדורכו. ר' אליעזר בן יעקב אומר אף בדורכו. והלכה כחכמים. ובכ"מ שם ציין לדברי הרמב"ן. והראב"ד בהשגות חולק ומפרש כפירש"י. ובמשנתנו שם מ"ג: החובט משובח, ושם מדברים באדם החובט במקלות, ועל כך אין חולק, שהרי באדם אינו שייך בל תחסום. ועיין במה"פ שם, ד"ה בדישו.

30. **אבל מפני מראית העין מביא קרצטלין ותולה בפיה.**בירושלמי הנ"ל: אבל אסור מפני מראית העין, ולא אמרו שם מה יעשה, ועיין מ"ש להלן בסמוך, סד"ה ובמצפה שמואל. ובבבלי הנ"ל: אבל מפני מראית העין מביא בול מאותו המין ותולה לה בטרסקלין⁸ שבפיה. והמלים "מאותו מין" חסרות גם בכמה כי"י של הבבלי. ובבבלי אינו ברור אם המלים "אבל מפני מראית העין" וכו' מתייחסות לכל הברייתא, או לסיפא גרידא, והיינו לדשות בתרומה ובמעשר בלבד. ולפי פירש"י והראב"ד שהבהמה דשה בתבואה כדרכה, מובן למה צריך לתלות סל בפיה מפני מראית העין, אלא שמותר להכניס גוש⁹ של בליל ממאכל כל שהוא, ומסלקין את מראית העין, עיין בסמ"ע סי' של"ח ס"ק י"ז. ובמצפה שמואל העיר בשם ת"ב על הר"מ פי"ג ה"ד הנ"ל שמדבריו מוכח שבמרכס אין צורך לתלות בו סל, וכן פסק מרן בשו"ע סי' של"ח סעיף ח', ועיין בסמ"ע שם ס"ק ט"ו. והעיר שהתוספתא כאן סותרת את פסק הר"מ. ברם ברור שלפי הר"מ במרכס הכוונה היא שלא יניח לבהמה לרכס, מפני מראית העין, כפי שמשמע מן הירושלמי, אבל אם רכסה ולא נשמעה לו אין צורך לחסום, ופסק כירושלמי.

footnotes: ⁸ עיין דק"ס. וטרסקלין, קרסטלין, קרצטלין, הוא כנראה, χάνιστρον של נצרים, כפירוש בעלי המילונות. ועיין מ"ש לעיל ח"ג, שבת, סוף עמ' 60 ואילך. ועיין בגוף התוספתא שם, עמ' 17, בשנו"ס ובמקבילות, ובכי"ו שם: בקרטלין, χάρταλος סל. וכנראה שאין קרסטלין שיבוש מקרטלין, אלא שלפנינו שימוש בשני שמות של כלי אחד. ⁹ בירושלמי ר"ה פ"א ה"ב, נ"ו סע"ד (ומקבילות): ירח בול וכו', שבו בוללים לבהמה מתוך הבית.

31. **ישראל הדש בפרתו של גוי עובר וכו'.**כל הברייתא בבבלי צ' א'.

31-32. **וגוי הדש בפרתו של ישראל אינו עובר וכו'.**בבלי הנ"ל, ועיי"ש להלן בסוף העמוד.

32-33. **דש תרומה, ומעשר שני, עובר משום בל תחסום.**במשנתנו (תרומות פ"ט מ"ג): וחייבת (כלומר, שדה שנזרעה תרומה) במעשרות ובמעשר עני¹⁰ וכו', והדש כיצד יעשה, תולה כפיפות בצוארי בהמה ונותן לתוכה מאותו המין וכו'. ובירושלמי שם ה"ד, מ"ו ע"ג: אית תנויי תני בדייש שהוא מותר לך. אית תנויי תני בדייש שהוא אסור לך, ואמרו להלן (מ"ו ע"ד) שמשנתנו הנ"ל סוברת שאף בדייש שהוא אסור לך עובר על בל תחסום, שהרי שנינו שם: כיצד יעשה, תולה וכו', כנ"ל. ובבבלי צ' א': והדשות בתרומה ובמעשר אינו עובר משום בל תחסום וכו'. ורמינהו וכו' והדשות בתרומה ובמעשר עובר משום בל תחסום (והיא הברייתא שלפנינו, אלא שסדר הבבות הפוך שם) וכו', תרומה אתרומה לא קשיא, כאן בתרומה כאן בגידולי תרומה וכו'. ועיין מה שהארכתי בזה לעיל ח"ב, תרומות, עמ' 426.

footnotes: ¹⁰ בירושלמי שם: כן היא מתניתא. חייבת בתרומה ובמעשרות ובמעשר עני. ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוסח המשנה, עמ' 449.

33-34. **ונותן לתוכה חולין מאותו המין.**עיין מ"ש לעיל שם, עמ' 426.

34-35. **החוסם את הפרה, לא יפחות לה מששת קבין. חמור, משלשת קבין.**מתוך העניין כאן מוכח שמדברים בחוסם בהיתר שנותן לתוך הקפיפה מאותו המין,¹¹ והוא צריך לתת לה כדי אכילתה. ובירושלמי:¹² מודין חכמים לר"מ (מלים אילו נשמטו בכתובות) בחוסם פרתו של חבירו משלם ששת קבין לפרה וארבעת קבין לחמור, שכן החוסם פרתו לוקה. ובבבלי כאן צ"א א': ת"ר החוסם את הפרה ודש בה לוקה ומשלם ד' קבין לפרה וג' קבין לחמור. ושאלו שם: והא אינו לוקה ומת, ואינו לוקה ומשלם. אמר אביי הא מני ר"מ היא דאמר לוקה ומשלם וכו', משעת משיכה איחייב לה במזונותיה, ומילקא לא לקי עד שעת חסימה.

footnotes: ¹¹ בניגוד לחוסם מפני מראית העין שיכול לתת בתוך הכפיפה בול כל שהוא, עיין מ"ש לעיל שורה 30 ד"ה אבל מפני. ¹² תרומות פ"ז ה"א, מ"ג ע"ג, כתובות פ"ג ה"א, כ"ז סע"ב.

35. **החוסם את הפרה, והמזויג את הכלאים, פטור.**בתס"ר (ירושלים תפרח"י) ציינתי למקבילות בתוספתא כלאים פ"ה הי"א ומכות ריש פרק בתרא. ובבבלי כאן צ' ב' פירש"י: החוסם את הפרה ולא העבירה על הדישה, וחבירו דש בה, והוא פירוש הגאונים, עיין מ"ש לעיל ח"ב כלאים, עמ' 653. ואשר למזויג את הכלאים, פירש"י שם: המזווג שור וחמור לקרון, ובא חבירו והנהיג, פטור הראשון (ואף הוא מתשה"ג הנ"ל). וכן, כנראה פירש גם הר"מ בפ"ט מה' כלאים סה"ז. ועיין בפירוש ר' יהונתן בשטמ"ק שם.

35-36. **אין לך שהוא חייב אלא הנוהג והמנהיג בלבד.**וכ"ה במקבילות הנ"ל. ובבבלי כאן: ואינו לוקה אלא דש ומנהיג בלבד. ועיין מ"ש לעיל שם בשם ס' האשכול, בשם ה' פסוקות וסה"מ להר"מ ל"ת רי"ח, עיי"ש. ומכאן שגם "נוהג" שלפנינו פירושו מושך, ומנהיג הוא מנהיג ברגליו, או במקל, או שמושך (נוהג) הוא בגמל, והנהגה בחמור, עיין בבלי ח' ב' ואילך. ועיין מ"ש לעיל קידושין פ"א, עמ' 920, לשו' 30–31.

36-37. **אימתי אמרו שומר חנם נשבע ויוצא, בזמן ששמר כדרך השומרין וכו'.**ירושלמי פ"ג ה"י, ט' ע"ב. ועיין במשנתנו שם פ"ג מ"י.

37. **נעל כראוי, וקשר כראוי וכו'.**במשנתנו הנ"ל: או שמסרן לבנו ולבתו הקטנים ונעל בפניהם שלא כראוי חייב. ופירש"י (ל"ו סע"א): בפני אותם הקטנים שלא יצאו לחוץ ויאבדו המעות. ולפי הגירסא במשנתנו "או נעל", פירשו הראשונים¹³ שהכוונה למעות, שנעל את המעות שלא כראוי, וכפי שמפורש גם בסיפא להלן. והרשב"א ועוד הסתייעו מן הירושלמי (= התוספתא) הנ"ל.

footnotes: ¹³ עיין בחי' הרשב"א, בתוספות הרא"ש ובנ"י למשנתנו, בתיו"ט ובמלא"ש למשנתנו.

**נתנו במקטרן והפשילו לאחוריו וכו'.**קרוב לוודאי שמקטורן, amictorium, περιβόλαιον,¹⁴ היא עטיפה או סדין, שהיו מתעטפין בו, והיו מפשילין את כנפיו לאחוריו, או לפניו, וצורר שם מעות. והגירסא "לאחוריו" היא גם בד, והנכון הוא בכי"ע והפשילו לפניו. וכן בירושלמי הנ"ל: צררן בסדינו, והשליכו לפניו. ובמשנתנו הנ"ל: המפקיד מעות אצל חבירו צררן, והפשילן לאחוריו וכו', חייב. ושאלו בבבלי: מאי הוה ליה למיעבד. ותירצו: אמר רבא אמר רב יצחק אמר קרא וצרת הכסף בידך, אע"פ שצרורין יהיו בידך. ופירש רבינו יהונתן: שהיה לו להניח ראשי הסודר הקשורים בו המעות כלפי פניו שיוכל תמיד למשמש בהן וכו'. וכ"ה ברא"ש, באו"ז פ"ג סי' קל"ב, י"ט ע"ג, (שציין גם לר"מ פ"ד מה' שאלה ופקדון ה"ו), ועוד. ועיין היטב בירושלמי ברכות פ"ב ה"ה, ה' ע"א. ברם הנוסחא שם קשה ומשובשת, עיין בשרידי הירושלמי שם, עמ' 10, ומה שטרח בה הר"ל גינצבורג בפירושים וחידושים שלו ח"א, עמ' 354.

footnotes: ¹⁴ כפי שראה ברילל במחברתו Trachten d. Juden, עמ' 33.

38. **בפונדתו ופיה למעלה.**בירושלמי הנ"ל: נתנן באפונדתו. וסתם אפונדא פיה למעלה הוא. ועיין מ"ש להלן בסיפא ד"ה בפונדתו.

**נתנו בשידה, בתיבה, במגדל וכו'.**שו"ת מהר"מ ב"ב סי' קע"א וסי' תשכ"ד, ובהוצ' הרנ"נ רבינוביץ סי' תק"ב, ירושלמי הנ"ל.

39. **אם יש עדים וכו'.**ירושלמי הנ"ל.

40. **נתנו במקטורו והפשילו לפניו וכו'.**וכ"ה ("לפניו") גם בד. אבל הנכון הוא בכי"ע: לאחוריו. וכ"ה בירושלמי הנ"ל.

**בפונדתו, ופיה למטה.**כלומר, ואעפ"י שפי הפונדא סגור, ולר' יהודה חייב אם הוציא כן בשבת,¹⁵ מ"מ יש כאן פשיעה בשמירה.

footnotes: ¹⁵ תוספתא שבת פ"ט ה"ח, עמ' 37. עיין מ"ש לעיל ח"ג, עמ' 133, הערה 21.

40-41. **נתנו בפרפונדא וכו'.**וכ"ה בד ובכי"ע. אבל בכי"ו היה כתוב מתחילה: בפרפוריא, ותיקן הסופר בפרפודא, ותלה נו"ן בין השורות, כלומר, קרי: בפרפונדא. ובירושלמי הנ"ל בכיר"ז: באפר אפורון, וכן במאירי מ"ב א', עמ' 153: נתן באפורפורון. והנכון, איפוא, כאן הוא כגירסת הכ"י המקורי: בפרפוריא, צורה ארמית של "פרפורון". ובפירושי לירושלמי כיר"ז פירשתי שהכוונה לחגורה שאינה מהודקת, שהיא זזה ממקום למקום, כלומר, παράφορον [ζωνάριον]. עיין מש"ש.

41. **או שנתנו בראש גגו, ונגנב, או שאבד, חייב.**בירושלמי הנ"ל חסר "או שאבד", ונכון.

41-42. **נתנו במקום שנתן את שלו, אם ראוי לשמירה, פטור, ואם לאו, חייב.**שו"ת מהר"מ ב"ב ד' קרימונא סי' קנ"ד, וסי' ש"א, הוצ' הרנ"נ רבינוביץ סי' ר"ז (ועיין לעיל שורה 38, ד"ה נתנו), סמ"ג עשין פ"ח, ק"ע רע"ד, ירושלמי הנ"ל. ובתשה"ג הרכבי סי' רי"ג, עמ' 100: דהא תניא בהדיא נתנו במקום שנתן את שלו, אם ראוי לשמירה פטור, ואם לאו חייב. והכוונה לתוספתא כאן ולא לירושלמי שאין דרך הגאונים לפתוח ב"תניא" (בלי לציין את המקור) אלא כשמכוונים לתוספתא, עיין מ"ש במבוא לתס"ר ח"ב, עמ' 11 ואילך. ובמשנתנו פ"ג מ"י הנ"ל: ואם שמר כדרך השומרים, פטור. ובבבלי שם מ"ב א': אמר שמואל כספים אין להם שמירה אלא בקרקע. ור"י הברצלוני כתב שקבל מרבותיו¹⁶ שלא אמר שמואל כן אלא בזמנו, אבל עכשיו ההלכה היא שאם נתנו במקום הראוי לשמירה, והוא מקום ששומר כספים משלו, פטור מגניבה. וכנראה שמשום כן הביא הרי"ף בפ"ג סי' שמ"ג את הירושלמי שלנו. ובפיסקי ריקנטי סי' שס"ד: והגאונים פסקו שבמקום שאדם שומר את שלו שומר את של חבירו, וראייה מן הירושלמי, דאמר נותנו במקום שהוא שומר את שלו, אם היה ראוי לשמירה, פטור. אבל באו"ז כאן פ"ג סי' קל"ב, י"ט ע"ב, חולק, עיי"ש. ועיין בחו"מ סי' רצ"א סעיף י"ח ובאחרונים שצוינו בבאר היטב ובפתחי תשובה שם. ובנת"י במקומו י"ט ע"ב ואילך האריך והביא את כל השיטות בטעם, כדרכו.

footnotes: ¹⁶ מביאו הרא"ש פ"ג סי' כ"א ועוד.

42-43. **אי זהו שוכר, שכר ממנו בהמה, שכר ממנו כלים וכו'.**עיין הלשון במשנתנו רפ"ג ובבבלי שם ל"ג ב', ובר"מ רפ"א מה' שאלה ופקדון ומ"ש באור שמה שם. אבל, כנראה, שהר"מ נקט את לשון הכתוב בשמות כ"ב, י"ג, וכמו שתרגם בת"י שם, ולכן הקדים כלים לבהמה. והברייתא שלנו באה לפרש את משנתנו פ"ז מ"ח: נושא שכר והשוכר, ושתיהן סוברות שהשוכר כנושא שכר. וכבר כתבנו בכ"מ שבא"י סברו שכולם מודים ששוכר כנושא שכר, ועיין להלן הערה 22.

44. **והלכה למקום גדודי חיות וליסטין וכו'.**וכ"ה "והלכה" גם בד ובכי"ע. ואין כאן אלא וי"ו הפירוש,¹⁷ והיא מפרשת את משנתנו הנ"ל: הליסטין, הרי זה אונס, הארי והדוב וכו', הרי זה אונס. אימתי, בזמן שבאו מאליהן וכו'. ומוסיפה הברייתא שהוא הדין אם היא באה מאליה להם, אף הוא אונס, אם לא היה בידו לעכב אותה.

footnotes: ¹⁷ עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1086 ואילך.

45. **הוליכה למקום גדודי חיות, וליסטין וכו'.**משנתנו הנ"ל. ובד בטעות: הרי זה אונס, והיא ט"ס ברורה, וכבר הגיה כן בח"ד. ואף בכי"ע כלפנינו. והפירוש, כנראה, הוא שאע"פ שהלך יחד אתה והיה מזויין והיה בטוח שיוכל להציל, והתגברו עליו ולא הציל, אין זה אונס, שלא היה צריך להכניס את עצמו בספק הזה. ועיין בח"ד שנדחק. ועיין בבבלי צ"ד רע"א.

46. **מתה כדרכה הרי זה אונס, סיגפה וכו'.**משנתנו פ"ז מ"י עד סוף ההלכה, ולא הוסיפה הברייתא כלום. ובד יש כאן חסרון בטה"ד, אבל בכי"ע כלפנינו. ועיין בתיו"ט ובמלא"ש שהביאו את הראשונים שפירשו את משנתנו. ועיין בבלי ל"ו ב'.

47-48. **העלה לראשי הצוקין ונפלה, אינו אונס.**בכי"ו נשמטה בטעות המלה "הצוקין", וישנה בד ובכי"ע ובמשנתנו הנ"ל. ובמשנתנו הנ"ל בהוצ' שלנו: ונפלה ומתה, אבל מלה זו ("ומתה") חסרה בכל כתה"י (עיין דק"ס, סוף עמ' 278 בהערות) ובבבלי ל"ו ב' הנ"ל. ועיין בתיו"ט ובמלא"ש שם. וגירסא זו המקויימת ע"י התוספתא נכונה, שהרי בנפילה מן הצוקין אין הכרח שתמות, ואפילו הוממה ולא מתה, חייב.

48-49. **אילו הן אונסין ששומר שכר פטור בהן, כגון שהוא אומ' ותפל שבא ותקחם וגו'.**מתחלה פירשו את "שבורה" (גדודי חיות), "מתה" (מתה כדרכה), ועכשיו מפרשים "או נשבה" (שמות כ"ב, ט'), ובכגון דא (איוב א', ט"ו) הוא אונס וודאי, שאפילו שומרי העיר, שחלה עליהם שמירה יתירה, פטורים, כמו שפירשו בבבלי צ"ג ב'. וכע"ז בירושלמי סנהדרין פ"ח ה"ג, כ"ו ע"ב, שם פי"א ה"ב, ל' א', ב"ר פנ"ד, ג', עמ' 578, בבלי ב"ק ע"ח ב'. ובב"ר שם מסיים: לעולם אינו גזלן עד שיגזלנו מתחת ידו שנ' ויגזל את החנית מיד המצרי (ש"ב כ"ג, כ"א), כלומר, זהו גזלן וודאי שאין בו שום חילוקים. ובמכילתא משפטים פט"ז, עמ' 303: או נשבה. ששבוה לסטים וכו', שאי אפשר לו להצילו, פטור מלשלם.

49. **זאב אחד, אינו אונס וכו'.**כל ההלכה במשנתנו פ"ז מ"ט. ולהלן שם במשנה: הארי והדוב והנמר וכו', ולא מנו שם "זאב" משום שזאב אחד אינו אונס. אבל במשנה הוצ' לו: הזאב והארי והדוב וכו', וכן במכילתא משפטים פט"ז, עמ' 306: כגון טרפת הזאב והארי וכו'. ואפשר שיש כאן אשגרה ממשנתנו ב"ק ספ"א, סנהדרין פ"א מ"ד ועוד. אבל עיין להלן, שורה 52, ובא זאב וטרף ארי ודרס פטור. ועיין בתוספות מ"א א', ד"ה ובא. ויותר מסתבר שבמכילתא לא נחתו למניין אלא נקטו את המין, ולהוציא חתול, שועל ונמייה שהזכירו לעיל שאינו אונס. ובבבלי צ"ג סע"ב: והתניא זאב אחד אונס. אמר רב נחמן בר יצחק ההיא בשעת משלחת זאבים, ור' יהודה היא. וכנראה שכל ההלכה נשנית כאן כדי להסמיכה לסיפא שלהלן. וכן משמע מדברי העיטור שנציין להלן.

50-51. **גנב אחד אין אונס, שני גנבים אונס. ר' יהודה או' אם היה מזוין אף ליסטים אחד אונס.**הגירסא משובשת, וצ"ל כגירסת ד וכי"ע: אף גנב (במקום "ליסטים") אחד אונס. וכן מביא בס' העיטור בסוף הלכות פקדון: גרסינן בתוספ' גנב אחד אין אונס שני גנבים אונס ר"י אומר אם היה מזויין אף גנב אחד אונס. זאב אחד אינו אונס שני זאבים אונס וכו'. ואפשר שהיה לפניו סדר הבבות הפוך, או שהסמיך את התוספתא למשנתנו מחמת הדמיון שבין מחלוקת הת"ק ור' יהודה. וכנראה שהכוונה כאן ששמר את הבהמה, או את החפץ, באופן כזה שגנב אחד לא היה יכול לגנוב אותה, ומשום כך יש כאן אונס. ועיין בתוספות ב"ק נ"ז א', ד"ה כגון, ב"מ מ"ב א', ד"ה אמר שמואל, ובראשונים שהביא בשטמ"ק שם. ובירושלמי שבועות פ"ח ה"א, ל"ח ע"ג: ר' יודן בעי טענו טענת גנב של אונסין, אמר לו בא ליסטים מזויין ונטלה מהו שישלם תשלומי כפל של אונסין. ועיין במה"פ שם ד"ה מהו. בכל אופן ברור מן השאלה ("תשלומי כפל") שיש אונס בגניבה, כמפורש כאן. ומשנתנו הנ"ל סתמה: הליסטים הרי זה אונס. ובמכילתא משפטים פט"ז, עמ' 503: או נשבה, ששבוהו לסטים. ור' יהודה סובר כאן שגנב מזויין הוא כליסטים.

51-52. **רועה שהיה עומד, ובא זאב וטרף, ארי ודרס, פטור.**בכי"ע: רועה שהיה עומד ורועה, ובא זאב וכו'. ובד בטעות: רועה שהיה סומא, ובא זאב וכו', וצ"ל: שהיה עומ' ובא זאב וכו'. ובבבלי מ"א א': רועה שהיה רועה עדרו, ובא זאב וטרף, ארי ודרס,¹⁸ פטור. והיא הברייתא שלפנינו.

footnotes: ¹⁸ כ"ה בפי' ר"ח שם, ועיין דק"ס, עמ' 118, הערה ח'. ולפנינו הוספה ע"פ הבבלי צ"ג ב', ק"י א'. ועיין להלן בסמוך.

52. **הניח מקלו ותרמילו עליה, חייב.**וכ"ה בבבלי הנ"ל. וכן בירושלמי ספ"ג (לפי כיר"ז וכ"י הר"מ די לונזאנו), ובירושלמי שבועות פ"ח ה"א, ל"ח ע"ג, כמה פעמים,¹⁹ והיא הדוגמא המקובלת לשליחות יד. ועיין מה שדנו עליה בבבלי שם. ובמכילתא דרשב"י (משפטים כ"ב, ז', סוף עמ' 201) הדוגמא היא: הוציא בהמה ורכב עליה חייב, שנא' אם לא שלח ידו וכו'. ומעין ברייתא שלפנינו שם (כ"ב, י', עמ' 205): היתה רועה לפניו על פתח הבית, בא גייס ונטלה פטור. רכב עליה ובא גייס ונטלה חייב עליה, שנא' אם לא שלח ידו וכו'.

footnotes: ¹⁹ עיין במחברתי תלמודה של קיסרין, עמ' 51 ואילך.

53-54. **רועה שהניח צאנו ונכנס לעיר, ובאו ליסטין ונטלום, רואין אותו כאילו הוא שם, אם יכול להציל חייב וכו'.**בבבלי צ"ג ב', ק"ו א': רועה שהיה רועה והניח עדרו ובא לעיר, בא זאב וטרף, ובא ארי ודרס, אין אומרין (עיין דק"ס) אילו היה שם היה מציל, אלא אומדין אותו אם יכול להציל חייב, ואם לאו פטור. ועיין בבבלי שם שטרחו להעמידה גם בשיטת רבה, עיי"ש. ובירושלמי כאן ספ"ג נאמרה שמירה בש"ח ונאמרה שמירה בש"ש, ולא דמיא שמירה שנאמרה בש"ח לשמירה שנאמרה בש"ש, אפילו הקיפו חומה של ברזל אין רואין אותו כאילו שמר, היה יכול להציל חייב, שאינו יכול להציל פטור. אין אומרים אלו היה א' (= אחר. וכן הוא בכיר"ז) שם, היה יכול להציל. ובמקבילה בשבועות פ"ח ה"א, ל"ח ע"ג: נאמרה שמירה בשומר חנם וכו', שמירה שנאמ' בשומר חנם כיון ששימר כל צורכו פטור, שמירה שנ' בשומר שכר אין משערין אותו אלא בגופו, לפיכך רואין אותו אם היה ראוי לשמירה פטור, ואי לא חייב, אין אומרין אלו היה אחר שם יכול להציל, הציל פטור, שלא הציל חייב. ועיין בכיר"ז ובירושלמי ב"ק ספ"ד. ובחי' הרמב"ן ב"מ מ"ב א', ד"ה מיהו, ובחי' הרשב"א שם, העתיקו ממס' ב"מ, וחסרה להם המלה "אחר", וגרסו: אין אומרים אילו היה שם היה יכול להציל, ובהגהות לחי' הרשב"א כתב שלפי העניין צ"ל: אלא אומרים וכו'. ובאמת כן הוא בטור חו"מ סי' ש"ג: אין אומרין אילו היה שם וכו', אלא אומרים אילו היה שם היה יכול להציל. והוא כשיטת התוספתא והבבלי הנ"ל, אלא שמשם משמע שבשומר חנם אפילו אם היה יכול לקדם ברועים ובמקלות, פטור, והוא ככל אדם (שלא כשיטת הבבלי צ"ג ב'), ומכיוון ששמר כל צורכו כלתה שמירתו, מה שאין כן בשומר שכר שחלה עליו שמירה בגופו, ודווקא אם אינו יכול להציל פטור, אם שמר כהלכתו.

54-55. **מתנה שומר חנם להיות כשואל, והשואל להיות כשומר חנם.**מרדכי פ"ז סי' ש"ע בשם התוספתא. ובירושלמי כאן פ"ה ה"ה, י' ע"ב, ה"ז, י' ע"ג: לא פעמי' מתנה שומר חנם להיות כשואל. ובירושלמי שבועות פ"ז ה"א, ל"ז ע"ג: תני ר' חייה מתנה שומר חנם ושומר שכר להיות כשואל. ובבבלי כאן צ"ד א': תנא ומתנה שומר חנם²⁰ להיות כשואל. ופירש ר' יוחנן שם שאין צורך בקניין, משום שהוא משעבד את נפשו באותה הנאה שיוצא עליו קול שהוא איש נאמן, ומפקידים אצלו. וכבר העירו על מהרי"ח בהגהות אשרי ספ"ז שנסתפק אם אפשר לומר כן על שומר שכר ושוכר, שהרי הם משעבדים את עצמם משום השכר, והתורה לא שעבדה אותם יותר, ובירושלמי שבועות הנ"ל ולהלן בתוספתא מפורש שאין הבדל.

footnotes: ²⁰ כ"ה בכי"י וראשונים, עיין דק"ס, עמ' 279, הערה ר'. וכן בתשובת רב סעדי' בתשה"ג הרכבי סי' תקנ"ב, סוף עמ' 274: שכן אנו שונין תאנא ומתנין על שומר חנם להיות כשואל וכו'.

55-56. **והשואל להיות כנושא שכר, והשוכר כנושא שכר, והשוכר להיות כשואל.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע: והשואל להיות כנושא שכר והשוכר, ונושא שכר והשוכר להיות כשואל. וקרוב לוודאי שאף לפנינו צ"ל: כנושא שכר והשוכר. הנושא²¹ שכר והשוכר, להיות כשואל. ושנו יחד נושא שכר ושוכר, כרגיל. ולפי גירסת ד וכי"ו יוצא: והשוכר כנושא שכר, והשוכר להיות כשואל. אבל כבר הסקנו לעיל²² שבמקורות א"י לא נזכרה כלל השיטה שר"מ סובר שוכר כשומר חנם (אלא כסברא בדרך הוה אמינא), ולפיהם שוכר כשומר שכר, ואין צורך בתנאי. ובמרדכי הנ"ל חסרות המלים "והשוכר כנושא שכר", ויש כאן השמטה ע"י הדומות. ועיין במשנתנו פ"ז מ"י, ושם כל התנאים לפטור, ובוודאי שאין צורך בקניין.

footnotes: ²¹ כצ"ל במקום "כנושא". ²² לעיל פ"ג סה"ב, שו' 5, ד"ה ואיני נשבע.

56-57. **השואל את הפרה, ובא והעמידה על איבוס בעליה, ונגנבה, או אבדה, אם הודיע בה לבעלים, פטור וכו'.**בבבלי ל"א א' וב"ק נ"ז א': הכל צריכין דעת בעלים וכו'. ופירש"י בב"ק: גונב וגוזל, או אחד מארבעה שומרים, שהחזירו צריך להודיעו לבעלים, ואם לא הודיעו, חייב המחזיר באחריותן. וכאן פירש: ואם לא הודיעו, ומתה, או נגנבה, חייבים באחריותן, דכיון שידע שאבדה, ולא ידע שהושבה לא נזהר בה, ולא מאכילה. ולפני כמה מן הראשונים לא היו ברש"י המלים "או אחד מד' שומרים" ותמהו על רש"י למה הזכיר גנב וגזלן גרידא, והרי גם בשומרים הדין כן. והביאו את התוספתא שלנו, עיין בתוספות חיצוניות בשטמ"ק כאן ל"א א' ובחי' הריטב"א שם. וכן בסמ"ק סי' רנ"א: וכן ד' שומרין שהחזירו, כדמוכח בתוספתא וכו'. וכנראה שבסמ"ג עשין ע"ד, קנ"ב ע"ד, נשמט כל זה בטעות, עיי"ש. ובח"ד פירש ע"פ הבבלי פ"א א', שאעפ"י שלא הודיע אינו חייב אלא בגניבה ואבידה, ופטור מן האונסין, משום שכלתה שאלתו, וכבר אינו משתמש בה, אבל מ"מ דינו כשומר שכר, כבבלי מ"ג א', פ"א א', עיי"ש.

57-58. **השואל את הפרה ושאל בעלה עמה. השוכר את הפרה ושכר בעלה עמה.**כ"ז חסר בכי"ע, והשמיטוה מפני הכפילות שלהלן. אבל לפנינו פיסקא ממשנתנו רפ"ח,²³ ולה נסמכה הברייתא שלנו.

footnotes: ²³ וכגירסת הוצ' לו, משנה עם פיה"מ להר"מ, הוצ' ר"י קאפח, הרי"ף (עיין דק"ס) ועוד. ועיין במלא"ש.

58. **שאלה ושאל וכו'.**כל הברייתא במכילתא דרשב"י כ"ב, י"ד, עמ' 206 ואילך. וכע"ז בבבלי צ"ה ב'.

59-60. **ומתה, או נשברה.**במכילתא ובבבלי הנ"ל ליתא, שהרי חוזר על כך בסיפא, ואין צורך למוחקן שכן חזרות כאילו מצויות במדרשי הלכה.

60. **עומדין וחורשין במקום אחר, נפלה ומתה, פטור.**וכ"ה במכילתא הנ"ל. ובבבלי הנ"ל: עושין מלאכה במקום אחר, ומתה פטור. ובירושלמי בריש פירקין (בשם ר' אילא בשינוי סדר): חורשין במקום אחר, ומתה פטור. ובכי"ע חסרות המלים "נפלה ומתה" (עיין מ"ש לעיל בסמוך, ד"ה ומתה), והנכון כלפנינו.

61. **שאלה ואחר כך שאל בעלה וכו'.**מכילתא ובבלי הנ"ל.

62. **ומתה, או נשברה.**חסר במכילתא ובבבלי הנ"ל, כמו ברישא, עיין מש"ש.

63. **נפלה ומתה, חייב וכו'.**וכ"ה במכילתא הנ"ל. וכ"ה בירושלמי ובבבלי הנ"ל (בלי המלה "נפלה"). ואף כאן חסר בכי"ע "נפלה ומתה", עיין מ"ש לעיל, ד"ה עומדין.

64. **הרי היא מושאלת לך היום שתשמור לי (חברתה) למחר וכו'.**וכ"ה בד. והנכון הוא בכי"ע: שתשמרנה לי למחר, שהרי בבא זו נשנית להלן בסמוך. ויש כאן כפילות ברורה. ושמא צריך למחוק רק את המלה "חברתה" שבאה באשגרה מלהלן בסמוך. וכל הברייתא שלנו פשוטה, והיא נשנית ע"פ הקוים שלעיל ספ"ז.

69. **הרי היא מושאלת לך מחצות ולמעלה, שתשמר לי חברתה עד חצות.**והנה בברייתא כאן נתנו לנו שבע דוגמאות. בשש דוגמאות הראשונות, בכולן המציע מציע שהוא משאיל מתחילה ומבקש שהשני ישמור לו אח"כ, אבל בדוגמא השביעית המציע מציע שישמור לו תחילה (עד חצות) והוא ישאילנה אח"כ (מחצות ולמעלה), עיין מ"ש להלן בסמוך.

70. **כשומרי חנם, ואינן אלא כנושא שכר.**וכ"ה בכי"ע. ובד: ואינו אלא כנושאי שכר, ועיין גם לעיל ספ"ז, שורה 76–77, ומש"ש. וכבר בארנו לעיל ספ"ז שאם הוא משאיל בתנאי שחברו ישמור לו, הייתי טועה לומר שדינו כשוכר (שאינו משלם בעד השמירה), וכשיטת ר' מאיר בבבלי, שאינו אלא שומר חנם, והכל עונה על הראשון, על המציע, כלומר על השואל,²⁴ ומלמדת התוספתא שאף שוכר כשומר שכר.²⁵ אבל כאן הוא מציע לו שישמור לו מתחילה, (שתשמור לי חברתה עד חצות), ואח"כ ישאיל לו (מושאלת לך מחצות ולמעלה), ועל השומר אין לומר שהוא כשומר חנם, שהרי הוא מקבל שכר בשאלה. ושמא בכגון דא הייתי סובר שהוא כשומר חנם מטעם אחר. והדברים יתבארו ע"פ פסק הר"מ בה' פרה פ"ח ה"ו. ובכ"מ שם: ואין להקשות גם קידוש ראשון הוא בשכר מה שיקדש לו חבירו, דשאני התם דבשעה שקידש לו לא נתן לו דבר, אעפ"י שאמר לתת לא מיקרי עושה בשכר וכו'. ועיין גם בהשגות שם. ואף כאן הייתי טועה לחשוב שאין הבטחתו כלום, ואינו סומך עליו, וממילא הוא שומר חנם שאינו מקבל שכר. ברם דברי הכ"מ קשים, עיין בס' מוצל מאש לר"י אלפנדרי סי' ל"ח. ולא עוד שכאן מוכרח לשלם לו כמו לכל פועל, ובפרט שאח"כ השאיל לו, מה שאין במי חטאת שהשני פוסל לו את המים, וקשה להניח שיש כאן סברא אפילו בדרך "הוה אמינא". ואיך אפשר לומר אפילו בדרך "הוה אמינא", שהשומר בתנאי שישאילו לו אח"כ, הוא כשומר חנם.

footnotes: ²⁴ אבל השומר אח"כ הרי כבר קיבל שכר על שמירתו בזה שהראשון השאיל לו את פרתו לעבודה. ²⁵ עיין לעיל הערה 22.

**בין ששאלה היום ושכרה למחר וכו'.**במשנתנו פ"ח מ"ב: השואל את הפרה וכו', שאלה היום ושכרה למחר, שכר אחת ושאל אחת ומתה וכו', זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע יחלוקו. והתוספתא הוסיפה: בין ששכרה היום ושאלה למחר. וכן בר"מ פ"ג מה' שאלה ופקדון (בד' ישנים) ה"ג: שאלה למחר ושכרה היום. והנה במשנתנו הנ"ל חזקת חיים של הבהמה מסייעת לנתבע, ואנו מניחים שהיתה חיה עד שעת שכירה, ונאמן בשבועה אם הוא טוען שכורה מתה ואני פטור (כמפורש בסיפא), אבל בנידון דידן שחזקת חיים של הבהמה מסייעת לתובע הייתי סבור שיחלוקו כמו ברישא. ועיין בתוספות ק' א', סד"ה הא מני. וכבר האריכו בזה האחרונים, עיין בח"ד, ובעיקר בנתיבות ירושלים כאן, מ"ה ע"א ואילך שהאריך בבאור שיטות האחרונים.

72. **וזה או' איני יודע, יחלוקו.**והעמידוה בבבלי צ"ח ב' כסומכוס שאמר ממון המוטל בספק חולקין. ולפי פשוטו מחלק ר"מ בין שמא ושמא לבין ברי וברי, ולפיכך סובר שבכגון דא יחלוקו, ועיין בבלי כאן ב' ב', ובמקבילות.

73. **נשבע (ונוטל) ואינו משלם וכו'.**וכ"ה ("ונוטל") גם בד, והיא ט"ס, ואינה בכי"ע. ור"מ סובר שבברי וברי נשבע ואינו משלם, כדין כל השומרים וע"י גלגול שבועה (עיין בבלי צ"ח ב'). אבל אם גם התובע אינו יודע אינו משביעו בטענת שמא. ובירושלמי פ"ח ה"ד, י"א ע"ד: זו להוציא מידי סומכוס שאו' כל הספיקות יחלוקו, א"ר לא תיפתר בשזה אומר בריא לי וזה אומר בריא לי וכו'. והפירוש צ"ע, עיין במה"פ בנוע"י ובנתיבות ירושלים במקומו.

74. **וחכמים או' המוציא מחבירו עליו הראיה.**כלומר, אפילו בשמא.

74-75. **המוכר פרה לחבירו וילדה וכו'.**עיין להלן ב"ב פ"ד ה"ד ומש"ש. ובבבלי ק' ב', ב"ק צ"ו ב': המחליף פרה בחמור וילדה, וכן המוכר שפחתו וילדה וכו', וכ"ה ("המחליף וכו' וכן המוכר שפחתו") במשנתנו פ"ח מ"ד. ופירש"י שנקטו "המחליף" מפני שמטלטלין אינן נקנין בכסף, ואם משך כל אחד, הרי ראו את הבהמה, ואינו שייך לומר איני יודע, אבל במחליף הרי קנה את הפרה במשיכת החמור ומצוי הוא שאינם יודעים אימתי ילדה. ברם גם מוכר יכול להיות בקניין חליפין, או אגב קרקע, כפי' ח"ד. ועיין שטמ"ק, ועיין בתוספות ב"ק צ"ו ב', ד"ה המחליף.

75. **והלה שותק וכו'.**וקנה, משום ששתיקה כהודאה.²⁶ ועיין בשטמ"ק ק' ב', ד"ה ולעניין, בשם הרמ"ך.

footnotes: ²⁶ כתוספות ב"ק צ"ו ב', ד"ה והלה.

76. **זה אומ' איני יודע וכו'.**והעמידוה בבבלי שהבהמה עומדת באגם, ואין כאן מוחזק, ור"מ סובר כסומכוס, וכדלעיל. ואין הבדל אם אנו גורסים בבבלי "אלא", עיין בשטמ"ק בשם הריטב"א והר"ן.

77. **הרי זה נשבע ואינו משלם וכו'.**ויש כאן שבועה דאורייתא, שהוא מודה במקצת (בפרה), ואין כאן הילך, אם היא עומדת באגם, כשיטת הראב"ד בדברי ריבות, עיין בשטמ"ק.

78. **ר' יהודה לעולם הולד בחזקת המוכר.**בבבלי חסר כ"ז. וכנראה שיש כאן שיטה שלישית שאפילו הלוקח מוחזק, הוולד הוא בחזקת המוכר, משום חזקת מרא קמא.

78-79. **וחכמים אומ' המוציא מחבירו וכו'.**וכל המוחזק בולד אין מוציאין ממנו אלא בעדים.

79. **וכן המוכר שפחה לחבירו וכו'.**בבלי הנ"ל.

82-83. **וחכמים או' אין נשבעים לא על העבדים וכו'.**וכאן לא נזכרו דברי ר' יהודה, שלא נחלקו עליו חכמים הסוברים שעבד כקרקע, ואין בו חזקה אלא בשלש שנים (כמשנת ב"ב רפ"ג), והוא בחזקת מרא קמא (המוכר). ור"מ חולק על משנתנו פ"ד מ"ט, שבועות פ"ו מ"ה (ומקבילות) וסובר שעבדים כמטלטלים הם, ונשבעין עליהן, ואינו נפטר בלי שבועה. ועיין בבלי ב"ק י"ב א' ומקבילות וירושלמי קידושין פ"א ה"ג, נ"ט ע"ד. ועיין לעיל ב"ק פ"ז הי"א.

83-84. **שיירה שהיתה באה במדבר וכו'.**ירושלמי כאן פ"ו ה"ד, י"א ע"א, בבלי ב"ק קט"ז ב'. וכל הברייתא בשם התוספתא באו"ז ב"ק סי' תנ"ט, ובתשובת רבינו שמחה שם סי' ת"ס, ודברי האו"ז בשו"ת מהר"ח או"ז סי' ר"ו ודברי רבינו שמחה שם סי' רכ"ז, עיי"ש.

84. **ונפל עליה גייס, ועמד אחד והציל וכו'.**וכ"ה בכל הנוסחאות ובירושלמי הנ"ל. ובבבלי הנ"ל: ועמד גייס וטרפה, ועמד וכו'. ובשו"ת מהר"ח או"ז סי' רכ"ז הנ"ל: ובתוספת' דב"מ קתני לה, ולא קתני בה וטרפה, הלכך אין חילוק בין טרפה ובין בקש לטורפה, וזה שהציל הציל לאמצע. ועיין לעיל פ"ז הי"ג, שורה 58, ומש"ש.

84-85. **מה שהציל הציל לאמצע.**וכ"ה בירושלמי ובבבלי הנ"ל. ופירש"י: כל אחד מכיר את שלו ונוטל. ולפי זה אם הציל את של אחרים, ולא הציל את שלו, אין לו כלום. עיין בטור ריש סי' קפ"א ובסמ"ע בשו"ע שם ס"ק ב'. ולפי רב אשי בבבלי שם, שהעמיד את הברייתא ביכולין להציל ע"י הדחק, ואין כאן יאוש בעלים, הרי דינו כמשנת ב"ק פ"י מ"ב ומ"ד, וכל מה שהציל של אחרים לא זכה בהם, והם ברשות בעליהם, ובהכרח שכן הבין רב אשי את לשון הברייתא. אבל הלשון "לאמצע" בין במשנה, בין בתוספתא, בין בבבלי (עיין בקונקורדנציות) פירושו שכולם חולקים בשוה. וכן בירושלמי קידושין פ"א סה"ד, ס' ע"ג, ב"ב פ"ט ה"ו, י"ז ע"א, ועוד בכ"מ. ובירושלמי ב"ק פ"ד ה"א, ד' ע"א: אבל דבר שדרכו לחלק מביאין לאמצע וחולקין, ובמקבילה בכתובות פ"י ה"ד, ל"ג ע"ד: לשכר ולהפסד כולהן חולקין בשוה, והיא היא. וכן להלן בסמוך: מה שמחלו מחלו לאמצע. ובכל מקום נמצא דיבור זה בשותפין, או באחים. והואיל ובירושלמי אין זכר לאוקימתות של הבבלי שם, הרי מסתבר שבשותפין עסיקינן, וכמו שהעמידה רמי בר חמא בבבלי שם, וממילא פירושו של "לאמצע" הוא כמו בכל מקום, והיינו בשוה לכל השותפין, ואין הבדל אם יכול להציל, או לא, עיין ר"מ פ"ב מה' גזילה ואבידה ה"י בהשגות ובמ"מ שם, ועיי"ש בפ"ה מה' שלוחין ושותפין ה"ז. וכבר עמד בעיקר הדברים בשו"ת מהר"ח או"ז סי' ר"ו הנ"ל. ונראה שכן פירש את התוספתא בעיטור אות ח', חלוקת שותפין, הוצ' רמא"י, כ"ח ע"א, אלא שהוא הביא את הירושלמי, עיי"ש היטב.

85. **ואם התנה עליהן בבית דין, מה שהציל הציל לעצמו.**בד ובכי"ע. ואם התנה עמהן בבית דין וכו'. ובירושלמי הנ"ל: ואם נתנו לו רשות, הציל לעצמו. ובבבלי הנ"ל: ואם אמר אני אציל לעצמי, הציל לעצמו. ופירש רב אשי בבבלי שם שהואיל ויכלו להציל ע"י הדחק והוא אמר שיציל לעצמו והם שתקו, גילו את דעתם שנתייאשו מלהציל, ולפיכך הציל לעצמו. אבל לפי שיטת התוספתא שהיא כרמי בר חמא בבבלי שם, אמרו שם, ובכגון דא (כלומר במקום הפסד) שותף חולק לעצמו בלי דעתם, וממילא אם אמר אציל לעצמי גילה דעתו שהוא נפרד מן השותפות, והציל לעצמו. ושמא גירסת כי"ו "התנה עליהן" נכונה, והוא היתנה עליהן שלא בפניהם, ובמקום שיכולין להציל, מתנה בפני ב"ד (כלומר, בפני שלשה) ומציל לעצמו, ואח"כ ישומו מה שיש בידו. וכן כתב באו"ז סי' ת"ס הנ"ל, שמכאן הוכיח רבינו שמחה שצריך להתנות בפני ב"ד. וכן הביא מתשובת רבינו שמחה בשו"ת מהר"ח או"ז סי' רכ"ז הנ"ל. אבל באו"ז שם סי' תנ"ט כותב שמסוגיית הבבלי שם משמע שאפילו שלא בב"ד מועיל, והסתייע גם מן הסיפא כאן (בעניין החמרים), עיין מש"ש. ואח"כ הסיק שיתכן שבתוספתא מדברים במקום שגם הם יכולין להציל שלא ע"י הדחק, ולפיכך צריך ב"ד. ועיין מהר"ח או"ז סי' ר"ו ועיטור הנ"ל. ועיין ביש"ש ב"ק פ"י סי' מ"ד. אבל בירושלמי ב"מ הנ"ל הגירסא היא להפך, וכאן ברישא שנינו: ואם נתנו לו רשות, הציל לעצמו, ובסיפא גבי חמרים שנו: ואם התנה עמהן בפני בית דין הציל לעצמו (וכן העתיק משם בעיטור הנ"ל), ועיין מ"ש להלן בסיפא.

85-86. **חמרין שהיו מהלכין וכו'.**או"ז הנ"ל.

87. ואם נתנו לו רשות, מה שהציל הציל לעצמו."ואם... הציל" נוסף עפ"י כי"ע וד (בכי"ע "אם נתנו"). פשיטא שאם נתנו לו רשות להציל לעצמו אין כאן חלוקה בלי דעת השותף, והוא כעין שאמרו בבבלי שם: אמר פליג, כלומר, אמר, והם שתקו. וכנראה שבתוספתא ובירושלמי נקטו את שתיהן, כלומר התנה בב"ד, או שנתנו רשות, ובשתיהן הציל לעצמו.

87-88. **השותפין שמחלו להם מוכסין וכו'.**ירושלמי הנ"ל. וברי"ף ב"ק פ"י סי' ר"כ: תוספת' בני חבורה (שתי מלים אלו חסרות בד"י) שמחלו עליהן מוכסין, מחלו לאמצע וכו'. ונראה שזו היא הגי' הנכונה ברי"ף שלא הזכיר למי מחלו וסמך על המשך הסוגיא שם. ולפיכך אנו מוצאים בדברי הראשונים שהעתיקו משמו גירסאות שונות בתוספתא וכל אחד השלים מדעתו ע"פ העניין. וכן מעתיק רבינו יהונתן ב"ק, הוצ' ר"ש פרידמן, עמ' 374: שיירא שמחלו עליהם מוכסין וכו'. וכ"ה גם במ"מ פי"ב מה' גזילה ואבידה ה"י בשם הרי"ף. וכן במאירי ב"ק שם, עמ' 341: התבאר בתוספתא ששיירה שמחלו עליהם מוכסים וכו'. ובנ"י שם במקומו: תוספתא בני חבורה שמחלו עליהם מוכסין וכו'. וכנראה שעל פיו הוסיפו בד"ח של הרי"ף: בני חבורה. אבל ברא"ש שם פ"י סי' כ"ה: תוספתא שותפין שמחלו להן וכו'. וכ"ה בשם הרי"ף בשו"ת הרשב"ש סי' מ"ז וסי' תקכ"ט, סד"ה דע. והתוספתא נעתקה גם באו"ז ב"ק סי' תנ"ט הנ"ל, ובתשובת ר' שמחה שם סי' ת"ס,²⁷ שו"ת מהר"מ ב"ב סי' תתק"א וסי' תתקמ"ד, ובהוצ' רנ"נ רבינוביץ סי' שנ"ח, סמ"ג עשין ע"ד, קנ"ג רע"ב, סמ"ק סי' רנ"א, ד' קרימונא קכ"ד רע"א, מרדכי ב"ק פ"י סי' קע"ו וסי' ק"פ, הגה"מ רפ"ה מה' שלוחין ושותפין בד"ק,²⁸ שו"ת הרא"ש כלל ע"ג סי' ח' וסי' י"ג, פיסקי ריקנטי סי' תפ"ז, אגודה ב"ק סי' קמ"ד, י"א סע"א. ור' ברוך מארץ יון (בס' הנר ב"ק 56 ע"ב): סיומא דבריתא השותפין שמחלו להן מוכסין וכו'. וכן פסק הר"מ בפ"ה מה' שלוחין ושותפין ה"ז.

footnotes: ²⁷ שו"ת מהר"מ ב"ב סי' תתקל"א וסי' תתקל"ב. ועיין גם שו"ת מהר"ח או"ז הנ"ל. ²⁸ תשובות מימוניות לס' קניין ריש סי' א'.

88. **ואם אמרו בשביל פלני מחלנו וכו'.**וכ"ה בד ובכי"ע. וכ"ה ("בשביל") גם לפני ר' ברוך מארץ יון (בס' הנר הנ"ל), וכ"ה לפני רבינו שמחה, ופירש שאם אחד מן השותפין השתדל בפני המוכסין ומחלו מן המכס מחל לאמצע, "אבל אמרו בשביל פלוני מחלנו, שמעצמם אמרו בלי פיוס שלא בקש אחד מהן למחול, מה שמחלו מחלו לו". ופירוש זה נתקבל ע"י רוב הראשונים הנ"ל. ועיין ביש"ש ב"ק פ"י סי' מ"ה. אבל ברי"ף הנ"ל גורס: ואם אמרו משום פלוני מחלנו וכו'. וכתב רבינו יהונתן הנ"ל: וצ"ע אמאי לא קתני ואם אמרו לפלוני מחלנו, דמשום פלוני מחלנו משמע לכבוד פלוני אנו מוחלין לכלם. וי"ל כיון דלא תנא משום פלוני מחלנו לכם, ש"מ לו לבדו מוחלין, כדי להרויחו, ולא לכבוד בעלמא. וכן במאירי שם: ואם אמרו משום פלוני מחלנו, מה שמחלו מחלו לו, ופי' הדברים משום פלוני מחלנו מה שמחלנו, ולא לאחרים, הא אם אמרו לכבוד פלוני מחלנו הודאת הדברים שלכבודו מחלו לכלם, ומחלו לאמצע. וכן גרס גם הר"מ בפ"ה מה' שלוחין ושותפין ה"ז: ואם אמרו משום פלוני מחלנו וכו'. ובאמת אין הבדל גדול בין "בשביל" ובין "משום", ובשניהם משמע שמוחל לאחרים בשביל פלוני, או משום פלוני, ולא לפלוני לבדו, ומשום כך פירש רבינו שמחה וסייעתו שהעיקר כאן "ואם אמרו", כלומר אמרו בעצמם, בלי פיוס, ולפיכך התכוונו לו גרידא. אבל בירושלמי הנ"ל גרס: לשם פלוני. וכן מעתיק בשמו גם בעיטור חלוקת שותפין (הוצ' רמא"י, כ"ח ע"א). ולשם פלוני פירושו לפלוני, ולא לכבוד פלוני. ושוב כתב רבינו שמחה²⁹ שדווקא במוכסין שיש להם רשות למחול, אם מחלו בשביל פלוני מחלו לו, אבל בליסטים שלא זכו בממון זה מעולם, אפילו אם יאמרו חלק פלוני אנו מניחים, מה שנשאר נשאר לאמצע. ודייק כן מלשון התוספתא "מדשבק ליסטין דמיירי ביה לעיל, ונקט מוכסין ש"מ מוכסין דווקא".

footnotes: ²⁹ שו"ת מהר"מ ב"ב סי' תתקל"א והר"ח או"ז סי' רכ"ז הנ"ל.

89. **הגבאין והמוכסין תשובתן קשה וכו'.**ירושלמי ספ"ו הנ"ל, בבלי ב"ק צ"ד ב'. ועיין לעיל ב"ק פ"י הי"ד.

89-90. **והשאר עושין בהן צרכי רבים.**מקורות הנ"ל, בבלי ביצה כ"ט א'. ועיין מ"ש לעיל ח"ה (יום טוב), עמ' 973.

90. **השוכר חנות מחבירו אין פחות משנים עשר חודש.**משנתנו פ"ח מ"ו, ועיין בפירש"י. ואפשר שהטעם הוא משום שחנווני תלוי בלקוחות בשכנות המקום, ואינו כדאי לו לעקור ממקום למקום בפחות משנה.

91. **אמר רבי יהודה וכו'.**המלים "אמר רבי יהודה" חסרים בכי"ע. ובכי"ו יש כאן השמטה ע"י הדומות, והשלמתי ע"פ ד, משום שכי"ו ברובו שוה לד, וכן משום הטעם שכתבנו להלן.

92. **אבל אם חל שנים עשר חודש להיות במוצאי הפסח, נותנין לו שלשה רגלים.**ר' יהודה סובר ששנה של חנווני היא עד החג, מפני שחלק גדול מן הסחורה הוא יין, ועונות המכירה הן בערב הפסח, בערב העצרת ובערב החג, כדעתו לעיל פ"ד הי"ח ומקבילות, עיין מש"ש, וכפי שראה בעל ח"ד, ולפיכך אם חלה השנה במוצאי הפסח משלימין לו את כל השנה שלו, ונותנין לו שלש רגלים (והפסח בכלל) עד מוצאי החג.

92-93. **עד שיגבה כל הקיפו.**וכ"ה בד. ובכי"ע חסרה המלה "כל". והפירוש הוא שנותנין לו זמן לגבות את הקיפו של כל העונות.

93. **רבן שמעון בן גמליאל או' של נחתומין וכו'.**משנתנו הנ"ל.

94. **מפני שעסקן מרובה.**בבבלי ק"א ב': תנא מפני שהקיפן מרובה, ופירש"י (במשנתנו ק"א ב'): שהקיפן מרובה, לזמן ארוך. אבל בפיה"מ להר"מ שם פירש שטרחותן מרובה, וכן פירש במאירי, סוף עמ' 370, והוא שאמרו בירושלמי ברכות פ"ב ה"ה, ה' ע"א: מפני שטרחותן מרובה. ומלשון התוספתא משמע קצת כפירוש הר"מ.³⁰ ופשיטא שאפשר לפרש שעסקיהן מרובין, וממילא יש להם הקפות מרובות. אבל מן הלשון "שעסקן", ולא "עסקיהן", משמע קצת כפירוש הר"מ.

footnotes: ³⁰ במשנת נגעים פי"ב מ"ה: עסק הוא לפינוי, וכן בירושלמי פסחים רפ"ה ל"א ע"ג: שעה אחת לעיסוקו.

**כשאמרו שלשים יום, וכשאמרו שנים עשר חדש וכו'.**ירושלמי פ"ח ה"ח, י"א ע"ד, בבלי ק"א ב'.

96-97. **וכשם שאין השוכר רשיי לפנות עד שעה שיודיע, כך אין המשכיר וכו'.**בבבלי הנ"ל הגירסא להפך: וכשם שמשכיר צריך להודיע כך שוכר צריך להודיע. וכן צ"ל כאן, כמו שהגיהו המפרשים. ופירשו בבבלי שם: דאמר ליה אי אודעתן הוה טרחנא ומותיבנא ביה איניש מעליא. ולעניין זמן ההודעה של השוכר, עיין בפי' רבינו יהונתן על הרי"ף שפקפק בדבר. ועיין בשטמ"ק להלן שם, ד"ה חנות של נחתומין (בשם הרמ"ך ?). ובהגה"מ פ"ו מה' שכירות ה"ח, אות ד': אבל ריב"ן פי' דהא דאמרינן כך השוכר צריך להודיעו, לא שצריך להודיעו שלשים יום וכו' כמשכיר, אלא ב' שבועות, או ג', לפי העניין.

97-98. **גת, כל שעת הגת, בד, כל שעת הבד.**וכן מעתיק הראב"ד (לפי שטמ"ק ק"א ב') בשם התוספתא.³¹ ובירושלמי הנ"ל: בית הבד, כל שעת בית הבד, בית הגת כל שעת הגת. ובס' מתיבות, עמ' 75 (בלי ציון המקור): בד, כל שעת הבד, גת, כל שעת הגת וכו'. ובמשנת חגיגה פ"ג מ"ד: ובשעת הגיתות והבדים וכו', כלומר, בעונה שדורכין את הענבים ועוצרין את הזיתים. ועיין בתוספות ב"ב רפ"ג, ד"ה חזקת. ובמאירי, עמ' 372: וכן אני אומר שאם שכרו לאסוף בו תבואותיו אין פחות מאחרון שבקציר, וכן כל כיוצא בזה.

footnotes: ³¹ וכנראה שהיה לו סדר אחר בבבות של התוספתא כאן, עיי"ש.

98. **יצירה אין פחות משנים עשר חודש.**בד: וצירה. ובכי"ע: ויצירה וכו'. ובראב"ד הנ"ל: ובית היוצר וכו'. ובירושלמי הנ"ל: בית היוצרה. וכ"ה בס' מתיבות הנ"ל. ולהלן מכות פ"ק רה"ט: ואין עושין בדין ויצירה. ובירושלמי שם פ"ב ה"ו, ל"א ע"ד: אין עושין בתוכן לא בית הבד ולא בית הבצירה. ובס"ז ריש מסעי, עמ' 331: אל יעשו בית יצורה. ולהלן כלים ב"ק פ"ג ה"ה: חזקת חרסין הנמצאין וכו', חוץ מן הנמצאין בבית היצירה, כפי שציין רח"ש הורוביץ בהערותיו לס"ז. וסתם יצירה, בית יצירה, בית היוצר (בתרגום לירמיה י"ח, ב'־ג': בית היוצר - בית פחרא) היא תעשייה של כלי חרס, וכן סוכת היוצרים (במשנת מעשרות פ"ג מ"ז) היא סוכה של קדרים, וכן סתם "יוצר", כירושלמי ר"ה פ"א ה"ג, נ"ז ע"ב, וכב"ר פל"ב ג', עמ' 290, ומקבילות. וכן הוא במקרא, וכן יוצא מפורש מן ההמשך שלהלן.

98-99. **אמ' ר' נחמיה במה דברים אמורים וכו'.**וכ"ה בד, בכי"ע, ובפי' הראב"ד הנ"ל. אבל בירושלמי, ובס' מתיבות הנ"ל: א"ר יוסי וכו'. וכן משמע לעיל פ"ו ה"ג, עיי"ש.

99. **באילו העושין בעפר שחור וכו'.**וכ"ה בכל הנוסחאות ובירושלמי הנ"ל. וכבר נתפרש לעיל פ"ו ה"ג הנ"ל, שורה 9–10, (נגד פירושי חמפרשים) שעפר שחור היה פחות מצוי, ולפיכך זקוק השוכר לזמן ארוך עד שימצא מקום הראוי לו.

99-100. **העושין בעפר לבן, כונס את גרנו ומסתלק.**לעיל פ"ו ה"ג הנ"ל נתפרש שעפר לבן היה מצוי בכל מקום, ולפיכך אין צורך להודיע לקדר זמן ארוך מתחילה. ועיין מ"ש לעיל פ"ו סה"ה, שורה 15–16, על "גורן", והלשון כאן כלהלן פ"ט סה"ב.

100. **השואל פונדק מחבירו ללינה, אין פחות מיום אחד.**הראב"ד הנ"ל (בשם התוספתא), סמ"ג עשין צ"ב, קע"ד ע"ד, מ"מ ספ"א מה' שאלה ופקדון, ועיין בה"ה שם. ועיין להלן בסמוך בשם האו"ז. ובס' מתיבות ב"מ, עמ' 75: גיר' ירוש' תני ללינה אין פחות מיום אחד, לשביתה אין פחות משני ימים, לנישואין אין פחות מל' יום, ולא הביא יותר. וברי"ף פ"ח סי' תקכ"ח: ירושלמי תני ללינה אין פחות מיום אחד, לשביתה אין פחות משני ימים, לנישואין אין פחות משלושים יום. ואם השכירו לזמן ידוע והגיע זמנו אפילו בימות הגשמים, מוציאו מיד. וכן בס' הנר לר"ז אגמאתי 140 ע"א, וכ"ה בעיטור אות ש', שכירות, הוצ' רמא"י, מ"ט ע"ד, וברא"ש שנביא להלן. ובמאירי ק"א ב', עמ' 372: שאמרו בתלמוד המערב שכר ביתו ללינה אין פחות מיום אחד וכו'. וכתב באו"ז כאן סי' שכ"ו, מ"ה ע"ב: ועיינ[ת]י בירושלמי שלפניי ולא מצאתי, אך בתוספ' בפ' השוכר את הפועל לשמור תניא השואל פונדוק מחבירו ללינה אין פחות מיום אחד, לשביתה אין פחות משני ימים, לנישואין אין פחות מל' יום עכ"ל התוספתא. ולא מצינא למיקם עלה דמילתא שכתב היכא שהשכירו בזמן ידוע שאין צריך להודיעו וכו', אם זה לשון הירושלמי אז נראה בעיני דהלכה למעשה וכו'. ורבינו מפקפק אם סוף דברי הרי"ף הם מן הירושלמי, או דברי הרי"ף עצמו. אבל ברא"ש פ"ח סי' כ"ד: אבל אם שכרו לזמן ידוע אם כלה זמנו אפילו באמצע החורף יכול להוציאו, והכי איתא בירושלמי תני ללינה אין פחות מיום אחד וכו', ואם השכירו לזמן ידוע אפילו הגיע בימות הגשמים, הגיעו, מ"ט מידע ידיע דזמניה בטבת וכו'. וכן בשו"ת שלו כלל א' סי' ו': קתני בתוספתא ורי"ף ז"ל הביאו בהלכותיו ואם השכירו לזמן ידוע והגיע זמן אפילו בימות הגשמים, הגיעו. וכן במאירי ק"א ב', עמ' 371: שאמרו בתלמוד המערב: הגיע זמנו מוציאו אף בימות הגשמים, ידע הוא דזמניה בטבת, או בשבט הוא. ואין ספק שהלשון "היכא שהשכירו" ואילך אינו מלשון הירושלמי, אלא דברי הרי"ף עצמו הם, כמו שפקפק באו"ז הנ"ל,³² ומקורו מדברי הגאונים, עיין בה"ג ה' ריבית, ד"ו צ"ז ע"ד. ובאריכות, בהוצ' הילדסהיימר, עמ' 394, עיי"ש בהערה פ"ח שכתב הרב המו"ל: בכ"י אריכות יותר מדאי, ובנדפס קיצר וכו', אבל גם באו"ז הנ"ל סי' שכ"ו, מ"ה ע"ב, העתיק כגירסת בה"ג ד"ב. ועיין גם בשו"ת הרי"ף בתשה"ג הרכבי סי' תס"ד, עמ' 327, ועיין בהגה"מ פ"ו מה' שכירות ה"ז אות ג'. ואשר לדברי ס' מתיבות והרי"ף הנ"ל אין ספק שכן היה בירושלמי שלפניהם,³³ כמו שמוכיחה הלשון "ירושלמי. תני" (ולא: "תני בירושלמי"), ולא עוד אלא שבירושלמי הובאה הברייתא לעניין שכירות, ובתוספתא לעניין שאלה.³⁴ וכן הביא הר"מ את שניהם. בפ"ו מה' שכירות סה"ו פסק כירושלמי הנ"ל, כמו שהעיר הרב המגיד במקומו ובספ"ה מה' שאלה ופקדון פסק כתוספתא שלפנינו. וכ"ה בחו"מ סי' שי"ב סעיף ד' (כירושלמי) ובסי' שמ"א סעיף ב' (כתוספתא), ועיין בסמ"ע שם ס"ק ד', אבל לפנינו שני דינים מיוחדים. ובפי' רבינו יהונתן על הרי"ף: מי ששוכר בית לחברו סתם וכו', אעפ"י שיש לומר זה הלשון אין משמעו אלא ללינה אחת, אפילו הכי אמרינן לילה ויום, ר"ל דכיון ששכרה לצורך לילה, זכה בכל אותו היום, דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד.

footnotes: ³² והלשון מ"ט מידע ידיע וכו', אינה לשון ירושלמי כלל, ואף ההתחלה ("ואם השכירו לאמן ידוע") אינה מן הירושלמי. ³³ ואין כאן הילוף בין התוספתא לירושלמי שמצוי במקורות של רבותינו הראשונים. ועיין גם בדברי הרא"ש בשו"ת שלו כלל א' סי' ו' הנ"ל. ³⁴ והגהת רמא"י בשער החדש להעיטור, שכירות, מ"ט ע"ד, הנ"ל, הערה כ"א צריכה תיקון, והגירסא בעיטור נכונה כמו שהיא לפנינו.

100-101. **לשביתה, אין פחות משני ימים.**כלומר, חלק מיום ששי ויום ראשון חוץ מן השבת. ובפי' רבינו יהונתן על הרי"ף: לשביתה. לתקן סעודה ליום שבת, וא"א זה בפחות משני ימים, כגון ע"ש ושבת.

101. **לנישואין, אין פחו' משלשים.**עיין בשער החדש על העיטור, שכירות, מ"ט ע"ד הנ"ל, ובטחו"מ ריש סי' שמ"א. ובפי' רבינו יהונתן הנ"ל: אין פחות מל' יום, דכל נישואין לא פחיתי שמחה דידהו מל' יום, כדקאמרינן בכתובות (ח' א') כל ל' יומין בין אמר מחמת הילולא וכו', ואמרינן (שם ד' א') אין מונעין תכשיטין מן הכלה כל ל' יום.

101-102. **השואל מחבירו חלוק לילך בו לבית האבל, (או) כדי שילך ויחזור, לבית המשתה, כל אותו היום.**וכ"ה בד ובכי"ע, וכן פסק הר"מ בספ"א מה' שאלה ופקדון. אבל הראב"ד בשטמ"ק ק"א ב' הנ"ל מעתיק בשם התוספתא: השואל חלוק מחבירו לילך לבית האבל, או לבית המשתה, כל אותו היום. ושמא נשאר בכי"ו (במלה "או") שריד מגירסא אחרת. אבל וודאי הוא שהגירסא שלפנינו המקויימת ע"י ד כי"ע והרמב"ם היא הנכונה. והנה אמרו בירושלמי סוף תרומות, מ"ח ע"ב, שלבית האבל היו הולכין בבגדים צואים, והשואל חלוק לילך לשם בוודאי לא היו לו בגדים צואים, ואינו מן הנימוס לבוא לבית האבל מקושט בבגדים נקיים, ולפיכך שאל ממנו את החלוק כדי ללכת לבית האבל, וכשהוא חוזר, עליו לפושטו מיד, שעל מנת כן השאילו. אבל כששואל בגד נקי כדי ללכת לבית המשתה, דינו כשואל פונדק ללינה שזוכה בה לכל היום,³⁵ ואין אדם טורח לפשוט את בגדיו הנקיים מיד אחרי שחוזר מבית המשתה. (ע"פ ח"ד).

footnotes: ³⁵ כמו שכתבנו לעיל שורה 100, ד"ה ובפי' רבינו יהונתן.

102-103. **לבית האבל ולבית המשתה שלו וכו'.**וכ"ה בד, בכי"ע³⁶ ובראב"ד הנ"ל, אבל בר"מ ספ"א מה' שאלה הנ"ל השמיט כאן "לבית האבל". ועיין שו"ע יו"ד סי' ש"מ סעיף ל"ה. ובתוה"א להרמב"ן, שער הקריעה, ד"ו כ"א ע"ב, הביא ברייתא: המשאיל חלוק לחבירו ללכת לבית האבל אינו רשאי ליטלו עד שיצאו ימי האבל, וברגל עד שיצאו ימי הרגל, ובמשתה עד שיצאו ימי המשתה. וכן הביאה ברא"ש מכות פ"א סי' ד' ובמאירי שם, עמ' י"ד, בשם אבל רבתי. ועיין בהגהת הרמ"א חו"מ סי' שמ"א סעיף ב'. ובירושלמי כתובות פ"ה ה"א, כ"ט ע"ג: אם אמר לו לשאילה לא זכה בהן. ועיין מ"ש רזו"ו רבינוביץ בשערי תורת א"י שם, עמ' 385.

footnotes: ³⁶ אצל צוקרמנדל חסרה המלה "שלו" בטעות.

103-104. **[ר' שמעון בן אלעזר אומ' אין פחות משתי שבתות מפני שבית חמיו באין אצלו לשבת שנייה].**כל זה נשמט בכי"ו בטעות, והשלמתי ע"פ כי"ע והראב"ד בשטמ"ק ק"א ב'. וכ"ה בד, אלא ששם נשמט השם "בן אלעזר". ולעצם העניין מעיד בח"ד: שבית חמיו באין אצלו, כך המנהג עוד היום במקומות הללו, וקרו ליה שבת די טורנ"ה בוד"ה. ונראה שגם שבת שנייה שבמשנת דמאי פ"ד מ"ב כוונתה לשבת זו.

105-106. **האומר לחבירו השאילני חלוקך ואלך ואבקר את אבא, שהוא חולה וכו'.**עיין בתוה"א הנ"ל (לעיל שם), מס' שמחות פ"ט ה"כ, הוצ' ר"ד זלוטניק, עמ' 28, בבלי מו"ק כ"ו ב'. ועיין שו"ע יו"ד סי' ש"מ סעיף ל"ד.

107-108. **השוכר בית מחבירו ממחה בידו על מקום התנור, ואין ממחה בידו על מקום הכירה.**וכ"ה בד. ונראה שהנכון הוא בכי"ע: השוכר חנות³⁷ מחבירו וכו'. ופירושו שהמשכיר יכול לטעון שלא השכיר אלא מקום בשביל הסחורה ובשביל הלקוחות, אבל לא מקום בשביל תנור שפולט עשן, אבל אינו יכול למחות על מקום הכירה שתופסת מקום קטן, ודרכם לעשות אותה בחנות. ובבא זו באה לכאן, מפני הבבות שלהלן שנסמכו למשנתנו. ולפי הגירסא שלפנינו צ"ל שאם שכר ממנו בית ממחה בידו על מקום התנור בחצר, כפי שפירש בח"ד. ובמשנתנו פ"ח מ"ז: המשכיר בית לחבירו וכו', הזבל של בעל הבית, ואין לשוכר אלא היוצא מן התנור והכירים בלבד. ופירש"י ע"פ התלמוד ק"ב א': בחצר דמשכיר. שלא השכיר את החצר. וצ"ל שנתן לו רשות להעמיד שם תנור וכירים. ועיין בתיו"ט במשנתנו ולהלן בסמוך.

footnotes: ³⁷ ולפנינו נשמטה החי"ת בטעות, ויצא: נות, ותוקן: בית.

108-109. **שכר הימנו חצר, אין ממחה בידו לא על מקום התנור ולא על מקום הכירה וכו'.**כלומר, אם שכר ממנו גם את החצר, הרשות בידו להעמיד שם גם תנור וכירה.

109. **במקום הראוי לה וכו'.**כלומר מרחיק את התנור מן הכותל, כדין משנתנו בב"ב פ"ב מ"א, ואת הכירה מן הכותל, כדין התוספתא להלן ב"ב פ"א סה"ג.

110. **הזבל היוצא מן החצר, מה שהוא קולט באויר, הרי אילו שלו.**לפי פשוטו הכל דבוק לרישא, ובשכר ממנו את החצר עסיקינן, וזבל היוצא מן החצר הכל הוא של בעל הבית, וכפירוש הר"מ בפיה"מ למשנתנו פ"ח מ"ז הנ"ל ובה' שכירות פ"ז ה"ב, ורק מה שהוא קולט באויר מן הבהמות שנכנסות לחצר הוא של השוכר, וכפירושו של אביי (ק"ב א'): במדביק כלי בשולי פרה. והוא דבר רגיל, וכן אמרו במשנת כלים פט"ז מ"ז: המקלוט של בקר,³⁸ והיו תולים מקלוט בשולי הבקר שלא יטנפו בגלליהם את החצר. וכן אמרו בירושלמי ב"ק פ"ב ה"א, ב' ע"ד: הטילה גללים וכו', בשדרכה לכן, צריך שיהא המקלוט בידו. ושנתה התוספתא שדווקא גללים שהוטלו במקלוט של השוכר הם שלו, משום שאין סופן לנוח בקרקע החצר, והכלי מפסיק בין הקרקע ובין הגללים, כפירוש הבבלי ק"ב א'. ואין כאן שום דוחק, שהרי שנינו כאן בפירוש שהוא קולט באויר, ופירושו הפשוט הוא גללים שבמקלוט.

footnotes: ³⁸ כגירסת משניות ישנות ומנוקדות, גירסת הגאונים ומהר"מ, עיין בתיו"ט במקומו ובפיה"ג הוצ' מהרי"ן אפשטין, עמ' 46, ובהערות שם.

111. **שברפת ושבחצר, הרי הן של בעל חצר.**וכ"ה בבבלי ק"ב א', ושאלו שם: תרתי. ופירש בס' הנר לר"ז אגמאתי 140 ע"ב: כלומר, וכי הרפת חוץ לחצר הוא, ועיין ברש"י ובתוספות במקומו. ותירצו: הכי קאמר ושברפת שבחצר הרי אילו של בעל הבית. אמר רב אשי זאת אומרת המשכיר חצירו סתם לא השכיר רפת שבה. ופירש רבינו יהונתן שהוא עניין בפני עצמו, ואין מדברין בזבל. ועיין בפילפולא חריפתא על הרא"ש פ"ח סי' כ"ט אות ח'. ולא התכוונו שם אלא להוציא הלכות מתוך הדיוקים. אבל לפי פשוטה אמרו כאן שדווקא הזבלים שבמקלוט הם של השוכר, אבל כל הזבל האחר שבחצר ושברפת הכל הוא של בעל החצר.

111-112. **המשכיר בית לחבירו ונתנגע, או' לו הרי שלך לפניך.**בבלי ערכין כ' סע"ב. ושם: אעפ"י שחלטו כהן אומר לו וכו', ומסיים: נתצו, חייב להעמיד לו בית. ועיין בתוספות שם, ד"ה אע"פ, ובתוספ' הרא"ש בשטמ"ק שם. ועיין לעיל ב"ק פ"י ה"ג וה"ד. אבל הרמב"ן ועוד מעמידים אותה בבית סתם, אבל בבית זה, אפילו אם נתצו אינו חייב להעמיד לו בית, עיין מ"ש להלן ספ"ט.

112. **הקדישו, הדר בו מעלה שכר להקדש.**בבלי הנ"ל כ"א רע"א, ירושלמי פסחים פ"ד ה"ט, ל"א ע"ב. ומסיים שם: אימתי בזמן שלא הקדים לו שכרו, אבל בזמן שהקדים לו שכרו הרי זה דר בתוכו חנם. ועיין להלן ספ"ט שורה 86–87.

112-113. **השוכר בית מחבירו מעמיד בו רחים של חמור, אבל לא רחים של יד.**וכ"ה בערוך ערך רתף בשם התוספתא. ופירש בח"ד לנכון שרחים של חמור פירושו כאן בניין העצים שנושאים את הרחיים, כפירושו של ר"ח,³⁹ ועניינו נתבאר להלן ב"ב פ"א ה"ג, שורה 9, עיין מש"ש. ואמרו שם בבבלי שברחים של חמור אין טירייא,⁴⁰ מה שאין כן ברחים של יד, עיי"ש.

footnotes: ³⁹ נתפרסם ע"י ר"ש אברמסון בסיני כ"ג, חוברת א'-ג', ירושלים תש"ח, עמ' ס"ו ואילך, והובא בקיצור בתוספות ב"ב כ' ב', ד"ה ושל, ועוד בכמה מן הראשונים. ⁴⁰ זעזוע הכתלים ונדנודם, עיין ברש"י ובתוספות שם, ולעיל שם י"ח א'.

113-114. **לא ירתף על גביו יין, מפני שטועין את הכתלים.**וכע"ז גם בכי"ע ובערוך הנ"ל. ופירושו שמטעין את הכתלים במשא, וכ"ה במקרא ובלשון חכמים. ובד: לא ירתף,⁴¹ מפני שמכחשין את הכתלים. ושמא היא גירסא נכונה, ולא ירתף על גביו שום סחורה, והטעם שמכחשין את הכתלים עונה על הכל, גם על רחים של יד.

footnotes: ⁴¹ וחסר שם "על גביו יין". ובד"ח שבשו: ולא מרתף.

114. **מפני שמחטחטין את הכותלים.**בד: מחטטי', וכן בכי"ע: מחטטין, ואף הגירסא שלפנינו נכונה, וכן להלן מקואות פ"ז ה"ב: אוצין, צריך לחטחט. וכן בירושלמי ערלה פ"ג ה"ב, ס"ג ע"א: שק מצוי לחטחט אחריו, שיער אין מצוי לחטחט אחריו.

115. **לא יעשה בתוכו מכתשת קבועה, מפני שמזיע את הכתלים.**וכ"ה בד. ובכי"ע: מפני שמזעזע את הכתלים. והכוונה מפני שמזעזע את הכתלים בשעה שהוא כותש בה. ומכאן משמע שדוקא קבועה אסור לעשות בתוכו, אבל מותר להכניס בו מכתשת מיטלטלת.⁴² ושמא הכוונה כאן שמזיע את הכתלים בשעה שהוא קובע את המכתשת, ומכל שכן שאסור לו לחקוק שם מכתשת.

footnotes: ⁴² עיין במשנת ב"ב פ"ד מ"ג, בתוספתא שם רפ"ג ובירושלמי ובבבלי למשנתנו שם.

115-116. **ולא יעשנו רפת בקר, ולא אוצר של תבואה.**וטעמו של רפת בקר הוא מפני הסרחון, עיין בבלי ב"ב כ' ב' ובפירש"י למשנתנו שם. ואוצר של תבואה מזיק לכתלים, וכמו שאמרו בירושלמי סנהדרין פרק חלק ה"א, כ"ז סע"ד: לבית שהוא מלא תבן, אף על גב דאת מעבר ליה מינה, אהן מוצא דבגויה הוא מרערע כתליא. ועיין בשרי"ר, עמ' 260. ובירושלמי שבת פ"ד ה"א, ו' ע"ד: מן מה דתנינן תמן⁴³ טומנין בו, הדא אמרה אין מרחיקין אותו מן הכותל. התיב ר' חגיי והתני המשכיר בית לחבירו לא יעשנו אוצר של תבואה (כלומר, התוספתא שלנו), ליידא מילה, לא מפני המוץ (כלומר, כירושלמי סנהדרין הנ"ל). א"ר חנניה מפני העכברים. א"ר פינחס בי ר' חנינא אם מפני העכברים ניתני אפי' אוצר של כל דבר, הוי יאות קשי ר' חגיי.

footnotes: ⁴³ בגליון כי"ל תוקן "תבן", עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 92.

116-117. **המשכיר בית לחבירו לשנה בשנים עשר זהובים לשנה, הרי זה מחלקן כל ימות השנה.**כלומר אינו משלם את כל הסכום מיד, ולא באחרונה, אלא בכל חודש, וכן יוצא גם ממשנתנו פ"ח מ"ח. ועיין בפ"ה מ"ב, ובבלי שם ס"ה א'.

117-118. **עד אדר, נתעברה שנה, זה או' עד אדר ראשון וכו'.**או"ז כאן סי' ש"ל, מ"ו ע"א,⁴⁴ בשם התוספתא. ובירושלמי נדרים פ"ח ה"ז, מ"א ע"א: לעניין שכר בתים לא שנייא, זה או' אדר הראשון וזה או' אדר השיני, יחלקו חודש העיבור. איתא חמי, לנדרים לית את חשש, ולממון את חשש. א"ר הילא והן שעיברו ואחר כך השכיר, אבל השכיר ואח"כ עיברו לא בדא. ומכאן מוכח שאין כאן טענת ברי,⁴⁵ אלא כל אחד טוען שהדין עמו. ועיין במשנתנו פ"ח מ"ח, בירושלמי שם פ"ח ה"י, י"א ע"ד, ובבלי ק"ב ב'. ועיין בח"ד שהעיר על דברי הש"ך חו"מ סי' שי"ב ס"ק ט"ו. ולפני הש"ך לא היו דברי האו"ז בעצמו אלא דברי הגהות אשרי ולפיכך שער מדעתו שיצא לו כן מן התוספתא שלפנינו. ועיין בח"ד שם, ומשניהם נעלם לרגע קטן דברי הירושלמי בנדרים הנ"ל.

footnotes: ⁴⁴ והביאו בהגהות אשרי פ"ח סי' ל"א. ⁴⁵ כלומר, שכל אחד טוען שכן התנו ביניהן במפורש.

119-120. **המשכיר בית לחבירו ונפל, חייב להעמיד לו בית.**פיסקא ממשנתנו ספ"ח. והעמידוה בירושלמי ובבבלי בסוף פירקין באומר לו בית כזה אני משכיר לך.

120. **היה מקורה בארזים וכו'.**או"ז כאן ספ"ח סי' של"ד, מ"ו ע"ג, וממנו בהגהות אשרי ספ"ח, עיי"ש. ועיין ח"ד ופירש"י ישעיה ט', ט'. ופירש"י בסוף פירקין שאם אמר לו "כזה", כוונתו כזה ממש, לכל דבר. אבל הראב"ד (לפי ריטב"א ונ"י) חולק. והעיר בח"ד שמכאן משמע כדברי רש"י. ועיין בהגהות הרמ"א חו"מ סי' שי"ב סעיף י"ז, ובשטמ"ק בשם הרמ"ך.

121. **היו בו חלונות, אינו רשיי שלא לפתוח וכו'.**במשנתנו בסוף פירקין: לא יפחות לו מן החלונות ולא יוסיף עליהן אלא מדעת שניהן. ועיין מ"ש להלן בסמוך.

122. **לא היו בו חלונות, אינו רשיי לפתוח בו חלונות.**וכ"ה בד. אבל בכי"ע: לא היו בו חלונות רשאי לפתוח בו חלונות. וכ"ה באו"ז ובהגהות אשרי הנ"ל. ועיין במשנתנו שהעתקנו לעיל בסמוך. וכנראה שגירסת ד וכי"ו נכונה. אבל יתכן שהברייתא סוברת שאין דרכו של בית להיות בלי חלונות, ואין שבחו אלא לעניין נגעים, ומותר לו למשכיר לשבח את שנראה לעין. ואינו דומה למ"ש לעיל ד"ה היה מקורה.

122-123. **אימתי, בזמן ששכרו לזמן מרובה, אבל שכרו ממנו לזמן ממועט, או' לו הרי שלך לפניך.**וכ"ה באו"ז ובהגהות אשרי הנ"ל. ולא נתבאר מהו זמן מרובה לעניינינו. ומסתבר שזמן מרובה הוא לשנים עשר חודש ויותר, כדין המשכיר בית בכרכים, עיין במשנתנו פ"ח מ"ו, וכדוגמא שתפסו לעיל, שורה 116, והשוכר בית לזמן ממועט אינו עולה לא על דעת המשכיר ולא על דעת השוכר שהבית יפול בתוך זמן קצר,⁴⁶ ולפיכך דינו כאומר לו בית זה, ולא התחייב להעמיד לו בית אחר, ואומר לו הרי שלך לפניך, וכמו שאמרו בירושלמי פ"ו ה"ג, י"א ע"א, במשכיר לו חמור זו ומתה: יכול המשכיר לומר לו בזו רציתה הרי היא לפניך,⁴⁷ ואם עדיין יכול לגור שם ע"י הדחק בוודאי שיכול לומר לו הרי שלך לפניך, עיין בתוספות הרא"ש בשטמ"ק ערכין כ' סע"ב. ולפ"ז בשכר לזמן מרובה אין הבדל בין אם נפל הבית בתחילת שכירותו, או בסופה, ואף בסופה חייב לשכור לו בית, או לבנות, ואם אין זמן לבנייה עד סוף ימי שכירותו ישלם לו. והעיקר כאן הוא בשיעור זמן השכירות בשעתה.

footnotes: ⁴⁶ מפולות לא שכיחי, עיין בבלי יבמות ל"א א'. ⁴⁷ עיין מ"ש לעיל פ"ז סה"ח ובהערה 26 שם.